זוגיות שנה ראשונה

שליחה על ידי בלה* » 03 מרץ 2005, 02:54

כבר לא ממש ינוקא, אפילו די מבוגרים בשנות השלושים פלוס לחיינו.
חתונה הגיעה לאחר התחבטויות אין קץ מצד המיועד.
במהלכן, פרידה. או אז, חזר עם תובנה עמוקה.
נישאנו.
עוד לפני האירוע התחלתי לדבר על רצוני בילד. זאת, גם עקב דחף קמאי ביולוגי וגם עקב הזמן הממשמש ובא (בת 33)..
הנושא לא התקבל בברכה, אולם כפי הנהוג במחוזות הגבריים, נדחק לפינה.
לפני החתונה הפסקתי לקחת גלולות וידעתי את בן הזוג. אויה. יחסי המין ירדו למינימום.
חודש לאחר החתונה עלה שוב הנושא, ולפתע קיבל תאוצה, האיש לא בטוח ביחסו כלפי, מבולבל, לא משוכנע בהחלטתו להינשא, זקוק לזמן, לא מסוגל למקד את הבעייה ולאפשר לי לפעול או לעזור לו, לשנות דברים שכואבים או מפריעים לו.
התחלנו ללכת לטיפול זוגי.
משבר גדול, שסע וקרע באמון. קשיים. מרחק. עצב גדול. הרבה תהיות.
צריך לציין, שהנטייה להתחבט אין קץ, היא דפוס חוזר ונישנה אצלו. בכל תחום. קושי בלקיחת החלטות ופתרון הדיסוננס הנילווה. נטייה להתלבט, ולהישאר על הגדר עד קצה הגבול.
לאחר תקופה לא קלה, חל שינוי כלשהו.
פתאום, נזכר באהבתו אלי.
אני מקצרת את הסיפור על מנת להגיע לפואנטה, והיא:
האם יש עתיד לקשר בו החלטות של בן הזוג הן כמו הביטוי "מיים על קרח"? (חסרות משמעות והפיכות, לא מהימנות וחסרות תוקף, אלא לאותו רגע)?
האם מישהו היה בטיפול זוגי, ויכול ללבן לי מעט את התהליכים הצפויים?
האם יכולה לסמוך עליו שיהיה בשל, החלטי ויקפוץ לבריכה של הגדולים?
מה ההבדל בין החלטה להיפרד, לחזור, להתחתן, לרצות לסגת, ושוב לחזור..
האם החיים עמו נידונו להיות אי רעוע, ונטול יציבות שאני כה כמהה לה?
כל תגובה, תקל עלי את המסע

שליחה על ידי ענ_בל* » 03 מרץ 2005, 08:01

נשמע קשה מאוד.

אני אומר רק מה ש לי נשמע מדבריך. כרגע את במסע אותו בחרת. בחרת בדרך הזו כי מכאן את צריכה ללמוד, להתעצם ולהתפתח. כל הקשיים שאת חווה עכשיו........ זו ההתמודדות החשובה בתקופה זו של חייך. תלכי במסע הזה כל עוד הוא ישרת אותך.

יש פאן אישי בדברים שאני כותבת לך, אבל זה לא הרגע לפתוח את זה.

שליחה על ידי קבועה* » 03 מרץ 2005, 09:56

תשאלי את הבנזוג שלי - מאז שנפגשנו אני עם חצי רגל בחוץ כל הזמן. זה מתיש את שנינו, עולה ויורד. עכשיו, אחרי חמש שנים ביחד וילד בן שלוש "האיום" שלי נדחק הצידה. לכאורה זו אני שמביאה את הספק לקשר ובן זוגי הוא זה שתמיד מצהיר על הבחירה האבסולוטית שלו בי. בפועל, הבחירה שלו בי מסתכמת בעיקר במילים ובהתמדה. הרבה פעמים יש לי הרגשה שהוא לא רואה אותי שם, רק את המכלול. התבוננות מעמיקה בו מראה לי עד כמה נוח לו היעדר הטוטאליות מצדי. גם הוא אינדוידואליסט אחושילינג. נראה לי שהשיעור המרכזי שלי איתו הוא איך לנטרל את גורם ההישענות על בן זוג, ופשוט לחיות לצד אדם שאני מעריכה ואוהבת, בדרכי, בדרכו.

לדעתי הנטיה שלנו להיתקע בזוגיות שאיננה אמיתית לנו מספיק, נובעת מחוסר ביטחון מסויים, מהפחד הזה שמאיים עלינו אם נעזוב, שאולי לא כדאי, ואולי נשאר לבד. חייתי עם מישהו שלא אהב מספיק, וכמו טרה גם הוא עזב אותי, כי אני הייתי עלולה להמשיך לסבול לנצח.היום אני חושבת איזו טובה ענקית הוא עשה לי, ככ'ך הרבה אנרגיות נלקחו ממני לתהיות ושאלות...
חשבי על זה, ודעי שאנחנו תמיד איתך.

שליחה על ידי לי* » 03 מרץ 2005, 14:58

תוכלי לקרוא אותי ב בלוג לשחרר את אהובי. אולי נצליח יחד

שליחה על ידי בלה* » 03 מרץ 2005, 16:14

ראשית, תודה על ההתיחסויות המהירות והכנות.
אני מרגישה שאנחנו במסע. כבר הרבה זמן שאני קוראת דפים מהאתר הקסום והמפרה הזה, כבר קצת מכירה את הדמויות הפועלות (אפילו התחלתי להבין מה זה ה"מורחב" של צפריר)..
באורח פלא הזדמן לידי הספר "לבסוף מוצאים אהבה" שכל כך הומלץ פה באתר. גמעתי אותו בשקיקה.
אני מבינה שמשהו משרת גם אותי בזוגיות הזו, על כל נדבכיה.
ייתכן שלבחור אדם החושש מהתבגרות משקף גם את המקום שלי כרגע. אני עדיין לא מבוססת מבחינה מקצועית, נהפוך הוא. הדרך עוד ארוכה.
דברים רבים בחיי עשיתי באופן הכי לא קונפורמיסטי שניתן להעלות על הדעת. לאו דווקא מיצר מרדנות דומיננטי, כמו נסיבות חיים, ואולי כן גם משתנה אישיותי הדוחף לחוות עד תום.
אני מאמינה שבבחירה להתחתן עם האיש הזה דווקא, עשיתי לעצמי שירות אדיר. בעיקר בגלל הקשיים.
הגדילה שלו, היא הגדילה שלי.
ההתחייבות למסע המשותף, היא גם ההתחייבות שלי לעצמי. התובנות בדרך מבהירות לי איזו אם אני שואפת להיות.
הטיפול הזוגי (שכעת הוא מתנהל בנפרד מתוך בחירה של שנינו) הוא תהליך קשה, מבלבל אך גם נושא פירות.
משהו משתנה. מעין שינוי איכותי (כמו בשלבים של פיאז'ה למי שמכיר את נושא התפתחות הילד).
חלה תפנית, כמו ילד שעד היום רק שכב על הגב, וכעת למד ללכת, אך בד בבד גם ליפול.
קצת קשה לי התגובה הנחרצת (אם כי אני יודעת שהיא מגיעה ממקומות טובים מלאי רצון טוב) שזו לא הזוגיות הנכונה. שמגיע לי טוב יותר.
אני מאמינה שאנו בוחרים תמיד את הטוב ביותר עבורנו, בזמן נתון.
והלא מודע בעל תפקיד משמעותי ביותר בבחירה. לחלוטין ייתכן שידעתי שאני מתחתנת עם אדם שיכריח אותי לעבוד קשה. וזוגיות. זו עבודה.
באחד השבועות הקשים יותר, יצאתי עם חברה קרובה ופלירטטתי עם גבר אחר. (זמן רב לפני כן, התרעתי ואמרתי לבן זוגי שיגיע רגע בו אחדל לחפש בו סיפוק ואתיאש, ואצא ואחפש בחוץ).
הייתה סיטואציה של גבר אישה. לא אינטימיות מלאה (דהיינו בשפה עממית זיון לא היה) אך בטח לא ראיתי את עצמי מעולם כבוגדנית, ולא חזיתי שאירוע שכזה יהיה בזוגיות שלי.
אני פוגשת את עצמי כאדם שאינו מחפש גיוונים בפרטנר, אלא גיוונים עם הפרטנר הקיים.
ימים ספורים לאחר מכן סיפרתי לאיש הזה, שהוא בעלי.
לרגע לא חשתי צורך להתנצל, אלא הרגשתי שהצעד ההוא, הכושל לכיוון החוצה, היה צעד בריא.
עדיין בחרתי לחזור הבייתה. אל אישי.
ולשתף. הבעייה אינה בי, או בו. הבעייה באינטראקציה ביננו.
הפחדים שלנו הוזנו האחד מהשניה. אני סגנון התקשרות "חרד" והוא לחלוטין "נמנע"...
לפני שנינו עומדת דרך, להפוך "בטוחים" האחד עבור השנייה.
אני מרגישה צורך עמוק וחובה לעצמי, לעשות את הדרך הזו.
כולי תקווה, שבסופה, אמצא אותו שם, מציע לי שוב, מתוך בחירה כנה, להתחתן איתו שוב (מטאפורית).
כולי תקווה, שגם אני, ארצה להיענות.

תגידי, בלה, חשבת פעם אולי את "חרד" כי את חיה עם מישהו "נמנע"?! אולי התחושות שלך טבעיו, נורמליות ומקובלות לחלוטין לגבי אדם שמרגיש לא לחלוטין רצוי ואהוב בקשר, וזו לא איזו "בעיית ילדות סופר פסיכולוגית" שאת סוחבת?

שליחה על ידי בלה* » 03 מרץ 2005, 16:43

חשבתי. אך לא היה מקום להתחבטות עמוקה.
אני "חרדה" הרבה לפני שהכרתי את בן זוגי. אני חרדה החל משנות ילדותי המוקדמות. מן העבר הקמאי ביותר, שמוצאו בהורים, בביוגרפיה, בדמויות המשנה...
וזה השיעור שלי כעת. להפוך לבטוחה. ודווקא הנמנע שלי, הוא תרופה כמעט הומאופתית. (מלשון הפקת תרופה מן הרעל ממנו רוצים להרפא)..
ייתכן, ולא הוא האחד עמו אבחר בסוף הדרך להביא ילדים לעולם.
ייתכן, ולא אני האחת שהוא יבחר לעשות זאת עמה.
אבל אני די משוכנעת שפוטנציאל הלמידה בין שנינו הוא עצום. וכואב.
והאהבה עצמה לעיתים נראית לי כמו פצע פתוח. חשיפה ללא עור. בשר. לבשר. לעיתים שורף, לעיתים מותך. לעיתים בשר אחד. לפעמים סתם בשר מקולקל. הכל מכל

שליחה על ידי בלה* » 03 מרץ 2005, 16:46

פתאום, בקריאה שנייה, נראה היה לי שאני מסנגרת עליו ועל הזוגיות שלנו,כאשר בפתיח למעשה הבעתי ספקות.
הגנות..הגנות....
סליחה אם סגרתי למישהו את הפה.
זה הפחד שבוקע מתוכי

שליחה על ידי שקט_י* » 03 מרץ 2005, 23:53

הי בלה . רציתי לספר לך שבעבר תמיד "נמנעתי" ובן הזוג שלי מאוד סבל וגם אני.
המצב השתנה. אני נאמנה לעצמי ולזוגיות הזו ומתכוונת להתפתח בה מתוך מחויבות.
סתם עדות קצרה ממי שהיתה דנידין ועכשיו יותר נמצאת מתמיד, זה אפשרי.
את כותבת מאוד יפה.

שליחה על ידי בלה* » 04 מרץ 2005, 05:41

אוי יקרות, תודה לכן, גם אם על תגובה אחת אני מברכת והשנייה לא קלה לי.
אך למרות שאנשים הם אנשים הם אנשים...עדיין כולנו ייחודיים ומיוחדים. ושונים, בדקויות. בניואנסים. בבחירות.
גם אם בסוף הדרך שלי, אגיע לאותן מסקנות שאת הגעת אליהן, עדיין אין זה מבטל את כוחו של התהליך. וחשיבותו.
אך אולי, קיים ספק ואף אם קטן, שהדברים יהיו שונים.
וללא תקווה בשינוי, לשם מה לחפור, להתבוסס, לנסות, לשנות, להיות מודעים, לשקף, ללכת לטיפול ולהעמיק?
אין בליבי מחשבה שמישהו משתנה. אבל הוא מתרחב ומתעגל, מתפתח וצומח זה כן.
בזאת אני בכל ליבי מאמינה.
שהרי ההפך מכך, זה קו ליניארי ישר במוניטור בחדר הצינתורים הקרדיולוגי, לא כן?
אני יודעת על עצמי, שעברתי כל כך הרבה תהפוכות בחיי, ולו הייתי היום פוגשת את הנערה שהייתי, מסופקתני אם הייתי מסוגלת לשוחח עימה יותר מדקה. כפי הנראה, "היא" בכלל לא הייתה מעוניינת בשיחה "איתי" היום.
"היא" כבר ידעה את כל התשובות....
והיום, ממרום שנותי, אני יודעת שיש שאלות רבות שבכלל אין עליהן מענה. ותשובות אין קץ, כמספר האנשים..
אז בואי, אל תכעסי ותשפטי אותי בדרכי. רק תלווי אותי בה. (אם את מעוניינת כמובן). אשמח ללמוד ממך חוכמת זקני השבט שעברו כבר משהו, ואולי גם את תוכלי ללמוד משהו ממני, על עצמך..
שקט דנידין
כמה קינאתי באותו דנידין, על הסגולה להעלם כשקשה. ואני מעולם לא הייתי מסוגלת. תמיד הרגשתי הכל, ובשקיפות צלולה. ודווקא הדנידין הפרטי שלי, מלמד אותי לעיתים לשים סוגר, לעצום עיניים, להתכחש (בעגה המקצועית), או להסתגל לעולם ולהמשיך לתפקד בתוכו (לפי ראות עיני).
אמנם, אנחנו באמת בקיצוניות משני עברי הסקאלה.
התפקיד שלי בקשר היה ברור. להרגיש בשביל שניים.
התפקיד שלו היה פשוט "להיות בסדר, רגל פה רגל שם"...
אז אני הרגשתי עד שהוצפתי ושקעתי בתוכי, והוא פשוט קפא למוות. שנינו היינו בסוג של חרדת סירוס נטולת כנף.
אולי, אחרי שקצת נחליף תפקידים, נמצא את המינון הנכון לנו.
וחוץ מזה, תודה על המחמאה.
אני מסמיקה מנחת...

כשאני קוראת את ההודעה הראשונה שלך, אני רואה שלא טוב לך. אולי אפילו סובלת. לדעתי, זוגיות ואהבה לא אמורים להיות סבל. נכון שצריך "לעבוד על זה" וכל הקלישאות האלה (בעצם, גם בזה אני לא בטוחה). זוגיות צריכה לתת לנו את הכוח לצאת לעולם ולהתמודד אתו, להוות נקודת משען וכוח. כשיש זוגיות שהיא מכלה, היא גוזלת ממך את האנרגיות שלך להתפתח.
אני מאמינה שבבחירה להתחתן עם האיש הזה דווקא, עשיתי לעצמי שירות אדיר. בעיקר בגלל הקשיים.
בו זוג אמור לעזור לך להתמודד עם הקשיים של החיים, לא ליצור אותם.

והאהבה עצמה לעיתים נראית לי כמו פצע פתוח. חשיפה ללא עור. בשר. לבשר. לעיתים שורף, לעיתים מותך. לעיתים בשר אחד. לפעמים סתם בשר מקולקל. הכל מכל
תפישה של אהבה כמשהו כואב, פצע, מתאימה לרומנטיקה של גיל הנעורים. לדעתי (נא לא להתנפל). להקים בית ומשפחה במערכת יחסים דרמטית כזו, זה קשה מאוד.
אני גם רוצה לחזק את דבריה של פרפר לבן. ייתכן שעם בן זוג אחר תגלי שבעצם את לא כזאת וכזאת (תכונות אופי שאת מאמינה שיש לך). כל בן זוג מוציא ממך משהו אחר. יש בני זוג שמוציאים ממך את הדברים הטובים, שמאפשרים לך להיות מי שאת באמת, ויש בני זוג שמוציאים ממך צדדים פחות טובים, כי את לא מקבלת את מה שאת צריכה (לדוגמה, אם את לא חשה ביטחון בזוגות, את עלולה לקנא כשבן זוגך מדבר עם חברה לשעבר, ועל רקע זה תריבו. את תחשבי על עצמך שאת אדם קנאי. אבל אם יהיה לך בן זוג שתחושי ביטחון מלא באהבה שלו, כלל לא יפריע לך שיהיה בקשר עם חברות לשעבר, ופתאום תביני שאת בכלל לא טיפוס קנאי, אלא שחבר הקודם נתן לך סיבה מוצדקת לקנא).

כל בן זוג מוציא ממך משהו אחר
קשה לי עם הקביעה הזו.
אני מאמינה שמה שיש בפנים זו היא, או אני. והכל הוא אחד.
בן הזוג הוא המראה שלנו, הוא מאפשר לנו להתפתח דרכו.
אם 'יוצא ממני' משהו, זה כי יש לי להתמודד איתו. זה היה יכול גם לצאת במכולת או ברחוב.
האפשרות שניתנת לנו לצמוח דרך הקשר היא העניין. בעיקרון זה יכול להיות עם כל אחד, כמעט.
אבל לא סתם אנחנו בוחרים את בן הזוג שלנו.
מנסיון של טיפול זוגי אני רוצה לספר שכשרואים את הסיבות לבחירה של כל אחד מבני הזוג, זו נקודת מפתח והיא מאוד מרגשת ומאפשרת אולי פריצת דרך. צריך מטפל טוב.

