הריון שני ותגובת הילד

אנונימי

אח חדש, קנאה באח חדש, התרחבות הלב עם בוא הילד השני, לאהוב גם ילד שני, להסתדר עם שני ילדים, הכנת הבית לילד שני, ילד שני, להכיל את קשיי הבכור, מכות לאח חדש
מדור אתגרים בהורות

מסבירים כאן איך להסתדר עם שני ילדים אבל אצלנו יש בעיות עוד לפני שיש שני ילדים

אני לא בטוחה איך להתמודד.
ההריון שלי רק בהתחלה אבל אני בטוחה שהילד קולט משהו, השבוע הרטיב פעמיים את המיטה, מה שכמעט אף פעם לא קורה.
פתאום התחיל להרביץ לי פה ושם, לפעמים כאילו בצחוק, בוכה וצורח על דברים קטנים (מה שקודם לא היה). אני מגיבה בתקיפות למכות, את השאר משתדלת להכיל אבל זה לא תמיד מצליח, בעצם זה בדרך כלל לא מצליח... ואז נגררים לצעקות ועצבים.
זה שליש ראשון, לי אין סבלנות, הוא בטח קצת מבולבל, אני ממש לא יודעת איך לאכול את זה.
האם להסביר לו? מה להסביר לו?
שאלתי גם בדף עצות בהריון.

לדעתי נושא טוב... זה נשמע כדף תמיכה יעיל

בן כמה הוא?
האם אתם מספרים לו על ההריון? אולי אפשר להתחיל את התהליך של לספר לו מרחוק יותר: להפנות את תשומת לבו יותר לנשים בהריון, לתינוקות קטנים במנשא/ עגלה, אצל חברים ובני משפחתם, ליזום משחקים עם תינוקות, לספר על חוויות מהתינוקוּת שלו.
ככה להכניס אותו לאווירה לאט לאט, עד שיגיע השלב שירגיש לכם נכון להכניסו בסוד העניינים.

אני מאמינה שילדים יכולים להבין בכל שלב את העניין- לפי רמת הבנתם, כמובן.
אני מאד בעד לספר להם מהראשונים, כי הרי הם ישמעו או יקלטו את ה vibes שלכם לעניין, את השינויים בגוף שלך, את אי הנוחות בכל מיני מצבים, את הדיבורים על- אז למה לא להיות ישירים וזהו?
זו לגמרי דעתי, את מוזמנת, כמובן, לרוק אותה לפח אם אינה מתיישבת לך נכון

מלבד זאת, כמישהי המצוייה בתחושות אי הנעימות בתחילת ההריון- האם את שמה לב לעצמך? דואגת לאכול כל כמה זמן, כדי שלא יהיו לך כל מיני תופעות לא נעימות? נחה? מפנה לך קצת זמן פרטי?
ייתכן והתסכול שאת חווה קשור גם לקוצר הרוח שלך עכשיו, בשלב ההריוני בו את נמצאת. כשכל פיפס יכול להקפיץ או להצית פתיל קצר...

הוא בן שלוש וחצי. רואה די הרבה תינוקות... לא דובר איתו על ההריון. את צודקת שהוא בין הראשונים שצריכים לדעת. ומצד שני כיוון שאת ההריון הקודם איבדתי בשלב מוקדם, רמת החרדה גבוהה יחסית ואני כמעט לא מדברת על זה בגלוי.
אני משתדלת לדאוג לעצמי אבל באמת שאבדה לי חלק מהסבלנות איתו. אולי זה עוד יחזור.
באיזה שלב אתן סיפרתן? האם מייד בהתחלה?

תודה לך ורד על העצה. סיפרתי לו היום! הוא קצת נדהם, שאל שאלות חמודות כמו מי מאכיל את התינוק בבטן. הוא חשב שיש מפלצת שתבוא להאכיל אותו כל יום. אני אמרתי שהתינוק אוכל מהאוכל שלי והוא נרגע...
די ברור לי שהוא לא מבין את ההשלכות והמשמעות של זה, לא נכנסתי לפרטים (לא אמרתי לו למשל שיהיה לו אח). אבל לפחות הוא הבין את הפוקוס של מה שקורה אצלנו בתקופה האחרונה.
אני מקוה שיהיה שיפור כלשהו.
פשוט לא עלה בדעתי, כל העצות ששמעתי זה לספר לילד כשכבר רואים את הבטן וכולי.

