חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי

אנונימי

משלמת ברצון ובשמחה לאתר , כי עבורי _אתר באופן טבעי שווה תשלום
(תזכורת לעצמי : כל ינואר)

דף מוצנע, דף בלוג

חיים חופש בערבה:

חיים-כי זה מה שאנחנו עושים
חופש-כי זה מה שאני חשה.חופש להיות מי שאני באמת

פותחת חלון,נושמת את אוויר המדבר הצח ומזמינה אתכם להציץ אל חיינו,מבפנים.
פותחת ליבי,משחררת מחסומים ומזמינה אתכם לקרוא ולהגיב,לשתף ולהשתתף
פותחת דלת,לכל מי שחפץ לבקר אותנו כאן-בדף הוירטואלי ו/או בחיים האמיתיים,בערבה.

מי שמעניין אותו לפשפש אחורה בגלגל הזמן שאיתו התגלגלנו עד הנה,יכול לקרוא בדפים:חיים חדשים במדבר ו חיים חדשים במדבר 2

מוכנים?החללית ממריאה עוד 10 שניות. 9...8...7...6...5...

למה חללית דווקא?אולי משום שאני נוהגת לרחף לי במציאות כאילו הייתה חלום.באותו אופן,נוהגת לחלום את המציאות
והחלל רחוק רחוק,ויש בו מרחבים,והכל כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים. אפילו החוק שנחשב הכי קיומי עבורנו כאן-אינו קיים שם.(כח המשיכה) . ספר נהדר שקראנו עם הילדים,נקרא "הבריחה מכח המשיכה"/גלילה רון פדר (סיירת המדע 3)מומלץמאד! סיפור על שני ילדים הנפגשים עם ניל ארמסטרונג שמזמין אותם לטיול לירח.הרפתקאותיהם מסתבכות כאשר כח הסקרנות נאבק בכח המשיכה.ומי מנצח??? לא מגלה...נה...נה..נה...נה..נה...

ממריאים
(זכות היוצרים למוש בן ארי...)

עוד על חלומות ומציאות:

בתי בת השמונה התעוררה הבוקר והודיעה חגיגית: " היום אני מבשלת תבשיל מיוחד של פטריות עם גרעיני שומשום ודלעת ברוטב עגבניות!" כן,כך הודיעה,ובמרץ רב החלה להכין את המוצרים לארוחת הבוקר (שנאכלת אצלנו כמעט בצהריים)
"מניין בא לך הרעיון הזה פתאם?"שאלתי ובעודי שואלת נזכרתי שבקניות שערכנו בסופר אתמול בערב,ביקשה וקיבלה-פטריות (יש לציין שאיננו נוהגים לאכול בדר"כ פטריות.משום מה, הפעם הסכמתי לה...)
בלילה חלמתי שילד אחד לוחש לי בסוד את המתכון הזה. הוא כתב לי אותו על פתק,הנה: (פתק ובו כתוב:"פתרית")
"מגניב"אמרתי לה,איזה כייף לך שאת מקבלת רעיונות מהחלומות ומממשת אותם במציאות."נהדר ממש"אמרתי לה.
באמת נהדר בעיניי.
הילדים שלנו כל כך טהורים וזכים ותמימים,כל כך מחוברים-לעצמם,לעולם,לטבע,לחלומות.הכל אחד הרי. נפלא איך היא חיה את החלום במציאות חייה.איך היא חולמת על המציאות ויוצרת אותה,במודע

הבן:"אם נפסיק לחלום תהרס ארץ פנטזיה"... (מתוך "הסיפור שאינו נגמר")

שליחה על ידי מיה* » 14 מאי 2007, 15:22

תתחדשי! קולולו!!
@}

בלילה חלמתי שילד אחד לוחש לי בסוד את המתכון הזה.
0-: וואו..

"חמודי,סדר בבקשה את האמבטיה עם כל שאריות חגיגת הבאלאגן שעשית שם"
"אני לא יכול!" (בטון בכייני משהו)
"אין לא יכול. תראה מה הולך פה... (שילוב מקורי ויצירתי של פופקורן שוחה בתוך אמבטיית קצף מלאה בבדים וצעצועי מים,קש ועוד)...
"אבל אני באמת לא יכול"... (הפעם הטון כבר מתחנן,על סף הייאוש.הדבר שהוא הכי שונא זה לנקות ולסדר.)

הולך לחדר וסוגר את החדר. אחרי זמן מה יוצא,יושב מולי,מקבל הבהרה על חשיבות המשימה העומדת בפניו (מאמא במחזור שההורמונים "עושים לה את זה"-הכוונה לצורך לסדר ולנקות) וניגש לסדר את התוהו ובוהו באמבטיה. כשמסיים,מתיישב מולי באותה זווית של קודם,ארשת פנים רצינית על פניו,ובטון בוגר להדהים,הוא אומר לי:

"אמא,אני לא יכול להיות תמיד טוב"

אח.איזו תובנה מדהימה.ילד בן 6,מבין ומבטא בצורה כל כך ברורה את מה שרובנו מתקשים לתפוס כל החיים.
הוא לא קרא ולא שמע על ארבע ההסכמות,אבל הוא יודע. הוא כבר יודע,כי הוא פתוח ללמוד,כי הוא חש,הוא מרגיש ומודע לכישוריו ומגבלותיו. והוא,הוא-ילדי בן ה-6,מזכיר לי שאי אפשר תמיד להיות טוב. צריך רק לעשות כמיטב יכולתך,ולהיות שלם גם עם המגבלות.

שיעור חשוב מאין כמוהו למדתי היום מהבן שלי
הלוואי,הלוואי ולא אשכח את השעור הזה,בפעם הבאה שיצוץ בחיי תסכול מכך שאני לא מצליחה לעשות כל מה שאני רוצה הכי טוב

בתור אחת שלא שומעת חדשות ולא קוראת עיתונים,אני שמחה לבשר שהפעם אנחנו מעודכנים בידיעה מרעישה :
מי לא שמע? מי לא יודע?
אתמול נכנס נמר לתוך בית בשדה בוקר,בנסיון כושל לצוד את חתול הבית.האדם שפגש בנמר הבחין כי הוא תשוש ,כיסה אתו וקשר אותו
והיום,היום בבוקר אנחנו פגשנו בו,(ימי רביעי אנחנו מתנדבים בחי בר ביוטבתה,לשם הגיע להתאוששות וטיפול)
נמר בר אמיתי,מהטבע,היום הגיע אלינו,עד אלינו
אז איך זה מרגיש?ובכן...
אמור להיות מרגש עד דמעות,ואכן כך היה. בא לי לבכות כשראיתי את הנמר המסכן הזה כלוא בכלוב,חושף שיניים בנסיון ליצור רושם מאיים,אך כשמבין שהרי מצבו בכי רע,הוא משפיל מבט,מפנה ראשו לצד,בוכה,ואני איתו,בוכה גם. כמה עצוב!
הוטרינר איבחן כנראה דלקת בפרקים ברגל ולכן התקשה לצוד ולכן לא אכל מספיק ולכן נחלש ורזה ולכן נתפס.
מעצבנת אותי היוהרה והעוז שאנו כבני אדם נוהגים בה בבואנו "לשמור על הטבע",אך מה לתפיסת נמר ולשימור הטבע?
הרי בטבע הגיעה כנראה שעתו של הנמר למות. כנראה שנשמתו סיימה את תפקידה בעולם הזה וכעת,הוא אמור למלא את ייעודו ולשמש מזון לנשרים,אז באיזו זכות אנחנו מתערבים? משכנעים עצמנו שזה ממש נהדר שיש לנו אפשרות להציל נמר,רק כדי שילדינו יוכלו לראות זן נדיר,הולך ונכחד מנוף ארצנו הקטנטונת.
אני מקווה,התפללתי בקול עם הילדים,שיטפלו בו ברגל וישחררו אותו במהרה בחזרה לטבע,כי אחרת,כשחיה מתרגלת לחיות בשבי,היא כבר מאבדת חלק משמעותי מהאינסטינקטים החיוניים לה לשרוד בטבע,ואז תהיה כלואה פה לתמיד.
"אבל אמא,אם הוא ירצה למות, הוא יכול למות גם בחי-בר,בתוך הכלוב"
"לא חמודי,הם לא יתנו לו למות כל כך מהר. הם יתנו לו תרופות ויעשו אולי ניתוח. הם יעשו הכל כדי שימשיך לחיות,כי הוא נדיר הרי..."

"אמא,תדעי לך שהכל לטובה"
"כן...אתה מתכוון גם לאיך שאתה מציק עכשיו לאחותך הקטנה?
"כן,גם זה . אני לא יודע בדיוק איך,אבל זה בטוח לטובה

מקשיבה לילדים שלי ושומעת אותם משננים את אימרות השפר שאני מטפטפת להם יום יום. הכל נקלט
לא קל לי עם איך שהם מחקים אותי בכל.זו אחריות כבדה לאללה,ואין את מי להאשים בטעויות.
ולמרות הקושי לקבל את מה שנשמע כאמירות פלצניות/ססמאות בגרוש, שנועדו לרצות אותי(?)למרות הכל,עדיין-מעדיפה שישננו את המסר ש"הכל לטובה" מאשר נוסחאות סינוס וקוסינוס,משוואות נעלמות,או את שיריו של יהודה עמיחי

בפעם האחרונה שאחות של אמא שלי נתנה לאמאשלי מתכון שחלמה עליו לרקוח ולאכול-היא נכנסה להריון!!!!:-)

תוך כדי עריכת הדף,שנה אחרי,אני מוצאת לנכון להשאיר את מה שכתבה לי הערסית מהשכונה, כסיפור מזכרת עבור בני - זוהי העדות הראשונה לבואו לעולם. יום אחרי שכתבה לי הערסית את מה שכתבה שאמה אומרת,גיליתי שאני בהריון.זה היה הסימן הראשון... עוד הרבה לפני האיחור בווסת והגודש באף וכל שאר הסימנים...

למען מי שקורא אותנו לראשונה (מבלי לעיין בדף הקודם),תקציר מקורותינו:

אנחנו לומדים יחד,3 ילדים וזוג הורים,בחינוך ביתי
בוחרים לקחת אחריות על חינוך ילדינו ועל ההתפתחות הפיזית והנפשית שלהם ושלנו
משתדלים לאכול בריא וטבעי,חיים פשטות,שמחה ואהבה,קמים בזריחה,הולכים לישון בשקיעה,מגדלים ירקות בגינה,יוצאים להליכות בוקר מוקדמות,מטיילים הרבה, קוראים,מתבוננים,מקשיבים,מרגישים,יוצרים,לומדים...מהחיים.
לא רואים טלווזיה,לא שומעים חדשות,לא אוכלים זבל,לא מכניסים תרופות רעל לגופנו,
לא עסוקים כל היום בלהתאים עצמנו להשפעות הסביבה ,
חולמים את המציאות ואז חיים את החלום. בוראים לנו כל יום מחדש,פתוחים לעולם ולמה שהוא מזמן לנו

נשמע קסום ומדהים. אכן כך הוא.נהדר ביותר,רוב הזמן. יש גם קושי ועומס ,יש גם תסכולים,לא הכל וורוד.
אבל כשאתה בוחר את הבחירות שלך בעצמך,תחושת החופש הפנימית נותנת כח להיות שמחים בכל. גם בקשיים.ולא חסר...

גרים בבאר אורה- יישוב קהילתי חדש בערבה,ליד אילת.
ממזרח פרושים מרחבי הערבה וההרים האדומים מאחוריהם,ממערב "הנקודה הישנה"-חורבות בסיס גדנ"ע נטוש מלא בעצי שיטה וצמחיית מדבר אופיינית ,עם הבאר שסיפקה בזמנו מים לכל העיר אילת,מדרום וצפון-מוקפים בשמורת הטבע של הרי אילת.
בינתיים חיות כאן רק 23 משפחות.תחושת משפחה,בגלל שהמקום קטן.
אין כאן עוד "יצורים"כמונו,מהסוג ה"טבעי",אבל בקרוב יהיו. מוזמנים לקרוא ב _מקום טוב לגור עם שכנים בחינוך ביתי
בינתיים,לוקחים חלק בעיצוב חיי הקהילה,תורמים את חלקנו בעידוד גישה ידידותית לסביבה:
מפעילים שוק קח-תן (שוק חליפין),בונים בבוץ עם ילדי השכונה,מקימים גינה קהילתית (קיבלנו אישור ל 3 דונם והשטח המיועד שהוקצה לפרוייקט נמצא מול ביתנו...),עשינו ערב פתוח למתעניינים בו סיפרנו על החינוך הביתי שלנו,מקיימים מפגשים בימי שישי,
בעתיד רוצים לארגן קו-אופ למוצרים אורגניים,בנייה של מתקן אתגרי מעץ לילדים(פרוייקט של עבודה משותפת-הורים וילדים במועדון היישוב שבנייתו מסתיימת בימים אלו)ועוד..

נועם עובד בפארק הצפרות באילת:מטבע,חוקר,מדריך ילדים והורים,תיירים ישראליים וזרים,צפרים מקצועיים וחובבים,מלמד חוג צפרות בביה"ס מעלה שחרות,פעילויות בקהילה. הילדים מבלים ולומדים הרבה עם אבא בפארק הצפרות

אני בבית ובחוץ,נהניית ללמוד עם ילדיי:
פעם בשבוע אנחנו מתנדבים בחי בר ביוטבתה (טיפול והאכלת החיות,ניקיון הכלובים...)
פעם בשבוע מבקרים בספריית ביה"ס-מחליפים ספרים וקלטות וידאו
פעם בשבוע-שישי או שבת לומדים את פרשת השבוע. מוזמנים לקרוא ב _דיון בפרשת השבוע

כל שבוע יש לנו "יום הרפתקאות" אחד- יום שבו אנו יוצאים מהבית אל הלא נודע,מאפשרים למציאות לזמן לנו חוויות חדשות
בדר"כ היום מתחיל בביקור בחממת הירקות שלנו בפארק הצפרות,ללקט ממה שמוכן לאכילה ומסתיים בקניות בשומשום-חנות טבע ומסעדה אורגנית,ואח"כ בחוף הים . בין לבין מכירים מקומות חדשים ולומדים מהתנסות וחוויה:

מצטרפים לתאילנדים בקטיף תירס/אבטיחים/מלונים/דלעות או בוצרים ענבים בכרם
מרכז לחקר ימים ואגמים
מפעל המלח ובריכות האידוי
חפירות ארכיאולוגיות במצד רומי (ליד יוטבתה)
תחרות מפרשיות וגלשנים בינלאומית
מצטרפים לדייגים על המזח
מבקרים הומלסים שגרים בחוף הים כבר 15 שנים,בנו יורטה מכפות תמרים
חממות הידרו-משהו לגידול חסה (יענו חסה שצומחת בשולחנות מוגבהות עם מים במקום באדמה. מרתק.)
פינות חמד בקיבוץ סמר השכן,מפגשים מעניינים עם אנשים וחיות...
ביקור בתחנת מכבי-אש ,שמיעת סיפורי הצלה מפי הכבאים,הכרת הכבאית וחלקיה...
חוות הגמלים(שבה גם סוסים וחמורים,ברווז ,מרכבות ועוד...)
חוף ים של הצוללים/חוף אלמוג
מאהל בדואי
גבול המעבר למצריים/ירדן
חזרות של צוות הבידור של מלון דן לקראת המופע (איפור,תלבושות...)
התבוננות בפועלים שבונים בבאר אורה,הטרקטורים...מערבל הבטון...המנוף שיוצק...המודדים/האדריכל/מהנדס...

ועוד,ועוד...כהנה וכהנה,מכל הבא ליד...

זהו.בערך...
קיבלתם תמונה מנוף חיינו
תמיד שמחים לקבל אורחים
מוזמנים בכל עת

שיר המדבר שמדבר אלינו:

המדבר מדבר
קורא לך להיות שמח
מזכיר לך שהכל פורח
אצלך בלב

המדבר מתעורר
עם זריחתו של הירח
מזכיר לך שאתה אורח
בעולם הזה

הי נעמה
עוד שבוע וחצי אני הופכת לשכנה שלך...
עוברת לגור בסמר.
מקווה שבהמשך יצליח לנו יותר מבפעם הראשונה...

אחלה. ברוכים הבאים

נועם שר שירים ב"כאילו" יוונית
משוחחים על איך שהיוונים אוהבים לשבור צלחות תוך כדי שירה וריקודים (חבר של אבא הדגים לנו לפני כמה ימים)
נועם: הם כנראה לא שמעו על הרעיון של הקח-תן. אם יש להם צלחות שהם לא צריכים,היו יכולים להביא לקח-תן למישהו אחר
די בזבזנים היוונים האלו,הא?
הבן: זה לא בזבוז כי זה מביא להם שמחה

אמא,תגידי,מה עם הקטיושות האלה ? (פתאם,משום מקום היא הביאה את השאלה הזו)
הקטיושות מהצפון כבר נפסקו. המלחמה שם נגמרה מזמן ואוייבנו בלבנון לא פוגעים יותר ביישובי הצפון,(כמעט...)אבל יש עכשיו ערבים אחרים,פלסטינים בעזה ששולחים טילי קטיושה על יישובים כמו שדרות (הולכת לאטלס,למפת הארץ, לבדוק איפה זה עזה ושדרות).

בהמשך השיחה אני מספרת על סוגי טילים שונים: לטווח קצר/ארוך,טילים כימיים/ביולוגיים ומספרת על מלחמת המפרץ
הבן אומר לבת: וואי,את באה נבנה טיל שיגיע לכל העולם ויפיץ אהבה ושמחה ואז כל הרשעים ירצו לעשות שלום...וואי,בואי,בואי,יש לנו הרבה עבודה.איזה מגניב זה יהיה
הם ניגשים לחדר וסוגרים את הדלת,לא לפני שלוקחים סבון ישן ומגרדת "אנחנו נכין שיקוי עם כזה ריח טוב שכולם יירגעו מרוב הריח"
עכשיו הם בחדר ואני במחשב,משתפת אתכם בהתרגשות שלי . מעניין מה ייצא בסוף...

אתמול יצאנו מהבית לאילת(חצי דרך ברגל,חצי בטרמפים ואוטובוס,כי האוטו היה במוסך). תיכננו ללכת ליריד אומנויות. מסתבר שטעינו ביום,וזה רק מחר. מנהלת המתנס מעריכה את מאמצינו להגיע בחום הגדול ובדרך המייגעת ומחליטה לפצות אותנו על עוגמת הנפש.
נותנת לנו להיכנס ללא תשלום לחדר ה"פעלתון",יענו גימבורי כזה.קיפצובה בזעיר אנפין... מאד זעיר.זעיר... זעיר...
איזה רעש והמולה. אני בהלם מכמות האנשים שמשלמים כסף ובוחרים מרצונם לשבת בתוך חדר סגור עמוס לעייפה בילדים והוריהם,מתקנים רכים למיניהם שאפשר לקפוץ עליהם,בריכת כדורים וכאלו...
באיזה שהוא שלב אחת הנשים האחראיות על המקום מדליקה את הטייפ בקולי קולות, ומפעילה את הילדים במן מעגל טפשי לצלילי מקרנה. אני הייתי היחידה שהעיזה לבקש להחליש קצת,כי ממילא יש רעש אטומי. הגננת עונה לי:"אם אני לא אשים להם מוזיקה ואפעיל אותם,הם לא יעשו כלום".
אלוהים ישמור. מה?היא לא ראתה איך כל הילדים שיחקו קודם כל כך יפה בעצמם?בנו מסלולים ודילגו על מכשולים,נתקלו זה בזה,
היא באמת חושבת שאם היא לא תפעיל אותם הם לא יפעלו בעצמם? איזה שגעון גדלות. לפעמים אנחנו כמבוגרים בטוחים שבלעדינו הילדים לא יידעו לעשות כלום. כמה שגויה התפיסה הזו. למה אנחנו מפריעים להם ונדחפים כל פעם עם היוזמות שלנו שרק הורסות
חלקת תום ושמחה שרק ילדים יכולים להפיק בעצמם.הם יודעים את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח-איך לייצר שמחה פנימית
מכלילה גם את עצמי באותה קבוצת מבוגרים שלא תמיד מצליחים לעצור את הדחף המיותר של להתערב לילדים בעולמם.
וכמה מה שאנחנו חושבים כטוב עבורם,אינו תמיד כזה באמת עבורם.
עבורי,לשבת במקום ההוא היה די סיוט,אבל החיוך שנמרח על פניהם של ילדיי,לא הותיר מקום לספק: הם נהנים!הם יודעים מה טוב בשבילם יותר טוב ממני,כנראה....
לא פשוט עבורנו כהורים לוותר על המקום הזה,על התפקיד שלנו כאלו שיודעים תמיד הכל יותר טוב מה טוב

בינתיים, כשאני כותבת,הילדים התקדמו עם השיקוי שלהם והביאו לי להריח.
אויש,איזה סרחון. שאגות צחוק/גועל. העיקר שהם נהנים מהיצירה שלהם. עדיין מאמינים בתמימות אין קץ,שבסוף זה יצליח ובסוף הריח המעולה באמת יופץ ויביא שלום ואהבה בעולם.
אמן,לו יהי...

_יצליח ובסוף הריח המעולה באמת יופץ ויביא שלום ואהבה בעולם.
אמן,לו יהי..._
וואי...איזה חמודים...

משתפת אתכם בראיון שכתבתי עבור שידור רדיו בנושא חינוך ביתי.

חינוך ביתי – שאלות ותשובות לשידור ברדיו

ספרי לי על משפחתך-כמה ילדים ובאילו גילאים,היכן אתם גרים ואיך הגעתם לשם,האם דתיים/חילוניים?

אנחנו במשפחה זוג הורים ושלושה ילדים הגדלים ב"חינוך ביתי" (בת 8 , בן 6 ובת שנתיים). עוד במשפחתנו שתי בנות אומנה אשר אינן גרות עמנו כעת. האחת כבר נשואה עם ילדה משלה והשנייה בפנימייה.

