חינוך ביתי לא מה שחשבתם

[בוקר_טוב*]

מכירה את זה שיש כביסה, כבר שמת אותה במכונה רק שאין לך כוח להפעיל? אין לי כוח להפעיל כי אני יודעת שאצטרך לטפל בחרא הזה אחר כך ולא בא לי. לא בא לי.

[בוקר_טוב*]

עוד יום של בלגן עוד יום של מטבח עוד יום של פתרון בעיות ותהיות. הרבה תהיות. מה אנחנו פאקינג עושים?

[בוקר_טוב*]

איזו מן בחירה משונה להיות עם מי שמשקף לך את הדברים הכי קשים בעצמך שלוחץ לך על לחצני החולשה נון סטופ ועוד בחרת להיות איתו כל היום וכמעט בלי חברים
לא, אל תציעו לי מפגשי חנ"ב, תודה

[בוקר_טוב*]

בונה, יש אנשים שזה אשכרה לא כזה פסטורלי אצלם.ץ כלומר, זה בטח לא פסטורלי אצל אפחד, אבל נראה לי שיש דרגות פסטורליות...אנחנו חיים בבידוד חברתי וזה לא קל

[בוקר_טוב*]

עם כל הקושי והשגעת אני לא מסוגלת לחשוב על אופציה אחרת. נגיד - ביצפר ולא משנה כמה יחפרו לי על זה שיש בתי ספר מעולים וטובים וחביבים ופתוחים ומקבלים ומכילים. לא יכולה
וקשה לי ככה

[בוקר_טוב*]

טוב צריכה לצאת לעשות הסעות

[ההולכת_בדרכים*]

מקשיבה...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מעניין...תמשיכי...

[עולם_חדש_מופלא*]

מאזינה (כדי לגוון (-:)

[בשמת_א*]

התמקמתי. מקשיבה
(תודה על התזכורת, בדיוק הפעלתי עוד מכונה P-: )

[מרינה_מאוהבת_בים*]

נגעת בנקודות שכן מה שחשבתי...
מקשבה}

[בוקר_טוב*]

איך נקודת המבט יכולה להשתנות ברגע כשיש פתאום חברים ואיך שהיא צונחת מיד אחרי

[בוקר_טוב*]

היום מישהי אמרה לי: הראש שלי לא במקום כשהם לא הולכים לביצפר, איך את יכולה ככה כל היום?
מי אמר שאני יכולה?! שאלתי בעצבים
למה תמיד חושבים שאם אני איתם בבית אז אני כליל השלמות מכילה אוהבת מתוקתקת עם פניות רגשיות מנטלית פיזית ומה לא?

[בוקר_טוב*]

תודה לכולכן על ההקשבה

[בוקר_טוב*]

אז הילדים כאן הם לא בדיוק מוגלי והם גם לא לומדים לקרוא מרשימות קניות כי לאמא שלהם אין זמן או ראש במקום לערוך רשימות קניות איתם
נמאס לי מהעבודות הסיזיפיות הלא נגמרות האלה ששודדות לי את הזמן עם הילדים

[בוקר_טוב*]

יש כאן רצון חזק ללמידה לחוברות דוקא אבל אין הפאקינג זמן לשבת איתם

[בוקר_טוב*]

היום פגשנו משפחה מסגרתית לחלוטין והבת הגדולה שלהם עשתה לילדים שלי ולילדים של השכנים "קייטנה"
הצצתי בחדר כשהיה כל כך שקט וראיתי את כולם יושבים ומכינים שרשראות (שרשרות או שרשראות?) לסוכות
יצאתי החוצה עם גוש בגרון
אצלי זה לא היה קורה
כי אצלי הם היו רבים
ואני הייתי מתרגזת
והיינו שוברים את הכלים
אז לא עושים וזהו

[בוקר_טוב*]

זה לא שיש פה חיוכים וחיבוקים כל היום
אני יודעת שגם כשהילדים במסגרת זה לא פותר את כל הבעיות
אבל למה להיות איתם בחיכוך כל היום?
התהיות שלי אם זה בריא. זה בריא? זה בריא להם? זה בריא לי?
בחברה שבה כולם הולכים למסגרת אולי כדאי שהם יהיו קצת חלק מהעדר, מה קרה???
אפשר לחשוב שיצאו לי מהם פנינים מהחינוך הביתי הזה, מה אני כל כך מתעקשת?

[בוקר_טוב*]

בחופש הגדול זה עשר. נחשו למה? כי יש מלא חברה. כולם בחופש. מי מרגיש את הילדים
אבל אנחנו לא חיים באידאל כזה ואחרי כל חופש גדול יש נפילה..לא מספיק מגיעים החגים שזה גם ככה דכאון
זה בא בדיוק אחרי החופש

[בוקר_טוב*]

אחרי כל חופש גדול לאפחד אין זמן אלינו כולם זורמים למסגרת שלהם משמונה עד אחת או שמונה עד חמש
ואחה"צ שלהם זורם עם אלו שחוו איתם את חוויות החצי הראשון של היום

[בוקר_טוב*]

גם מיטה משפחתית, אגב, משלב מסוים זה לא בדיוק מה שחשבתם..

[בוקר_טוב*]

להיות בחינוך ביתי בשבילי זה כמו להיות עם לב שבור כל היום
במיוחד בלילה
כשהם הולכים לישון
ואז את עושה חשבון נפש.. איי אייי, כל כך כואב לי בלילה כשאני עושה ספירת מלאי ליום שחלף
הילדים זו הרי הנקודה הכי רגישה בחיים שלנו

[בוקר_טוב*]

ניסיתי. ניסיתי את אחריות מול אשמה
ניסיתי את כל הדפים את כל הספרים את כל החיטוטים הפנימיים
אבל זה לא מקל עליי בבחינת "מרבה ידע מרבה מכאוב"
להיות עם הילדים זה כמו לחטט בפצע הפתוח כל רגע ורגע

[בוקר_טוב*]

אנחנו לא גרים בחמולה ואנחנו רוב הזמן לבד
החברה זה עקב אכילס של החנ"ב אין מה להגיד

[בוקר_טוב*]

