חמותי ואני

[אמא_אחת*]

טוב נראה לי שקל לי יותר, כי אם עוד היו פולשים לי לבית זה היה הסוף...

כן, כי ביתו של אדם הוא מבצרו. עד שהוא כבר לא...

[באלמוניות*]

_טוב נראה לי שקל לי יותר, כי אם עוד היו פולשים לי לבית זה היה הסוף...
כן, כי ביתו של אדם הוא מבצרו. עד שהוא כבר לא..._
הבעיה היא שהבית שבו אנחנו גרים עכשיו זה הבית שבו היא גדלה. הוא גם שייך לה. אנחנו בעצם גרים פה בחסדה - כך היא רואה את זה, נראה לי. אני מאמינה שכשהיא פתחה פה את כל הארונות והחזירה תמונות שהורדתי מהקירות היא לא קלטה שהיא עושה את זה במבצרו של מישהו אחר. מצד שני, היא באמת כזאת שגם אילו זה היה בית ששכרנו מזר היא לא היתה מרגישה שזה מבצרי, וגם אם כן - זה לא משהו שהיא מכבדת (עד שזה מבצרה שלה כמובן).
לפני כמה שבועות הייתי עם אוריה אצל אמא שלי, שזה הרבה יותר קרוב אליה גאוגרפית. הם קפצו אלי לשם (אמא שלי וגם בעלי לא היו), והרגשתי ממנה אותו - מה המילה? לא זלזול - - - כן, אולי סוג של זלזול. מה שווה בעיניה - למשל - הזמן שלי? אז מה אם הם הגיעו שעתיים אחרי הזמן שבו אמרו שיגיעו, בשעה שבה התינוק כבר מת להירדם (כשהם הגיעו לרגע שקלתי לשים זין על הכל, להגיד להם 'סליחה, אנחנו בדיוק בדרך להרדמה' ולהיעלם איתו בחדר שינה החשוך. זה כמובן לא היה עובד: היא היתה מצפה שאניח אותו במיטה ואחזור תוך דקה, מקסימום חמש, ואבדר אותה. כשזה לא היה קורה, היא היתה או מרעישה, או נכנסת כל שנייה לראות מה אנחנו עושים ואם הוא כבר נרדם, או שבכלל היתה שוכחת ממני ופושטת על כל הארונות ישר על ההתחלה). הרי לא אכפת לה שעכשיו כל שעות השינה שלו התחרבשו ושזה יכול להשפיע ימים קדימה על מתי אני מספיקה לאכול ולהתקלח... ושעת ההגעה היא רק הדוגמא הראשונה מתוך כמה וכמה שמשקפות את חוסר הראייה שלה אותי (וכמובן גם את רוב האנשים האחרים בעולם, החל בבעלה).

להרגיעך - זה משתנה עם השנים. היא כבר למדה, אמנם תוך מלחמות קשות איתי, אבל שתינו התמתנו - אני כמעט מקבלת אותה כמו שהיא והיא כמעט מקבלת אותי כמו שאני
כן, אני יודעת. זה היה הרבה יותר גרוע. אבל מה לעשות שכל פעם אחרי מפגש כזה (ולעתים אחרי שיחת טלפון) אני עדייין מרגישה מצד אחת מותשת ומצד שני המומה ומצד שלישי מרגישה שפמפמו לתוכי ארס שאני חייבת לנקז ברופן דחוף?

<מנקזת. תודה למגיבים ולמגיבות>

[באלמוניות*]

אמא חדשה,

_למזלי מכל ארבעת הבנים, בעלי הכי אאוטסיידר במשפחה הזאת ולעולם לא יתן לה לפלוש לחיינו.
אז עכשיו "בתגובה" היא לא אוהבת את הנכד- הבן שלי._

מתאר בול את חמותי. נראה לי שאולי היא פוחדת שאם היא תודה בפני עצמה שהבן של הבן שלה הוא אהיב, lovable, היא כאילו תצטרך גם להודות בפני המשפחה או החברה שהבן שלה לא יצא כזה דפוק כמו שהיא מנסה לעשות ממנו, ואז יהיה לה הרבה פחות במה להתעסק ועל מה לדבר, ואז מה היא תעשה?!?!?!

[אמא_אחת*]

חמותי הרגע יצאה מפה (האמת היא שצריך לומר חמי וחמותי, אבל הוא כ"כ שקט וסביל ומופנם שקשה לדבר עליו עם פעלים פעילים) ואני פשוט בלי אוויר.


יכול להיות שזה שורש הענין? כלומר, יכול להיות שזה לא תופעה בודדת אלא רצף של תופעות שמלמדות על בעיה קשה?
אולי השקט והסבילות והפסיביות שמנגד משאירים את האדם השתלטן להרחיב עוד ועוד את מעגלי השתלטנות . באין מפריע ובאין ריסון למה שיבין שיש לו בעיה?
מה אתן אומרות? האם גם אצלכן זה מתחבר למשהו?

[אמא_חדשה*]

גם להודות בפני המשפחה או החברה שהבן שלה לא יצא כזה דפוק כמו שהיא מנסה לעשות ממנו.

בול!

גם כשחמותי מדברת על בעלי, היא תמיד משתלחת בו איזה סגור וביקורתי... (והוא ממש לא), כשהיא מספרת לי עליו כתינוק, זה תמיד בפרצוף סולד "הוא היה כזה ארוך ורזה, וכל הזמן היה מקיא, ממש סבלתי לצאת איתו מהבית"...
לפעמים יש לי חשק כמו לפצות את בעלי על המילים הרעות שלה...
והיום גם הבן שלי דומה לו שתי טיפות מים, וגם רזה וארוך (7 קילו על 68 סנטימטרים) והיא תמיד מציינת את זה בסלידה...



מצד שני, היא באמת כזאת שגם אילו זה היה בית ששכרנו מזר היא לא היתה מרגישה שזה מבצרי,

הפעם היחידה, שחמותי היתה אצלי היה כשקנינו את הבית, והייתי בסוף חודש תשיעי, והיא באה "לעזור" , בהתחלה סידרה את הכלים במטבח כפי שנראה לה תוך ציון שאני עוד לא מבינה איך לסדר כי לי אין ניסיון, והסבירה שכל הכלים צריכים להיות על השיש כדי שיהיה קל לאפות את העוגות (דווקא פה צחקתי), אבל אז בעלי נסע להביא עוד נאגלה והיא התנפלה עליי שבלחץ שלי כפיתי עליו לקנות את הבית הזה כי כפי שהיא מכירה אותו הוא מעולם לא היה קונה דירה אלא בית עם גינה. פה לא התאפקתי ואמרתי "לא לכולם יש כסף לבית עם גינה!" שתקה, ומאז לא באה לפה יותר...
וטוב שכך, באמת שאין לי עודף כוחות נפשיים להתמודד עם כל זה.

[באלמוניות*]

כשהיא מספרת לי עליו כתינוק, זה תמיד בפרצוף סולד "הוא היה כזה ארוך ורזה, וכל הזמן היה מקיא, ממש סבלתי לצאת איתו מהבית"...
בול!

יעלוש, זו חמותי שביקרה אצלך במקרה?

אמא חדשה, זה כמעט מפחיד... יש לנו אותה חמות או מה?

[אמא_חדשה*]

ממש נראה שכך, כנראה לשנינו תיקון דומה בהקשר הזה, לא?

[באלמוניות*]

ממש נראה שכך, כנראה לשנינו תיקון דומה בהקשר הזה, לא?
כנראה.

_יכול להיות שזה שורש הענין? כלומר, יכול להיות שזה לא תופעה בודדת אלא רצף של תופעות שמלמדות על בעיה קשה?
אולי השקט והסבילות והפסיביות שמנגד משאירים את האדם השתלטן להרחיב עוד ועוד את מעגלי השתלטנות . באין מפריע ובאין ריסון למה שיבין שיש לו בעיה?_
אצל חמותי זה ככה, לגמרי. כמו שכתבתי: חוסר הראייה שלה אותי (וכמובן גם את רוב האנשים האחרים בעולם, החל בבעלה). היא אשה קשה באופן כללי, ואני רואה שחמי נותן לגיטימציה מוחלטת להתנהגויות שלה שהן פשוט לא קבילות בחברה. לדוגמא: בכל פעם שהוא פותח את הפה לומר משהו, היא מתחילה לדבר שנייה אחריו, בטון שלא מאפשר התעלמות, ואכן מה שקורה בד"כ הוא שמה שחמי רצה לומר נבלע ונעלם ואילו היא זוכה להתייחסות (אני עובדת חזק על להקשיב לו עד הסוף ולבקש ממנה שתחכה רגע בכל פעם שזה קורה לידי). היא עושה את זה גם לאחרים, אבל לא באותה אדיקות כמו שהיא עושה את זה לו. אני חושבת שהיא לא עושה את זה במודע, אלא פשוט כשהוא פותח את הפה לדבר למישהו חוץ ממנה, היא לא שומעת אותו, אלא קולטת את זה רק כגירוי לדבר בעצמה. ועם אנשים אחרים זה פחות חזק, היא מודעת לסירוגין.

[מיכל_בר*]

חזרנו משבת אצל חמי וחמותי.
סך הכל הם בסדר, חמותי אפילו משתדלת הרבה עבורנו, אבל...
הילד מקבל שם מלא ממתקים. בעיקר טופי. ושוקולד, עוגיות, מילקי.
סבא שלו ערך היום הפגנה קולנית לסבתא, על זה שהיא לא מביאה עוד טופי. מסכנה, בגללי היא לא הביאה, לאחר שהודעתי בקול חמור שהילד אכל כבר מספיק טופי ושזה נדבק לשיניים. אז היא לא רצתה לעצבן אותי, ובעלה התעקש עוד ועוד, ואז קרא בקולי קולות ה-פ-ג-נה רו-צי-ם סו-כר-יה.
לאכול הוא אוכל שם בעיקר חלה, הקרציץ הקטן. מקסימום חלה עם גבינה. ויש שם מיליון סירים עם מיני אוכלים... בעיקר חיות למיניהן, יש לומר, מה שלא מדבר אלי. וגם, הכל טובע בשמן. גם אבקת מרק מככבת שם.
חוץ מזה, הסבא מתעב את דעותי הפוליטיות. הוא משתיל לילד שלי, שאוהב מאוד לשחק בחיילים ומרבה להתעניין בהם, רעיונות זולים. למשל, הילד שלי מחלק את העולם לחיילים טובים וחיילים רעים. אז סבו מלמד אותו שעדיף לומר, חיילים שלנו וחיילים שלהם. ומספר לו ש"הם" (רק חסר שיאמר ערבים - יש לילד חברה ערביה!) תוקפים אותנו ואנחנו מחזירים.

[רוצה_להיות_אני*]

מיכל כדאי לקחת סיר/קופסא של אוכל אהוב ומתוקים שכן מותר, כאלטרנטיבה מזינה.

גם אנחנו אסורים לסופי שבוע עמוסי במבה (נו כבר מותר לההההההההההההה?), ערגליות ואורז לבן עם אבקת מרק ומניפולציה.

[שירה*]

האם יש חוק בעולם שאומר שכל התכונות המעצבנות של בן זוגי היקר מתעצמות אצל חמותי!!

אני מנסה, באמת משקיעה הרבה מאמץ, להתעלם מהתכונות האלה אצלו ועם השנים יש הצלחה.
אבל כשהן מופיעות אצלה אין לי בכלל סבלנות להתמודד איתן. אני כל פעם אומרת לי שהביקור הזה
יהיה ביקור פיוס והמקסימום שאני מצליחה הוא לא להיות אנטיפטית.

[כאבי_חמות*]

מאוד מתלבטת מה לעשות. חמותי הזמינה את משפחתי לליל הסדר. להוציא אותי. לי אסור להתקרב לביתה עד שאתנצל על משהו שלא עשיתי. אני מתלבטת מה לעשות כי כל המשפחה תהיה אצלה ואני לא רוצה למנוע מילדי מגע עם דודיהם ובני דודיהם. בעלי לצערי פאסיבי בסיפור הזה. אם ארצה ילך לשם עם הילדים וישאיר אותי לבד. לא ארצה- ישאר איתי בבית. ההחלטה היא שלי. אין כל כך סיכוי להשלים עם החמות כי לי אין על מה להתנצל והיא מצידה לא מוכנה לדבר איתי עד שלא אתנצל. אני, מצידי, לא מוכנה להיות "על תנאי" ולקבל את זה שהיא משחקת איתי בתנאי קבלה בביתה. זה נראה לי מאוד לא הוגן כלפי.
מה עושים?

[באלמוניות*]

אין כל כך סיכוי להשלים עם החמות כי לי אין על מה להתנצל והיא מצידה לא מוכנה לדבר איתי עד שלא אתנצל. אני, מצידי, לא מוכנה להיות "על תנאי" ולקבל את זה שהיא משחקת איתי בתנאי קבלה בביתה. זה נראה לי מאוד לא הוגן כלפי.

