חפצים שחבל עליהם

אני כעיקרון לא מחזיקה בבית חפצים שחבל עליהם מדי (דבריך לעיל ב - 28.1), כדוגמא למצב של הרחקת חפץ (יש כאלה שיש להם חפצים כאלה והם מחביאים/מונעים זמנית, ויש כאלה שמראש לא מכניסים הביתה. זה נראה לי כהיינו הך).

_בעיני לא להחזיק מראש דברים שחבל עליהם לא זהה ללהחביא אותם .
בהחבאה יש מסר לילד אתה מפגע קטן... יש דברים של מבוגרים שאינם בשבילך .
בלהחליט מראש שרוצים בית פשוט בתכולתו , שהחפצים אינם יקרים או מתוחכמים , הם ברי החלפה ולא אנחנו משרתים אותם אלא הם אותנו המסר אחר לגמרי ._

מה דעתכם ?
ומה הם חפצים שחבל עליהם שאתם מחביאים \לא מכניסים הביתה ?

תודה על פתיחת הדף. זה נושא שמעסיק אותי לא מעט.

אם יש משהו שאני מודה עליו לאמא שלי (ולאמא שלה לפניה) זה שאין שום חפץ שחבל עליו. נשברה כוס? מזל טוב! הלך סרוויס? כפרה!

ארני, ברוכה תהיי!
רציתי לענות לך שם (בטיחות בלי גבולות), אבל אז חשבתי על זה שעוד הפעם נגלוש לנושא רחוק מהכותרת (ניחא לעשות את זה לבני שנתיים קשים, אבל לבטיחות??!

)
אני חושבת שבציטוטים שהבאת עולות בעצם שתי סוגיות: האחת, האם לא להכניס חפץ דינו כדין להחביאו. האחרת, האם באמת כדאי להכניס לחיינו חפצים ש'חבל עליהם' והאם הכנסתם משמעה שאנו משרתים אותם.
לגבי שני המישורים, דעתי היא שזה תלוי....

במישור הראשון - ראשית, אם ילד אינו יודע/זוכר שחפץ הוחבא ממנו, אז לדעתי אין הבדל גדול בין להחביא ללא להכניס (אני לא מדברת על מצב שחפץ כבר יצר פיתוי עצום לילד, כמו המראה התלויה מן דוגמאות שם. אלא על מצב בו הילד לא ממש ירגיש בחסרונו של הפריט המועלם. כלומר, אם הילד מתעניין במראה אז אולי כדאי להעלים את מגש הזכוכית של אם-סבתי עליה השלום, לפני שיגלה גם אותו...).
שנית, זה שחפץ אינו מוכנס הביתה לא מונע מהילד לפגוש בחפץ במקום אחר, וכך להבין שזה לא שהחפץ אינו קיים אלא שנתקבלה החלטה שלא להכניסו, וזה כבר די דומה להסתרה בעיני (כאן כוונתי, כמובן, לחפצים נפוצים כמו מראה ולא כמו המגש היחידאי של סבתא, שכבודו במקומו מונח. תרתי.).
שלישית, את מדברת על מצב של 'לא להכניס', אבל מה עם חפצים כאלה שנכנסו לחיינו לפני הילד? עכשיו, צריך להחליט אחד משניים - או שמעלימים או שנפטרים (בין ע"י סילוקם הסופי על ידנו, ובין ע"י סילוקם הסופי ע"י הילד...). כאן מגיעים למישור השני, שהוא בעיני המעניין יותר -