אנו גרים ביישוב קטן בדרום הארץ ,אליו עברנו מאזור המרכז.
המעבר מהמרכז לדרום לא היה רק מעבר דירה אלא מעבר לחיים חדשים :הנוף,מזג האוויר,הקהילה,החברים,שעות השינה,התזונה,המרחק מהמשפחה המורחבת,הפרנסה,העיסוקים והתחביבים ובניהם גם היציאה מהמחוייבות למסגרת לימודים ממסדית והבחירה בחינוך ביתי.הרגשנו צורך לעשות שינוי בחיים ובעקבות הרצון והאמונה שזה מה שנכון לנו כעת,בעקבותיהם, הגיעה גם הצעת עבודה שחיזקה את התחושה הפנימית שזהו הצעד שעלינו לעשות כדי להיות שמחים ובריאים יותר. חשוב היה לנו שהמעבר לחיים החדשים יהיה טוב לכולנו והחינוך הביתי איפשר לנו להתמודד יחד עם השינויים,לתמוך אחד בשני ,לעזור ולהעזר בכל רגע(ולא שכל אחד יתמודד לבד עם הלחצים במסגרת שלו:גן/ביה"ס/עבודה)

איננו מגדירים עצמנו לא דתיים ולא חילוניים. מבחינתי,"דתי"הוא יהודי שמאמין באלוהים. ובכן,אנו יהודיים ומאמינים באלוהים. אם בשאלתך התכוונת לשאול האם אנו מקיימים את כל המצוות-אז לא. איננו מקיימים את כל המצוות. עושים כמיטב יכולתנו כדי להיות אנשים טובים,בדרכנו אנו.

התחתנתם לפני מס שנים ועברתם לגור יחד ונולדו הילדים,אבל מתי החלטתם שאתם רוצים לגדל אותם בחינוך ביתי,הרי זו החלטה מאד גדולה. מי החליט? איך ומאיפה בא הרעיון?

אנחנו חיים יחד כזוג כבר 17 שנה וכהורים-8 שנים. לי, באופן אישי לקח זמן עד שהחלטתי להביא ילדים לעולם. אחד הגורמים המעכבים את ההחלטה היתה המחשבה המטרידה:"לאיזה ביה"ס אשלח את ילדיי"?. עבדתי עם מערכת החינוך ושרותי הרווחה הרבה שנים ולא אהבתי את מה שראיתי שם. אם לי,כאדם מבוגר, היה קשה להתמודד עם הלחץ והמתח והאלימות וחוסר הכבוד,אז מה יהיה גורלם של ילדיי הרכים,לכשיצרכו להשתלב במסגרת כזו?...

ובכל זאת,כשהגיע הרגע,מצאתי עצמי,כמו רוב האימהות,מותשת מהאימהות האינטנסיבית כפי שחייתי אותה ,מגידול בתי הראשונה,רגע לפני הולדת בני השני והרגשתי צורך "להוציא אותה בהבית" ולו רק לכמה שעות בבוקר,עבורי-כדי שאוכל להתכונן ללידה הבאה,ועבורה-כי כך האמנתי שייטב לה, שיהיה לה מקום משלה שבו צרכי התינוק החדש לא יוקדמו לצרכיה ושבו תוכל לקבל תשומת לב מהסוג שאני לא הייתי פנויה לתת לר באותו הזמן.
על אף שהיום אני בוחרת בדרך אחרת,אז- זה הרגיש לי הדבר הכי נכון עבור כולנו לעשותו
אני מאמינה שכל אדם צריך לעשות מה שמרגיש לו נכון באותו הרגע. כל ילד מביא איתו לעולם משהו אחר.אני כאם וכאשה היום לא נמצאת באותו מקום שבו הייתי פעם. וזה בסדר. אין פה "נכון" או "לא נכון". יש מה נכון לי היום ומה היה נכון לי פעם.ולכל ילד יש את מה שנכון עבורו-אז והיום. מה שחשוב זה להיות קשוב לעצמך,להיות מודע למה שעושה לך טוב,ולהשתדל למצוא את האיזון בין כל בני המשפחה כדי שלכולנו יהיה טוב יחד.

ההתנסות הראשונה עם מסגרת חוץ ביתית היתה טובה-משפחתון קטן של 3 ילדים,בביתה של אשה נהדרת,שכנה ביישוב שבו גרנו.משם המשכנו לגן אנתרופוסופי. הקסם שבפשטות ובאסטתיקה שבה אותי מייד. כך גם הרוגע והשקט,התחושה הביתית/משפחתית,הקרבה לטבע,האוכל הבריא והתפיסה החינוכית הרוחנית המשלבת גוף ונפש-כל אלו התאימו לתפיסת עולמי. הייתי שבוייה באמונה ש"ברור" שחייבים איזושהיא מסגרת ועדיף החינוך האנתרופוסופי על פני הרגיל.כך,נשאבנו כמה שנים לתוך הקהילה האנתרופוסופית .כשהגיע הרגע להוציא את הבן השני "מחוץ לבית" החלטתי שקצתי גם במסגרת האנתרופוסופית,על היביטיה הנוקשים והפחות נעימים.בין לבין,ניסינו גם את הגן הרגיל של משרד החינוך וגם ממנו לא היינו מרוצים. החלטתי שבמקום להעביר ביקורת על הקיים,ייטב אם אעשה בעצמי עבור עצמי וילדיי וכך הקמתי גן משלי,בו גידלתי את בני,יחד עם עוד 6 ילדים. היות והגן הקטנטן היה בביתי,האווירה וסדר היום נגזרו מתוך חיינו,אך שולבו בו גם אלמנטים אנתרופוסופיים שכן התחברתי אליהם.

כשילדיי גדלו,המשכתי לעבוד בגן עם ילדים קטנים,בעוד שילדיי שלי התחנכו בגן וביה"ס אנתרופוסופיים. (כי זה מבחינתי היה הרע במיעוטו ...)
באיזה שהוא שלב הבנתי שזה אבסורד שאני מגדלת בביתי שבכפר ילדים של אחרים,בעוד ילדיי שלי נסעו 50 דקות כל בוקר להתחנך בגן וביה"ס בעיר,סופגים נזקים מסוגים שונים.
הודות להריון הנוסף שהתברכתי בו,החלטתי לקחת חופש מהגן ולהזמין למתחם הגן משפחות חינוך ביתי,חברים ושכנים שגרו ביישוב שבו גרנו.המפגשים נערכו אחת לשבוע ואליהם הגיעו משפחות מהאזור כולו.במהלך השנה הזו הכרתי מקרוב משפחות רבות שבחרו לגדל את ילדיהן בעצמם ומהם שאבתי כח והשראה..ברגע שחוויתי את תחושת החופש הנהדרת,לא יכולתי עוד לחיות בכלא (על אף שאני הייתי זו שהכנסתי עצמי לשם,והמפתחות תמיד היו בידיי,ועדיין-כבלתי עצמי לנורמה הרווחת,רק משום שלא עלתה בדעתי האפשרות שאפשר אחרת,שלא "חייבים",שלא "צריך" רק משום שכך הרוב נוהגים).
קיבלתי בטחון בעצמי ובתחושותיי,כמו גם תמיכה ממשפחות וותיקות בחינוך ביתי (בעיקר דרך האתר של "באופן טבעי" באינטרנט .לראשונה בחיי העזתי לגעת במחשב. המאמץ היה שווה כל שניה משום שדרך האתר הנהדר הזה קיבלתי המון תמיכה,עידוד ולגיטימציה להיות מי שאני. לראשונה בחיי גיליתי שיש עוד אנשים מיוחדים כמוני,אנשים אמיצים שלא חוששים להיות יוצאי דופן ומעדיפים לשלם את מחיר השונות,כדי להיות נאמנים לעצמם.אנשים שלא עסוקים כל הזמן בלהתאים עצמם לסביבה,להשוות הישגים ותארים. אנשים שבוחרים לחיות בפשטות מרצון
ולתת לילדיהם את הדברים הכי חשובים שהורים יכולים להעניק לילדיהם:אהבה,כבוד וחופש לגדול ולהיות מי שהם.

למרות שהיוזמה לעבור לחינוך ביתי היתה שלי,בסופו של דבר ההחלטה התקבלה יחד,כזוג.

האם בחרתם בדרך זו על מנת להיות בשליטה על התכנים הגלויים והנסתרים שהילד ייחשף אליהם או לאוכל שהוא אוכל או בכלל שאתם חושבים שזוהי דרך חיים/אמונה שאתם רוצים לחוות ולאתגר את עצמכם עם ילדיכם או משהו אחר?

בחירתנו לחנך את ילדינו בבית נובעת מתפיסתנו את טובתם.
אנו סבורים כי הבית והתא המשפחתי התומך הוא המקום המתאים ביותר עבורם לגדול ולהתחנך בו ורואים עצמנו אחראיים לטפח את יצר הסקרנות הטבעי ואת חדוות הלמידה,באופן שיכבד את נטייתם האישית וכישוריהם הייחודיים.
החיים יחד כמשפחה מאפשרת לנו להיות קשובים לצרכיהם הייחודיים של ילדינו ולדאוג שיינתן להם מענה (לא תמיד על ידינו. לפעמים דווקא דמות חיצונית שפגשו עשויה להעניק להם את הדבר לו הם זקוקים).
אנחנו חיים אורח חיים טבעי שהחינוך הביתי הוא רק נדבך אחד שלו.אורח חיים טבעי משמעו מבחינתנו:

לקום עם אור ראשון,בזריחה,ולצאת לטיול/הליכת בוקר,גם כדי לנשום את אוויר הבוקר החדש והנקי,להתחבר לטבע,לעצמנו ,לגופנו,(במדבר, זוהי השעה הטובה ביותר להיות בחוץ), וגם כדי לחקור ולגלות אוצרות/מקומות,לחוות ולהתנסות בהרפתקאות חדשות

שעת קימה מוקדמת וטיול בוקר שכזה לא היה אפשרי,אם היינו צריכים לבזבז את שעת האיכות הזו על התארגנות לביה"ס. הלחץ של להכין סנדוויץ בלי לאחר להסעה נחסך מאיתנו. כך גם הריבים והוויכוחים כל בוקר מחדש על לבישת התלבושת האחידה ,או על לקום בזמן בלי לשכוח לצחצח שיניים או להספיק להכין מערכת ערב קודם,כי "בבוקר אין זמן" . ובכן,לנו יש את כל הזמן שבעולם. אנחנו בוחרים לקבל את פניו של הבוקר החדש כשאנו עירניים ונלהבים לגלות אילו הפתעות חדשות היום החדש יזמן לנו.

לאכול את הארוחות ע"פ לוח זמנים הנגזר משיקולי בריאות ולא ע"פ זמני השיעור/צילצול/ההפסקה.

לבחור את המזון שאנו מכניסים לגופנו בקפידה משום שזה מה שבונה אותנו,בלי להיות עסוקים כל הזמן בניטרול השפעות הסביבה (כמו למשל:"אבל בכתה שלי כולם מביאים לחם עם שוקולד וחבילת במבה)

לבנות סדר יום תזונתי המבוסס כמה שיותר על ירקות, פירות ודגנים אורגניים וכמה שפחות על מוצרים מעובדים מלאי חומרים משמרים וצבעי מאכל. אנו מאמינים בערך האנרגטי והרוחני שבמזון,לא פחות מאשר בערכו הכימי. כך,לעגבניה שגידלנו בחצר,הענקנו לה אהבה ותשומת לב,יש ערך רב יותר מאשר לעגבניה רגילה מהסופר,ואף לעגבנייה אורגנית שנקנתה בחנות טבע.מלבד זאת, כדי לקנות מזון אורגני צריך לשלם הרבה יותר כסף,וכדי שיהיה יותר כסף צריך לעבוד יותר שעות מחוץ לבית וכך למעשה משקיעים פחות זמן בלהיות עם הילדים.

כאשר אנו אופים את הלחם שלנו במו ידינו,יום יום,לא זו בלבד שהוא יותר טעים,טרי ובריא,אלא גם הילדים מקבלים שיעור חשוב בחיים: "בזעת אפך תאכל לחם". הערך החינוכי שהילדים סופגים,כששום דבר לא ברור ומובן מאליו,שהם לא מקבלים את כל מבוקשם על מגש של כסף,שעליהם לקחת חלק בתהליך ההכנה כדי להנות מהתוצר,הם גם לומדים להעריך יותר את מה שיש להם,להגיד תודה על כל פת לחם כאילו היתה אוצר של ממש.
השיעורים האלו חשובים מבחינתנו יותר משעורי ספרות או הנדסה.אלו מיומנויות חיים שבונות אותם להיות בני אדם טובים ובריאים יותר השמחים בחלקם .

למצוא עניין בכל דבר ובכל מקום.הלגיטימציה לעסוק במה שמעניין אותך אינה ניתנת בביה"ס.רק בחינוך הביתי אני יכולה לאפשר לילדיי חופש לבחור את תחומי העניין שלהם בעצמם,לקבוע את קצב הלמידה ואת הדרך/האמצעים שהם מתחברים אליהם באופן טבעי.אז,כשהלמידה נעשיית מבחירה חופשית וממקום פנימי,היא עמוקה ואמיתית (ולא סתם שינון עובדות שייצאו מהזיכרון באותה המהירות שבה הוכנסו אליו,בכוח ובכפייה)

כשהילדים מעסיקים את עצמם בעצמם ולא זקוקים למבוגר שילמד אותם-זו הדרך הטבעית להם

אורח חיים טבעי מבחינתנו זה אומר גם שעת שינה מוקדמת (בשקיעה).הרי אלוהים ברא אותנו עם עיני אדם ולא עיני ינשוף,הלא כן?נבראנו לחיות ביום ולא בלילה.יש משהו מאד נכון ובריא לדעתי כשמתחברים לריתמוס הבריאה הטבעי.אבל כשצריכים ללמוד עד מאוחר בלילה למבחן שלמחרת או כשרוצים להפגש עם חברים עד מאוחר- זה לא תמיד מסתדר. להבדיל,היות ואיננו מחוייבים ל"מסגרת",הילדים יכולים לבחור מדי פעם שכן להישאר ערים עד מאוחר.בלי לדאוג שלא יקומו בזמן בבוקר או שלא יהיו מרוכזים השיעור מרוב עייפות.

כדי להיות בריאים לא מספיקה רק תזונה בריאה. צריך לאפשר לגוף לרפא עצמו באופן טבעי. לשם כך,ההמנעות מלקיחת תרופות למיניהן מחייבת אותנו להיות קשובים ומודעים לגופנו והקשיים המכבידים עליו. למשל:אם ילד אינו מרגיש טוב,עליו לנוח בבית ולא לקחת תרופות רק כדי להצליח לשרוד את היום בביה"ס(וגם-לא להתרוצץ למרפאה כדי להמציא אישור על חופשת מחלה מהרופא) .חום גבוה אינו מחלה מבחינתנו אלא מדד לבריאות. הגוף נותן לנו סימן שהוא נלחם במחלה. כאשר הילד הולך לביה"ס והמורה או האחות במרפאה אומרות לו משהו אחר-הילד מתבלבל מהמסרים הסותרים.שלא לדבר על תחושת השונות הקשה שילדים יודעים להעביר למי שאינו נוהג כמוהם-למשל:לא מקבל חיסונים או נעדר תכופות מהלימודים (כי מרגיש שהגוף שלו אומר לו לנוח...)

בחיים ישנם המון מסגרות כלליות בין אם זה צבא או אוניברסיטה או אפילו עבודה לחיים עצמם וזה נורא קשה לעמוד בהן. איך הילדים אמורים לקבל זאת אם אין להם את זה בחינוך הביתי?

זה שהילדים לא הולכים למסגרת החינוכית של משרד החינוך,אין פירושו של דבר שהם חיים ללא מסגרות בכלל.
ראשית,המסגרת החשובה ביותר מבחינתנו היא המסגרת המשפחתית ובה אנו בוחרים להשקיע.
בכל משפחה יש את סדר היום שלה,הגבולות ונורמות ההתנהגות המקובלות.
יש לנו מסגרת של המפגשים החברתיים הקבועים שלנו,יש לנו מסגרת של מחויבויות כלפי אנשים ומקומות מסויימים (למשל מקום בו אנו עובדים בו בהתנדבות),לילדים יש חוגים שהם גם סוג של מחוייבות למסגרת. יש את החברים מהשכונה- כל אלו מסגרות!לא כולן פורמליות,אבל מספיק "מסגרות"כדי לתת לילד מושג איך מתמודדים מול מסגרת.
לכשיגיע הרגע בו יבחרו להתמודד במסגרת אחרת,אולי נוקשה יותר,הם יצליחו לעשות זאת בקלות,כי זו תהיה בחירה שלהם.כל דבר שעושים ממקום של בחירה חופשית,הוא קל ונעים. במידה והוא לא יהיה כזה,אז יחליטו אם הם רוצים להתגבר על המכשולים בדרך או לעבור הלאה למסגרת אחרת.
ובכלל,מה כל כך טוב במסגרות? אותי הן רק כבלו משך כל החיים. מעדיפה לרמוס רבות מהמסגרות שגדלתי על ברכיהן מאשר לחנך את ילדיי ע"פ משנתן.
ובאשר ל"עבודה לחיים עצמם" : ילדיי יהיו מומחים בזה שמשום שזה מה שאנו מתרגלים יום יום-לעבוד את החיים ולחיות את העבודה. עבודת החיים.
יותר מכל תלמיד אחר,הם יצאו לעולם עם מיומנות לקיחת אחריות על הבחירות שלהם, עם ארגז כלים מגוון לכל מצב,עם מיומנות הסתגלות לשינויים,עם רמת מודעות גבוהה ובטחון עצמי. הם יידעו לבחור במקצוע שמתאים להם ויאמינו בעצמם ובכישוריהם,כי זה משהו שקיבלו בילדותם וזה שוקע לכל החיים: ילד שההורים שלו האמינו בו יחווה את העולם בבגרותו באופן מלא יותר מאשר ילד שהמורה ירדה עליו כל הזמן שהוא "לא ממצא את הפוטנציאל שלו"...או לחילופין:ילד שהרגיש תמיד נחות כי לא השיג ציונים גבוהים כשאר חבריו לכתה)

למה ללכת כל כך רחוק לחינוך ביתי אם יש חינוך פתוח וביה"ס דמוקרטי? זה לא גורע בסופו של דבר?

גורע ממה? השאלה אינה ברורה לי.
חינוך ביתי מבחינתנו אין משמעו "ללכת רחוק". להיפך.אנו מתקרבים- לעצמנו. הילדים הם המראה שלנו וגם אנחנו משמשים מראה להם,מודל לחיקוי.החיים המשותפים מזמנים את השיעורים החשובים ביותר שעלינו ללמוד מהם ושעליהם ללמוד מאיתנו. אף מורה לא תוכל ללמד אותם מה שאני אוכל,בעצם הוויתי כאם.אנחנו מלמדים הכי טוב את מה שאנו למדים בעצמנו,ורק החינוך הביתי מזמן מספיק זמן משותף יחד כדי ללמוד האחד מהשני,האחד עם השני. וחוץ מזה:מדוע שאשאיר את הזכות לגדל את ילדיי למורה שבמקרה הגרוע תחווה אותם כמעמסה מפאת אילוצי המקצוע ובמקרה הטוב-תהנה מהם במקומי?
ביה"ס דמוקרטי,עם כל הפתיחות והגישה המכבדת את הילד,הוא עדיין ביה"ס,וככזה,גם בו עסוק הילד בלהתאים עצמו לסביבתו (למורה/למערכת/לחברים...) במקום להשקיע בחשיבה עצמאית ויצירתית הנובעת ממקום של חקירה פנימית ועמוקה.
מלבד זאת,ביה"ס דמוקרטי עולה הרבה כסף,וכדי שיהיה לנו הרבה כסף,נצטרך לפתח קריירה ולעבוד המון שעות מחוץ לבית. בומרנג.מה עשינו בזה? הרי רצינו להייטיב עם הילד שלנו. ומה יותר חשוב לילד מאשר נוכחות הורית יציבה ואוהבת (וזמינה...)?

מה לגבי חיי חברה של הילדים אם הם כל הזמן לא יוצאים ונפגשים כמו ילדים שלומדים בביה"ס?

איך הילדים אמורים למצוא חברה אנושית חוץ מהמשפחה?

ילדיי יוצאים מהבית ומבלים במפגשים חברתיים,לא פחות מתלמידי ביה"ס
לילדיי יש חיי חברה עשירים די צורכם.
מי קבע שצריך להיות עם חברים דווקא בין 8:00 ל 13:00,על ספסל הלימודים?
ילדיי מבלים את שעות אחרה"צ עם ילדיי השכונה בגן השעשועים,או בימי הולדת,או סתם בביקור בבתי השכנים, או עם חברים מהחוג/מכל מקום אחר... כך,באופן זה ,הם יכולים לבחור את חבריהם באופן טבעי,ע"פ מי שמעניין/נעים להם איתו ולא משום שהמורה הושיבה את הילד הזה לידי בכתה או רק משום שהמורה הטילה עליי עבודה להגיש יחד איתו בקבוצה.(ואז המוטיבציה לקשר שונה מאשר כשזה נעשה בבחירה חופשית ובאופן טבעי). לא חובה שיהיו 35 ילדים סביבך כדי למצוא חבר אחד אמיתי.
ההנחה כי ילדים חייבים למצוא את חבריהם מאותה שכבת גיל, מוטעית בעיני. כשמדובר בחברות אמת,אין משמעות לגיל או למקום/זמן המפגש.
ילדים יודעים ליצור קשר חברתי בקלות,בכל מקום ועם כל אחד שיחפצו בקשר עמו (ואגב,לאו דווקא עם ילדים אחרים. יכולים להיות חברים גם של שכן שהוא סבא,גם של ציפור פצועה וגם של כלב נטוש!)
באשר לדכיפות המפגשים וזמינותם- אכן יש קושי לפעמים,אבל זה מאד תלוי בילד ובאופי שלו. יש ילדים שמאד זקוקים לחברה כל הזמן לידם,ואז גם ביה"ס לא ייתן להם מענה מספק. ילדים כאלה עשויים לחזור מביה"ס אחרי יום עמוס פעילות חברתית ולומר :"משעמם לי,אני רוצה ללכת לחברים..."
ילדים אחרים,עשויים לחוש ששעה ביום של מפגש חברתי,מספיקה עבורם די והותר.
יש גם את השפעת מקום המגורים. אם המשפחה גרה ביישוב שבו הרבה משפחות עם ילדים -כמובן שיותר קל לזמן מפגש חברתי מאשר ביישוב מבודד ומרוחק ללא אוכלוסיה צעירה. באזורים שבהם יש יותר משפחות חינוך ביתי,מתקיימים מפגשים שבועיים קבועים.
ילדים גדולים שכבר יודעים קרוא וכתוב,יכולים ליצור קשר דרך האתר אינטרנט של "באופן טבעי" שם יש דף מיוחד לילדים בחינוך הביתי.
האחריות על "למצוא חברה אנושית" מחוץ למשפחה מוטלת קודם כל על הילד. ילדי החינוך הביתי רגילים לקחת אחריות על חייהם בתחומים רבים,ובוודאי על הצד החברתי. אם הילד זקוק ליותר חברה,הוא ידאג לחפש אותה בעצמו בסביבה הטבעית הקרובה,ואם זה לא יספק אותו-הוא יפנה להורים שיעזרו לו ויסיעו אתו ל...חוג/פעילות חברתית כלשהיא/מסיבה/ארוע חברתי אחר
גם על ההורים מטולת אחריות,לוודא שהילד ייחשף למגוון אנושי רחב ככל האפשר.
ילדיי שלי פוגשים בחיי היום יום שלהם הרבה יותר דמויות מעניינות שניתן ליצור עמן קשר/ללמוד מהן משהו,בוודאי יותר מתלמיד ביה"ס שפוגש כל יום את אותם מורים באותו המקום והזמן.