שיר שמאוד מדבר אליי עכשיו הוא לילה כיום יאיר של אביתר בנאי
לילה כיום יאיר מספר תהלים שנכתב ע"י דוד המלך, ספר התהלים הזה מלא בתיאורים של מאבקים פנימיים בין כוחות אפלים לכוחות מאירים בנשמה
כל מילה בשיר הזה פורטת על מיתרי נפשי העדינים ביותר
הקשורים כמובן, בילדיי

[אורלי_נ*]

בוקר טוב, את יודעת מה? את מזכירה לי דף אחר כאן שמספרת מישהי על איך כל כך היתה אדוקה בדעותיה וקנאית לדרכה שלא הבחינה שהתינוק שלה יורד במשקל בגלל הנקה לקויה. למזלה היא תפסה את זה בזמן ומלבד לקח הגון וחשוב לחיים לא קרה דבר.
מה הלחץ?
למה לסבול? שום אידיאולוגיה לא שווה סבל וקנאות כה רבים.
אני איתך בחינוך הביתי, שלא תטעי. אני פשוט חושבת, שלפני המשגייס שלנו צריך לברר מה הילדים רוצים. מה יעשה להם טוב.
למה לא תחפשי איזושהי פשרה באמצע? מסגרת יותר פתוחה, לא בית ספר קונבנציונאלי? למה את חושבת שהצרכים שלך לא חשובים? את באמת מאמינה שהילדים מעדיפים להיות בסיר לחץ כל היום מאשר לנשום קצת אוויר? נראה לי שאת צריכה קצת לשחרר. חבל שבעוד כמה שנים תהיי עוד יותר רצוצה ושחוקה ותסמכי עלי, הילדים לא יעריכו פסיק מן המאמץ שלך, ואולי גם בצדק.
קחי אוויר, תשקלי אופציות והכי חשוב, נבר סיי נבר.
ובלי קשר, שולחת לך חיבוק וחיוך, לבוקר קל יותר

[ההולכת_בדרכים*]

אני הייתי בודקת פנימה למה כל כך חשוב לך לקיים חינוך ביתי, ומתחילה משם את מסע החיפושים אחרי הפתרון המתאים לשיפור המצב.
אופציה נוספת: לשקול מעבר למגורים בסמיכות למשפחות חינוך ביתי נוספות (אפילו אחת או שתיים במרחק הליכה יעשו את ההבדל).
וכן, בחינוך ביתי יש גם קשיים. מי שחשבה שזה רק פרחים ופרפרים תיתקל במוקדם או במאוחר במפוצצי פנטזיה כאלה ואחרים...
אבל לכל מצב יש פתרון, וכדי לגלות מהו הפתרון שלך תצטרכי לחפור קצת לגבי המניעים, הציפיות, האפשרויות... ולעשות שינויים כלשהם -
בבחירה, בתנאים או בתפיסה.

[בוקר_טוב*]

בוקר טוב
הבוקר התחיל בקיטורים

[בוקר_טוב*]

סיר לחץ כל היום? ביצפר זה לא סיר לחץ? מה סיר הלחץ שלהם כאן באמת עכשיו שאני חושבת על זה?
חשבון הנפש שלי צריך להיות אם הם לא זקוקים לסיר הלחץ של ביצפר
אולי הם כן מפסידים משהו לחיים ככה

[בוקר_טוב*]

אז זהו
שרציתי לכתוב על המניעים לחנ"ב כי אני כל הזמן בודקת את עצמי
יש הרבה מניעים לא כולם קשורים אליהם

[בוקר_טוב*]

נתחיל מזה שגם ילדי המסגרת החינוך שלהם בא מהבית, מההורים
איך שרואים את זה... אנשים חושבים שהם שולחים לביצפר ובזה נגמר הסיפור אבל כל ילד מביא איתו את החינוך מהבית
אז אם כבר עשיתי רושם של סיר לחץ כנראה שביצפר לא ישפר את זה

[בוקר_טוב*]

אז מה הביצפר יכול להביא איתו? ילדים מחוץ לבית, העמסת ידע, בעיות חברתיות ואולי חברים

[בוקר_טוב*]

אני אוהבת להיות איתם בבית בסך הכל
זה לא מוריד מהדילמות והקשיים
בעיקר החברתיים
מהעומס - הכל עליי

[בוקר_טוב*]

כל היום להיות בהתנגדות
כנס הביתה - לא רוצה
אל תרטיב את כרית הדיו - הנה קערה מלאה במים וכרית דיו טבולה
אני שוטפת עכשיו את המדרגות, אל תעלי - היא עולה
את יכולה לשבת? היא הולכת בעצלתיים בכוונה
רוב היום יש התנגדות אין שיתוף פעולה
רוב היום זה מלחמות

[בשמת_א*]

_ניסיתי. ניסיתי את אחריות מול אשמה
ניסיתי את כל הדפים את כל הספרים את כל החיטוטים הפנימיים_
לא ניסית, יקירתי. לא ניסית.
לא שאני באה להוסיף לך שמן למדורת הכאב, אבל גם אני אמא בחינוך ביתי, את יודעת, ולא מאתמול, והרבה מהדברים שאת כותבת מדברים אלי, אבל אני יודעת היטב את ההבדל שבין "ניסיתי" לבין "הצצתי ועשיתי כאילו אני מודדת אבל זרקתי את זה מהר כי יש סכנה שזה יכריח אותי לצאת מה-comfort zone שלי הרע-אך-המוכר ואז מה אני אעשה".

ואני כותבת לך את זה כי בדיוק השבוע יצא שהעבודה שאני צריכה לעשות עכשיו היא כנראה מאוד קשה, כי פתאום התבוננתי אחורה על חיי והבנתי שאותו השיעור חזר לי פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם.
כל פעם קיבלתי הזדמנות לבחור:
כן או לא?
לבחור בי, במהות שלי, במה שבאמת מתאים לי, באומץ, ביושר ולטווח הארוך?
או לבחור בפחדים, בטווח הקצר, במה שלא באמת מתאים לי, להתפשר כדי לא לאבד, לא לאבד מה בדיוק?
את עצמי איבדתי בכל פעם שאמרתי כן כשהייתי צריכה להגיד לא.
וכל פעם שאיבדתי את עצמי, נעשה יותר קשה בפעם הבאה לבחור בי.