אז במישור השני - חשוב לי תחילה להבהיר ש- 'חפצים שחבל עליהם' (=חש"ע?) הם בעיני לאו דווקא חפצים שהם מתוחכמים או יקרים כספית, אלא חפצים שהם יקרים לליבי. זה יכול להיות שמיכה שסרגו עבורי בילדותי, וזו יכולה להיות המתנה שהכין לי בני.
באשר להעדפה/שאיפה שלא להכניס חש"ע אני דווקא די מסכימה איתך. אני מאוד אוהבת להיות מוקפת בדברים יפים. בה בעת אני גם אוהבת שינוי. בה בעת אני גם מגדלת בנוסף לבעל ושני בנים, גם אי אלו חיות מחמד.כל אחד מהגורמים שציינתי, מביא אותי לוותר על רכישות יקרות וארוכות טווח - ראשית, כי בעוד חודש/שנה אני ארצה להחליף. שנית, כי מישהו מדיירי הבית האחרים כבר ידאג לטפל ברכישה...לכן, אחד המשפטים שהכי לא מדברים אלי, זה כשבעל חנות רהיטים אומר לי שהמזנון הזה יחזיק 20 שנה. הוא ממש לא קולט שבאותו הרגע הוא הבריח אותי מהחנות ל 20 שנה...
כנ"ל על כוסות מהדוגמא של ברונית - אין לי שום כוונה להתחיל לשתות קפה מכוסות של פלסטיק. אני גם לא ממש מחבבת את כוסות הזכוכית הפשוטות (כן, כן, אצלי הקפה של הבוקר הוא טקס!). אז יש לי הספלים שלי, שהם די יקרים (אבל זה במקרה) ובעיקר הם יפים בעיני (וזו הנקודה). אבל אני בהחלט מוכנה נפשית לכך שעוללי ינפצו אותם על הריצפה. אולי זה מוציא אותם מלכתחילה מגדר חש"ע, על אף עלותם...
אבל נחזור לנקודה הבעייתית - מה לגבי אגרטלים, תמונות ושאר חפצים שמייפים את סביבתנו,מה לגבי אותן מתנות יקרות לליבנו? כאמור, הגם שהם אינם בהכרח יקרים/מתוחכמים, הרי שהם כאלה עבורי ואני לא אשמח לוותר עליהם. הם החש"ע שלי. מודה!
בנקודה הזו, באמת מתעוררת השאלה מי משרת את מי, אנחנו את החפצים או הם אותנו. הגבול (סליחה על השימוש במילה הלא פופולרית...), לדעתי הוא בעד כמה החפצים הללו פוגעים בשיגרת חיינו ועד כמה התועלת מהם עולה על המחיר שבלהחזיק אותם. כך, אם בשל קיומם אני צריכה לכבול את דיירי הבית בשלשלאות, ולא לאפשר להם לנשום; אם הם ואנכי לא נחוש בנוח לחיות בתוך ביתנו שלנו רק בשם השמירה עליהם, אז אכן - משועבדים אנו! אבל, אם ההנאה שאנו שואבים מקיומם סביבנו, שווה את המחיר של לשמור עליהם - אזי הם משרתים אותנו ומעשירים או מייפים את עולמנו. ה'מחיר', יכול כמובן להשתנות מבית לבית (בבית בו ילד אינו מתעניין בראי, הרי שאין מחיר לשלם) או אפילו באותו בית עצמו (פתאום הילד מחליט שראי זה שוס), ואז להביא להערכה מחודשת בדבר ההחלטה להכניס או להשאיר את החפץ בחיינו.
אגב, המתנה מבני מתנוססת בגאון על שולחן המחשב והשמיכה המופלאה שסרגו לרגל הולדתי לפני אי אלו עשורים, שמורה היטב בבוידעם של אמא שלי...

ואני -
א. מעיפה מהבית
ב. כבר שנים לא מכניסה
וראו פשטות מרצון וכן פליי ליידי

פשטות מרצון - קראתי. אכן מעניין ופוקח עיניים.

עם זאת אינני מבינה דבר מה - להבנתי מדובר שם יותר על תרבות צריכה ועל בעלות על חפצים מיותרים כדרך לסיפוק. לא כ"כ ברור לי כיצד מעשה ידיו של בני או שמיכת צמר שנסרגה עבורי או מתנה שמישהו יקר לליבי הוריש לי, באים בגדר 'תרבות צריכה' או 'חפצים מיותרים'.
כיצד אתן מתייחסות לחפצים מסוג זה? האם גם אצלכן הם נכנסים בגדר שתי האפשרויות שמנתה בשמת?

אשר לאגרטלים ושאר חפצי נוי - הבה נניח שמדובר ביצירה מקורית של רמברנדט התלויה על קיר ביתכם (מביני דבר טוענים שרפרודוקציה זה לא כמו המקור...). יש שיהנו מכך שיש בבעלותם מוצר השווה אי אלו מליונים טובים או מהסטטוס שבעלות שכזו תקנה להם (גם מליונרים וגם בעלי טעם משובח). יש שיהנו מלהביט יום יום ביצירת אומנות מופלאה, ישתאו על גאונות יוצרה (ועל כן יזכו בהערכה מחודשת כלפי המין האנושי), יחשפו לשלל הרגשות והתובנות שהציור יצליח לעורר בהם ופשוט...יהנו ממנו כמו מיצירה טובה של מוסיקה. האם אין מקום להבדיל בין אלה לאלה? או שמא האבחנה בינהם היא הונאה עצמית של בריות פרי 'תרבות הצריכה'?