והלא מודע בעל תפקיד משמעותי ביותר בבחירה. לחלוטין ייתכן שידעתי שאני מתחתנת עם אדם שיכריח אותי לעבוד קשה. וזוגיות. זו עבודה.
אני קוראת אותך ( עכשיו כבר קראתי את הדף, קודם רק הגבתי להודעה האחרונה של טרה ) די קרובה לתחום הפסיכולוגיה...
אני גיליתי דרך הטיפול שהמחשבה הזו ( שלך, שהיא גם שלי ) היא זו שתוקעת אותי במקום הזה, הלא מסופק בזוגיות. שהתמונה המעוותת שיש לי על הזוגיות, כמשהו קשה שדורש עמל וסבל משאירה אותי כל הזמן במצב לא מרוצה...! שבעצם כך כל הזמן הלא מודע שלי מספק לי עוד ועוד עבודה.
בשבילי זה היה אסימון כבד שנפל.
כי מה יקרה אם הכל יהיה פתאום בסדר???

קראתי פה, נדמה לי שזה היה בגריינים, משפט חכם ואני לא יודעת איך למצוא אותו, וגם הזיכרון שלי דפוק, אז בערך כך:
לפני החתונה הגבר חי בפנטזיה שאישתו תישאר לנצח כפי שהיא, והאישה חולמת לשנות את הגבר.
אח"כ הגבר מתפקח ומגלה שאישתו משתנה, והאישה מתפקחת ומגלה שבעלה נשאר וישאר כפי שהיה.

אם 'יוצא ממני' משהו, זה כי יש לי להתמודד איתו. זה היה יכול גם לצאת במכולת או ברחוב.
אם גרים עם מישהו שלוחץ לך על כפתור מסוים שמוציא ממך תגובה מסוימת, את תחווי את זה בצורה יותר אינטנסיבית כשזה בן הזוג אתו את חיה יום יום מאשר כשזה מישהו שנתקלת בו במכולת פעם אחת ולא רואה אותו יותר.
אבל לא סתם אנחנו בוחרים את בן הזוג שלנו.
לדעתי, לפעמים זה כן סתם. כלומר, הוא במקרה בסביבה כשאת במצב המתאים למצוא בן זוג. לפעמים מעורבת בזה מקריות מסוימת. מקריות שאם מייחסים לה קוסמיות יתר, עלולה לתקוע איתך עם בן זוג לא מתאים הרבה יותר מדי זמן. בעצם, אני מסכימה איתך שיש סיבה לבחירה, אבל לא תמיד זה מצדיק גם להישאר ביחד בכל מחיר גם בהמשך. אולי מיצית את הסיבה והגיע הזמן לעבור הלאה?
באופן כללי, ואני לא מתייחסת לאף אחד מסוים, אני חושבת שהרבה יותר מדי אנשים מקבלים את זה שמערכת יחסים היא קשה-קשה-קשה וחיים עם זה, כאילו שזה לא יכול להיות אחרת. אם הזוגיות מצוינת וטוב לך ואחרי תקופת מה מגיעים לתקופה קשה, אז כן, לעבוד על זה, אבל מערכת יחסים שמההתחלה לא עושה לך טוב, שמההתחלה לא הולכת חלק, שאף פעם לא מרגישים בה בטוחים, מפורגנים, אהובים, אומרת דרשיני. לא על כל זוגיות צריך להילחם בכל מחיר.

שליחה על ידי שקט_י* » 04 מרץ 2005, 13:15

שלום שוב בלה. אני הצלחתי לשנות גם בזכות העובדה שבן הזוג שלי היה שם בשבילי. אין ספק שבכל זאת הוא מכיל את הגרעין של ההתנהגות שלי.
גם בו היה משהו נמנע , אבל במקום שיותר קשה לראות.
אולי גם בגלל הילדה שלנו, הבנתי שאין לאן לברוח,עלי להתמודד עם מה שעולה בתוכי.יום יותר יום פחות .לכאורה זה נראה שזה גוזל ממני את כוחותי אך למעשה זה משחרר אצלי את ההאחזות בעבר (שהיה פסיכי ביותר). אני מודה על המראה השקופה הזו שקיבלתי כבן זוג ומעונינת לצאת מקליפת האומללות שלי , גם בעזרתו.
כשהייתי דנידין, לפעמים הוא חש את זה כבגידה "אני כלכך שם ואת לא" אבל בינינו, קל להיות שם כשזה רק אתה, כשמצטרף עוד אגו למרחב הזה הויברציות משתנות. זהו המבחן האמיתי, להמצא שנינו עם כל מה שיש .יחד עם זאת כדאי לקחת אחריות אישית בלבד "אני מתכוונת להיות בקשר הזה, להבין אותו ולטפח אותו" תני לו להגיב כרצונו, זה כבר לא שלך.(ראי את הייעוץ הזוגי באתר. לי זה עזר המון). אנחנו, כאנשים, נגררים לפעמים אל תוך חולשותיהם של בני זוגנו ומזדהים מידי עד שקשה לנו לתפקד. אפשר לשחרר קצת , כן לכעוס והכל וגם לפנות חזרה אל עצמנו.

תשאלי את הבנזוג שלי - מאז שנפגשנו אני עם חצי רגל בחוץ כל הזמן. זה מתיש את שנינו, עולה ויורד. עכשיו, אחרי חמש שנים ביחד וילד בן שלוש "האיום" שלי נדחק הצידה. לכאורה זו אני שמביאה את הספק לקשר ובן זוגי הוא זה שתמיד מצהיר על הבחירה האבסולוטית שלו בי. בפועל, הבחירה שלו בי מסתכמת בעיקר במילים ובהתמדה. משתמשת גם בסיפורך, קבועה (תודה). בלה ,אולי כדאי להתבונן גם כאן.
האמת? אין לי מושג מה הדרך הנכונה. אולי הוא מתאים לך אולי אחר. אם נאפשר לעצמנו להמשיך ולצמוח נגלה אלו צמחים צומחים לידינו ,בהתאמה ובחברות.

שליחה על ידי שקט_י* » 04 מרץ 2005, 13:38

כן זאת נקודה חשובה שראוי להתייחס אליה. ההתאמה וההכרה בה והרצון להתחייב. מעניין, לי היו הרבה ספקות , לאורך שנים ואז בהדרגה הן התחילו להעלם. אולי הדחקתי? אולי יכלתי להיות מאושרת יותר? לעתים רחוקות השאלה מהדהדת.
את אומרת טרה, שאת מצאת את מקומך. האם גם את חווה שאלות כאלה מפעם לפעם?

אבל כשהגיעה מישהי אחרת, שלא היו לו ספקות לגבי הרצון שלו להיות אתה, בעיות ההתחייבות, נעלמו במהירות מפתיעה אי אפשר לקחת ממך את הקרדיט,בכל זאת הוא עבר איתך דברים שעזרו לו להבשיל לקראת הזוגיות הנוכחית..במקרה שלי אולי נועדתי לעבור את כל השלבים האלו עם אותו אדם.

מה את אומרת בלה?

שליחה על ידי איילה* » 04 מרץ 2005, 16:05

האם יכולה לסמוך עליו שיהיה בשל, החלטי ויקפוץ לבריכה של הגדולים? - בני אדם משתנים רק אם הם רוצים באמת להשתנות. (ואפילו אז זה יכול להיות קשה מאד). האם את מתאים לך לחיות עם בנאדם כזה?

אם משתדלים מאוד לעבוד על מערכת היחסים, אבל לא רואים שיפור - שניכם משתדלים? (טרה אני מקווה שזה בסדר לצטט אותך...)

האם החיים איתו גם נותנים לך כוחות או בעיקר מוצאים ממך כוחות?

שליחה על ידי בלה* » 05 מרץ 2005, 01:26

אז ככה:
אני מרגישה שינוי. אצלו בתחום האישי, אצלי באופן פרטי, ופועל יוצא גם בביחד.
כרגע הקשר לא לוקח ממני יותר כוחות, כי אני עסוקה מאד בהתפתחות שלי בתחום הלימודים, ובטיפול בפצעים ישנים שהיו שם הרבה לפני שהוא הגיע.
האמת לאמיתה, היא שהקצבתי ביני לביני (אך גם באופן גלוי בדיאלוג עם בןהזוג) פרק זמן ספציפי לתנודה, להתחוללות שינויים, לתוצאות.
פרק הזמן הזה, אמנם אינו חצוב באבן, אך משרת אותי במספר תחומים.
מבחינת הלימודים שלי, עוד מספר חודשים יש לי בחינות מאד משמעותיות להתקדמות בקריירה, להחלטה איזה כיוון מקצועי אני פונה, ללימודי תואר שני.
הן בפן הרגשי, והן בפן הכלכלי, הייתי שמחה לשקט בתקופה הזו. באמת על מנת לגייס את כל המשאבים ולהתמקד פנימה, למצוא את האיזון הנכון לי כדי להפיק את המקסימום מעצמי.
לאחר מכן, החיים יקבלו תמונה ברורה יותר, צלולה ומזוככת. אצטרך לעשות החלטות (חלק מהן יעשו עבורי, משמע במידה ואתקבל לתחום שבו אני כה חושקת, או לאו דווקא) ואז אצטרך להערך בהתאם ובהשלמה ושמחה לתחום מקביל.
או אז, אני מרגישה שכשהחיים יהיו עבורי קונקרטיים יותר, אתפנה לעסוק בביצוע החלטות הרות גורל כמו להישאר, או ללכת.
אני משוכנעת שלא אשאר במקום בו אין תקווה.
אני רוצה ילדים. רוצה להיות לאם. ולא אוותר על החוויה הזו. במידה ופרק הזמן הזה יקל על שנינו, להסכין עם הרעיון שאנו זוג, שעומד להפוך למשפחה ראשונית, תא גרעיני חדש עבור העתיד, עבור ילדים, מה טוב. הרווחנו את עצמנו גדולים ובשלים יותר.
במידה ועדיין הבלבול יאחז בו, הספקות יפרדו ממני. יהיה לי אז קל יותר לקום וללכת.
מתוך ידיעה, שעשיתי כל מה שיכולתי. החזקתי, אחזתי, טיפלתי, הכלתי, שיניתי, גדלתי, ואני פונה מתוך מיצוי מלא, הלאה. לדרך חדשה.
ובכל זאת, הייתי רוצה שתעזרו לי להיות שלמה עם עצמי, ובאמת לאפשר בזמן השאול הזה לדברים חדשים להתהוות ביננו

שליחה על ידי בלה* » 05 מרץ 2005, 01:43

לפתע חשבתי, ששמו של הדף לא הוזכר לעת עתה בין המילים הנכתבות.
"זוגיות שנה ראשונה"...
ובכל זאת, יש בהתכוונות למעמד טקס הנישואין, ובהפנמתו, משהו אחר ושונה מתהליך של זוגיות ללא טייטל.
הקשיים היו גם לפני, אך למרות הכל, על אף ואולי בגלל, הוא בכל זאת בחר להתחתן עמי.
אכן, ההצפה גדשה אותנו לאחר החתונה, כשהעלתי את דבר רצוני להתחיל לנסות ולהביא ילד, וכל החרדות והחששות העיבו והובילו למבוי סתום שללא עזרה לא הצלחנו לפצח אותו.
וגם עם עזרה, הדרך עדיין ארוכה.
אבל יש נכונות.
טרה רוסה
האם היית נשואה לאיש עליו דיברת?
כוונתי לאמר, שבכל זאת, יש ביננו מחויבות מתוך שיקול דעת ובחירה.
ובתור אדם המכבד את בחירותיו, אני נאמנה להן, בנתיים.
לא אצל כולם שנת הנישואין הראשונה היא כמו בסרטים עם ציוץ ציפורים, קניית בית, כלב, פוד פרוססור, שואב אבק והבאת ילד אוצר לחיים.
לעיתים, הבנת גודל המחויבות, ההשלמה עם סגירת פתחי המילוט, מבהילה.
השאלה הנישאלת, היא אם באיזשהו שלב, תהיה קבלה שלמה ואותנית של הבחירה בי להפוך למשפחה.
לידידה, לחברה, לאהובה, למאהבה, לאם לילדיו העתידיים, לילדה שאני, לאישה שאני הופכת להיות....

מה ההבדל בין החלטה להיפרד, לחזור, להתחתן, לרצות לסגת, ושוב לחזור
באופן כללי אני מאמינה שקושי להתחייב נובע מהפחד הפנימי של האדם מהטוטאליות של עצמו.
אולי הוא כבר 'נשוי' לקריירה שלו? אולי כבר יש 'להם' ילדים משותפים? אולי בתוכו הוא יודע שלא יוכל להתחייב לשתי חתונות?
ואולי בתוכך את יודעת שגם את בעצמך מקיימת רומן צדדי עם הקריירה שלך, משהו שמעמיד בספק גדול את היכולת שלך להתמסר גם לצד ה קמאי האימהי.

האם החיים עמו נידונו להיות אי רעוע, ונטול יציבות שאני כה כמהה לה?
את היציבות שאת כמהה לה נסי להשיג בתוכך, את לכאורה מציגה אותו בתפקיד המבולבל אך בין השורות שאת כותבת עולה בבירור הקושי שלך לדייק בסידרי העדיפויות.
עולה גם התיסכול והחשש שאולי לא תוכלי להתנהל כראוי בין שתי הקריירות.
אולי פינה קטנה בלב שלך עוד מחפשת בן-זוג שהקריירה שלו לא תפגע במשפחה שלו.
אולי את מתה מפחד שהקריירה שלך 'תדפוק' את המשפחה.

לדעתי את מחטיאה בגדול כשאת פועלת מתוך אמונה ש הגדילה שלו, היא הגדילה שלי.
אני מאמינה בדיוק בהיפך כשמדובר בצמיחה והתפתחות.

תקראי באומץ שוב את מה שכתבת פה:
_במידה ועדיין הבלבול יאחז בו, הספקות יפרדו ממני. יהיה לי אז קל יותר לקום וללכת.
מתוך ידיעה, שעשיתי כל מה שיכולתי. החזקתי, אחזתי, טיפלתי, הכלתי, שיניתי, גדלתי, ואני פונה מתוך מיצוי מלא, הלאה. לדרך חדשה_

מכאן זה נראה כאילו את מחפשת בן זוג שיתן לך את הביטחון שאינך מוצאת בתוכך.
ובמקום זה ניצב בפנייך שיקוף מדוייק לטוטאליות המפחידה שלך, ואת נדרשת, או לחבק את הפחד הזה, לקבל אותו, לתת לו את מלא הלגיטימציה, או להדוף אותו ממך (אחרי שלכאורה החזקתי, אחזתי, טיפלתי, הכלתי, שיניתי, גדלתי )

באמת אתגר לא פשוט

כל תגובה, תקל עלי את המסע
אני מקווה שלא הכבדתי בכל זאת....

בלה, אין ספק שאת עושה עבודה מדהימה עם עצמך דרך הזוגיות שלכם. @}
לעיתים כל מה שכרוך בחתונה מרחיק אותנו מעצמנו ומה"כאן ועכשיו" שלנו <הצלחתי להבהיר את עצמי?> וזה די טבעי.
העיסוק בדברים האחרים ייתן לך את המרחק הדרוש להסתכלות נוספת על הדברים.
בעצם את כבר כתבת את כל זה
את יודעת. תמיד סמכי על מה שמרגיש לך נכון.

שליחה על ידי בלה* » 05 מרץ 2005, 14:42

ש מים וארץ
_ואולי בתוכך את יודעת שגם את בעצמך מקיימת רומן צדדי עם הקריירה שלך, משהו שמעמיד בספק גדול את היכולת שלך להתמסר גם לצד ה קמאי האימהי.
האם החיים עמו נידונו להיות אי רעוע, ונטול יציבות שאני כה כמהה לה?
את היציבות שאת כמהה לה נסי להשיג בתוכך, את לכאורה מציגה אותו בתפקיד המבולבל אך בין השורות שאת כותבת עולה בבירור הקושי שלך לדייק בסידרי העדיפויות.
עולה גם התיסכול והחשש שאולי לא תוכלי להתנהל כראוי בין שתי הקריירות._
זה זה!
פשוט זה זה!
אני לא מאמינה שחסכת לי שעה טיפולית (או יותר נכון קידמת אותי בשעה)..
אני כל כך מופתעת והמומה, את פשוט צודקת.
אין לי מילים. צריכה לעכל..
באמת, השבוע היה רגע בו חשבתי שאני בהריון, ובמקום לקפוץ מאושר, נבהלתי. כל כך נבהלתי.
עוד לא סיימתי את המבחנים, עוד לא יודעת אם התקבלתי לתואר השני, מהו בדיוק המקצוע שלי..
אני כל כך אוהבת את התחום שאני לומדת, ומסורה אליו טוטאלית, אולי באמת הפחד שאין מקום לעוד יישות, גורם להשלכה על הבןזוג והפיכתו לדמות השלילית?
אולי הכל בכלל בתוכי...
ואין זה מבטל את הקשיים שלו, אך זה באמת מציג באור שונה לחלוטין את הבחירה שלי בו.
שהרי, היא משרתת אותי.
הוא שם בלמים להתפתחות בתפקידים, שנינו ילדים בעשור הרביעי לחייהם, ותו לא...
אוי ואבוי. אז בכלל המקור הוא קונפליקט מערבי בין קריירה ואמהות?
הצילו. בנאלי ומפחיד
המון תודה

_שנינו ילדים בעשור הרביעי לחייהם, ותו לא...
אוי ואבוי._
חכי רגע

אל תחמירי....
זיכרי כי תמיד קיימת גם האופציה לחבק את הפחד הזה
לוקח זמן מהרגע שהאסימון נופל עד הרגע שאפשר לעשות איתו משהו.
דווקא תקופה נינוחה כזו בה שניכם מתנהלים בשלום עם הידיעה שקריירה והגשמה עצמית הן בעדיפות עליונה יכולה להביא הרבה שקט וביטחון לתוך הזוגיות שלכם.

