זולגות הדמעות מעצמן שאלה

[אמאאחת*]

אני דומעת ללא שליטה מהתרגשות.
מתרגשת מדברים מאוד קטנים, אפילו משפט שמרצה אמר בשיעור, או פרסומת בטלביזיה.
וישר הדמעות עולות.
דמעות חיוביות, מתרגשות, שמחות.
אבל גם קצת מביכות אותי...

האם יש דרך לשלוט בזה?
למה זה מוגבר אצלי יותר מאחרים?
(כרגע לא בהריון או מניקה אז זה לא הורמונלי)

יש עצות או תובנות?

[סגו_לה*]

אם אפשר לשלוט בזה? ...אולי,השאלה אם כדאי.
ממה שאני רואה,יש לך נשמה מלאה רגש,וכנות את לא מסתירה את ההד של הנשמה שלך שהיא נפגשת באור.
הדמעות הן רק ביטוי לזה.
אני יכולה לראות שזה מביך,כי רוב האנשים מזילים דמעות לעיתים נדירות יותר והמבוכה היא שלהם,שאינם יודעים איך להיות עם הביטוי החזק והכנה הזה של הרגש.
בעולם בו אנשים רבים מסתובבים עם מסכה ושיריון של אטימות,אדם כמוך זאת זריקת אור לעולם.

[אוד_ליה*]

אני מקנאה בך @}

[תותית*]

זה מקסים בעיני. רגישה מאד. אל תובכי בכלל.

[אהבת_עולם*]

_מתרגשת מדברים מאוד קטנים, אפילו משפט שמרצה אמר בשיעור, או פרסומת בטלביזיה.
וישר הדמעות עולות.
דמעות חיוביות, מתרגשות, שמחות._

גם אני.

[סאלי_תדמור*]

תיהני, את חיה @}
גם אני בכיינית רצינית. היום אפילו בכיתי ולא ידעתי בדיוק למה, מין הצפת רגשות כזו, שעברה מהר, והרגשתי אח"כ הרבה יותר רגועה ושמחה.
המורה שלי לכלכלת בית ביסודי, אמרה שמי שבוכה הרבה זה מנקה לו את העיניים והוא רואה טוב!

זה גם בסדר שזה מביך, לא? גם חלק מהחויה של החיים.
או שאולי תוסיפי כמה מילים, אולי לא העברת מספיק את הקושי?

[אמאאחת*]

שמחה לדעת שיש עוד כמוני...

אבל בכל זאת המבוכה נמצאת שם. מדברים בין אנשים, בעבודה, ומישהו אומר משהו מרגש ואני פשוט דומעת.
יכול להיות שאמא תספר על בר המצווה של הבן שלה, או שמישהו ידבר על ערכים שחשובים לו - וזה פשוט מעלה בי התרגשות חיובית וישר עולות הדמעות.
אני חושבת שאולי אחרים מפרשים את זה כאילו זה מזכיר לי משהו אחר, מעציב אותי.
וזה מביך אותי וגם אותם...

אני באמת לא יודעת אם אני צריכה למנוע את זה, כי זה בא ממקום טוב.
זאת תחושה פנימית טובה.
ואני בעד דמעות, זה מנקה את העיניים מבפנים, זה נכון!

אבל לא יכולה להפסיק להיות נבוכה מזה.

[תבשיל_קדרה*]

זה מתמיד או השתנה פתאום?

[אמאאחת*]

תמיד זוכרת את עצמי כזאת, אבל בעיקר בסרטים וטלביזיה שאז זה פחות מפריע.
עכשיו גם תוך כדי שיחה זה יכול לקרות... או הופעה בבי"ס של הילד ואז זה מפדח גם אותו...

[גם_אצלי*]

גם אצלי זה ככה מילדות. כל דבר שקשור ליופי וחיבור פנימי חזק מציף בדמעות. וגם אני מאד נבוכה מזה לפעמים, בעיקר כשאני מתרגשת בזמן מפגש עם אנשים ממשהו שנאמר, או מעצם המפגש, או כשאני קוראת משהו שמרגש אותי ומישהו נמצא לידי ולא מבין.