מה עמדתכן בענין תורת הפנג שוואי הקוראת להצבת חפצים שונים בבית ככלי לויסות זרימת האנרגיות במרחב המחייה שלנו (בעטייה הצבתי את האגרטל נשוא הדוגמא מלכתחילה...). האם גם שם השימוש בחפץ הוא כניעה לתרבות הצריכה?

וידוי לסיום - ממש לא התכוונתי להכנס (ולהכניס) לדיון פילוסופי נוסף (הדיון הבלתי גמור בדף אחר עודנו מעיק על ליבי). הנסיון להבין את אי עמידתי בפיתוי הוא נקודת המחקר העצמית הבאה שלי. מקווה שלא אשתמש בו כעילה לפתיחת דף פילוסופי נוסף...
<דרכה העקומה של מיכל להתנצל על זה שהיא מייגעת אתכן. סליחה...>

תייגעי בשמחה, רק קחי בחשבון שאפשר לקרוא אורך כזה רק בשעות כאלה...(-:
אז זהו, שאני גם מרגישה שאין אצלינו תאוות צריכה, ובכל זאת יש אהבה גדולה לדברים יפים, ואיך שמכניסים (לעתים נדירות) דבר כזה הביתה (כוסות יפות, קערה יפה, כיסוי ספה חדש, אבנים עדינות, כריות עדינות, אפילו נר מיוחד ולא הזכרנו בגדים בהירים או עדינים...) מיד צריך לעבור תהליך של השלמה עם פרידה מהם.
זה אולי תרגיל רוחני לא רע, אבל ביום יום הלא רוחני זה די מבאס לראות את היקף הויתור שאנחנו דורשים מעצמינו בשם החופש והרווחה שאנחנו מקווים לתת לילדים ברחבי הבית.
אני מרגישה רע בבתים בהם אסור לילדים לגעת או לשחק בכל מיני מקומות בבית, שאסור להם להתנהל בחופשיות עם האוכל, היצירות שלהם, החפצים שלהם, והגוף התזזיתי שלהם שמיד מגלה משהו חדש ומיד רוצה לגעת בו ולחוש אותו וללמוד אותו.
ומצד שני...אצלינו כל זה מותר, ולהורים אין אפשרות לפינה שבה מה שהם אוהבים יכול לבוא לידי ביטוי. (מתכוונת לחפצים, חומריים, כאלה שמניחים אותם ורואים אותם או עובדים איתם, כמו כלי נגינה יקר למשל.)
הביטוי "לשים גבולות" ממש צועק לצאת לחופשי אחרי כל פינת חמד שנהרסת.
סתם דוגמא: החלטתי שאני לא מוותרת וכן מסדרת אבנים שאני אוהבת על מדף גבוה בסלון, וכן משאירה סביבן מדף ריק, שיהיה לפחות מטר אחד בכל החלל של סדר לא נגוע, שלי.
כמובן שהוא זוהה כבר למחרת, ביקשו שאוריד ואתן לשחק עם האבנים היפות. טוב. אחת התנפצה. טוב.
אבל אז עשו כאן ארמון צבעוני מסברסים כאלה והתעקשו שהוא יעמוד רק שם. ויכוחים הסברים תחינות. לא . רק שם. אחרת הוא ייהרס, הוסבר לי.

ענת , עוררת בי אמפטיה לצורך שלך , למרות שבתחילת הקריאה לא הבנתי למה את חותרת .
אני חושבת שיש פה סמליות לצורך בפרטיות שמתבטא במדף הזה.
ממש הצטערתי שהוא נגזל ממך ,והתעוררה אצלי אותה תחושה .

_החלטתי שאני לא מוותרת וכן מסדרת אבנים שאני אוהבת על מדף גבוה בסלון, וכן משאירה סביבן מדף ריק, שיהיה לפחות מטר אחד בכל החלל של סדר לא נגוע, שלי.
כמובן שהוא זוהה כבר למחרת, ביקשו שאוריד ואתן לשחק עם האבנים היפות. טוב. אחת התנפצה. טוב.
אבל אז עשו כאן ארמון צבעוני מסברסים כאלה והתעקשו שהוא יעמוד רק שם. ויכוחים הסברים תחינות. לא . רק שם. אחרת הוא ייהרס, הוסבר לי._
החלטת שאת לא מוותרת.
אחר כך ויתרת.
הן התעקשו.
ואת ויתרת.
למה? למה את מקריבה את עצמך? הרי הן לא מקריבות את עצמן.
גם לך מותר להגיד: "לא, במדף הזה אף אחד לא נוגע, אחרת הוא ייהרס. אני אוהבת אותו והוא חשוב לי".
ולפני שהן בונות ארמון במקום שממש לא מתאים לך, גברת הבית, את מודיעה להן שכל דבר שייבנה בנקודה הזאת יצטרך לעבור או להתפרק. אתן עדיין רוצות להמשיך? בסדר, רק שתקחו בחשבון שבסוף המשחק זה יפורק או יעבור.
אני לא מבינה למה צריך לתת לילדות לשחק בכל דבר שמתחשק להן - אם את לא מעוניינת שיקרה לו משהו?