הרי את עצמך וודאי למדת בבית ספר ציבורי,אז למה את כבר לא אוהבת את שיטת הלימוד הזו?

ראשית,אינני אוהבת אף שיטת לימוד. אני מאמינה שלילדים יש סקרנות טבעית,ותפקידנו כמחנכים אינו ללמד אותם את שידוע לנו אלא לאפשר להם ללמוד בעצמם,דרך עולמם הפנימי, כישוריהם ונטיית ליבם.
ברגע שאני "מעבירה את החומר" אני בעצם מנציחה את דפוסי החשיבה שלי וכופה אותם עליהם,מבלי משים (כי הרי ילדינו לומדים מאיתנו,בין אם נרצה בכך ובין אם לאו) ובכך לא מאפשרת להם ליצור משהו חדש פרי דמיונם,להמציא .
אני מאמינה שילדיי הם המורים שלי לא פחות מאשר אני מורה שלהם.
אני לא מלמדת את ילדיי בבית. אני לומדת איתם ומהם.ואף שיטה שבעולם לא תתאים בדיוק לצרכים המיוחדים של כל אחד מילדיי. לכן,הלמידה החשובה ביותר עבורי היא להתבונן בהם,להקשיב להם ,להרגיש אותם,ואז לגשש יחד איתם כדי למצוא תשובות לשאלות.
הדבר הטוב היחיד שקיבלתי בביה"ס היה הדחף למרוד במוסכמות.ביה"ס מנסה לחנך ללמידה אך עושה בדיוק ההפך-הוא מדכא למידה וחשיבה עצמאית. הוא מעודד לבינוניות והליכה בתלם.
אני רוצה לתת לילדי חוויות ילדות מעשירות יותר מאלו שאני קיבלתי (לא קיבלתי) בביה"ס שלי, ובלי שיידרשו להלחם כל חייהם כדי לקבל לגיטימציה לייחודיות שלהם.

איך תסבירי לילד שלך שהוא לא ילך לגן/ביה"ס כמו שאר הילדים?

אומר לו שאבא ואמא חושבים שכך יהיה הכי טוב בשבילו.
אומר לו שזה לא חשוב מה שאר הילדים עושים אלא אתם-ילדיי שלי חשובים לי ולכן אני לוקחת אחריות ומחליטה לחנך אתכם בבית. כאשר ההורה מאד ברור במסר הזה,אז גם לילד זה מאד ברור,אין צורך בהסברים מיותרים.פשוט ככה זה . בדיוק באותו האופן שבו הורה שבוחר כן לשלוח את ילדיו לביה"ס לא שואל לדעתו. הוא פשוט מחליט עבורו מה שהוא מאמין שהכי טוב לו,וכך צריך להיות. ילד קטן לא יכול לשאת אחריות כל כך כבדה כמו להחליט איפה ואיך ילמד. זו אחריותנו כהורים!
ילדיי לא דרשו מעולם הסבר.ברור להם,כי ברור לי,לנו,שכך נכון לנו לחיות. הם יודעים להנות מהייתרונות,כמו גם שהם מודעים לחסרונות. בתי היתה שנה אחת בביה"ס (כתה א ),כך שהיא יודעת היטב במה מדובר. היא מרגישה שחרור ותחושת חופש כשהיא בבית,כי פה היא יכולה להיות מי שהיא באמת רןצה להיות,ולא מי שהמורה רוצה שהיא תהיה,או מי שהחברות לכתה מצפות ממנה להיות.
בבית הם יכולים לשחק כאוות נפשם (מבלי שינזפו בהם "להתרכז בחומר הנלמד")
מצד שני,היא גם קצת מתגעגעת להמולה של 35 ילדים בכתה ,לחברות שגדלה איתן כמה שנים.
שום דבר שאסביר לא יהיה משמעותי כמו איך שהיא תבחר להסביר לעצמה.

מה אתם עושים כשאת עם הילדים כל היום בבית?אילו פעילויות?

קודם כל אנחנו לא כל היום בבית.אנחנו יוצאים הרבה ,מטיילים,פוגשים אנשים חדשים,מתנסים בלמידה מתוך חוויה והתנסות.כל שבוע יש לנו "יום הרפתקאות" . זהו יום שבו אנו יוצאים מהבית אל הלא נודע ומאפשרים לעצמנו להיות פתוחים למה שהעולם יבחר לזמן לנו. לא מתכננים מראש.זהו שיעור חשוב בלדעת לשחרר,להרפות מכל מה שאנחנו יודעים והושיט זרועות פתוחות כדי לקבל וללמוד דברים חדשים.חוץ מהיום הזה,אנחנו מבקרים בהרבה אתרים :שמורות טבע,מוזיאונים,מפעלים,גידולים חקלאיים,אתרי תיירות ונופש,קיבוצים (רפת/דיר/מחלבה/מכבסה...) . ללמוד אפשר בכל מקום ומכל אחד.

כאשר אנחנו בבית,סדר היום גמיש ונגזר מתוך מה שהילדים בוחרים לעסוק בו. כמובן שיש מסגרת זמנים כללית ,סביב זמני הארוחות(והכנתם...),זמני הקימה והשינה,זמן אחרה"צ שמוקדש בדר"כ למפגש חברתי,זמן ריכוז ליצירה/כתיבה/קריאה והקראה (כאשר האחות הקטנה ישנה...),זמן אבא(כשהוא מתפנה מעבודתו),זמן לסידור וניקיון הבית,וכ"ו...
הילדים מיומנים בליזום עיסוקים לעצמם בעצמם,מהדברים הכי פשוטים בעולם. הם לא זקוקים לדמות מבוגר שתפעיל אותם/תלמד/תיתן "חומרים"/רעיונות. הם מתורגלים בלהמציא ולמצוא עניין בכל דבר.
מלבד זאת,יש בבית פינת ספרייה עשירה בספרי עיון וקריאה/חוברות טבע ומגאזינים שונים,יש חדר יצירה שבו יש דרך קבע מגוון גדול של חומרים/כלי עבודה ,יש ארגז תחפושות,בדים בשלל צבעים ודוגמאות עמם אפשר לעשות כל דבר (אפילו לבנות ארמון או אונייה-בעזרת פרגודים/כסאות ),יש סלסלות עם משחקים,בובות של חיות,כדורים,קוביות וכ"ו...
בחצר הילדים בונים את ארמון החול,עוזרים לאמא בבניה של ערוגות הבוץ,עובדים בגינת הירק ומטפלים בבוסתן עצי הפרי.מתאמנים בנדנוד על מתקן אתגרי שבנו יחד עם אבא,מסתודדים באוהל הטיפי האינדיאני, בונים ממלכה סודית פרטית משלהם,עושים הצגות.לומדים ממשחקי למידה במחשב,ועוד...

אחרי הפעילויות והכייף צריך גם ללמוד. האם אתם לומדים באופן שיטתי או כל פעם שמתבקש?

קודם כל לא "צריך" שום דבר . הדבר היחיד שצריך זה להיות שמחים ומאושרים במה שאנו,במה שיש לנו.שנית,מי אמר שמפעילות כייפית לומדים פחות מאשר מ"לימוד שיטתי"? ההפך הוא הנכון! כשהלמידה באה מעניין פנימי,ממוטיבציה אישית,כשהיא מלווה בחוויה/התנסות מלאת שמחה ויצירתיות אז ההפנמה היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית.(מאשר שינון החומר הנלמד על ספסל הלימודים)
אם בכוונתך לשאול על למידה דידקטית,מובניית,אז יש לנו אחת כזו,קבועה,פעם בשבוע: בימי שישי אנו לומדים את פרשת השבוע.לקראתה גם אנו כהורים מתכוננים ולומדים את ה"חומר" מבעוד מועד,וגם הילדים יודעים שזה זמן שבו מקשיבים ולומדים בריכוז וכבוד

הילדים למדים שפות,כשהם פוגשים בשכנים/תיירים דוברי שפות זרות,או כשעליהם להבין מה קורה בסרט הוידאו הזר שהם רואים .
הם לומדים חשבון כשסופרים את העודף בקניות בשוק,או מונים את אחוזי ההסתברות לתופעת טבע שצפו בה. הם לומדים ספרות כשאנו מקריאים להם יום יום ספרים,וכשהם בוחרים בעצמם את הספרים בספרייה (ולומדים לזהות את רציונל סידור הספרים,לפי ה א-ב )
הם לומדים גיאוגרפיה,כשבודקים באטלס איפה הדוד מאמריקה גר,עוקבים במפה אחר נתיב הנסיעה מהדרום לצפון,לומדים לנווט בשטח מדברי ,בודקים במצפן כיוונים,לומדים מאין הגיעה גבינת הפיראוס שהם אוכלים,איפה זה פיראוס ולמה הקולות שלה מזכירים את חיפה... לומדים גיאולוגיה דרך זחילה במכרות הנחושת,או בזיהוי אבנים ואוצרות בסביבתם הטבעית. הם לומדים היסטוריה על ברכיו של סבא ,מבקרים באתר ארכיאולוגי ומתבוננים בעבודת השיחזור של עתיקות. לומדים מוזיקה תוך כדי ניסוי וטעייה,מנסים להתחבר לכלי הנגינה שנמצאים בבית:גיטרה,מפוחית,דרבוקה,קסילופון,רעשנים למיניהם...,צופים במופעי מוזיקה ומחול.
הם לומדים אומנות דרך עבודות היצירה שהם עושים,דרך היכרות אישית עם אומנים ויוצרים.
בקיצור-אין "מקצוע" שנלמד בביה"ס שאינם חשופים ללמוד אותו באופן טבעי. ההיפך הוא הנכון: יש הרבה תחומים שביה"ס אינו מאפשר לתלמידיו להחשף אליו.

אם ישנם דברים שאינם ברורים לכם ההורים והילדים רוצים ללמוד אותו,מה תעשו?

או,כמו במקרה ששמעתי עליו,שהילדה היתה בכתה ב והיא אובחנה כמחוננת וביה"ס לא מצא לה פיתרון ריאלי,אז זה מעלה את השאלה מה עושים עם ילד שאובחן כמחונן וצריך חברה אינטלקטואלית שתתאים לו ?

ההורים אינם (ולא אמורים להיות, לדעתי) מאגר הידע היחידי של ילדיהם. על ההורים מוטלת האחריות לוודא שהילד ייחשף למספיק ידע /אנשים/התנסויות ושמהן יוכל לשאוב את המידע שהוא מתעניין בו.
כאשר אני מחנכת את ילדיי באופן המעודד אותם ללמידה עצמאית,לסקרנות וחקירה, תהיה באמתחתם תמיד המיומנות הזו לכשיחפצו להשתמש בה.
לעיתים,אם יש נושא שילדי שואל אותי אודותיו ועל אף שאיני מתמצאת בו,אני גם מתעניינת בהרחבת אופקיי,אגש יחד עמו לספרים/לאינטרנט/ליועצים-מומחים בתחום הרלוונטי ואלמד איתו יחד את הנושא.
אני מאמינה שחשוב שההורה ישמש מודל לחיקוי של אדם שמודה בכך שאינו יודע הכל,אדם שפתוח ללמוד דברים חדשים,שמתרגש יחד עם הילד לגלות ולהכיר תשובות חדשות לשאלות שאולי חלק מהן ישנות. תמיד יש לנו מה ללמוד,בעיקר מילדינו. הם מעבירים אותנו את השיעורים הכי חשובים שעלינו ללמוד.

לגבי הדוגמא שציינת של הילדה שאובחנה כמחוננת,אין משמעות רבה לדעתי בנידון. מה שחשוב כדי לוודא שהילדה אכן מקבלת מענה לצרכיה הייחודיים הוא דעתה שלה ושל הוריה. כל מקרה לגופו.
ייתכן שהחברה האינטלקטואלית שאתה חושב שהיא זקוקה לה,אינה המענה המתאים לצרכיה/רצונותיה האמיתיים. אולי דווקא בשל הישגיה האינטלקטואליים,היא זקוקה לקשר חם ופשוט שיתן לה מענה רגשי ונפשי ,יסייע לה לפתח גם את הכישורים החברתיים ולא רק הקוגניטיביים,שממילא מפותחים דיים.
חוץ מזה,ביה"ס בוודאי לא יהווה אתגר אינטלקטואלי עבור ילדה שכזו. ביה"ס לדעתי מעודד בינוניות ומדכא חשיבה עצמאית ויצירתית.אם כבר,אז בחינוך הביתי,תוכל הילדה לקבל מהוריה לגיטימציה להתקדם ללימודים גבוהים,בקצב שלה,ותלמד בחברת מי שמעניין לה ללמוד בחברתו (לאו דווקא בני גילה)

האם צריך ללמד בצורה יזומה בחינוך ביתי כישורי למידה בסיסיים כגון קריאה וכתיבה?

אם לא נלמד בכלל,מה מבטיח שילדייך אכן ילמדו אותם? ובכלל,האם יש דבר כזה "כישורים בסיסיים" ואם כן,מי קובע אותם?

ראשית,לא "צריך" לעשות דבר. חינוך ביתי חופשי משמעו מבחינתנו שיש לנו חופש לבחור ,שאנו משוחררים מכל כבלי ה"צריך" וה"חייבים",ומחליטים עבור עצמנו איך טוב לנו ולילדינו לחיות .משרד החינוך לא מכיר את ילדיי באופן אישי ולכן אין סיבה שאבנה מערכת ציפיות מילדיי להגיע להישגים,כפי שבמשרד החינוך חושבים שילד בגילם צריך להגיע אליהם.
שנית, "כישורי למידה בסיסיים" מבחינתי, אינם כתיבה וקריאה. יותר חשוב לי שילדיי יקבלו בטחון בעצמם וביכולת שלהם לחקור את עולמם בעצמם,שיפתחו את מיומנות הלמידה העצמית,הסקרנות הטבעית,וילמדו מרצון ובחדוות למידה.ילד שיעמדו לרשותו הכלים הללו,יוכל ללמוד כל דבר שיחפוץ בו,גם קריאה /כתיבה.
לנו,כמבוגרים,נדמה שאם לא נלמד את הילדים הם לא ילמדו.שיגעון הגדלות הזה מביא אותנו למצבים מגוכחים בהם אנו "מפעילים"את הילדים ,מובילים אותם באותם השבילים שאנו צעדנו בהם,כי נדמה לנו שאנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב עבורם.זוהי טעות גדולה,משום שכך אנו מנציחים את אותם דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו,במקום לאפשר להם ליצור משהו חדש,למצוא את הנתיב שלהם בעולם.
אינני זקוקה ל"הבטחה" שילדיי יידעו קרוא/כתוב בגיל 8. הם יידעו זאת מתי שהם ירצו לדעת,כשזה יהיה מספיק חשוב להם,כשתהיה להם מוטיבציה פנימית,ולא רק משום שזה מה שמצופה מהם על פי התקן של משרד החינוך. כשבתי אופה עוגה וצריכה לשם כך לקרוא את תוויות התבלינים-היא קוראת אותן בקלות. לעומת זאת,כאשר היא מתבקשת לקרוא את ההנחיות לכתיבה נאה בחוברת עבודה שכזו-היא ישר ננעלת על אנטי. לא מעניין לה לקרוא על דנה שקמה ורמה שנמה. צודקת,לא?

איך את מסתדרת עם הזמן האישי שלך? ישנם רבים הטוענים שאין להם זמן לעיסוקיהם האישיים כשהילדים בבית.

לאחר שנולדה בתי הראשונה,חשתי אימהות בכל רמח איבריי. האימהות הפכה אינטנסיבית יותר ויותר עד שחשתי אי-מהות,כלומר: שאין לי יותר מהות וקיום משל עצמי וכל כולי נועדתי רק למילוי צרכי בתי התינוקת.
עברו שנים,התבגרתי ולמדתי איך למצוא את המקום שלי גם בתוך האימהות,מצאתי אי של מהות.
היום אני חשה שמהותי היא אימהותי. החיים עם הילדים מזמנים לי אפשרות להתחבר לילדה שבי,אפשרות להתבונן בהם-ולראות את עצמי,וכך לעבוד על מה שדורש עבודה.ילדיי הם המראה שלי לא פחות משאני מודל לחיקוי עבורם,ואין לי היום "עיסוק" חשוב יותר לעסוק בו מאשר ללמוד ולגדול עמם.

עכשיו,אחרי שהדגשתי את העיקר,אני יכולה להוסיף וידוי קטן-כן,תמיד חסר לי זמן חופשי לעצמי לבד
אני משתדלת למצוא לי כל יום את הזמן והמקום שבו אני עם עצמי (בדר"כ בלילה,על חשבון שעות השינה...) אבל-היות וזו הבחירה שלי,אלו סדרי העדיפויות שאני בוחרת בעצמי ולכן מחוייבת אליהם יותר מאשר אילו היו מוכתבות מ"כורח המציאות",לכן אני חיה עמן בשלום ,משלימה עם החסכים...
חוץ מזה,ישנה גם המשפחה המורחבת,שכנים וחברים בקהילה שעוזרים לפעמים בחלוקת הנטל. וכמובן גם את השותפות עם אבא שלוקח חלק מרכזי בהורות,לא פחות ממני (על אף שנעדר מהבית יותר שעות ביום כדי לפרנס אותנו ולהביא כסף הביתה)

האם זה לא מדאיג אותך שילדייך יסתכלו על העולם בהשפעה גדולה מאד רק שלך? האם את מרגישה שאת מגוננת עליהם ובכך נותנת להם להתחמק מהצרות?

במקום שיש אמונה-אין פחד! כשאני מאמינה כל כולי שאני עושה את הדבר הנכון,אין לי שום סיבה לדאגה.מה שצריך לקרות-יקרה,בין אם ארצה בכך ובין אם לאו.
מחקרים הראו שגם ילדי קיבוצים שהתחנכו מרבית חייהם בבית הילדים,עדיין מה שהשפיע עליהם יותר מכל דבר אחר היה ההורים.
ילדיי אכן מושפעים ממני,אבל לא רק ממני. הם חשופים להרבה אנשים/דעות/גישות חינוכיות
ועדיין,בסופו של דבר,ברור שכח ההשפעה שלי עליהם יהיה רב יותר. לכן אני בוחרת לחיות את חיי כשאני עובדת כל הזמן על עצמי,מודעת לדפוסי החשיבה וההתנהגות שלי,מודעת לגופי,לתחושותיי,מעבירה מסר ברור לילדיי שכך נכון לנו לחיות.כשהם יהיו בוגרים הם יחליטו לבד כיצד לחיות את חייהם. אצלנו בבית שום דבר לא קיצוני. הילדים מכירים את כל האפשרויות ושותפים לבחירת דרך האמצע,שביל הזהב...

לעיתים אני אכן מגוננת עליהם,וזה לגיטימי בעיני.רוצה שילדיי יגדלו להאמין בטוב ,שיתנו אמון בעולם,
מאמינה שמחשבה יכולה לברוא מציאות . באופן זה-המשקפיים שנבחר לשים ייקבעו אם נראה הכל וורוד או שחור (או,כמו בדר"כ-אפור בגוונים שונים...). לא מאמינה במונח "מציאות".כל אחד יוצר את המציאות שלו בעצמו,בכח המחשבות והרצונות שלו.
מי שרואה את הצרות מול עיניו,וחושב שעליו להכין את ילדיו כל חייהם כדי שיידעו להתמודד בבוא העת עם הצרות הללו-אז זה באמת מה שהוא מקבל.
אני בוחרת לא לראות את הצרות,ולכן הן אינן קיימות מבחינתי.
חוץ מזה,אם יגידו לך שבעוד 10 שנים תצטרכי לאכול חרא,אז מה ? אז תאכילי אותו את הילדים שלך כבר מעכשיו,כדי שיתרגלו להאמין שהחיים הם חרא?
ילד שחי במשפחה אוהבת ותומכת,יציבה,מקבל את הבטחון שלו בעולם ויצליח להתמודד גם עם מכשולים קשים.

האם לדעתך יש חשיבות שהם ילמדו איך להסתדר עם אתגרים ובעיות?והאם תהיה להם ההזדמנות להתמודד עם דברים שאינם רוצים לעשות?

ילדיי חשופים לאתגרים ובעיות כל הזמן,לא פחות מאשר תלמידי ביה"ס.ההבדל הוא שבבית הם יכולים באמת באמת להתמודד איתם ולקבל תמיכה בדרך,ולא לברוח מהתמודדות. הרבה יותר קל לעשות את השיעורים שהמורה הכתיבה בכתה,מאשר ללמוד להכיר ולהיות מודע לחלקים באישיותך הדורשים עבודה. זהו האתגר האמיתי וילדיי מתנסים בו יום יום. זה לא קל,זה מתסכל לפעמים. הבעיות האמיתיות יותר קשות לפתרון מאשר איזה ריב טיפשי בין ילדים בהפסקה.