גם לי יש אחת כזאת. ואני אומרת - עזבי אותך שטויות וחשבונות פולניים. תהיי את the better person, תהיי הבוגרת. פעם קרא לי דבר מאוד מאוד דומה, נדמה לי שזה גם כן היה לקראת פסח, לא היתה ברירה אלא להתנצל (נדמה לי שהאפשרות השנייה, חוץ מליצור מסך ברזל כבד ולסכסך גם בינה לבין הבן שלה, היתה עולה לנו בהפסד של עזרה כספית או משהו כזה). אז קודם כל יש את האפשרות האלגנטית: "אני מצטערת שמצאת עצמך נפגעת." בשיא הכנוּת! ואחרי שעשיתי את זה וראיתי כמה זה קל, גיליתי איך להתנהל בסיפור הזה שנקרא חמותי ואני. אם אני מתעלמת לחלוטין מכללי המשחק שלה, המשחק שלה נעשה שקוף, הוא לא צובע את ההסתכלות שלי, אני לא צריכה להתבאס מכל מיני דברים שהיא אומרת בגלל המניפולציה כי אני לא רואה ולא סופרת את המניפולציה, אני חופשייה ממנה. ואז גם הרבה יותר קל לכבד אותה, הרבה יותר קל להתחשב בה, אין כובד גדול ביחסים והיא גם נעלבת הרבה פחות.
יכול להיות שרוב מה שכתבתי תקף לגבי חמותי ומפספס לחלוטין את שלך. זה מה שעלה לי בשעת בוקר מוקדמת זו, מקווה שעזרתי.

[אורגנית_מתחילה*]

בעיקר שולחת לך חיבוק.
אצלנו, מהצד השני, אבי לא ממש הסתדר (בלשון המעטה) עם אישי, והיו פשוט תקופות ארוכות שלא הגענו אליהם. בסוף הוא הבין.
עדיין, גם כשלא היה צריך, אישי בחר להתנצל, גם על דברים שלא היה צריך, או לסלוח, גם אם לא ביקשו ממנו סליחה על פגיעה קשה מאד.

זה אומר ללכת קצת אחורה, ולהסתכל ברחמים על אנשים שמתנהגים בצורה כזאת (חמותך ואבי לצורך העניין ולא הפוך)
אפילו שזאת נקודה קשה שהאנשים האלו הם ההורים של בני הזוג שלנו...

אני מסכימה עם באלמוניות התנצלות ממקום של ידיעה שאת לא צריכה להתנצל, הופך את זה למשהו אחר.

[כאבי_חמות*]

אם אני מתעלמת לחלוטין מכללי המשחק שלה, המשחק שלה נעשה שקוף, הוא לא צובע את ההסתכלות שלי, אני לא צריכה להתבאס מכל מיני דברים שהיא אומרת בגלל המניפולציה כי אני לא רואה ולא סופרת את המניפולציה, אני חופשייה ממנה.
את יכולה להסביר למה את מתכוונת?

מה שמפריע לי זה לא רק הצורך להתנצל על משהו שלא עשיתי. זה גם העובדה שהעמידו אותי בפני עובדה "או שאת מתנצלת או שאת לא נכנסת הביתה". לא רוצה להיות על תנאי. נדמה לי גם שאם אני אתנצל הרף של המניפולציות יעלה. נראה לי שהיא תראה שאני משחקת את המשחק שלה ותשתמש בזה לדברים אחרים. יהיו עוד תנאי לכניסה לבית שלה.... אולי לא שווה לי בכלל להכנס לבית שלה אם אני צריכה לעמוד ברשימת תנאים בשביל זה?

[יערת_דבש*]

כאבי חמות,
דבר ראשון את דואגת לליל-הסדר שלך.
חבל שתראי בפתרון שתמצאי תשובה לכל יחסיכם.
את רוצה להיות לבד בליל הסדר או לא? לפעמים צריכים לראות נקודתית ולשאול מה ישרת אותך עכשיו.

יהיו עוד תנאי לכניסה לבית שלה
אני עם יעלי. זה מדהים לראות לפעמים איך כשצד אחד "מפוצץ" את המתח ואת הכללים המוכרים של הריב, כלומר, פתאום מדבר בשפה אחרת (של קבלה, למשל), אז זהו, לא נשאר על מה לריב, או הצד לשני כבר אין עניין כל כך.
אז זה לא בהכרח ויתור שיביא לעוד ממה שהיא עושה בדר"כ.

חגשמייח.

[באלמוניות*]

אני מתכוונת שאז היא תשחק במשחק הזה לבד, וזה לא יוכל להכביד עלייך עוד. כשהיא תהיה שבויה בלופ שלה לבדה, בלעדייך, יהיה לך קל מאוד לרחם עליה ולתת לה אהבה; ואם חשוב לה שזה יהיה דווקא בצורת התנצלות - לו יהי!

זה גם העובדה שהעמידו אותי בפני עובדה "או שאת מתנצלת או שאת לא נכנסת הביתה"
אני חושבת שגם זה סוג של אשליה שאפשר לפוצץ. אם היית אומרת לי שבאמת עשית משהו נורא ואיום אבל את לא מתנצלת כי זו היתה אשמתה, או משהו כזה, אז הייתי מאמינה שאי התנצלות מצדך באמת עלולה ליצור ביניכן קרע כזה ו לעולם לא תיכנסי אליה הביתה. אבל את אומרת שזה משהו שהיא נתפסה עליו סתם, לא באמת עשית משהו. וזה כל כך מזכיר לי את חמותי! לכן אני מרשה לעצמי לומר בביטחון די גדול: את תיכנסי אליה הביתה כך או כך. היא הרי לא תכופף את כל הסביבה כך שהיא תראה את הנכדים שלה רק בלי אמא שלהם וכו', למשך שנים, חודשים או אפילו שבועות. ושוב, ברגע שמסתכלים על זה כך, מאוד קל לתת לה את מה שהיא רוצה בלי להרגיש ששילמת מחיר. מניסיון, זה רק מוסיף לכבוד העצמי ולא מוריד ממנו.
עוד דבר: אם בסופו של דבר תיכנסי אליה הביתה (בפסח או בזמן אחר) בלי ההתנצלות, כלומר זה יתמסמס ויוחלק, או אפילו במצב שבו היא תודה בטעותה (כן, בחלומות), היא תהיה בעמדת כוח עלייך. כשאת מתנצלת, ועושה את זה לא כמו ילד שאמרו לו בגן להגיד סליחה אחרת הוא לא יישב עם כולם, אלא באמת ממקום של חוזק ואפילו בכנות (בלי אשמה או אחריות לפגיעה שלה, אלא רק צער על הפגיעה, כמזהה את הצורך שלה באהבה וגדולה מספיק לתת לה אותה בצורה כזו) - את החזקה יותר, בהפרש עצום.

הקטע עם הילד בגן הזכיר לי עוד עניין. עצם הניסוח הזה - זה גם העובדה שהעמידו אותי בפני עובדה "או שאת מתנצלת או שאת לא נכנסת הביתה" - נורא מביא לי באופן אישי את המקום שלי כאותה ילדה בגן... "עכשיו תגידי סליחה!! לא רוצה?! לא צריך, אז לא יהיה לך X / Y / Z..." איזה תחושה מסריחה. יכולה להיות שכל המניפולציה הזאת מצדה נועדה - ומצליחה - להפגיש אותך עם הילדה הזאת בתוכך, וזה מה שגורם לך לחוש חלשה מולה, ומסמא את עינייך מלראות כמה קל לפוצץ את האשלייה שהמשחק שלה יוצר.

[כאבי_חמות*]

לכן אני מרשה לעצמי לומר בביטחון די גדול: את תיכנסי אליה הביתה כך או כך
ואם את טועה? ואם היא תגרש אותי מהבית? אני ממש מפחדת! אין לי מושג איך היא תתנהג. היא ממש רותחת. אשמתי היא בכך שלא סידרתי את צעצועי הילדים בסוף הביקור ושהילדים השתוללו וצעקו חזק מדי. באשמתי כמובן.
לא יודעת מה לשעות....

[באלמוניות*]

אני ממש מפחדת! אין לי מושג איך היא תתנהג.

תדמייני לעצמך את כל התסריטים. עד הסוף.
אח"כ אני בטוחה שתפחדי פחות... אם לא הבנת למה, סימן שלא דימיינת.

אני לא מתכוונת שתיכנסי אליה הביתה בלי להתנצל - כדי לראות איך היא מגיבה, כלומר בהתרסה. ממש לא. אל תתריסי, כי אז את פשוט ממשיכה להיות שבויה במשחק שלה. אני מתכוונת שברגע שתביני שזה לא יהיה סוף העולם אם לא תתנצלי, יהיה לך קל יותר דווקא כן לעשות את זה.
וואו, על איזה דבר דבילי היא נתפסת! במקרה שלי, אני הייתי צריכה להתנצל על שצעקתי עליה (נורא לא רציתי להתנצל בהתחלה, אין לך מושג כמה זה הגיע לה, כמה היתה מגיעה לי התנצלות ממנה, איזה פשע נורא הייתי מבצעת כלפי עצמי לולא צעקתי עליה. אבל בסוף התנצלתי "שהרשיתי למצב להגיע לידי כך ושהיא מצאה עצמה נפגעת מזה". היא תרגמה את זה ל "סליחה שלא הפגנתי איפוק ושליטה עצמית ועשיתי מעשה שלא ייעשה ופגעתי בכבודך" ואני תרגמתי את זה ל "סליחה שלא עצרתי את ההתנהגות האיומה שלך כמה שעות לפני כן באיזה קללה עסיסית, וחוץ מזה חבל לי שבחרת להיפגע")

אני שוב חוזרת ואומרת: סביר להניח שהמצב רק נראה לך חסר מוצא בגלל כשל בהסתכלות שלך. תני לעצמך כמה ימים של "שפשוף עיניים" מטאפורי. אולי אח"כ זה ייראה לך אחרת. סה"כ, יש עוד כ-3 שבועות, לא?

[כאבי_חמות*]

אני שוב חוזרת ואומרת: סביר להניח שהמצב רק נראה לך חסר מוצא בגלל כשל בהסתכלות שלך
אני לא בטוחה. בעלי שוחח איתה והיא חזרה על זה שוב ושוב והדגישה שאני לא נכנסת הביתה. היא התקשרה גם לצעוק עלי בטלפון ואני אמרתי בנימוס שהיה לי יום קשה ואני לא יכולה לקבל עכשיו ביקורת. לא צעקתי עליה. אולי אם הייתי צועקת היה לי קל יותר להתנצל. . מהמקום שבו אני עומדת זה נראה לי מסובך ואבוד. אולי באמת תני לעצמך כמה ימים של "שפשוף עיניים" מטאפורי. יעזור. הבעיה שאני משפשפת עיניים כבר כמה שבועות. ושום דבר לא משתנה.

[באלמוניות*]

היא נשמעת אשה קשה. גם חמותי כזאת. קשה לי להאמין ששלך קשה משלי אבל הכל יכול להיות... בכל אופן, כאמור, אני כבר הייתי במצבים כאלה עם אשה מאוד קשה, זה היה נראה לי מסובך ואבוד, אבל בסוף זה הסתדר די בקלות.
בגדול, ההמלצה שלי אלייך במקרה הזה היא לבלוע את הצפרדע ולהתנצל.

[כאבי_חמות*]

בגדול, ההמלצה שלי אלייך במקרה הזה היא לבלוע את הצפרדע ולהתנצל.
אנסה לחשוב איך.
תודה על התמיכה והעזרה!

[כאבי_חמות*]

ממשיכה לכאוב ולהתלבט.

[כאבי_חמות*]

חשבתי על ההצעה של באלמוניות. זה לא מתאים לי. אני לא מרגישה שיש לי על מה להתנצל. מצד שני אני באמת חוששת שהיא תזרוק אותי מהבית. אני גם לא רוצה שהמצב הזה של "אם תעשי או לא תעשי X לא אכניס אותך הביתה" יחזור על עצמו. רוצה להבהיר לה שהגישה לא מקובלת עלי. לא יודעת מה לעשות.

[גלית_ועמרי*]

שאלה, יש לכם אפשרות לעשות את הסדר במקום אחר?
עם הצד השני? עם חברים?
זה יוריד אותה מייד מעמדת הכוח שהיא נמצאת כלפייך ויהיה לך יותר קל להסתדר עם התחושות כלפיה כי לט יהיה איום עלייך שאת מנודה מהסדר.

[Tempest*]

כאבי חמות,

מה יקרה אם בן זוגך יגיד: אמא, אני לא הולך לשום מקום ללא אשתי. אם את רוצה אותי ואת ילדי תקבלי את כל החבילה.

למה הוא כל כך פאסיבי?

למה זאת ההחלטה שלך בלבד?