להיות או לא להיות, באמת זו השאלה 0-:

[בוקר_טוב*]

הקיטורים משגעים אותי כמה שלא אתאמץ תמיד יהיו לא מרוצים
אחד בוכה השני צוחק ולהפך

[בוקר_טוב*]

לא ניסית, יקירתי. לא ניסית.
באמת שניסיתי אלא ש -

פתאום התבוננתי אחורה על חיי והבנתי שאותו השיעור חזר לי פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם.

אני חושבת שלזה התכוונתי כשאמרתי שהם לוחצים על לחצני חולשה
העבודה בחינוך ביתי היא בלתי נגמרת ואין שם בדיוק
comfort zone

אולי יש אבל לא בשלב שלי? לא יודעת
למה הם רבים ביניהם? למה הם מתנגדים לי? למה הם מייללים ושום דבר אף פעם לא משביע את רצונם באמת באמת?

[בוקר_טוב*]

זה כמו לעבוד על ריק
השגים לזמן קצר
וכל הזמן יש תלונות
יש משברים שצריך לפתור

[בוקר_טוב*]

המרגיעונים מהבוקר קצת מפחידים אותי

[אמא_אחת*]

אולי הם לא שבעי רצון כי את לא שבעת רצון?
אצל הילדים שלי זה תמיד ככה (ואפילו את כתבת על השיקוף ). נראה לי שאני נורא משתדלת עבורם, אבל זה מיותר לחלוטין ולא נכון. להיפך, כשאני משתדלת עבור עצמי זה הכי השתדלות עבורם. אם אנחנו עושים משהו שאני נהינת ממנו - הם נהנים.
הכל בפרופורציה כמובן - השיקולים שלי לוקחים את הגיל והיכולות שלהם בחשבון, אבל גם את עצמי וההעדפות שלי.

[בוקר_טוב*]

לפני כמה ימים כולם ישבו בארוחת הערב ואני מסתובבת עם תחושות המועקה שלי כי הרגשתי שכעסתי הרבה באותו יום
טוב. יש פה גם לא מעט ילדים. אני מרגישה שעם כל ילד רמות הכעס בבית עולות
ואז אחת הבנות שאלה: אמא, למה את כל הזמן _ בשבריר שניה שעבר עד שהיא אמרה את המילה
חשבתי שהיא תגיד "אמא למה את כל הזמן כועסת"
וכבר עמדתי לבכות
אבל היא אמרה: "אמא, למה את כל הזמן צוחקת?"

וצחקתי. כמה צחקתי מזה
כי אני באמת צוחקת איתם הרבה
וצוחקת הרבה לעצמי
כי להיות עם הילדים שלך זה גם לצחוק והרבה

[בוקר_טוב*]

כל מריבה
כל חיכוך
כל עימות
כל דבר שלא מסתדר
אני מרגישה שזה קשור אלי

[בשמת_א*]

למה הם רבים ביניהם? למה הם מתנגדים לי? למה הם מייללים ושום דבר אף פעם לא משביע את רצונם באמת באמת?
תראי, אני בכלל לא יודעת מי את אז מי אני שאתיימר לענות לך (-:
אבל אני יכולה להגיד מניסיוני (בת 14 ובן 9), שכאשר הדברים האלה קורים, ואני מתכוונת לא לתקרית חד פעמית - אני תמיד תמיד מגלה שאני עומדת בשורש הדברים.
הסתייגות אחת:
זה הולך ונעשה פחות נכון ככל שהם נכנסים יותר לגיל ההתבגרות. אבל עדיין, מה שלא הספקתי לתקן (שיעורים שלא למדתי) עד גיל 10 שלהם, ממשיכים לעשות בלגן עד ש אני לא אתקן. זה מוציא אותי מדעתי אבל גם נותן לי את הכוח לשנות את מה שלא הייתי משקיעה בו לולא הילדים.

האתגר הגדול הוא ראשית לדעת לקרוא את הסיטואציה המורכבת נכון ו"לעלות" על הדבר שאני צריכה לשנות בתוך עצמי כדי שהמצב ישתנה.
ושנית - לשנות...

אני מסכימה עם אמא אחת בכיוון הזה:

אולי הם לא שבעי רצון כי את לא שבעת רצון?

בכל מצב שאת מתייאשת ומעלה שאלות כאלה, הטריק הכי הכי בסיסי, שאין מה לעשות, תמיד עובד, זה לקחת את השאלות ולהפוך אותן על עצמך ולראות מה יוצא לך:
איפה אני רבה, עם מי ועל מה?
או למה אני תמיד רבה איתם?
מה אני יכולה לעשות כדי לא לריב איתם?
למה אני מתנגדת לי?
למה אני מתנגדת להם?
למה אני מייללת ושום דבר אף פעם לא משביע את רצוני באמת באמת? (זה די בולט בבלוג שלך, שאת לא שבעת רצון, אז ברור שאת משדרת את זה גם לילדים וכך יוצרת להם את המקום שבו הם רגילים להיות כי זה מה שהם ספגו).

אני אז מתחילה לעשות שינוי. לא חמש מאות שינויים ביחד, רבאק, אנחנו רק בני אדם. אבל בואי נגיד שהכי הכי מציק לי משהו אחד. אותו אני אבחר ואתחיל להתבונן. קודם כל להתבונן: מה אני עושה? אם זה ריב (סתם כי זה הראשון), אז איך אני רבה? למה אני רבה? עם מי? על מה?
לראות לראות לראות. ככה אני.
אחרי שהתבוננתי והבנתי מי נגד מי ומה קורה כאן, אני מתחילה לעשות שינוי.
נגיד, מקפידה להגיב אחרת באופן מכוון. לא משנה מה. מזיזה לבנה אחת מהמקום, כל הבניין כבר יזוז. זה הכל לגו.

כשאת נחושה בהחלטה לשנות, ואת דבקה בדבר האחד שאת עושה אחרת, את רואה אותם מגיבים ומשתנים.
לפעמים זה ממש כמו קסם. אני עושה שינוי קטן, פתאום מקבלת ילדים אחרים!