הייתי במצב ממש דומה, הריון שני אחרי הפלה, בת 3.5 שהרגישה, גם הרטיבה אחרי שכבר שנים לא (דרך אגב, שמעתי מעוד אימהות על ילדים שחזרו להרטיב כש"הריחו" הריון). אני בטוחה שהיה לה קשה קצת, גם כי הרגישה שמשהו שונה ובעיקר כי אני הייתי יותר קצרה, עייפה, חרדתית. בשבוע שמונה כבר ראו קצת בטן אז היא שאלה בעצמה אם יש לי תינוקת בבטן. בגלל חרדותי אמרתי שיכול להיות אבל אני צריכה ללכת לרופא ולבדוק.. התשובה הזאת מאד עזרה לה כנראה לפתור את חוסר הודאות כי ההרטבות מיד פסקו, וגם ההתנהגות השתפרה. עדיין היה קצת קשה - אני מאמינה שהסיבה לכך הייתה שאני לא הייתי בשיא הכושר. עד אז השתדלתי לא לספר לאחרים שלא יזמזמו לה ליד האוזן. בשבוע 12 כבר לא היה ניתן להסתיר, וגם ראיתי שוב דופק ובעיקר החלטתי להרגע - וסיפרתי לה ואז לכל העולם. מאז היא מדברת עם התינוקת ומספרת מה היא תעשה עם אחותה. חוץ מזה, משהו ממש חשוב שלמדתי באימהות הקצרה שלי - הכל עובר.

הוא הרטיב גם הלילה... בניגוד ל"תאונות" אמיתיות שהיו לו בעבר, הוא ממשיך לישון עד הבוקר ורק כשמתעורר שם לב.
אבל אני חושבת שהאווירה קצת טובה יותר. התאפסתי קצת.

עד אז השתדלתי לא לספר לאחרים שלא יזמזמו לה ליד האוזן.
אני דווקא חששתי לספר לו כדי שלא יספר לכל העולם.

שוב הרטבה - הפעם הרטיב כבר בחצות... אפילו לא לפנות בוקר.

כתגובה ראשונה זה עורר בי כעס, ששוב צריך את ההתעסקות הזאת בסדינים ושעווניות וכביסות (מיטה משפחתית).

כבר היה עדיף שהיה מרביץ לי.. כך הרגשות לפחות יוצאים בגלוי ואפשר לדבר עליהם.

יש לו מצבי רוח. גם לי...
הלכנו למשפחה השבוע וממש היה אפשר לראות שהילד יושב שקט ומצוברח

אין לי שום "נקיפות מצפון" על כך שיהיה לו אח, אני לגמרי חושבת שזה יהיה טוב ובריא, לטובתו ולטובת כולם. אבל אני מרגישה שאני לא מוכנה מספיק להתמודדות הזו עם התגובות הקשות שלו.

אני מנסה להבין מה הקושי והאם הוא שלו, או יותר שלך....
אני מאמינה גדולה בכך שכל מה שעובר עלינו, לא פתור על ידינו וכד' עובר אנרגטית לילדינו ושהם "מרימים את הכפפה" בכדי לעזור לנו להבין דברים ו לזוז
והרי זה הדבר הכי טבעי בעולם להביא ילד שני, ושלישי וכן הלאה וכן הלאה.
מה הקושי שלך?

תראי, אני מסכימה לגישה הזו (שקשיים של אמא משליכים על הילד), אבל זה לא אומר שאין לו קשיים משלו.. זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.