ואגב, לפי דעתי הנזק לילדייך רב מן התועלת. את חושבת שההנאה משהייה עם בני הדודים יותר חשובה מחגיגת החג איתך? ואני אפילו לא מדברת על השיעורים במערכות יחסים וכיבוד בני אדם שהם ילמדו מליל הסדר הזה.

[ענן_בעננים*]

אני גם לא רוצה שהמצב הזה של "אם תעשי או לא תעשי X לא אכניס אותך הביתה" יחזור על עצמו.
נראה לי שאת צודקת, ולהתנצל במקרה זה אומר לתת לה לגיטימציה להשתמש בזה שוב במידה ויתעורר הצורך.


אחד הדברים שישר שמתי אליהם לב בדבריך היא עמדתו של בן זוגך , כפי שכתבת: בעלי לצערי פאסיבי בסיפור הזה. אם ארצה ילך לשם עם הילדים וישאיר אותי לבד. לא ארצה- ישאר איתי בבית. ההחלטה היא שלי
האם באמת ההחלטה היא רק שלך? זה לכאורה נראה נכון שאת תתמודדי איתה כי העניין בניכם, ויפה שהוא נותן לך להחליט - ובוודאי כוונתו טובה... אבל רק לכאורה כי בעצם זה ממש עניינו!, - זו אמא שלו, והמשפחה שלו, ואם לא יתערב יתכן ויווצר מצב בו גם את, אבל גם הוא והילדים לא תלכו לסדר (כי הרי לא תישארי לבד בסדר?) וגם, אם חמותך תמשיך במשחק הזה לא תבואו לאירועים אחרים, מאחר ואת לא הולכת להתנצל...
אז אולי קודם כול כדאי להבהיר לו את זה?
למדתי על בשרי שהדבר הכי חשוב הוא שכול אחד מבני הזוג יהיה זה שידבר עם בני המשפחה שלו - גם אם העניין נוגע לבן הזוג השני. גם אם היחסים מצויינים, עדיין כול אחד מכיר טוב יותר את המשפחה בה גדל, את הרמזים הקטנים, הצחוקים, הטריקים, ומה לעשות גם את התככים ואיך לצאת מהם...

לדעתי את צריכה להסביר לו שהוא חייב להבהיר לה שאת לא תתנצלי (ואולי גם שאין לך על מה וכו'). להסביר לה שההתנהגות שלה לא מקובלת עליו ושתחשוב טוב האם היתה רוצה בגלל משחקי כבוד מטופשים לפגום או לנתק קשרי משפחה ? אולי גם להסביר שהיית רוצה וגם הוא להיות חלק מהמשפחה, אבל אבל לא תחת איומים שכאלה?.
אפשר לעשות את זה בצורה רגועה, לא מתכסחת - וזה גם צריך להיות המסר שיעבור אליה: את לא מעוניינת לריב, פשוט לא מוכנה להרכין ראש כאשר אין דלת ראויה בנמצא...

[כאבי_חמות*]

תודה לכן!
דיברתי עם בן- זוגי. החלטנו שהוא ידבר עם אמו ויזמין אותה אלינו הביתה. שהוא ידבר ויוביל אם השיחה ואני אוסיף אם יהיה לכך מקום. נגיד לה שאין בכוונתינו לפגוע בה או לנתק איתה קשרים. שאנחנו נשמח להערות בונות כמו "תאספי בבקשה צעצועים אחרי הילדים" במקום המצב הנוכחי בו היא לא אומרת מילה בזמן שאנחנו נמצאים בבית שלה ואחר כך מתקשרת בזעם שהשארנו לה "פוגרום". נגיד שהמצב הנוכחי בו אני "על תנאי" לגמרי לא מקובל עלינו וצריך לרדת מהפרק. לא נציב לה תנאים ולא נשתמש במשפטים "אם... אז....". נגיד לה מה אנחנו רוצים ונראה. אני מסכימה שהוא צריך להיות פעיל יותר. הבעיה היא שהוא הדחיק את ההתמודדות הזאת. נתתי לו לקרוא את מה שכתבו tempest ו ענן בעננים וזה גרם לשינוי אצלו.
מקוה שיהיה בסדר והשיחה תעבור בשלום.

[ניצן_אמ*]

למדתי על בשרי שהדבר הכי חשוב הוא שכל אחד מבני הזוג יהיה זה שידבר עם בני המשפחה שלו - גם אם העניין נוגע לבן הזוג השני. גם אם היחסים מצויינים, עדיין כול אחד מכיר טוב יותר את המשפחה בה גדל, את הרמזים הקטנים, הצחוקים, הטריקים, ומה לעשות גם את התככים ואיך לצאת מהם... |כן|
גם אני על בשרי. אמת גדולה, זאת.

כאבי חמות, שמחה שהחלטתם החלטה זוגית בקשר לזה, זה מה שחשוב. והאופן שבו החלטתם לטפל בזה מעורר השראה.
בקשר אליה, נראה לי שכושי לא יהפוך עורו ונמר לא יהפוך חברבורותיו. כל עוד בעלך לא תומך בך, היא תמשיך להתנהג בצורה אלימה ושתלטנית כלפייך. ככה זה רשעים, הם עולזים כשהם לא צריכים לשלם שום מחיר. (מה קורה לי עם כל עיוותי המקורות האלה??) מהמעט שסיפרת עליה, נשמע כי היא רוצה את בנה ונכדיה ולא רוצה אותך, ולכן האופציה שבה את נשארת מאחור היא פשוט לא אופציה, היא רק מחזקת את ההתנהגות שלה. כל עוד יתאפשר לה, זה מה שהיא תעשה, אלא אם בעלך יבהיר לה אחת ולתמיד שמדובר בעסקת חבילה. אין הוא בלעדייך. את אמא של הילדים. נקודה.
_{אבל זו רק אני הקטנונית והעצבנית, כולן פה ממש מרשימות אותי ביכולת שלהן להפנות לחיים שניות ולהתעלם מרשעותה...}

אחחח... הדף הזה ממש קשה לי...

[כאבי_חמות*]

היא תמשיך להתנהג בצורה אלימה ושתלטנית כלפייך
מהמעט שסיפרת עליה, נשמע כי היא רוצה את בנה ונכדיה ולא רוצה אותך
ניצן אמ אני מעריכה את ישירות דבריך. את צודקת, אבל... יש אבל בסיפור הזה. חמותי לא אוהבת אותי, לא אהבה אותי אף פעם וכנראה שגם לא תאהב. אבל היא, כמוני, מעדיפה לשמור על שלום בית. אני מקוה שלמרות סלידתה ממני היא תעשה מאמץ ותתגבר על המשבר הנוכחי. נכון נראה לי שכושי לא יהפוך עורו ונמר לא יהפוך חברבורותיו. המטרה היא לא לשנות אותה, אלא לשנות את הגישה שלה בענין ספציפי. אני לא מצפה שהיא תאהב אותי. לא לאחר מכן ולא בכלל. מצפה שהיא תתנהג בצורה שתאפשר לבקר אותה לפעמים יחד עם משפחתי. לא מצפה שנהיה חברות.

[ניצן_אמ*]

את כמובן צודקת. ואני חוזרת ומדגישה את ההערכה שלי לדרך שלכם ואת האמונה שלי ביעילות שלה. זו רק הקטנוניות שלי שזקפה את ראשה המכוער...
מאחלת שלום בית וימים של שקט...

[ענן_בעננים*]

שיהיה המון בהצלחה!

[אמא_חדשה*]

כאבים היקרה, אם קראת בדף הזה קצת לפני שהוספו דברייך בטח ראית את ההתכתבות שלי עם באלמוניות , גמני סבלתי מדברים דומים, ובעיקר מביקורת מטורפת על כל צעד שלי, והתפרצויות של חמותי הזועמת. פעם אף נאלצתי להתנצל שלא בצדק כי לא רציתי לעורר מהומות יום לפני החתונה.

מאז לידת בני, היחסים הגיעו לידי פיצוץ אבל פיצוץ שקט, המלחמה הקרה קראתי לזה, לצערי או לשמחתי רגשי הכבוד (הדי ילדותיים) משתלטים עליי לפעמים והפעם לא יכולתי לוותר, היא פגעה בי אנושות והחלטתי פשוט להתרחק, לא התקשרתי ולא באתי, הייתי הולכת עם בעלי בערב שישי פעם בשבועיים לארוחת ערב וזהו.
כשהבינה שאין לה לא יד ולא רגל בתוך התא המשפחתי הקטן שלנו (וכאן בעלי נכנס לתמונה) פתאום פסקה כל הביקורת והכושי כן הפך את עורו.
חמותי כפי שהיא וכזאת תישאר, הדבר העיקרי שהשתנה הוא ההתייחסות אליי, אולם עליי לציין, שלא דיברתי ולא רבתי, כשהחלה להתעניין פתאום בנכד נתתי לה ישר את המקום הזה, ותמיד נתתי כבוד גם כשהייתי מגיעה פעם בשבועיים לצאת מידי חובה.
היום אני יכולה להגיד שהיחסים בינינו טובים מאוד, איננו חברות נפש, ולא שוררת בינינו אהבה, אבל כן יש לנו אהבה עצומה לשני גברים בחיינו, בעלי והבן שלי (טוב נו גבר וחצי ) .
זה לא קרה ביום, אבל בעיקר בזכות בעלי היא הבינה שהמפסיד העיקרי תהיה היא ולא אני.
ועם זאת עדיין אני לא משאירה את הבן שלי שם לבד אף פעם, אבל כן מרבה לבקר איתו, ואף נהנית מהביקורים.

בהצלחה, אולי באותה שיחה שתעשו תראי את המקום להתנצל, ואולי לא, תלכי עם מה שנכון לך, אל תתני שירמסו אותך לעולם, למרות שלהילחם באנשים כאלה זה פשוט להיתקע בקיר, ולכן פה אני נוטה גם להסכים עם באלמוניות.

[כאבי_חמות*]

ועם זאת עדיין אני לא משאירה את הבן שלי שם לבד אף פעם,
אפשר לשאול אותך למה? אני נוטה לחשוב שזה טוב שהילדים יבלו עם הסבתא בלעדי. נכון החוקים של סבתא שונים מאוד מהחוקים בבית, אבל גם זה בסדר בעיני. זה חלק מהחיים.

[ניצן_אמ*]

בעיקר בזכות בעלי היא הבינה שהמפסיד העיקרי תהיה היא ולא אני.
מסכימה מאד. בגלל שאני כותבת בשמי, אני לא אכנס לפרטים. אני מאד מזדהה עם הרבה ממה שנכתב בדף הזה. מזדהה עם הרבה מהתיסכולים, מהכעסים, מהחששות, וגם הרבה מהכבוד ומהחיבה אל החמות.
בעיניי יש מספר דברים שהם בבסיס של ה-כל. וזה היחסים של כל אחת מאיתנו עם בן הזוג שלה, החשיבות של כל אחד מאיתנו בתור הגורם שמקשר עם משפחת המקור שלו, וההבהרה שאינה משתמעת לשתי פנים שאנחנו, בני זוגנו וילדינו הם המשפחה הגרעינית שלנו. זה לא בא להמעיט מחשיבותה של משפחת המקור של אף אחד מאיתנו, אבל שיזהר מי שממעט בחשיבות של זה.

[אמא_חדשה*]

ניצן - כל מילה.


אפשר לשאול אותך למה?

בוודאי, את צודקת בהחלט כשאת אומרת
שזה טוב שהילדים יבלו עם הסבתא בלעדי.

וגמני חושבת ככה, ובעתיד רוצה להנות מהשעות האלו שבהם ילדי היקר יבלה עם הסבתא והסבא, ואולי אף ישן אצלהם מדי פעם ואני אזכר איך זה לישון לילות אבל כרגע הוא בן 8 חודשים ולא יכול להבין למה הוא כל הזמן על הידיים ואצל סבתא הוא צריך לשבת בלול (שאני כל כך מתעבת).
בפעם היחידה שהשארתי אותו שם בסך הכל לשעה, חזרתי לתינוק צורח בלול כשהסבא מתעצבן עליי שאני נכנעת למניפולציות שלו וישר מרימה אותו. בכל מקרה, בחרתי לא לכעוס, כי אני מבינה שזו דרכם , הם לא רוצים לפגוע בו אלא ככה הם רגילים, ככה גידלו את ארבעת ילדיהם, וגם את הנכדה השנייה. אבל בכל זאת החלטתי שכרגע בשלב הקריטי שבו התינוק זקוק לנשיאה על הידיים רוב היום אני לא רוצה שירגיש את התסכול שהוא מרגיש כשמשאירים אותו בלול.

[כאבי_חמות*]

אבל כרגע הוא בן 8 חודשים
אבל בכל זאת החלטתי שכרגע בשלב הקריטי שבו התינוק זקוק לנשיאה על הידיים רוב היום אני לא רוצה שירגיש את התסכול שהוא מרגיש כשמשאירים אותו בלול.
ברור! חשבתי שמדובר בילד גדול בהרבה! ילד בגיל הזה ובנסיבות האלה לא הייתי משאירה בשום אופן.