[בשמת_א*]

אבל היא אמרה: "אמא, למה את כל הזמן צוחקת?"
גדול!
סיפור ענק!
תדפיסי לך את הסיפור הזה ותשימי פיסות נייר עם הקטע המודפס בכל מיני מקומות שיוצא לך להציץ בהם, שתיזכרי כל פעם למה החיים יפים.

[יונת_שרון*]

מה את צריכה?

[בוקר_טוב*]

נכון בשמת. אני כל הזמן מייללת ואני גם חושבת שאני אשת ריב ומדון שהולכת ומשתפרת אמנם אבל רוב הזמן אני רוטנת.

מה אני צריכה? איך עושים שהמילה תהיה מודגשת? אני מנסה עם כוכביות וזה לא הולך

אני צריכה קצת פסק זמן
אני רוצה כמה שעות קבועות של חופש אני חושבת
ואני גם רוצה חיי חברה לילדים שלי
אין לנו חיי חברה ואל תדברו איתי על מפגשי חנ"ב
חייבת לצאת לעשות הסעות אשוב מאוחר יותר

[לילה_טוב*]

מה הדבר הנורא שקרה לך במפגשי חינוך ביתי שאסור לדבר עליהם?

[בשמת_א*]

אני צריכה קצת פסק זמן
אחלה. את לבד עם הילדים? אין אבא/בן זוג בתמונה? יש אפשרות לממן בייביסיטר למשהו כמו שלוש שעות פעמיים בשבוע?

_ואני גם רוצה חיי חברה לילדים שלי
אין לנו חיי חברה ואל תדברו איתי על מפגשי חנ"ב_
קודם כל, אולי תספרי קצת למה את חוזרת ואומרת לא לדבר איתך על מפגשי חנ"ב?

אבל בתור אחת שהלכה תקופה קצרה מאוד למפגשי חנ"ב וכבר שנים שוב לא הולכת, יש לנו חיי חברה שוקקים בלי "מפגשי חנ"ב". אבל לא בלי מפגשים עם חברים שגם הם בחינוך ביתי. לא רק. גם. חיי החברה חשובים ביותר, ובאמת הבעיה הכי גדולה שלי היא המרחקים. ברגע זה ממש הבן שלי מדבר עם אחד מחבריו הכי טובים בטלפון. הם גרים במרחק של שעה וחצי נסיעה די קשה וזו הערכה לשעות בלי פקקים, וזה אומר שאם הם רוצים להיפגש אז או שאני אקדיש כמעט יום לביקור ואת הגדולה אשאיר לנפשה פה, או שאבא שלו יקפיץ אותו אלינו בבוקר בדרך לעבודה ויאסוף אותו אחרי משהו כמו 12 שעות בדרך הביתה... או שאמא שלו תצטרך לחרף נפשה בכפה ולנהוג את כל הדרך הזאת כשהאחיות הקטנות מביעות את הסבל שלהן מהדרך באופן קולני ומציק...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מזדהה עם חלק מהדברים מאוד ורוצה להגיד לך כמה דברים...
את צריכה אויר. א-ו-י-ר. זה לגיטימי. לגמרי.
אפשר להשתגע מלהיות כל הזמן עם הילדים. כשהם היו קטנים לא הרגשתי ככה. נהנתי מכל רגע.
אבל כשהם גדלים הם מתחילים לשקף לנו את כל מה שלא פתרנו בעצמנו וזה קשה.
אז אני לא אומרת לברוח מהעבודה.
אבל הפסקות יזומות יעזרו לך. לא יפתרו את הבעיות אבל יעזרו.
יש לנו פה שכנים נחמדים. לא בחינוך ביתי. ההורים שלהם כל הזמן מתעסקים בחברה לילדים שלהם!!!
אני משתגעת מהם. כל הזמן עוברים כאן ומזמינים את הבנות שלי אליהם.
אני תמיד אומרת לעצמי שזה מדהים. תמיד נראה לך שכל בעיה קשורה לחינוך ביתי ולחוסר בחברה ולעצבים שלנו
אבל זה לא ככה.
העולם מקולקל. וכל דבר שעולה אצלנו הוא עוד מקום שמבקש להתרפא.
זה לא קשור לחינוך ביתי או בית ספר.
אבל במקביל אני חושבת שחשוב לעשות הפסקות
חובה חובה חובה.
שמעי סיפור. בערב יום כיפור רציתי לקחת את הילדים לים.
אבל בגלל שהם עיצבנו אותי לא משנה למה אמרתי להם שאני הולכת לבד.
הם לא האמינו לי כי מלא פעמים אני מאיימת ולא מבצעת.
בצהריים הנקתי את התינוקות (תאומים) לקחתי תיק עם מגבת וסדין נישקתי את הבנות
ונסעתי לבד לים.
היה מ ד ה י ם. כמעט בכיתי שם מהתרגשות.
לפעמים אתה פשוט שוכח איזה בן אדם מדהים אתה יכול להיות בלי העומס הזה של להתעסק ביחסים כל הזמן.
אחרי שעה ורבע כבר הייתי חזרה.
כמו בן אדם חדש אבל עם אותן בעיות (-:

[פלוני_אלמונית*]

לאן את מסיעה אם את איתם בבית?

[מרינה_מאוהבת_בים*]

חיבוק, את בדיוק במקום שאני פוחדת להגיע אליו...
< בני בן שנתיים, בבית, בחינוך ביתי אחר, אני מתמרנת בין בית לעבודה (100% משרה)>

מנסה לעזור: אני היתי מתחילה מבפנים...חיפושים/מחשבות על חברה או מסגרת ואפילו חופש נראים רק מרחיקים ממציאת בעיה והפיתרון...
הייתי מנסה לכתוב לו"ז כללי לשבוע , שמשלב לסירוגין פעילויות שבהם את יכולה לקחת אוויר (לצאת לגינה או טבע, אולי קניות, לארגן משחק משותף לילדים) ופעילות שדורשת ממך גיוס כוחות...
ועוד היתי דואגת לשפר את המצב רוחי. לשלב במהלך יום או שבוע או אולי גם פר חודש פעילות שכשאני נזכרת בה בסוף היום ארגיש מסופקת, מרוצה, מאושרת (== הרגשה שחוויתי את האושר במהלך אותה הפעילות...)