קונפליקט מערבי בין קריירה ואמהות
אכן, המשימה הקשה מכל. אתגר מאוד רציני זה להיוולד אישה בתרבות המודרנית, בחירה נִשמתית מכובדה

קחי את הזמן
@}

שליחה על ידי ענ_בל* » 05 מרץ 2005, 21:18

בן זוג אמור לעזור לך להתמודד עם הקשיים של החיים, לא ליצור אותם.

טרה רוסה. תודה על המשפט הזה. חידדת לי נקודה חשובה מאוד.
בלה. אני אחרי זוגיות קשה ביותר. היא הסתיימה ביום בו היתה צריכה להסתיים. אחרי שלמדתי כל מה שהייתי אמורה ללמוד מהזוגיות שהייתי שותפה לה. מהניסיון הפרטי שלי כתבתי לך מה שכתבתי, שזאת הדרך שלך. את בטח תמצי אותה ותלמדי כל מה שצריך ללמוד.

גם אני מאחלת לך כמו טרה רוסה, שלא תחווי זאת בסבל.

שליחה על ידי בלה* » 05 מרץ 2005, 22:12

רוצה לשתף:
היום היה קשה.
סופשבוע לרוב לא קל.
אני מצפה למגע, ולרוב אין.
על פי רוב אני היוזמת. לעיתים הוא נענה, לעיתים קרובות גם לא. לעיתים נדירות מאד, יוזם. מממממששש נדירות.
לא מסוגלת לחיות בלי מגע. כמו פרח קמל. פשוט נובלת.
מגע מיני
מין מגע
in טימיות
in=בתוך. בפנים. מחובר. אפילו לפעמים סימביוטי.
אז נכון, שהצורך שלי הוא לכיוון הover ועל כך אני כל כולי מנסה לעבוד.
אבל נטול in
אני פשוט לא מסוגלת
היום איפשרתי לו ללכת. נתתי יותר מקצה חוט.
בחר להישאר.
אמרתי "אני לומדת למצוא את האושר בתוכי, לומדת לייצר אותו. כבר לא ספק האושר אתה היחידי בחיי. וזהו בהחלט שיעור חשוב עבורי. אך אט אט, מבלי שנרגיש, אתה חדל להיות ספק בכלל.
אתה כבר לא מיצר אושר עבורי הרבה זמן.
כך, קל יותר להיפרד. מאדם שלא מהווה שום טריגר לשמחה.
פילטר חלול
נטול. זוגיות נטולה in
וסליחה שאני פסימית ברגעים אלו.
בכל זאת, בחר להישאר. אמר שעובר דברים. בקצב שונה משלי. אבל עובר.
כמה זמן...... והאם יהיה לו לאן לחזור?
האם אהיה שם בסוף הדרך?
כבר לא יודעת.
טרה רוסה
אולי צדקת
הלוואי וצפריר יוכל גם להשתתף בדיון.
צפריר, האם אתה שומע?

שליחה על ידי בלה* » 06 מרץ 2005, 03:43

בשעות האלו הקטנות של ליל, בורחת לי לפינה הסודית שלי, לבירור העמוק והנוקב. להתבוננות ביום שחלף, שלא ישוב לו, ובמשמעות שנתתי לו.
אני הופכת ברורה לי וצלולה מרגע לרגע.
אט אט ניטוות לה דמותי הכנה למול המראה.
אני רואה בה את הילדה שהייתי, את אמי, סבתי, אבי, אחי, וגם את בנזוגי. מעט.
אני בעיקר מרגישה מתגבשת. פחות פוחדת להיות לבד.
לומדת אושר באופן עצמאי. מה משמח אותי בלי קשר אליו.
איך לא לפצוע את עצמי.
מנסה לתת, כך סתם. מתוך מלאות שלי בי.
ולמרות הכל, מוצאת עצמי מתאכזבת, שהנתינה כל כך קשה לו. היוזמה. נקיטת הצעד, העמדה, ההחלטה.
קוראת את צפריר ואת דרך התבטאותו לגבי מין, ולפתע חושבת שהמילה זיווג, מלשון המילה זוג.
האם בעלי במונעו ממנו זיווג מונע את זוגיותנו מלהתקיים?
האם מישהי, מלבדי חוותה זאת אי פעם?
משום מה, בכל המגזינים בתור לרופא השיניים, מתוארת האישה כצד הפאסיבי שאינו חושק בחדוות המיניות.
ואני, שואלת את עצמי האם משהו בי גורם לסירוס? (כמה ארס יש במילה סירוס, רעל, מחלה, סופניות, סוף)
נקטתי את שיטת המלמלות, התחרה, האקטיביות, החיינדלעך, הישירות, ההאשמה, הכעס וכמעט הבגידה. האיום, הכאב, הדמעות ואני על סף תסכול מיואש. תהום.
מה, לעזאזל, מונע מגבר לתת את זכרותו?
איפה החלק שלי?
ולא, אין שום "בעייה אורגנית" בעגה הרפואית. איברו מעיד על תשוקה, אישתו מצודדת ומטופחת, ריחנית לתפארת ועל פי רוב חביבה לבריות. ואליו.
ובכל זאת, הוא בוחר בשינה, בהתכנסות, במרחק.
כמובן, שלהיכנס להריון מחסידה לא אוכל, ובכלל הריון לא רלוונטי כרגע, (פתאום הבחנתי שבמילה הריון יש הר)..ואני חושקת בבטן העגולה והקסומה הזו, בחיים שבתוכה.
לא לשווא אולי טען פרויד שיצר החיים מונע מדחף המין. על כן, בהימנעות ממין, שוכן המוות.
אולי לכן, בכל צאת שבת, עם תום ימי החופש, כשאין ביננו מגע, מין, משהו ממני מת.
סליחה על פרץ בלשנות קבלית וחידודי אותיות ומילים, לא עומדת בפרץ:
במקום בו אין תשמישי מיטה, יש מיתה".
הומצא בזה הרגע.

מוצאת עצמי מתאכזבת, שהנתינה כל כך קשה לו. היוזמה. נקיטת הצעד, העמדה, ההחלטה.
יום אחד עוד תגלי שכל רשימת ה'אכזבה' הזו היא מתנה גדולה שהוא נותן לך, מאפשר לך בהיותו פסיבי - לנקוט עמדה וצעד, ליזום ולהחליט.
אולי ה נתינה כל כך קשה לו כי את לוקחת (או מאיימת לחטוף?) לפני שהוא מספיק להגיש. לא נותנת לו זמן ומרחב לתת בנחת.

מה, לעזאזל, מונע מגבר לתת את זכרותו?
ה'אקדח ברקה', שבמילא הוא שם לעצמו מעצם זכריותו,
אולי את שמה לו עוד קנה בצד השני כשאת נוקטת
את שיטת המלמלות, התחרה, האקטיביות, החיינדלעך, הישירות, ההאשמה, הכעס וכמעט הבגידה. האיום, הכאב, הדמעות

שליחה על ידי רוני* » 06 מרץ 2005, 18:32

בלה,
מצאתי את עצמי בהרבה ממה שכתבת, אני נשואה בפעם השניה עם אדם נפלא שהחרדות שהחדירו בו ילדותו ואמו מונעות ממנו לראות ולקבל אהבה.
את צריכה להחליט אם הוא האחד שאת באמת רוצה - את זה רק את יכולה לדעת, ואם הוא האחד אז את צריכה לשנס מותניים ולעבוד קשה, לברר עם עצמך מה מכל מה שאת/ם חווה/ים בא ממך ומההתנסויות שלך מן העבר ואיך את מדלגת מעל המכשולים שהיסטוריית החיזוקים שלך מן העבר מציבים לך ומה מהזוגיות שלכם הוא ממנו וממה זה נובע, מה בעברו גורם לו להתנהג כפי שהוא מתנהג? כשתגדירי לעצמך את חלקו של כל אחד מכם בבעיה/ות קודם כל תסתכלי לתוך עצמך, טפלי בעצמך וכשתהיי שלמה עם עצמך תוכלי לתת מעצמך ולעזור גם לו לדלג מעל המכשולים שעברו שלו מציב בפניו ובכך גם בפנייך. זו עבודה קשה עם הרבה עליות ומורדות והרבה מצבי רוח ורצון לברוח מהכל אבל אם הוא אכן האחד ואם הוא כל מה שתמיד רצית וקיווית לו עם שותף לחיים - שווה את המאמץ. עם הרבה אהבה אפשר לטפל בהמון פצעים. הדרך לא קלה אך כשמוצאים את הדרך הנכונה מגיעה אהבה כל כך גדולה וכל כך מתגמלת ואת לומדת להעריך את עצמך ואת החוזק שלך ושום מכשול לא יכול יותר לעמוד בפנייך מלהגשים את משאלותייך.
אני מאחלת לך המון הצלחה בדרך לא קלה אבל שגמולה בצידה.
בהצלחה באהבה.

בלה שלום
יש עוד אפשרויות...
סיפור קטן:
זוג חברים שלי, איתם אני בקשר כבר מעל 20 שנה. היחסים ביניהם בשנים הראשונות(כולל טרום נישואין)
היו דומים למה שתארת. הוא נמנע, מתלבט, עוזב, חוזר ובקיצור, מטריף לה את הדעת.
יום אחד היא נכנסה להריון (בתקופת התנזרות כמעט מושלמת) וביחד החליטו על הפלה. יום לפני ההפלה- הם
החליטו להתחתן וללדת. אני כל-כך פחדתי עליה, שניסיתי בכל כוחי להניא אותה מכך.
חשבתי שעם ילד זה יהיה טירוף להתעסק עם "בעל כן ולא".
לשמחתי, היא לא הקשיבה לי והם מגדלים את ילדיהם בנחת יחסית.

במשך כל השנים הם הלכו ליעוצים שונים (ביחד ולחוד), שוחחו, ליבנו את הבעיות, צמחו, התפתחו והתקרבו.

האם התאור הזה הוא אופציה סבירה בשבילך? האם יש סיכוי שתוכלו לעבור דרך כזו או שהוא נמנע גם מלשוחח?
אני מאלו שסבורים כי ככל שהדרך קשה ומאתגרת כך ההתפתחות מואצת...

שליחה על ידי בלה* » 07 מרץ 2005, 14:46

רוזמרין,
תודה על ההתייחסות.
האם זהו קשר אופטימלי?
טוב להם?
האיש שאיתי משוחח. אבל מאד לא ברור. (האותיות הופכות למילים,יש רצף לוגי אבל 1+1 לא שווה 2).
לא באמת ברור לי, או לא, מה מונע מבעדו התמסרות.
פחד, זו המילה השזורה היטב בפיו.
פחד שניתגרש.
נו.....מה אני אמורה לעשות עם זה
????

בלה,
מבטיח שאתייחס בקרוב. לשם כך עלי לקרוא את כל הדף. בימים הקרובים.
תודה על הסבלנות.

שליחה על ידי בלה* » 07 מרץ 2005, 18:24

תודה צפריר.

שליחה על ידי פלוני* » 07 מרץ 2005, 20:25

האם הגבר שלך במקרה עוסק באינטנסיביות ב"בניית גוף" בחדר כושר?
יש גברים שמספקים את עצמם כך, וזה בא על חשבון סקס כי הצורך יורד, משהו עם אנדורפינים.

שליחה על ידי בלה* » 07 מרץ 2005, 21:02

לא. ממש לא.
כמדומני שהעניין פסיכולוגי רגשי לחלוטין.
מעין חוסר נכונות פרוידיאנית "להיבלע".
פחד אולי ללכת לאיבוד, לאבד זהות, חופש, עצמאות
אבל שוב, קטונתי. אני לא בתוך ראשו, וגם הוא לא מסוגל להשיב באופן ברור וממוקד מהו מקור הבעייה.
על אף שמנסה.
האמת, לאחרונה אני מפסיקה לעסוק בו ולנתח אותו, כי הדבר מרפה את ידי ומוסיף לתסכול וחוסר האונים.
אני חייבת להחזיר שליטה ולהבין מה אני עושה לא כשורה, או בשוגג, או לחלופין יותר מדי....

שליחה על ידי בלה* » 07 מרץ 2005, 21:15

היום הוא חזר מהפסיכולוגית שלנו.
אנחנו הולכים כרגע בנפרד לטיפול הזוגי, כמה מייצג את הזוגיות...
קצת שיתף על מה שוחח.
המטפלת שאלה באיזה קשר עוד היה קיים אצלו חשש עמוק שכזה מלאכזב. ובכלל, היכן נוגעת המילה אכזבה.
הוא השיב, ולראשונה פתח דלת לעומקי זיכרונות ילדותו, שלעומת אחיו הבכור והנסיכי (שהוא מוצלח מינקות, חלומה של אם פולניה וסטרה סטרה) הוא חש מאכזב.
האח, מלבד היותו נושא משרה רמה בשוק החופשי, גם דיי אנטיפט, לא אמין, יהיר ואגוצנטרי.
האיש שאיתי לחלוטין לא. רגיש, נעים לבריות, חם (באמת בחיי אלוהים בספר התורה שיש בו גם הרבה מעלות)..
לא מזמן אמרתי לו שעבורי הוא הנסיך. למרות שאינו בכור.
אבל כנראה שעליו להפנים זאת, בלעדי.
טיפות מילותי יכולות רק לדפוק על זגוגית החלון.
דרך אגב,
דפוס ההתחבטות אופייני ודומיננטי בחייו, על פני כל הערוצים. עבודה, זוגיויות מן העבר, חוסר אסרטיביות ויוזמה..
באופן לא מפתיע, אני ההפך הגמור.
ממוקדת, מאד אחראית ואסרטיבית, יעילה, ברורה, לא שומרת בבטן כלום, וורבלית,מציבה יעדים ומזיזה הרים.
בעצם, גם להביא אותו לחופה היה אתגר לא פשוט
המקום העיקרי בו אנו מצטלבים הוא בהומור, ברגשנות, בילדותיות בעיקר.
אם מישהו היה צופה בנו בבית כשאנו לבד, אברבאנאל היה מקבל עוד שני פציינטים.
אבל עם זה בונים מדינה??

ממש לא קשור, רק להגיד לך שאת כותבת כל כך יפה.
נשמע לי קשה מה שאת עוברת. האם אתם באמת ביחד רק שנה, או פחות?
האם הגיל שלך זה מה שמבהיל אותך? 33? כי זה צעיר. תוכלי ללדת כמה ילדים גם אם לא תתחילי ממש הרגע.
נורא לא שנון להגיד, אבל נשמע לי קשה נורא להתחיל לבנות משהו רציני כמו משפחה על כאלה יסודות. אני בטוחה שהוא מקסים אחרת לא היית מתלבטת. ובכל זאת, לבי איתך, זה קשה נורא. יותר מדי מאבק. יותר מדי אי בהירות. יותר מדי כפייה שלך עליו. אני לא אומרת את זה לגנותך אלא דווקא מדאגה לך.
גם אני שמעתי סיפור על זוג שהיה ככה ומהרגע שהיתה בהריון הוא השתנה לגמרי, אבל איזה הימור!
למה את חייבת לסבול ככה?
מנסיוני כמי שהתפשרה לא מעט על יחסים מכאיבים בחייה, פשוט חשבתי שלא מגיע לי יותר טוב. רק מנקודת מוצא כזאת אנחנו מאפשרות לסבל הזה להכנס לחיינו. כשאנחנו מאמינות באמת ובתמים שזה המקסימום טוב שמגיע לנו.
אני מזדעזעת למחשבה שהייתי באמת מסוגלת, בתוך הסיטואציה, להביא ילדים לעולם עם גברים שגרמו לי לסבל.
וזה גם מה שהיה קורה אלמלא עזבו הם אותי.

מאחלת לך הצלחה מכל לבי. קשה כך להתערב בסיפור פרטי ונוגע ללב על גבי האינטרנט. אבל ממה שאת מספרת, זה קשה, מאד, והלוואי ותזכרי שאת ראוייה לטוב.

עיצה נועזת שלי היא פשוט להתגרש. באהבה. אם גררת אותו לחופה, תמשיכי לשמוע את רגליו נגררות כל החיים. שיתחתן איתך שוב, מאהבה ושלמות, ולא כנגרר.