זרימה עם הילדים והקשבה לילדים כוללת גם כבוד לך.
אני לא חושבת שיש פה כבוד לך, ואני גם לא בטוחה שיש פה כבוד לילדות. אם כי זה כבר נושא פילוסופי יותר מסובך, שאולי אשאיר ליונת או למסעדה להסביר אותו (למה כשאת מקריבה את עצמך, ונענית לכל גחמה חסרת התחשבות שתפגע ביקר לך אפילו לא בכוונה, יש בזה משום חוסר כבוד גם כלפי הבנות, יכולתן הרגשית והאינטליגנציה שלהן).

אני לא מבינה למה צריך לתת לילדות לשחק בכל דבר שמתחשק להן - אם את לא מעוניינת שיקרה לו משהו?
בשמת, כאן בדיוק עלית על הנקודה אליה כיוונתי: לדעתי 'חפץ שאני לא מעונינת שיקרה לו משהו' נכנס בגדר 'דבר שחבל עליו', שבכותרת הדף. לכן לא עד הסוף הבנתי את תשובתך הקודמת בענין להעיף או לא להכניס, חפצים כאלה. כדי שלא אמצא מכניסה מילים לפי הדובר (:-)), אולי תוכלי להבהיר לאיזה חפצים התכוונת שם.
על כל פנים רצוננו בחפצים מהסוג האחרון, באמת מעורר את השאלה איך מתמודדים.

ענת,
הזדהותי, הבנתי והסכמתי ברורות מאליהן, לא?

שותפה לחלוטין לתחושות שלך.
ההבדל הוא במישור המעשי - אבל קודם כל הבהרה: הדיבור על 'כבוד' מדלעיל קצת מלחיץ לי. לא חשבתי על הדברים במונחים של 'כבוד' (נשמע לי נורא רשמי ומאיים), ולמען האמת לא עד הסוף חשבתי על המניעים לשמירה על היקר לי ('כאן אמור לבוא פרצוף של אהבל'ה...' - מודה, גם כשאני תורמת כסף אני לא מנתחת האם זה בגלל הרצון הפילנתרופי שלי לתת או בגלל הרצון האגואיסטי שלי לחשוב על עצמי כמי שמוכנה לתת). אבל כאן, זו הרי הבמה לניתוחים, גם אם הם בדיעבדיים...
אז הבה - מדברי למעלה ברור שיש דברים שאני לא מאפשרת לחרב (ע"ע המתנה מהבן שלי והמגש מרב-סבתא). חלק אני מעלימה וחלק אני ממקמת במיקום בטוח (=גבוה). אבל אז נזכרתי (יותר נכון, הזכרת לי כשמנית כריות ברשימת הדברים היפים שאת אוהבת), שיש חלק שאני פשוט מבקשת שלא יגעו בו. סתם כך, מבקשת, בלי להחביא, להסתיר, לשים גבוה.
קצת דבילי, אבל אצלי זה זוג כרית נוי החביבות עלי במיוחד והמיועדות לשימוש ראייתי בלבד (בדומה לנרות חנוכה...). פתאום קלטתי שהבן שלי מידי פעם מתייחס אליהן כאל 'הכריות של אמא'. מה שרציתי לספר הוא, שלא רק שלא חל מאבק על השימוש בהן (יש די והותר כריות אחרות בסביבה...), אלא שהבן שלי אפילו מוצא דרך להתקרב אלי דרכן: הוא, למשל, יקח בהסח דעת כרית אחרת, ואז פתאום יביט אלי ויאמר: 'תראי, אמא, לקחתי כרית אחרת'. ככה בגאווה. (נו, לנשק אותו או לא?). פעם הוא גם הקים אורח שהתיישב על אחת מהן...
מצד שני, כרית זה מראש משהו שהרבה פחות מדבר ללב ילד מאשר אבנים...
או בוי, רגע - גם אוסף אבנים יש לי, אבל הוא של שנינו (כלומר שלי ושל בני - אספנו ביחד בים..), אז אני לא יכולה להתלונן על שהוא נוגע בו...
בכל אופן, חזרה לכריות - גבול? כפיה? כניעה של הבן? גחמה שלי? כבוד לרצונותי? בעקיפין לרצונותיו? לא יודעת. מצריך ניתוח עצמי קצת יותר מעמיק.
במחשבה שניה אולי באמת כדאי להפטר מהן ודי...