תמשיכי לכתוב. מקשיבה

[אורלי_נ*]

מאוד מעניין אותי לדעת בני כמה הילדים. אני מאלה שלא מקבלים את הרעיון שילדים לא זקוקים לחברת בני גילם.
אני יודעת, לא חושבת, שישנם דברים שהם יעשו אך ורק עם ילדים אחרים, לא משנה שיהיו בדיוק באותו הגיל אבל בטווח סביר של יכולות ועניין משותפים.
אני לעולם לא אוכל לשחק שלוש שעות עם הבן שלי במכוניות על הרצפה ולא משנה כמה אני ארצה. בטח לא עם עוד תינוקות ברקע. זה גם לא מעניין אותי, המכוניות.
הדוגמאות אינסופיות. אז אני לא אומרת שחייבים להיות כל הזמן עם חברים, אבל העולם עשיר יותר כשאפשר לבחור.
יכול להיות שאת טיפוס מתבודד מטבעך ואולי ילדייך שונים ממך? גם אם הייתי עם החברה הטובה ביותר עלי אדמות 24/7 היה נמאס לי ממנה והיו נוצרים חיכוחים. מפליא שהם לא רבים בינהם.לא הוגן לדרוש מהם בידוד ... אני דווקא מבינה את הקושי במפגשי חנ"ב, לא לכולם זה מתאים, ולא כל מפגש ידידותי כפי שמתיימר להיות. לשמחתי אני הצלחתי למצוא מפגש אחד מיני רבים בהם ביקרתי שהוא פשוט ברכה משמים, לדעתי אולי שווה לנסות כמה קבוצות, אולי תמצאו חבר'ה שיהיה לך ולהם נוח איתם? תכתבי את האיזור שבו את גרה, אולי נוכל להמליץ לך ולעזור לך.
ועוד נקודה: יכול להיות שאת מנסה להיות הכל עבור ילדייך, זתומרת גם אמא,גם מורה, גם חברה? אולי כדאי להחליט מה התפקיד שלך בחיים שלהם ולהתמקד בלבצע אותו על הצד הטוב ביותר.
אני הייתי קצת בסרט שאני חברה של הילדים שלי ולשמחתי יצאתי ממנו מהר, מחוזקת ועם תובנות.
היום אני אמא, אמא עוטפת, אמא מכילה, אמא צוחקת ועם הומור, אמא נחרצת כשצריך, אמא מתעצבנת, אמא שטועה. גם. אבל זה התפקיד שלי בחיים שלהם והלוואי וגם כשיהיו גדולים ובעלי משפחות ימשיכו לראות בי אמא-משענת יציבה ותומכת ולא עוד חברה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הרעיון שילדים לא זקוקים לחברת בני גילם.
איפה קראת כזה רעיון?
הכוונה שלא חייבים להיות בדיוק באותו הגיל על השנתון אבל בוודאי שילדים זקוקים לילדים.

[ר_ו_ת_ה*]

קוראת, מזדהה עם חלק...מקשיבה לך

[ר_ו_ת_ה*]

ומזל שכתבת על המכונה, כי הזכרת לי ששכחתי לתלות את זו מהבוקר

[הילה*]

"לפעמים אתה פשוט שוכח איזה בן אדם מדהים אתה יכול להיות בלי העומס הזה של להתעסק ביחסים כל הזמן."
וואוו...כמה שהמשפט הזה יכול לדבר אלי! אם רק אני אקח זמן לעצמי...

[ענת_גביש*]

איך עושים שהמילה תהיה מודגשת? אני מנסה עם כוכביות וזה לא הולך
אם כוכביות, אז שיהיו צמודות למילה, בלי רווח.
אפשרות שניה: מקף תחתון משני עברי המילה, בלי רווח:
ככה
אבל בלי הרווחים בין המקף למילה.
ולדעתי, לא תמצאי את הישועה באינטרנט. זה מזכיר לי שאני ניסיתי ללמוד להניק בטלפון. מבינה את מצוקתך מאוד, מאוד, אבל היא תיפתר בחיים האמיתיים ולא מול המסך. (מצד שני כאן אפשר לפרוק בכיף ויש אזניים נהדרות ועצות טובות וניסיון אימהי כביר. הבעיה שהנחמה שזה מביא מטשטשת ומרחיקה את השינוי האמיתי שצריך להתרחש במציאות.)

[בוקר_טוב*]

בשמת, יש בן זוג כמובן והוא חלק בלתי נפרד מההרדמות למשל ובכל יום שישי לוקח אותם לשלוש שעות אבל אלו שלוש שעות שאני צריכה להספיק בהן המון
להכין אוכל לשבת לנקות ולדאוג שתהיה כביסה נקיה ושהבית יראה נורמלי לקראת זה שבשבת הולכים לעשות בו פוגרום
למה לא חנ"ב? הקושי העיקרי הוא מרחקי הנסיעה והקהילה. לא פשוטה, לא פשוטה. מאוד אינדיוידואלית
אני אומרת את זה בלי שמץ של ביקורת מפני שגם אני טיפוס, כן? אבל יש את הקושי
יש כאלה שיפתחו עליך זוג עיניים כי הבאת שניצלים או כנפיים יש כאלה שיעקמו לך את האף על המגבונים
ויבררו היטב האם הקמח הוא בטחינת ריחיים ויש מפגשים עם כללים כאלה ויש עם כללים כאלה
אני רוויות שנים שנים של מפגשי חנ"ב ברחבי הארץ ושבעתי
אני רוצה משהו קרוב. יותר אינטימי פחות קבוצתי
זה מה שגם אני רוצה, בשמת. חיי חברה שוקקים בלי מפגשי חנ"ב
אם היה לי ביישוב חנ"ב כמובן שלא הייתי מתנגדת אבל כשזה כרוך בנסיעה ומועקה והרבה עיניים ביקורתיות אין לי כוח

[בוקר_טוב*]

קוסמת כשאני יוצאת כבר מהבית בערב אני כל כך עייפה וגם כל כך עצובה ממאורעות היום
וגם כל כך מתכוננת נפשית ליום שאחרי שיודעת שכל דקת שינה חשובה וחבל
אבל בדיוק היום חשבתי לי
כשאני עושה קניות לבד באופן אבסורדי לחלוטין
הילדים מה זה חסרים לי כל כך התרגלתי להיות איתם.
ואני אומרת לעצמי (בקניות): למה את לא יכולה להיות ככה רגועה כשאת איתם בקניות
מה זה כבר משנה אם ברקע שניים משטחים על הרצפה כי לא הסכמתי לקנות איזה ג'אנק שהם ביקשו
שניים סוחבים צרורות כוסברה או פטרוזיליה ואוכלים בדרך
ואחת שמה את עצמה על ריפיט בבקשה מעצבנת ובלתי אפשרית ועוד אחד שמיילל.
למה אי אפשר להיות רגועה ככה?