[אהבת_עולם*]

הבעיה, שרוב האנשים חושבים שבכי זה רק מסיבות של כאב וצער.
לא יכולים להבין בכי מתוך שמחה, התרגשות וכו'.

קרה לי שבכיתי מתוך התעלות הנפש, ובאו להגיד לי 'לא נורא, יהיה בסדר'.

[אהבת_עולם*]

אני בוכה בקלות גם מדברים מעציבים וגם מדברים משמחים.
גם אותי מביך לפעמים. ואז עוצרת את זה. או הולכת הצידה. או מכסה את הפנים. וזה מצער אותי.
זה יוצר תחושת חנק. הרבה דברים נשארים בפנים.

הכיוון שלי - ללמוד יותר להרשות לעצמי.
לאפשר ביטוי טבעי. (ולא רק בנושא הבכי. גם צחוק. ביטויים של שמחה והתלהבות וכו').

אני מקווה שככל שיותר אנשים ירשו לעצמם, החברה יותר ויותר תבין שזה ככה, שזה טבעי, ואין מה לחסום את זה.
ושלא צריך לחנוק בפנים עד שנמצא מקום 'מתאים' או זמן 'מתאים' לביטוי אותנטי שעכשיו עלה. כי הרגע שהוא עולה - זה בדיוק הרגע המתאים לבטא אותו.

אז אני מחזקת את ידי כל מי שמרשה לעצמו ביטוי טבעי ואותנטי !

בבקשה, בואו נפסיק לחנוק את עצמנו !!!

[בלה_שנדמה_לה*]

אני חושבת שזה מתחיל (או נגמר) כשילדים בוכים, וזה כל כך קשה לאנשים לשאת, שהם ממהרים לומר - תפסיק לבכות!
כאילו הרגש נעלם אם לא בוכים. ואז כשמבוגרים, אז בטח שזה לא מקובל... אם אפילו לילדים אסור.

מזכיר לי שבשבת הלכתי לבד לקולנוע, לראות את זראר דפרדייה בסרט "אחה"צ בכפר עם מרגרט" , וזה היה כל כך מרגש ונוגע ללב, ואמיתי והכל, שבדקות האחרונות פשוט ישבתי וייבבתי. אין מילה אחרת לתאר. נורא השתדלתי להסתיר את זה, בכיתי בשקט, הוצאתי טישו מראש...

[אמאאחת*]

_הבעיה, שרוב האנשים חושבים שבכי זה רק מסיבות של כאב וצער.
לא יכולים להבין בכי מתוך שמחה, התרגשות וכו'._

אני חושבת שיכולים להבין את זה, אבל לא לראות את זה בחיי היומיום.
זה תמיד נתפס כאילו אתה בוכה, לא כאילו אתה מתרגש.
אם מישהו צוחק מאוד זה מקובל, אבל דמעות סתם כך זה נחשב "ילדותי" "הורמונלי" ולא מתאים. נתפס כמשהו שצריך שלא יהיה חלק מהיומיום שלנו.

בלה, אני מסכימה שלא יודעים מה לעשות עם בכי - גם של ילדים וגם של מבוגרים.

אני פשוט לא יודעת איך להעביר את המסר "ככה אני מגיבה" .
כל דבר שקשור ליופי וחיבור פנימי חזק מציף בדמעות
וככה זה.
במקום לחפש מילים שלא מביעות את זה כמו שצריך, פשוט יש לי דמעות.

אבל זה מביך אותי וגם את הצד השני. ומתסכל. גורם לי לרצות לשלוט בזה למרות שזה בא ממקום טוב.

[סאלי_תדמור*]

אבל זה מביך אותי וגם את הצד השני. ומתסכל. גורם לי לרצות לשלוט בזה למרות שזה בא ממקום טוב.

אולי פשוט להיות עם כל זה?
לקחת נשימות, להרגיש את המבוכה, אולי תוכלי לומר משהו על זה שזה מהתרגשות ולא מעצב.
אולי לקבל גם את המבוכה של השני, לתת גם לזה מקום.
אני חושבת שזה יכול לקרב אותך לאנשים, אם תסכימי להיות במקום הזה, לקבל את זה.
ישחרר גם אותם בסופו של דבר...

[נועה*]

ואיך את כשעצוב גם בוכה בקלות?