מיכל, אפשר על ידי "עריכת כל הדף" פשוט לתקן את שגיאת הדפוס במקום שנעשתה.

לגבי כבוד: זה בגלל שדנו פה הרבה באתר בכל העניין של כבוד לילד וכו' וכו' וכו'. אז קישרתי את זה למושג הנדון. אפשר גם בלי.

אז אני באמת מסלקת מהבית כל דבר שלא ממש נחוץ, ולא מכניסה מראש, אבל ברור שבין הדברים השימושיים והנחוצים והאהובים שנשארים בבית יש דברים שעלולים להינזק. והכל תלוי בגיל הילד.
למשל, את הוידאו לא הזזנו, אנחנו רק מסבירים שוב ושוב לא לגעת, ובעתיד הלא רחוק נלמד איך כן לגעת. כרגע הוא בכלל לא רואה שום וידאו או טלביזיה, אז אין לי מה ללמד אותו לעשות שם.

דווקא התאים להפתר. הפתרון הרי שם בתוך המילוי של הכרית. עמוק, מדי, עדיין.
עוררת בי אמפטיה לצורך שלך. טוב שאין פה ציור של גלים. גלים, גלי גלים של רחמים עצמיים שטפו אותי מרגע קריאת ההודעה הזו הבוקר ועד עכשיו ועדיין...
פתאם נדמה שלכולם יש זמן פרטי, מקום פרטי, מדפים פרטיים... הילדים של כולם לא נוגעים במה שאומרים להם שלא, כי ההורים שלהם מכבדים אותם והם מכבדים את הוריהם בחזרה...
(סתם, סתם, אני קצת מתבכיינת, לא לקחת את זה ברצינות ובמיוחד לא ארני.)

ונענית לכל גחמה חסרת התחשבות - זהו שזו לא היתה גחמה חסרת התחשבות. הארמון לא נבנה מראש על המדף "שלי". הוא הועבר לשם אחרי שהגדולה חיפשה מקום שאליו הקטנה בטוח לא תגיע.
הבנתי שגם לה בעצם אין מקום לאוצרות, שהקטנה בטוח לא תגיע אליו. איך זה אצלכם? לפעמים נדמה לי שאני היחידה בעולם שגרה עם ילדה ופעוטה באותו הבית, עם מעט מדי מקומות גבוהים וריקים . שכל הצרות שיש לי יש אותן רק לי כי כל האמהות סביבי נראות מה זה בסבבה. קוראות, סורגות, מפטפטות.
<ענת נסחפת מה זה בגדול אבל מבטיחה לערוך בהמשך>

דווקא התאים להפתר.

ענת, בשקט בשקט אני אלחש, שגם לדעתי.
אני יודעת לערוך.
תחברו לבד....

פתאם נדמה שלכולם יש זמן פרטי, מקום פרטי, מדפים פרטיים...הילדים של כולם לא נוגעים במה שאומרים להם שלא.
כן, בטח, בדיוק בגלל זה המגש של רב-סבתא במגירה...

הילדים של כולם לא נוגעים במה שאומרים להם שלא.
טוב, זה נכון! (אומרת מיכל בעודה אוספת את שיברי צנצנת סבון-של-פעם שלה, כי הבן שלה היה עסוק בלנקות את הכיור עם ה'חומר ניקוי' הזה...)

שכל הצרות שיש לי יש אותן רק לי כי כל האמהות סביבי נראות מה זה בסבבה. קוראות, סורגות, מפטפטות.
לסרוג? יש פה נשים שתופרות שמיכות טלאים!!!

בקיצור - באמת קחי בפרופורציה.