[בוקר_טוב*]

לפעמים אתה פשוט שוכח איזה בן אדם מדהים אתה יכול להיות בלי העומס הזה של להתעסק ביחסים כל הזמן.
מהמשפט שלך התחוור לי פתאום שההתעסקות הזו ביחסים, אם לא אלמד לנתב אותה תעמיס עליי כל החיים

[בוקר_טוב*]

תמיד נראה לך שכל בעיה קשורה לחינוך ביתי ולחוסר בחברה ולעצבים שלנו
זהו, נגעת בנקודה שלי של למה לא ביצפר
אז בראש ובראשונה בגלל שאני לא חושבת שהבעיות יפתרו וברור לי
שכל פלונטר אנחנו מקשרים ל"בעיה" - החנ"ב

[בוקר_טוב*]

אמנון ותמר, הילדים שלי קטנים וגדולים
אני לא טיפוס מתבודד ואני גם לא חיה חברתית
אם יש לי אינטנסיביות במפגשים חברתיים
בשלב מסוים דרושה לי סוג של התבודדות
גם לילדים, אגב
אני מה זה לא חברה שלי הילדים שלי
כל כך לא במקום הזה
למרות שמישהי פעם העירה לי בטעות
כי היא ממש טעתה
שאני מדברת לילדים שלי כמו לחברה
הטעות שלה היתה שהיא לא ידעה לנסח ולעמוד על הנקודה
אני מדברת אליהם כמו אל אדם מבוגר בשפה גבוהה
וזה היה נראה לה כמו לחברה

[בוקר_טוב*]

הרצפה מתמלאת כאן כמו שולחן אוכל
נופל להם, זורקים, מפילים, מלכלכים

[בוקר_טוב*]

אחד הקשיים שלי הוא בלגן ולכלוך, אני לא עומדת בזה
אגב, העומס הרגשי והנפשי שלי מאוד קשור גם לרמת הבלגן בבית
הבדל שמיים וארץ בין מצב הרוח שלי כשהבית נקי ומסודר
לבין ימים שהוא מתגלגל לו ככה בבלגן, זה גורם לי לאי שקט נוראי

[בוקר_טוב*]

היום היה יום מלא בחברה
אה, מישהי שאלה איזה הסעות?
אז היום יש חופש לילדי ביצפר
אספתי חברה של אחת הבנות בבוקר
אח"כ נסעתי לקניות כמה דברים
בצהריים היא הלכה שעה אחריה הגיע משפחה עם שבעה ילדים לביקור
היה יום חברתי במיוחד
כמו בחופש הגדול

[בוקר_טוב*]

אבל יש קשיים אובייקטיביים בחנ"ב
יש קשיים
האחריות כולה עליך
זה לא שיש כאן איזה מורה או יועצת או עוסית או אני לא יודעת מה הולך בביצפר
שמחליט בשבילך ובשביל הילדים
זה נורא קשה
זה גם לא פשוט ללכת לא בזרם

[בוקר_טוב*]

ולהיות לבד

[רסיסים_של_אור*]

אשה ואמא יקרה, קוראת אותך ומזדהה ויותר מהכל רוצה לחבק אותך ולהגיד לך, את אמא נהדרת. את אדם נפלא. כן, כן, ככה, עם כל הג'יפה שיושבת על הלב ועם כל שאריות האוכל על הרצפה והבלגאן הזה שמתבלגן לו תוך שניות אחרי מאמץ של שעות לסדר ולנקות.

יותר מהכל מרגיש לי שאת נורא נורא נורא קשה עם עצמך ושיש לך, כמו לרובנו אולי, איזה פנטזיה לגבי איך אמא וילדים ומשפחה בחינוך ביתי צריכים להיות. ככה זה לפחות אצלי. הפנטזיה הזאת שהכל יזרום, והילדים יהיו סקרניים וישתפו איתי פעולה בכל מיני פעילויות וכו' וכו' וכו'. אבל החיים הם מורכבים ואכן ככל שיש יותר ילדיםפ יש יותר עבודה, גם חיצונית פיזית וגם נפשית.

כשקראתי אותך כותבת את זה-
_כל מריבה
כל חיכוך
כל עימות
כל דבר שלא מסתדר
אני מרגישה שזה קשור אלי_
רציתי להעיר לך שנראה לי שאת בתחרות עם אלוהים... לא יודעת אם את מאמינה בו או לא אבל בכל מקרה נראה לי שכדאי להסתכל ולהבין לעומק שאין ולא יכולה להיות לנו שליטה על מצבי הרוח והרגשות של ילדינו. גם אני מוצאת את עצמי לא פעם מנסה לחשוב ולהחליט שמעכשיו נקפיד יותר על שעת שינה או על משהו כזה או אחר כדי שביומיום הם יהיו פחות עצבניים, פחות מתוסכלים וכו' וכו'. פתאם בערב ראש השנה כששכבתי ערה במיטה קלטתי איך אני חושבת שהתפקיד שלי הוא לדאוג שיהיה להם כמה שיותר טוב. ברגע שאני זזה מהמקום המנסה לנהל הזה והלוקח אחריות יתר, ברגע שאני זוכרת להתרכז בי ולנסות לקחת אחריות על עצמי, על הרגשות שלי, על העבודה האישית שלי יש הרבה יותר מרחב ואוויר וכמובן שרב המריבות מתגלגלות להן למשחק משותף ונעים...