[כאבי_חמות*]

קיימנו שיחה משולשת. בן- זוגי, למרות ההכנות מראש, חטף בלאק- אוט ולא ממש הצליח לדבר. בסוף נאלצתי לדבר איתה בעצמי.
היא אמרה שהיא רוצה לעבור הלאה, קורה שכועסים וכו'. אמרתי לה שגם אני רוצה לעבור הלאה, אבל האיום על אי כניסה לביתה לא מקובל עלי. מפתיע, אבל היא הסכימה איתי!
הסכסוך הנוכחי מאחורי כנראה, אני חוששת שהוא לא האחרון. לפחות פתרנו את זה לפני ליל הסדר, אם היינו גוררים את הסכסוך לשם המצב היה מסובך ומעליב בהרבה.
תודה על התמיכה וחג אביב שמח!
@}

[אמא_חדשה*]

חג שמח! לבסוף דברים יסתדרו וימצאו את מקומם הטבעי.

@}

[Tempest*]

נהדר!

היא כנראה זרקה את עצמה מרוב כעס.

אני מקווה שהיא תלמד ובפעם הבאה פשוט תדבר איתך במקום לאיים איומים.

שיהיה סדר שמח וכייפי

[ענן_בעננים*]

היית מאוד אמיצה...
חג שמח!

[דפנה*]

יש לי דילמה שאני הופכת בה שוב ושוב לאחרונה.
יש לי דווקא חמות מקסימה. משוגעת על הילדה, קראה בהמלצתי את עקרון הרצף, אפילו ניסתה קצת במנשא. אבל בכל זאת, היא באה מרקע תרבותי אחר. אני יודעת, למשל, שהיא חושבת שאני צריכה לצאת לעבוד והיא צריכה להיות בבית עם הילדה. בכלל - יש עניין מסויים של שליטה שאני מנסה להדחיק. אני כבר יודעת גם שיש עליות ומורדות ביחסים עם החמות, לפחות אצלינו. אבל הקושי העיקרי שלי איתה הוא באופן שבוא היא מתנהגת איתה. כל הזמן מתערבת לה במשחקים, מנסה להפעיל, מכניסה מילים לפה, בכלל מנסה ללמד הרבה דברים כל הזמן - תגידי ככה וכו'. הקטע הזה, שהחריף עם השיפור ביכולות המילוליות של הילדה, ממש קשה לי. אני הרי כל הזמן נלחמת בעצמי כדי לא להתערב יותר מדי כשלא צריך, לא למרכז, לתת לה גם להנות לבדה בלי להכניס את עצמי..
באופן עקרוני, נראה לי שהילדה יודעת להפריד, כייף להן ביחד ואני לא רוצה להתערב ב"עולם" שלהן.
זה נראה לי בסדר אם הן נפגשות פעם-פעמיים בשבוע.
אבל הסבתא רוצה עוד ועוד. ואני חוששת שתדירות יותר גבוהה כבר תהיה השפעה שלילית.
אז מצד אחד - אני לא רוצה להתערב. מצד שני - אני מנסה כל הזמן להמנע מלהפגש יותר מפעמיים-שלוש בשבוע וגם ככה קשה לי לראות אותן ביחד עם הדומיננטיות המוגזמת הזו של הסבתא ואני חוששת שהקושי שלי יורגש ויעכיר את האווירה. אני כבר לא יודעת מה עדיף.
למישהו יש ניסיון כזה או רעיון?

[מיצי_פיצי*]

וואו, דפנה, תיאור מדוייק של אמא שלי (גם חמי כזה) שמטפלת בילדים שלי כמעט על בסיס יומי.
אז קודם כל, זה פוחת מעט עם מספר הילדים ועם השנים (כנראה שאפילו הסבתות קצת מתעייפות מה"תפעול" האינסופי של עצמן) והיום (הגדולה שלי בת 5) אפשר כבר לתפוס אותה מטפלת תוך כדי ישיבה נינוחה על הספה ולא זחילה שירה וריקודים כמו בעבר. חמי עדיין מרגיש שאם הוא לא שורף 4000 קלוריות בשעה עם הילדים, תוך כדי קפיצות ארנב, זחילת נחש ודהרת ג'ירפה - אז הוא לא סבא טוב.
בכל אופן, כאשר הסבים עוזבים, משתרר לפתע שקט מבורך בבית, ילדיי (שצריכים מנוחה דחופה מהסבא/סבתא ההיפר אקטיבי) הופכים נינוחים ורגועים, הולכים לחפש להם פעילויות הרגעה : סרט וידאו, משחק שקט או ספר וכמו שכתבת בעצמך, הם יודעים לעשות הפרדה.
וכעת לפיתרון המעשי : פשוט אל תהיי נוכחת ואז זה לא יוכל להרגיז אותך! צאי לרכוש לך זוג נעליים חדשות או בגד (זה הרי בילתי נסבל לעשות זאת עם פעוטה), תקבעי עם בעלך בבית קפה או צאי לצעדה בשכונה. יש לי עוד המון רעיונות : ספרית, קוסמטיקאית. את השאר תשלימי בעצמך.
ועוד קוריוז קטן : חמי אומר שנורא מעייף לטפל בילדים שלי וצריך להעסיק אותם כל הזמן...

[דפנה*]

מיצי, תודה, נעים ומשעשע לשמוע.
אני מניחה שכשהיא תגדל גם הסבתא תרגע קצת ובעיקר אני לא אקח את זה קשה כל כך. אני מרגישה שיש כאן בעצם גם הרבה עבודה שלי.
בכל זאת, אתמול היא היתה אצלינו, מפעילה כהרגלה, ואני הצלחתי לדבר על זה. פתאם הילדה רקדה לבדה ואני אמרתי "איך אני אוהבת לראות אותה נהנת ככה מעצמה. למרות שהרבה פעמים קשה לי לא להתערב.." התפתחה שיחה מעניינת בנושא. היא הסכימה איתי לחלוטין ואפילו היתה אמפטית לקושי שלי לא להתערב.. אני מקווה שהיא מסוגלת לראות גם את עצמה למרות שאני לא בטוחה. אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב, שלפחות הבעתי את דעתי באיזה שהוא אופן בנושא.

[מאמא*]

אני לא בסדר. אני חייבת להוציא את זה.
היא מעצבנת אותי.
היא באמת בנאדם בסדר, למה היא כל-כך מעצבנת אותי?
עכשו הוא והילדה עם הוריו ואני ליד המחשב.
אני משתגעת, מרגישה כאילו שאני מפקירה את הבת שלי. זה מוציא אותי מדעתי, בא לי ללכת לחדר השני ולקחת אותה.
אבל הם הסבים שלה, והם באמת בסדר (הסליחה עם כל מי שחמותו היא תיק אמיתי) ואני לא מבינה מה עובר עלי.
מקודם היא שרה לה משהו על זה שהיא תלך לגן. אז זה מעצבן, אבל זה מעצבן אותי ברמות שבכלל אין להן קשר לזה שבגדול מדובר באנשים חביבים. חוץ מזה שמעצבן אותי גם כשהיא סתם שרה לה "פילפילון".
אוף. אני משתגעת.

[מיצי_פיצי*]

קצת באחור אבל לפעם הבאה : קומי, תגשי אליה, תציעי לה כוס קפה ותגידי לה שתענוג לראות אותה נהנית ככה מהנכדה שלה ואיזה כייף לבת שלך שיש לה סבא וסבתא משקיענים כאילו שבאים להיות עם הנכדה . אל תשכחי לציין כמה מרוויחים הילדים מסבים שמעורבים בגידולם (גם אם הם לא עושים זאת בדיוק כמו הורי הילד. ואולי דווקא משום כך) תתני לה נשיקה ותחזרי להתבכיין כאן. ובין לבין תגידי בקול רם על יד ביתך "אין כמו סבתא X שמכינה Y הכי טוב בעולם (או במקרה שלכם שיודעת לשיר כל כך יפה)"
אם תגידי את זה בטוח שתתחילי להאמין בזה.
בהצלחה.

[מאמא*]

מיצי פיצי
דווקא בַּקושי את נכנסת, הא?

אני מרגישה שכל מה שהיא עושה הוא כדי להרגיש טוב עם עצמה. שהיא שרה כדי להראות כמה היא שרה יפה וכמה שהיא סבתא טובה בגלל שהיא שרה לנכדה שלה וכמה שכולנו צריכים להעריך אותה על זה.
ועוד ועוד בסגנון הזה (גם עם הנכדות האחרות) - הנכדות צריכות לאהוב אותה כי... אנחנו צריכים להעריך אותה כי.. היא שרה להן, עושה להן, מפציעה פה כשבא לה.

[רוצה_להיות_אני*]

היא הסכימה איתי לחלוטין ואפילו היתה אמפטית לקושי שלי לא להתערב..
דפנה, זו חמותי בדיוק!
שיא האמפתיות, ההקשבה והפתיחות, אבל מה לעשות שעם כל האמפתיה, בתי מקבלת אותה בקריאות "אלתפי! אלתפי!" (אל תפלי).

פעם פעמיים בשבוע זה לא הרבה. מעבר לזה, ובמיוחד אם את מרגישה כך, לפעמים כבר יותר מידי.
אני פשוט הופכת את עצמי ללא זמינה, מוותרת על עזרה אם אני מחליטה שהמחיר יקר מידי (ואני לא די מותשת ), מתערבת כשאני מרגישה שסוגרים עליה יותר מידי (אם אנחנו בבית אנחנו יוצאות לגינה, אני קוטעת תדיר משפטי איום/דיכוי/מה-שלא-נשמע-לי, במשהו שלא קשור.
כל הטריקים שעוזרים לי כשמעלים נושא שלא בא לי עליו (רכילות, שיפוטיות או משהו שאני רוצה לשמור לעצמי).

אני לא יודעת באיזה רמות היא התערבותית, כל אחת והמינון שמפריע לה, אני מאחלת לך שתמצאי את הפתרון הנכון והמאזן עבורכם.
יגיע הגיל בו הבת שלך תמצא איך להתמודד עם זה בעצמה (ואולי ימצא חן בעיניה?).

[רוצה_להיות_אני*]

אני מרגישה שכל מה שהיא עושה הוא כדי להרגיש טוב עם עצמה

האם את נוהגת אחרת?
או
למה זה מפריע לך? זה גורם לה להרגיש טוב עם עצמה, שיהיה.

[Tempest*]

מה עושים עם חמות שמבקשת שנביא את הילדה אליה כל הזמן? כשמבקשים היא מוכנה לקחת אותה מהגן פעם ב.

היא עובדת 15 דקות מבייתינו אבל לא באה מיוזמתה לראות את הילדה אף פעם. כשמבקשים/מזמינים היא לא רוצה לבוא.

הילדה אוהבת אותה ומתגעגעת אליה.

היא גם עושה מניפולציות עלינו שנביא את הילדה אליה ואומרת שהיא ממש ממש מתגעגעת אליה. היא אומרת לילדה: תגידי לאבא שיביא אותך. היא אומרת לבן הזוג: אבל טמפסט הבטיחה לי שתביאו אותה כאשר מעולם לא הבטחתי כזה דבר.

כתוצאה בן הזוג נכנס למאבק כוח איתה. הוא לא מוכן לקחת אותה להוריו ורוצה לראות כמה זמן יעבור עד שהיא תבוא אלינו לראות אותה.

אני משחררת קיטור כאן אבל הייתי שמחה אם יש למשהי/ו תובנות או עיצות.

תודה.

[עוף_החול*]

למה יש לכם בעיה עם להביא אותה לשם?
גם הורי מעדיפים לארח אצלם ולא אצלנו. כנראה מכיוון שבביתם הם מרגישים יותר בנוח.
לא הבנתי למה אתם נאבקים?

[Tempest*]

אין לנו בעיה להביא אותה לשם.

מפריע לנו שהיא אף פעם לא באה אלינו לראות אותה.

לא מתחשק לנו להביא אותה לשם כל הזמן. בסוף שבוע יש מספיק דברים שאנו רוצים לעשות ולא מתחשק לנו לרבוץ שם אחר-צוהריים שלם.

היינו רוצים קצת הדדיות, שתבוא אלינו פעם בשבוע שבועיים ונבוא אליה גם.

את גם חושבת שהמניפולציות שהיא מפעילה עלינו שציינתי בהודעה המקורית הן בסדר?

[עוף_החול*]

אני לא לוקחת צד בסיכסוך שלכם.
אני רק אומרת שיש דברים שלא שווה לריב בגללם. עדיף לנסות למצוא פתרונות יצירתיים במקום לטפח טינות.
אולי היא יכולה לבוא לקחת את הנכדה אליה הביתה או שאתם תקפיצו אותה ותלכו לעיניניכם.

