כדי שלא יהיה משעמם - התחלתי לעבוד במשרה מלאה (אחרי עשר שנים שבהן עבדתי בעבודה גמישה) - כחלק מהכשרה מקצועית שמאוד חשובה לי ושזה אילוץ לבצע אותה עכשיו (עכשיו או לעולם לא). כדי להתפרנס אני נאלצת לעבוד בעוד חלק משרה (קטן כשלעצמו).
הילדים בת 4.5 ובן 2.4. היא לקחה את הפרידה בסה"כ בסדר, הוא במשבר גדול. (מרביץ מאוד, כועס, לא משתף פעולה - דווקאי)
בנוסף בגן עזבו שתי מטפלות ובאו חדשות (העיקר החלטנו לטובתם ולשם יציבות להשאירם בגן היקר, הפרטי, המוכר ...)
בכלאופן.
אני , באופן טבעי בתקופה מאתגרת מבחינה רגשית.
בסה"כ אני חושבת שמגיע לי טפיחה על השכם (או משאית עם צלשים
) על ההתמודדות עם הכל, יחד עם זה יש נקודות שבהן הפיצוץ "כתוב על הקיר" ואני לא מצליחה להמנע ממנו.אנחנו נכנסים הביתה תמיד אחרי שאני עבדתי ונסעתי בפקקים כלומר נעדרתי עשר שעות לפחות.
לפעמים באים הביתה ישר מהגן (ואז יש תלונות שלה כי היא רוצה מבקרים או לבקר חברים) או אחרי שעצרנו בגן שעשועים / אצל חבר.
העניין הוא שהכניסה הביתה היא ס-י-ו-ט עבורי.
תמיד אני עם תיקים / חבילות , יש הרבה משימות של הכניסה הביתה (חליצת נעלים, להניח דברים מהידיים, לא דווקא במקום), לי יש משימות תפעול הבית (להכין א. ערב, אולי לשטוף כלים, להניח חפץ במקום - לא כולן חשובות / דחופות אבל גם אם אני לא מבצעת אני חושבת עליהן )
מייד מתחיל מאבק על תשומת הלב שלי, דרישות סותרות לצייר איתי!! לשמוע סיפור, לשחק במים, לעשות פיפי, להתרחץ, כואב לי וכו' - כולן וריאציות של דרישת תשומת לב מאמא שלא ראו יומ/יים ובד"כ זה
פניה יללנית (ממנו) או בטון מצווה גועלי של נערה מתבגרת (ממנה).
אמנם רוב הפעמים אני מצליחה לשמור על שלוותי בעזרת התנהגויות "באופן" (גמישוץ, אי כפיה, התארגנות פליי לידי מראש).
אבל לעיתים קרובות אני מדברת בטון מגעיל - קצר רוח - נוזף - כועס.
לעיתים אני מתפרצת ואז יוצאות לי מהפה מילים שמפאת הבושה לא אחזור עליהן כאן אבל הן מסוג המילים שפוצעות לילדים שלי את הנשמה (אני יודעת, אמרו לי אותן, אני בת ארבעים , זה לא החלים) .
מודה שעניני נקיון וסדר יותר חשובים לי כרגע כי כל המשימות עלי ומהר מאוד הבית מתדרדר לליכלוך ואי סדר שמקשים עלי עוד.
(אם אני באה עם אחרים - חברים מהגן אז ה"מצב" הזה נדחה לזמן שהחברים הולכים ואז זה קורה בזמן המקלחת / א. ערב.
ניסיתי להזמין ביביסיטר אבל זה פיתרון יקר מידי במצבי הנוכחי והאמת גם לא פותר את בעיית הרצון שלהם בתשומת לב שלי.
אני זקוקה לעיצות מאוד מעשיות,
חשבתי שאולי אם יהיה לנו "נוהל" חזרה הביתה יהיה יותר רגוע (כמו ששיגרה של בוקר / הרדמה מפחיתה שם חיכוח)
אבל אני לא מצליחה לחשוב מה יהיה נוהל שכזה (שלושה אנשים עייפים חוזרים הביתה רק אחת מהן מבוגר אחראי... )
אשמח להצעות ל"סדר חזרה הביתה" או כמובן לעיצות אחרות לגמרי .
אפשר לשאול שאלות הבהרה (לפני שאחטוף רגלים קרות ואמחוק את הדף גלוי הלב הזה
)תודה
זו תחושת אין מוצא מסוימת. אבל אסור לחשוב על זה 