שליחה על ידי בלה* » 08 מרץ 2005, 00:15

ואהווווו
רגע. צריכה לחשוב

שליחה על ידי בלה* » 08 מרץ 2005, 01:51

לחלקו הראשון של תגובתך:
כשאנחנו מאמינות באמת ובתמים שזה המקסימום טוב שמגיע לנו.
אבל באמת ובתמים שאנוכי מאמינה שמגיע לי יותר..
על כך המאבק (האם מאבק זהו המינוח הנכון? ובתוכו השורש א.ב.ק. אבק דרכים, אבק שריפה, אפר ואבק)..
אולי בתוכי בתוך הנפש פנימה הומיה מישהי שלא מגיע לה יותר, שההנצחה שלה היא על קרקע לא בטוחה?
אבל הוא כאן.
לא הולך, ואני לא בהריון, כך שמאום לא כובל אותו. רק כבליו שלו עצמו. מהם?
דווקא סקס חזר. ליבידו התעורר, איבר קם לו לתחייה.
יש משפט תלמודי מקסים "איבר קטן לו לאדם. מרעיבו שבע, משביעו רעב"...
אולי עקב תגובתי הנחרצת למול העדר מגע, והאיום פשוטו כמשמעו ללכת מכאן אם לא יהיה, בכל זאת פעל את פעולתו.
ייתכן שלא הייתי ברורה לפני כן, כעת כן?
אולי רק פעולה מובילה לפעולה (משמע, חוסר פעולה מוביל לחוסר פעולה מוביל לניוון הדדי)..
אומר כעת שהוא כאן כל עוד יש בו אמונה לסיכוי.
יש רגעים יפים. אפילו לא מעט.
הם פחות נוגעים בי, אך עדיין
לחלקו השני של תגובתך:
אני מבינה את הרציונאל בבסיס הרעיון. פשוט לשחרר, אזי ירצה ישוב. מבחירה.
האם אי אפשר לשחרר בתוך קשר? חייבים לעזוב?
אולי בי קיים קושי לשחרר, לתת לו לנשום, לאפשר לו מרווח לנוע, להתפתח, לגדול, לבחור בנו?
קצת קשה לי לראות עצמי עוזבת, ושבה חדורת אמונה.
לא זהו הבסיס עליו הייתי רוצה להקים משפחה.
אם אעזוב, או אעזב, עם כל תופעות הלוואי המתווספות לגירושין (אגו, קצת כספים, מעבר דירה, תחושת כישלון, כאב ושכול)
אני לא אסב פני כמו אשת לוט. פשוט, אקפא לזמן מה, ולאחריו לא אפנה לאחור.
ובכל זאת, אני רוצה לחשוב שוב על הצעתך. היא העירה בי דבר מה. הבהילה. לרגע נדמתה לתשובה. לא חשבתי על כך מעולם לפני כן.

שאלת לגבי הגיל. 33. מ-פ-ח-י-ד. לא הזמן, הוא דווקא מבורך ועושה לי רק חסד. הביציות הן שמאיימות. למרות פלאי הטכנולוגיה והמדע, מכירה אישית סיפורים רבים של קשיים בגיל הזה. ובמבט לאחור על שנים ארוכות של הרס גוף, דיאטות טיפשיות ותחלואי נעורים, מפחיד עוד יותר.
את יודעת מה מקומם יותר?
המחשבה הלא רצונית שתבוא אחרת ותקטוף לה את פירות המאמץ. חצופה שכמוה. אני פה בכר נופי הולדתו, אמו ואביו, גירושיהם האסטטיים מדיפי ריחות הפורמלין, מעולם לא עובדו ולכן לא אבדו במצולות השיכחה, רק נותרו משקעים, מטענים ומחיר כבד לשלם.
ולאחר כל זאת תפזז לה אחרת ומיד תצעד לחופה ולאחריה למחלקת יולדות? טימר-א-טוייבע (תעשי לי טובה באידייש)
יהודים לא משלימים עם תבוסה מהר כל כך, על אחת כמה וכמה יהודיות מגזע ייקי

בלה,
הנסיון להגדיר כל דבר, כל תחושה, כל אדם, אותה עמדה של שיפוטיות מוחלטת, בבחינת דין נמצא דומיננטי בדברייך.
שנמצאת מסרבת להכיר בחסד. מתרקשה לקבל
נדרשת אם כך על ידי נפשה היא - להביא את החסד אל תוך הדין.
שגם אם מבינה בשכלה את הדברים, או ליתר דיוק יודעת לדקלם את המילים הנכונות בבחינת הגדרתן, הגייתן וצירופן - עדיין לא השכילה להפנים אפילו לא חלק קטן מאלה ברמת ההרגשה. במובן הזה של הרגשה - מבחינת הרגש או מהבחינה הגופנית.

את כזו --- והוא כזה --- ומצטיירת לה תמונה של דיוק באבחון. ואין הדברים כך.

אמנם, את מתארת את גדילתך - בעוד צמיחתך מעוכבת תדיר.
אמנם, את מתארת את הקושי - בעוד מה שמואדר הוא נחישותך.
אמנם, את מתארת את ההצדקה - בעוד החסד המקיף עוטף את הרמה הזו של צדק או שוב, הדין.
אמנם, את מתארת את גרעין הגורמים לכאורה להיותך כפי שאת בהווה - בעוד את נמצאת הווה את אותם גורמים, ומשליכה מאותו זמן שכבר עבר מזמן ומונצח באישיותך אל עתיד בלתי אפשרי.

על פני לחפש את הסבה להעידר הרצון שלו לתת לך מין - התבונני איך את מסרבת לקבל.
על פני לחפש את הסבה או את ההצדקה לחזרתו אלייך מהבחינה המינית, בדקי את הדפוס הזה של דרישה על פני בקשה ולקיחה על פני קבלה בהסכמה מלאה.

כאן, מתבקשת, לקבל. במובן הזה של לקבל, מתבקשת לקבל החלטה, לקבל את המובן מאליו, להודות על כל מה שיש ולהניח לכל אותן תוכניות עתידיות.
שאם מבקשת להרות ולהביא ילד לעולם, מתבוננת מהיכן רצון זה עולה. מבררת את רגשותיה לגבי הנושא הזה, מרגישה בגופה בהתנגדות או קבלה. במובן הזה התנגדות לרעיון ההריון, או משיכה והתקרבות לרעיון הזה - הגוף לא משקר.
כאן, מתוך שזקוקה גם לתובנות על מנת להניח את דעתה - מתבוננת בסבות להבאת ילד לעולם הזה - דרכך.
כל מחשבה - זו הקשורה בעבר, זו הקשורה בעתיד ואלו הקשורות בהווה חייך מעוררת את תגובת הגוף.
כאשר מרגישה שלמה מבחינת הגוף - מתבוננת שם. למדה, חווה את השלמות הזו, חווה את הקבלה וחווה גם את ההתנגדות אם וכאשר זו עולה.
לא מאפשרת לדעתה להסיט את המבט למילים, נצמדת אל המבט הזה המתבונן בתחושה, בהרגשה. בהווה.

לכן, יושבת ומעלה בדמיונה את מירב האפשרויות לרצונה בילד.
מתבוננת כיצד גופה מגיב לכל רעיון ורעיון.

מניחה לדעותיה, שאלו ממילא סותרות, לא עקביות ובהחלט לא רלוונטיות. שכן, בורחת אל דעתנות, ניתוח, ויכוח או במובן הזה התדיינות. אז, לא נדרשת לקבל, לא מבקשת לקבל ומכאן לא לוקחת ולא מקבלת.

מודה, ומעלה את ההודייה לרמת תפילה, אם ניתן משננת את תודתה חזור ושנן.
מודה על היש, מדירה עיניה מהאין, מסיטה את מבטה מהעתיד, מהעבר, ומכל מה שנמצא חסר.
מתמקדת בהווה.

מסכימה ולו מתוך החלטה - לקבל בהסכמה את מה שניתן.
כאשר בן הזוג מעלה את הזיווג הריהו מעוניין לתת. ככל שתלמד לקבל כך יקל עליו לתת.
על פני לנתח את מניעו או את מעשיו - מקבלת, בהסכמה מלאה ללא כל תנאי ומודה על מה שנתקבל.
כל תנאי שמעמידה שם הוא עוד משוכה המרחיקה את היעד שלה ואת הכוונה ואת הרצון של בן הזוג.

על מנת ללמוד את השלם, את הקיים, מודה. מודה על עצם קיומה, על צמיחתה ועל האפשרות הזו להיות כאן בתקופה הזו, בזמן הזה, בגוף הזה ובייצוג הזה שעולה מתוך היותה בחיים היחסיים.

לעולם נקודת החיבור נמצאת בפנים.
אין מה לחפש בחוץ, שכן החיפוש מאפשר בריחה. במובן הזה אינך יכולה לברוח מעצמך.
בודקת איך מגיב הגוף למלה מחוייבות.
בודקת איך מגיב הגוף למלה חובה, למלה חיובי ולמלה חיבה.

מסכימה, במובן הזה של קבלה - לקבל את השינוי שמגיע אליה, לשנות ולהשתנות. מקבלת גם את הרעיון שהסכמתה אינה מחייבת את אף אחד אחר.

אין סיפור אחד בין בני זוג זהה לסיפור של בני זוג אחר וטוב שכך.
נסיונך הוא נסיונך, תחושותייך הן המתאימות ביותר לזוגיות זו.

קראי את הספר, עבדי על פי רעיונותיו, יישמי והרגישי את הדברים.

במקביל עבדי על התמתנות, אף אם זו עולה רק מתוך החלטה.

תודה.

שליחה על ידי רוני* » 08 מרץ 2005, 10:12

דפוס ההתחבטות אופייני ודומיננטי בחייו, על פני כל הערוצים. עבודה, זוגיויות מן העבר, חוסר אסרטיביות ויוזמה..
באופן לא מפתיע, אני ההפך הגמור
ממוקדת, מאד אחראית ואסרטיבית, יעילה, ברורה, לא שומרת בבטן כלום, וורבלית,מציבה יעדים ומזיזה הרים
בעצם, גם להביא אותו לחופה היה אתגר לא פשוט

כמו שכבר כתבתי לך אני מוצאת את סיפורי שזור בסיפורך, לגבי מה שאמרת (מצוטט לעיל) גם אצלנו כך והאמת שאני הבנתי שאינני יכולה להגשים חלומותי דרך מישהו אחר, אני חייבת לעשות זאת בעצמי, אם הוא כל מה שאת מתארת תני לו להיות הוא ותהיי את עצמך. זה נורא מלחיץ לנסות לעמוד בציפיות של מישהו אחר, ומקשה על נתינה - בעיקר אהבה. תרפי תני לו להיות הוא תגשימי את את חלומותייך בעצמך, תני לו להתחבט, ותמשיכי את להיות מי שאת ותמשיכי לאהוב אותו אם את עוד יכולה ולאמר לו זאת בכל פעם אפילו בפעמים שנראה לך שהוא עושה משהו שהכי מרגיז אותך בעולם, תנשמי עמוק תחייכי ותלטפי, הכל חוזר אחר כך בחזרה, אני הוכחתי את זה לעצמי, ברגע שהרפתי מאישי ומרצונותי לגביו וברגע שכל דבר שעיצבן אותי בו לא הפך למלחמה אלא לשיחה המון דברים השתנו לטובה. כמו שכבר כתבתי קודם - עבודה קשה, קודם כל על עצמך ואחר כך ותוך כדי גם עליו ועל הזוגיות.

מאחלת לך המון הצלחה ואהבה

שליחה על ידי בלה* » 08 מרץ 2005, 18:17

כאן, מתבקשת, לקבל. במובן הזה של לקבל, מתבקשת לקבל החלטה, לקבל את המובן מאליו, להודות על כל מה שיש ולהניח לכל אותן תוכניות עתידיות.

_מסכימה ולו מתוך החלטה - לקבל בהסכמה את מה שניתן.
כאשר בן הזוג מעלה את הזיווג הריהו מעוניין לתת. ככל שתלמד לקבל כך יקל עליו לתת.
על פני לנתח את מניעו או את מעשיו - מקבלת, בהסכמה מלאה ללא כל תנאי ומודה על מה שנתקבל.
כל תנאי שמעמידה שם הוא עוד משוכה המרחיקה את היעד שלה ואת הכוונה ואת הרצון של בן הזוג._

מסכימה, במובן הזה של קבלה - לקבל את השינוי שמגיע אליה, לשנות ולהשתנות. מקבלת גם את הרעיון שהסכמתה אינה מחייבת את אף אחד אחר.

במקביל עבדי על התמתנות, אף אם זו עולה רק מתוך החלטה.
קשה.
היה לי פעם מורה רוסי לאקרובטיקה, בשם בוריס. ברוסיה הוא ניהל קרקס.
בכל פעם שלא הצלחתי מעוצמת החרדה לעלות על קרש עץ הניצב על צינור חישוקי גדול, בכל פעם שהאדמה נשמטה תחת רגליי, היה קולו מרעם במבטא גרוני עמוק:
"איפה קשה, שם עבודה"...
למרות השנים שחלפו, למרות שמאז החלפתי כתובות, מטרות ואתגרים, את המשפט הזה לא שכחתי מעולם.
והנה, אתה מציע לי שוב את אותו הדבר. להרשות לעצמי לעמוד זקופה בתוך חוסר היציבות.
ולקבל, לקבל את הפחד. הפחד ליפול, להיפגע, לא להיות בטוחה, באמצעותו להצמיח כנפיים ובטחון.
הדברים שכתבת היו לא קלים לי.
ראשית, עוררו התנגדות. מכיוון שהציגו (כך לפחות הבנתי) בעיקר את הפער שאני מדגישה בין אני והוא.
והנה, אתה צודק. אולי הפער משרת מטרה. האדרה, כך כתבת.
שנית, אתה מציע לקבל את שיש. גם החסר הוא יש (על פי פילוסופיית גם האין הוא קיים)?
ושוב, אתה צודק.
אך לא לחלוטין מבינה. האם לקבל אין משמעותו לעיתים פסיביות?
רק להניח לדברים כמות שהם לא מוביל לקבעון?
האם שינוי לדבריך מתקיים בין שניים, גם מעצם היותו לחלוטין פרטי? אסור לדרוש? אסור להציב גבולות? להתרחב, להתמתח, להתגמש, זה כן. אבל גם אם תיקח בד, מסטיק, גומי או כל חומר אלסטי אחר, מתיחה אין קץ מובילה להתפוררות החומר, לא?
לא יודעת. הצבת גבולות היא חלק דומיננטי בתחום בו אני עוסקת.
לרגע לא טענתי ששיש רק אין בלבד. יש הרבה יש. ויש גם פרוגרסיביות.
ואני משום מה מתמקדת באין. אולי אם אניח לו לנשום, הוא יהפוך ליש. או ישנה צורה, או שאלמד לחיות איתו? לזאת כוונתך?
כנראה שהחלק הקשה ביותר הוא "שהסכמתי אינה מחייבת אף אחד אחר"..
וקשה לי להתעלם מהנימה הקצת עולבת שלך, אודות
יודעת לדקלם את המילים הנכונות בבחינת הגדרתן, הגייתן וצירופן - עדיין לא השכילה להפנים אפילו לא חלק קטן מאלה ברמת ההרגשה
משום מה, זה אותי בעיקר מקומם.
לא מרגישה מצטטת תיאוריות באישיות, אם כי אכן מכירה אותן על בוריין.
זו הסמנטיקה שאני מכירה, זהו הז'רגון בתוכו אני חיה, אישיותי ותחום עיסוקי שזורים יחדיו, ולא בכדי.
לכן, לחלק הזה של דבריך אני בוחרת להתייחס בהסתייגות מה.
אך בכל זאת, הרבה תודה על התייחסותך.
כנראה שאם היא מעצבנת אותי, יש בה קורטוב של אמת.

בלה,
אך לא לחלוטין מבינה. האם לקבל אין משמעותו לעיתים פסיביות?
בהחלט כן. לקבל בהסכמה מלאה אכן עשוי להתפש כפסיביות. במובן הזה הפן האקטיבי הוא אותה לקיחה. במובן של לקחת. על פני לקחת - לקבל.
רק להניח לדברים כמות שהם לא מוביל לקבעון?
מה פסול בקבעון, הרי את עצמך מקובעת בעמדת האקטיביות. כאן, אותו פן של קבוע עשוי להניח את העוגן ממנו ניתן להתפרש הלאה.
האם שינוי לדבריך מתקיים בין שניים, גם מעצם היותו לחלוטין פרטי?
שינוי מעיקרו משנה או מאפשרת השתנות. כאן, התמקדות הנכונותך לשינוי בעצמך, להיות מושפעת ומכאן להשפיעהוא העיקר.
אסור לדרוש? אסור להציב גבולות? להתרחב, להתמתח, להתגמש, זה כן. אבל גם אם תיקח בד, מסטיק, גומי או כל חומר אלסטי אחר, מתיחה אין קץ מובילה להתפוררות החומר, לא?
דרשי מעצמך, הציבי גבולות לעצמך. על פני לדרוש - לבקש או להעלות את בקשתך מתוך הידיעה שאין כל חובה של הצד השני להיענות לדרישה זו. יסכים - טוב, לא יסכים טוב.
לא יודעת. הצבת גבולות היא חלק דומיננטי בתחום בו אני עוסקת.
אם כך הציבי את הגבול הזה לעצמך: קבלה ללא תנאי. קבלה ללא תנאי איננה בהכרח קבלה ללא גבול, אלא היכולת לקבל בהסכמה מלאה. לקבל את עובדת היותך מתקיימת גם בגוף. יתכן שחשה נעלבת נוכח הדברים. עם זאת, מתקיימת הפרדה ברורה בין הרגשות, ברמת הגוף לבין תובנות ברמת השכל. מכאן שכאשר השכל מדקלם את אמונותיו, אך אינו מכניס שם את ההרגשה כהרגשה אלא כנתון במשוואה, נמצא אז הלב כופה את עצמו על השכל.
כך, שאותה העלבות או תחושה של הרגשה כפתה את עצמה על השכל, ואז מיד:
כנראה שאם היא מעצבנת אותי, יש בה קורטוב של אמת.
חזר הדפוס הזה של ההגדרה השכלית אל עצמו. וטוב שכך.

הרי ברור לה שאין כאן ברמה האישית אלא את הביטוי של מה שרואות העייניים האלה. מכאן שאותו מקום של כעס, או זעם נמצא משרת את התהליך הזה, שאינו מאפשר את הסטת המבט.
מכאן חווה הרגשה, הרגשה פיזית.
תדר זה של הרגשה, של רגש, נמצא אם כך עקרוני בעבור מי שאת היא. למידתו, הפנמתו, הגדילה לאורו נלמדת באירוע זה, וטוב אם זוכרת את ההרגשה, את עוצמתה, את חיותה ותניח להגדרת ההרגשה אל הזמן הזה, הרגשה המוגדרת כהיעלבות או במובן הזה תחת כותרת השלילי או החסר. תניח את זו הצדה ותתמקד במה שנישא מתוך הרגשה זו, ברמה הפיזית. תחושה של נבדלותך, חיות, והעצמת הידיעה שמתקיימת.