אם היא אוהבת את הנכדה והנכדה אוהבת אותה נראה לי מיותר לסבך את העינינים. זה בידים שלכם. אתם יכולים להחליט על מה אתם רבים ועל מה לא. אל תנסו לחנך את הסבתא ואל תנסו לשנות אותה (לא הייתם רוצים שמישהו ינסה לחנך אתכם על חשבון הקשר שלכם עם קרובי משפחה). תמצאו פיתרון.

[דפנה*]

טוב, עכשיו אני חולה. לדעתי קשור לקושי שלי לוותר על שליטה, במיוחד מול חמותי.
אבל באמת קשה לי. והיא אמרה לבעלי שאני חולה כי אני לא נחה ו"מתערבת לה כל הזמן במשחקים" - ציטוט שלי על עצמי כשניסיתי להעלות לה למודעות מה שהיא עושה. כמה משעשע.. חוץ מזה היא אמרה עוד כמה דברים, כמו - בסוף הילדה תבחר את מי היא מעדיפה, לא נותנים להן להתראות מספיק (3 פעמים בשבוע, כן?). דברים שעשו לי רע.
ועדיין, ברור לי שהיא פשוט משקפת לי קשיים שלי. חוסר יכולת לוותר על שליטה, חשש לא רציונאלי לחלוטין שקשור לדימוי העצמי שלי שבסוף הילדה תעדיף אותה, כו'. עכשיו אני חייבת לשכב ולנסות לחשוב איך אני משתחררת..

[Tempest*]

עוף החול,

אני גם חושבת שעדיף לא להסתכסך אבל הזוגי, שזאת האמא שלו, ממש נפגע ונעלב מההתנהגות שלה והחליט שנמאס לו.

אני הייתי ממשיכה להתעצבן וממשיכה הלאה אבל זו האמא שלו ולמרות שניסיתי לדבר איתו על כך הוא החליט לראות כמה זמן ייקח עד שהיא תואיל בטובה לבוא גם אלינו קצת.

האמת, לי חבל על הקטנה שמתגעגעת לסבתא שלה.

אגב, היא גם לא מוכנה לקפוץ לקחת אותה אליה. רק שנביא אותה. ואין לנו עיניינים בימי שישי אחר הצוהריים במרכז.

[Tempest*]

דפנה,

כמה דברים שעלו לי בראש למשמע דברייך:

כשניסיתי להעלות לה למודעות מה שהיא עושה.

אל תיכנסי לה למודעות. ההשפעה שלה על הילדה היא מינורית בהשוואה להשפעה שלך.

בסוף הילדה תבחר את מי היא מעדיפה, לא נותנים להן להתראות מספיק

וואו. אני חושבת שהסבתא קצת איבדה את הפוקוס שלה. היא רק סבתא, לא האמא. אין שום סיכוי שבעולם שביתך תעדיף אותה. זה שיש לה (לסבתא) כאלו פנטזיות, זה ממש מדאיג.

מה בן הזוג שלך חושב על כל זה?

[פלוני_אלמוני*]

טמפסט יקרה,
כותבת לך קצת בחשש, את מוזמנת למחוק כרצונך
בשבועות האחרונים נתקלתי במספר דפים שפתחת או שהשתתפת בהם, ובכל אחד ציינת בעיות שעומדות בינך ובין בני משפחתך הקרובים: בעל, ילדה, חמות... במקביל ציינת שאת לחוצה מאד בעבודה, ועומדת בפני מטלות שנראות בלתי אפשריות.
מציעה לך באהדה ובהבנה לפנות לעצמך קצת זמן, לנשום.

[Tempest*]

פלוני אלמוני,

וואו, איזו התנשאות. אני מבינה שלך אין שום בעיות בחיים? איזה כייף לך.

לא כל הדפים שפתחתי מעלים בעיות שיש לי. את מוזמנת לעשות חיפוש על Tempest ולראות.

אם גם היית טורחת להתעדכן היית רואה שהמצב ממש השתפר, מכל הבחינות.

אני חייבת להגיד שנתקלתי כבר בשיפוטיות והעדר אמפטיה באתר, אבל ההערה שלך מעליבה במיוחד.

אני כותבת ולא מוחקת כי אני רוצה להאמין שהכוונות שלך הן באמת טובות כמו שאת מציינת ואת צריכה לדעת איך ההודעה שלך נשמעת גם מהצד השני.

[פלוני_אלמוני*]

הי, אני מופתעת ומצטערת על התגובה שלך. כוונתי היתה טובה, גם אם לא בוטאה כראוי. סליחה שכתבתי, ותודה על השיקוף והבקורת, שנלקחו במלוא הרצינות.

[רוצה_להיות_אני*]

עכשיו אני חייבת לשכב ולנסות לחשוב איך אני משתחררת

דפנה,

מאוד קשה לבחור את ההתמודדויות שלנו, עם אילו מצבים אנו צריכים להתמודד, ומאלו פשוט להמנע?

זו תהיה שלי עם עצמי, שהתחזקה למקרא הודעתך.
תנוחי.

[יושי_י*]

טמפסט יקרה, ליבי איתך, שולחת לך את כל האהדה , למרות שזה לא מה שיגרום לשיפור התנהגות החותנת. אצלנו החותנת (מותר קצת לקטר?) גרה שעתיים וחצי מאיתנו, מגיעה כמעט כל סופשבוע, מציעה לילדה דברים שאני לא מרשה ואז אומרת לה בהצטדקות:" הייתי נונת לך, אבל אמא שלך (שכמה חבל שהיא כלתי) לא מרשה..", או כשהילדה כבר נשפכה בצהריים, בוכה, מחובקת עליי ומנסה להירדם היא החלה בשאגות שלה כשהיא עומדת מעליי"בואי לסבתא, את לא רוצה לסבתא, בואי, בואי, את אוהבת את אמא?" ועוד ועוד פנינים. גם כך יש לי בעיות בעבודה ובכלל תקופה לא נעימה ועד שיש קצת זמן פנוי היא מתייצבת, מתערבת, מבקרת משמיצה. בעיניה המודל ליקוי הוא גיסתי שדוגלת בשיטת חמש הדקות, מאביסה את הילדים בממתקים ובדיוק ההיפך ממני. שיגדירו את זה קושי בויתור על שליטה, אבל למה זה כל כך מגונה? למה אסור לי להרגיש לי בנוח, בפרט עם לידת הבת שלי שהחותנת מטלטלת אותה בקוצי - מוצי ומצקצקצת כל מיני הברות מעצבנות? סליחה! זאת הילדה שלי, ולא רוצה שכך ינהגו בה. אצלהם גם יש נוהג כשתינוק נולד וכל, אבל כל המשפחה המורחבת נוחתת - הילד מועבר מילד לילד, ממבוגר למבוגר ולא משנה אם הוא חולה או בריא. אותי זה עיצבן!!
ילד הוא לא חפץ, הוא שלי, וכן אני כן מאמינה שיש לאנשים מסוג זה השפעה רעה על ילדים.

[Tempest*]

יושי,

הצרות שלי ממש מתגמדות לעומת שלך.

אין אפשרות לקצץ במספר הביקורים?

אני לא אומרת לדבר איתה כי מהתיאור נשמע שזה לא יעזור אבל לתפוס יותר מרחק ממנה. פשוט תעשי תוכניות אחרות לאותו יום.

לדוגמא, שבן הזוג שלי התבאס מאמא שלו, הוא החליט שאנחנו לא נביא אותה אליה בסופשבוע ואמר לה שהחלטנו בסוף לצאת לטיול.

תעמיסי בפגישות עם חברים או טיולים לפני שהיא מודיעה שהיא מגיעה ואז פשוט תגידי שיש כבר תוכניות אחרות.

לא ברור מהסיפור מה עמדת בן הזוג. אני מקווה שהוא מבין את המצוקה שלך ושל ביתך.

דרך אגב, להעביר תינוקת קטנה מיד ליד.... מזעזע. לשמחתי אף אחד לא ניסה לעשות את זה לקטנה שלי.

[איילת*]

האם מותר להתלונן גם על חמי? לא שחסר לחמותי.....אבל אני כל כך כועסת...
אנו בונים בישוב קטן בגליל.את החלקה בחרנו בגלל כמות עצי האלון הברוש והחורש הטבעי.בחירת הבית וגודלו נבדקו בקפידה והוחלט למקם את ביתנו כך שנזק לעצים יהיה מינימלי,ובמידה ויהיה צורך לכרות עץ כלשהו זה יהיה רק מחוסר ברירה.
בנוסף הוחלט שאת ניהול פרויקט הבניה יקבל חמי מאחר והוא בפנסיה.
כבר בשלב הראשון התגלו חילוקי דעות ביננו.
הוא לא הבין אך ניתן לבנות על שטח כה מלא בעצים ובחורש (כמובן שלקבלן לא היתה כל בעיה להתאמץ טיפה-תמורת תשלום"סמלי".
בשלב היסודות סימנו בסרט וצבע כשלושה-ארבעה עצים שיש צורך לצערנו לכרות (מקומם היה בלב הבית).
באותו היום חזרנו על כך שוב ושוב עם הקבלן כי רק את העצים המסומנים יש לכרות וכך גם אמרנו לחמי,שכבר כעס שאני חוזרת על דברי שוב ושוב.
למחרת היום ילדתי,וכעבור שבוע עליתי לראות את יסודות ביתי.
חשכו עיניי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אלוהים,לא נשארו עצים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
השטח היה נקי ומצוחצח מלבד חמישה עצי ברוש בקצות המגרש.
כעסתי,רבתי,בכיתי,פגעתי ונפגעתי והלכתי....
ואילא היום כאילו לא הספיק לו הנזק הרב שעשה(הקבלן טרח והתקשר לברר אם נכון הדבר שיש לכרות הכל כמו שהמפקח-חמי מבקש?!?! אבל למרות שבעלי הסביר לו חמי לחץ עליו והדבר נעשה).
גם היום כאשר עליתי לראות את כמות האדמה הגננית המפוזרת,גליתי כי הטרקטור אשר אמור לפזר את האדמה עסוק נואשות בלהוצאי את עץ הברוש היחיד שנותר לנו בחזית הבית.
שוב כעסתי,צרחתי פגעתי ונפגעתי,וקבלתי על הראש מבעלי שטען:תגידי תודה לאבא שלי ,כסף לצפקח אין אז צריך גם להתגמש ולוותר."
"לוותר"-רוצחים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ובתור פיצוי-"תבחרי לך עץ כלשהו ונשתול אותו במקום העצים הכרותים"....
אז אולי אני ירצח את בעלי וחמי,ובמקומם הלך למכולת ואקנה לי בעל וירטואלי +חם חדש??????????????

[תבשיל_קדרה*]

נשמע מתסכל בלי סוף.
נראה לי שעכשיו אתם יכולים רק להחליט מה אתם עושים הלאה.
לא בטוח שזה רעיון טוב להמשיך עם חמך כמפקח.

[איילת*]

תודה על ההבנה....
יש לי שאלה עקרונית:מדוע ולמרות כל האידאולוגיה שקיימת בנושא,בסופו של דבר מתחתנים גם עם משפחת הבעל?
הרי עם אנשים זרים ובעלי עסקים שונים קל יותר להתמודד ולדבר,ודווקא עם משפחה(?) הדבר עולה לנו בעוצמות נפש כה גדולות?
בעלי התקשר והיה כה מתוסכל,האבא "החביב" שלו יצר לו בלאגן שלם והוא עכשיו נאלץ לעזוב את העבודה הבעיתית שלו כרגע ולטפל בבעיות שלא היו אמורות להיות,מיאש ומתסכל כאחד.
עד כמה המשפחה המורחבת אמורה להיות מעורבת בחיינו?
ולי די נמאס כל שישי להסב לשולחן השבת אצלם ולהרגיש חייבת שוב ושוב...
טוב,כנראה שאין מנוס משיחה צפופה עם בעלי שיחיה.
ואצלו:"דם סמיך ממים,יקירה שלי..."

[תבשיל_קדרה*]

ולי די נמאס כל שישי להסב לשולחן השבת אצלם ולהרגיש חייבת שוב ושוב...
אל תקבלו מהם מה שעולה לך בבריאות. חבל.

דם סמיך ממים
נכון (במשפחה שלו), לכן עדיף לא ללכלכותו במה שלא חייבים.

