חינוך ללא כפייה

אוי, אתם במרווחים קטנים.... ואני חשבתי על אח בכור בן שלוש או משהו כזה

אוי, אתם במרווחים קטנים.... ואני חשבתי על אח בכור בן שלוש או משהו כזה

נדפקנו. לא בצחוק. על אמת. מאז שהקטנה נולדה יש הרבה כפייה מסוג זה בבית והרבה דמעות, משני הצדדים.

לא יודעת אם קראת - ב מדור אתגרים בהורות יש פרק שלם על להסתדר עם שני ילדים

אני מתנצלת בפניו ומודיעה לו שאני מוציאה אותו מהכיור כי אחותו הקטנה זקוקה לי.
אני חושבת שזה מה שחשוב: לא להמנע בכל מחיר מכפייה בסיטואציות שבהן היא בלתי נמנעת, אלא לתת לילד יחס מכבד (התנצלות והסבר) גם כשנאלצים לכפות עליו משהו בניגוד לרצונו.
יש הבדל תהומי, בעיני, בין האופן שבו הוצאת אותו מהכיור, לבין הוצאה מלווה בגערות ונזיפות ("ילד רע! עכשיו אחותך בוכה בגללך! תראה מה עשית! אתה תמיד מפריע לי!" וכדומה).

שתיים, אוי כמה שאני (אני זה כלום, אשתי מכירה פי אלף) מכיר את הסיטואציות הללו.
במבי ק כתבה פעם משהו מקסים על הורות ל2. היא אמרה שאי אפשר לתת מאה אחוז לכל ילד אז צריך מתמטיקה שונה: לתת מאה אחוז לסיטואציה.
אפשר לנסות כל מיני משחקים מצחיקים כדי להמנע מ"אוי אחותך הקטנה התעוררה" שמעורר אנטגוניזם. למשל "אוי! אני שומעת חתול! מהחדר שינה! בוא נבדוק ביחד!".
מיותר להכנס למשא ומתן עם ילדים בגילאים האלו, זה לא נכון ומבלבל. עדיף פשוט לעשות את ענייניך, והכי חשוב - ממקום של שקט נפשי. (ואווווף כמה שזה קשה!)

שתיים, שולחת לך חיבוק

.

לתת לילד יחס מכבד (התנצלות והסבר) גם כשנאלצים לכפות עליו משהו בניגוד לרצונו.
אני מסכימה עם אורית שזה משנה מאוד. לפעמים באמת יש מצבים מסובכים. אבל הילד שזכה להתנצלות והסבר, סופג גם אותם ולא רק את הכפייה. ולמרות הקושי שלו באותו רגע, זו אינה אותה כפייה כמו זו שאינה מלווה בהתייחסות מכבדת.

טיפ שאולי יעזור (ואולי את כבר נעזרת בו לעיתים):
כמה שיותר קטנה במנשא. קטנה במנשא זה אומר שאת עצמאית להסתובב בבית בכל מקום, לשבת לידו אם הוא עושה אמבטיה, או לקרוא לו סיפור, ואז היא מתעוררת, את שולפת פטמה והיא יונקת בתוך המנשא בזמן שאת ממשיכה את הפעילות איתו.
איך זה נשמע לך?
(אם את לא מצליחה להניק במנשא וזה מעניין אותך, תגידי, ונוכל אולי לנסות להסביר איך, או להפגיש אותך אם מי שתוכל להראות לך)

אורלי, אין לי משהו אחר לומר על כל מה שנכתב פה מלבד
מ ד ה י ם
כל מילה ומילה במקומה.

אורלי - כתבת אפשהו למעלה על "חינוך" ללא כפיה בין מבוגרים, אמרת שזה מתנהל קצת אחרת ולא פרטת איך... אולי תוכלי להרחיב בנושא.

כתבת אפשהו למעלה על "חינוך" ללא כפיה בין מבוגרים.
אפרת,
תוכלי לתת לי ציטוט ומראה מקום להודעה הספציפית כדי שאראה באיזה הקשר אמרתי את דבריי ואוכל להרחיב משם?

קצת גן הרבה אמא, תודה על המילים החמות. @}

אורלי- זה הרבה מדי טקסט לחפש בו ואני לא זוכרת את ההקשר שבו זה נאמר וכן לא פרטת מעבר למשפט הזה. אולי בכל זאת תוכלי להביא את דעתך בנושא?

טוב. אני אנסה, אני לא בטוחה אם לכך כיוונת.

קשה לי לקרוא לדיאלוג בין מבוגרים "חינוך" אבל אפשר בהחלט לדבר על אי כפייה בדיאלוג כזה.
ככלל, כדי לפתור קונפליקטים בין מבוגרים באופן שיהיה מכבד לשני הצדדים,
קצת בדומה למודל שהוצג בראשית הדף, אפשר:

להקשיב ולשקף את הדברים של הצד השני (הקשבה פעילה) - לעשות זאת אחד לשני
לנסות להבין מה הצורך האמיתי של כל אחד שמסתתר מאחורי המילים וההצהרות הראשוניים
לנסות למצוא יחד פתרון יצירתי שעונה על הצורך

זה ככה על רגל אחת, דומה למודל השיחה עם ילדים, אבל שונה באופן שזה הדדי ושזה שיח מבוגרים.

האם על זה את שואלת, האם לכך כיוונת?

(אגב, כל זה מבוסס על רוח העקרונות של פתרון קונפליקטים בגישור)

אני קוראת ואומרת לעצמי כל כך כל-כך פשוט ומובן מאליו ועם זאת קשה ליישום, לא מוכר, כמעט שפה אחרת...
דף חשוב מאוד.. תודה אורלי.

תודה לך אפרת.
אולי יעניין אותך Nvc תקשורת מקרבת, גישה שנותנת כלים דומים מאוד בצורה מפורטת ומעשית.

כמעט שפה אחרת
אכן.
היופי הוא, שזו בסה"כ מיומנות נרכשת, כלומר עם התרגול וההתנסות, זה מפסיק להרגיש זר ומוזר, והופך לטבע שני.

עוד לא סיימתי לקרוא את כל הדף ואני נפעמת. נפתחה לפני עוד דלת שלא ידעתי שחיפשתי והיא כבר מעשירה את עולמי ועולם הקטנה (מחרתיים שנה וחודש). אך יש לי המון המון המון כלים שאני צריכה לרכוש כדי להמנע מכפיית דברים על הקטנה. עזרתכם בבקשה! למשל בדוגמא: אנחנו בחוץ בדשא, הגינה ענקית (במושב), עולים ויורדים במדרגות של השכנים, טועמים אבנים ועלים. הכל טוב ויפה, אבל כשמיצינו זאת אנחנו מנסים להכנס מתחת לבית של השכנים (שם יש גם כל מיני ברגים, מסמרים ודברים שיותר מאיימים כשהם נכנסים לפה... והכל עדיין מוכנס לפה) או לחילופין רואים מישהו עובר בצד השני של הכביש ואנחנו פשוט חייבים לזחול לשם (כביש לא מאוד סואן אבל עוברות בו עדיין מספיק מכוניות שנוסעות מהר). ניסיתי להסיח את דעתה, להציע לה דברים אחרים, אך היא פשוט ננעלת על המטרה (מתחת לבית/מעבר לכביש) וחוץ מלהרים אותה על ידי, דבר שמן הסתם מאוד מעליב אותה (הסברים מילוליים עוד לא עושים לה את זה) והיא מוחה בקול תרועה - לא מצאתי עוד פתרונות. אשמח לעזרה / רעיונות / הפנייה לעוד חומר לקריאה ו/גם מעגלים בנושא שיוכלו לעזור לי לרכוש כלים ללמוד (מה שמרגיש לי, לא נעים לי לומר, כשפה חדשה כמעט).

אוי. זה מה שקורה כשלא קוראים את הכל...
הצצתי עכשיו רק בהתכתבות מעלי וראיתי את תשובתך, אורלי, לאפרת... אנסה לקרוא גם בקישור שנתת לגבי כלים נוספים.
אשמח בכל אופן, אם אפשר, לקבל רעיונות לדוגמאות הספציפיות שהבאתי. בינתיים, פשוט אמשיך לקרוא בזמנים שהקטנה מרשה

אהלן בתחילת הדרך

ברוכה הבאה,
תרגישי בנוח לשאול כמה שתרצי.