[אמאאחת*]

כן, בוכה בקלות גם כשעצוב.
בכי תמיד עזר לי להרגיש הקלה ושחרור כשהיו מהמורות בדרך.

[אהבת_עולם*]

_בוכה בקלות גם כשעצוב.
בכי תמיד עזר לי להרגיש הקלה ושחרור כשהיו מהמורות בדרך._

מזדהה לגמרי.

כל דבר שקשור ליופי וחיבור פנימי חזק מציף בדמעות.

איזו הגדרה יפה !
גם אצלי ככה.

**********

כשניסיתי פעם להגדיר איזה סוג דברים בדיוק גורם לי לבכות, הגעתי למסקנה שאלו שני דברים עיקריים והפוכים לכאורה:

1. חיבורים
2. ניתוקים, פרידות

• לסעיף הראשון אני יכולה לשייך כל מה שקשור לתחושה של חזרה הביתה (רוחנית), כל תובנה, כל חלק של פאזל שכאילו מתיישב במקום, כל יציאה של האמת לאור, כל תחושה של חיבור לאלוהי, לנעלה..

וגם חיבורים יותר גשמיים שאני עדה להם: חיבורים בין אנשים, איחוד משפחות (אנשים שחזרו ומצאו את בני משפחתם אחרי השואה או אחרי הרבה שנים, וכמובן ילדים שמוצאים את אמא שלהם (מרקו ), לאסי שחוזרת הביתה, אהבה אבודה שסוף סוף נמצאה...
וגם, כמובן, כשאני עושה סקס עם מישהו אהוב (החיבור האולטימטיבי !).
כל הנ"ל הם כל מיני צורות של חיבור ושל תחושת 'חזרה הביתה'.
ובעיקר עושה לי דמעות של התרגשות, שמחה, התעלות.

• לסעיף השני אני יכולה לשייך למשל פרידה ממשפחה, כל סוג של אובדן ושל אבל, מוות, עוול וחוסר צדק וכו'.

אלו הן צורות שונות של פרידה וניתוק (פיזית או נפשית-רוחנית ; אחד מהשני, או מעצמנו).
וזה בעיקר עושה לי דמעות של עצב.

אני חושבת שכמעט כל דבר שגורם לי לבכי, יכול להיכנס לאחד משני הסעיפים הנ"ל.

המדובר לפעמים בכאבים ובשמחות אישיים שלי, ולפעמים במה שאני רואה מסביב (יש לי מנגנון חזק של אמפתיה והזדהות, כך שאני חווה על עצמי סיפורים של אחרים. לא באופן מוגזם, אך כן באופן שמעורר בי רגש כלפיהם או כלפי עצמי ולפעמים גם בכי).

המעניין - שזה כאילו שני צדדים של אותה המטבע - החיבור והניתוק. השמחה והעצב.
והכל בסופו של דבר מתבטא בדמעות.

[אהבת_עולם*]

ודרך אגב, יש גם הדף בלוג ההנאה שבבכי

[תמרוש_רוש]

קראתי פעם באיפשהו שדמעות מכילות הרבה פרולקטין.
כשעולה לנו רמת הפרולקטין בדם, ואין לנו בדיוק את מי לחבק / לנשק / להניק באותו רגע, הפרולקטין העודף משתחרר דרך הדמעות.
ולכן נשים דומעות יותר מגברים, כי אצלן רמת הפרולקטין יותר גבוהה מלכתחילה.

אולי יש לך פשוט רמה טבעית גבוהה של פרולקטין?
הגוף שלך יודע איך לשחרר אותה.
הכל בסדר גמור.

אני פשוט לא יודעת איך להעביר את המסר "ככה אני מגיבה" .
במילים אלה ממש.
כזו אני. אני מתרגשת ודומעת בקלות.
אני מרגישה טוב יותר לדמוע בגלוי מאשר לנסות לכבוש ולהחניק את הדמעות.
ככה אני מגיבה לדברים מרגשים, ובייחוד הטובים שבהם.

[חוה*]

אהבת עולם כשניסיתי פעם להגדיר איזה סוג דברים בדיוק גורם לי לבכות, הגעתי למסקנה שאלו שני דברים עיקריים והפוכים לכאורה: פשוט ומדוייק מאוד