מה הקושי שלך?
יש לי ודאי קושי כלשהו בהסתגלות למצב החדש, גם קצת חששות מהעתיד, איך יהיה ומה יהיה, גם קצת צורך להסתגל ל"אני" החדשה שתהיה אמא לשניים. אבל אני מאמינה בד"כ שדברים יסתדרו בסוף.
אני לא בטוחה עד איזו רמה לדבר איתו על זה, כמה לשתף אותו, ומאיזו רמה פשוט לתת לדברים להסתדר מעצמם.

ברור שלא הכל שלנו

גם להם יש צד בדבר, אין לי ספק.
עד כמה לדבר איתו? אני מאמינה בגובה העיניים ובאותנטיות. מה שאת מרגישה ברגע נתון, בלי יותר מדיי התפלספויות והסברים. אין להם כוח וסבלנו לזה, זה לא מעניין אותם מעבר לרגע הנוכחי ו...כך זה אמור להיות.
משפטים קצרים ופשוטים כמו 'אני ממש רעבה עכשיו', 'איך הייתי שמחה ללכת לישון עכשיו- אני מתה מעייפות', 'כואב לי...', 'איזה כייף היה לי אם היית משחק עכשיו קצת לבד ואני הייתי נחה'. ברמה הפיזית, או הרגשית אם זה מתאים 'בא לי להשאר בבית היום', 'איזה כייף שלא צריך לעשות משהו מיוחד עכשיו, רק להיות פה בשקט', 'לא בא לי לדבר עכשיו'.
אם הוא ירצה לפתח משהו, אני בטוחה שהוא יעשה זאת.

לא סתם זה תהליך של 9 חודשים, הזמן הוא מורה נפלא

אפשר גם לחשוב על דברים שיכולים לעזור לו ולתמוך בו בשינוי הזה, כמו פרחי באך, או טיפול אנרגטי.

ורד, תודה על העצות.

בינתיים המצב נרגע קצת. נראה לי גם שהוא לא הוציא מספיק אנרגיה בימים שבהם פרק אותה עלי. לא שיש לי כוח להשתולל איתו...
אבל העצבים שלי נרגעו קצת.
ההרטבות פסקו והוא מעיר אותי בלילה שאקח אותו לעשות.

קורים המון דברים עם הילד ואני כבר לא בטוחה מה לייחס להריון ומה לא. עדיין הוא מרביץ לי ואני צריכה להיות מאוד תקיפה כדי להפסיק את זה. יש כל היום התנגדויות ומאבקים, כל דבר הוא לא רוצה ולא רוצה. וכשאין מאבק - זה סימן שאו שאנחנו בחוץ או עם אנשים (לא תמיד אפשר), או שהוא רואה טלוויזיה. אני חסרת סבלנות וכוחות ולכן יש יותר צפיה מאשר כרגיל. מקווה שזה יעבור לי עם הכניסה לשליש השני.

מרטיב פעם בשבוע בערך. הערב התעקשתי אתו שיעשה פיפי לפני השינה, אמרתי לו שהמיטה גם שלי וזה לא נעים לי. לבסוף הוא עשה אבל אחר כך בכה והתעצבן המון זמן. התנצלתי, אמרתי לו שטעיתי. ובאמת בדיעבד אני חושבת שיותר חשוב לא להכריח אותו לעשות, מאשר להחליף סדינים. אבל אני פשוט עייפה מכל מאבקי הכוח. יש לי די הרבה עזרה איתו ועדיין זה לא מספיק. אין לי סבלנות לארגן לו פעילויות מעניינות, המקסימום זה לחתוך סלט פירות במטבח, ויש מין התייבשות כזאת. אבל אין לי כוח... מספיקה רק להחזיק את הבית במצב סביר, ונוחתת לישון.

יש לי ודאי קושי כלשהו בהסתגלות למצב החדש, גם קצת חששות מהעתיד, איך יהיה ומה יהיה
למעשה אני עכשיו בשלב של "בשביל מה הייתי צריכה את ההריון הזה, אני כבר ישנה לילה שלם, למה עכשיו שוב להתחיל הכל מחדש עם תינוק..."

וזה ממש לא הריון שבא בהפתעה.