אנחנו בחוץ בדשא, הגינה ענקית (במושב), עולים ויורדים במדרגות של השכנים, טועמים אבנים ועלים. הכל טוב ויפה, אבל כשמיצינו זאת אנחנו מנסים להכנס מתחת לבית של השכנים (שם יש גם כל מיני ברגים, מסמרים ודברים שיותר מאיימים כשהם נכנסים לפה... והכל עדיין מוכנס לפה)
בלי להיכנס לדיון על מה מכניסים לפה (יש כאלה שמסמרים וברגים מהרצפה לא נראים להם בעייתיים, אני מודה שאני לא מתרגשת מזה, אבל נצא מנקודת מוצא שזה לא משהו שמקובל עליך ומשם נפעל):
אם מדובר על אירוע חד פעמי, נסי לחפש משהו משם שהיא תוכל לשחק איתו (בפה) שהוא כן מקובל עליך, ויחד עם זה שאת נותנת לה אותו, תקחי אותה משם למקום שבו תרגישי שהוא יותר בטוח בעינייך.
אם מדובר על מקום קבוע שאליו היא נוטה ללכת, אז שווה לחשוב אם יש דרך שהיא לא תגיע לשם (אטרקציה אחרת בדרך לשם שאפשר להתעכב בה)? אולי יש דרך לחסום את הכניסה לשם? פעם אחת לנקות ולפנות את האזור ההוא? או לפעול בכל פעם כמו במקרה של אירוע חד פעמי.
רק כדי להדגיש את העקרון: אם את מספקת לה את הצורך (הצורך הוא לחקור, למשש ולחוש), אז לרוב חתיכה אחת של משהו מהרצפה יכולה להספיק לילד. כלומר מצאת דרך שבה היא משחקת עם משהו בטוח מבחינתך, ועדיין לא עצרת אותה מלחקור.

רואים מישהו עובר בצד השני של הכביש ואנחנו פשוט חייבים לזחול לשם (כביש לא מאוד סואן אבל עוברות בו עדיין מספיק מכוניות שנוסעות מהר). ניסיתי להסיח את דעתה, להציע לה דברים אחרים, אך היא פשוט ננעלת על המטרה (מתחת לבית/מעבר לכביש) וחוץ מלהרים אותה על ידי, דבר שמן הסתם מאוד מעליב אותה (הסברים מילוליים עוד לא עושים לה את זה) והיא מוחה בקול תרועה - לא מצאתי עוד פתרונות.
האם את בטוחה שאם תרימי אותה על הידיים היא תעלב?
את כותבת שהיא ננעלת על המטרה. כלומר, יש מהו שמסקרן אותה בצד השני. אין ספק שלזחול על הכביש זה לא בטיחותי ולכן זה לא בא בחשבון, יחד עם זה, ייתכן שהצורך שלה אינו לזחול עד למטרה, אלא פשוט להגיע למטרה.
מה שאני מציעה: איך שאת רואה שהיא ננעלת, תאמרי לה משהו כמו: "אני רואה שאת רוצה לראות את החתול הלבן בצד השני, בואי אני אקח אותך לשם", להרים, לחצות את הכביש תוך כדי שאת מדברת על המטרה שמעניינת אותה (נניח: "תראי את החתול איך הוא מתמתח בשמש!"), והופ עברתן את הכביש. ברגע שעברתן, אל תמשיכי, ואל תביאי אותה ממש למטרה, תניחי אותה על הרצפה ותני לה להמשיך את הדרך שהיא תכננה לעשות. כך שהיא תזכה לזחול חלק מהדרך, בחלק הבטוח.

מה את חושבת?
זה מדבר אליך?

אור-לי, תודה רבה על התשובה המפורטת. כן, הרעיונות מדברים אלי.
מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן להתייחס... שבוע של קצת מחלה (של קטניה) עבר על כוחותינו, ונותרתי עם מאגר אנרגיה מדולדל.
נתת לי עוד כלים להתמודדות, ואני כבר מרגישה חזקה יותר, אך עלו עוד הרבה שאלות חדשות - גם לגבי הדוגמאות שכבר הבאתי, וגם מצבים נוספים בהם אני מרגישה שאין לי כלים נכונים להתמודדות ללא כפייה. אנסה למצוא את הזמן בקרוב ולהוסיף קושיות במקומות בהם נתקלתי במצבים שהיצירתיות שלי בהם מוגבלת.
בכל מקרה אשמח לדעת אם יש סדנאות/הרצאות/מעגלים/מפגשים או כל דבר בסגנון שמעניק כלים להורה שרוצה לבחור בחינוך/חיים ללא כפייה אך מרגיש חסר ניסיון ומשווע לעוד כלים להתמודדות.(כי לצערי היצירתיות שלי לא משהו, ואין לי ניסיון עם תינוקות/פעוטות קודם...)
ועוד שאלה - האם ה-NVC והחינוך ללא כפייה אחד הם? או פשוט קרובי משפחה?
בכל מקרה המון תודה על ההכוונה עד כה

בכל מקרה אשמח לדעת אם יש סדנאות/הרצאות/מעגלים/מפגשים.
בשבועות הקרובים מתוכננת לצאת לדרך סדנה בנושא בהנחייתי.
אני אעדכן כאן ובכיכר השוק לכשיגיע המועד.

האם ה-NVC והחינוך ללא כפייה אחד הם? או פשוט קרובי משפחה?
למיטב הבנתי - קרובי משפחה.
(אני מודה שאני לא מכירה לעומקי עומקים את התכנים של NVC. ממה שקראתי נקודות המוצא בשתי הגישות דומות מאוד, אבל נדמה לי שכל אחת מהגישות לוקחת את הנושא מזווית מעט אחרת. אולי מי שמכיר את שתי הגישות לעומק יוכל להרחיב.)

בשבועות הקרובים מתוכננת לצאת לדרך סדנה בנושא בהנחייתי.

בהצלחה!

סופסוף סיימתי לקרוא את הדף המדהים הזה!! לא חשבתי על כל מה שכתוב כאן וככל שקראתי יותר זה נראה לי יותר נכון לגדל ככה את בני. מקווה שאצליח (בהחלט מתכוונת).
תוך קריאת הדף התחלתי לשים לב למעשים היומיומיים שלי עם בני. שמתי לב אבל שרוב הדברים שאנחנו עושים הם בעצם תוך כדי כפייה.
אני מחליטה מתי מתקלחים (רקע-הוא בן חצי שנה), מתי מחליפים חיתול. לרוב, אם הוא מראה התנגדות אני מפסיקה ומנסה שוב אח"כ אבל עדיין... אני לוקחת אותו איתי למקומות בבית או מחוצה לו (והוא לא אוהב את ההתכוננות ליציאה מחוץ לבית בכלל) בלי לשאול אותו יותר מידי.
אני כן מסבירה לו בכל פעם מה אני הולכת לעשות (בוא נחליף לך חיתול או אנחנו מתלבשים כדי לצאת מהבית) אבל לפעמים אני מרגישה שזה למורת רוחו ועדיין עושה. שוב, לדוגמא היציאה מהבית. הוא לא אוהב להתכונן ליציאה אבל כן אוהב להיות בחוץ. אז אני מכינה אותנו ויוצאים והוא מתלונן תוך כדי, עד הרגע שדורכים בחוץ.

יותר מזה אני מרגישה שאני מחליטה על הגוף שלו. מתי יושבים, מתי שוכבים, מתי הולכים לישון (אחרת הוא מתחרפן וזה לא נעים לאף אחד) ומתי מפסיקים לינוק (אם זה היה תלוי בו הוא היה יונק 24 שעות ביממה). אני משתדלת להקשיב לרצונות שלו אבל אז יוצא שהוא מאוד ממורכז....
ולתקוע אותו במנשא כשאנחנו בבית זו הכי כפייה כי אז אני מבטלת את הרצון העיקרי שלו- להיות על הידיים ולכוון אותי לאן הוא רוצה להגיע כדי להמשיך לחקור ואת זה אי אפשר לעשות במנשא כי הוא לא מרגיש מספיק חופשי. אז מנשא זה בערך רק בחוץ.

מה שאני שואלת בעצם- איך החינוך ללא כפיה בא לידי ביטוי בגיל הזה שאין עוד תקשורת מילולית ויכולת לנהל מו"מ?
תודה

לרוב, אם הוא מראה התנגדות אני מפסיקה ומנסה שוב אח"כ
זה העניין.
חינוך ללא כפייה אין פירושו שמחכים למוצא פיו של הילד, מה לעשות מתי.
זה לגמרי בסדר שאת קובעת.
השאלה היא, מה קורה כשהילד מתנגד. אז, מה עושים? איך מתמודדים? איך מגיעים לפשרה, בצורה לא כוחנית?

אז, מה עושים? איך מתמודדים? איך מגיעים לפשרה, בצורה לא כוחנית?
בשמת, נדמה לי שזה בדיוק מה שג'ינג'ונת שואלת. איך מגיעים לפשרה לא כוחנית בגיל חצי שנה כשהילד לא מדבר עדיין?
לכאורה אי אפשר להגיע לפשרה כי לא יודעים על מה הוא מוחה. קר לו? החולצה לא נעימה? קטנה? מגרד לו?

ומתי מפסיקים לינוק (אם זה היה תלוי בו הוא היה יונק 24 שעות ביממה).

