חברה למסע מתוך באופן 56

[אנונימי]

חברה למסע
מאת: נטע ש
פורסם ב באופן 56 שיצא לאור בינואר 2005

אולי עברו שלוש שנים מאז, אולי יותר, בוקר אחד אני קמה ומגלה שמגרד ומציק לי באיבר המין.
טלפון מיידי לד"ר רכטר, דוקטור תעשה משהו. יום רביעי, 16:30 יש לי תור. איך אחזיק מעמד עד אז? מגרד לי מציק לי כואב לי מעצבן לי.
שלום לך ד"ר רכטר! טאק טאק טאק, יש הרבה נשים בחוץ, חלקן בהריון, חלקן בהריון מתקדם יאללה קדימה, מה הבעיה, הנה הכסא, תתפשטי ואני בא, כפפות, ידיים, מכשירים, אוי, איזו מסכנה, את סובלת, אני רואה.

חוזרים לשולחן. מחשב ומקלדת טיק טיק טיק, מדפסת פולטת מרשם, והסבר מהד"ר: הנרות בנרתיק כל לילה, המשחה למרוח פעמיים ביום, והכדור הקטן לקחת דרך הפה, אחד עכשיו, אחד עוד חודש. מה יש לי? אה, יש לך פטרייה בנרתיק. קחי את כל אלו, זה יעזור. למה יש לי פטרייה, כלומר מאיפה זה בא פתאום? אולי לקחת אנטיביוטיקה לאחרונה? לא. זה בא לפעמים, הוא אומר. לאכול יוגורט-ביו, זה יכול לעזור. את לוקחת גלולות? כן. אתה חושב שיש קשר? אולי, לפעמים זה עוזר להפסיק גלולות. ד"ר רכטר הוא רופא מקסים, באמת. איש טוב ובן אדם עם לב ועיניים. טוב, תודה.

שנה אחרי.
הפטרייה איתי, נוכחת ומעצבנת. לפעמים נורא מציק, לפעמים רק קצת. מחר יום חמישי, אני הולכת ב-13:00 ללרה, מטפלת ברפואה סינית. אני מגיעה אליה במקרה, כי יש לי ליחה בגרון.
שיחת פתיחה מגלה בדרך אגב, אה כן, ויש לי גם פטרייה בנרתיק, אבל זה כבר הרבה זמן. לרה אומרת זה קשור, הכל קשור. יש לחות בגוף, מנסה לצאת. איזה צבע את הכי אוהבת? כתום. מה את הכי אוהבת לאכול? (מתלבטת...) שוקולד. אמא שלך היניקה אותך כשהיית תינוקת? אה... אני חושבת שכן, כמה זמן? אה... בטח כמה חודשים. תראי לשון. עוד פעם. עוד פעם. את לוקחת גלולות? כן, כבר הרבה שנים. זה גם קשור, היא אומרת. מה את אוכלת לארוחת בוקר? אני סטודנטית, לא תמיד מספיקה לאכול, וכשכן אז רוגלך. רוגלך? לארוחת בוקר? כן, זה טעים!
או.קיי. בבקשה תכיני לי רשימה מפורטת של התזונה שלך, מה את אוכלת בוקר, צהריים, ערב ובין לבין. ובינתיים: כל בוקר לשתות חומץ תפוחים, בבוקר דייסת קוואקר, לאכול אוכל מלא ואני מרכיבה לך פורמולה של צמחים סינים במיוחד לפטרייה ולגירוד.
תגידי את כועסת לפעמים?
כן. כועסת לפעמים.

אני מרגישה שאני בידיים טובות ונאמנות. עדיין מגרד, עדיין מתוסכלת. בטיפול הבא לרה דוקרת אותי עם מחטים ושואלת איך עבר השבוע. עדיין מגרד אני אומרת. זה ייקח זמן, אבל זה יתרפא. זה לוקח זמן כי אצל הסינים לרפא זה מהשורש.