הורמונים

זו תקופה שתעבור
הילד שלך מתגעגע אליך כמו שהיית לפני
כשתהיי פחות עייפה הכל יסתדר מעצמו
שיהיה לך הריון קל בריא ומדהים

הוא מגיב לתינוק בכל מיני דרכים - יום אחד אכלתי תפוח והוא אמר "התפוח ירד לך לבטן ויפול על התינוק, והתינוק יאכל אותו".
ביום אחר היינו אצל חברים עם ילדים, פעוטה אחת נגעה לי בבטן בלי כוונה והוא מייד אמר "היא דוחפת את התינוק בבטן והתינוק יבכה!".

אולי אפשר לדבר אתו יותר על מה קורה בבטן, לשחק משחקי דמיון על מה שקורה שם.
נשמע שיש לו צורך לדעת מה קורה שם, שהוא מדמיין הרבה, שזה מעניין אותו.
יש כל מיני ספרים, או סרטים על הנושא, אפשר לחפש.
דבר נוסף, עבורך- פרופורציות!
אנחנו כ"F רגילים להסתכל רק על מה שכרגע, על הקושי הרגעי, שהוא מן הסתם, בר חלוף.
אז יהיה קשה כמה חודשים ואולי יהיו קשיי הסתגלות אחרי הלידה, אולם בטווח הרחוק זו מתנה אדירה שאתם נותנים לו- אח/ות חדש/ה!
תחשבי על זה בטווח של 5-10-20-35 שנים. אין לזה תחליף בכלל, זו מערכת יחסים שאינה תלויה בכם, ההורים, כהוא זה. זה יהיה ביניהם, יעשיר את חייהם ויתן להם עוד נפח, עומק, משמעות.
נסי להרים את ראשך מעל הקושי, לעתים (לא תמיד זה אפשרי) ולהתבונן גם מהזווית הזו.

חוצמזה, אני מאמינה שילדים מגיבים לקשיים שלנו ומרגישים בנוח יותר עם שינויים, כשלנו נוח בהם.

תודה! העצה לדבר אתו יותר על מה קורה בבטן, לשחק משחקי דמיון על מה שקורה שם נשמעת לי נהדרת ובאמת אחפש לו תמונות של עוברים ברחם.

הבוקר מייד כשהתעורר סיפר לי חלום שלו. בציטוט חופשי מהזיכרון: "היה דוד, לא יודע מי זה, והוא שאל אותי אם הוא יכול להרים אותי, ואני הסכמתי, אז הוא הרים אותי ולקח אותי אליך. אני בכיתי ובכיתי, אמא אמא. היו הרבה מדרגות ואת עמדת בסוף המדרגות, רחוק, ואני ירדתי ירדתי במדרגות אליך".
אמרתי לו: ואז הגעת אלי ואני חיבקתי אותך? אמר שכן.

וואהו, איזה ילד מדהים!
נשמע שהוא ממש מעבד את החששות שלו מהשינויים ביומיום שלכם, בבית, בזמינות שלך אליו.
איזו רגישות- בן כמה אמרת שהוא?

מדהים זה הוא

בן שלוש ורבע.

העניינים השתפרו קצת, ולפעמים מידרדרים שוב. כבר שליש שני אבל אני עדיין עייפה וחווה בחילות פה ושם. וכמו היום - ככל שאני יותר עייפה ואין לי כוח אליו, ברור שכך הוא נדבק יותר, משתולל, זורק דברים, עושה שוב ושוב מה שביקשתי שלא יעשה. נמאס, נמאס...

החלום האחרון שסיפר לי: "אנחנו ישנו ופתאום ראיתי שאת נעלמת. גם קפצו לך כל השיניים, קפצו למטה. הלכתי לסבתא, היא ישבה על כיסא וחיבקתי אותה. ואז את שוב לא נעלמת".