זאת נראיית לי נקודה טובה להתחיל ממנה - אולי כדאי לבדוק האם באמת הוא יינק 24 שעות או שיגיע לנקודה שהוא בעצמו יעזוב וירגיש מסופק ובשליטה על צרכיו
אני מניקה בן שנה וחצי - ואף על פי שלפעמים הרגשתי שהוא מנסה לינוק עשרים וארבע שעות רצוף - בסוף הוא תמיד מפסיק
בהצלחה

בשמת, נדמה לי שזה בדיוק מה שג'ינג'ונת שואלת
אולי לא הבהרתי:
אני לא שאלתי.
אני ניסחתי את המקום שבו אנחנו מנסים לעשות חינוך ללא כפייה.
אנסח מחדש:
חינוך ללא כפייה אין פירושו שאנחנו מפסיקים לתפקד כהורים, כמבוגרים אחראים, ולא קובעים שום דבר עבור הילד.
חינוך ללא כפייה פירושו, שכאשר הילד מוחה (מנצלת את המלים שלך, בלה) - אנחנו משתדלים להגיע לפשרה או להסכמה, ולא כופים.

כי לא יודעים על מה הוא מוחה. קר לו? החולצה לא נעימה? קטנה? מגרד לו?
לדעתי, פה את מתארת מצב קצת אחר. הבעיה פה היא לא שאי אפשר להגיע לפשרה, אלא שקשה להבין את התינוק. אבל בינינו, לרוב די ברור על מה הוא מוחה, ואם לא - אז במשך הזמן, לומדים להכיר אותו, בניסוי וטעייה.

זאת נראיית לי נקודה טובה להתחיל ממנה - אולי כדאי לבדוק האם באמת הוא יינק 24 שעות או שיגיע לנקודה שהוא בעצמו יעזוב וירגיש מסופק ובשליטה על צרכיו
ועוד נקודה שחשוב להדגיש: לפעמים ילד שיונק ויונק המון - פשוט לא נצמד טוב לשד והיניקה שלו לא יעילה, ולכן הוא יושב על השד שעות. גם בגיל חצי שנה כדאי אז לקבל איבחון וייעוץ מיועצת הנקה מוסמכת ומנוסה, אם אכן יש בעיית היצמדות ואיך אפשר לשפר. ד"ר ג'ק ניומן, שהרצה לפני כחודש בכנס לה לצ'ה (ד''ר ג'ק ניומן כנס הנקה), בהחלט תיאר מהניסיון הקליני שלו את הבעיה הזאת.

איך מגיעים לפשרה לא כוחנית בגיל חצי שנה כשהילד לא מדבר עדיין?

אפשר לבדוק- ע"י ניסוי וטעייה. מנסיוני בגיל צעיר מאוד הם יודעים להבהיר לא רע את רצונם

.

ואם רצונם אינו עולה בקנה אחד עם רצוננו כהורים- מוצאים פתרון מוסכם.
בגיל הזה הכוונה לכך שמציעים משהו אחר ובודקים אם יש הסכמה.
התינוק רוצה למולל שטר כסף (כמו שסיפרה אמורפית ב בלוג לרגע )?
אז מסבירים שאי אפשר ומשחררים בעדינות את הנייר מהיד (או מחכים שהתינוק ייתן אחרי ההסבר), ונותנים לו למולל נייר מעניין אחר, או מעניינים אותו במשהו אחר לגמרי.
בכלל, יש שם (ב בלוג לרגע) הסבר יפה של בשמת לגבי יישום החינוך ללא כפייה בגיל כזה.

רק עכשיו ראיתי את תגובתך, בשמת

.
אולי את זוכרת איך קוראים בדיוק לדף של אמורפית?

_חינוך ללא כפייה אין פירושו שאנחנו מפסיקים לתפקד כהורים, כמבוגרים אחראים, ולא קובעים שום דבר עבור הילד.
חינוך ללא כפייה פירושו, שכאשר הילד מוחה (מנצלת את המלים שלך, בלה) - אנחנו משתדלים להגיע לפשרה או להסכמה, ולא כופים._

_אפשר לבדוק- ע"י ניסוי וטעייה. מנסיוני בגיל צעיר מאוד הם יודעים להבהיר לא רע את רצונם .
ואם רצונם אינו עולה בקנה אחד עם רצוננו כהורים- מוצאים פתרון מוסכם.
בגיל הזה הכוונה לכך שמציעים משהו אחר ובודקים אם יש הסכמה._

ג'ינג'ונת
אני כאן, קוראת, ואין לי כרגע מה להוסיף למה שנאמר מעלי.

איך מגיעים לפשרה, בצורה לא כוחנית?
אהלן אורלי,
אני גם מתעסקת בשאלה הזו בתקופה האחרונה. הקטן בן שבעה חודשים ומאד דעתן ונחוש.
אני מאמינה מאד בחינוך ללא כפייה, על אף שכרגע זה לא ממש חינוך, אלא התנהלות ללא כפייה.

הוא שונא שמלבישים אותו, למשל. ניסיתי:
להלביש אותו תוך כדי שהוא זוחל / משחק במשהו
לשיר שיר קבוע להלבשה, ולומר לו שבסוף השיר אני מסיימת להלביש אותו
להלביש אותו תוך כדי שהבן זוג משחק איתו / עושה לו פרצופים
ועוד כהנה וכהנה,
ועוד לא מצאתי פתרון ממשי. בדרך כלל אני כופה עליו את הבגדים למורת רוחו.

(לא יכולה לא להלביש, כי הוא כבר המון זמן מקורר, מה שמביא אותי לדוגמא הבאה...)
הוא לא סובל שמנקים לו את האף. ניסיתי:
לקנח במטפחת בד
לקנח באצבעות שלי ולשטוף
לבקש רשות ולקנח בעדינות
ועוד המון ווריאציות,
והוא תמיד צורח.

אני מפרטת כל כך, כי אני ממש מחפשת רעיונות פרקטיים. איך מבצעים פעולות כאלו (ואחרות), בצורה לא כוחנית, ומתוך כבוד?

לגבי קינוח האף, יש כזה דף... קינוח אף. יש שם מלא רעיונות לגבי זה.
לי יש ילד בן 6 חודשים וגם עליו אני כופה את הקטע הזה של הלבוש למורת רוחו ורוחי. במיוחד כשרוצים לצאת החוצה והוא מתחיל לבכות (וזה רק חרמונית...) אבל כשבחוץ 2-4 מעלות זה לא ממש שיש למישהו בחירה.
במיוחד אחרי המקלחת זה קשה להלביש אותו.
בקיצור, בקטע הזה גם אני אשמח לרעיונות

לגבי קינוח האף, יש כזה דף... קינוח אף. יש שם מלא רעיונות לגבי זה.
לא נכנסתי עוד לדף..

אבל מה שעוזר אצלנו זה לספור: 1 2 3 וב- 3 מקנחים.
אחרי אין ספור מלחמות בנושא זה פשוט פתר את הבעיה - סופרים הוא מושיט את האף מקנחים ועוברים הלאה...

בקצרנות:

לגבי לבוש (וגם לגבי קינוח) מה שעובד הרבה פעמים זה משחק עם הילד שכולל בתוכו את נושא הלבוש (או הקינוח), כמו ש-פו כתבה.
אם לא לספור אז משהו אחר כמו "קוקו" ואז מקנחים (או מכניסים שרוול).
ויש באמת את קינוח אף.

עוד לעניין לבוש:
מה ששמתי לב שהכי הפריע לבת שלי זה הענין שבו היא שוכבת על הגב כך שמרגע שהיא הביעה מחאה עברתי להלבשה בזמן שהיא יושבת, עומדת, על ארבע - תלוי בשלב שבו היא היתה. אצלה זה עזר מאוד.
מעבר לכך, יש ילדים שיש להם רגישות תחושתית כלשהי (במגע עם העור) ואז קשה להם. יש ילדים שמגיבים קשה ללבוש, וזה עובר להם. אני לא זוכרת אבל יש דף או דפים שמדברים שם על זה.

נראה לי שההשתדלות של כמה הורים כאן פשוט חוצה גבולות. ע"י ניסיון לשמור על כבודו של הילד, הם מבטלים את עצמם לחלוטין ומכרכרים סביבו, העיקר שלא לריב. לדעתי, אין מה לעשות- על דברים באמת מהותיים- אין ויכוח. הדעה שלי כאמא היא זו שקובעת. לכל להקה ושבט יש מנהיג, בכל העולם, וגם לבעלי חיים. כל אחד צריך באיזשהו מקום דמות דומיננטית שתגיד לו מה לעשות, אחרת איזה בטחון יש לנו?למה בכל דת יש כל כך הרבה חוקים?בדיוק בשל הצורך המורה, מדריך.
אני יודעת שכל יפי הנפש תכף יחנקו אותי פה, או ישלחו אותי לאחד ממליון הדפים האחרים באתר, שמדברים על נושא זה בדיוק, רק מ-700 זויות אחרות.