אחרי כמה חודשים של ביקורים שבועיים אצל לרה, דייסת קוואקר, אמבטיות צמחי מרפא, אבקת צמחים סינים מעורבבת במים בטעם מר ודוחה, היכרות איטית עם אורז מלא, איך מבשלים מש ומה עושים עם זה, הימנעות מוחלטת ממוצרי חלב, סוכר, מטוגן, שמרים תפוזים בננות, אלכוהול ו...שוקולד, הפטרייה פורצת שוב במלוא המרץ. הלחות בגרון מתגברת, ואני אפילו לא מעשנת. אני עצבנית יותר ויותר לפני מחזור, ולא יודעת מה לעשות עם בן זוגי. יש פטרייה, אין פטרייה, איך עושים סקס? כואב לי, מגרד לי וזה הדבר האחרון שבא לי.

אני נשברת מהסינים ומהשורש ומתקשרת שוב לד"ר רכטר. אהלן ד"ר. אמרת שזה יעבור, זה לא עבר! איך זה יכול להיות? לא עבר? בואי נראה, מתפשטת, פותחת, אצבעות, מסתכל, מחשב, מדפסת. זאת משחה חזקה יותר, ושוב הכדורים הקטנים אחד עכשיו ואחד עוד חודש. זה אמור לעזור, זה בדרך כלל עוזר לפטרייה בנרתיק. תרגישי טוב. מה לעשות עם סקס, אני שואלת. סקס עוזר, הוא אומר, ההפרשות בנרתיק טובות, אבל הזרע הוא חומצי/בסיסי (לא זוכרת) שזה לא טוב, אז עם קונדום זה אידיאלי.
יופי, מה אתה מבין בכלל.

אני הולכת לבית מרקחת וקונה את התרופות. מתקשרת ללרה, להתייעץ. לאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!! רק אל תיקחי את הכדור נגד פטריות שלוקחים דרך הפה,
והמשחה, תביאי לי לראות, ובואי ביום חמישי, נראה מה קורה.

עברה עוד שנה.
הרבה פעמים אחרי שאני ובן זוגי שוכבים אני בוכה. אני לא יודעת למה וגם הוא לא. אני מרגישה שחרור בבכי. הוא מתבאס, הוא לא מבין. למה את בוכה?

באחד הטיפולים אצל לרה בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן. דקירה ועוד דקירה, מחט במפתח הלב, ומחט לכבד מחט בקצה הבוהן וכואב ו... בכי. מה זה בכי, תמרורים. למדתי לבכות. לרה שואלת, מה את מרגישה, מה את רואה, ממה את מפחדת. היא שם, נוכחת מכוונת אותי בשאלותיה, ואני עונה, מופתעת ממה שיוצא לי מהפה. אמא, אבא, היחסים ביניהם ואני, כעס, פחד, לבד. לרה מתקשרת למטופלת הבאה ומעכבת אותה. אוויר, אין לי אוויר. אדמה, אני מרגישה שאני נופלת.

לרה מנסה לשכנע אותי להפסיק לקחת גלולות. לא! בהתחלה זה 'לא' מוחלט, בשום פנים ואופן.
אחר כך 'לא' מפוחד. ומה יקרה אם אכנס להריון? זה לא מתאים לי. מדי פעם לורה מזכירה את זה. יום אחד אני תופסת אומץ ויחד עם בן זוגי אנו יוצאים למסע. מגלים את השיטה הטבעית למניעת הריון ( תכנון הריון באופן טבעי ), אני ממלאה טבלה, מגלה את הגוף שלי, אבל אנחנו עדיין משתמשים בקונדומים. 'הביחד' שלי ושל בן זוגי גדל. הוא איתי, משתף פעולה, וזה מחזק אותי.
הביוץ מתחיל לבצבץ, והגוף מתחבר למחזוריות. וואוו... מה פספסתי כל כך הרבה שנים
ואיך אני חרמנית... מגניב.

הפטרייה הופכת מאויב לחבר למסע. זה לוקח שנתיים, אולי יותר אולי פחות, אבל זה קורה.
לאט לאט.