על מנת שיעלה שינוי מסכימה להשתנות. מכאן מתבוננת היטב על המשמעות שלך לעניין זה.

תודה.

שליחה על ידי בלה* » 10 מרץ 2005, 19:03

סתם כך, מאורעות היום:
עושה יומולדת לסבתא יקרה לי. עוד מעט 80.
הכנתי ארוחה ממטעמים שמצאתי באתר, ועוד כמה תוצרת בית.
עוגת פרג מקמח מלא וחרובים, ומרק חומוס עם המון כמון וקארי..למעוניינות...
האיש שמח לראות אותי נהנית לבשל, חדוות היצירה הזו עושה לי טוב.
כמעט פורים שמח

שליחה על ידי בלה* » 11 מרץ 2005, 12:11

צפינו בסרט החתונה שלנו.
חשתי החמצה. מרחק. הבטתי באיש. מה השתנה? היכן הלכנו לאיבוד?
קיוותי לאחר החתונה להתחיל לנסות להיכנס להריון. הפסקתי את הגלולות, אפילו לרגע חטאתי במחשבה הרומנטית שזה יקרה בליל החופה...
האיש לא היה שותף אקטיבי. למען האמת, אפילו סירב ללכת לבדיקת טיי זאקס.
האם צפה את עצמו ואת התנגדותו מראש?
מספר חברות שתועדו בסרט החתונה, היום כבר לקראת סופו של הריון.
לרגע היה לי נדמה שיש מקום לאנלוגיה בין וויזואליות ההריון לבין התפתחות הקשר בין בני הזוג. משמע, ככל שהקשר עמוק יותר, כך הוא תופס נפח במצאיות (חי ובועט בבטנה של האם).
ומאידך, כשהקשר נתקל בהתנגדויות הדדיות לקבל את המקום הראוי לו, גופה של האישה נותר "דל". נטול. לכאורה, עקר.
שמעתי פעם הרצאה בלשון אודות ייחודו של השורש ע.ק.ר.
השורש של עיקר זהה לשורש של עקרה.
דהיינו, זוגיות עקרה הינה נטולת העיקר, המהות.
הפסיכולוגית אומרת שעל אף שאנו מגיעים לטיפול בנפרד, למעשה אנו בטיפול זוגי.כל אחד מאיתנו עובר כברת דרך והתבוננות לפנימיותו וכוליותו. מעניין, אך בפעם האחרונה היא עסקה עם כל אחד מאיתנו בנפרד בילד שהיה.
לכאורה, הייתי במלוא הכנות משוכנעת שעיבדתי את ההתבגרות שלי על כל גרורותיה.
בפועל, הפתעתי את עצמי לחלוטין. פתאום, מצאתי עצמי כואבת מחדש את הילדות פרה ופוסט גירושי ההורים.
גם לאיש שאיתי "ילדות מתגרשת"...
קראתי מאמרים עדכניים הטוענים שכיום, המחקר למד שילדים להורים גרושים, בבגרותם בעלי סבירות גבוהה בהרבה מהרגיל להתגרש (בנוסף לסיכויים גבוהים לדיכאון, עצב, חוסר מימוש, תסכול, חלקם בוחרים במודע או לאוו, לא להתחתן ולא להביא ילדים לעולם. בנוסף, קיימת נטייה של ילדים להורים גרושים למצוא זה את זו. או אז, סיכוייהם להתגרש כפולים ומכופלים)...
לא רוצה לייגע אותכם, אבל אנוכי עורכת מחקר אקדמי בנושא, והנתונים דלעיל הם מבוססים ומהימנים.
לו יהי ונדע להיות תיקון ולא שחזור לילדותנו ולהורינו.
אמן סלע

בלה,
_בפועל, הפתעתי את עצמי לחלוטין. פתאום, מצאתי עצמי כואבת מחדש את הילדות פרה ופוסט גירושי ההורים.
גם לאיש שאיתי "ילדות מתגרשת"..._

הנה תיארת הרגשה, מצאת את עצמך כואבת. היצמדי לשם. שכן, הקושי הזה של הכאב נמצא חיוני בעבורך.
על פני לנתח או לשוב אל ה"מחקר" שאת עושה בנושא, חושי לחוש.
שהמחקר עצמו אם כך מחייב את האדרת הגוף, במובן הזה של הרגשה.
נמצא הרגש כחוויה גופנית, הרגשה.

כאן, מתמקדת בחווית הגוף בהווה ולא מאפשרת למי שאת היא את הסטת המבט מההווה.
שכל "סרט" שיעלה מלפנייך מעברך ידגיש בהכרח את צבעי החיים העולים דרך המשקפיים או העדשות שבחרת לשים על עינייך.
עדשות אלו מחייבות ניתן לומר את מי שאת היא להסיט את המבט מההווה לעבר ולעתיד, את ההרגשה מהלב אל השכל.
לכן, טוב אם מתמקדת בהווה, לא מניחה לתמונות עבר או מורשת העבר להפעיל את מי שאת אל אותו מבט מנתח, או מדבר, או הוגה. אלא, ממקדת את השכל או את ההגיון, במובן הזה של שכל ישר, לנתח את תגובות הגוף, ולהתחבר אליהן במודע.
כאשר חווה עצב - עצובה, כאשר חווה שמחה - שמחה, כאשר עולה היאוש - מיואשת, ומתמקדת בחוויה עצמה של העצבות והשמחה, היאוש והתקווה.
בו זמנית, מתבוננת. מתבוננת על תחושת הגוף, מתבוננת על תגובותיה האוטומטיות. מתבוננת מהצד כאשר מניחה לתגובות גופה במובן הזה של הרגשה להיראות לעיניה מבלי תגובת העין או השכל.
כאשר מנתחת את אלה, ברמת ההווה, ללא החיפוש המתמיד אחר סיבה או תוצאה אלא נכוחה, רואה מתי מתכווצת, מתי מתרחבת, מתי מרחיקה ומתי מקרבת.
במקביל מפרידה, מתוך החלטה, בין קושי וסבל.

אלה יניחו בעבורה את הפתח הנדרש. פתח זה יניח את אותו אוצר אחריו מחפשת - חיים בהווה.
אז, הנחות יסוד בדבר סיבה ותוצאה, אמונות יסוד בדבר היותה בלתי ראויה, או נדרשת להוכיח את עצמה שוב ושוב יבחנו מחדש. מתוך בחינה זו, העקבית והבלתי מתפשרת, יתגשמו כוונותיה ויתאחדו עם רצונותיה.

מחד בהחלט עולה כוונה שלמה להרות ולחיות את החיים בזוגיות, בהווה ומתוך אישור פנימי לחייה. מצד שני רצונה ניתן לומר גובר, אותו רצון לפעול ברמה המנטלית ולקבל משם את אותו אישור על נבדלותה, ומכאן על עצמם התקיימותה.
רצון זה כמו מחפש "נושאים למחקר". על פני אטותו מחקר של כאב, סבל, אכזבה וקושי מתבקשת להעלות את המחקר לרמת בחינת החיים בהווה התקיימותה.

בחינה זו לעולם מאחדת בין הלב והשכל. זה השער.

שליחה על ידי בלה* » 12 מרץ 2005, 03:02

צפריר, תודה שאתה עדיין קיים עבורי בדף זה.
אם כי, מצרה אני על כך ש"הברחתי" את יתר הנוכחים. האם הייתי תוקפנית מדי? מדוייקת ולא ניתנת לדיאלוג?
אולי כך הוא טבעם של דפים באתר, לא יודעת.
מתבוננת על תגובותיה האוטומטיות. מתבוננת מהצד כאשר מניחה לתגובות גופה במובן הזה של הרגשה להיראות לעיניה מבלי תגובת העין או השכל.
שאלה לי:
במשך שנים ארוכות ולא שמחות, תגובותיי האוטומטיות לא שירתו אותי נאמנה. הכעס הפך לדפוס. מן המצוקה צמח חספוס, תוקפנות מסויימת. נטיייה להלחם. לאחר עבודה מאומצת, הצלחתי לעדן תחושות בעלות עוצמה. אם כי, ראוי להודות שעדיין לא מצליחה ליישם סובלימציה כנה ואמיתית. הדחף עדיין נותר חי ובועט. לא באמת נמצא אפיק ראוי לנתבו לשם.
האם הצעתך לא למעשה מבטלת צנזור שהוא חיוני לחיים תקינים?
כמדומני, אם מבינה נכון, שאתה מנסה לעזור ליצור חיבור בין גוף ונפש. מרכינה ראש ומודה שיש אצלי נתקים מסויימים בערוצי החשמל. אבל, לא חיוני נקודות עם "שלטר" בהן ניתן לבחור עם להדליק אור, לכבות או להקטין עוצמה?
אולי האינטנסיביות שלי לא בהכרח משרתת?
ההווה. לחיות אותו נכוחה. לא פשוט.
על אף סלידה אישית שלי משיטות ביהביוריסטיות, כבודן במקומן מונח. לכן,עשיתי מדחום ליחסים. במילים פשוטות, התחלתי לכתוב לעצמי מתי טוב, מתי טוב מינוס וכן הלאה.
מוצאת, שסופי השבוע נידונים לטירוניות ותלונות שלי. ודווקא בהמשך הגרף עולה ואף לעיתים פורש כנפיים. וטוב טוב טוב לי איתו.
פתאום, נדמה לי שהשבוע שחלף טפח על פני ושיקף מצב חדש.
אני ברגרסיה, האיש מתקדם.
חם יותר, מעריך, נוגע, מפרגן, מלטף, שם גבולות, מכיל. סופג את פחדיי.
ואני, אולי מתוך חוסר אמון (שיש להצדיקו, מייד מתרעם בתוכי קול) אולי נקמנות ילדותית, אולי רצון לבדוק ולוודא שאכן אמת היא, נסוגה.
לא מספיק מעריכה, מקטרת, יוצרת מהומה על העתיד לבוא (מתוך פחד שלא יגיע)..
רבה לפני שיש סיבה, רק מחשש שהיא תופיע. מה שנקרא, "אם כבר יבוא החורבן, אז לפחות שאהיה אני אחראית עליו"...
האיש מתקרב ומראה סימני בחירה והשלמה עם אהבתנו, מצהיר רגשות, ואני מבוהלת. מפריעה.
אני זוכרת שציינת בפני את האדרת הפער.
והנה, שוב. רק שהפעם הוא חיובי ואני שלילית.
והרי כל כך רוצה שיוויון. לאהוב ולהיות נאהבת במידה שווה. התמסרות הדדית. בנייה משותפת. אז איך זה ייתכן שיוצרת פערים ושומרת עליהם באדיקות?
ניתוח בולשיט מסוגלת לעשות לעצמי, וכל הפקה פקה הפסיכואנליטי של פחד מאינטימיות, לא נראה לי שורש העיניין.
אז מה כן?
ושוב, חטא קדמון. כאשר מנתחת את אלה, ברמת ההווה, ללא החיפוש המתמיד אחר סיבה או תוצאה אלא נכוחה
מנתחת ומנתחת מנ תחת מן התחת (אסקיוז מי מיי לנגוויץ').
נו, ופלא שאומרים שילדים לפסיכולוגים יוצאים דפוקים.
תמונת מצב:
כנראה שיותר טוב, ואני היסטרית. ליל מנוחה.

בלה,
האם הצעתך לא למעשה מבטלת צנזור שהוא חיוני לחיים תקינים?
מיהו הצנזור?
מהם חיים תקינים?

כאן, נמצאת מתקרבת אל אפשרות בחירה נוספת.
על פני להחליף תפישה בבחינת מעבר מימין לשמאל, משמאל לימין, ניתן וראוי להוסיף תפישה.
הנפש פנים רבות לה. במובן הזה שבעים פנים לתורה.

אמנם מתקיים הצנזור הזה שאת מבקשת לשים לשם תקינות החיים, ומסרב להכיר בפנים נוספות.
סירוב זה עולה מתוך הפחד שמתקיים בהכרח אצל אותו צנזור, אצל כל צנזור. שהרי מתוקף תפקידו נמצא זה מגדיר, מגביל, מציב גבולות ומגן עליהם.
מכאן, גילוי פנים נוספות, אלה הנמצאות מעבר לגבול. פנים אשר מתקיימות באותו מארג נפשי, הכולל את הצנזור המדובר, מעלה את הפחד כהתנגדות לגיטימית לשם הישרדות.
במובן הזה עצם הצנזורה הפנימית מאפשרת הישרדות בהיבט הזה של אישור עצמי. אישור לעצם הקיום, הנבדלות והייחודיות של אותה נפש פרטית.

כאן, למדה הנפש את הבשלתה ואת אותו תהליך של תהליכים. תהליכים אלה מתפרשים בזמן ובמרחב.
בעוד בתקופות חייו הראשונות, הבראשיתיות של האדם - כתינוק, כפעוט, כילד, מהותו ותפישתו את המרחב והזמן מתמקדות או מובנות תחת הכותרת של מה שנגלה לעיניו מבחינת המרחב, והווה חייו בהיבטי זמן. הרי שבתקופת ילדותו המאוחרת, לקראת התנערותו להיותו נער או במובן הזה מתבגר, שאז עולה גם ההתבגרות המינית וגם ההבשלה האפשרית מבחינת הגיבוש הפנימי הנפשי והרגשי, ניתן לומר שמתחלף הזכרון, התחלפות הזכרון היא אותה יכולת להניח רצף בזמן. אז מופרד הזמן לשלושת חלקיו - עתיד הווה עבר. בסדר הזה.
שכן, בשלב זה נמצא העתיד גדול לאין שעור מהעבר, שעדיין לילד אין "עבר" מבחינת הזכרון או מבחינת המקום בזכרון, הן מבחינת הזכרון הקשה (hard disk) והן מבחינת הזכרון הפעיל (ram). היות והנפח של הזכרון נמצא פנוי ברובו, הרי שהילד מקבל או נפגש עם אפשרויות עתידו. במקביל, על סמך העבר, מסיק הילד את הקשר בין סבה ותוצאה כהתפתחות, כתולדה אפשרית.

כאן, בעברו של הילד נמצאים אירועים, בהכרח אלה הם הנדבכים של התולדות, במובן הזה תולדות חייו.
מכאן, נמצאת הפסיכולוגיה, על מרבית תפישותיה מבקשת לברר את מהות אותם אירועים. ואין באלה צורך אלא על מנת להאדיר את אותם נדבכים. אז מתרחש היפוך ואותם אירועים נדחקים לקרן זווית. כמו מתהפך הזכרון אל כווצו.
על פני חקירת נדבכי העבר, ראוי להאדיר את אותה הוויה החבוייה בזכרונו של הילד כהרגשה. אלה אותן חוויות של אישור או ידיעה פנימית, במובן הזה של אחדות עם הקיים במרחב ובזמן תוך תחושה של חיים כנבדל, כמיוחד - כשונה.
אז, כשנזכר האדם בתחושותיו מתוך הווה קיומו, מכוון הזכרון הפעיל (ram) אל הווה קיומו כשכלי השפוט שלו - השכל הישר, אמונותיו ותפישתו מתרעננים ומתחדשים על פי מי שהוא האדם עצמו. בעודו בוחן את חייו בהווה. תחושותיו בגוף, הרגשתו והידיעה כי הוא קיים. מאושר - תרתי משמע.

הליך זה או תהליך זה ניתן לומר פותח ערוצים אל הרוח. שאז, בתקופת הילדות לא נמצא האדם מנותק מהרוח, לא נמצא הילד שבאדם מנותק מגופו, מהמרחב בו הוא נמצא, ומהווית קיומו - ההווה.

לכן, מתבקשת לחזור במובנים האלה של מרחב וזמן אל תקופת ילדותה.
בהיבט המרחב - להתמקד במה שיש ולהדיר עיניה ממה שאין.
כאשר מתבוננת היטב במה שיש הן מבחינת המציאות הפיזית, קרי קיומם של חיים (העולם חי), קיומם של דוממים (בדממתם), וכל היש, והן מהיבט פנימי זה של תרגום היש ל"יש הפנימי", בבחינת ידיעת הקיום (אני חיה וקיימת. הווה).
מאפשרת לאין להתאיין, פשוטו כמשמעו: מדירה את עיניה ממה שאין, דווקא מתוך הידיעה שאין (שהרי יודעת שבמבט המוחלט, אותה אחדות מוחלטת אין "אני").
בהיבט הזמן, להתמקד ברגע. בעכשיו, להפנות את המודעוּת אל תחושותיה עכשיו. במובן הזה של התבוננות באותן רמות של התכווצות (בהלה, היסטריה, עצבות, יאוש, דיכאון) עליהן אחראי הצנזור. ואותן רמות של התרחבות (אהבה, התפרשות, שמחה ושעשוע). התבוננות זו תוך התהליך נמצאת חיונית בעבורה לאין שעור, שאז מתוך ההתבוננות הזו יכולה לזהות את גבולותיה ולהניח את דעתה. שאז, נמצאת יודעת כי אלו הם הגבולות מחד ומאידך מכירה הנפש בהיעדר הסכנה המאיימת באחדות, בכך שיש עולם שלם - פנימי - מעבר לגבולותיה.