ביישנית, לי אין שום בעיה עם ה דעה שהצגת. אבל יש לי בעיה עם צורת הניסוח שלך. מה דעתך לערוך את דברייך לניסוח קצת יותר מכובד ומכבד?

אורלי ופו, תודה על הרעיונות. יישמתי והמצב אכן השתפר (יחד עם זאת הבנתי שכדאי לי לוותר על הפנטזיה לשלמות...)

זו אני, נילי קו

@}
(מוזמנת לספר מה עבד, שנחכים כולנו

).

אז יש חדש לגבי סדנא בנושא ללא-כפייה?
(אולי גם באזור צפון, במקרה?)
מחכים בכליון עיניים

בקרוב בקרוב.
מאוד רוצה,
איכשהו הזמן נוזל לי מבין הידיים.
אבל עובדים על זה.

צפון בהחלט אפשרי בעיקר כי אני מהצפון

זה כנראה יהיה במתכונת של חוג בית, אז צריך גם בית ומעוניינים.

"זמן נוזל מבין הידיים" זה המוטו שלנו בחיים לאחרונה.
על איזה צפון אנחנו מדברים? אולי נוכל לעזור למצוא בית או חוג

על איזה צפון אנחנו מדברים?
אני נמצאת הכי צפון שאפשר. באזור ביירות...

אבל זה לא משנה, כי אגיע לכל מקום, אם התנאים יהיו מתאימים ומשתלמים.

כרגע על הפרק סדנה ראשונה בקיבוץ גבעת ברנר.
עדיין אין תאריך בעיקר כי עוד לא גיבשתי סופית את מבנה הסדנה.

אוטוטו.

איזה דף מקסים ומבורך שנכתב.
רק שחשבתי שאולי יתאים לו שם יותר פוזיטיבי.
יש לי הרושם שקראתי את השם במה חדש ,אבל זה לא דיבר אלי , כי הדימוי של כפיה בעיניי הוא חמור דרמטי מאוד ולא קישרתי את זה עם הכפיה המינורית , הזוחלת והמחלחלת של הורים על ילדיהם.

האמת היא שיש פה אלמט של חינוך , לפי מה שקראתי , ואולי מתאים לכתוב שזו דרך חינוכית .
לדעתי , מה שזה בעיקר , זו צורת התיחסות ואופן התנהלות , דרך לפיתרון קונפליקטים, זה גם אהבה.

תודה אילה על הפידבק.

מהם הקוים האדומים שלכם? כלומר, מתי תיכפו משהו על ילדיכם?

כלל אצבע?
הרי הגבולות משתנים מאדם לאדם.
היום החזקנו בכח, שני מבוגרים, ילדה צורחת (כאילו שוחטים אותה) בת שנתיים כדי שהרופא יוכל להציץ לה באוזן.
היה לנו מאוד חשוב שיבדקו אותה והיא סירבה בתוקף. שום דיון, משא ומתן או שוחד לא עזרו.
זה המקום שבו החובה שלי לשמור על בריאותה עלתה על החובה שלי לכבד את רצונה.

מהם הקוים האדומים שלכם?

הקו האדום מגיע בכל מקום שיש בו סכנת פגיעה בחיי בני - ואז מדובר בחוק
אצלי מדובר גם על פגיעה באחר... זה גם קו אדום מבחינתי שאני מתערבת בו - לא תמיד צריכה לכפות את דעתי לפעמים הסברים מילוליים עוזרים.
אבל לא אתן לילד לפגוע במישהו אחר [או אחד בשני] וגם לא ברכוש של אחרים - כך שכן נאלצתי כבר לחטוף מהקטן דברים מהיד כדי שלא יטיח אותם ברצפה [זו כפיה? אני מניחה שלדעת חלק מהדעות פה כן.. לו אישית זה לא לגמרי הפריע הוא פשוט המשיך לדבר הבא..].
כביש זה מקום שבו אני כופה את דעתי - נותנים יד לאמא/אבא/מבוגר אחר ולא עוזבים עד הצד השני. או סוחבים אותם על הידיים. וכן זה ככה גם בשכונה שלנו שעוברת פה מכונית פחות מפעם בשעה ברוב השעות.

וגם יש כללים בבית שאנחנו לא מוותרים עליהם - מקלחת אחרי שהתלכלכו [לא כל יום ולא בכל מחיר] אבל אחרי משחק בחול/בוץ/צבעים/דברים מלכללכים אחרים - לא מוותרים גם אם לפעמים צריך להתווכח איתם בשביל זה.
כנ"ל כניסה למיטה בשעה שאנחנו בחרנו.
זכותם לא להרדם ולהסתכל בספרים או להעסיק את עצמם בדרך אחרת במיטה אבל הם לא יכולים לבחור להישאר למטה.
וכמובן יש גם כללים גמישים יותר ויש גם כאלה שהשתנו עם הגיל...

וחייבת גם להודות שאצלנו אין חינוך בלי כפיה בקיצוניות שבה הוא מוצג כאן לפעמים. אנחנו בהחלט משתדלים לא לכפות אבל לא בכל מחיר -
יש דברים שאני לא מוכנה לוותר עליה [עיין ערך לעבור כביש רק עם יד] גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם וגורם לצרחות ומחאות רמות.

ניסחתי מהר מקווה שיצא ברור...

המילה הבעייתית כאן לדעתי היא קודם כל "חינוך".

אני חושב שבחיים עם מישהו, ילד או מבוגר, תמיד יש קווים אדומים ומידה כזו או אחרת של עמידה על שלך, התעקשות, ולעיתים כפיה (בצורה יותר או פחות בוטה). חוץ מכפיה יש גם דרכי שכנוע אחרות שיכולות להתדרדר למניפולציה, שוחד, וכד'.

לדעתי השאלה של הדרך היא חשובה אך משנית. השאלה הראשית היא - האם השכנוע נעשה לצורך המהות או לצורך ה"חינוך"?

אני מוצא שכשמדובר במהות בדרך כלל אנחנו יודעים להתאים את אמצעי השכנוע ועוצמתם לסיטואציה (למשל בהבדל בין ילד שרוצה יותר מדי שוקולד מול ילד שרוצה אקונומיקה). וכמובן שלכל אחד יש יחס אחר לדברים אחרים במהות וזה בסדר (או לפחות זה דיון נפרד).

כשאנחנו לובשים את הכובע של "מחנכים" אנחנו נוטים לסטות מההתאמה הזו כי נוצר לנו דיסוננס בין איך שאנחנו מרגישים ומתנהגים לאיך שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים לחנך. וכאן שורש הבעיה.

נזכרתי שכתבתי על זה יותר בהרחבה ב חינוך ללא חינוך.

מסכימה עם POOH לגמרי. ניסחת מצויין את מה שאני לוחשת כבר הרבה זמן. והכי חשוב- שיהיה ברור-
הקו האדום הוא פגיעה בעצמי, באחר וברכוש וזה קו שמאוד מאוד חיוני לדעתי לסוציאליזציה. אכן המילה נשמעת מפוצצת משהו, אבל נכון שאדם בוגר שמסתובב ברחוב ופוגע ברכוש נחשב ואנדליסט ופושע ומורחק מהציבור נתפס בעיננו כ"לא בסדר" ? למה ילד שפוגע ברכוש ציבורי שונה?
כשנדמה לי שתכף מתפתחת סיטואציה של מכות או פגיעה- אני מתקרבת, עוזרת להם (לילדי) לתמלל, להבין, לעצור בזמן. לפעמים אין ברירה אלא לקחת ולהפסיק. חינוך להתנהגות נכונה, מה כן ומה לא. איך נלמד אם לא מהתנסות והנחיה? ביחוד בחינוך הביתי! חינוך בלי גבולות או חינוך עם גבולות, יש גבולות, כללים, חוקים, תפיסות עולם שאני מעבירה לילדיי בדרכי נועם כאלו או אחרות ולפעמים (כן...) בכפיה.
יש לי עוד הרבה מה להוסיף אבל בפעמאחרת.

יש פעמים שבהם הילד אומר מפורשות דבר אחד ואני, כמבוגר, רואה שהוא ללא מילים מבקש ממני משהו אחר. הנסיון הפרטי שלי, עם הילד הפרטי שלי מראה שאם אקשיב לו, למילותיו, בניגוד להקשבה לרצונותיו כפי שאני מבינם, אקבל ילד משוגע. (לא תמיד כמובן ופה נכנס העניין של להיות קשוב לילד, לראות אותו כפי שהוא, חד פעמי ושונה מכל עיקרון) (ואשמח לפרט במידה ומישהו מעוניין)
האנתרופוסופים (שכבודם במקומם מונח) (על השידה) אומרים שילד שנאלץ לקבל החלטות איננו רשאי להיות ילד ברגעים שכאלו ושההורה צריך לקבל החלטות עבורו על מנת לשחררו להיות ילד.