יוצאים לטיול בהודו. שנה בדרכים. זהו, אין לרה, אין ד"ר רכטר. הנרות הוגינאליים שלקחתי למקרה חירום נגמרו בשבוע הראשון. ההתרגשות של הנסיעה, אני מסבירה לעצמי. אני ובן זוגי והבריאות שלנו בידינו.
יש בחילה - ג'ינג'ר-למון טי.
יש כאב ראש - עיסוי בכף היד עוזר, וגם חומץ תפוחים.
יש עייפות - דייסת קוואקר, מנוחה.
יש פטרייה - אז יש פטרייה.

בחודש הראשון של הטיול איחר לי המחזור. הודו, ספטמבר, ולי מאחר המחזור. בפנים אני יודעת שהכל בסדר, אני יודעת מתי הביוץ שלי, ויודעת שזה לא הגיוני שאהיה בהריון ולמרות זאת - הייתי בהיסטריה. מטפלת בשיטת גרינברג שמזדמנת לדרכי עושה לי טיפול ושואלת אותי, ממה את כל כך מפחדת? אני לא רוצה עכשיו הריון אני אומרת לה, רק התחלנו את הטיול, ואני בהודו, ובית חולים פה, אללא יסטור, אבל בעצם, אני מפחדת להיות אמא. אני מפחדת לא להיות מושלמת. עם הגלולות לא הייתי נבהלת ככה, אבל גם לא הייתי מתמודדת פנים אל פנים עם הפחד, עם הכאב, עם המציאות. המעבר משליטה חיצונית של הורמונים לשליטה פנימית של התבוננות והקשבה נתנה לי המון כח ועוצמה. אחרי שעשיתי שתי בדיקות שתן וקיבלתי תשובות שליליות, גיליתי שהרבה פעמים המחזור מאחר כשטסים לארץ אחרת.

לפני שבועיים התפרצה שוב הפטרייה. אנחנו כבר חברות, מרגישות בבית אחת עם השנייה. אני כמה ימים לפני הווסת. לוקחת יום חופש ונשארת לבד. קוראת ספר, שומעת מוזיקה ומקשיבה.
מקשיבה לגוף, מקשיבה ללב. מקשיבה לציפורים בחוץ, ולים.

תפנקי את עצמך, מה בא לך לעשות, מה עושה לך טוב ונעים עכשיו? הרופאה שבי שואלת.
ככה, ככה טוב לי. יום חורפי בחוץ, אני מתפננת מול התנור. מכינה לי עדשים ברוטב עגבניות ואורז עם תרד. שותה תה קמומיל. מתקלחת ושותפת את איבר מיני בתמיסת חומץ תפוחים ומים. נרגעת. יושבת במדיטציה, עושה לעצמי טיפול רייקי. מגרד, הלב שלי פתוח. זה בסדר, אני מזכירה לעצמי. הכל בסדר. הנה הים, כחול. הנה השמיים, יש רוח בחוץ. פה זה יוון, ואני נמצאת באי באמצע הים. יוצאת לטיול וכלבה קטנה של השכנים מצטרפת אלי. מתחילה לרוץ שואפת ונושפת במרץ. גם היא מצטרפת לריצה. יש גולשים היום בים, וקר ורוח שחבל על הזמן. אני רצה ורצה, והולכת ורצה, וצוחקת, וקוראת לכלבה ונהנית.
הכל בסדר.

בימים הקרובים אני נמנעת לחלוטין ממאכלים שמזינים את הפטרייה. אני יודעת בדיוק מה הם - אני מרגישה למה הגוף שלי משתוקק ומה זה בדיוק אני נמנעת. זה קל לי, אני מאד מחוברת לעצמי.
כמה ימים וזה עובר. לא לגמרי, זה עדיין נוכח, אבל ההתפרצות הזאת עברה.

אני יודעת למה יש לי פטרייה בנרתיק. כי אני מפחדת והפטרייה מגינה עלי. כל עוד אני לא מרגישה מוגנת בזכות עצמי, היא פה. עוד קליפה ועוד קליפה, כל דבר קורה בזמן שלו.

גלולות זו הרפתקה נשכחת מהעבר.
שוקולד זה טעים.
מותר לפחד, ואפשר להשתחרר מזה.
והכל בסדר.