"הזדמנות להתמודד עם דברים שאינם רוצים לעשות"- תקרא שוב את המשפט ותבין כמה הוא אבסורדי.
מדוע שנחנך את ילדינו לעשות משהו שאינם רוצים לעשותו בשמחה ואהבה?
אני בוחרת לחנך את ילדיי שיאהבו את מה שהם עושים ושיעשו את מה שהם אוהבים.

הראיון אגב עוד לא שודר,אז אם יש למי מכם הערה/הארה שעשויה להוסיף, אשמח לשמוע

איזה קטע
רק עכשיו התברר לי שהראיון בכלל לא אמור להיות משודר באמת ברדיו.
מדובר על תלמיד תקשורת שייבחן את מבחן הבגרות שלו ב"כאילו" שידור.
מילא.
שיהיה לו בהצלחה

קראתי עכשיו את סיפור חייו של קנת גרהם ומשפט שאמר ("לדעת מה היית רוצה לעשות, זה דבר אחד, ולקום באומץ ולעשות זאת - זה דבר אחר, נדיר יותר"), הזכיר לי את סיפורך. תודה על השיתוף @}

תודה קר שינדו
עבורי,ה"לקום ולעשות" אינו מהווה קושי. זו אני,זו מתנה שקיבלתי מאלוהים.
העבודה הקשה,האמיתית שלי , היא היכולת להיות בלי לעשות.שם אני נופלת...
כל אחד ומנת חלקו
אני שמחה בחלקי.
תודה לאל

נעמה, מדהים איך שאת מתנסחת, איך שאתם חיים! פשוט מדהים בעיני.

אני צריכה להיות בסמר ממילא מתישהוא
באיזה עניין?
< סקרנית >

עניין.... ובכן,
יש לנו שיח וורדים מאד מסויים שאנחנו צריכים לפגוש. הוא מכין לנו פקעות שמשמשות אותנו בעבודת יצירה של הציפורים
הוא כבר מחכה לנו המון זמן,ולא יפה לדחות שוב ושוב כשמציעים לך בכזו נדיבות את פרותייך

מה בין חופש לחופשה

יצאנו לחופשה לצפון.חופשה אמיתית: בלי לבשל/לכבס/לנקות,ביקור משפחה וחברים.סטלבט לשמו.
סבא/סבתא והדוד משעשעים את הילדים. עבורי-יותר זמן מנוחה.עיסוקי פנאי כמו בריכה וטלווזיה ללא הגבלה.

בהתחלה זה סבבה,אפשר להרפות ולתת לעצמך לנצל כל רגע למנוחה
אח"כ כבר מתחיל להיות לי חסר -כל העיסוקים שממלאים את חיי השגרה שלי,אבל עדיין-לא מספיק כדי שאקום ואזיז את התחת לעשות משהו.המנוחה מעייפת,לא קל לקום מהספה...
ואז,אז מגיעים רגשות האשמה על שאני לא מנצלת את זמן המנוחה כדי להעשיר את חיי ילדיי.משך כל השבוע לא קראנו אפילו ספר אחד.הילדים שורצים שעות מול השטויות בטלווזיה ומתמכרים לפאסיביות,בדיוק כמוני-מתמכרת למצב המאוזן על הספה.
חשוב לסיים חופשה כזו בזמן,אני מזכירה לעצמי,לא למשוך יותר מדי כי אז כבר נמאס מהכל ופשוט רוצים לחזור הביתה,לחיי החופש שלנו שלא מותירים הרבה זמן "חופשה" אבל בהחלט אנחנו מרגישים בהם נוח,בשגרה המאוזנת שלנו.
אז הפעם זה היה גבולי. עברתי את הסף אבל מילא,זה נותן לי יותר סבלנות להתמודד עם קשיי ההסתגלות של הילדים חזרה למצה שגרה.
פתאם "משעמם לי", "אוף,בא לי משהו כייף". מה שעבורי מהווה התמלאות (בתוכן/משמעות/משימות)עבורם זו תחושת התרוקנות (פתאם נעלמים בבת אחת כל הגירויים החיצוניים,כל המבוגרים שהעסיקו אותם,ועכשיו עליהם לחזור ולמצוא את העניין שלהם בעצמם)

חופש.
מעדיפה חופש על פני חופשה.ללא ספק.
אם כי טוב שאפשר מדי פעם גם להרפות
טוב,אך לא קל
אח ," צרות של עשירים" יש לי,ברוך השם,תודה לאל.

אני מבינה שכבר חזרתם למדבר ולא יצא לנו להפגש. מקווה בכל מקרה ששמעת את ההודעות שלי.
מאוקטובר מתחילים שוב מפגשים במסילת ציון ואם אתם בצפון, אתם מוזמנים ביום רביעי.

היי,
אני לא יודעת איך לשמוע הודעות בנייד,אז לא ידעתי שהתקשרת,אבל בכל מקרה תודה על ההזמנה.
עד אוקטובר, אלוהים גדול...
נראה,אולי נצליח להפגש מתישהוא במועד אחר.
שוב,תודה
נעמה

הי נעמה !!!
עשינו שוק "קח תן"
היה נפלא. באו המון. הביאו המון. לקחו המון. היה מדהים לראות את שיתוף הפעולה של התושבים (באו קצת גם מהישובים הסמוכים.) היה נפלא לראות כמה שפע יש בעולם !!!
יש לנו פה חדר "מיחזור". מקום לאיסוף ניירות. צנצנו. בטריות וכ"ו.. איכסנתי את השוק בחדר המחזור. המקום פתוח כל הזמן ואנשים ממשיכים לבוא לשים בו דברים שמיותרים להם ולהציץ לראות אם יש משהו חדש שהם זקוקים לו. כך שזה בעצם שוק מתמשך.. חשבנו שלקראת ראש השנה נפתח אותו שוב להפנינג מורחב כמו שעשינו. עכשיו.
לא היכרתי את הרעיון בעבר. הכרתי אותו רק ממך. פה בדפים שלך. אז.. תודה לך על כך.
(ועל עוד כמה דברים שלא אפרט פה מן הסתם...)

קיץ

מתחפרת לי עמוק יותר ויותר תחת האדמה הקרירה.
נדמה ששום דבר בחוץ לא מספיק מפתה כדי להוציא אפילו את קצה החוטם
מסתגרת במאורה הפרטית שלי
ומרפה
מרפה מהצורך לעשות
נותנת לעצמי מנוחה,חופש לרבוץ ללא מעש,חופש מרגשות האשמה וייסוריי המצפון,חופש להיות בלי לעשות דבר.

וראו זה פלא,העולם לא קורס אם אני לא אעשה..
בהתחלה גם הילדים מורידים הילוך וכולנו לא עושים כלום,יחד. לא קל לי להיות במקום הזה (שבגלל שאני לא עושה כלום,אז גם הילדים)
אבל אחרי זמן מה,ראו זה פלא, הילדים מוצאים לעצמם דרך חזרה לפעילות,מוצאים את המינון המתאים להם במה וכמה ומתי לעשות.

ואני,אני נותרתי רובצת לי על הספה, כמו תנין,מינימום פעילות,רק מה שחייבים

וראו זה פלא,אני מצליחה לחיות עם עצמי במצב הזה,איכשהוא בשלום

קיץ

כמו בטבע

הכל נעצר

גם אני

יש לנו מזגן. אתם מוזמנים לבוא להצטנן..

הי נעמה
לא נגיע לשומרי הגן אבל אתם מוזמנים להתקשר כשאתם באזור ולראות איך נפגש. יש לך את הטלפון, נכון?
להתראות

היי נעמונת!
כיף לשמוע ממך. כן, אני עזבתי קצת את עולם המחשב, בעיקר בגלל עייפות בערב שזה הזמן העיקרי לי לגלוש. למרות שהשליש הראשון עבר אני די מותשת לי..
אבל במקרה היום נכנסתי ומצאתי אותך, אז אנסה להיכנס יותר לקרוא אותך. זה תמיד נעים.
שולחת המון געגועים אהבה.

מחשבות והתלבטויות לגבי נושא הקריאה/כתיבה של הילדים צצות ועולות.לא מעניין אותם בכלל. העולם שלהם כל כך עשיר בפעילויות משחק ויצירה שהם מביאים מעולמם הפנימי.כל יוזמה לעודד אותם להכנס לנושא נתקל בחומת התנגדות נמרצת,בעיקר הלחץ של סבתא...
בעודי מהרהרת בכמה סבלנות עוד תהיה לי כדי לכבד את הקצב והמקום שהם בוחרים להיות בו,אני נתקלת בציטוט שלא מותיר מקום לספק

..."אם ברצונך לבנות ספינה יפה,אל תאסוף אנשים,תאמר להם לאסוף עצים ותכין להם תוכנית עבודה
טע בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב הגדול והאין סופי והם כבר יבנו לך את הספינה הטובה בעולם"...

לחיי הסבלנות

לשחק משחקי ילדות - זה שלב מאוד קצר בחיים, לכן צריך לתת להם למצות אותו
לקרוא לכתוב- תמיד יש זמן.- והם ידעו. אז זה יקח עוד שנה, פחות שנה - לקרוא ולכתוב הם ידעו בודאות.
סבים סבתות דאגנים- אז מה?

אז ככה:
הערב זה קרה לי:

הצלחתי לא להרדם עם הילדים כשהשכבתי אותם לישון,ו... אני בבית הורי,נועם בכנס צפרים באנגליה,
ו... מה עכשיו?מה עושים אנשים "נורמליים" בשעות כאלו? נו,מה?... רואים חדשות!

אני בשוק,אני בהלם,אני המומה...
אחרי שנים בלי לראות אפילו מהדורה אחת,מתפתה לנסות,נו,מילא ,אולי אופתע לטובה...
טובה...הההה
התעללות של שודדים באשה זקנה,מרדף ירי בעיר העתיקה,אב שהכה את בנו עד זוב דם,ניצולי שואה שמפגינים על אזלת ידם מול שחיתות/אדישות הממסד,ועד כהנה וכהנה מ"כל טוב".
אלוהים ישמור

"זו המציאות"אומר אבי
"מכירה את הפרסומת של ההוא שטומן ראשו בחול על שפת הים וגבו נשרף"שואלת אמי

כמה אנשים לדעתכם באמת חיים את המציאות הזו ערב ערב עם מהדורת החדשות?
כמה אנשים לדעתכם בוחרים מרצון חופשי ללכת לישון כשהזוועות האלו הן התמונות האחרונות שמרצדות מול עיניהם?(בין לבין מופיעות כמובן הפרסומות ,שזו בכלל חוויה בעלת ערך עליון ממדרגה ראשונה...)
כמה אנשים באמת מאמינים שזו המציאות שעליהם לחיות? כי ככה זה,הרי אמרו בטלווזיה ש...

עיניהם של ילדיי הישנים,עצומות ברכות,נשמות זכות וחמודות מלאות שלווה ורוגע ,שקט
ועיניי שלי,ערב ערב,בוהות בהם עד שנעצמות גם הן

כמה אנשים לדעתכם יש כמוני?
אני לא המשוגעת היחידה,נכון?
בעצם,מי פה השתגע?

אגדה ערבית/חליל גיבראן

מלך חכם ורב עוצמה משל בעיר קטנה אחת.כולם פחדו מפניו בגלל כוחו,אבל אהבו אותו בזכות חוכמתו.
באותה עיר היתה באר שהמים בה היו צוננים,זכים וטהורים כבדולח,והם הרוו את צמאונם של כל התושבים.
לילה אחד,בשעה שכולם ישנו,הגיעה לעיר מכשפה רעה והרעילה את הבאר.היא טפטפה לתוכה שבע טיפות של נוזל מוזר ולחשה: "כל מי שישתה מהמים האלה-יהפך למשוגע"
למחרת היום שתו כל תושבי העיר ממימיה המורעלים של הבאר. כולם חוץ מהמלך ומראש לישכתו,וכפי שקיללה המכשפה-כולם יצאו מדעתם והשתגעו.
המלך לא הצליח להרגיע את אנשי עירו. הוא ניסה לדבר איתם ולהחזיר להם את שפיותם,אבל שום דבר לא עזר.
אחרי כמה ימים התחילו כולם להתלחש מאחורי גבו ואמרו:"תראו,המלך שלנו בכלל לא מתנהג כמונו.הוא כנראה השתגע לגמרי.אנחנו לא יכולים להיות נתינים של משוגע! בואו נסלק אותו מכס המלכות"
אלא שעוד באותו ערב שתו גם המלך וראש לשכתו ממי הבאר ומיד השתגעו גם הם.
תושבי העיר שמחו שמחה גדולה ומהרו לארגן חגיגות ענק לכבוד המלך וראש לשכתו,
שסוף סוף חזרה אליהם בינתם

(מתוך: משלים פילוסופיים לילדים/מישל פיקמל)

ענק.
_כמה אנשים לדעתכם יש כמוני?
אני לא המשוגעת היחידה,נכון?
בעצם,מי פה השתגע?_

יש הרבה אנשים כמוך. את לא המשוגעת היחידה. כל אחד בתחומו.
זוכרת שהתחלתי להיות צמחונית. אמרו לי שאני משוגעת כי כל השאר אוכלים בשר.
התחלתי להיות דתיה קיצונית (לעמות משפחתי שהם דתיים מתונים) אמרו לי שאני משוגעת
כשעזבתי את הדת לחלוטין. כנ"ל.
כשלא נישאתי כ"דת וכדין" שוב
כשלא ערכתי ברית לבני....

מזלם של ילדייך שהם לא הולכים לבית הספר. כי שם הדבר קיצוני הרבה יותר. בבית הספר יש "נורמה" מאוד ברורה וכל מי שלא עומד בה הופך מיד לשונה.
חריג. או במקרה של ביה"ס "קשה לימוד"...
לאנשים קשה מאוד לקבל את ה"שונה" כשבעצם אם תשאלי הרבה אנשים למה הם עושים "כך וכך.." הם יענו לך ש"כך כולם עושים.." רובינו הולכים עם זרם לא ברור. רוב האנשים לא בודקים מה טוב להם. לילדיהם.. הם רק רואים מה האחרים עושים וממשיכים את דרכם.
כך נכנסות ללקסיקון מילים כמו "מסורת.. נורמה.. מקובל.." שלפעמים הן פשוט מחליפות את "סתם לא בא לי לחשוב.... לא רוצה לבדוק... אז נעשה מה שעושים השאר בתקווה שהם כן בדקו.."

כבר מתכוננים בהתרגשות לקראת ראש השנה

אומרים שמה שעושים בערב ראש השנה הוא אות לבאות בשנה החדשה
ובכן,אנחנו נשמח לארח משפחות עם ילדים בגילאים קרובים לשלנו שגם הם בחינוך ביתי,(בת 8 וחצי,בן 6 וחצי ובת שנתיים)
יש לנו שפע מקום:בבית,בחצר ובלב,לאורחים שיביאו עמם שמחה ואהבה כמתנת חג.

(מתוך תקווה שאכן בוא יבואו בעקבותיהם עוד משפחות "באופניות" לגור פה בבאר אורה)
מזכירה למי שאולי מתעניין:יצא מכרז לבניית 50 יחידות דיור של בנה ביתך. השטח בחינם. רק דמי פיתוח למינהל (משהו כמו 20 אלף דולר)
עוד פרטים אפשר לקרוא ב _מקום טוב לגור עם שכנים בחינוך ביתי

הי נעמה,
אנחנו משפחה בחינוך ביתי - אמא אבא בת 6.5 בן 4 ובת תכף שנה, יחד עם עוד סבתא אחת מדליקה, מחפשים מקום בערבה הדרומית להיות בו בראש השנה. כל המקומות בהם בררנו מלאים.. יש לך אולי רעיון (וגם נשמח להפגש כשנגיע..)
תודה!

כן,יש לי רעיון,אתם מוזמנים אלינו. הבית שלנו אמנם רחוק מלהראות כמו בית מלון (יותר כמו בית מבולגן אחרי שפרצו אליו...)אבל יש לנו מספיק מקום בלב(ובחדרים...) לקבל אורחים לחג.(יש גם אהל טיפי בחצר וסוכה)
מוזמנים בשמחה
נעמה 077-7575848. תתקשרי.

סיפור קצרצר שקראנו השבוע,לקראת ראש השנה

סבתא נהגה לאפות חלות מיוחדות לראש השנה.סבתא עשתה אותן בדמות ציפורים עפות.כאשר לשה את הבצק,היתה מתפללת לאלוהים שיגן על ירושלים ועל ילדיה כמו ציפור המגינה על גוזליה,וכמו שאמר הנביא ישעיהו:"כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים".
בליל ראש השנה,כאשר חזרנו כולנו מבית הכנסת וישבנו לאכול את ארוחת החג,היתה סבתא אומרת:ילדים,אתם רואים את חלות החג שהן בדמות ציפורים?הציפורים שמעו היום את תפילותינו והעלו אותן לשמיים,ועכשיו-שנה טובה ומתוקה!
אמן ואמן ענינו כולנו .
ביום השני של החג היו החלות שעל השולחן בדמות סולמות. לאחר הקידוש,אמר אבא: אתמול ילדים,עוד הייתם קטנים,וציפורים לקחו את תפילותיכם לשמיים,אבל היום-שנה חדשה ואתם כבר גדלתם.כעת עליכם להתאמץ כדי להביא את התפילות שלכם לשמיים בכוחות עצמכם. עליכם לעשות מעשים טובים,ולטפס עליהם כסולמות מעלה מעלה,עד השמיים

שנה טובה שתהיה לכולנו
שנה שבה נזכה להתעלות מעלה מעלה
עם כל מעשה טוב שנעשה
עם כל החלטה שנקבל
עם כל אתגר וקושי שנתגבר עליו
עם כל בחירה שלנו
עם כל טעות שנתקן
עם כל רגש שיציף אותנו
עם חיוך
והשלמה

מי יתן ואמשיך לחיות את החיים במלואם,כפי שאני חווה אותם היום,גם בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה

שנה טובה

מחיר השונות

כמה זה עולה לי להיות שונה?
אילו מחירים אני נדרשת לשלם בעבור השונות שלי,בעבור החופש להיות מי שאני?
ומה אני מרוויחה?
מהו הגבול שאחריו זה כבר לא משתלם?מתי ההפסד/הפגיעות/הנזק גדול מהתועלת?
ואיך אדע לזהות את הרגע הזה,שבו אני חוצה את הקו? ומי בכלל מסמן את הקו?
ומתי הקו הזה משתנה?מתי הוא הופך מתכלת אין סופי לאדום?ומתי הוא מהבהב ואני בוחרת לא לראות?

שאלות אינסוף ותשובות אין

החיים הם רצף התנסויות שמטרתן לאפשר לך לבדוק עם עצמך כל הזמן את הגבולות,את הרווח מול ההפסד,לנסות ולטעות,להתעלות וליפול,לקום,לעשות,לתקן,לשנות,להשתנות,לבוא על סיפוקך,ושוב להכוות,שוב להפגע,או לפגוע (אינני יודעת מה יותר קשה...)
שערו בנפשיכם עולם שבו כל שנבקש לו יהי-בלי ההכרח לשלם מחיר עבורו?
תארו לכם מצב כזה,דמיוני,שבו אני יכולה להיות באמת באמת שלמה עם מי/מה שאני רוצה להיות,
בלי העול הנישא כל הזמן מאחור,רובץ על כתפיי, וכמה הוא כבד...ואולי מיותר?
ואיך אפשר להיות לגמרי לגמרי שלם עם כל בחירה ובה בעת,להשאיר מקום לספק,ולו רק כדי לשמור את האפשרות שאולי אני טועה,שאולי אני פוגעת בדרך במישהו?שאולי אני לא רגישה מספיק לסביבה שלי?למה שהשונות שלי עושה למשפחה הקרובה שלי?
ואיך אני מעצבת,מבלי משים,את חיי ילדיי,מובילה אותם בנתיב שאני מסמנת עבור עצמי,כי זה מה שנכון לי,ובה בעת-עירנית וקשובה ופתוחה מספיק כדי לאפשר להם למצוא את השביל שלהם בעצמם?
ועד כמה אני יכולה להגן עליהם מלשלם את המחירים (החברתיים בדר"כ)שאני בוחרת לשלם,אבל הם לא בוחרים,אלא מקבלים אותם בעל כורחם,כי ככה זה,זו המציאות שבה אני חיה,שבה הם חיים,שבה אנו מנסים לחיות יחד,בלי שהבחירות של האחד יגבילו את החופש של השני. הייתכן? האם אני הוזה?
ואולי יש מצב כזה,ולו גם דמיוני,שאוכל לשאוף אליו,
ואולי בשעה שאני מרחפת לי בין דמיון ו"מציאות",אפגוש במקום הזה,לגמרי במקרה,ואגלה שהוא אכן קיים? האמנם? אפשרי?

כואבת ועצובה,מיוסרת,מצאתי עצמי השבוע מהרהרת בסוגיית מחיר השונות שלי
ואיך הוא משפיע על הילדים שלי

בתי עוברת חוויות לא קלות עם הבנות בשכונה. לפתע פתאם, מילדה מקובלת ואהובה היא הפכה למוקד להצקות/קללות/העלבויות, לועגים לה ומנדים אותה וקוראים לה בשמות.
האמת-אין לי מושג למה ומדוע ואיך זה קרה פתאם.
לנועם יש מושג. הוא מאמין שהשונות שלי גובה ממנה מחיר יקר מדי ושאני עוורת אם אני לא רואה את זה. אני באמת לא רואה. נפשי התמימה מסרבת להאמין שייתכן,שיש מצב שהילדות בשכונה מתייחסות אליה כפי שהן מתייחסות,רק משום שחלק מהתושבים המבוגרים ביישוב כועסים עליי,על התעוזה שלי לצבוע את שער ביתי בתכלת,בזמן שכל שערי שאר הבתים צבועים בצבע ירוק."זה בניגוד להחלטת היישוב שלכל הבתים תהיה חזית אחידה",כך הם אומרים...