אם הכיוון הזה מדבר אלייך אמשיך ואכתוב. ובכל מקרה הנה לך

[יונת_שרון*]

את זוכרת זמנים שהיית מרוצה בהם? חצי שעה טובה? חמש דקות של נחת?
את זוכרת מה הוביל אליהם? באיזה תנאים הם קרו?

[ב_עילום*]

נשמע לי שאת מוצפת ומהמקום הזה כל פתרון נראה בלתי אפשרי.
הייתי מחפשת דרך להחזיר את עצמך לעצמך.

מטפל/ת טוב/ה (פסיכולוגיה) , או כל מלווה אחר/ת , ספר עזרה עצמי מוצלח... משהו... אולי אפילו.... ללמוד.

[אורלי_נ*]

בוקר טוב אני קוראת אותך ומעט מבולבלת.
נראה לי שאת יודעת את התשובות לקשיים ואת הפתרונות שמתאימים לכם בתוכך פנימה.
אני לא מרגישה שאת צריכה עצות אלא רק מעט אוזן קשבת, לפרוק מעט מהלחץ, להיות אנושית, להתלונן.
אני כאן, מקשיבה לך.

[אילה_א*]

_הבדל שמיים וארץ בין מצב הרוח שלי כשהבית נקי ומסודר
לבין ימים שהוא מתגלגל לו ככה בבלגן, זה גורם לי לאי שקט נוראי_
כל כך מוכר האם את מכירה את ה פליי ליידי ?
בתקופות שאני שם זה מאוד עוזר לי להיות בפוקוס כללי

[בוקר_טוב*]

רציתי להעיר לך שנראה לי שאת בתחרות עם אלוהים..
יש משהו שמספרים לבנות במדרשייה של חב"ד בברוקלין -
כשאדם עולה לשמיים לא ישאלו אותו למה לא היית משה רבנו
ישאלו אותו האם היית מי שאתה יכול להיות ביחס לעצמך
וכאן אני מגיעה למשפט של קוסמת

לפעמים אתה פשוט שוכח איזה בן אדם מדהים אתה יכול להיות בלי העומס הזה של להתעסק ביחסים כל הזמן.
ונראה לי שזה מה שמעיק עליי. אני לא האדם המדהים שאני בלי העומס של להתעסק ביחסים

בעלה של חברה אומר כל הזמן שאדם נמדד במשפחתיות שלו לא מהילד הראשון, לא מהשני אלא דוקא מהשלישי
אני מבינה למה הוא מתכוון, הוא מתכוון לעומס הזה אני חושבת



אם הכיוון הזה מדבר אלייך אמשיך ואכתוב.
בטח, רסיסים

[בוקר_טוב*]

_את זוכרת זמנים שהיית מרוצה בהם? חצי שעה טובה? חמש דקות של נחת?
את זוכרת מה הוביל אליהם? באיזה תנאים הם קרו?_
כשהם היו קטנים היו המון זמנים כאלה למעשה היו הרוב
היום הם נדירים יותר וגם בגלל שיש יותר ילדים אז תמיד יש "משהו על הפרק"
גם אם יש נחת ממישהו, מישהו אחר דואג שהיא תגווע

[בוקר_טוב*]

ספר עזרה עצמי מוצלח... משהו... אולי אפילו.... ללמוד.
נראה לי שקראתי כבר המון במהלך השנים. יש לך המלצה?
התחלתי עכשיו את "כשהילדים שלנו עולים לנו על העצבים"
אשמח להמלצות..

[בוקר_טוב*]

כל כך מוכר האם את מכירה את ה פליי ליידי ?
ברור! יש כאן כמה דברים שלה ששינו לי את החיים
למשל הכיורים שאני דואגת לנקות (ליד כל אחד יש תרסיס וספוג הפלא עם מטלית וזה עושה לי נחת שהכיורים נקיים)
למשל הכביסה עם ההפעלה
פינות אסון אלו פינות שנראות הרבה יותר טוב מאז פליי ליידי אבל טעונות שיפור
יש עוד רעיונות שפיספסתי?

[בוקר_טוב*]

אני חושבת מה יהיה אחרי החגים
איזה דכאון
הכל יגמר כולם יחזרו לעיסוקיהם בביצפר ובגן ובעבודה
ואנחנו נשאר כאן בבית
המחשב שלהם מקולקל כבר מיליון שנה אני כמובן אקנה אחר
ומה נעשה? מה נעשה כאן בבית???

[בוקר_טוב*]

פעם היינו מתעוררים בבוקר בשמחה גדולה
בבבבבוקרר טוובבבב!!!! הייתי אומרת במתק שפתיים (גם היום, אבל זה מעושה)
וכל אחד היה עונה בתורו "קוקר טוב!" "אוקר טוב!" וכאלה
היום מתעוררים בבוקר שומעים אחד צורח מהמיטה
מה קרה? לא מה קרה! הוא נובח עליי. תביאי בגדים!
אחת צועקת כמו איזה סיעודית
אחד מתעורר בתלונות וכהנה וכהנה
משפחה סיעודית אנחנו
איך קוראים למשפחה הצועקת הזו?

[בוקר_טוב*]

הארוחות זה בכלל משהו
כל אחד אוהב משהו אחר
בעלי רואה אותי בזמני הארוחות ונקרע מצחוק
כולם יושבים סביב השולחן ואני רצה ממקום למקום
רגע רגע אתם קליינטים קשים אתם אני מסננת
כשהם שולחים לי פקודות של מה להביא עכשיו
מים! עוד חביתה! תביאי סלט! למה אין זיתים?!
למה לא קיבלתי את הלחם שלי?
אפשר עוד רוטב?
ואני מתרוצצת
האמת שהארוחות זו בדיחה
גם אני צוחקת תוך כדי
אשכרה ממלצרת אותם

[בוקר_טוב*]

עכשיו תחשבו 3 ארוחות כאלה ביום כשכל אחד אוהב משהו אחר לאכול
אח"כ פינוי וניקיון של המטבח לוקח לי לפחות שעה שעה וחצי
שלא לדבר על בין הארוחות
כשנמצאים בבית אין דבר כזה "מטבח סגור"

[בוקר_טוב*]