איזה מקסימון!
מה שעלה לי באמת זה- עד כמה מעורבים עוד אנשים ביומיום שלכם? ממש ברמה היומיומית? משפחה מורחבת? שכנים? חברים?
אולי זה זמן טוב להרחיב מעגלים, לבלות יותר זמן עם עוד אנשים (גם עלייך זה יקל, אני דיי בטוחה)

זהו, שבדרך כלל כן, והיום יצא שאחה"צ היינו בבית לבד, מתכון לאסון בימים אלה כנראה

צעקתי עליו ואפילו כוח להתנצל כבר לא היה לי. לפני השינה כן התנצלתי.

פתאום אני קולטת שוב, שכאשר לי קשה גם לו קשה. התחלתי לסבול בימים האחרונים מסחרחורות, בעיקר בבוקר (נבדקתי וכל הפרמטרים בסדר, כולל ברזל, לחץ דם וסוכר, אפילו א.ק.ג... לא ברור מה זה). קשה לי לעכל את ההשלכות של ההריון הזה עד הסוף למרות שרציתי בו ואני חושבת שהוא יעשה לנו טוב בטווח הארוך.

האם את מקפידה לאכול מייד בבוקר משהו? אולי זה יוכל לעזור לסחרחורות הבוקר האלה...
דבר נוסף שאפשר לחשוב עליו הוא טיפול בשבילך- דיקור, שיאצו, מסג', משהו שיעזור לך להרפות קצת ולהיות טיפה'לה מוכלת ע"י מישהו אחר. קצת לצבור כוחות...

_יום אחד אכלתי תפוח והוא אמר "התפוח ירד לך לבטן ויפול על התינוק, והתינוק יאכל אותו".
ביום אחר היינו אצל חברים עם ילדים, פעוטה אחת נגעה לי בבטן בלי כוונה והוא מייד אמר "היא דוחפת את התינוק בבטן והתינוק יבכה!"._
איזה מתוקון!

והיום (כן, זו אני הייתי):

קראנו סיפור שבו מוצקו התינוק היה בבטן ונולד לאמא.

תגובת מוצקו: "יש לך עכשיו גם תינוק בבטן (נכון). והוא ייצא דרך החור בפופיק. וכשהוא ייצא אני אחבק אותו ח-זק! ואז אני אראה לו את החדר שלי. והוא יראה את החדר, ויראה את כל הצעצועים, ואז הוא יילך למרפסת, והוא יסתכל וייפול למטה".

התגובה שלי היתה בערך

והוא מיהר להוסיף "סתם אמרתי את זה"...

חוץ מזה הוא מדבר לתינוק, תוקע אצבע בפופיק ושואל אותו אם הוא רואה אצבע וכל מיני כאלה.

אם עניין העייפות עדיין מטריד אותך, חולקת את עצתו של המטפל הסיני שלי שעזרה לי פלאים:

לא לאכול אחרי שבע בערב, ולא לאכול ארוחות כבדות וגדולות.

האמת שגם סיימתי את השליש הראשון, אז יכול להיות שזה תרם לתחושה הטובה, אם כי אני גם משתדלת לישון עם הקטנה בצהריים לפחות חלק מהזמן שהיא ישנה.