אז מה עושה אשה עצמאית ויצירתית,שלא מפחדת לשבור מוסכמות,לחצות גבולות,ללכת נגד הזרם? שמתעקשת לשמור על השונות שלה?
ואיפה עובר הגבול?
ומי מסמן אותו?
ומה אם אנשים הקרובים אליי ויקרים לי נפגעים בינתיים?ומה אם נועם לא מסכים לי?
כמה זה עולה לי להיות שונה?
אילו מחירים אני נדרשת לשלם בעבור השונות שלי,בעבור החופש להיות מי שאני?
ומה אני מרוויחה?
מהו הגבול שאחריו זה כבר לא משתלם?מתי ההפסד/הפגיעות/הנזק גדול מהתועלת?
ואיך אדע לזהות את הרגע הזה,שבו אני חוצה את הקו? ומי בכלל מסמן את הקו?
ומתי הקו הזה משתנה?מתי הוא הופך מתכלת אין סופי לאדום?ומתי הוא מהבהב ואני בוחרת לא לראות?

עברו שלושה ימים מאז כתבתי את הרהורי האחרונים

בינתיים עבר ראש השנה. חלק מהילדות ביקשו סליחה והיחסים עם בתי התאזנו. יש לה חברה אחת טובה(עם אמא נהדרת שעזרה להפיג מתחים...)
ואני מאמינה שגם עם שאר הבנות הדברים יסתדרו, עם הזמן

ואני,אני נותרתי עם המחשבות,מסרבת עדיין להאמין שייתכן,שאולי זה הכל בגללי...
ומה אם כן, אז מה? אז לבתי יש אמא מיוחדת ושונה. אז מה? אז אני צריכה להשתנות רק משום שלכמה שכנים קשה לישון בלילה בגלל צבע שער ביתי?
או בגלל שלבתי יש קשיים חברתיים? שתתמודד!
הרי הגיוני שחלק מהקושי להכיל ולקבל לתוכך את האחר/השונה,נובעת גם מהשונות שלה עצמה,בלי קשר אליי. הרי גם היא ילדה שונה ומיוחדת מהנוף החברתי הכללי. זה שהיא לא הולכת לביה"ס זהו רק נדבך אחד בפאזל. יש עוד רבים. אולי מקנאים בה בגלל מי שהיא- ילדה טובה ועדינה,יצירתית,בעלת חופש להיות מי שהיא בוחרת להיות,לא מוגבלת כל הזמן בכבלי ה"מציאות"-זו שמצטיירת בעיני המורה/היועצת/המנהלת/הפסיכולוג/הרופא... היא לא מקללת ולא מרכלת ולא צריכה לעשות שיעורים וללמוד למבחנים,היא מטיילת ומבלה זמן איכות רב עם הוריה... בקיצור-מספיק דברים שאפשר לקנא בהם,לא?
ומה אם אני באמת עוורת לאפשרות שיש קשר בין שתי ההתרחשויות? ואולי טוב שכך,כי אולי באמת אין קשר?

כל חיי מלווה אותי הסוגייה הזו,של מחיר השונות.
מחשיבה עצמי כאדם עם מודעות עצמית גבוהה.מודעת,יודעת את המחיר ובוחרת לשלם אותו,ובלבד שאהיה שלמה עם עצמי,אוהבת את מי ומה שאני.
פעמים כה רבות בחיי שילמתי מחירים יקרים עבר החופש שאני נוטלת לעצמי להיות שונה. פעמים אין ספור.
ומדוע הפעם זה שונה?
אולי משום שרווחתה של בתי עומד על הפרק,ואולי עבורה כבר כן ישתלם לי לוותר/להתפשר ?
אולי זו מתנה שהיא בכלל נותנת לי,הזדמנות ללמוד להרפות מהעקשנות שלי,מהנחישות לדבוק בעמדותיי,בדעותיי?
אולי זהו שיעור עבורי שאני אמורה ללמוד?
לדעת לוותר על עקרונותיי,למען...
למענה?
למען עצמי?
למען הרוגע בבית ובמשפחה?

ואולי לא...

אוי...כמה קשה!

אוי...כמה קשה!

אכן נשמע ונקרא לי כל-כך קשה וכואב, נוגע בקצות הרגש הכי חשופים. האמת, אפילו מכעיס ומזעזע, התחושה הזאת של קשר בין משהו שאנחנו עושים אחרת מאלה שסביבנו ומקבלים בחזרה או בתמורה פגיעה ביקרים לנו. מזכיר לי את הספר "אל תיגע בזמיר".

אין לי הרבה תובנות רק אמפתיה וחיבוק תומך.
שנה טובה לך ולבני משפחתך

נעמה
אמש היתה לי שיחה עם בתי על שונות
( היא בת 11 , 7 שנים בחינוך ביתי ומבקרת שעות ספורות בבי"ס)
לראשונה בחייה נתקלה בלעג על ילדים שונים)-:
בכיתתה בת להורים עשירים ...מושא ללעג (-:
בכיתה ילדה שמשקיעה בלימודים...מושא לשמות תואר... חנונית (-:
וכן הלאה...
בכל מקום בו יש ילדים שהם חלק מעדר עם חוקים כמעט תמיד יהיה מישהו שילעגו לו.
ילדים אוהבים את המילה כמו כ...ו ...ל...ם
שתמצאי את כולם תקראי לי.
אז את שונה, לאחר אמא שמנה, לשלישי אמא...ולרביעי...
את - זו את - וזו בתך - ואלא ילדיך - וזה בנזוגך
הצעה- תמשיכי לשמור על נעמה כמי שהיא אחרת תעשי שקר בנפשך, וילדיך יחושו בכך, ואז הבלבול יהיה רב.
לפעמים הדרך קשה לשמור על האמת הפנימית שלנו, ולנו כואב הלב כיוון שבשמירת האמת אנו "פוגעים" בילדינו.
ילדינו בחרו להוולד לנו אז כנראה יש להם למרות הכל כוח להתמודד.
בהצלחה.

נעמה,

בראשית דברייך את מביאה את אמונותייך לגבי הסוגיה שאת מעלה - סוגיית השונות. לאמונות הללו יש השפעה מכריעה על הרגשותייך.

למשל:

הרווח מול ההפסד
זהו ביטוי שבאותו הרגע שאת משתמשת בו הוא הופך למציאות חייך. אם נסתכל עליו אולי נוכל לראות שהוא בכלל לא שייך למקום הזה של בחירות בחיים. כי הרי אם את רוצה לעשות משהו - באמת רוצה לעשות משהו, איך יתכן שאת מפסידה משהו אחר? אני חושבת שהאמונה הזו של רווח והפסד היא זו שיוצרת את הרווח וההפסד. כי אם בכל רגע נתוך בחייך נדמה לך שאת מפסידה משהו - באותו הרגע את מפסידה. אם למשל בחרת ללבוש הבוקר חולצה סגולה, האם את מרגישה שהפסדת היום את החולצה הירוקה?
תארי לעצמך אותך במקום שלם לגמרי עם כל בחירה שהיא, מבלי היתוש המזמזם הזה של רווח מול הפסד, האם יש מקומות כאלה אצלך, שהביטוי הזה לא עולה בהקשר אליהם?
אם קיים מקום כזה, תוכלי להבחין שגם שם יש "רווח והפסד" אלא ששם הספק לא מנקר לך ולכן באורח פלא ה"הפסד" נעלם. לא משום שהוא לא קיים, אלא משום שהוא לא קיים במחשבות שלך.

שערו בנפשיכם עולם שבו כל שנבקש לו יהי-בלי ההכרח לשלם מחיר עבורו?
תארי לעצמך שאת חושבת שכל מה שקורה לך, הוא מה שאת רוצה שיקרה לך? (יונג אמר שהתוצאות הן ביטוי של הלא מודע) איך תקבלי את כל האתגרים שהחיים מציבים בפנייך מתוך עמדה כזאת? ואיך את פוגשת את חייך כשאת חושבת ש"לכל דבר יש מחיר"?
אני מצאתי שהתגובה של הסביבה אל מעשינו הנה ברוב המקרים שיקוף מדוייק של ההרגשות שלנו כלפי המעשים שלנו. אם אנחנו לא שלמים איתם הם יוצרים התנגדות גם בסביבתנו.
אפשר לקחת את התובנה הזאת למקום של אשמה, ולהרגיש לא בסדר על כך, ולעומת זאת אפשר לקחת את זה למקום אחר - של הודיה. הודיה לסביבה על כך שהיא מבהירה לך את הלך הרוח שלך ובכך מאפשרת לך לבחון את הבחירות שלך מחדש.

ואיך אפשר להיות לגמרי לגמרי שלם עם כל בחירה ובה בעת, להשאיר מקום לספק, ולו רק כדי לשמור את האפשרות שאולי אני טועה,שאולי אני פוגעת בדרך במישהו?
ואולי מה שאת זה בדיוק מה שהיקרים לך זקוקים לו? נראה שממקום של רצון לשמור על גמישות ביחס לחיים את מייצרת נוקשות - ולו בכך שאינך מרשה לעצמך לחוש שלמה עם מעשייך שמא הם יפגעו במישהו מיקירייך. אולי את יכולה לסמוך על המציאות? אולי אינך צריכה להעסיק להעסיק את עצמך בשאלה הזאת בכלל? אולי את יכולה לסמוך על המציאות שהיא תגלה בפניך את כל מה שנחוץ באותו הקשר?
עכשיו תארי לעצמך אותך פועלת ממקום כזה - שהמציאות היא הפרטנר שלך, שאת יכולה להרפות במקום הזה של הספק ולסמוך על המציאות, לסמוך באמת, שהיא תציג בפניך את ההשלכות של מעשיך? ואז מתוך המפגש המברך עם המציאות - שהרי היא השותפה שלך לחיים, היא איננה האויבת שלך, אולי יעלה יתר דיוק בבחירות שלך?

אורנה,
תודה רבה על ההארות.
מרגישה אותך כמו זכוכית מגדלת שעוזרת לי למקד את המבט במה שאני רואה בעיניי שלי.
והפעם,יותר מתמיד,מבינה איך אני יוצרת את המציאות שאני רואה מתוך עצמי.
על אף שרוב המחשבות על הקשר בין ארועים כאלו או אחרים ובין השונות שלי,היו של נועם ,אני יכולה לראות כעת גם את החלק שלי במציאות שנוצרה,שיצרתי.
ואכן,משיחה מאד מאד פשוטה עם כמה שכנות, גיליתי שלמרות שצבע שער ביתי אכן לא נראה להן (בלשון המעטה),הן הגיבו בחומרה על יחס ילדותיהן לבתי והבהירו שבוודאי אין להן שום חלק בזה . (נו,מילא... הרי ברור שהילדים קולטים אותנו ההוריםומגיבים לסביבתם באופן דומה לאופן שבו אנחנו מראים להם כדוגמא)
בין כך ובין כך,היתה באסיפת התושבים הזו אווירה נינוחה ובסה"כ לא רק שלא הרגשתי את השונות שלי,אלא ,כמו ששרית כתבה לי-הרגשתי את השונות של כל שאר התושבים,ועד כמה שונות היא דבר לגיטימי ובסיסי בחיים ,ולא חשתי אנטי מאף אחד/אחת.
מעניין שהאסיפה היתה בנושאי חינוך(שזהו תחום השונות היכ משמעותי שלנו...),ולא רק שלא חשתי "מוקצה"אלא אפילו הקשיבו לדעותיי בתשומת לב.
בקיצור-תודה

בן ה-6.5 בטלפון עם סבא:

"סבא , אתה יודע שיש לי גרזן חדש,אבא קנה לי..."
"כן? (בפליאה יש לומר...)ומה אתה עושה איתו?"
"מגרזן,נו,מה עושים עם גרזן?!..." (כאילו דא...)
תכף תשאל אותי מה א ני עושה עם פטיש"
"נו,באמת מה?"
"מבטיש",מה נראה לך....

בשבוע הקרוב לא נהיה פה
כשנשוב אנסה ליצור מפגשש'..

תמימות

מנסה לשחזר את כל מגוון העיסוקים שבהם מצאתי עניין בחיי.
אף אחת מה"הזדמנויות",לא היתה מתאפשרת לולא מידה בלתי "נורמלית" בעליל של תמימות.

תמימות ואמונה

להדריך טיולים משך 12 שנים,ללא שום הכשרה פורמלית (לימודי ארץ ישראל/מורה דרך מוסמך/קורס של החברה להגנת הטבע)-מופרך,לא?

להראות דרך למטיילים,בשבילים שמעודי לא פסעתי בהם קודם לכן ,למשוך אחרי אנשים למחוזות נידחים מבלי להתבונן לאחור ולצדדים,בטוחה בדרכי (גם אם לא היתה מסומנת בסימון שבילים...),לדעת שאני יודעת,בלי לדעת... קצת תמים לחשוב שזה יכול לקרות,שאנשים באמת ילכו בעקבותיי. אבל הם הלכו!

לטפל בילדים ונוער במצוקה,כשעוד לא היתה בידי שום תעודת עו"ס או תואר פסיכולוג/תראפיסט (רק יותר מאוחר...),ללוות את נפשם הפצועה במסע חייהם המייגע-מופרך,לא?

להאמין שאפשר לשנות,שאפשר באמת באמת לשנות,לעזור להם לעשות שינוי למען עצמם,לתמוך בסביבה שלהם כדי שתיטיב עמם ולא תפגע-קצת תמים לחשוב שזה יכול לקרות,שבאמת אפשר להאמין בהם ולגרום להם להאמין בעצמם. אפשר היה,ובגדול!

לטייל בארצות נידחות,הרחק בעולם השלישי, כשבזמנו רגל אדם-תייר מערבי לא דרכה שם,כשעוד לא ניתן היה להשיג אפילו מפת דרכים נורמלית-מופרך,לא?

קצת תמים לחשוב שהכל יהיה טוב במקום שממנו מדווחות רק חדשות על סכנות/מלחמות/אסונות /פשעים/פגעי טבע,שבאמת אפשר לראות ולחוות את העולם מזווית אחרת,לתת אמון,להתעלם מ"מה אומרים",אבל אפשר לחיות כך,לטייל כך,ולפגוש רק בטוב,אפשר!

להקים גן ילדים ברוח האנתרופוסופית (שאינו אנתרופוסופי באופן מוצהר...),ללא הכשרה/לימודים בתחום,ללא אנשי צוות "מקצועיים",ללא הדרכה/ייעוץ,ללא וותק בגננות,ללא כישורי שווק ופרסום,

ללא ... אבל עם הרבה אמונה שזה מה שעלי לעשות,ושאני יודעת איך לעשות את זה ושזה ייצא ויהיה המקום המושלם לילדיי לגדול בו (נו,מילא....).
קצת תמים להאמין שהורים יעמדו בתור כדי להפקיד את ילדיהם בידיי מישהי שאינה מוסמכת, לא מטעם שום גוף/עמותה,בידי מישהי שאינה "מנוסה",שלראשונה בחייה הופכת מאמא לשניים,לאמא לשבעה,לגננת,למנהלת,למשווקת,לבעלת עסק,
קצת ,קצת -הרבה תמים-אבל אפשרי!

לשכנע את נועם להסכים ולתמוך ברעיון החינוך הביתי-מופרך לגמרי

(די ברור למי שמכיר את האיש שלי:אדם ישר כסרגל,מכבד את החוק, חובב מסגרות,דוגל ביישור קו עם ה"נורמה",עושה תמיד מה ש"צריך" לעשות,ותמיד בדרכי נועם...)קצת תמים לקוות שאדם כזה ישתכנע ויסכים לוותר על הנוחות והבטחון שבשגרה,כדי לצאת להרפתקאה ייחודית מאין כמוה,לנפץ את כל האמיתות שליוו אותנו עד אז,להחליף את הקרקע היציבה בקרקע חדשה,מלהיבה,אך בלתי ידועה ולא צפויה.קצת תמים-אבל עובדה שזה הצליח. לא רק אנחנו כמשפחה בחינוך ביתי חופשי,אלא גם נועם השתחרר ויצא לחופשי מכבלי ה"מציאות" שאותה חי "כי אין ברירה,חייבים להתפרנס ולדאוג למשפחה",מתרוצץ בשדות אחרי דוכל שחור גרון,משקיף מחוף הים אל האופק וסופר ציפורים נודדות

ליזום הקמת גינה קהילתית,בתקווה שאנשי היישוב (שלא מחוברים ברובם לתפיסה אקולוגית-טבעית)

יתגייסו למען הפרוייקט, שראש המועצה יאשר ויקצה 3 דונם של שטחי ציבור לצורך העניין-מופרך,לא?
קצת תמים להאמין שאכן אפשר לשנות שטח שמיועד לבנייה עתידית,ולהפוך אותו לגן ירוק
קצת תמים לחשוב שתושבים שמשלמים לגנן שיבנה להם גינה וירסס איפה שצריך, יאמצו את גישת הפארמקלצר ויתחילו למחזר פסולת. תמים,אבל אפשרי.

להפעיל שוק קח-תן,ביישוב שבו מיעוט מהתושבים מתחבר לרעיון החליפין/המיחזור,שבו מרבית האנשים חיים את מרוץ הקניות כחלק מתרבות צריכה אינסופית. לשמש עבורם דוגמא חיה שאפשר אחרת,שבמקום לקנות-אפשר לקבל,שבמקום לזרוק-אפשר לתת,ושבמקום לשמור-אפשר להחליף

קצת תמים לחשוב שאנשים שמעולם לא לבשו חולצה יד שניה,ישתפו פעולה ,יביאו ויקחו מהשפע של כולם , תמים-אבל אפשרי! וזה קורה!

מה מביא אותי לשחזר שלל דוגמאות מחיי למקרים שבהם כח האמונה הניע את גלגלי הרצון ואלו-סובבו את המציאות כך שתתאים לפנטזיות שלי?
ובכן,
השבוע היתה לי שיחה מעניינת עם עורך העיתון המקומי שפרס בפניי אינספור סיבות מדוע פרוייקט התנדבותי שאני יוזמת יתקשה לגייס אנשים,מדוע הורים,רוחניים ומשקיעניים ככל שיהיו,לא יבטלו שלוש שעות עבודה בשבוע(בבוקר) כדי לחוות עם ילדיהם חוויה חברתית-לימודית יוצאת דופן,מחוץ לכתלי ביה"ס,אפילו אם היא מתקיימת בחי-בר ועשויה לזמן להם מפגש אינטימי ומעשיר עם חיות בר בסכנת הכחדה ועם ילדיהם המשוועים ליותר זמן איכות עם ההורים. "אין מצב,הוא אומר,את תמימה מדיי....
אנשים עובדים.גם אם יימצא ההורה שרוצה לקחת יותר אחריות על חינוך ילדיו,ובה בעת להנות בעצמו,תוך התגייסות למען שמירת הטבע באזורנו,עם כל הרצון- יש מציאות. אנשים עובדים..."
ואז,אז התפתחה שיחה בנינו על כוחה של תמימות,על כוחה של אמונה בצדקת הדרך-"להזיז דברים"

אולי בזכות המנה הגדושה של תמימות שהתברכתי בה,אני גם זוכה לחיבור כל כך עמוק עם ילדיי,עם ילדים בכלל. יש בהם משהו כל כך צלול,כל כך תמים וטהור,
כל כך קל להם להאמין ,בכל מה שהם חווים,בכל מה שרואים,בכל...

לחיי התמימות

אגב,
לתמימים והנועזים שבכם
אלו שקטן עליהם לרדת דרומה עד אילת
עבורכם:סוכתנו מחכה במלוא תפארתה לקיים מצוות הכנסת אורחים
חג שמח לכולם

טוב,כמובן שפירטתי רק חלק מהדבריםהעיקריים ו"שכחתי" לציין את כל הפעמים שבהם "שילמתי" בתמימותי מחיר לא מבוטל בעדה
אבל על מחיר השונות כבר כתבתי קצת לא מזמן,
אז רק כדי לתת תמונה יותר אמיתית-גם זה כלול...

ותודה שוב לאורנה שפרון שהאירה לי שאין משמעות לרווח/הפסד כשאתה שלם עם הבחירות שלך

נעמה
אמונה ודבקות בדרכנו - זה כבר חצי דרך
\חלמתי - להקים משחקיה שכונתית - התחלתי לבד - הגיעו תקציבים ויש משחקיה נעימה.-
אף אחד לא האמין שאקבל תקציב - לי היה ברור תהיה משחקיה.
חלמתי - על ספריה שכונתית בחינם לילדי השכונה- קיבלת 18.000 ש"ח תקציב לרכישת ספרים
אף אחד לא האמין שאקבל מקום ותקציב ח...ח...ח מי יתן לך ? הרי יש ספריה עירונית.
האמנתי דחפתי העלתי חלום למצב מציאות.
נעמה
תמשיכי עם התמימות והגשימי חלומות. גם עם לפעמים מתאכזבים ונפגעים זה לא אמור לעצור.
חג שמח מהצד השני של המדינה

בתפריט הארוחה החמה היום:כרוב מבושל ברוטב עגבניות עם כמה חתיכות קטנות של קובנוס- זכר שנשאר מהילדות של אמא.
הבת:"אני לא אוכלת את הקובנוס. אמא אמרה שזה לא בריא,זה רק מבושל עם הכרוב כי זה נותן טעם..."
הבן: " לי זה יותר בריא,כי אני אוהב את זה "

כמה הוא צודק הילד הזה! אילו תובנות צצות לו פתאם,משום מקום,כאילו כבר היה כאן פעם. חוכמה של חכם זקן.וזה יוצא לו בכזו טבעיות,כאילו ברור,ידוע ומובן מאליו.

אין ספק בכוחם של הילדים לזהות ולאתר כל דבר שלא טוב להם וכמובן להפסיק אותם לאלתר
אנחנו "הגדולים"שכנראה במכבש החיים הספקנו לשכוח תובנות פשוטות אלו חייבים לשוב
וללמוד איך לישם זאת בכל תחומי החיים.
לא יאומן הרווח האדיר מפעולה כל כך פשוטה...
תיידעי אותנו באיזה יום הפעילות בחי בר
יש סיכוי לעוד משפחה מאליפז

יום שישי הגיע,ואנחנו ממשיכים במסורת קריאת פרשת השבוע. שבוע שעבר,ערב שמחת תורה,קראנו את הפרשה האחרונה בספר דברים ("וזאת הברכה") ומייד אחריה- את פרשת "בראשית".
מרגש להתחיל מחדש משהו שכאילו כבר עברת,ולהתחיל מחדש,מן הזדמנות לתיקון,לעבור את זה שוב,אבל ממקום אחר. וכמה דברים השתנו מאז שקראנו על בריאת העולם בשנה שעברה. כמה העולם שלנו שונה כעת.