[איילת*]

תבשיל קדרה,האם באמת דם סמיך יותר ממים?
מה בנוגע לכבוד והערכה הדדית?
במשפחה שבה נולדתי,ומכאן דעותי אלה,יש צורך ביותר מדם כדאי לקרוא לעצמך בן משפחה.
אני זוכרת את ההשפלות מצד אבי,ושתיקת אמי ולעיתים גם זלזול ממנה,כמעט יום יום וזאת כי התמרדתי ולא נשארתי ב ד"
אמות,ולא עלינו הפרתי ארוסין לבחור עלוי....
באותה תקופה הכרתי את בעלי ובני משפחתו אשר קרבוני אליהם,באהבה ובחום.
היו ימים שלמים של קינאה מצידי למשפחה כזאת חמה ונחמדה,ומחבקת.
ושם יש שישה אחים ומלבד אחד,אני בקשר אדוק וטוב עם כולם.
ולי שני אחים,מאחר והם התחנכו בישיבות לא נפגשנו יותר מפעם בחודש (מגיל 12) וגם לשיחות קצרות ולא יותר מכך.
אחי הגדול אבא לשלושה ואנו מתראים בבית ההורים פעם בשנה -בראש השנה .
אחי הקטן (25)לומד בישיבה גבוהה ושוב אין קשר כי כאשר עזבתי הוא היה בכיתה א,ואני בכלל לא מכירה אותו.
ההורים לא טורחים להפגיש בין כולנו,ומאחר ואני פרקתי כל עול,הדבר חמור יותר.
לכן....משפחתי:בעלי-בימים טובים,וילדיי-תמיד.

[תבשיל_קדרה*]

האם באמת דם סמיך יותר ממים?
ככל הנראה כך זה במשפחתו של בעלך.
או לפחות כך הוא תופס את עצמו.
זה מצחיק, כי כשאומרים "דם סמיך ממים" רוצים לומר ש"קשר משפחתי הוא נורא חזק" (בעצם - חשוב), אבל משתמשים בזה כדי להצדיק השמעות לתכתיבים משפחתיים. כלומר - הסמיכות הזו, למעשה, עושה את הקשר החשוב הזה ליותר שברירי.

אבל מה זה משנה?
נראה שיש פה כמה דברים:

• ההורים שלך בעלך מוכנים לעזור לכם (אך לא בלי תנאים).
• הם רוצים לקבוע לכם דברים, ואולי מתיחסים להשמעות שלכם כאל תשלום עבור העזרה.
• בעלך מקבל את כללי המשחק של משפחתו.

מה אתך, האם את מקבלת כללי משחק אלה? האם קיבלת אותם בעבר? האם את מפחדת "לאבד את המשפחה שלו"?
אני מנחשת שזו לא פעם ראשונה שיש חילוקי דעות ביניכם. מה עשית בעבר? מה מזה עזר? איך הרגשת? (אם אלה שאלות פולשניות מדי, אל תעני פה אלא רק לעצמך)

[איילת*]

"האם את מקבלת כללי משחק אלה?"-אני לא יודעת לכיצד להדגיש.....
אז ככה,עד התקופה האחרונה היה לי קל לקבל מהם גם דברים פוגעים-מההורים של בעלי-כיום,לאחר שנפגעתי מהם קשות מספר פעמים הבנתי שלמרות הכל אני לא בת משפחה, לא הבת שלהם בסך הכל כלה שנתלתה על ההזדמנות למצוא משפחה חמה.
גליתי כי דווקא בתקופות הקשות ביותר עבורי ,אין מי שיעמוד לצידי.(בעלי בחו"ל לצורכי עבודה,אני עם תינוקת בת שבועים,רצה לבית חולים עם שלושה ילדים נוספים, 9,7,1.2 והתינוקת כי לבן הקטן התקף סטרידו-בפעם הראשונה בחיינו,הורי,רחוקים מאוד כשלוש שעות נסיעה,והוריו כעשר דקות,אבל.....מחר הם עובדים אז"תנסי להתמודדלבד,טוב חמודה"....
בקיצור לא חסר.
ועכשיו התחושה הזאת של הלבד כל כך מחריפה.
במיוחד כשישנו משבר בזוגיות,מהר מאוד אני נלחצת מהמה שאין לי.....

[תבשיל_קדרה*]

את חולקת את זה עם בעלך? הוא אתך?
ישלך חברות?שכנות? תמיכה "משלך"?

[איילת*]

בתחילה,היה לי מאוד קשה לספר לבעלי על הדברים הללו,אבל במשך הזמן ,לדעתי,הוא הבין,לא היה ולא יהיה לי הצורך לנתק אותו או את ילדי מסבא וסבתא כי בעצם המעגל שלנו איתם הוא זמני וחולף כה מהר ,אז הייתי רוצה שכל עוד קיים הרצון מצד ילדיי להכירם ולשתפם ,כך יהיה.
לי קשה,גליתי על עצמי במהלך חינו המשותפים(כ-שש עשרה שנה)שכלפי חוץ אני משדרת חברותיות,ונעימות,אך ברגע של פגיעה בי ובציפיותי ישנו הניתוק.
בתחילת הזוגיות בעלי היה הכל בשבילי,הורה ,חבר,ידיד,יש סודי.אבל לפני חמש שנים עברנו טלטלה זוגית גדולה שלקח לי הרבה זמן לעמוד על הרגלים ולהביט על חיי וחינו כזוג ומשפחה.
שנתים של טיפול,ושנתים של טיפול יחדיו,ואנו כרגע חיים את ההתחדשות והצפיה לזוגיות טובה יותר.
חברות-נשארו מאחור משום שהן נשאו בגיל צעיר מאוד ,ובעלות רקע חרדי.
חברות חדשות ,כשני זוגות רכשנו לנו בזכות הילדים,ולהם אין אני מסוגלת לשפוך את ליבי.
כך שהתמיכה היא בעצם לבד(כבר התרגלתי..)וכאשר אישי חוזר מוקדם ואין הוא עייף ומוטרד יש גם עם מי לשוחח.
וחוץ מזה הדבר החשוב יש את באופן טבעי.
נ.ב-רציתי כבר אתמול להודות לך על ההקשבה,זאת התמיכה הטובה ביותר לה כרגע אני זוכה.
המון תודה.

[איילת*]

הרוחות סוערות.
אחזור לכתוב בהקדם.
לילה טוב.....

[פלוני_אלמונית*]

[חוט_השני*]

בשנה וחצי האחרונות (מאז שבתי נולדה) מצאתי הרבה סיבות להתעצבן על חמותי, לעיתים ממש לא לסבול אותה ועוד המון דברים שליליים.
למשל עיצבן אותי נושא מרכוז הילדה ברמה הגבוהה ביותר ושכל הזמן היא טורחת "לקרוא" את הקטנה("היא רעבה ,היא עיפה, היא עושה ככה ואומרת ככה) כאילו שאני צריכה שיפנו את תשומת ליבי ואני לא רואה את כל זה ממילא, וטרחה לציין כל הזמן שהיא קולטת את הילדה.
פתאום, השבוע, נפל לי האסימון, היא באמת סבתא מדהימה!
היא קשובה לה ורואה אותה,היא מצליחה ליישם הרבה מה"חידושים" החינוכיים שאנחנו מפילים עליהם והיא אוהבת אותה אהבת אין קץ.
המחיר הוא עניין המרכוז אבל כנראה במשוואה הגדולה זה מחיר מבצע:-)
אני מרגישה שעשיתי מהפך בהסתכלות עליה וזו תחושה נהדרת.
שתהיה שנה טובה לכל האמהות והחמיות{@

[בלה_שנדמה_לה*]

כל הכבוד על צורת ההסתכלות המרנינה, חוט. יישר כוח!

שתהיה שנה טובה לכל האמהות והחמיות

[רוצה_לשתף*]

חמותי ואני זה סיפור ארוך
חמותי ואני זה חתול ועכבר כמעט מאז ומעולם

אני פשוט כבר לא אוהבת אותה. אין לה צורך לעשות משהו בכדי לעצבן אותי.
עצם הרעיון שאולי תהיה פגישה אני נלחצת.

נשואים 3 שנים, מכירים קצת יותר ובערך מאז אינני אוהבת אותה. אני מסתכלת עליה בהתנשאות ואני שונאת את זה. אני לא אאשים אותה בכך אבל זה לא כיף להסתכל כך על איש זה תופעה מכוערת מאוד שגילתי בי 'בזכותה'.

זה מתחיל בפרטים הקטנים והשטחיים- סגנון לבושה החושפני הקצר והצמוד שלא מתאים באופן כללי לנשים בעיני אך לסבתות/אמהות או נשים מעל 17-22 בים או מועדון באופן ספציפי.
זה ממשיך לכך שאינני אוהבת את האופי הבזבני שלה - ארון נעלים של 150-200 זוגות, פעמיים בשבוע אלנבי\ קניון רמת אביב, בתי קפה וכו', קנתה 2 שמלות לחתונתי (ולא נתנה לנו אפילו מתנה או עזרה בהוצאות). והם משתכרים ממשכורת של 5000 ש"ח של בעלה (חמי).
הצורך להראות כלפי חוץ עושר הוא ריקני ומגעיל בעיני.

לא אוהבת את הפולניות (סליחה לפולנים אבל זו הגדרה טובה)- זהירות היא תיפול, קר לי לא קר להם, הילדה רעבה אולי היא רוצה גלידה (בזמן שהיא אוכלת ארוחת צהרים) אל תתני לה, תשלחי אותה לגן היא צריכה מסגרת (עדיין לא בת שנתיים).
וכפי ששמתם\ן לב אני בעיקר מחפשת אותה, יש עוד הרבה דוגמאות אך זה מבאס אותי אפילו להזכר בהם.

ניסתי כשאנחנו אצליהם לשתוק לתת לבעלי להתמודד (שעד כה בחר לתת לזה לזרום) אך כשהיא שואלת אותו אם אפשר לתת לקטנה משהו והוא שולל אז היא אומרת אתא לא מרשה לך סליחה.
אז אני שותקת ומתעלמת אך כשאנחנו יוצאים משם חסרי סבלנות ולא רגועים שנינו זה גורם לכמה שעות של איכס בנינו וזה מבאס.

מנסה למצוא דרך (מלבד לא להפגש איתם) להתמודד עם זה.
יודעת שאני קטנונית ואני צריכה להודות שלילדיי יש סבתא ולבעלי יש אמא שאוהבת אותו
אך לא מצליחה להשתחרר מחוסר אהבתי אליה

[אמא_של_שפן*]

אמא שלי תמיד אמרה - נכון, היא (חמותי) עושה דברים אחרת ממך, אבל היא גידלה 3 ילדים, היא אוהבת את השפן ולא תזיק לו בשום דרך.
אז בפעם האחרונה שהיינו אצלהם, השארנו את שפן לשעתיים אחה"צ והלכנו לחברים, וחזרנו ומצאנו שהיא עשתה לו אמבטיה (היא מתעלמת מכל מה שאמרנו לה על סדר טקסי שינה, ועל ה@#%#@$% שלה שאחר כך, במקום לישון כל הדרך הארוכה הביתה (כי הוא כבר ב"מצב" של שינה) הוא בוכה וצועק כל הדרך.). לא נורא.
והיא רחצה אותו בלי סבון (כי היא מוזרה בקטע הזה). לא נורא.
ואז היא אומרת לי, בשביל להדגים שהילד צריך "יותר עצמאות" (נושא שקשור לכך שאני לא מוכנה שהוא יפתח את הגרון בבכי, וכולי וכולי), היא נתנה לו להתרחץ לבד באמבטיה שלהם, והיא היתה בחדר השני.
שפן בן שנה ו-9.
לא אמרתי כלום, כי הייתי כל כך בהלם. אז היא גם חושבת שהיא "הראתה לי".
גם אם זה יוביל לגט, הוא לא נשאר יותר לבד אתם.

[מדברת_מנסיון*]

ומה אמר אבא שפן על סבתא שפן?
האם גם הוא התרגז כל כך?
נראה לי שאם לא אז יש כאן בעיה אבל לעומת זאת, אם גם הוא התרגז אז ממש ממש אין לך בעיה.

[טליה_אלמתן*]

והיא רחצה אותו בלי סבון (כי היא מוזרה בקטע הזה).
מצחיק - אני דווקא נוהגת לשים טיפת סבון באמבט מלא מים, ועוד שוטפת את הילדים לפני שאני מוציאה אותם.
אותי מטריפות דווקא כמויות הסבון האדירות שנשפכות על הילדים שלי כשחמותי/גיסתי עושות אמבטיה לילדים, מה גם שהסבון מגיע בהתחלת האמבטיה, ככה שאני חושבת על ה"השריה" הארוכה שהעור שלהם עובר בתוך כמויות הסבון העצומות אלו!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

היא (חמותי) עושה דברים אחרת ממך
כבר אמרתי לך: בדיוק בגלל זה היא רק סבתא שלו ולא אמא שלו!