אז, נמצאת מאפשרת את אותו אישור עצמי על קיומה. על פני אישור חיצוני אידיאולוגי שלעולם לא יספק, עולה תחושה של חירות פנימית - ידיעת הקיום.
במובנים רבים זה האושר - אותו אישור שעולה מבפנים, מתוך הקיום ולא מתוך היעדר הקיום, מתוך הקיים ולא מתוך היעדר הקיים.

לכך שואפת, ואין כל סבה או תולדה שסותרת את הגשמת כוונותיה ורצונה.

שינון המנטרה - "אני חיה וקיימת - הווה", תביא תועלת.
הודייה על מתנת החיים האלה המאושרים נמצאת כמפתח חשוב בעבור למידת החיים בהווה.
לכן מודה מקרב לבה, הודייה שלמה ותמימה.

תודה לך.

מצרה אני על כך ש"הברחתי" את יתר הנוכחים. האם הייתי תוקפנית מדי? מדוייקת ולא ניתנת לדיאלוג?
מה פתאום הברחת.....ובכלל לא תוקפנית ובהחלט מזמינה לדיאלוג

אני עוד כאן, ממשיכה לעקוב, בעניין, בסקרנות, בהקשבה.
@}

גם אני. יושבת ומקשיבה.

שליחה על ידי שולה* » 24 מרץ 2005, 21:09

גם אני. קוראת בשקיקה כל מילה. אני מרגישה ש"ההתפלספות" הגבוהה - הקיים וכו'... יכולים לשרת אותנו לדקות ספורות אך לא כקבע המציאות.

שליחה על ידי בלה* » 25 מרץ 2005, 03:16

בשבועות האחרונים על סף מפץ גדול, אך אולי אולי אור קטן ובוהק בקצה המנהרה.
החלטנו על פרק זמן ספציפי בו אנו אמורים להמשיך ללכת כל אחד למטפלת, לעשות טוב למען הזוגיות ולמען עצמנו, לא לשוחח אודות החלטות עתידיות ופשוט להיות.נוכחים. יחד.
בתום התקופה (4 חודשים), נשב יחדיו ונעשה החלטות.
התחיל קשה (לאחרונה אני מנסה לסגל סגנון ראייה פחות נגטיבי, לכן אתנסח שנית: התחיל לא קל)...
הוסכם על יוזמה אישית של כל אחד משנינו, פעם בשבוע לאירוע שיגרום לנו לשמחה, ופעם בשבוע יוזמה לקיום חיי אישות.
בתחילה, נדמה היה שהמלאכותיות אינה מטיבה, אך לעיתים נוקשות מביאה דווקא באופן פאראדוקסלי לזרימה (כמו מכונית תקועה הזקוקה לדחיפות אדם, על מנת שישוב המנוע לחיים ויסוג מדממתו).
פלא, אך תדירות חיי המין עלתה ואיכותם נוסקת. לא אגיד פלא בריאה, כי אנו בתחילת המסע, אך דווקא המרחק מאפשר התקרבות.
אני קוראת בימים אלו את תורתם של וויניקוט וקוהוט (למתעניינים ברזי הפסיכולוגיה) וחוזר שם שוב ושוב נושא המרחב לגדילה. יכולת האם להכיל את תוקפנות תינוקה, במקביל עם הצבת גבולות והצהרה על כיווניות, היא התורמת להתפתחות הילד לאדם אמפתי המממש עצמו וחי את חייו לפי ה"עצמי האמיתי".
נשמע סינית אולי, אבל ברמת המעשה המדובר בתיקון אותו ניתן לעבור בזוגיות, בו מקבל בן הזוג את הקשיים והכשלים של הזולת אך לא מאפשר להם להפוך לכאוס, אלא מאפשר בדיקה וגדילה עצמית.
איך מבצעים זאת, קטונתי מלדעת באופן מלא, אני מנסה בעצמי.
ברמה האופרטיבית, בעיקר מתרכזת כעת בדברים שחשובים לי
לימודים, אהבה עצמית שלא מלשון נרקסיסטיות אלא מתוך ערך ודימוי חיובי, פרישת מעגל תמיכה חברי רחב יותר ומציאת שמחה ויצירתה בכוחות עצמי. אני לא עוסקת עוד בו. עברתי אלי.
מכירה גם בחלק ההרסני, גועלי ואמיתי שלי, לנקום במידה ולא יסתדר, לריב על כסף ושאר תועבה. לא יפה, אך זהו חלק מתוך כל המכלול שהוא אני כרגע.
נותנת את כל הטוב שאוגרת מתוכי, ומגלה שזה כמו חול בחוף הים, כשהיינו קטנים וחפרנו בור והוא התמלא מעצמו שוב ושוב במיי הים.
עושה מחוות מבחירה, מבשלת אוכל טעים ומזין (יופי של מתכונים לקמח מלא יש באתר) עושה אוברול אצל רופאים שונים ובדיקות דם לקראת הריון, איתו או בלעדיו אני צועדת לקראת האמהות.
מביאה לו כוס קפה מהביל לעבודה וחיבוק, סתם כך באמצע היום, וכך, בעדינות, לא מתוך מניפולציה המצפה לשינוי, אלא מתוך רצון עז לחוש עם עצמי "שלמה", נדמה, שטיפין טיפין הוא מומס, מפשיר, אולי אפילו מתאהב שוב. אולי לא.
רק שלא ישמע שלגמרי אופטימית, כי זה לא שיקוף נכון של המציאות, יש הרבה רגעים של תהייה, פחד, חשש, חרדה, אימה. אני מקשיבה להם, ואז סוגרת אותם בתיבת הפנדורה. וממשיכה.
בקרוב אהיה שוב אצל הפסיכולוגית, ואז אשמע מה שלומנו......................
תודה שאתן מתעניינות.

שליחה על ידי בלה* » 25 מרץ 2005, 17:03

אני כבר מפחדת לכתוב.
בכל פעם אחרי שמץ תקווה, מגיעה סערה בדמות ויכוח קטן חסר משמעות הפורץ גבולות. על שטות.
כואב שהכל כל כך שביר

בלה,
עושה אוברול אצל רופאים שונים ובדיקות דם לקראת הריון, איתו או בלעדיו אני צועדת לקראת האמהות.

אמנם, מתבקשת להפנות את המבט אל מי שאת היא, או אל מי שאת חושבת שאת היא. עם זאת, אין הדבר אומר כי ההתבוננות נדרשת להיות דרך מראה. או במובן הזה דרך זכוכית.
שכן, המראה הטובה ביותר עבור מי שאת היא - היא דווקא בן הזוג שלך.
לכך הוא נבחר והוא ממלא את תפקידו בשלמות ובתואם.
כך הם הדברים גם במבט הפוך: נמצאת את מהווה בעבורו את המסנן הטוב ביותר דרכו יוכל לראות את עצמו - בדמותך או כהשלמה לדמותך.

כך זכר ונקבה. נקבה וזכר. אשה ואיש, איש ואשה.

לכן, רק נדמה לך שאת יכולה לצעוד בלעדיו אל האמהות. נדרש שם זכר. גבר. איש. ובמקרה שלך למידתך היא לקבל את האיש. הגבר. הזכר. הזה. - אישך.

האשליה שאשה יכולה להרות לבדה אמנם תופשת נפח בחברה המערבית, או בעידן זה. אבל, יש להבין שהאב, הגבר, קיים גם בהיעדרו.
ובהעידרו נמצא משפיע לא פחות מאשר בקיומו.

כאשר הולכת לקראת התחייבות, או מחוייבות ברמה הזו של יצירת ילד. הרי שהמחוייבות כלפי הילד נשזרת במחוייבות כלפי אביו, ובשורש המחוייבות עולה אותה נאמנות עצמית או מחוייבות לעצמך.

בריחה אל הריון על מנת להנכיח מחוייבות ברמת יחסי אם-ילד לא תאפשר הפניית המבט מאותה מחוייבות עצמית.
מחוייבות זו לעצמך אם כך איננה קשורה כלל ועיקר בגורמים חיצוניים, עם זאת, מחוייבות והתחייבות לחיים משותפים או ליחסים ארוכי טווח, היא אותה החלטה על יציאה למסע משותף.

מסע זה כאשר הוא מתקיים מתוך שתוף פעולה של שניים, עשוי להביא את השניים למחוזות אישיים בהחלט. כל אחד או אחת מהזוג אם כך יגיע ליעדו במרכבת הזוגיות המשותפת.
לכך מתבקשת להתחייב.
אז, מתוך רצונה העז להגיע אל המנוחה והנחלה, יכולה לראות שנמצאת כבר שם.

שכן, בהתבוננות על הרגע, על כאן ועכשיו, יכולה לראות שרוב זמניה נמצאת מסופקת ברמת הגוף. הגוף מרגיש טוב.

אם כך, מתיישרת בנכונותה לאמון, התמסרות ואהבה, מעלה מחוייבות זוגית מתוך שורש של חיבה וחיוביות על פני חובה.
אז, תוכל להיות שותפה ליצירת ילד.

נדמה, שטיפין טיפין הוא מומס, מפשיר, אולי אפילו מתאהב שוב. אולי לא.

על פני מומס, מפשיר, מתאהב או לא -
משתנה. משתנה בעצמו ומתוך הצורך שלו.

בקרוב אהיה שוב אצל הפסיכולוגית, ואז אשמע מה שלומנו......................

כעת. ברגע זה, חשה את תחושותיה, מרגישה את הרגשותיה.
לא בקרוב, לא מחר, לא מחוץ. מתמקדת בהרגשותיה ומפנה את המבט מדעתה.
עמדותיה ודעותיה אינם רלוונטיות לתחושה הגופנית ברגע זה.

תודה.

שליחה על ידי בלה* » 27 מרץ 2005, 23:46

מצב רוח טווב
האיש חזר מאוחר הביתה, הצלחתי להתאפק ולא לצלצל ולנזוף מדוע לא התקשר, או אז התקשר הוא ושיתף ביומו העמוס בתיבול מילות חיבה.
ממזזל גדול שאני לומדת איפוק מהו. כנראה יתרונותיו (מרחב פעולה לפרטנר) עולים על חסרונותיו (פורקן מידי)..
פתאום מבינה, שהוא עושה הרבה. מפרנס את שנינו (לא פשוט בימים אלו).
לעשות למען הזוגיות, כפי הנראה זהו דבר אמורפי אשר כל אדם מוצא לו לבוש אחר.
סך הכל, שבוע טוב. להחזיק אצבעות.

בלה קודם כל אני רוצה לומר דף מרתק. את מביעה רגשות ומחשבות באופן קולח. יודעת לנסח את מה שאת עוברת ולנתח לעומק זה מדהים. בעלך זכה.
אני לפני כשנה בערך הייתי במקום של רצון להתקדם לקשר מבוסס. גם אני לחצתי על בן זוגי בעניין. ניסיתי כל שיטה אפשרית: אם בלצחוק על הנושא לאיים להיות מתוסכלת לבדי ואפילו מרוב יאוש כמעט הגעתי לבגידה אבל לשמחתי עצרתי בזמן... כי באותו יום שבו כמעט ומעדתי נכנסתי להריון! לא הייתי נשואה סיטואציית החיים שלי לא ממש התאימה בלשון המעטה.
בן זוגי צודד בהפלה ואני הגעתי למסקנה חד משמעית- אם אני עושה הפלה אני לעולם לא אסלח לעצמי, אבל הריון לבד לא בא בחשבון. קיבלנו החלטה לשמור את ההריון(לאחר שיחות שאני לא אלעה אותך בהן) אז הגיעו ההתלבטות האם הנישואים שלנו העתידיים יושפעו מההריון? האם גם ככה בלי הילד היינו מתחתנים? ואם כן מתי? שאלות על האם הדברים נעשו בכפייה או מרצון מלא? המון שאלות ומעט זמן לקבל החלטה. האם לנצח אצתרך לחיות עם צל של ספק באשר לחיי הזוגיים ורצונו של בן זוגי?
בלב ביקשתי להיכנס להריון הזה ואני לא פעם מודעת ליכולת שלי לבקש דברים ולקבל אותם אבל התוצאות לא תמיד פשוטות כמו שהן נראות בהתחלה.
אני בחודש תשיעי ולא מתחרטת על דבר מלבד הספק שתמיד יהיה שם... בעלי אוהב אותי חיינו לפני כן יחד כ3 שנים ו4 שנים של זוגיות. הוא האחד שלי זה בטוח אבל האם הוא עשה את כל הדברים שרצה לפני הילד? האם יום אחד הוא יגיד לי לא מיציתי את חיי בטיולים מסיבות ועוד? יש לי המון חששות מאיך יראו חיינואחרי הלידה. אני חייבת להודות שכשקראתי את מה שכתבת חשבתי איך החיים היו ניראים בנישואים ללא הריון דבר שלא חוויתי.
אני מאמינה שאם לוחצים לכיוון מסויים- הלחץ מרתיעה וגורם לפעולה הפוכה. כמו מגנטים הפוכים זה לזה. ברגע שיורד הלחץ הדברים מגיעים. לדוגמא את רוצה מישהו, רודפת אחריו עושה הכל כדי להשיג אותו ללא הועיל וברגע שאת מתיאשת מוותרת עליו ועל הרצון בפתאום הוא צץ משום מקום ומעוד מעוניין... נשמע מוכר? כך היה גם אצלי כשכבר התיאשתי מזה שנהיה נשואים- העיניים התחילו לפזול ודווקא אז הכל קרה באופן מפתיע ומטורף. אני יודעת שנורא קל להגיד וקשה לעשות אבל בכל תחומי החיים עודף אנרגיה שנשלח למקום מסויים מוביל בדרך כלל להיפך ואולי(לא מומחית) דווקא להרפות מהעניין, לשנות גישה, להינות מהרגעים המופלאים ביחד יוביל למקום של הריון באופן זורם.
בכל מקרה המון בהצלחה נשמע שאת עוברת תהליכים גדולים ומתחזקת.

שליחה על ידי בלה* » 28 מרץ 2005, 11:02

תודה תודה תודה (על הכל)
איזה כיף לך על ההריון והלידה הקרבה. מאחלת מכל הלב הנאה גדולה ושמחה על סיפורך האופטימי.
לא אשקר ואודה, שלעיתים חולפת בי המחשבה לנסות להיכנס להריון "ללא רשותו"...
אבל כנראה גדול מזה הרצון שלי שהוא יהיה שותף מלא
יחד עם זאת, עושה דף מעקב מדוקדק אחר המחזור, ומנסה להבין מתי בדיוק מבייצת (נסתרות דרכי הגוף) ובימים האלו נמלאת שמחה גדולה ותקווה, אך עדיין, ממתינה.
לרגע הנכון.
הלוואי אמן סלע ויגיע
תודה לך

בלה מקסימה תודה לך,
נראה שמרוב שהמחשבות מעסיקות ומלחיצות אותך שכחת להנות, להנות סתם כך מהיחד, הזוגיות שלפי תאורך נפלאה. אל תשכחי לחיות את רגע ולא לפחד ממה שעתיד לבוא או לא לבוא. ברור לחלוטין שבעלך לא התחתן איתך סתם- הרי נישואים זה איזה הכרזה על רצון בחיים שלמים יחד שכוללים גם הקמת משפחה.. אז כל דבר בעתו ואל תמהרי. בינתיים תהני ותורידי את הלחץ ממנו. אני מודה שלפעמים הגברים שלנו הם כמו ילדים וצריך לכוון אותם למקום הנכון. אבל את זה לעשות במעט תיחכום וסבלנות כי אם לוחצים ממש כמו בתפוז יוצא שפריץ:) אבל אם מקלפים לאט לאט כמו שרק אנחנו הנשים יודעות יוצא משהו מתוק ומדהים.
אז שוב אני מאחלת לכם שתגיעו למקום המתוק הזה.

שליחה על ידי בלה* » 29 מרץ 2005, 19:29

יווו, איזה כיף לי איזה כיף.
כמה טוב הפורום הזה והאנשים בו.

שלום בלה,
כמה אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת פה ההבדל הגדול ביננו שאני נכנסתי להריון ואנחנו (בתקווה) גם קצת אחרי משברים לא קלים ואני מאוד מסכימה איתך שהבן זוג שלנו הוא ראי שלנו וצריך תמיד לזכור את זה אחרי ובזמן של כסח שבסה"כ אנחנו מתמודדים עם הצרות שלנו שמשתקפות לנו על בן הזוג.
אני מאוד ממליצה לך לקרוא את הספרים שלי מאוד עזרו
"יש נישואים מאושרים" של ג'ודית ולרשטיין וסנדרה בלקסלי.
וגם ספר שמחדד ומחזק את ההתמודדיות בחיים שלנו שנקרא "פחד כאב וחברים אחרים" של אבי גרינברג.
אשמח גם לעודד אותך ולומר לך שגם אנו הלכנו ליועץ זוגי והיועץ אמר לנו משהו שגורם לי לפעמים לעידוד ואולי גם יעזור לך.
בפגישה הראשונה שלנו אצלו שאני כולי דמעות בעיינים ומספרת לו מה מצבנו הוא אמר לי בנימה עליזה שהוא שמח על כך שאלתי לפשר הדבר והוא אמר שהוא מודאג הרבה יותר מהזוגות שאין להם קשיים כי מקושי צומחים וזוגיות שאין לה קשיים והתמודדויות לא מגיעה רחוק בסופו של דבר, וצריך להיות שמחים מזה שבחרנו להתמודד ולא לברוח.
(הרי כבר אמרנו שבעצם בעצם זו בריחה מעצמנו) וזה לא משנה מי הבן זוג שאנו חיים איתו אם אנחנו בורחים מהבעיות שלנו זה הרי יופיע מול כל בן זוג.
אמליץ לך על עוד ספר שאני חושבת עליו עכשיו ותאתמת שכל הספרים של הסופר הזה מצויינם אבל זה במיוחד
שם הספר "לחיות ולאהוב" של ליאו בוסקאליה.
הרבה הצלחה ושמחה תמיד גם חיוך על הפנים בדרך כלל עוזר אפילו כשהוא מאולץ.