אחרי החגים יתחדש הכל
יתחדשו ויגיעו ימי החול

אז ימי החול הגיעו,ועמם קשיי היומיום
.משהו מבפנים מקשה עליי להכיל את כל... את הכל. מן חוסר סבלנות שמכלה אותי

באתר של חב"ד,על פרשת השבוע,מבאר הרבי את פרשת נח:

"כל הקשיים והנסיונות שאדם נתקל בהם בחייו,על אף שהם "שליליים"ולא רצויים,הם צופנים בתוכם כוונה טובה.דווקא בזכות הקשיים והמכשולים,כאשר האדם עומד מולם ומתגבר עליהם,הוא מצליח לחשוף את ניצוצות הקדושה הטמונים בהם,עד שהם עצמם נהפכים לטוב.

אל תיבהל מהמים הרבים. ביכולתך להפוך את המבול ל "מי נח".(מלשון מנוחה) כיצד? בוא אל התיבה.

אמן

הי נעמה, קראתי במקרה את הדף שלך. נפעמתי! המשיכי להאמין שיש ביכולתך לשנות. תענוג לקרוא אנשים כמוך.
שיהיה לך הרבה כוח בדרכך הייחודית.
אני לא כל כך יורדת לאילת ולכן אין סיכוי רב שנפגש (למרות שנולדתי וחייתי שם 20 שנה). חבל. אבל בעצם אנחנו חיים בעולם קטן. מי יודע.

נעמה ונועם - תודה!!! היה טיול מופלא.

פתאום זה כל כך מוחשי לקרוא את מה שאת כותבת, עכשיו שאני יכולה לראות את העיניים המאירות שלך ואת החיוך שמאחורי הדברים! תודה!!

תודה לכן, חברות
תודה שהעזתן להרחיק לכת,תרתי משמע
נחמד היה להכיר ולהיות
יחד
כן ירבו...

אולי תכתבו משהו בדף _שומרי הגן גיבוש קבוצת משפחות בחינוך ביתי אולי זה יעודד עוד משפחות להצטרף למחנה הבא,לכשיהיה,איפה שיהיה... (אם יש לכן רעיון למקום/תאריך או כל רעיון אחר- תבורכנה)

הטיול הזכיר לי כמה חשוב להרפות מעודף תכנון ויצירת ציפיות למשהו שחושבים שזה מה שצריך להיות. המפגש שלנו בסופ"ש במדבר לא נראה כלל כמו מה שחשבתי עליו כשהצעתי את היוזמה, אבל אני כל כך שמחה שזה מה שיצא,כי זה כנראה מה שצריך היה לקרות וטוב שכך,כי באמת היה טוב. אולי זה בא גם לחזק אותנו בידיעה הפנימית,שאנחנו יודעים מה טוב בשבילנו,ויודעים איך ליצור את הטוב,איך ליצור יש מאין, ואולי ההדרכה של שומרי הגן לא באמת נחוצה לנו.

חשבתי על עוד משהו שעלה לי בדרך חזרה,לגבי נושאי ה "בטיחות" שדיברתן עליהם: זה לא שלא חשוב לי לשמור על חיי ילדיי,אלא שאני מקנה יותר חשיבות ל"זהירות" מאשר ל "בטיחות", ולמה ההבדל במינוח כל כך משמעותי?
משום שכשמדובר על "כללי בטיחות"-זה לא נוגע לא בי ולא בילדיי. משרד התחבורה או כל מי שקובע את הכללים האלו
לא מכיר אותנו. הוא לא יודע מיהם ילדיי ,איפה אנחנו גרים ועד כמה זה באמת מסוכן להם לסוע באופניים ברחבי השכונה שלנו בלי קסדה,או לסוע ברכב לא חגורים,בדרכי עפר במדבר.אני מעדיפה להשקיע אנרגיות ותשומת לב ב"זהירות", משום שהיא באה ממקום פנימי,משיקול דעת אישי-ע"פ הנסיבות.זהירות באה מאחריות אישית שכל אחד לוקח על החיים שלו. מעדיפה לחנך את ילדיי באופן שיחזק את בטחונם העצמי בעצמם,ביכולות שלהם,אחרי שהתנסו והם מכירים היטב את מקומות החוזק והחולשה שלהם ויכולים לקחת אחריות על מעשיהם ולהזהר-כשצריך,וכשהם מודעים ליכולות ולמגבלות של עצמם. לכללים/חוקים שנקבעו ע"י גוף סמכותי כזה או אחר יש פחות חשיבות בעיני,בדיוק באותו אופן שבו אני בוחרת להתעלם מהנהלים והכללים של משרד החינוך לגבי איך לחנך את ילדיי. כשזה בא ממקור סמכות חיצוני,אין לזה הרבה ערך בעיני. (מה גם שרק המילה "כללים" מציתה אצלי את יצר המרדנות,אבל זה משהו אחר,בעיה אישית שלי...)
בקיצור, זהירות-כן, בטיחות-פחות חשוב לי.
וגם,יש להבחין בין הפחדים והחששות שלנו,לבין המקום שהילד נמצא בו. אם הילד לא מפחד לנסות ולבדוק את גבולות היכולת שלו,אז למה שאתן לחששות שלי להגביל אותו? הן שלי,לא שלו. אם אעשה זאת,אנציח את דפוסי החשיבה/ההתנהגות/ההתמודדות שלי עבורם,ולא אאפשר להם חופש לבדוק ולהחליט על הגבולות שלהם,הפנימיים שהם רוצים לשים לעצמם,כי רק הם יודעים באמת למה הם מסוגלים ולמה לא,איפה הם יכולים לסמוך על היכולות/החושים של עצמם,ואיפה הם זקוקים לעזרה. ואם הם זקוקים לעזרה-הם יודעים לבקש אותה.
יש גבולות בתחומים שכן חשוב לי לשים,ושאני פחות סומכת על שיקול דעתם,אבל זה כבר עניין אישי,כל הורה מסמן את הגבול במקום אחר ובתחומים אחרים,לפי מה שחשוב לו (וחשוב לזכור-לפי מה שחשוב לו! לא למשרד החינוך/התחבורה או כל גוף סמכותי אחר שקובע את ה"כללים")

טוב,יאללה,מיצינו,לא?

חזרה לחיים

שוב תודה
על שהייתן
על הבחירה
להיות שם,איתנו.

שבוע טוב

הבת הגדולה,לבן: "אתה רוצה ביצה קשה עם סלט לארוחת בוקר?" (מכינה עם אחותה הקטנה ארוחה,במטבח ה"בכאילו"שלנו)
הבן:"לא, לא בא לי במשחק,בא לי אוכל אמיתי"
הבת:"אבל זה אמיתי...במשחק!"
הבן,מתרצה: "טוב,נו,בסדר" (אוכל ב"כאילו" שזה אמיתי ,אבל נהיה באמת שבע ושוכח מהאוכל האמיתי-אמיתי לעוד איזה שעה כמעט של משחק)

אני מתבוננת מהצד בהנאה,מרוצה מהדינמיקה המופלאה בין שלושת ילדיי,מלאת אושר נוכח הגילוי שאפילו בגיל 7 ו-9, עדיין הם לא איבדו את התמימות הבלתי נתפסת לפעמים לנו,המבוגרים. כל כך שקועים במשחקי ה"בכאילו" שלהם,שזה מרגיש ונחווה כל כך אמיתי...

כמה סיפוק והנאה אפשר לקבל מהרגעים הקטנים האלו של החיים שלנו יחד
וכמה שהם קטנים-הם ממלאים חלל כל כך גדול,בלב ובנשמה
מספיק כדי להטעין אותי בכוחות וסבלנות שיספיקו עד הרגעים הקשים שיבואו (והם באים...)

ילדי השכונה בגן השעשועים משחקים תופסת.
כדי לבחור הם עושים " משלוש יוצא אחד...א ח ד...א ח ד..." רק שהניסוח המקורי שלהם הדהים אותי (ועוד שכנה/חברה שהבחינה בדקויות) וכך זה הולך, שימו לה,הורים: " משלוש יוצאת ילדה...ז ו נ ה... י ל ד ה...ז ו נ ה

אז כך משחקים הילדים בביה"ס בהפסקות... אני שוב נושמת לרווחה. תודה לאל שהם לא שם...

אגב,שרון:
בענייני משחקי ילדות ,לי דווקא מאד קל "להכנס לזה". אין לי שום בעיה לשחק "אחת-שתיים-שלוש-דג מלוח" . אוהבת מאד. הכי כייף זה הקטע של ההצחקות.
אולי קל לי כי הקפדתי משך השנים לא לתת לילדה שבי להעלם. חלקים שכן נשחקו (בעיקר בעקבות ההורות לבנות האומנה המתבגרות שלנו שביגרו אותי מהר מדי,טרם זמני...),אני משחזרת עכשיו עם הילדים,בחיים המשותפים שלנו.וכמה זה כייף.

" משלוש יוצאת ילדה...ז ו נ ה... י ל ד ה...ז ו נ ה

תודה לאל שהם לא שם...

פותחת דיון בסוגיה שאין לי עליה תשובה (כאילו שבסוגיות אחרות יש לי....)

עבור חברה שקוראת אותי כאן ,בשלבי התלבטות בעניין החינוך הביתי.
מדובר באותה חברה שהיתה נוכחת עמי בגן השעשועים בזמן שהילדים שיחקו תופסת (ראה לעיל)
מדובר בחברה שמחוברת ומכירה את האנתרופוסופיה (ולא בכדי מטרידה אותה דווקא השאלה הזו.)

והשאלה: עד מתי נוכל להגן על ילדינו,הנשמות הרכות והזכות שלנו,מעוולות העולם,מלהחשף לעולם האכזר והפוגע?

מוזמנים להצטרף לקושיה ולחפש תשובות , אי שם במעמקי ליבכם,שיודע!

בשיטוטיי בנבכי ליבי שלי,אני שולה את תשובתי:

כן. האחריות שלי על ילדיי כוללת גם הגנה מ"העולם האכזר". איפה עובר הגבול?עד מתי? באילו תחומים?-אלו השאלות הקשות. יכול לענות עליהן נאמנה-רק מי שהגיע למקום הזה,לרגע שבו הוא מתנסה כל כולו בהשלכות והשפעות הבחירה שלו עליו ועל ילדיו.
מבחינתי,כפי שאני חשה כעת,לא רואה זמן או מקום שבו תפוג האחריות הזו. זהו אינסטינקט אימהי טבעי ואנושי. מה שבהחלט יכול להשתנות זה הצורך שלי לשמש בתפקיד המגן שמלווה אותם לכל מקום ובכל זמן והצורך שלהםלחוש מוגנים. כל כך מעט זמן עבר מאז התחלנו בחינוך הביתי שלנו (זוהי רק השנה השניה) וכבר אני מרגישה איך ילדיי בגרו וכמה הפכו אחראיים ועצמאיים. ככל שהמגמה תמשיך-כך אוכל אני לשחרר את הרסן,כשאני מלאת בטחון בהם וביכולת שלהם להבחין בין טוב ורע,כשאני סומכת על שיקול דעתם וחוזקם הנפשי לעמוד מול כל סיטואציה,ותהיה קשה ככל שתהיה,כשאני יודעת ובטוחה שהם יודעים להסתדר בלעדיי. איך? משום שמספיק זמן אנחנו חיים יחד,שבו יכלו ללמוד ממני ,מניסוי וטעיה של עצמם,מדמויות אחרות בסביבתם. אני שותפה לתהליך הלמידה שלהם את המיומנויות האלו ולכן יכולה לאבחן את הרגע הזה,שבו הם מספיק בוגרים כדי לפגוש את "העולם האכזר" מבלי להפגע ממנו. איך זה קורה? לאט לאט....
הם רואים וחיים את ההתמודדויות שלי מול החברה,בוחנים את הדרך שבה אני מגיבה וכך לומדים. הם מנסים ומתנסים,נופלים וקמים ושוב,חוזר חלילה,עד שהם בוחרים את הבחירות שלהם. וגם אם הבחירה הזו לא נראיית לי "נכונה", היא נכונה עבורם,כי הם בחרו בה בחירה חופשית,ממקום פנימי ומודע,לאחר שחוו ובדקו -איתי ועם עצמם מה "נכון" עבורם.

חשוב לזכור,שלילדים יש יכולת מופלאה מאין כמוה,למחוק ולשכוח כל מה שאינו משרת אותם יותר. הם יכולים רגע אחד לריב עד כלות,ושניה אח"כ להיות החברים הכי טובים,וזה לא סותר ואין להם שום בעיה לשכוח ולסלוח ולעבור הלאה. באותו אופן,יש דברים שאנחנו,המבוגרים, חווים אותם כאכזריים/אלימים, אבל עבורם-זה לא נתפס כמשהו מאיים. אין להם שום בעיה להחשף ,גם לחוויות שליליות קשות, ולתת להם לעבור לידם הלאה. לא שזה טוב או רצוי , אבל נראה לי שמתישהוא מגיע הגיל/הרגע שבו הם כבר מספיק בשלים כדי להתמודד עם זה בעצמם,עם כל המיומנויות והכלים שרכשו בחינוך הביתי
בינתיים,ילדיי שלי ,עדיין לא במקום הזה.
מקווה שאהיה מספיק קשובה גם בעתיד,כדי שאדע ,מתוך התבוננות (פנימה אל עצמי,פנימה אל עצמם,והחוצה-לסביבה שלנו) לשים לב לרגע ולא לפספס.
ואתם יודעים מה? גם אם אפספס , אין בכך נזק איום ונורא.הרי כולנו טועים,שהרי אם לא כן,לשם מה אנחנו נמצאים פה בעולם הזה,אם לא כדי לטעות ולתקן?
מזכירה בהקשר הזה את המונח שטבע וויניקוט: good enught mother . משמע: אמא טובה היא "אמא מספיק טובה",לא צריך שתהיה טובה מדי וגם לא מזניחה מדי. "אמא מספיק טובה"- זה מה שעלינו להיות. ואם אלוהים/העולם/הגורל החליט שאני אהיה אמא לילדיי,אז כנראה שזה מה שהם צריכים לקבל. בדיוק את זה . לא יותר ולא פחות.

משיחות שניהלתי לאחרונה עם אימהות המתעניינות בחינוך הביתי שלנו,עולה חוסר הבטחון שלהן בעצמן,פחד ש"לא אוכל לעמוד בזה" או "אני לא מספיק יודעת"
חברות יקרות- אתן יודעות בדיוק,אבל בדיוק,את מה שאתן צריכות לדעת,בדיוק את מה שהילדים שלכן צריכים ללמוד מכן. אין מקריות בעולם שלנו. לכל דבר יש סיבה. ילדיכם בחרו להוולד לכן,משום שיש כנראה כמה שיעורים חשובים עבורכם ללמוד זה מזה.
עבורי,הקסם שטמון בחינוך הביתי,הוא ההזדמנות ללמוד אחד מהשני את הדברים החשובים באמת. ולא אני מלמדת אותם,אלא הם לומדים. גם ממני,אבל לא רק. ולא הם מלמדים אותי,אלא אני לומדת,גם מהם. תמצית החינוך הביתי הוא הלמידה הזו. אין הוראה. אף אחד לא מלמד אף אחד,אבל כולם לומדים מכולם!

ובחזרה לשאלת הפתיחה: כמה אני יכולה להגן על ילדיי מ"העולם האכזר"?
כמה שיידרש...

ואת המינון הדרוש רק אנחנו,ההורים, יכולים לקבוע עבור ילדינו. תלוי בעבודת השיחרור שעושה ההורה ובמידת העצמאות שהילד בשל לה.

יאללה,חדל קשקשת... עכשיו תורכם. שדרו...

שלום נעמה
היו שני דברים שקפצו לי ממה שכתבת.
רציתי קודם כל לשאול למה את מתכוונת כשאת אומרת ש"ילדייך שלך עדיין לא במקום הזה"?
שהם עדיין לא מבחינים בין טוב לרע במידה שתשקיט את נפשך?
יכול להיות שלא הבנתי אותך נכון אבל מעניין אותי להבין למה כוונתך במשפט הזה.

הדבר השני מבחינתי שהוא מהותי הוא עצם ההגדרה "עולם אכזר".
אני מעדיפה לא לראות את העולם כמקום אכזר מלחתחילה.
אני באופן אישי אף פעם לא הרגשתי את עצמי "מגינה" על הילדים שלי.
כל המושג של "טוב" ורע"... מי השופט בעניינים האילו?
זה כל כך יחסי וכל כך אישי בעיניי.
אני מאמינה שהמפגש עם ה"עולם האכזר" הוא חלק מהמפגש עם החיים עצמם וכל אחד חווה כל מפגש בצורה שיחודית לו.
לאחד זה טראומטי ולאחר זה פותח את העיניים ומרחיב את אופקיו... לא זה טוב או זה רע, רק מה שאני אומרת זה אפילו כהורה אני לא מאמינה שאני יכולה לשלוט בזה.
אני יכולה רק להיות שם עם ילדיי וללמוד יחד איתם בכל רגע ורגע.
וכהורה/כאמא האינסטינקט שלי הוא בהחלט להיות שם בכדי לחבק, לאהוב, לנחם, להקשיב...

מכל אחד ומכל דבר יש מה ללמוד ואני חושבת שקודם כל אם נוכל להפסיק לקרוא לעולם הזה "מקום אכזר" ונראה שבלי ה"רע" אין את ה"טוב" וכל דבר ודבר, כל חוויה וחוויה היא משמעותית באותה מידה וממילא אין ביכולתינו לשלוט ב"חיים" עצמם אזי נוכל לחיות לצד ילדינו ביותר חופש והנאה.
ככה אני מאמינה בכל מקרה.
זה מה שאני הייתי רוצה להעביר לילדיי.

עולם אכזר- עצוב שכך את מתיחסת אבל לא זה מה שרצוני לכתוב.
כל השנים אנחנו מעבירים לילדנו את המסר שהעולם נפלא ועוזרים להם לראות זאת וליצור זאת, בלי להתעלם מהקשיים שקימים..וקימים בענק.
ילדי היו בחינוך ביתי מלא והחליטו לנסות קצת בי"ס (כל הנושא נכתב כאן) אבל...
שנה שעברה המחנכת (-: ח..ח..ח.. של הכיתה שבתי השתיכה אמרה לי כך
בתך יושבת מהצד כצופה, הילדים קצת חוששים ממנה כי היא מרוחקת ובודקת את כולם, ואכן היא בדקה בפינצטה ועשתה החלטות לא פשוטות. להיות חלק מהזרם או לשמור על מי שהיא, והיא החליטה אחרי כויה קלה לשמור על מי שהיא, כן אז לא הזמינו אותה לגלידה כי הם חשים ובצדק מצידם שהיא סנובית.(לפי ראית עולמם)
כן, היא נפגעה, אבל היתה מספיק חזקה ומחוזקת להתמודד, כל השנים נתתי להם להיות גם שם בחוץ וכחלק מהרצון שיכירו אוכלוסיה מאוד מגוונת עברנו מקיבוץ דוקא למעלות תרשיחא.
מנסיון מאמינה שהילדים משתחררים בעצמם בקצב שלהם,שהם מרגישים שהם מסוגלים להתמודד עם העולם הגדול.
מאמינה שזה משהו שגם אנו האמהות והאבות חשים וגם הילדים .
לי לא היה ועדין לא קל עם הפגיעות הקטנטנות שהם חווים, אבל איפה אין פגיעות?
אני חושבת שאף פעם לא נפסיק להיות שם עבורם והם יודעים זאת
לדוגמא:
הורי אנשים מבוגרים ומסובכים בראותית, בימים האחרונים אני לא בטוב והם במעט הכוחות מנסים לעזור ולגונן, שזה מצחיק כי הם עברו לגור לצידנו כדי שאנחנו נהיה כאן עבורם, אבל הורים תמיד נשארים הורים גם שכוחם לא בשיא הם עדין חשים צורך להגן.

דבר נוסף
אל תפסיקי לנסות וליצר דברים עבורכם ועבור הקהילה הרחבה, ושוב מנסיון, זה נותן המון לילדים, לא תמיד צולח הצלחה מההתחלה, אבל תמשיכי בדרך שבא את מאמינה ואם לא בחי בר, לפי הכרותי אותך דרך כאן (-: תמצאי כבר מה ליזום.
בהצלחה

תודה לכל המגיבות בעניין "העולם האכזר"
לקח לי הרבה זמן לחשוב מה להגיב,כי אני עצמי לא מתחברת לראיית העולם כאכזר. אני חיה לי בבועה הוורודה שלי,ולא אכפת לי ממש מאיך שאחרים רואים אותו. לפעמים אני קצת בהלם מהפער,מהשונות,איך ייתכן,שהם לא רואים?
חברתי ,השכנה,באה ממקום קצת שונה ואת הדיון הזה פתחתי עבורה,כמי שקוראת אותי כאן,וחשבתי שתשובות מכן יעזרו לה יותר מתשובותיי שלי.

עדינה:
לגבי ילדיי שלי והיכולת שלהם להבחין בין טוב ורע, נדמה לי שבתוכי פנימה אני כן סומכת עליהם שברגע האמת יקבלו את ההחלטה הנכונה, ואולי באמת הדגש הוא ב"מידה שתשקיט את נפשי". כנראה שלי יש עוד עבודה בלהשקיט את נפשי , לנסוך בעצמי בטחון ש"כמיטב יכולתי"שאני עושה,זה באמת מספיק ושאני יכולה להרגע מהחששות מפני הלא נודע שהם עשויים לחוות בהעדרי

כתבתי לכם משהו בדף הבלוג שלי. הרבה תודה על ההשראה ועל הדחיפה הראשונית.