בקיצור, אתם מחנכים עם פחות כפייה, תוך השתדלות לכבד את הילדים שלכם, אבל גם אצלכם יש כפייה. קצת.

בקיצור, אתם מחנכים עם פחות כפייה, תוך השתדלות לכבד את הילדים שלכם, אבל גם אצלכם יש כפייה. קצת.

אני אספר איך הדברים אצלנו.

בחיים לא קשרתי את בתי לכסא הבטיחות בוכה. עד היום לפחות.
בתי בכתה הרבה מאוד בשנה הראשונה לחייה בכסא הבטיחות והייתי עוצרת בכל פעם. גם אם זה אמר עצירה כל 10 דקות בנסיעה שאמורה לקחת נטו שעה.
עצרתי פעם את האוטו שלוש מאות מטר מהבית במרכז תל אביב, באמצע כביש הומה מצאתי איזה רבע מדרכה לעמוד עליה, ושהיתי שם שעה וחצי.

אני מקווה ומתפללת שלא יהיה אף פעם מקרה חירום או מצב בלתי אפשרי שבוא אאלץ להשאיר את מי מילדיי בוכה בכסא בטיחות מבלי לעצור ולהוציא אותו. מכיוון שהכל יכול להיות, בפרט כשיש יותר מילד אחד, אני לא פוסלת שום תסריט. אני רק אעשה הכל כדי להימנע ממנו.
וגם אם אאלץ לכפות מצב כזה, אעשה כל שאוכל כדי לתמוך בילדי בסיטואציה הזו, ואבטא את רגשותיו הכלואים, הנכפים, ואשקף אותם ואהיה איתו בחוויה.
זה אמנם כפייה, אבל כפייה_ עם כבוד (אם אפשר לומר כך).
(זה כמובן שונה בעיניי מ- "ככה אמרתי וזהו". או: "אני האמא ואני מחליטה בשבילך" ללא שום הסברים ותמיכה רגשית.).

מתי אני כן כופה?
אני עוצרת אותה פיזית מלהכות את הכלב או אותי או ילד אחר ומנסה להבין מה היא צריכה ולספק לה זאת (תוך העברת מסר של "אנחנו לא מרביצים").

אני עוצרת אותה פיזית מלהשחית רכוש שאינו שלה ומנסה להבין מה היא צריכה ולספק זאת (תוך העברת מסר של "אנחנו לא משחיתים").

בקיצור: אני כופה מעט מאוד, בעדינות רבה, בעיקר עוצרת, בולמת - פוגעת בחופש התנועה שלה ניתן לומר - כשמדובר בפגיעה בזולת או ברכוש.

ואם לחזור למשפט שלך,
אתם מחנכים עם פחות כפייה, תוך השתדלות לכבד את הילדים שלכם, אבל גם אצלכם יש כפייה. קצת.

אני חושבת שנושא הכפייה על ילדים נמצא על רצף. כנראה שאין דרך שלא לכפות אף פעם שום דבר.
מה שכן,
ככל שנכפה פחות, ככל שמקרי הכפייה יהיו בודדים, וככל שחוויית הכבוד כלפי גופם ונפשם של ילדים תהיה נוכחת באופן כמה שיותר מלא בחייהם, כך יותר טוב, וכך אותם מקרים בודדים של כפייה עם כבוד יקבלו משמעות זניחה. כי המכלול חשוב.

נוסף על כך, יש פעמים רבות שהילד רואה שאנחנו מחפשים דרך שלא לכפות. ולו במילים שלנו. יכול להיות שבסופה של הדרך עדיין נכפה (נגיד לא נוכל לעצור את האוטו כי...לא יודעת מה) אבל הדרך שבה נעשה את זה, תראה לו שיש לנו כבוד כלפיו, שהרצון שלו נחשב ונספר, ושיש כרגע קושי אמיתי להצליח להיענות לזה. זה נכון לילדים שכבר מתקשרים ופחות לתינוקות.

האם קיבלת תשובה למה ששאלת?

כן, תודה.
תשובתי היא מה שעניתי לשרהלה בדף על איגור.

התלבטות.
לאחרונה למדנו לחטוף ולהרביץ. זה התחיל מזה שהיו חוטפים לו או מחטיפים לא והוא היה בהלם לא מבין מה קורה. מהר מאוד למד לא לשחרר את החפץ ואף משיב מלחמה ואף חוטף דברים ביוזמתו.
ההתלבטות שלי אינה בקשר לזה.
כשאני לא רוצה שהוא יקח משהו, ישחק במשהו - אני לפעמים לוקחת לו את זה מהיד (חוטפת?) ושמה במקום שהוא לא יכול להגיע אליו. זה כמובן מתסכל אותו מאוד והוא בוכה וכועס ומרביץ (לי) ואז אני מחבקת ומסבירה
אני לא מצליחה לחשוב על דרך אחרת לעשות זאת אולם נראה לי שמה שאני עושה זה בדיוק מה שהילדים עושים בינם לבין עצמם - חוטפים ומחטיפים.
אולי יש דרך טובה יותר שאני לא רואה ומישהו מוכן להאיר עליה?
תודה
(הוא בן שנה ושבע)

במקום לקחת, תני לו משהו אחר. בהרבה מקרים זה גורם לילד לעזוב את מה שיש לו בשביל הדבר החדש.

כשאני לא רוצה שהוא יקח משהו, ישחק במשהו - אני לפעמים לוקחת לו את זה מהיד (חוטפת?) ושמה במקום שהוא לא יכול להגיע אליו.
אני במקרים כאלה תמיד מנסה לחשוב מה היה קורה לוא המעמדות היו שווים ולא היה לי את יתרון הכוח / גובה. נגיד, אם בעלי היה מחזיק את אותו חפץ - לא הייתי יכולה לחטוף לו (כי הוא היה מחזיק חזק לפחות כמוני) ולא הייתי יכולה לשים במקום שהוא לא מגיע (כי הוא יכול להגיע לאותם מקומות שאני יכולה).
אני לא יודעת על איזה חפצים מדובר אבל נראה לי שעדיף לסבול נגישות של ילד לחפץ מאשר לקחת לו ולשים במקום גבוה.

אני לא יודעת על איזה חפצים מדובר

אז אתמול היה מדובר בבקבוק זכוכית עם טפטפת שבתוכו יש שמן לוונדר - הקטן מכיר בקבוק כזה מלא בפרחי באך ורצה לטפטף את זה לפה - לא מומלץ עם שמן לוונדר - הראתי לו שמטפטפים טיפה ולא בפה אבל הוא כמובן רצה לקחת ולנסות בעצמו - פעם נתתי לו לעשות את זה עם בקבוק ריק -הטפטפת נשברת ממש בקלות ומצאתי אותו תוך שניה אוחז בטפטפת שבורה וחדה למדי. באותו רגע לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר לעשות - חוץ מלקחת את זה ממנו ולהכיר בעובדה שהוא לא יכול לקבל את זה. ניסיתי לתת לו גם דברים אחרים (ואבא שר שירים עשה הצגות והתחבא מאחורי הרהיטים) אבל כמובן ששום דבר לא עזר.

אם בעלי היה מחזיק את אותו חפץ -
במצב כזה אפשר היה להסביר. במצב שלנו לא מצאתי שההסבר עוזר - אם כי הסברתי. ואולי לא האמנתי שהסבר יעזור... ובגלל זה זה לא עזר.
מצד שני, גם בתור "מבוגרת" אני שונאת שמסבירים לי שאני לא יכולה לעשות משהו או לקבל משהו

הטפטפת נשברת ממש בקלות ומצאתי אותו תוך שניה אוחז בטפטפת שבורה וחדה למדי.
בלי קשר לשאלה אם את לוקחת לו, תמיד כדאי להסביר את הסכנות שבזכוכית (שבורה), ויש לך יופי של הדגמה ביד. מראים לו, עושים כאילו החוד דוקר אותך, ואומרים "איי, כואב". הוא לא יחתוך את עצמו בכוונה - לא יותר מפעם ראשונה ויחידה

(וכאן זו באמת שאלה, עד כמה העצבים שלך חזקים).

וחזרנו שוב עם עוד שאלות (עד הסדנא... (-: יש חדש???):
אז קטניה (שנה וארבע) בזמן האחרון למדה להגיד לא (בעיקר עם הראש - בליווי חיוך מקסים - וקצת "דו") והיא נהנית מאוד מהכלי הנפלא הזה.
הבעיה הגדולה שלנו כרגע היא הסירוב הנכבד להחלפת החיתול (המושקע P-:) של הבוקר. ניסינו החלפות במקומות שונים, בעמידה, בשכיבה, לחכות עד שהיא תחליט שהגיע הזמן ועוד כל מיני - לא דובים ולא יער! מה עושים??? לא רוצים בכוח. מתכוונים לנסות להתחיל לבדוק גמילה מחיתולים (חושבים שזה אולי מה שהיא רוצה) למרות שעוד אין לנו מושג איך...
הערות/הארות/תובנות בנושא יתקבלו בברכה!