שליחה על ידי בלה* » 03 אפריל 2005, 20:21

רגעים של כאב:
חלף שבוע בו לא נפגשנו כמעט כלל, כל אחד מחמת עיסוקיו. האיש לא הראה שמץ של סימן שאני חסרה לו.
דווקא מיוזמתי אמרתי לו שהתגעגעתי עד מאד. הוא חסר לי ומעבר לכך כאב לי שאני לא מהותית עבורו.חשתי מיותרת, נטולה. נטולת משמעות.בלילה הששי, מתחת לשמיכה כשאני כבר נים לא נים, הוא אמר "אני אוהב אותך".
לא רק שזה לא נגע בי, אלא שאפילו לא הצלחתי להנות ממתנת האמוציה ולהתמלא שמחה.
שבוע לקח לו להנפיק רגש?
וגם אז, בהחבא, בהסתר, בחושך?

ניצנים קטנים של תקווה:
אחרי שבוע בו לא נפגשנו כמעט כלל, כל אחד מחמת עיסוקיו, האיש אמר לי בלילה, כשישנתי, אפילו שהוא ממש לא חייב וללא אקדח ברקה "אני אוהב אותך"...
כנראה שהוא באמת אוהב, בדרכו המשונה

עוד רגעים קטנים של כאב:
היינו אצל זוג חברים וותיק. התחתנו 3 חודשים לפנינו. קנו בית. מדברים על ילדים.
הפער בינינו לבין התנהלות האחרים והקצב של הזולת, גדל. (ולא להגיד לי לא להסתכל ולהשוות לסביבה. נמאס לי מרשימת אינסטנט של אמירות מיופיפות שאנשים אומרים. להסתכל ולהשוות זה נורמטיבי, לגיטימי, ולעיתים גם תורם. האדם חיה חברתית ואין בי שום רצון להיות נון קונפורמיסטית גם בבגרותי. מרד נעורים מתאים לגיל הנעורים. רוצה להיות כמו כוווולללם).

עוד רגעים קטנים של תקווה:
כשישבנו באוטו לאחר המפגש, האיש אמר "אני יודע שכואב. אני מקווה שהדברים ישתנו".
זה שהוא מקווה, זה גם במחוזותנו ראוי למחיאות כף.
תקווה זה דבר חשוב
סליחה על הציניות. קשה לי.
אבל, לפתע פתאום התקשר, מיוזמתו, באמצע היום כשידע שישוב מאוחר הביתה. שאל לשלומי.
שמחתי.
אני מרגישה מצידו אמביבלנטיות וקושי רב לתת כל סוג של מחווה. מאידך, קיים משאב רגשי פשוט, והוא העובדה שטוב לנו יחד. אך החשש מנתינת כותרת לתחושות וכניסה למחוייבות מעשית המתבקשת עקב תחושות אלו, היא שורש הבעיה.
אולי, מתוך מרחב הזמן שהקצבנו לעצמנו, תצמח אהבה שאפשר גם לממשה.
עייפה מכחל וסרק. זקוקה כבר לתוקף. למעשים.
למחויבות שאפשר לפרוע אותה. לקנות איתה בית ולעשות איתה ילדים.
"מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים"....ספר נפלא ומשפט טיפולי שאני מנסה להפנים

אגב
אם כי, מצרה אני על כך ש"הברחתי" את יתר הנוכחים. האם הייתי תוקפנית מדי? מדוייקת ולא ניתנת לדיאלוג?

ממש לא!

זה יותר תנודות שלנו הקוראים. האופי האנושי , את יודעת. שלא לדבר על כמויות הדפים האינסופיות באתר שלפעמים מוליכות אותנו לאיבוד.
תמשיכי לכתוב ככל שתרצי, אנחנו פה!

שליחה על ידי בלה* » 06 אפריל 2005, 17:26

תודה ג'ינ ג'ית ו

בחזרה

שליחה על ידי בלה* » 22 אפריל 2005, 02:31

הזמן חולף, והנה אני מוצאת עצמי רוצה להצטרף באופן פורמאלי ל"באופן טבעי".
על כן, מנסה לפתוח _דף בית אישי
בו שמי יהיה
בלה ופינוקיו

מה התרחש במהלך הזמן האחרון:
הולכים לטיפול, מתחזקים איש איש באופן עצמאי וייתכן שאף שנינו כזוג.
מקווים לטוב (אם כי אני מאמינה שטוב יהיה בכל מקרה, עם כל בחירה שננקוט, למרות שמן הסתם לא יהיה קל).
יותר ברור לי מהם הדברים עליהם אני מסוגלת להתפשר ומאידך, מה נוגד את ערכיי.
תא משפחתי עם התחייבות מוצקה וביטחון, שיתוף ותמונת עתיד דומה, הכוללת ילדים, זהו דבר שלא אוכל להתפשר עליו, אם כי הכאב והעצב על אובדן הזוגיות עם בנזוגי, שהוא איש יקר לי, יהיה חד וממשי.
אני מכינה את עצמי לכל, ותוך כדי גדלה, מתפתחת ומפתחת כוחות.
חיה מתוך ידיעה שזוהי ההזדמנות האחרונה שלנו לחוויה מתקנת ולא כזו המשחזרת את נוף ילדותנו הלא בטוחה.
על פניו, ברמת השיגרה, יש הרבה רגעים של צחוק, הומור ואינטימיות. יחד עם זאת, מהיכרותי את אישי, זה לא בהכרח מתכון לשינוי.
נהנית מרגעים אלו (שהם סוף של תקופה, כזו או אחרת) ובמקביל ערה לפרידה מן ההווה ולשעון הזמן
(הקצבנו לעצמנו מספר חודשים ולאחריהם נחליט ימינה שמאל).
האין נשים (מתוקף המחזור הביולוגי) תמיד ערות ומודעות לזמן החולף, יותר מגברים?
כמטאפורה, התקופה הזו מזכירה לי חיים בצל המוות. דרמטי, אך מוביל להערכה כנה של הקיים, של הרגע.
אכן, יש בחרדה מפני הפרידה מעין "חרדת מוות". אני לומדת לחיות לצידה ולא לצלה (מלשון shadow).
זה שלומי. גם וגם.
מרחיבה מעגל תמיכה, על כן נוקטת עמדה, "יוצאת מהארון" ופותחת _דף בית אישי
מתרגשת להיות כאן, וסקרנית לקראת ימים יבואו

שמחה בשבילך על מה שאת עוברת. עושה רושם שזה התהליך הנכון להגיע להחלטה איתה תהיי שלמה. @}
חג שמח ותתחדשי על דפהבית.

אז זהו
החלטנו, והטבע והבריאה החליטו יחד עמנו.
אנחנו יחד, עומדים לקראת דרך חדשה ומרגשת, מחפשים בית עם אדמה (שאוכל לגדל עגבניות ובצל והמון המון שום), ובעיקר, כדי שנוכל לשחק בדשא עם ה"יצור" הקטן שבנתיים מקנן לו בבטן בשלבי ההתמיינות הראשונים.
מדהים איך הגוף והנפש יודעים לפני המילים והרציונל. פשוט מופלא עד כמה האדם מסבך לעצמו את הקוגניציה.
הקשבה עמוקה לעצמנו הובילה לפתרון פשוט ומלא:
מזל טוב לנו
אנחנו בהריון
יוווו, איזו התרגשות.............
וכמדומני, בזאת ניתן לסיים את הדף שפתחתי, כיוון שתמה לה שנת זוגיות ראשונה, ומתחילה תקופת "הבית, הדשא והילד"

באהבה גדולה, הרבה תודה לכל היקרים שליוו ותמכו, יעצו והקשיבו ברגישות גדולה.

להתראות בדפים חדשים*

בלה,
כבר כמה פעמים מצאתי את עצמי בדף הזה, ובכל פעם התחלתי לקרוא והפסקתי מהר מאוד [לא הצלחתי להתרכז / "להכנס" לסיפור]. היום, מסיבה לא ברורה הגעתי הנה, ניסיתי לקרוא, התיאשתי [באמצע ההודעה הראשונה שלך], סגרתי את הדף, ואז - החלטתי שבעצם מתחשק לי להכנס בעובי הקורה. פתחתי שוב את הדף וקראתי אותו מתחילתו ועד סופו, וכנראה שמלאך הסיפורים הקוסמיים הוא שגרם לי לרצות לקרוא דווקא היום....

מ ז ל ט ו ב,
כמה מרגש, כל התהליך הפורה ומפרה שעובר עליכם - והנה פורה עד כדי נשיאת פירות, נשיאת פרי כל כך מיוחד בבטנך....

שליחה על ידי ענ_בל* » 04 מאי 2005, 08:19

_הקשבה עמוקה לעצמנו הובילה לפתרון פשוט ומלא:
מזל טוב לנו
אנחנו בהריון
יוווו, איזו התרגשות............._

בלה, איזה מרגש. דבר גדול, ההריון הזה, אבל יותר מיכל מרגש אותי התהליך שעברת והתהליך שבן זוגך עבר כדי להגיע למקום מלא השמחה והחדווה הזה. טוב לקרוא. @}

ממש כיף לקרוא! את כותבת מקסים! ממש התפעלתי מכח הרצון שלך! שיהיה לך כל הטוב שבעולם-מגיע לך...

שליחה על ידי צבית* » 14 יוני 2008, 19:40

הגעתי עד הסוף, באמת כותבת מדהים! מעניין מה איתכם עכשיו? אני נמצאת במצב מאד דומה לשלך, מבחינת הטיפוס שאליו אני נשואה ויש לי ממנו שני ילדים מדהימים. היום אמרתי לו שאני רוצה שהוא יעזוב. עוד לא יודעת מה יהיה אבל החוסר במגע שבר אותי, כמו שמישהי כתבה, אני לא חושבת שזה מגיע לי. הפאסיביות גורמת לי להרגיש דחוייה. אני שואלת את עצמי שאלות על מונוגמיה והאם בימינו זה עוד אפשרי?

שליחה על ידי יול* » 14 יוני 2008, 22:53

תודה על החזרת הדף הזה ל מה חדש, קראתי מרותקת.. גם אותי מעניין מה איתכם עכשיו..
גם אני במצב דומה מאד, מאד! אולי אפילו אפרט פה מתישהו, אותן שאלות, אותן התחבטויות..אבל עדיין בלי הסוף הטוב (בשאיפה להגיע לשם בקרוב..)
כמה שכל זה מעייף!
בלה אם את עדיין קוראת כאן, אשמח לשמוע ממך, אם תרצי לשתף, איך הצלחתם לגרום לשינוי לקרות, ממש בפועל.. איך הצלחתם לעבור ממצב 'נמנע' ומהסס ויושב על הגדר לעשייה ממשית ומשותפת, איך, מעבר להליכה לטיפול זוגי, מצליחים לנענע ולהזיז ולברוא שינוי.

הי, אני קוראת המון זמן ואף פעם לא כתבתי. בוכה לי בשקט, שבת בבוקר, התינוק המטריף שלי משחק לידי, בן 5 חודשים, משמיע קולות נעימים.
כותבת כי קשה לי עם בעלי. מרגישה מתח גדול מאז שבננו נולד, ולפעמים געגוע גדול לקשר שהיה לנו לפני שהוא נולד....לא מוצאת את האינטימיות שחווינו בעבר. הקרבה במיטה שונה, רמת העייפות מגיעה לשיאה כבר בתשע בערב ואין לי בכלל חשק לכלום חוץ מלישון..... עיקר המתח נובע מכך שהוא פתח עסק ממש עם הולדת בננו. ואין כסף בבית, ויש הלוואות להחזיר, והוא לחוץ וטרוד ואני מרגישה שגם כשמגיע הביתה, הוא בכלל לא איתנו....יש לי עוד מלא לרשום אבל תינוקי צריך אותי.
מבקשת מכן לשמוע כמה מילים, מחשבות ואולי לקבל כוח לעבור את התקופה הזו.

שליחה על ידי אחת* » 17 ינואר 2009, 14:25

תמשיכי

רוצה לשאול שאלה, ולא יודעת אם זה המקום...
אני נשואה בשמחה ובאושר לאדם מקסים, נותן, אוהב, מפנק... כמעט שנה.
הבעיה היא שאני לא יודעת איך להביע מולו חוסר שביעות רצון, כי הוא מיד מגיב כ"כ דרמטי שאני מרגישה שאני לא יכולה.שזה לא משאיר לי שום מקום.
או שהוא כועס , או שהוא נעלב מאוד, או שהוא מתחיל לרדת על עצמו....
אני מרגישה שאין לי מקום או שהקול שלי לא נשמע כשמשהו לא טוב לי.
ואני מרגישה לפעמים שאני כ"כ בכעס שמרוב כעס אני נאלמת ומתרחקת, ואז הוא בכלל לא מבין מה קורה.

דוגמא, הוא מסדר את הדברים שלי בלי לשאול אותי אם אני רוצה שהוא יסדר לי אותם ואיפה לסדר אותם....
ואז יוצא שאני מחפשת אותם ומחפשת ומחפשת.
פתאום מגלה שהבגד שרציתי בכלל נזרק לסל הכביסה... ולא אני שמתי אותו שם)
האוכל ששמתי בתיק לעבודה, עוד אתמול, הוצא מהתיק אחר כבוד, והוכנס לארון, כי הוא לא ידע שהתכוונתי שזה יהיה לי לעבודה.
וכמובן תמיד הכל קורה בלחץ, כי אני מבזבזת זמן בחיפושים, ובעצבים.
וכשאני שואלת אותו הי...איפה X?
הוא אומר כנראה שלא משנה מה אעשה זה בסוף יתחרבן...
כך שיוצא שאני לפעמים זועמת.
כי ביקשתי שלא יסדר אחריי, ושאם כן שישאל אותי, שלא יוציא דברים מהתיק שלי, בלי ליידע אותי.
אני נשארת מבולבלת, תוהה, מחפשת, בחוסר (למשל שאין לי אוכל בעבודה, כי הוא לתומו חשב שזה נשכח שם בטעות), ואז כשאני שואלת/מעירה על כך, אני מקבלת תגובה שמשתיקה אותי מיידית, כי סה"כ הוא מרגיש לכאורה גרוע יותר , כי האגו שלו נפגע...

הי אלמונית, אני תכף נעלמת קצת מהאתר ולא אהיה פה איתך לאורך זמן אבל חשבתי להשאיר לך משהו לבינתיים.
אני שמחה ששמת את השאלה שלך כאן ולא בדף השני ששקלת כי זה באמת לא עניין של איך לריב אלא איך לבטא צרכים (לדעתי, אבל זו כמעט תמיד דעתי

)

תבדקי אם זה מדבר אליך - האם את יכולה לזהות, ממש בגוף ובבטן, לא בראש, כוונה טובה שלו?
האם את מרגישה מתחת לשיכבה הברורה והמוצדקת של התסכול שהוא בעצם רוצה איכשהו לתרום לסדר בבית, להיות שותף שלך, לחסוך לך עבודה?
יש שם איזה חוט כזה של אהבה ופעולה משותפת שקיים מתחת לתוצאה המעצבנת?
אם לא, זה סיפור שדורש טיפול אחר לטעמי.

אבל אם כן, אז הנה חומר למחשבה.
אם הוא מנסה בדרכו להתקרב ולהיות תומך ושותף, וזה כל פעם לא מצליח לו, אז לא יועיל לך להסביר לו מה לא לעשות. זה לא נותן לו כלים איך לבטא את הרצון שלו בקירבה ושותפות וביחד. זה משאיר אותו בלי כלום, ובלי מה שהוא מכיר וחשב עליו לבד.
אחת הדרכים לצאת מזה היא לנהל שיחה עם מוקד אחר לגמרי. במקום הנחיות ברורות (שיכולות להיות סופר יעילות במקרים אחרים!) לדבר על מה כל אחד מכם צריך כשזה קורה.
סתם לדוגמה - הוא אולי יסביר שהוא צריך סדר וארגון וקשה לו כשזה נראה אחרת. או שהוא צריך להרגיש שהוא שותף בשיגרת היום שלך. הוא שהוא צריך להרגיש פעיל בארגון של הבית (אם למשל זה משהו שאת רובו את עושה).
ואת אולי תסבירי שאת צריכה שליטה ברורה על הדברים שלך ועל המיקום שלהם. או אולי שאת צריכה שותפות איתו אבל בצורה אחרת.

וכל השיחה לא תעסוק יותר בעובדות ובמה שקרה או קורה אלא בעתיד ובאיך ששניכם מוצאים דרכים לעזור אחד לשנייה למלא צרכים בסיסיים.

יצא לי מובן?

חשבתי שיכתבו לך יותר, אני מקווה שייכנסו אחרות שמבינות בזה, אבל בינתיים:
למה הוא מתעסק לך בתיק?
זה תיק משותף? או שביקשת ממנו?
אם את מעירה לו בצורה מכבדת ובלי כעס -- הוא גם מתפרץ או נפגע?

האמת שהתיאור שלך, אלמונית, נשמע כמו ההתנהלות שלי עם הילדים כשהם היו קטנים.
הייתי זורקת בגדים שלהם לכביסה בלי לשאול אותם, הייתי עוברת על תיק בית הספר שלהם בערב ומוציאה אוכל בלי לברר איתם.
האם את מרגישה שהיחס שלו אלייך הוא הורי יותר מחברי? אולי זה שווה בירור ביניכם.