אולי לא דיברנו על זה ברצינות המתאימה: מה שהיא עשתה, זו חוצפה שאין כדוגמתה, ערעור פיזי על הסמכות ההורית שלך (אפילו אם נתעלם מהעניין של סכנה באמבטיה).
אצלנו קרו וקורים דברים כאלה לפעמים, תמיד מכוונות טובות, אבל כיוון שזו אמא שלי אין לי בעיה להעמיד אותה במקום.
לא ממליצה לפתוח בעימות, אבל אם היא פותחת ולא משאירה לכם ברירה - זכרי שאין לך מה לכעוס. היא זו שכועסת, מנסה לעשות לך טיזינג ולהוציא אותך מעמדת שליטה. בסך הכל, השליטה אצלך, השפן בידייך וכעת שהעובדות ידועות לך, את זו שמקבלת את ההחלטות הנכונות לגבי הטיפול בו (כלומר להרחיק מסבתא...)

[אמא_של_שפן*]

אני דווקא נוהגת לשים טיפת סבון באמבט מלא מים
נו, גם אני, הוא הרי בסך הכל נקי - כלומר בערב, את הטינופת הגדולה מגרדים ממנו בשפכטעל אחרי ארוחת הצהריים.
אבל טיפת הסבון הזו בכל זאת נחוצה.
האם גם הוא התרגז כל כך?
בטח. אבל הוא יודע את מה שאני לא הפנמתי - שהיא אף פעם לא תשתנה, אז הוא נותן למילים שלה "להחליק מעליו". הרי היא זו שעושה לו "שיחות" יחד עם האבא המטורלל שלו, שבהן הם מושיבים אותו להסביר לו מה לא בסדר אצלו.
שלא תבינו לא נחון, אבא של שפן לא מושלם, אבל לפחות כאב הוא מאד מאד קרוב לשלמות, הוא נבון ומקסים וטוב לב בצורה שלפעמים מדהימה אותי. אם אני הייתי רבע טובה כמוהו הייתי מרוצה (והוא אומר, שאם הייתי רבע טובה כמוהו הוא היה מת משעמום).

[POOH_והתוספות*]

נותן למילים שלה "להחליק מעליו".
אבל כאן זה לא מילים זה מעשה!! ומסוכן!!!

האמת שאני בורכתי בחמתי..
אבל הסיפור שלך ממש מעצבן!!!!

[אמא_של_שפן*]

כבר אמרתי לך: בדיוק בגלל זה היא רק סבתא שלו ולא אמא שלו!
מה פתאום? אני אמרתי את זה לך !

[ילדת_טבע*]

איך נפלתי על הדף הזה בדיוק עכשיו? (המרגיעון שלי הוא "כבוד אפשר רק לתת" נראה שיש מרגיעונים שמתאימים את עצמם בדיוק לדף שאליו נכנסת...)
אח חמות... חמותי ואני... אבוי... כשהכרתי את בן זוגי לפני חמש שנים ומשהו היא לא היתה בארץ אבל "הריחה" שלבן שלה יש משהו חדש בחיים. כשהכירה אותי ניכר שמאוד שמחה בי בהתחלה מאוחר יותר התחושה שלי היתה שאני סוג של אלייזה מגבירתי הנאוה בשבילה. הנה הבן היקר שלה אסף לחיכו בחורה שלא רק שמגיעה מעיירת פיתוח (לא עלינו) היא גם מסתובבת ככה עם שיער צבעוני ובגדים מוזרים... איך, איך נראה אותה בפומבי? ומה, אין לה עבודה? אומנית? טוב העיקר שהילד מאושר-אני כבר אעשה ממנה בנאדם מקסימום היא תעשה לו כביסה וכלים. במשך הזמן לא רק שלא ממש הצליח לה לחנך אותי גם הסתבר שאני "גוררת" את בנה היחידי למטה, הנה הוא עוזב את העיר, פחות מגיע לבקר, לא עושה כל מה שהיא אומרת וגם עונה חזרה... ואני? עדיין מתעסקת בעבודות שממש לא נעים לספר עליהן לכל החברות הפלצניות... אז התחושה היתה שהיא מנסה לדחוף אותי בכל הכוח "להתמקצע" במשהו. זכורה לי שיחה שעד היום גורמת לשיערות שלי בעורף לעמוד בעצבים-בן זוגי והיא דיברו על המשך הלימודים האקדמאים שלו ואז היא הציעה לו להמשיך לדוקטורט (עוד לפני שהתחיל תואר שני) בטורונטו כי שם יש עתיד טוב במקצוע שלו ולי היא אמרה "יהיה לך טוב בטורונטו, תוכלי להיות אופר!" מקסים, נכון? טוב שלא אמרה "תוכלי לנקות משרדים בלילות!" או שזה היה נשמע אותו הדבר גם ככה. ואני אמרתי לה שיש לי עבודה פה בארץ וגם משפחה ושאני עדיין לא נוסעת לשום מקום וגם הוא לא.
היום העניינים יותר מורכבים כי אני נאלצת לסבול אותה פעם בשבוע, האמת היא שזה לא פעם בשבוע באופן קבוע כי מאוד קשה לה להכניס אותנו ללו"ז הצפוף מאוד שלה. וכמובן שכשהיא כבר מוצאת את הזמן כדור הארץ צריך לעצור ואם היו לי תוכניות-אין דבר, תעשי את זה ביום אחר.
אז היא מגיעה ודבר ראשון מעירה באופן די קבוע שיש ריח של קקי בבית, אה, כן, זה בגלל שהיא מנסה כבר חמש שנים שנעלים את החתולים. זה לדעתי שיא החוצפה. מעניין מה היא היתה אומרת אם אני הייתי נכנסת לביתה מבצרה ומעירה באופן קבוע שמסריח שם כמו שירותים ציבוריים (מטהרי אויר כאלה). אני לא חושבת שהיא היתה מעזה להעיר הערה כזו לחברות הפצלניות שלה גם אם היה עומד באמצע הסלון פסל שכולו עשוי מקקי טרי ומהביל ואני לא בדרגת חברות איתה. אחר כך היא מתחילה לסדר אחרי שזה משהו שאמא שלי למדה כבר בילדותי שממש לא בריא לעשות. דווקא בימים שהיא מגיעה החיפושעת מתעקשת לישון מאוחר בצהריים. לא שאני מתה על איך שהיא מתנהלת איתה אבל אני יודעת היטב שלילדה שלי יש רצון חזק משלה ואין לה בעיה להפעיל סירנות במידה ומשהו לא מתאים לה. אני דוקא מאוד שמחה שהחיפושעת מתעוררת ומורידה את הנודניקית הזו ממני.
אבל כשהחיפושעת מתעוררת לוקח לה מעל שעה עד שהיא מוכנה לעזוב אותי כי היא לא כל כך רוצה ללכת לסבתא מה שמצמיד את סבתא אלי כי חיפושעת על הידיים שלי...
הטענה שלה היא שאני לא מאפשרת לחיפושעת להתקרב אליה שאני משפיעה עליה לא למהר ולקפוץ לתוך הידיים שלה. לא, אין שום קשר לכך שהיא לא רואה אותה ממטר ומתעקשת לחבק אותה כשהיא צועקת מפורשות "לא! די!" ובוכה ונצמדת אלי חזק יותר.
ביום שישי האחרון הערתי לה על כך, חיפושעת שיחקה איתי ואז סבתא התעקשה להצטרף חיפושעת ברחה לצד השני סבתא אחריה, חיפושעת התחילה לבכות ולצעוק "לא! לא!" סבתא המשיכה ואז כבר לא יכולתי והערתי לה "את לא רואה שהיא לא רוצה? היא בוכה!" והתשובה שלה היתה "לא, לא נראה לי!" במן טון החלטי שכזה של את לא תגידי לי מה היא רוצה ומה לא.
בביקור השבועי שלה היא מתעקשת לקחת את החיפושעת בעגלה-שתהנה-השבוע היא העירה לי מיד כשנכנסה שהיא חייבת להשרות את העגלה במים, כי כל הטיולים היא מדמיינת את עצמה עושה את זה כי העגלה מלוכלכת, וחייבת לעשות את זה בדיוק עכשיו. אמרתי לה שאני מבקשת ממנה להפסיק לנקות ולסדר אחרי כי אני מסתדרת יפה לבד והיא עם התגובה הזו שאימצה לעצמה "לא נראה לי!" שוב.
נמאס לי. הביקורים האלה הם עינוי בשבילי. חיפושעת אחר כך סובלת בלילות כי סבתא שוב דחפה לה אוכל שהיא לא רגילה לאכול (במבה? גלידה? קמח לבן? אוי, אבל חשבתי שזה בסדר... בפעם הבאה אני אתקשר לשאול) והם לא גורמים לה לאהוב את סבתא יותר ובכלל הדמות היחידה שזה אולי עושה לה טוב אבל אני עדיין בספק זו רק היא, וגם הטוב הזה נראה לי יותר ברמה של להגיד לחברות שלה שהיא מבלה עם הנכדה פעם בשבוע.
אני חייבת למצוא לי דרך לא להיות בבית בזמן שהיא עם החיפושעת כי אני לא מסוגלת לסבול את זה, כאמור לחיפושעת אני לא כל כך דואגת כי היא ילדה עם אופי-כשהיא לא מוכנה למשהו, בית דין לא יעזור.
אוף עניין הדם הזה... חתכתי הרבה אנשים מהחיים שלי על פחות מזה!
והבן זוג? הוא מצידו שומע ומחייך, אומר שהוא בטוח שהיא אומרת את אותו הדבר לבן זוגה עלי ומציין שהיחסים שלנו על סף התפוצצות ושהוא מעדיף לזכור לא להיות בסביבה כשזה קורה. נו, הוא יודע מי זו אמא שלו, גם הוא מתמודד עם הניג'סיות שלה באופן יומיומי ואין יותר מדי מה לעשות, האשה הזו רואה רק את עצמה ואת פיאור שמה בין אנשי המעמד גבוה... ואני? אני פרוייקט שכשל ועכשיו היא תקועה איתי לנצח... שיט!

[פטל_קדוש*]

לדת הטבע, קודם כל חיבוק גדול, גדול.לפי איך שאת כותבת את מקסימה ואינטלגנטית.

אני יודעת כלל מאוד חזק שעובד לגבי ולגבי חברות שלי: בעלך הוא זה שצריך לקבוע גבולות לאימו. בצורה הכי אסרטיבית שיש.
תדברי עם בעלך, תגידי לו את כל משכתבת כאן ותבהירי לו חד וחלק משאת רוצה שיהיה. וכך זה עובד גם לצד השני. כלומר את קובעת גבולות לאמא שלך.
אני מקווה שאתם לא תלויים בה כלכלית כי אז יהיה יותר קשה לחנך אותה.
במקרה שהיא לא מגיבה חיובי- אין פגישה עם נכדים! זה נשמע אכזרי אבל גם התנהגות שלה לא משהו ואנחנו לא קדושים.

מוטב גם לא לגור קרוב להורים. זה הרבה יותר קשה כי אין אזרה אבל שווה את השקט הנפשי.עדיף לקחת בייבי-סיטר ושלא תבוא לבית שלך, אם תרצו להפגש שיהיה אצלה או בשטח נייטרלי.
יש לי חמות פולניה למהדרין וכל משנובע מכך ואני מבינה אותך מאד.היא עשתה בעיות בהתחלה עד שבעלי הסביר לה שלא כדאי. כך גם לגבי אמא שלי.
היום המצב יחסית מאוזן. היא לא מתה עלי אבל לא אומרת כלום. היא רואה את הנכדים פעמיים בחודש (אנחנו גרים די רחוק).

תהי חזקה ונחושה ומאד אסרטיבית. אהבה גדולה,לדעתי, לא תהיה שם אבל תמנעי את ההתרדה.

בהצלחה, חמודה! סליחה על הטון הקשוח זה מהתרגשות.