ועוד תוספת קטנה... גם שאר החלפות החיתולים במשך היום לא מתקבלות בברכה ודי כרוכות בהרבה שכנוע...

תעברי לבלי חיתולים

בהנחה שזאת המטרה. יש לך רעיון לגבי האמצעים? מדובר בקטנה בת שנה וארבע.

בתחילת,
עכשיו מתחיל הקיץ, זמן מצוין להורדת חיתול.
ממליצה להציץ ב גמילה מחיתולים בגיל צעיר ו לוגיסטיקה של גמילה מחיתולים (יש עוד דפי גמילה מחיתולים).
תכיני את עצמך נפשית להרבה שלוליות ופשוט.... תורידי

תזמורת - תודהרבה על ההכוונה. עכשיו כל מה שנותר לנו זה לקרוא... ולהוריד D-:

הוא לא יחתוך את עצמו בכוונה - לא יותר מפעם ראשונה ויחידה (וכאן זו באמת שאלה, עד כמה העצבים שלך חזקים).

אצלנו חתך, וישב מהופנט מהתוצאה (דם מהאצבע) , לא שהוא הפסיק לשבור מאז את כל כלי הזכוכית בבית, אבל לפחות הוא שובר וקורא לי "או או" (הבעת דאגה).

אני נוטה להסכים להכל בבית, אני מכירה את היכולות של הבן שלי. ולכן בבית הוא (בן שנה ו- 8) , חותך עם סכין, עומד על כיסאות, קופץ מהספות, עולה על השיש, שוטף כלים לבד, יושב בחלון להסתכל על הרחוב (עם סורגים)...

הקונפליקט נוצר דווקא כשאנחנו מתארחים ולא משנה איפה. לא כולם רוצים שהוא יכבה וידליק להם את הטלויזיה, או יגע בפלאפונים ועוד...ואני גם רוצה שידע לכבד את רכושם של אחרים, זה שהבית שלנו על גלגלים זה לא אומר שכולם חיים ככה.

אז אני מסבירה ומבקשת, ולרב מתחיל התקף זעם. אנחנו ממעטים להתארח אבל ההרגשה היא די של כליאה בבית.

הצעות?

הקונפליקט נוצר דווקא כשאנחנו מתארחים ולא משנה איפה.
אותו הדבר אצלנו. האמת ששמתי לב שהרבה יותר מתאים לי, מעוד סיבות, להפגש במקומות נייטרליים (בפארק, בית קפה). לפעמים זו באמת תחושה של כליאה, אבל האמת שאני מרחמת עליו. כשאנחנו הולכים לבתים שהכל בהם אסור, אז כל הזמן צריך לרדוף אחריו. הוא לא מבין מה רוצים ממנו, ואני מבחינה אחרי שעתיים וחצי שלא סיימתי אפילו את הקפה שלי מרוב ריצות.

אני נוטה להסכים להכל בבית
לאחרונה התחלנו "ללמד" אותו כמה דברים. והאמת זה מדהים כמה זה קל כשזה לא מגיעה בגערה, ובציווי. וגם כמה קל זה כשאתה לא מצפה לכניעה מיידית מצידו.

ניסינו החלפות במקומות שונים, בעמידה, בשכיבה, לחכות עד שהיא תחליט שהגיע הזמן ועוד כל מיני - לא דובים ולא יער! מה עושים??? לא רוצים בכוח. מתכוונים לנסות להתחיל לבדוק גמילה מחיתולים (חושבים שזה אולי מה שהיא רוצה) למרות שעוד אין לנו מושג איך...

סתם לעשות זאת תוך כדי שהילדה עסוקה? נשמע לי מעט מוזר להתחיל גמילה מחיתולים קודם כל בלילה, את הלילה הייתי משאיר לסוף. ויש כל מיני דרכים להוריד חיתול בכיף - תוך כדי הנפות, דיגדוגים, משחק בפלאפון של אמא, השמעת סיפור, שירה, עשיית פרצופים מפחידים ועוד.

כשאנחנו הולכים לבתים שהכל בהם אסור, אז כל הזמן צריך לרדוף אחריו.

בדיוק..

לאחרונה התחלנו "ללמד" אותו כמה דברים.

אני גם מנסה, מסבירה המון, אבל לפעמים נדמה לי שהוא עוד לא בשל לזה, הוא לא ממש מבין מה אני רוצה.

אני מגיחה לרגע להבלחונת בשל קוצר זמן...

אני גם מנסה, מסבירה המון, אבל לפעמים נדמה לי שהוא עוד לא בשל לזה, הוא לא ממש מבין מה אני רוצה.
אני מסכימה שיש גיל שהם עוד לא ממש מבינים מה אנחנו רוצים.
אז תזכורת: זה עובר. ממש ממש עובר. זו מן תקופה כזו שהם כבר גדולים, ומדברים, ונראים כמבינים, וניידים ועצמאים... ועדיין הם לא הפנימו את כללי המשחק.
מניסיוני הסברים ארוכים לא עוזרים. הקשר שלהם הולך לאיבוד.
מה שכן אפשר לעשות זה לומר בטון נייטרלי וענייני: "סבתא לא רוצה שנשחק בכפתורי הטלוויזיה" ולהציע משהו אחר במקום, לקחת את הילד לעשות משהו אחר במקום.
אפשר אולי להכין בתיק מראש איזו תעסוקה מהנה בשבילו לשעת חירום שכזו.
ואולי זה באמת זמן טוב להמעיט בביקורים במקומות שהם לא ידידותיים לילדים קטנים.
ובכל מקרה - זה עובר. עובר מהר מאוד...

בתחילת הדרך, בהצלחה ובהנאה עם הגמילה!

אז אני מסבירה ומבקשת, ולרב מתחיל התקף זעם. אנחנו ממעטים להתארח
לדעתי לא צריך להסביר - אלה כללים של הבית שבו אתם מתארחים, לא את קבעת אותם אבל צריך להיות ברור שיש לכבד אותם גם אם הם לא "הוסברו".
אולי יעזור לבקר בעיקר אנשים קרובים, שאת מסכמת איתם מראש שבפעם הראשונה ה"הודעה" על הכלל תבוא מהם, ולא בצורה גערה אלא בפשטות - "אצלנו לא משחקים בטלוויזיה". לאחר שהמארח אמר את דברו, את פטורה מלהסביר יותר. רק לוודא שהילד לא משחק בטלוויזיה. ולדעתי זה יישמע לו אחרת כשזה בא מבעלי הבית, וברור שזה הבית שלהם והם קובעים (כמו שבגינה שואלים ילד זר אם הוא מרשה לשחק בצעצועים שלו. אותו היגיון).

אז אני מסבירה ומבקשת, ולרב מתחיל התקף זעם
תבדקי את עצמך, אם את לא מדברת יותר מדי (-:
ותבדקי עם עצמך, האם את לא כועסת שאצל אחרים לא רוצים שהילד יחריב להם את הבית (-;
כי אם את בסתר לבך חושבת שהם לא בסדר שהם לא מבינים שלילד שלך זכות להחריב להם את הבית, כלום לא יעזור. הוא שומע את המחשבות שלך, לא את הפטפטת.

אז אני מסבירה ומבקשת, ולרב מתחיל התקף זעם. אנחנו ממעטים להתארח אבל ההרגשה היא די של כליאה בבית.
ממשיכה את בשמת -
במקרים מדובר בבית/רכוש של אחרים, ברור לי לגמרי שצריך לכבדותם.
אחד הכלים בהם אני משתמשת הוא "בוא נשאל את - בעלהבית - אם הוא מרשה". לפעמים דרוש מאמץ כלשהו להסביר לבעלי הבית שאני מתכוונת לכבד "לא", אבל אם יגידו "כן", אקבל אותו כפשוטו. אבל אחרי שעברנו את המשוכה הזו, ואחרי שהילד מאמין לי ש בבית הזה מישהו אחר קובע, הענינים בד"כ חלקים.

ותבדקי עם עצמך, האם את לא כועסת שאצל אחרים לא רוצים שהילד יחריב להם את הבית

, גם , לפעמים, בעיקר אצל חמותי, ואולי בעיקר כי אני לא מתחברת לחומרניות הזו, או לעקשנות שכל הריצפה תהיה מלאה בפסלים מקריסטל (רוזנטל כמובן!) ואני והילד צריכים ללכת על קליפות ביצים.

"בוא נשאל את - בעלהבית - אם הוא מרשה".