יכולה להזדהות... גם הריון שני ועם קטנטונת בת שלוש וחצי אומנם אני כבר לקראת סוף ההריון (חודש שמיני) אבל גם אני עברתי תופעות של סחרחורות עייפות וחוסר סבלנות....מה שלי עזר זה לשים את רגשות האשם בצד (איך אלך לישון
אחרי שחצי יום היא לא הייתה איתי?? /-: ) ולנוח/לנמנם אפילו לחצי שעה -שעה ולקום חזקה יותר ונחמדה יותר, הרוב -
הייתי נותנת לה משחק/ עבודת יצירה, מתחילה לשחק איתה ואח"כ נשכבת לידה ומסבירה שאמא תישן קצת ואח"כ תקום
ותשחק איתה...
לגבי כמה לספר...זמן קצר אחרי שנכנסתי להריון כבר לא יכולתי להרים אותה והיא נעצבה מזה...ותשובות כמו-כואב לי הגב כבר לא תפסו...אז ישבתי וסיפרתי לה שאמא בהריון...
שתי עצות שקיבלתי ואימצתי בחום הם: אחת-תתארי לך שבעבודה המנהל/ת שלך אומר/ת לך: "אנחנו מאוד מרוצים מהעבודה שלך עד כה אבל החלטנו להתרחב ואנחנו מביאים מנהל נוסף...." איך היית מרגישה?? לפי הדוגמא הזו הבנתי שגם לדסקס כל היום איתה על התינוקת שעומדת לבוא לא יהיה חכם במיוחד (שוב תארי לך איך המנהל/ת שלך כל היום מדבר איתך על האדם הנוסף שהוא עומד להביא וכמה נפלא זה יהיה...) אז באיזהשהוא שלב (יותר נכון אחרי העיצה הזו)
התחלתי לא ליזום שיחות בנושא אלא אם היא שואלת וגם אז הייתי עונה ענינית... עיצה שניה - ככל שאת תתנהגי בטבעיות
למצב החדש (אני יודעת...קשה מאוד בסה"כ כל המצב חדש גם לך) וכהמשך של החיים כך הוא יקבל את המסר שנכון עומד להיות שינוי אבל לא עומדים להשתנות פה סדרי עולם, מה שאומר גם שלא צריך להתפתות לפנק כפיצוי על זה שעומד להגיע תינוק....לא הצלחתי לנסח את זה משהו אבל מקווה שהובנתי....

והיום (כן, זו אני הייתי):
יוווווווווווווווווו! מזל טוב! אני כל כך שמחה לשמוע! (-:

שוב תארי לך איך המנהל/ת שלך כל היום מדבר איתך על האדם הנוסף שהוא עומד להביא וכמה נפלא זה יהיה...)
מסכימה.
אבל אני מעולם לא אמרתי לו כמה נפלא זה יהיה . פשוט ציינתי עובדה. אני בעצמי כרגע יותר ממוקדת בקשיים שיהיו ואיך נפתור אותם. מעולם לא היתה לי ראייה אידילית של המצב העתידי.

הרטבת לילה רביעית ב-10 הימים האחרונים

ומדובר בילד שגמול בלילה כבר כמעט שנתיים.

הוא טיפה מצונן אבל הצינון התחיל רק אתמול. אולי זה קשור... לא נראה לי.

אנחנו גם מדברים על הגן שייכנס אליו עוד מעט, זה בטח מוסיף גם כן.
ואני לחוצה בגלל כל מיני עניינים טכניים אחרים.

קשה קשה.

היי קרוטונית... גם אצלנו הקטנה שעתידה להיות בכורה
חזרה לעשות פיפי במכנסיים למרות שגמולה...אני חושבת שהיא מרגישה שזה מתקרב....וגם היא אמורה להתחיל גן חדש לגמרי, למרות שאני ממש ממש ממעיטה, אם בכלל לדבר על זה...אז מעבר להשתתפות אין לי יותר מדי עיצות
וכן...לגמרי...קשה....

רגע וחצי לפני הלידה, לא משעמם אצלנו לצערי

הוא מתחיל, פתאום סתם כך, להכות אותי, להציק לי, לזרוק דברים בכיוון, לתת נגחות לבטן, כל מיני דברים כאלה. מתעלם מהבקשות להפסיק, אני הולכת לחדר אחר והוא אחרי, לא נרגע עד שאני אוחזת בו חזק (מאוד) ומונעת ממנו להמשיך להכות. בד"כ זה מלווה בבכי - רק אז הוא נרגע. קתרזיס...

טקטיקת ההתמודדות שלי, שתוארה לעיל, לוקה בחסר ומשאירה אותי בהרגשה מגעילה, אבל אין לי רעיונות אחרים.

זוכרת שבכורתי התחילה לעשות פיפי בכל מיני מקומות איזוטריים בבית אחרי לידת השני.
בארון, במגירות.. וגם היא הייתה גמולה כבר שנתיים.