חופש

עשיתי את זה!!!
יצאתי ל"חופש" מחיי החופש שלי
לראשונה בחיי (כאמא...) מעיזה לצאת מהבית לשלושה ימים.רק אני!
עבור בתי בת השנתיים זה היה הלילה הראשון בלי אמא. סבא וסבתא באו כדי לגבות וכמובן שגם נועם היה
חשבתי לעצמי שלא יזיק לי איזה פסק זמן בין ההנקות,כשהקטנה קצת גדלה והקטנטנציק/ית שבדרך עוד לא פה ממש
חשבתי שלא יזיק לי לצאת ולהתאוורר בחוץ- בעולם הגדול,רגע לפני שאתמסר כל כולי מחדש לגוזל/ית החדש/ה
אז הזמנתי כרטיס לפסטיבל נטאראג' . קיוויתי לרקוד מצאת החמה עד צאת הנשמה,
קיוויתי לעשות הרבה יוגה ומדיטציה,למצוא את השקט שבתוכי,לבד לבד.
ואכן,הייתי לבד. סביבי המולה של מאות אנשים ונשים שבאו לחפש את עצמם,לחפש תשובות
אבל אני,מה אני עושה פה? אני יודעת מה המקום שלי,והוא לא פה!
אני לבד,ובה בעת,מוקפת בכל כך הרבה אנשים,מה אני עושה פה?
מתבוננת מהצד,מרגישה לא שייכת.
יותר נכון לומר, בכנות, שאני מסתכלת מלמעלה,שוב- התחושה המתנשאת שלי-שאני כבר יודעת כל מה שאני צריכה לדעת
ושכל התשובות כבר נמצאות בתוכי . לא זקוקה למרשמים/הוראות חיפוש והפעלה מאף אחד.(גם לא מנזיר זן בודהיסטי חביב,איש באמת חכם ומדהים-ניסים אמון) אני יודעת מה מקומי,אני יודעת מה מניע אותי ולאן אני שייכת. יודעת איך להיות מאושרת במה שיש לי,בכל כך הרבה שיש לי.
יודעת. מרגישה.
לא צריכה את כל הסדנאות מודעות האלו.
מה אני עושה פה?

במעגל גדול,רוקדים ושרים:

"does a star try to be a star?"
"does a tree try to be a tree?"
"if you are looking for the boodhh-you have come too far"
"cause you cant look for somthing that you allready are"

נהנייתי מהיוגה
נהנייתי לקנות אוכל ,בלי לעמוד ולבשל אותו כל היום במטבח
נהנייתי מהדרך
ובעיקר-נהנייתי לחזור

כמה אני אוהבת את החיים שלי,את המשפחה שלי,את הבית
כמה שקט יש בתוכי,כשאני פה, במקום שלי.
את ההמולה הזרה של מאות מחפשי דרך אבודים, מחליפה ההמולה של ילדיי,קולות החיים
את רעש המוזיקה ה"שנטית" מחליפים קריאות וצעקות,מריבות והשלמות,בכי וצחוק,קולות החיים
החיים שלי
החופש שלי

נורא יפה לקרוא

מזדהה כל כך

טוב,למען האמת , כן קיבלתי משהו:

את הרצאתו בנושא "האלכימיה של הרעלים",פתח ניסים אמון,בתאור הבא:
דמיינו כוס מים שרק נמזגו - הם עכורים משהו. לאט,לאט,שוקעות העופרות מטה ומתקבלת צלילות. מדי פעם,אנו מוסיפים משהו לכוס,מערבבים עם כפית,והעכירות חוזרת.
כך,בחיי רוב האנשים,כל פעם שמגיעה הכפית ומערבבת (הכפית כמשל-לילדים/הורים/שכנים/משימות בבית/בעבודה...)
אנחנו מאבדים את האיכות של המים הצלולים ומאפשרים לרעלים לשבש ולהעכיר את איכות המים=החיים שלנו
ולוקח הרבה זמן עד שהכל ישקע מחדש. העופרות ושאר הגורמים המעכירים לא נעלמים. הם רק שוקעים מטה,לקרקעית,וצפויים לשוב ולעלות,בכל פעם שתשוב הכפית ותערבב
דמיינו שאפשר,לעשות תהליך התמרה,מה שנקרא "אלכימיה",כלומר- להפוך את העופרות הללו לזהב.
ואז,גם כשהכפית מערבבת- עדיין המים נשארים צלולים.
ואיך עושים את זה? מהם הרעלים שאותם אנחנו צריכים להפוך לזהב?
שלושה:

חמדנות - להפוך ל נדיבות
שנאה - להפוך ל אהבה
בורות - להפוך ל מודעות,לתבונה,לחוכמה.

או אז... נוכל להשאר שלווים גם כאשר הכפית,תערבב ותערבל אותנו. הזהב נשאר זהב והמים הצלולים נשארים צלולים.

ובכן,הסיפור הזה התחבר לי כמו מחט לחוט,בשעה שתירגלתי יוגה והמדריכה הסבירה :
העבודה החשובה שאנחנו מתרגלים ביוגה היא לשמור על איזון,גם בתנוחות שנדרש שווי משקל כדי לאזן את יציבתנו
החוכמה היא להמשיך לנשום,באותו הריתמוס,באותה הנינוחות,גם כשאנו בתנוחות שאינן טבעיות (הפוך,על רגל אחת וכ"ו)

אז מה קיבלתי משני השיעורים האלו?
קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנעבוד על הרוגע הפנימי שלנו,כדי שנוכל להישאר רגועים גם נוכח נסיבות משתנות,והן תמיד משתנות הרי... תמיד יהיו בסביבתנו מספיק חוויות/ארועים שעשויים להוציא אותנו מאיזון ולשבש אותנו,אם רק ניתן להם...
קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנישאר נאמנים לאמת הפנימית האישית שלנו,נדע להפוך את הרעלים לזהב,וכך נשמור על עצמנו ,שנהיה צלולים ,שנהיה מאוזנים,גם כשהכפית מכניסה לחיינו סערות ושינויים מסוגים שונים.

חתיכת עבודה...

אז כל מי שחושב שלאמא בחינוך ביתי אין הרבה עבודה- יכול להוסיף גם את העבודה הזו לרפרטואר קורות חיי....

הי נעמה, מאז שנתקלתי בדף (לפני שבועיים) אני חושבת הרבה עלייך ועל הערבה. היינו רוצים לבוא לבקר ולראות (זוגי ושני ילדינו, בת שנתיים ובן חודשיים). אנחנו עדיין בבית ובינתיים מתלבטים בין חינוך ביתי לבין בי"ס דמוקרטי או שילוב של שניהם. בכל אופן, אנחנו מתחילים לחפש מקום לגור בו (כרגע אנחנו גרים בירושלים) שבו נהיה בקהילה של משפחות דומות, וכן מקום שבו הטבע ישכון מעבר לדלת (גם היינו רוצים לגדל חלק ממזוננו בעצמנו).
אכתוב עוד בהמשך. עכשיו צריכה דחוך ללכת לישון...

מוזמנים בשמחה

נעמונת, מתגעגעת אליך ושולחת חיבוק דובי ונשיקות, איילת

בתי הגדולה ואני, ברגע נדיר של יחד,ללא האחים,רק שתינו,מציירות על קרמיקה דוגמאות שונות,מעין פסיפס של שברי קרמיקה מצויירים .
את הציורים שלי אני מתחילה בלסמן מסגרת (עגולה,מרובעת,מעויינת,אחרת...)ובתוכה נותנת דרור לדמיון הפרוע לשרטט צורות ואיורים מגוונים בשלל צבעים
הבת,בוהה בחרסינה הריקה שלה,רגע לפני תחילת הציור ושואלת : "אמא,אפשר לצייר גם בלי המסגרת?"

כמה מדהים
אני,תוצר לוואי לא רצוי של המסגרת (בשל היותי מורדת ושוברת מוסכמות מושבעת),עדיין זקוקה לה,ורק בתוכה נותנת לעצמי חופש יצירה
ובתי-היא כבר חיה את החופש ומרגישה אותו מבפנים.היא לא זקוקה למסגרת.

הצלחתי.
הנה פידבק שחוזר אליי מההשקעה הרבה שלי בחינוך לחיי חופש.
הצלחתי להטמיע בבתי את תחושת החופש הפנימית . הצלחתי לנטרל את התלות במסגרת .
הצלחתי.

יחי החופש

_נ_ע_מ_ה_*

בשל אילוצי עריכה,אני משנה את האופן בו שמי כתוב. מעתה אזדהה בשם נ ע מ ה ולא נעמה...(כפי שהייתי עד כה)

אבל...
אני,תמיד
נשאר אני,תמיד
נשאר אני תמיד נשאר אני...

_נ_ע_מ_ה_*

הקטנטונת שלנו קמה הבוקר משועשעת ומצהירה :"אמא,יש לי קקי"
"מה? באמת? (לא ייתכן,אני תוהה,על הבוקר...לא מריחים שום דבר חשוד...)
" ס ת ם . . . ." היא אומרת בטון מבודח, יענו- מבסוטה שהצליחה לשגע אותנו

_נ_ע_מ_ה_*

מצ"ב כתבה שהתפרסמה עלינו בעיתון "ערב ערב" ,המקומון של אילת:

"בגרות אפשר להשלים, ילדות לא"
מאת: דפנה קסרוטי גיליון: 2317

חולמים לחנך את ילדיכם בבית ולא במערכת החינוך? מסתבר שהחלום אפשרי! . כמובן שיש חוזר מנכ"ל וגם צריך להגיש תכנית לימודים שנתית . אך כל אלו לא מנעו ממשפחת וייס מבאר אורה לעשות שינוי ולקחת אחריות אישית על חינוך ילדיהם . לומדים בבית.

"תראי את העפיפון שלי", אומר לי ילד צעיר וחייכן, זהר שמו, עוד מעט בן שבע. זהר מחזיק בידו מקל ארוך, עליו מלופף חוט גומי ארוך, ובסופו- בלון לבן. "תראי איך אני מניף אותו", מראה לי זהר ובן רגע נוצר עפיפון לתפארת הממלא תפקידו נאמנה ומביא ילד מחויך ושמח לנתב אותו מול הרוח. מזה זמן רב חיפשתי משפחה שמגדלת את ילדיה בדרך חיים של חינוך ביתי. כששמעתי שהאפשרות קיימת, מצאתי לכך אישור גם בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך. אורו עיניי! באמת קיימת אפשרות לגיטימית לא לשלוח את הילדים לבית הספר או לגן, ולחנך אותם בבית? לגדל אותם במלוא מובן המילה? לא שחלילה אני אנטי המערכת, אבל אם אפשר ורוצים, ומאמינים שההורים אכן נועדו לחנך את ילדיהם, מה טוב שמדינת ישראל מאפשרת זאת. אבל איך עושים זאת הלכה למעשה? האם יש כיתה קטנה באחד החדרים בבית ואמא ואבא עומדים ליד הלוח ומסבירים? ומי מחליט מה לומדים היום? כיצד מלמדים ילדים בני גילאים שונים? ואם הילדים כל היום בבית, כיצד הם פוגשים חבר'ה בני גילם? מצויידת בשאלות אלו ורבות נוספות, פניתי לנעמה ולנועם, הורים לשחר בת התשע, זהר בן השבע ואיילת בת השנתיים, ולשתי בנות אומנה נוספות, אשר כבר לא מתגוררות בבית. אה, כן, וילד רביעי בדרך...

כל טיול הופך להרפתקה

כשמתחיל יום חדש בביתם של נעמה ונועם, אין תכנית לימודים במגירת המטבח וגם לא נכתבו מערכי שיעור להיום. "כל יום נראה אחרת", מספרת נעמה, "אנחנו קמים בבוקר, בדרך כלל עם אור ראשון, מרגישים את הלך הרוחות בבית, את מצב הרוח של כל אחד מבני המשפחה ומשתדלים למצוא איזון בין מה שמתאים לכולם".
אז מה עושים?
"בעיקר קשובים לאיך אנחנו מרגישים, מה 'בא' לנו לעשות או לא לעשות, וגם מאפשרים לסביבה להשפיע עלינו", מספרת נעמה. "אנחנו יוצאים החוצה לבחון את מזג האוויר ומושיטים ידיים פתוחות למה שהעולם בוחר לזמן לנו. ממקום כזה, כשיוצאים להליכת בוקר, כל טיול הופך להיות הרפתקה. כל אבן קטנה הופכת לאוצר וכל חרק הופך לתגלית", אומרת נעמה. מלבד ההזדמנויות המרגשות שטומן בחובו כל יום חדש, קיימת גם שגרה קבועה, כמו בכל בית: "יש הרבה זמנים שמוקדשים לכל מיני פעילויות ותחומי עניין שלנו", מספרת נעמה, "זמני ארוחות והכנתן, זמני שינה וקימה, יש זמן של סידור הבית ועבודות הבית, זמן 'אבא', זמן שהאחות הקטנה איילת, ישנה, שחר וזהר פנויים יותר להתרכז ביצירה או בקריאה".
נשמע שסדר היום שלכם מלא בפעילויות.
"היום שלנו בהחלט שוקק חיים, אך בין כל הפעילויות האלו ואחרות, חשוב לנו לאפשר גם לעצמנו וגם לילדים את הזמן לנוח או לבהות, להרהר ולהרפות, ובעיקר - להיות!".

ומה מבין אלו אתם אוהבים במיוחד?
"אני הכי אוהבת לגלות כל רגע מחדש, בכל פעילות וחוויה, כמה זה מרגש לתת אמון בעולם, שהוא שולח לך בדיוק את מה שאתה צריך", אומרת נעמה, "אם מצליחים להיות מספיק פתוחים, מקבלים המון הפתעות מהחיים, שיעורים ללמוד ולגדול מהם".
נועם אוהב את הלימוד של פרשת השבוע בכל יום שישי, "כל המשפחה יושבת בסלון, כולם קוראים, מבינים את הניסוח המקראי, נותנים את הפרשנות שלנו לטקסט. זו אמנם למידה יותר מכוונת ומובנית, אבל החוויה של הלימוד המשפחתי ביחד טובה לדעתי".
"אני אוהב לטייל במדבר ולטפס על צוקים, לראות ציפורים, למצוא את הלילית", מספר זהר ומוסיף, "אני גם טוב ב'רולרבליידס' ולומד טניס". שחר, אחותו הגדולה של זהר, מספרת: "אני אוהבת דולפינים. אני גם אוהבת לאפות עוגות ועוגיות שאני ממציאה, בלי מתכון...ויש לי חוג קרמיקה וריקוד".
"כחלק משגרת היום שלנו, אנחנו אופים את הלחם", מספרת נעמה. "הילדים לשים ואופים, והם יודעים שאם לא נכין, למחרת לא יהיה לחם. הילדים גם אחראים לכביסה שלהם, מסדרים את הבית, מטפלים בכלבה וזורקים את שאריות המזון לקומפוסט".

והכל זורם על מי מנוחות?
"כשחיים חיי חופש, בהם אתה לוקח אחריות על הבחירות שלך בחיים, כל עשייה מקבלת מימד של שמחה", מסבירה נעמה, "גם המשימות שכביכול 'חייבים' לעשות הופכות לחלק מהמשחק והפער בין מה ש'צריך' לבין מה שרוצים לעשות- מיטשטש. אלו החיים שלנו ואנחנו חיים אותם במלואם. זורם על מי מנוחות? לא תמיד, אבל משתדלים. כולנו בני אדם, וכמו בכל משפחה, כמו בכל בית, יש גם רגעים של קושי ותסכול, יחד עם השמחה והאהבה. זה מה שהופך את החיים למלאים כל כך, לאמיתיים".

"פתרון קסם"
נועם ונעמה עברו להתגורר בבאר אורה לפני כשנה וחצי, והם מגדלים את ילדיהם בבית מאז. "במשך שנים רבות עבדתי עם מערכת החינוך הפורמאלית והלא פורמאלית כעובדת סוציאלית, גננת ומדריכת טיולים", מספרת נעמה, "ולא אהבתי את מה שראיתי שם". נעמה משחזרת את הרגע בו החליטה 'להוציא' את בתה הבכורה בת השנתיים מהבית ולשים אותה במשפחתון קטנטן אצל שכנה- חברה, לכמה שעות ביום. "דרך השכנה הכרנו את מסגרות החינוך האנתרופוסופיות הבוגרות יותר, ושחר המשיכה להתחנך בהן שלוש שנים נוספות, ושנה ראשונה בבית הספר".

ואיך היה החיבור עם הגישה האנתרופוסופית?
"היו הרבה דברים באנתרופוסופיה שהתחברתי אליהם באופן טבעי", מספרת נעמה, "השילוב של גוף ונפש, התפיסה הרוחנית, הפשטות, הקרבה לטבע, האוכל הבריא, העשייה שמחוברת לחיים, אווירת הרוגע והשקט ועוד הרבה דברים טובים".

ובכל זאת?
"הרגשנו שיש שם משהו כל כך מושלם, שיצר תסכול אצל הילדה, שמן הסתם לא הייתה מושלמת, כמו כולנו", מספרת נעמה, ונועם מוסיף: "הרגשתי שיש ניסיון לעצב את ילדינו לדמות 'אידיאלית' כפי שהתפיסה האנתרופוסופית רואה את האידיאל ולא כפי שנכון לילד הספציפי שלנו ולא אהבתי את זה כלל".
"היה לי קשה לשאת את הנוקשות והקור, את ההיצמדות לשיטה בלי להיות מספיק רגישים לראות את הילד כישות עם רצונות ואישיות משלו. משהו באווירה לא היה מספיק חי ואמיתי עבורי", מספרת נעמה. גם ניסיון להשתלב בגן רגיל של משרד החינוך לא הצליח. "לילדה לא היה טוב שם, ולנו היה קשה לתת אמון במערכת", מספרים שניהם. "החלטנו שבמקום להעביר ביקורת על שיטה חינוכית כזו או אחרת, הכי טוב יהיה אם אעשה עבור ילדיי את מה שהכי טוב להם", כך נעמה, "הקמתי גן פרטי משלי, בבית שלי. לא עבר זמן רב עד שמצאתי עצמי מגדלת ילדים של אחרים בגן שבביתי, בעוד שילדיי שכבר בגרו נאלצו לנסוע בכל יום למסגרות חינוך אחרות".
נעמה לא העלתה בדעתה שישנה אפשרות אחרת, עד אשר שמעה עליה ממשפחות נוספות. "פתאום נפתח לי חלון למציאות שהרגישה לי כל כך נכונה, מן פתרון קסם כזה. כל כך הרבה שנים חיפשתי את המסגרת החינוכית האידיאלית עבור ילדיי לגדול בה, עד שהבנתי שאין כזו! הלכתי רחוק לחפש פתרונות מושלמים בחוץ, בזמן שהתשובה הייתה כל הזמן כל כך קרובה אליי - כאן בביתי, בחיקי. לא שבבית הכל מושלם, בכלל לא, אבל לפחות פה הם יגדלו בסביבה הטבעית שלהם, עם דמויות בוגרות משמעותיות שאוהבות אותם-ומאפשרות להם להיות מי שהם -עם ההורים!".

הילדים שואלים, ההורים עונים
"הרעיון שעומד עבורי בבסיס החינוך הביתי הוא לאפשר לילדינו לחוות את הילדות במלואה", מספר נועם, העובד במרכז לצפרות באילת וגם מורה ללימודי סביבה וצפרות. "חשוב לנו לתת לילדינו לחיות כמו ילדים. לימודים עיוניים דורשים מוכנות נפשית ורגשית, שאינה תמיד באה בקשר ישיר עם הגיל של הילד". נועם ממשיך ומסביר על החשיבות שרואים נעמה והוא בשמירה על יצר הסקרנות הטבעי שיש לילד, על הרצון ללמוד, להחכים, להבין. "הסקרנות היא דבר טבעי אצל ילדים. ההתערבות שלנו כמבוגרים עלולה רק להגביל את הדמיון והיצירתיות שלהם", אומרת נעמה. "כל הכוונה שלנו רק מנציחה את דפוסי החשיבה, ההתנהגות וההתמודדות שלנו, ולא מאפשרת לילד להביא משהו חדש לעולם", ממשיכה נעמה ומוסיפה, "ואני גם מצטרפת לדבריו של נועם, שבגרות אפשר להשלים, וילדות לא".

אז איך עושים את זה ת'כלס? אתם עושים שיעורים יזומים שעכשיו לומדים נושא מסוים, או שהילדים באים ושואלים שאלות וזה הופך ללמידה? "אנחנו לא מורים ואיננו עוסקים בללמד את ילדינו. ובכל זאת, ילדינו לומדים מאיתנו הרבה מאד", מציינת נעמה, "עצם הנוכחות ההורית משמשת עבורם מודל לחיקוי. הלמידה היא הדדית. החיים יחד בבית מעניקים לכולנו הזדמנות ללמוד האחד מהשני, האחד עם השני, אנחנו שואלים שאלות ומחפשים תשובות, וזו הלמידה האמיתית עבורנו". "אנחנו לא מכינים מראש תכנים לימודיים שנראים לנו חשובים לילדים ללמוד אותם", מסביר נועם, "בדרך כלל הכל קורה באופן טבעי. למשל, אנחנו יושבים ומביטים בחלון רואים עננים. אני יכול להציע לילדים שעכשיו נשב ונלמד ביחד איך נוצרים עננים", ונעמה מוסיפה: "או שהילדים רואים אדים שיוצאים מאחד הסירים במטבח, הם עושים את החיבור, ומתוך זה כבר נוצר שיעור שלם- על מה זה אדים ומה זה עננים ומה זה אובך וערפל וכו'".
"צריך הרבה סבלנות, משהו שאין אותו כל כך בבית הספר", אומר נועם, "בית הספר פשוט לא בנוי לסבלנות כזו שמאפשרת להיות קשוב לרצון הילד, להמתין להבשלתו ומוכנותו לשאוב את הידע".