רעיון מצויין, ננסה. למרות שכמו שאמרתי הוא רק בן שנה ו - 8 (או כבר בן שנה ו-8) , והיכולות המוטריות הן מדהימות אבל ההבנה לפעמים קצת מאחרת.
המחלה לפלאפונים, טלפונים, שלטים, גוברת על כל הגיון בריא ואני.. יכולה לדבר ללפמה, גם אם זה אצל חברה טובה שאני באמת מכבדת את הרצון שלה לשמור על המכשירים שלה.

אז אני מסבירה ומבקשת, ולרב מתחיל התקף זעם. אנחנו ממעטים להתארח אבל ההרגשה היא די של כליאה בבית.

אמרו חכמים ממני (לא רוצה לקחת קרדיט...) שהכל תלוי בכמה את עומדת מאחורי מה שאת אומרת, האם את במאה אחוז בטוחה ששווה להגיד את הלא.
ואם הלא הזה בא ממקום רגוע ובטוח בעצמו אשר מבקש לסייע לילד בסופו של דבר (כי אני לא חושבת שזה שירות כל כך טוב לילד ללמד אותו שלא לכבד את רכושם של אחרים) אז אפשר לעמוד גם בכמה התקפי זעם. (תוך כדי חיבוק והסבר שקט שאנחנו לא בבית שלנו ולכן כאן לא עושים מה שעושים בבית ולא נוגעים בחפצים של אנשים אחרים)
וכמובן לקחת בחשבון את פקטור הזמן. אחרי כמה זמן הוא כבר יבין ולא יגע בפלאפון של מישהו אחר (צריך לבטוח בעצמך ובו כדי להמתין את משך הזמן הזה)

וכמובן לתכנן את הביקורים לפי כוחו. (כלומר לזמן סביר) ולהבין שלפחות בהתחלה עד שהוא ילמד את כללי המקום יהיה יותר קשה

"בוא נשאל את - בעלהבית - אם הוא מרשה".
זה משפט שלי באופן אישי קשה איתו. בדיוק אתמול התארחו אצלינו משפחה עם ילדה בת שנתיים וחצי שההורים שלה הרבו להשתמש במשפט הזה. ואני הרגשתי כאילו הם הופכים אותי לרעה ושמים עלי את האחריות לדאוג לבת שלהם.
כאילו - נראה לכם שהיא צריכה לשאול אותי אם אני מרשה לה להרוס לי את הפלאפון????
וזה גם קצת משדר לילד שאני באופן אישי הייתי נותנת לך לשבור את הטלויזיה בבית של הסבים אבל לצערי אי אפשר כי סבתא במין שגיון רגעי לא מסכימה... אני מעדיפה שהוא לא ישבור את הטלויזיה כי אני לא שוברת טלויזיות ואני קובעת קו שלפיו גם הוא לא שובר טלויזיות.

ברור שלא שואלים "האם מותר לשבור את הכד-פורצלן?", אלא - "האם את מרשה לגעת באוסף הקומקומים המהודר שלך?".
אם אני יודעת שכל מה שהילד שלי עושה עם פלאפון (או קומקום מהודר) הוא להטיח אותו ברצפה, אדאג (אם אזכור) שכל הפלאפונים בסביבה - שלי, של אורחים, של מארחים - יהיו בגובה מטר וחצי ומעלה.
מצד שני, אם אמא של תינוק אומרת לי שהוא חובב משקפיים, אדאג בעצמי לשמור על המשקפיים שלי (כולל לומר לו שהמשקפיים שלי אינם משחק) כשהוא אצלי על הידיים.
משקפיים זו דוגמה טובה במיוחד - עם של בעלי משחקים, עם שלי הרבה פחות. כלומר: יש הבדלים בין בעלי משקפיים, ויש הבדלים בין הורים. אפשר לגשר בקלות אם יש קשר ישיר בין בעלי המשקפיים לילדים, בלי לסמוך על ההורה.

אני מסכימה אתך שעודף שמוש ב"בוא נפנה לאיש ההוא" עלול לתת תחושה שהאיש ההוא רע.
מצד שני, אנחנו באמת לא נוגעים/פוגעים בדברים בבית זר כי הם של מישהו אחר. (למה אני לא פותחת את המקרר ולוקחת כוס מיץ? ולמה לפעמים אני כן?)
וגם יש ענין של מה עושים עם התשובה.
אפשר לומר "יוסי לא מרשה" ולתת תחושה שיוסי איש רשע.
אפשר לומר "יוסי ביקש שלא" ולתת תתחושה שחשוב לנו לכבד את יוסי ורכושו.
בעצם גם עם אותו ניסוח אפשר להעביר לילד את שתי התחושות.

אני רוצה להזכיר את השירות המעולה שעושה המשפט "זה לא שלנו".
הוא תקף גם אם יוסי לא בסביבה בדיוק באותו רגע (אבל ידוע שהחפץ ששייך לו שביר ופגיע), וגם לגבי חפצים שנמצאים לכאורה במרחב הציבורי ועדיין אסור לקלקל אותם (מראת צד של מכונית חונה, ידית הדלת של חנות, ערימת עיתונים בחוץ וכולי).

ואולי בעיקר כי אני לא מתחברת לחומרניות הזו, או לעקשנות שכל הריצפה תהיה מלאה בפסלים מקריסטל (רוזנטל כמובן!) ואני והילד צריכים ללכת על קליפות ביצים.
את מתכוונת שחמותך לא טרחה להתאים את הבית לביקור של ילדים קטנים. ובכן זה לא מאוד יפה מצדה, אבל זו לגמרי זכותה... (האם הוא הנכד הראשון? החמישי?)
אם את רוצה לנסות שינוי במצב, אולי תבקשי ממנה שלמשל חדר אחד יהיה בטוח למשחק ילדים, או פינה אחת מובחנת בסלון, ושם יהיה ברור שהוא יכול לקפוץ ולהשתולל (אבל יש לי הרגשה שהתקשורת ביניכן לא משהו...

).

משקפיים זו דוגמה טובה במיוחד - עם של בעלי משחקים, עם שלי הרבה פחות. כלומר: יש הבדלים בין בעלי משקפיים, ויש הבדלים בין הורים. אפשר לגשר בקלות אם יש קשר ישיר בין בעלי המשקפיים לילדים, בלי לסמוך על ההורה.

זו דוגמא מעולה בעיניי כי היא שמה דגש על העובדה שאפשר לסמוך על ילדים. גם לתת לילד סכין זה אומר לסמוך עליו שהוא יכול להבין איך משתמשים בו.

אני מסכימה אתך שעודף שמוש ב"בוא נפנה לאיש ההוא" עלול לתת תחושה שהאיש ההוא רע.
אני חושבת שאני טעיתי בניסוח. לא מדובר על רוע. אני פשוט לא חושבת שזו אחריות שלי ללמד ילד של מישהו אחר איך להתנהג (לא איכפת לי לסייע, בגבולות הסביר כמובן. ושוב הדוגמא של המשקפיים מתאימה לכאן כי אני חושבת שזו גם אחריות שלי לשמור על רכושי) בכל אופן אני רוצ ללמד את הילד שלי וזו אחריותי המלאה ללמד אותו שגם אם יוסי מסכים שנשבור לו את המשקפיים עדיין אני עושה את השיקול שלי ו (במקה שלי) לא שובר משקפיים של מישהו אחר.

"זה לא שלנו".
הציור של הייד ההיא - לא יודעת איך עושים.

ולסיום דוגמא נוספת משאריות הביקור של אתמול. קופסא של פליידו חדשה לגמרי הושחתה וכל הצבעים עורבבו. אני יודעת בוודאות שאצלה בבית ללידה הזו לא מרשים להתנהג ככה.אם את יודעת שהיא מעררבת את כל הצבעים אז שבי איתה וכשנמאס לך פשוט תסגרי את הקופסא!!!!

אולי השורה התחתונה היא, שביקור אצל אחרים זה לא בהכרח חופש להורים אלה לפעמים משימה חשובה של להיות שם בשביל הילד שעושה את צעדיו הראשונים כמבקר.

אבל יש לי הרגשה שהתקשורת ביניכן לא משהו...

אני יודעת.... משהו לא משהו. אבל העניין הוא שהם אגרנים כפייתים , הבית מללללללללא בחפצים, ואין מצב להזיז כלום. עשיתי מעשה וארגנתי לילד חדר משחקים, אבל מאז איסנו שם מקרר בלי דלת, חצי שולחן, קרטונים עם חשבונות חשמל ומים משנת 1970, ומה לא...

הוא הנכד השני אבל את הראשונה היא גידלה בלעדית, בתוך לול כמובן. ככה שהיא לא "הפריע" ואילו הילד שלי הוא ילד פרא בעיניהם, וגם בעיני אבל ככה אני אוהבת אותו.