התייחסנו לזה והסברנו שזה לא מקובל עלינו. לא עשינו מזה ביג דיל. כן השתדלנו לתת לה יותר תשומת לב, עד כמה שזה התאפשר, ולא להשאיר אותה לבדה "שתשחק".
זה עבר דיי מהר...

לגבי המכות וכו', אולי אפשר לקחת אותו להוציא מרץ בחוץ- טרמפולינות, קפיצות, בריכה, ים (בימים החמים עדיין), מגרש משחקים איכותי.
אולי אפשר לגייס כבר עכשיו סבים, בנזוג, חברים... כדי שלא יהיה רק איתך במצבים האלה?
זה מה שעולה לי כרגע...

אצלנו גם רגע לפני לידה שלישית. עוד אין סימנים מקדימים, אם כי אני בהחלט צופה לשוק שלאחר הלידה, במיוחד אצל ה"קטן" שעוד לא בן 3. הוא לא יבין מאיפה זה בא לו... ככה לי נראה, לפחות... למרות שיש לו את אחותו הגדולה שתדאג לו, אני דיי בטוחה בזה. נראה!

בהצלחה

קרוטונית
גם אצלי הגדולה הרגישה בשינוי לקראת הלידה, בסוף ההריון כשכבר הייתי עייפה וכבדה מאד היא החלה לפספס אחרי שנגמלה כבר מטיטולים.
כנראה שיש ילדים שאולי יותר רגישים לשינויים אצל האמא...ואגב, זה היה ככה גם אחרי הלידה. בחודש הראשון כשאני עוד הייתי עייפה וחלשה ולא היה לי כח לכלום, היא גם עברה משבר (טוב, ברור שגם אחות קטנה שהתווספה למשפחה השפיעה עליה.) והיו (ועדיין לפעמים) מכות, והתקפי בכי ועצבים כאילו בלי סיבה מיוחדת ויותר מהרגיל..אבל ברגע ששבתי לכוחות סבירים של תפקוד ולמדנו מה לעשות כשזה קורה לה ואיך להגיב היא התגברה על הקשיים.
זה מדהים איך הם מרגישים אותנו. אולי אצל בכורים זה יותר מורגש? או שזה אופי של כל ילד.?אין לי מושג.

תודה לכן. לפיפי במגירה עדיין לא הגענו...
הערב הייתי קצת יותר מכילה, וההתפרצויות היו יותר מינוריות (כל מיני דברים כמו לקמט ספר שלי בכוונה), אבל חלפו בלי סערה של ממש.

לאט לאט....

(פיפי במגירה זה באמת יצירתי, תודי...

)

החדשות הטובות (חמסה) - ההרטבות נפסקו מייד עם הלידה.

ואאו, תודה לך שיש את הדף הזה כאן.
אני בתחושותייך, הנפשיים.
אשים לי בפייבוריט ואבקר כאן שוב.
במילה אחת- חייבת להגיד שהפחד משינויים הוא הגדול מכולם.
אי אפשר להתכונן למה שנרגיש בעתיד.
ילדיי גדולים. הבכורה בת 15 הקטן בן 6 באמצע יש בת 9 ופתאום אני בהריון.
נדבר...

החלום האחרון שסיפר לי: "אנחנו ישנו ופתאום ראיתי שאת נעלמת. גם קפצו לך כל השיניים, קפצו למטה. הלכתי לסבתא, היא ישבה על כיסא וחיבקתי אותה. ואז את שוב לא נעלמת".
קישרו שוב לדף הזה, קראתי אותו שוב ודי נדהמתי. המון דברים שלא זכרתי בכלל. למשל, שהוא התחיל להרביץ כבר בתחילת ההריון, ולא כמו שהשכל שלי זוכר, רק אחרי הלידה...

החלום עם השיניים - בפרשנות המסורתית השיניים מקושרות ליכולת עשייה, למסוגלות. גם פיזית היו לי המון בעיות שיניים בהריון (כמו שבד"כ...) והן נמשכות עד היום. כבר עמדתי על הקשר הזה בין הסמל לבין הבעיות הפיזיות, אבל לא זכרתי ששיניים הופיעו גם בחלום שלו.