[חוט_השני*]

אבל טיפת הסבון הזו בכל זאת נחוצה
בעיני היא לא נחוצה. מספיק לשטוף ידיים בסבון. פעם בכמה זמן אחרי איזו התלכלכות רצינית,אפשר להסתבן (וגם אז בסבון טבעי) אבל סבון לפעוטות באופן יומיומי נראה לי בין מיותר למזיק.
חוץ מזה,
היא נתנה לו להתרחץ לבד באמבטיה שלהם,

ואוו, אין מילים, זה כבר באמת מעבר לגבול החוצפה/ טיפשות/רשלנות
גם לך, ילדת טבע

[גשמים_לפרקים*]

חמותי משגעת אותי. יותר מזה אני מרגישה שבעלי "עושה איתה יד אחת" כנגדי ושאני יוצאת מופסדת פה מהכל.
הדגשתי בפני בעלי את הצורך שלי "שיהיה שם בשבילי" בכל מיני סטואציות מולה (או מול אחרים במשפחתו) והוא אינו מוכן ורוצה שאתמודד לבדי.
לטענתו - אם יש לי בעיה עם משהו אז אני צריכה לדעת לפתור אותה בעצמי.
לפני מספר שנים מועט הורי בעלי התגרשו (מרצונו של חמי שנכפה על חמותי) ומאז החיים בקרבתה קשים.
היא יודעת ב ד י ו ק על אילו כפתורים "ללחוץ" אצל בעלי (שהוא, פליזר לא קטן) ולשפוך על כתפיו את צערה - אותו הוא לוקח על עצמו, על אחריותו, ומביא אותו אלינו.
ההתמודדות שלה עם המצב הקשה (הדחיה, הבדידות, הכעס וחוסר תשומת הלב) הינה ילדותית להחריד ולמרות שהיא מקבלת ליווי והרבה תשומת לב מהמשפחה,
היא עדיין תוקעת את עצמה במקום ולא מאפשרת לעצמה להתקדם. היא מפזרת סביבה רעל באופן בלתי פוסק, לא מפסיקה ללכלך על "ההוא" - שבמופגן נמנעת מלהזכיר את שמו,
כועסת כשנודע לה שמשהו מילדיה העיז ונפגש עם "זה שהיה בעלה" (-כמו שהיא אומרת) ובזאת מנסה לנכס לעצמה את הילדים/ הנכדים ובנוסף אירועים משפחתיים או כאלה המתקיימים בישוב ממנו באו שניהם, ושם יש לשניהם חברים רבים משותפים.
ברור לי שלא אוכל לשנות אותה, וכשאני נפגשת עם ההתנהגויות השונות אני בעיקר מרחמת עליה.
לא הייתי רוצה להתחלף עימה אך ברור לי מה הוביל למצב, ברורות לי סיבות הגירושין (לפחות בחלקן) ולפעמים אני מתקשה להאמין למראה עיני / משמע אוזני שכך מתנהג אדם מבוגר - ועוד אם בעלי.
אני משתדלת להימנע עד כמה שניתן מלבוא עימה במגע. בהחלט מפחיד אותי מצב (שיגיע יום אחד, מנהסתם,) שבו היא תהיה הסבתא של ילדיי.
אני מרגישה כבר עכשיו צורך לשרטט גבולות מאוד ברורים והבנתי שהמרחק ישחק לטובתי וגם כי אני מרגישה שהיא מצליחה להשתלט על בעלי ולהפעיל עליו לחצים הגורמים לו לשכוח אותי.

[ילדת_טבע*]

אני כל כך כועסת ומרגישה לבד לחלוטין. נמאס לי. חנוק לי. מציק לי ואני חושבת שבדיוק למקום הזה היא מנסה לקחת אותי.
בשבועות האחרונים היא טענה שהיא לא מסוגלת לבוא אלינו יותר כי הבית שלנו לא נקי ומסודר לפי הסטנדרטים של חתני פרס ישראל שהם (=סבא וסבתא חמותי כמובן). אחרי כך וכך זמן ושיחות החלטנו, אישי היקר ואני, שאין ברירה, היא תאלץ למצוא לעצמה פתרון כי כאלו אנחנו, בלגניסטים ואני לא אתחיל לנקות כל יום לפני שהיא באה רק כדי שיהיה לה פלצני כמו שהיא אוהבת, מה גם שאין סיכוי שאני אצליח לעשות את זה כי אין לי את הגנים שלה. אחרי כך וכך זמן הוא אזר כוח ואומץ והתמודד מולה. התוצאה היתה פיצוץ. היא כמובן חושבת שהוא "בועט" ו"מתמרד" כי הוא עדיין לא באמת "ילד גדול" כמו שהוא אומר לה כל הזמן. רק הביטוי הזה עושה לי פריחה. הרי מידית כשהוא אומר את זה הוא נשמע כמו ילד בן שנתיים שמתעקש לקבל עצמאות ולא ממש כמו איש בוגר שלוקח אותה.
אחרי הפיצוץ היא המשיכה לדבר איתו דרך הבת שלנו "אבא שלך הוא כזה וכזה..." כשהוא ממש לידה... גן ילדים ממש!
אתמול כשהייתי במקלחת היא התקשרה והודיעה לבן זוגי שהיא מגיעה היום בארבע ושאני אמצא לעצמי סידור כי היא מבקשת שאני לא אהיה בבית בזמן שהיא שם... לא הוא לא ממש אמר לי את זה כשיצאתי מהמקלחת, הוא לא רצה כנראה להתמודד איתי הוא העדיף להתקשר אלי היום מהעבודה ולהגיד לי את זה בטלפון, אחר כך אמר שהיא צודקת ושאני אקח פשוט ספר ואלך לקרוא איפושהו (?) "מה הבעיה?" והוא מצידו נשאר בעבודה עד מאוחר (עשר בלילה?) כשכעסתי על העניין כי באמת שאין לי מה לעשות עם עצמי ברחובות שלוש שעות בלי תכנון מראש, הוא אמר שזו לא בעיה שלו יותר וניתק את הטלפון. מקסים! כמה גב יש לי... איזה קסם הבחור! המחשבה הראשונה שלי היא לשלוח אותו לגור עם אמא שלו קצת אם הוא כל כך מצדד בה ומעדיף אותה בבית על פני. המחשבה השניה שעלתה לי היתה לתפוס רכבת ראשונה לאמא שלי ולהשאיר לו ולאמא שלו את הבית לעצמם. אחר כך חשבתי שזה בדיוק מה שהיא רוצה, היא הרי בטוחה שאני הדבר הכי גרוע שיכל להיות לבן שלה והיתה רוצה לראות אותי הולכת לחפש את עצמי איפשהו אחר.
הכי עצוב לי זה שאני הבאתי את זה על עצמי. כל הזמן הזה התאמצתי להיות נופת צופים, אדיבה, נחמדה, מנומסת. בעיקר לשתוק, לקבל ולתמוך. לתת את הלחי השניה כי זה נושא כל כך רגיש אצלו. והיא? כמובן שהיא דורסת מועכת ומרסקת, לא משאירה טיפה מקום לצידה. דחקתי את עצמי לפינה ועכשיו אני לא יכולה לצאת ממנה...
אני כל כך פגועה עכשיו שאני אפילו לא מצליחה לדמיין את עצמי מתמודדת איתה היום.
העניין הוא שבסך הכל אם היא היתה עושה את זה יפה ונעים זה יכל להיות פתרון חביב. אם נגיד הוא לא היה קובר את עצמו בעבודה כל פעם שהיא מגיעה ומגיע הביתה בעצמו יכולנו ללכת לסרט, בית קפה, הרצאה, משהו. או אם נגיד עדיין הוא לא היה רוצה לנסות להתמודד עם הנוכחות שלה ועדיין קובר את עצמו בעבודה אבל היא היתה נותנת איזה שהות עם הבקשה שלה ולא מפילה את זה עלי מהיום להיום הייתי יכולה למצוא אולי איזה פעילות או חוג כלשהו לבלות בו כמה שעות עם התחביבים שלי. הקטע הכי חביב הוא שביום שאני כן זקוקה לבייביסיטר היא לא יכולה לבוא. ברור שיש כאן עניין של כוחניות. ברור שהיא גם זו שלוקחת כי אני רכיכה ואין לי שום סיכוי במשחקי כוחות מכל סוג שהם כי אין לי את הגן הספציפי הזה (אם הבת שלי תתחיל במשחקי כוחות אני אפילו לא אהיה מספיק מנוסה לשים לב לזה) לא מבינה בכוח אני מאוד נמוכה בשרשרת המזון, צמחונית. מה גם שכשזה נעשה בצורה כל כך מגעילה גם לא בא לי לעשות כלום, לא איתו ולא בלעדיו.
כרגע אני מרגישה הכי נבגדת בעולם. לא רק שלא היה לו את האומץ להגיד לי פנים אל פנים ולהתמודד איתי הוא גם בטלפון בחר בדרך המקסימה של טריקת טלפון בפרצוף. בחיים לא עשיתי לאף אדם דבר כזה, זה כל כך מעליב! אפילו כשיש טעות במספר אני לא טורקת את הטלפון אלא אומרת "מצטערת, זו טעות, שלום." על אחת כמה וכמה למישהו שאתה אמור לאהוב.
והכי מקסים שאני הולכת לצאת לא בסדר מכל הסיפור. הוא הרי יצליח לסובב את זה בדיוק לכיוון הזה שבו אני המניפולטיבית, הבן של אמא שלו, בגלל שנעלבתי אני עכשיו "דורשת" אמפטיה וזו מניפולציה שיש להוקיע.
בקיצור נמאס לי. אין לי יותר כוחות להתמודד איתם. אני לבד בעניין הזה. אני מול ההר. אולי באמת אני צריכה למצוא לעצמי פתרון אחר כי פה אני לא יכולה יותר. ואולי אני צריכה בכלל לעבור לדף בן זוגי ואני יחסינו לאן?
בינתיים אני לא יודעת מה לעשות היום, בעוד שעתיים היא מגיעה ואין לי מושג, לא בא לי לראות אותה ואין לי לאן ללכת ומשהו אומר לי שאני לא צריכה ללכת אבל נראה לי שזה עניין של כוחניות ואין לי מושג איך עושים דווקא וגם יוצאים מזה מנצחים. אולי אם אני אהיה חברה שלה היא תלמד אותי? אני בכל מובן המילה שונאת אותה וכבר שנים שלא השתמשתי ברגש הזה (טוב, נו, שלא בהקשר של פטריות). איך הם מוציאים ממני כל כך הרבה גועל!
טוב, זה באמת כבר יוצא ארוך מדי...
הלו, זה לא בלוג פה!
הלכתי.

[ילדת_טבע*]

אה....שאלה טובה, שאלה של מליון דולאר. אני עושה את זה כי אני לא רוצה לעשות מהומות. מאותה סיבה שאני מתכופפת לפני כל כאפה שהיא מנחיתה עלי. מאותה סיבה שבגינה אני כבר מכווצת בפינה מחכה שיעבור הזעם. היא כבר הבהירה שאיתי אין לה מה לדבר.
אם אני אגיד לה: לא מסתדר לי היום, רוצה לקבוע ליום אחר? זה מעולם לא ישמע כמו שאת כותבת את זה-חביב, מושיט יד לשלום וכו' היא הרי תפצח בקרב נוסף, אין פה עניין לדיון. היא מגיעה היום והיא תהיה עם הילדה ולא משנה בכלל מה אני חושבת או רוצה או לא רוצה את האוקיי שלה היא קיבלה אתמול אני קיבלתי את האינפורמציה רק לרמת הידיעה. אם אני אתמרד (כן, זה מה שהיא חושבת שאנחנו עושים הרי) זה רק ילך ויהיה יותר גרוע (אם יש דבר כזה).
אני לא חושבת שיש למצב הזה פתרון כל כך. לא ברמה שאני יכולה לעשות לבד. אני חייבת להחזיר את האיש שלי לצד שלי אחרת אני אבודה פה. איך עושים את זה? נשים אחרות היו מציבות לו אולטימטום דבר שאני לא מרגישה שאני מסוגלת לעשות. אני לא אוהבת את המשחקים האלה בקקי. אני חייבת איכשהו להעביר לו את רמת הפגיעה שלו בי. אוף... אני כבר רואה איך הוא חוזר הביתה ועושה לי ברוגזים כי אני מעזה לכעוס עליו. ככה זה תמיד. כשאני נעלבת, נפגעת או כועסת ההתמודדות שלו היא בלעשות את עצמו הרבה יותר מסכן. אה, כן, הוא למד את זה מהטובה ביותר והפתעה-זה עובד... אני ארגיש הכי מגעיל בעולם כי הוא כועס ועצוב ומתוסכל... אני יודעת שיש פה בעיה שלי בהתמודדות עם חוסר שביעות רצון של אחרים, גם הוא וגם היא וששניהם יודעים טוב ויפה לנצל את הקושי שלי.
הנה אני רואה כבר מעכשיו עוד לילה שאני ישנה לבד עם הילדה אחרי שהוא שוב לא הסכים לדבר איתי וסובב לי את הגב.
אני חושבת שמצאתי מה לעשות בימי רבעי אחר הצהריים שלי, למישהו יש רעיון על טיפול או מטפל שילמד אותי איך להתמודד עם הקושי הזה? נמאס לי להיות נקנקיה.

[פלונית_לרגע*]

לבן זוגי שהיא מגיעה היום בארבע ושאני אמצא לעצמי סידור כי היא מבקשת שאני לא אהיה בבית בזמן שהיא שם...
לא יעלה על הדעת!!!!!
לאף אחד בעולם אין זכות לומר לך מתי לשהות בביתך ומתי לצאת ממנו!!!!!!!!!!!!!!!!!

הישארי בבית, התעלמי ממנה, המשיכי את יומך, כולל העיסוקים עם הילדה כרגיל. שבן זוגך יחזור הביתה, אמרי לו שמשום שהדבר טעון כל כך, אין טעם לריב או לדבר על זה עכשיו, אלא ללכת לכמה פגישות ייעוץ על הדבר המסוים הזה. אם יעלה את נושא עזיבת הבית כשאמו מגיעה, אמרי לו: "זהו ביתנו, אשהה בו כרצוני. זוהי זכות בסיסית. הבה לא נדבר על כך יותר."