אולי השורה התחתונה היא, שביקור אצל אחרים זה לא בהכרח חופש להורים אלה לפעמים משימה חשובה של להיות שם בשביל הילד שעושה את צעדיו הראשונים כמבקר.

ברור, בגלל זה אני מנסה להמעיט בביקורים בעיקר כדי לא להעמיד את הילד שלי בסיטואציות שקשה לו איתם. וכרגע אני באמת רואה שהוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, למה בבית מותר ופה אסור.

זו אחריות שלי בלעדית, ואני דואגת תמיד לנקות ולסדר אחרי. אבל קשה לי שמתחיל התקף זעם ענקי סביב הפלאפון למשל אצל חברה שלי. לא אכפת לי מה אחרים חושבים, אני פשוט רוצה למנוע מהילד שלי עוגמת נפש. וללמד אותו הבנה פשוטה ש "זה לא שלנו".

אני חושבת שזה חשוב. השאלה אם זו פונקציה של זמן, וזה משהו שיגיע , או שצריך לחשוף אותו כל הזמן ולהתמודד גם עם ההתקפים.

שליחה על ידי פו* » 26 מרץ 2007, 00:19

אישית אני נגד כפייה בחינוך ובחיים בכלל.
הדף הזה עורר בי מחשבות והבנה שלא ידעתי כמה אני יצירתית.
אבל אחד הדברים שלאחרונה גורם לי להתרחק מהורים שמצהירים על חינוך חופשי לילדים הוא איבוד הגבולות של ההורים מה שמתבטא בילדים ללא כבוד לצעצועים, אוכל וניקיון ולחפצים שלי.
כבר אמרו פה לפני שהאחריות במקום אחר מהבית הפרטי היא על ההורה.
אני מרגישה שהרבה הורים קצת מתבלבלים בין הרצון להיות נורא מתירנים וליברליםלבין העובדה "המצערת" שאנחנו חיים בחברה ולכל אדם יש גבולות וחוקים שונים גם אם אנחנו בעלי דעות ואג'נדה די דומה.
ביקורים כאלו ,של ילדים שמותר להם הכל כי ההורים לא מאמינים בלהגיד הרבה לא, מרגישים לי כאילו כופים עלי להשגיח על ביתי ,חפצי וילדי מעבר לשגרה ובסוף אני יוצאת מותשת מהביקור עם תחושת מועקה שאולי אני לא מספיק משוחררת ( אופס, עוד ספר נקרע, שוב מרחו גיר על הקיר בכניסה ועוד.... )
לפעמים נראה לי שעודף ליברליות זה כיסוי עדין לקושי של הורים להפעיל סמכות הורית במקומות בהם ההורה מבין את החוקים במקום והילד לא.

שביקור אצל אחרים זה לא בהכרח חופש להורים אלה לפעמים משימה חשובה של להיות שם בשביל הילד שעושה את צעדיו הראשונים כמבקר.
|כן|

או שצריך לחשוף אותו כל הזמן ולהתמודד גם עם ההתקפים
אני לא בעד חשיפה רבה מדי בכח.
אפשר לבקר פחות, אפשר להפגש בתנאים נוחים יותר, אפשר לבקר בבתים פחות עמוסים.
אפשר גם לנסות לדבר על הביקור מראש, לקצר את הביקור, ולעשות אותו בשעות בהן הילד במצב רוח טוב יותר (לא רעב, לא עייף, לא כרגע התעורר אחרי שעתיים נסיעה וכו' וכו').

או שצריך לחשוף אותו כל הזמן ולהתמודד גם עם ההתקפים
יש בתים ומקומות שאני בשלב זה לא הולכת אליהם (מסעדות למשל) ויש בתים שכן ומקומות שכן.(סופרמקטים)

אני באופן אישי מאוד פחדתי ועדיין פוחדת מהתקפי זעם. אבל זה שאני פוחדת מזה לא ימנע את זה מלקרות. ואני גם לא רוצה למנוע ממנו את האפשרות הלגיטימית להביע כעס (ורוצה להגדיש שאני נגד ליצור את ההזדמנויות האלה מראש - אלה פשוט להתמודד אם ההתקף כשהוא קורה)

בנוסף גיליתי שכנסים למקום מועד להריסה - אני(!!!) נכנסת לפניקה כי אני מתחילה לדמיין לי כל מיני דימיונות - אבל המציאות היא כמו שאני חוויתי אותה היא שהיילד ילמד להסתדר שם אם אהיה שם בשבילו. (לקחו אותנו למסעדה של מפות לבנות סכום כסף כבד וכוסות יין - אחרי שהפצירו בנו לנסוע באוטו אחד ולהשאיר את האוטו שלנו בבית של המארחים - כלומר לא הייתה דרך מילוט - חשבתי שאני מתעלפת!! בסוף אני ובעלי החלפנו אחד את השני ובתורות טיילנו במסעדה, אמרנו שלום לאנשים, נגענו בלימונים בתוך כד לימונים, יצאנו למרפסת וכו' - לא שהייתי חוזרת על זה שוב - אבל הילד לא סבל, מקסימום השתעמם קצת)

אני באמת רואה שהוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, למה בבית מותר ופה אסור.

את בטוחה שהוא זה שלא מבין, או שאולי לך קשה להסביר את זה?

(אני שואלת ברוח טובה ומתוך זה שאני חושבת שהרגשתי אותו דבר ובסוף הגעתי למסקנה שאני לא סומכת עליו מספיק שיבין.)

אוי!!! חייבת לעדכן
כתבתי פה לא מזמן על מלחמתנו בטפטפת של שמן הלוונדר. הקיצר אתמול הייתה תקרית. אז נשמתי עמוק וחשבתי מה עושים מה עושים - בסוף לקחתי בקבוק ישן שנשאר בו רק קצת שמן שפכתי את השמן ושטפתי אותו ונתתי לקטן. הוא שמח. החזיק את זה ביד כמה דקות. ניסה לטפטף לעצמו מיים לפה. ואני המלצתי לו שלא כדאי. ובסוף עזב את זה.
הבקבוק עומד נגיש מאתמול על המדף - ולפיצפיצ לא איכפת ממנו בכללללללללל (כאילו, בקבוק שמן לונדר, את מי זה מעניין אמא??? תביאי לשחק בטודלר קייז ותעזבי אותי בשקט)
אז זהו. אמא למדה שלא חוטפים חפצים מאנשים אחרים.

והמרגיעון - עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך

לדעתי צריך לשנות את שם הדף ל חינוך במינימום כפיה. כי אין, אין דבר כזה ללא כפיה לחלוטין.

פו, כל מלה!

את בטחוה שהוא זה שלא מבין, או שאולי לך קשה להסביר את זה?

נראה לי גם וגם.

אתמול הלכנו לחמותי, היית חמושה במשפט "זה לא שלנו" , והקפדתי להחליף כל התעניינות עויינת להתעניינות אחרת שמקובלת בבית הזה. ולהגיד זה לא שלנו לחפצים היקרים...

האמת, היה נחמד ביותר. לא שהיה שינוי דרמטי בהבנה. אבל לא היה התקף זעם אחד בכל השעתיים. כבר הפוגה...

איבוד הגבולות של ההורים מה שמתבטא בילדים ללא כבוד לצעצועים, אוכל וניקיון ולחפצים שלי.

אצלי אישית הגבול האדום הוא איבוד כבוד לאנשים, פחות לחפצים. אבל אולי זה בא ביחד. אני נחרדת לראות ילדים גם בגילאים צעירים של 4 + , מנבלים את הפה, מתחצפים לכל מי שבסביבה כולל קללות עסיסיות.

היה נחמד ביותר. לא שהיה שינוי דרמטי בהבנה. אבל לא היה התקף זעם אחד בכל השעתיים. כבר הפוגה

נהדר!

לא היה התקף זעם אחד בכל השעתיים. כבר הפוגה
חביבתי, ולזה את קוראת "לא היה שינוי דרמטי בהבנה"????
אז מה זה דרמטי אצלך?
לדעתי - לא פחות מדרמטי ומדהים!

טוב נו...לא רציתי לבנות ציפיות גבוהות מדי.. תודה.

מסקנות לעצמי:

בלבלתי לבן שלי את המח בדיבורים רבים ומיותרים.
לפעמים משפט קצר אומר המון.
כשאני מעבירה מסרים כפולים ולא נעולה על מה שאני רוצה הבן שלי ידע כבר להפיק את התועלת מהמצב.

כשאני מעבירה מסרים כפולים ולא נעולה על מה שאני רוצה הבן שלי ידע כבר להפיק את התועלת מהמצב.
למה ככה?
יותר סביר שהילד מבולבל, ולא מנסה להרוויח. תני לו קרדיט

<רועי שרון, נדמה לי, כתב פעם שאם הוא צריך להבין למה מישהו עושה משהו, וצריך לבחור בין טיפשות לרוע, הוא יבחר בטפשות.>