והסבלנות הזו מתאפשרת באופן טבעי בבית?
"החינוך הביתי מאפשר לילדים לבחור את תחומי העניין שלהם בעצמם, לקבוע את קצב הלמידה שלהם ואת הדרך והאמצעים שאליהם הם מתחברים באופן טבעי בעצמם", מסביר נועם, "במקרה כזה, כשהלמידה נעשית מבחירה חופשית וממקום אישי ופנימי, היא עמוקה ואמיתית". נועם, המלמד בבית הספר 'ימין הרצוג' ובבית הספר 'מעלה שחרות' ביטבתה, מציין, כי: "חינוך אינו מקצוע. חינוך צריך להגיע ממקום רגשי וערכי, אמהי ואבהי. עבודת החינוך אינה רק העברת ידע, ולא משנה באיזו דרך מקצועית הוא מועבר. מחויבת להיות הקניית יכולות רגשיות, ערכיות ויכולות למידה עצמית".
לאלו נושאים או ערכים אתם מקנים חשיבות בחינוך ילדיכם?
"חשוב לנו לגדל את ילדינו להיות בני אדם טובים", עונה נעמה. "טובים לעצמם, נאמנים למי שהם, עוסקים במה שעושה להם טוב וטובים לסביבה, במובן של מכבדים את האחר עם השונות שלו, עוזרים לזולת, תורמים לחברה". "המסר של לאהוב את מה שאתה עושה ולעשות את מה שאתה אוהב עובר לילדים, ולא רק בגלל שזה ערך שאנחנו מאמינים שחשוב לחנך לאורו, אלא משום שכך אנו חיים", מסבירה נעמה, "הילדים מקבלים ולומדים מאיתנו בין אם נרצה בכך או לא, ולא משנה היכן הילדים לומדים. עצם הנוכחות ההורית בעלת השפעה רבה על חינוך הילדים, ולא משנה כמה שעות ביום נמצא הילד עם הוריו".
"חשוב לנו להקנות לילדים אהבה ללימודים ורצון לחקור", מסביר נועם, "אנחנו כמבוגרים משמשים מודל עבור הילדים, אז אם חשוב לנו להעביר ערכים מסוימים, עלינו קודם כל לחיות אותם בעצמנו. הילדים כבר קולטים ומפנימים את כל מה שהם צריכים".
זה לא פשוט לשמש מודל חיקוי כל הזמן.
"בוודאי שלא, זו עבודה לכל דבר, ואין את מי להאשים בטעויות", אומרת נעמה ומחייכת, "אם חשוב לנו לחנך את ילדינו כך שייקחו אחריות על הבחירות שלהם ועל המעשים שלהם, אנחנו כהורים צריכים לעבוד על עצמנו כדי לשחרר את המקום הזה של 'אני יודע מה נכון ומה טוב בשבילך' ".
והניסיון שצברתם וחכמת החיים שלכם בטלים? יש לכם מה להעביר לילדים?
נעמה: "בוודאי, אך זה לא אומר שאנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב עבורם. חשוב לנו שהם יבדקו את גבולות היכולת והמגבלות שלהם בעצמם, שיחוו וילמדו מתוך ניסיון וטעייה, מתוך צמיחה פנימית, שיפעילו שיקול דעת עצמאי ולא יפעלו רק כרובוטים ממושמעים הנענים למקור סמכות חיצוני".

מה דורשות הרשויות?
כשמקליקים 'חינוך ביתי' באתר של משרד החינוך, מתקבל חוזר מנכ"ל בנושא, הדורש להגיש תכנית לימודים שנתית. "בשנים האחרונות", מספרת נעמה, "בעיקר בעקבות הגשת בג"ץ בנושא, הולכת וגוברת המודעות בקרב הציבור הרחב לנושא, ומתוך כך, גם גוברת הפתיחות בקרב הממסד. משרד החינוך לומד להכיר מקרוב את התחום, וגם הנהלים נעשים גמישים יותר".

אז בעצם כשנה וחצי אתם מחנכים כך את ילדיכם?
"דרך החינוך שלנו את ילדינו תלויה במי שאנו- בדרך שבה אנו מתנהלים ומנהלים את תפיסת עולמנו, ואין לכך קשר עם הימצאותם או היעדרותם של הילדים ממסגרות חינוך ממוסדות", מסבירה נעמה, "מה שהשתנה לאחרונה, מאז שעברנו לגור בערבה, זו העובדה שכולנו חיים יחד, כל המשפחה, בבית".

האם אתם רואים בדרך החינוך הביתי עיקרון מוביל בחייכם?
"החינוך הביתי הוא רק נדבך אחד מאורח החיים שלנו, בו אנו בוחרים לקחת אחריות על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו ושל ילדינו", מסבירה נעמה, "אנחנו משתדלים לאכול כמה שיותר טבעי, בריא ואורגני, חיים בפשטות,על פי ריתמוס הבריאה, כלומר קמים בזריחה, הולכים לישון בשקיעה, מגדלים ירקות וצמחי תבלין בגינה,יוצאים להליכות בוקר מוקדמות, קוראים, מתבוננים, מקשיבים, מרגישים, יוצרים, לומדים... מהחיים. לא רואים טלוויזיה, לא שומעים חדשות, לא אוכלים זבל, לא מכניסים תרופות רעל לגופנו, לא עסוקים כל היום בלהתאים עצמנו להשפעות הסביבה. חולמים את המציאות ואז חיים את החלום. בוראים לנו כל יום מחדש, עם אמון ואמונה שהכל לטובה".

האם תמליצו על דרך זו לאחרים?
"טוב לנו לחיות יחד בבית, זה נכון עבורנו, אבל זה לא מתאים לכל אחד", מציינת נעמה, "כמו שלנו טוב מחוץ למסגרות הממוסדות, כך יש מי שדווקא המסגרת עושה לו טוב. אין פה נכון או לא נכון, אלא מה שנכון לנו לעכשיו, ומה שנכון עכשיו גם למישהו אחר. אני כן יכולה להמליץ", מסכמת נעמה, "להורים שקוראים את הכתוב כעת, להעז להרפות מתפיסות השבי שמנחות אותנו בכל פעולה, לנסות לשחרר את עצמנו מכבלי ה'צריך', ה'אין מה לעשות, חייבים', או 'ככה זה בחיים', ולהתקרב לעצמנו, לאפשר לעצמנו להרגיש מה נכון עבורנו, עבור משפחתנו, להקדיש יותר תשומת לב לאמונות או מחשבות שמנחות אותנו בכל פעולה ולהשפעה שלהן על הבחירות שלנו, על החיים שלנו ועל החיים של ילדינו. מה אנחנו כהורים רוצים עבור הילדים שלנו, בסופו של דבר? שיגדלו להיות מאושרים ובריאים. זה העיקר! חשוב שניתן לעצמנו את החופש לבדוק - מה עושה אותנו מאושרים".

ביקור בארץ לעולם לא
אחרי שזהר הראה לי את העפיפון שהכין, המשכתי וראיתי על המדרכה את שחר ואיילת יושבות ומציירות עם גירים צבעוניים על המדרכה. איילת בת השנתיים הראתה לי את הלב הענק שמצויר שם. נכנסנו לבית, מרווח וגדול, וזהר לקח אותי לחדר שלו, הראה לי ספרים שיש לו על ציפורים וחיות. גם שחר הראתה לי את החדר שלה ואחר כך הלכנו לשבת על המחצלת בסלון. פתאום מצאתי את עצמי עם שלושה ילדים מקסימים, אמיתיים, חייכנים, מלאי בטחון, שמראים לי כל מיני דברים שהכינו או מצאו, ספרים שהם אוהבים, משחקים... הם פתחו לי את הדלת לעולמם, ולא היה שם ולו לרגע, איזשהו משחק, העמדת פנים, הצבת גבולות של "אני מבוגרת ואתם ילדים". פשוט היינו. ארבעתנו יחד. נתתי להם לקחת אותי לארץ לעולם לא, והם הזכירו לי כמה זה טוב להיות ילד. על אמת.

וואו נעמה איזה יופי!
ממש התרגשתי לקרוא @}

_נ_ע_מ_ה_*

ברוך השם,הכל בסדר,תודה.
לכל המתעניינים בשלומי-שלומי בטוב. אני כבר נראית כמו חתיכת בטטה גדולה ומתהלכת כמו צפרדע.המראה דווקא די מחמיא לי. סוף כל סוף אני יכולה להתגאות בבטן הגדולה שלי ,סוף סוף יש הצדקה לקיומה (אחרי שנים שאני סוחבת אותה איתי לכל מקום,ללא שום סיבה נראיית לעין...)
האמת שכבר לוחץ שם למטה,אז אני משתדלת לשמור יותר , לנוח,לשכב,לתת לגוזל/ית הקטן/נה שמתבשלים שם יותר שלווה. מי יודע,אולי זה גם ישפיע על אילו תינוקות הם יהיו. שלושת ילדיי הגדולים לא שמעו על זה שתינוקות אמורים לישון הרבה. קיבלו את האנרגיות הבלתי נדלות שלי יחד ,עם הכל,עסקת חבילה.
הפעם,כבר מרגישה את הגוף שלי עייף יותר,נשחק מהריון להריון
לא לדאוג. אני דואגת לעצמי ודואגים לי
ברוך השם,הכל בסדר.
תודה

הי נעמה

וואו...איזו כתבה מדהימה. ממש התרגשתי לקרוא!
שמחה שאת בטוב.
חיבוק גדול.
אילת.

נעמה, הכתבה ממש מקסימה: גם הכתבה עצמה שכתובה באופן מאוד אוהד. וגם איך שאתם משתקפים לי ממה שקראתי.
מאוד נהניתי לקרוא.
אתם נשמעים מקסימים, ומאוד מחוברים לחיים האמיתיים. (חיים מהסוג שאני שואפת אליהם).

גם יצא לי לקרוא קצת בבלוג שלך פה בימים האחרונים, ואהבתי לקרוא. (לא יצא לי לקרוא כאן עד עכשיו, רק עקבתי בהתחלה אחרי הנסיונות שלך להקים קהילה של חינוך ביתי).
הבלוג ארוך, אז אני רוצה למצוא זמן לקרוא את כולו, או לפחות חלק גדול יותר ממנו.

תודה על כל ההשראה שאת מביאה.

נעמה והמשפחה, כתבה מעוררת קנאה.
חג שמח.
אנחנו עדיין חושבים לבוא לבקר. ועדיין חושבים איך לגור עם קהילה.
לדוגמה, חשבתי שהייתי רוצה לגור בחיים כמה שיותר אקולוגיים.
זה נראה לי מתאפשר גם אם חיים בקהילה המצטופפת סביב מבנה או מבנים ציבוריים משותפים. ומסביבה חלקות אורגניות של גידולים שונים.
אז כדי לחסוך בצריכת החשמל, לגור בשני חדרים עם שירותים ומטבח מינימלי. (מספיק חדר אחד, אבל הייתי רוצה חדר לאורחים).
ובמרכז הקהילה יהיה מבנה משותף בו יוכלו הילדים לבלות ונוכל לבשל ולאכול.
הרעיון דומה קצת לחיים שיתופיים.
כשגרתי בקיבוץ, לא אהבתי את חוסר הפרטיות, אבל חשבתי שלעשות כביסה במשותף, לבשל במשותף ולאכול במשותף זה גאוני.
עד כאן כמה מחשבות

האם תגיעו למפגש מדברי?

חניתה שלום
אשמח לשתף אותך בהזדמנות בפנטזיה האקולוגית שלי. פשוט כבר מאוחר בלילה (מוקדם בבוקר...|)ואין לי סבלנות לזה כרגע.בינתיים אנחנו חיים ביישוב קהילתי די "קונבנציונלי" ומנסים להשפיע "בקטן",דרך החיים שלנו,דרך העשייה שלנו,וזה עובד. מאמינה שכנראה עבורנו הרעיון של למצוא את מקום המגורים האידיאלי,כפי שאני חושבת שאידיאלי,עבורנו,-זה לא ריאלי.עלינו ליצור אותו בעצמנו,מתוך החיים הנוכחיים שלנו,מתוך היש והקיים סביבנו,לנסות ולהיטיב,כמיטב יכולתנו.
זה נשמע כמו אוסף ססמאות בגרוש,אבל באמת מאמינה בזה.
לגבי המפגש המדברי:
אנחנו נגיע רק לקצת, ביום שישי. (בדרך צפונה לביקור משפחתי...) יהיה נחמד לפגוש ולהפגש
ביי.

מראה

כמו בבואה שמשתקפת במים הצלולים,רואה את דמותי, את הוויתי,חודרת מבעד לדמות הילדים,ושולחת קרניה חזרה,באותו דיוק,עם אותם הפרטים הקטנים. כאילו לא מפריד בנינו דבר. כל ילד משקף עבורי צד אחר שבי. ואי אפשר להתעלם,אי אפשר פשוט להמנע מלהסתכל במראה. היא ניצבת שם,אורבת בכל פינה,מסתתרת מאחורי כל דפוס חשיבה/התנהגות שלי. ואני רואה אותם – רואה אותי ואין מנוס. זו אני,אין ספק. מוצאת עצמי מהרהרת: אם זו אני,אז זה די סבבה. אני די מרוצה ממה שאני רואה,אבל למה,למה לעזאזל אני לא יכולה להיות מרוצה מהם , מאותם החלקים שלהם שמשתקפים בי,מאותם חלקים בי שמשתקפים בהם ?...

כל יום קוראת לקטנטונת את פלוטו:"מתוך הבריכה מביטות בו עיניים,של כלב,מה יש שם מתחת למים?"
רק בת שנתיים וכבר מפנימה,בכזו קלות,את רעיון הבבואה,את ההשתקפות של דמות הרואה עצמה דרך משהו/מישהו אחר. ואני,למה אני לא רואה?
קטנטונת החליטה היום לתת דרור ליצירתיות שלה וקישקשה בצבע שלא יורד על הקיר. אני מוצאת עצמי מוצפת בהורמוני עצבים של הריון,וצועקת: לא!לא! לא מציירים על קירות!!!
לוקח לי לפחות שעה עד שנופל לי האסימון: מה אני רוצה ממנה? הרי רק אתמול ראתה אותי צובעת את הקיר בחדר השינה ,הרי כל יום היא עוקבת אחרי האיורים שאני מציירת על החרסינות,אז למה לי מותר ולה לא? למה מה שאני עושה זה בסדר והיא מקבלת רק "לא!לא!".
למה זה מכעיס אותי?הרי אם אני אוהבת את החלקים האלו שבי,את היצירתיות ואת החופש לצייר איפה מתי ואיך שבא לי,למה קשה לי לראות את ההשתקפות הזו שלי בה?

עוקבת בציפיה אחרי בת ה 9 שלי,מחכה בכליון עיניים לרגע שבו תגמע בשקיקה ספר אחר ספר. והיא-לא ממש מעניין לה לקרוא. לא מושך אותה. תמיד תעדיף ליצור/לאפות ולבשל/לטייל/לשחק/לעבוד בגינה
ונחשו מה? יפה ניחשתם. אלו גם ההעדפות הברורות שלי. לשחק עם אחותה הקטנה כאילו היתה בובה,לטפל בה,להשתעשע ברעיון האמא הקטנה ,אז למה לאמץ את המוח והעיניים בקריאת אותיות מודפסות בכריכה קשה, כשאפשר להנות כל כך מרכיבה פשוטה על אופניים כששערה מתנופף ברוח והיא שרה בקולי קולות???
מתי אני לאחרונה צללתי לקרוא איזה ספר טוב?כמה שעות ביום אני מקדישה לעשייה שאני אוהבת,שמחוברת לחיים,וכמה אני מתאמצת לקרוא? אז מה אני רוצה ממנה? למה קל לי להשלים עם מי שאני בוחרת להיות וכל כך קשה שלא לצפות ממנה לעשות את מה שאני עצמי לא עושה?

מתבוננת בבן ה 6 שלי,כמה הוא עצמאי- בחשיבה,בעשייה,בהתנהגות.כמה חופש הוא לוקח לעצמו להיות מי שהוא,לעסוק בדברים שהוא אוהב: הציפורים,הים,הטיפוס על ההרים,חיפוש האוצרות,כושר ההמצאה והדמיון המפותח.וכשהוא עסוק בזה- שום דבר אחר כאילו לא קיים. מרוכז ומכונס בעצמו. וכמה שאני אוהבת את החלקים האלו שבו,שבי. אז למה לעזאזל מעצבן אותי כל פעם מחדש כשהוא לא מתייחס אליי בשעה שאני קוראת לו? למה זה כל כך מכעיס אותי שהוא לא מכבד ולא רגיש לצרכים של אחרים סביבו? הרי אני בדיוק,אבל בדיוק- כמוהו!
היום צפינו בסרט וידאו ,כולנו יחד. הגדולה קמה לרגע לשירותים וכשחזרה-ביקשה שנעדכן אותה מה קרה בינתיים. ואנחנו- גם אני וגם הוא,היינו כל כך שקועים בסרט,בעצמנו,שבכלל לא שמענו אותה. בחיי!לא שמעתי!
מתבוננת בבני שלא מוצא עניין במשחקי חברה עם ילדי השכונה. מצד אחד אני אוהבת את החלקים האלו שבו,שבי- הוא לא מוכן להתפשר על איכות. לא מעניין אותו ליצור קשרים חברתיים רדודים ןלא משמעותיים עם ילדים ש...סתם. לא מעניין לו . יעדיף תמיד לטפל בציפור פצועה,להמציא איזה כלי או לשחק במחנה שלו. ובאמת אין לו פה חבר איכותי באמת (כמו שיש לאחותו הגדולה). ואני- מתי אני ישבתי לי בגן השעשועים להתרועע ולשוחח שיחת חולין עם השכנות? לא מעניין לי. אין לי זמן מיותר לבזבז על הא ודא עם אנשים שאין לי איתם חיבור אמיתי . אז למה בכל זאת מקנן בי פנימה איזה רגש אשם ש"בגללי",בגלל מי שאני,גם הבן שלי גדל להיות אנטיסוציאלי בעליל? למה הבחירה שלי להסתגר בתוך עולמי נראיית לי לא רק לגיטימית אלא אף מבורכת ,אבל כשהוא בוחר באותה הדרך-עם זה קשה לי להשלים?

מראה

כמו בבואה המשתקפת במים הצלולים....

ואני מתבוננת,אני רואה,כי אני הרי מודעת לעצמי ודואגת שהמים יישארו צלולים,לא בורחת מהמראה. אפילו די מרוצה ממה שמשתקף דרכה. אז למה?למה קל לי להיות שלמה עם מי ומה שאני בוחרת להיות,וקשה להשלים עם הבחירות של ילדיי,שהם בעצם בחירות כל כך דומות לשלי,מה אני רוצה מהם?

מראה

נעמה - תודה על הכתיבה הנפלאה הזו, המהדהדת. כתבת דברים שאני מאד מזדהה איתם ולגבי עצמי לפחות, התשובה על הלמה מחזירה אותי למקום שבו אני מבינה שעוד ארוכה הדרך עד שאהיה שלמה עם מי ומה שאני בוחרת להיות ...
שבת-שלום

וואו נעמה, זה כל כך נכון גם אצלינו. אני ממש יכולה לראות אותנו במילים שלך. כמה ביקורת שיוצאת ממני לפעמים על הילדים ובדרך כלל בדיוק על הדברים בהם הם כמוני או כמו שהייתי רוצה להיות.

ג ש ם

ג ש ם

טיפות ראשונות השנה יורדות וממלאות אותנו התרגשות.
אז מה אם זה נמשך רק חצי דקה . ואז מה אם החמניות שלנו פורחות . זה הגשם שלנו!

הי!
ירמי פינה את יום רביעי, אז אנחנו נצא לדרך (הארוכה) ביום רביעי. איזו התרגשות, אני חושבת שלא הייתי בערבה לפחות שלש שנים.
מתאים לכם שנגיע אליכם בסביבות אחה"צ? האם נוכל להקים אוהל בחצר שלכם?
תרגישי בנוח, אם לא מתאים אנחנו נמצא מה לעשות, הערבה בנשמה שלי...

לגבי השמן, עדיין לא הגעתי לטעום אותו, ובכל אופן, גם אם היה מוצא חן בעיני, יש בעיה להשיג 2 ג'ריקנים ממנו לפני שנצא לדרך.
אבל... יש מצב לשמן ממקור אחר,
מחר אדע סופית.
450 שח ל 17-18 ליטר , יכול להיות שיהיה חריף, עדיין רוצה?
איך אוכל ליצור קשר, כדי להתייעץ איתך?

הי חניתה
מוזמנים לבקר בשמחה. לא תצטרכו להקים אוהל. יש לנו סוכה גדולה בחצר(עם מזרונים...), ואוהל טיפי (במצב לא הכי אבל סביר).וגם שפע מקום בבית (ובלב...)
לגבי השמן-הורי כבר קנו לי 17.5 ליטר קצת חריף מארי מת"א,אז אין לי צורך בעוד אחד כזה. רק אם יש לך משהו יותר טוב ויותר זול.
אנחנו ב 077-7575848 .נשתמע...

יותר זול לקנות את הבריכה שמומלצת בתחילת הדף. אני קניתי אותה ב110 שקלים בחנות צעצועים. הייתי נותנת לך אותה אבל היא כבר עברה הלאה.
זה כמובן, אם יש מקום להכניס אותה לחדר הלידה.

לגבי שמלת הנקה,
יש שתי אפשרויות לפתחי הנקה,
אנכיים, בשני הצדדים, קצת פנימה מבית השחי, בין הקו של בית השחי לבין קו הפטמה.
או פתח אחד אופקי לרוחב החזה (כמו שאני המצאתי).

את הפתחים ניתן לסגור על ידי ריצרץ או ע"י הוספת בד כפול אלסטי.
במקרה של חזה גדול, צריך פתח יותר ארוך ולדאוג למספיק בד חופף (מקווה שמובן)
אם את בעניין של דיסקרטיות, אז הייתי מוסיפה, חתיכת בד נוספת כמו סינור שתלויה מהצוורון כלפי מטה ומכסה את החזה לגמרי. כך ניתן להרים אותה כדי לחבר את התינוק ולהניח אותה מעל לראשו כשהוא יונק.

עדיף שהבד יהיה אלסטי והגזרה רפויה (השמלה שלי לא כזו ולכן לא נוח להניק איתה בשכיבה, זה חיסרון מבחינתי).

אנחנו פרשנו מוקדם מהמפגש עקב שלשולים וחולשה.

שוב תודה על האירוח החם, המפנק והספונטני, היה טוב לפגוש, חושבת עליכם...
תהנו במרכז...