בסרט %D7%90%D7%AA_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%94]לחיות את חייה של %D7%92%D7%95%D7%93%D7%90%D7%A8]גודאר יש את המשפט 'תשאיר מעצמך לאחרים, ותשמור את עצמך לעצמך'

[פלוני_אלמונית*]

_בעלי רואה אותי בזמני הארוחות ונקרע מצחוק
כולם יושבים סביב השולחן ואני רצה ממקום למקום
רגע רגע אתם קליינטים קשים אתם אני מסננת
כשהם שולחים לי פקודות של מה להביא עכשיו
מים! עוד חביתה! תביאי סלט! למה אין זיתים?!_

ובעלך לא חושב לתת יד? והילדים, אין להם ידיים חלילה? לא יכולים לפתוח מקרר?
לאן הולכת האנרגיה המשפחתית

[אמא_בבית*]

את יודעת, אף אחד לא באמת יעריך אותך על כל השירותים שאת מספקת. גם את לא תעריכי את עצמך על זה. את שמה את עצמך בתפקיד של שפחה וזה לא טוב. לא לך, לא לבעלך ולא לילדים.
זה עלה הכי חזק בתיאור הארוחות ולכן אקח אותן כדוגמא.
תדמייני את הסצינה הבאה: את מכינה את האוכל, מזמינה את כולם לשבת, מגישה לשולחן ויושבת לאכול. את משתדלת לדאוג מראש שכל מה ששייך לארוחה יהיה על השולחן. מים, סלט, זיתים וכו'. אם מישהו רוצה עוד משהו, הוא מוזמן לגשת למקרר ולהביא. לא בכעס אלא פשוט כי אמא עכשיו אוכלת.
אולי אפילו שווה לעשות אסיפה משפחתית ולארגן תורנות עריכת שולחן, שטיפת כלים או כל דבר אחר.
יש כאן טעות בסיסית - כשאת עושה דברים במקום הילדים, את לא נותנת להם, את לוקחת מהם. את לוקחת עצמאות, גדילה, התפתחות, הערכה עצמית ותחושת יכולת ובעיקר את לוקחת את הצורך והעונג להעריך ולכבד את ההורים שלך.

[א_ל_א_ן*]

טוב,
זה ברור שאת דקות ספורות לפני מחזור!
זה באמת נורא מתסכל.
הילדים שלי בבית ספר, חצי יום- כמובן. ותאמיני לי- לפעמים אני מאיימת עליהם- ילדים ככה וככה, אם לא- אני עושה לכם חינוך ביתי.

• לא!!!!!!!

הם צועקים.
לפעמים- בדרך כלל במחזורית חודשית- אנחנו לא מצליחים לעשות שום דבר ממה שאנחנו רוצים.
אבל- אין ברירה-
אז תעשי לעצמך, רשימה- אפילו בראש. מה הדבר שהיית הכי רוצה לעשות היון. שהכי היה משפר לך (ואני מדגישה לך) את היום.
שהבית יהיה מסודר, יעשה לך את זה?
לשבת בשקט ולקרא?
לשתות קפה בבית קפה?
לראות שאת אמא טובה, ולעשות עם הילדים פעילות יצירתית?
תעשי את זה היום! את ההכי חשוב.
זה יצבע לך את החיים בתחושת סיפוק, שתזין אותך, ואפילו תיתן לך כוחות למכונת כביסה!
בהצלחה.
הזדהיתי עם כל מילה שלך.

[בוקר_טוב*]

רגע רגע זה לא תמיד ככה
יש ימים, אמנם מעטים שאין לי כוח לארוחת הערב אז בעלי דואג לזה ואני שוכבת במיטה
יש ימים שהגדולים מכינים לעצמם לאכול בבוקר
יש כאן קטנים שהגדולים לא יכולים לדאוג להם מבחינת ארוחות
באופן כללי מטבח זה עליי מפני שאין מה לעשות, אני אמא
גם אם מכינים או בעלי מכין המטבח נשאר יחסית מבולגן
וממילא את רוב הארוחות אני עושה

[בוקר_טוב*]

אלאן כמובן שאני עושה את זה אלא כשיש כמה ילדים לכל אחד רצון משלו
וכל אחד קם על צד אחר, ממש כמונו
אני יכולה לתכנן תכנית נפלאה ובסוף יצא מה זה מחורבש
מריבות או ניג'וסים צעקות ובאסה. ממש באסה

[בוקר_טוב*]

אני עסוקה בכביסות בנקיון ובהכנת מזון הכל במקביל
ויורים לי בקשות מכל מיני כיוונים
פתאום רוצים מדבקות (אין סיכוי שאני מוציאה את זה מהמחבוא כי זה יגמר תוך חצי שעה ולכן אני צריכה להביא כשמבקשים)
אחד יורה שהוא רוצה שאכתוב לו משהו
ההיא רוצה להתרחץ ומישהו עשה קקי
מוכרח שאני אשכח משהו בדרך כי יש לי סיר על הגז
ובדיוק קיפלתי כביסה והכנסתי מכונה
והרצפה במטבח רטובה כי התחלתי שטיפה
יש ימים שכל הסיטואציה הזו היא אטרף אחד גדול
ואז אני נעמדת באמצע הבית ופשוט שואגת לתקרה
וכולם משתתקים

[בוקר_טוב*]

יש פה אחת ששונאת שמחטטים באף
היא פשוט מנסה לאתר ולצוד כל מי שמעיז להכניס אצבע לאף או לגרד ליד
ואז שומעים צעקה "אל תחטטטי באף!!!!!"
זה כל היום עם החיטוט אף הזה והם כבר עושים לה בכוונה
ואני שואלת אותה סליחה זה האף שלך או שלו? אז מה אכפת לך שהוא מחטט באף!!!!!

[בוקר_טוב*]

בשביל זה גמרתי אוניברסיטה

[עולם_חדש_מופלא*]

מקשיבה (אין לי זמן כרגע להשתתף באופן פעיל יותר).

ומציעה לך לקרוא את רגישות חושית העולם הוא יותר מדי.
מהתיאור שלך על רגשותייך כלפי כל הבלאגן, לדעתי יכול להיות שתתחברי.