תודה על כל מה שנכתב כאן,
_תבדקי אם זה מדבר אליך - האם את יכולה לזהות, ממש בגוף ובבטן, לא בראש, כוונה טובה שלו?
האם את מרגישה מתחת לשיכבה הברורה והמוצדקת של התסכול שהוא בעצם רוצה איכשהו לתרום לסדר בבית, להיות שותף שלך, לחסוך לך עבודה?
יש שם איזה חוט כזה של אהבה ופעולה משותפת שקיים מתחת לתוצאה המעצבנת?_
בוודאי, לגמרי מאהבה.ורצון להיות שותף ולעזור ולקדם ענייני סדר וכיוב'.
בדוגמא של התיק , מדובר בתיק שלי שאני לוקחת איתי לעבודה, והוא מתוך רצון לעזור לי להתארגן בבוקר, שם לי את הדברים בתיק, בלי לשים לב שכבר היו שם דברים.

אם את מעירה לו בצורה מכבדת ובלי כעס – הוא גם מתפרץ או נפגע?
אז זהו שזו אולי השאלה שלי, האם אני שואלת בצורה מכבדת? אני חושבת שאני מעירה ושואלת ומבררת אצלו בלי כעס ובצורה מכבדת, אבל אולי לעיתים יש טיפה תסכול או תרעומת , כי בכל זאת וואלה חיפשתי את החולצה 10 דקות, וזה מתסכל אותי בסוף לגלות שהוא שם לי אותה בכביסה, אז כן אני לא אכחיש שלעיתים אני מתוסכלת וכועסת.
או אני בעבודה ואין לי את האוכל שרציתי , כי לא הייתי מודעת לכך שהוא הוציא לי את האוכל (הוא חשב שזה כנראה נשכח שם מאתמול) .
וגם האם אני צריכה עדיין להישאר ללא כעס או תיסכול במצב כזה?
וגם האם אסור לי לכעוס במצב הזה?
וגם אם אני כועסת למה זה כ"כ מכעיס אותו? אני מרגישה שאסור לי לכעוס או לבטא ולהביע כעס מולו, כי הכעס שלו יהיה גדול יותר, וזה מרגיש לי כאילו הוא מכניע אותי עם זה שהרגשות שלו לכאורה יותר דרמטיים משלי.

הייתי זורקת בגדים שלהם לכביסה בלי לשאול אותם, הייתי עוברת על תיק בית הספר שלהם בערב ומוציאה אוכל בלי לברר איתם.
השוואה מעניינת.
לא בדיוק, אני לפעמים יכולה להשאיר בגדים על הכסא שליד המיטה שלי במשך כמה ימים, ומסתבר שזה מפריע לו בעין. הוא נשאר בבוקר אחריי הרבה פעמים בבית, והוא בא מבית מאוד מאוד מסודר. אז במקום להעיר לי, הוא החליט לעזור לי, ואני מעדיפה לעשות זאת בעצמי. להחליט בעצמי אם צריך כביסה או לא. ולקפל במגירה (הוא גם לא מעט טועה כשהוא מחזיר את הבגדים שלי למקום, ואז אני גם מחפשת).
אותו דבר עם הדברים בתיק, הוא רואה בבוקר שאני מתארגנת, אז הוא אומר הנה אני אעזור לך, אכניס לך את האוכל לתיק (וככה בלי לשים לב) הוציא את האוכל שרציתי שיהיה שם....
החלטתי שבבקרים אשתדל כן לסדר את הבגדים שעל הכסא במקומם הראוי, אבל זה קצת קשה לי כי בבוקר אני לחוצה, וכשאני חוזרת מהעבודה, אחה"צ יותר קל לי, למרות שבסה"כ אני מסכימה איתו שמסודר יותר נעים יותר...זו העשייה שלי במסגרת להבין מה הוא צריך ממני, (סדר בעין במשך שעות הבוקר, לפני שהוא יוצא לעבודה).

אולי מה שקורה (חושבת תוך כדי קריאה) שאני עסוקה כ"כ בלהחניק את הכעס, שזה יוצא לא כ"כ אותנטי כשאני מנסה לשאול ולברר אצלו באופן פשוט והוא כנראה מרגיש את הכעס החנוק.
אז מה אני יכולה לעשות/להגיד/לשאול כשזה קורה או למנוע את זה מלהתרחש.
בעצם אני שואלת גם
מה הן אותן הנחיות ברורות (שיכולות להיות סופר יעילות במקרים אחרים!) גם זה אני רוצה, וגם
לדבר על מה כל אחד מכם צריך כשזה קורה. אני צריכה שיהיה לי מותר לכעוס כשזה קורה, ואני צריכה לדעת , שזה לא הולך לפגוע בו כ"כ, שהוא ירגיש אח"כ ממש רע עם עצמו.
כלומר איך להגיב כשדבר כזה קורה שוב, מבלי לגרום למריבה גדולה מדי?

לפעמים כשאני לא מוצאת פריט לבוש שלי במשך דקות ארוכות, בא לי להגיד לו "אתה רואה, בגלל זה אני מעדיפה שלא תסדר אחריי...." אבל אני מנחשת שזה לא יתקבל אצלו בשמחה...

האם את מרגישה שהיחס שלו אלייך הוא הורי יותר מחברי? אולי זה שווה בירור ביניכם.
לא.
כלומר כן אני מרגישה שבמערכת זוגית יש הרבה מרכיבים שנכנסים כאשר הרוב הוא חברי, זוגי.
ומידי פעם יש גם מרכיבים של הורות זה לזו וזו לזה, כמו שאני אומרת לו, "זכרת לקחת את התרופות שלך?" אבל זה לא העיקר, כלל וכלל לא.
בסה"כ שנינו זוכרים שאנו 2 מבוגרים אחראיים, אבל לפעמים נכנס צד יותר הורי, בקטנה, לפעמים אחד לוקח את האחריות בזמן שהשני קצת זורק, וזה דבר שמשתנה זה לא שקבוע הוא ההורה ואני הילדה, או הפוך. שנינו חווים את עצמנו כמבוגרים שלפעמים זקוקים למשענת זמנית.

את בעצם מעלה כאן 2 שאלות:

איך להפסיק את הסדר שהוא עושה בחפצים האישיים שלך- לדעתי זה נושא לבירור ביניכם על התאמות קטנות בנושא צרכים מתנגשים.
איך ואם לבטא כעס באופן כללי- אני שוב אומרת את דעתי בלבד (יש כאן באתר לא מעט שיחות על הנושא ושלל דעות) שרצוי לבטא כעס אם זה מה שמרגישים ועוד לפני שזה הופך לזעם מרוב

השמירה בבטן לאורך זמן. אבל גם כאן רצוי לעשות שיחה על כעסים ולמצוא את הדרך שאפשרית לעיכול לכל אחד ממכם.

חשבתי על השאלה שלך :

_"וגם האם אסור לי לכעוס במצב הזה?
וגם אם אני כועסת למה זה כ"כ מכעיס אותו? אני מרגישה שאסור לי לכעוס או לבטא ולהביע כעס מולו, כי הכעס שלו יהיה גדול יותר, וזה מרגיש לי כאילו הוא מכניע אותי עם זה שהרגשות שלו לכאורה יותר דרמטיים משלי"._

ואגיד בקיצור מה שעלה לי:
עלה לי, שהעובדה שזה כל כך מכעיס אותו - לא אומרת שאסור לך לכעוס או לבטא ולהביע כעס מולו.
כשהוא מגיב בכעס, התגובה האוטומטית שלך היא - להיבהל ממנו ולהתקפל.
אבל זו סתם תגובה אוטומטית. היא בכלל לא הכרחית. לפי מה שאת מתארת, לא הוא מכריח אותך להיבהל ולהתקפל. זו את שהולכת לכיוון הזה בעצמך.
נגיד שהוא מגיב בכעס שנראה לך לא פרופורציוני? וגם, לא מוצדק? תגידי לו בגלוי: תשמע, הכעס שלך נראה לי גם לא פרופורציוני וגם לא מוצדק. מה עובר עליך? לא מסכימה שתתייחס אלי ככה!
כן כן, פשוט ככה.
אם הוא גבר נורמלי (ולא גבר אלים), הוא יקלוט שאת צודקת ויתאפס. אם הוא גבר אלים, ההתנהגות הזאת רק תסלים, ואת זה בהחלט כדאי לגלות לפני שמגיעים הילדים...

כאילו, למה אסור לך לכעוס כשהוא מתערב לך בדברים כאילו את ילדה קטנה בלי לשאול אותך? מה פתאום להחליט בשבילך מה מהבגדים שלך הולך לכביסה? מה פתאום להוציא לך אוכל מהתיק בלי לחשוב לרגע לשאול אותך "זה אוכל מאתמול?" זו שתלטנות מוגזמת ויחס פטרוני, ממש לא חברי ולא לעניין.

אני מבינה שהוא מגיע מהרגלים משפחתיים כאלה, אבל זה צריך לעלות לדיון. ויפה שעה אחת קודם.
לכן הצעותי הן 2:

לקיים איתו שיחה בלי קשר לשום תקרית ספציפית. להגיד משהו כמו: "שמתי לב שאתה מנסה הרבה פעמים לעזור לי, למשל עם הבגדים או האוכל, בלי שביקשתי. זה גם גורם לי בלגן רציני (לא צריך לפרט, הוא יודע כבר, תזכירי לו רק אם ישאל או אם יכחיש), וגם גורם לי להרגיש שמתייחסים אלי כמו לילדה קטנה במקום כבת זוג בגובה העיניים. אני מעריכה את הדאגה והאיכפתיות שעומדות מאחורי זה, אבל מבקשת שמעכשיו - לא תיגע בדברים שלי בלי לשאול אותי במפורש. גם אם מפריע לך שהשארתי בגדים על כסא, גם אם יש לך דחף בלתי נשלט לעשות לי סדר בתיק, גם אם בוער לך להזיז לי חפץ. תשאל אותי קודם! ואם אי אפשר לשאול, תחזיק את עצמך ואל תיגע".

[נתתי גירסה ארוכה מדי, מציעה בחום לקצר עד כמה שאפשר].

בהמשך השיחה תוכלי להגיד לו, "אם יש הרגל קבוע שלי שמפריע לך, תדבר איתי על זה ואשתדל ללכת לקראתך. הנה כבר עכשיו אני משתדלת לסדר בגדים במקום כי אני יודעת שזה מפריע לך בעין".

אם הוא מגיב בכעס, בהרמת קול וכיוצא באלה תגובות לא ראויות, במקום להיבהל ממנו, במקום לחשוב שזה נועד לסתום לך את הפה ובמקום להיכנע, אני מציעה להבין שככה הוא מתנהג כשהוא מוצף רגשי אשמה ותחושה שהוא "לא בסדר" ולא להיבהל!

את יכולה להגיד: "הלו הלו! אז עכשיו אתה גם צועק עלי? מה הקטע?" ולחכות שהוא יוריד את הטונים, או "סליחה, על מה בדיוק אתה כועס? במקום לכעוס אתה יכול להתנצל..." או "לא נעים לי שאתה מתנפל עלי ככה. מה אני עשיתי לך ?" בקיצור, ההצעה שלי היא שברגע שהוא מגיב בהתפרצות כעס כשאת מצביעה על תקרית שבה הוא זה שלא התנהג כראוי - מייד תנטשי את הנושא ("מה פתאום שמת לי את החולצה שלי בכביסה בלי רשות?") ותעברי להתייחס ישירות להתנהגות הכועסת שלו: לא מתאים בשום צורה להתנפל עלייך. זה צריך להיפסק. וכדאי שייפסק לפני שיש ילדים, כי הרגל מהסוג הזה רק נוטה להסלים. גם השתלטנות וגם הכעס עלייך כשאת לא מרשה השתלטות עלייך.
את אדם בוגר ולא מתאים להתייחס אלייך כאילו את פקודה שלו. את שוות ערך.
ואם יש מקומות שבהם את מתייחסת אליו לא ביחס הורי של דאגה, אלא ביחס של שתלטנות וחוסר כבוד, אז הנה ההזדמנות שלך לשפר גם את הצד שלך (להזכיר לקחת תרופות זו דאגה, לאו דווקא הורית, פשוט דאגה לזולת. האם את תחליפי לו את התרופה שלו ותשימי שם משהו אחר בלי לשאול אותו? תזרקי לו את התרופה לפח כי החלטת שיש לך אידיאל נגד תרופות פתאום? תגניבי לו את התרופה לאוכל ללא ידיעתו?).

אני חושבת שאת יכולה לעשות ניסוי עכשיו, מיד אחרי שאת קוראת, בהנחה שכרגע את לא כועסת:
להגיד לו שאת מבקשת שלא יתעסק לך בתיק, ושאם הבגדים שלך מפריעים לו בעין אז שישים אותם במקום אחד קבוע שתקבעו יחד, כדי שתוכלי למצוא אותם בקלות. בלי כעס, בלי האשמה.

אני ממש סקרנית לשמוע איך הוא יקבל את זה -- בקלות או בכעס. לדעתי זה יכול להגיד הרבה עליו ועליך ועל היחסים ביניכם.

בשמת כתבה לך: "כשהוא מגיב בכעס, התגובה האוטומטית שלך היא - להיבהל ממנו ולהתקפל".
זה זה.

ועוד עצה פרקטית: אם קשה לו עם הבלגן שלך, ולך קשה להשתנות בין יום, אז ליחד ״סל בלאגן״ שאליו הוא יזרוק את כל מה שמסתובב בבית ומפריע לו בעיניים. ואז את תמיד תוכלי לגשת לשם בזמנך החופשי ולסדר את הדברים כרוחך

כתבו לך מאוד יפה. כל מה שרציתי להגיד ולא הצלחתי לנסח עקב עודף תגובה רגשית.

אבל הקטע של כניסה לתיק שלך... מוגזם באופן פראי. מה קורה שם? למה הוא מחויב להיכנס לשם? התיק המוכל והסגור שלך מפריע לו בעיניים? נשמע לי מוזר...
לא, הוא לא נכנס לתיק שלי והתיק המוכל לא מפריע לו כלל בעיניים. הוא רצה לעזור לי להתארגן בבוקר. הוא חתך לי ירקות רצה לשים לי בתיק, ואז אמרתי כבדרך אגב, יכול להיות שיש שם משהו שצריך להוציא, ובלי לשים לב, ממש לא בכוונה יצא שהוא הוציא לי גם אוכל שרציתי שיהיה לי בעבודה (איזשהו חטיף שבכוונה השארתי בתיק). הוא לא עשה את זה לא מתוך שתלטנות כלשהי, זו היתה בכלל טעות שלו, אחרי שהוא בסה"כ רצה לעזור לי.
הבעיה שלי היתה כשאח"כ אמרתי לו "הי, למה הוצאת לי את החטיף הזה, בניתי על זה, מה לא ראית?" (לא הוא לא ראה) הוא הרגיש רע עם זה, וכמו שבשמת כתבה כנראה היה מוצף רגשי אשמה, ולי קשה עם זה שהוא זה שמרגיש רע, כי לכאורה זה שהוא מרגיש רע, לא משאיר מקום בשבילי להרגיש רע, כשתכל'ס אני הייתי זו שבבעיה.
_כשהוא מגיב בכעס, התגובה האוטומטית שלך היא - להיבהל ממנו ולהתקפל.
זה זה._
לא הבנתי, זה מה? זה שלי, כנראה כן... אבל מה עושים עם זה? או מה בעצם התכוונת להגיד? לא מספיק ברור לי בלי פירוט.
דרך אגב, אני לפעמים הייתי שואלת אותו לגבי הדברים שלו, מה אתה רוצה לעשות עם הבגדים שכאן? לכביסה או למגירה? ואם למגירה אז לאיזו מגירה? הוא מיד היה עונה לי, קבלי החלטה מה שאת חושבת.... את לא צריכה בכלל לשאול אותי, אני סומך עלייך" כך שזה בכלל בכלל לא בא ממקום של שליטה, אלא ממקום שבו הוא מרגיש מאוד קרוב אלי ומאוד בנוח איתי ומאוד בנח להתעסק בדברים שלי ושאני אתעסק בדברים שלו...
הרעיון של לייחד סל בלאגן הוא רעיון מעולה בעיניי! אנסה ליישם... אני חושבת שיכול להיות שהוא יחשוב שזה בעצם לא כדאי כי זה יגרום לעוד יותר בלגן, אבל אם אסביר לו שזה שלב ביניים בשבילי להיות קצת פחות בלגניסטית ודרך בשבילי לבוא לקראתו הוא יראה את ההגיון וישמח בזה.
ולפני הכל: איך לכעוס ביחד - ובהומור.
אהבתי את זה, אשמח לדוגמאות...
היום יצא שהוא כעס על משהו, ואני לא הצלחתי להבין, וכשביקשתי שהוא יסביר הוא הסתבך עם ההסבר, ויצא שצחקתי... לא עליו בכלל לא עליו, אלא על הסיטואציה שתיסכלה אותו ובעצם את שנינו, אבל באותו רגע שהצחוק פרץ ממני, הרגשתי שבעצם זה בכלל לא עזר להפיג את המתח, למרות שכך קיוויתי שיקרה ... אז דוגמא תעזור לי מאוד.

_כשהוא מגיב בכעס, התגובה האוטומטית שלך היא - להיבהל ממנו ולהתקפל.
זה זה.
לא הבנתי, זה מה? זה שלי, כנראה כן... אבל מה עושים עם זה? או מה בעצם התכוונת להגיד? לא מספיק ברור לי בלי פירוט._

נראה לי ש חסידה נודדת פשוט רצתה להסכים עם מה שאני אמרתי. יש פשוט איזו בעיה בפונקציית הציטוט באתר כרגע. תיכף עורכת.