הבנתי שגם לה בעצם אין מקום לאוצרות, שהקטנה בטוח לא תגיע אליו. איך זה אצלכם? לפעמים נדמה לי שאני היחידה בעולם שגרה עם ילדה ופעוטה באותו הבית, עם מעט מדי מקומות גבוהים וריקים . שכל הצרות שיש לי יש אותן רק לי כי כל האמהות סביבי נראות מה זה בסבבה. קוראות, סורגות, מפטפטות.
אוי, ענת... כשתחליטי שאת יכולה לבלות לילה בלי בתך, את מוזמנת אליי לסוף שבוע. תצא לך הסבבה מהאוזניים (-:
הנה בדיקת מציאות:
אצלנו יש ילדה ופעוט, אבל אנחנו לא בחינוך ביתי. מבחינות מסוימות זה קל יותר, מבחינות אחרות - קשה. גם אין אצלנו שינה משותפת "רשמית", במיטת ההורים, כבר קרוב לשנתיים. אז חדר השינה הוא די "שלי", וכשבאים לישון אצלנו זו התארחות, לא נחלה.
זה בסדר גמור מבחינתי שילד אחד (עדיף לא יותר), ושלי בלבד, נמצא בחדר השינה שלי. לא מארחים שם חברים. מכאן - הרבה מאוד דברים שיש שם, באופן טבעי התקבלו ככאלה שלא יוצאים מאותו חדר, אלא תוך בקשת רשות.
אבנים יפות: הבכורה קנתה מדמי הכיס שלה קריסטלים, ואפילו קערה מיוחדת ועדינה, מגבס צבוע (40 שקל! בחיים לא הייתי מוציאה סכום כזה על קערה לקריסטלים! (-: ) להחזיק בה אותם. לי יש שלי, לה יש שלה, אני לא משחקת בקריסטלים שלה, והיא - לא בשלי (-:
אם גם לך וגם לה אין מקומות מוגנים וגבוהים לשמור בהם דברים - ארגני כאלה! מה הבעיה? כמה מדפים? שידה? (מישהי שמה מודעה, נדמה לי - אולי ב-תעבירו את זה הלאה?)
אני נראית לי הרבה יותר נוקשה וקצרת סבלנות ממך ומעוד הרבה אמהות אחרות כאן - ואני חיה עם זה בשלום יחסי - אבל לא מצליחה להבין, למה קשה לך לומר לבנותייך, רגע, זה שלי, זה חשוב לי, ואני מבקשת שלא תיגעו? אם אני הייתי באה אלייך הביתה ונוגעת לך בדברים שחשובים לך, לא היית אומרת לי כלום? אם היתה באה אליהן חברה ונוגעת לילדתך בדברים שחשובים לה, לא היית אומרת כלום?
כמובן שאת לא חייבת לענות, וגם מוזמנת לערוך.

וחוץ מזה, ענת, אנחנו נראות מה זה בסבבה. קוראות, סורגות, מפטפטות באותה מידה שאת קמה בחמש, מסדרת את כל הבית ואופה לחמניות (לא שכחתי, כן סלחתי) (-:

ולגבי השמיכת טלאים: בדיוק חשבתי על זה הערב כשחיכיתי שהקטנצ'יק יירדם כבר ותפרתי. אני תופרת בעיקר בזמן הזה (כשהייתי צריכה לשכב לידו עד שיירדם - קראתי), ופה ושם 3-4 תפרים בחצי דקה שבה אני מחכה לאסוף את הבכורה. רציתי לשאול את שמיכת טלאים, שמכירה קצת את ההיסטוריה - מתי תפרו הנשים פעם, כשלא היו מכונות תפירה, כביסה, מכוניות, כשגידלו את האוכל לבד, כשהיה צריך לחסוך בחומרי דלק לתאורה? מתי לכל הרוחות היה להן זמן? אולי כי לא היו להן גם מחשב וטלוויזיה? צריך להוציא מהספריה את סדרת בית קטן בערבה...

רגע, רגע, אני יודעת שהחיים האמיתיים זה כאן, אבל אני ראיתי אותן, בפיסת ההזיה הקרויה מציאות, ראיתי אותן באמת. יושבות, סורגות, קוראות, אוכלות בשקט. אני נאלצת לראות אותן כל יום שני. (על בנות המפגש שלי אני יכולה לסמוך שלא יעלבו ולהעיף פה נאצות חופשי)
בקשר לשמיכות, אני מנחשת שהן תפרו כשהילדים הגדולים שיחקו יחד ואת הפעוטות הלבישו על דודה שבדיוק סיימה עכשיו לתפור אחת. חבל שכתבתי את זה, עכשיו הבנתי שהמפגשים לא מושלמים. שם זה אשה לנפשה.
למה קשה לך לומר לבנותייך, רגע, זה שלי, -כי ההסברים שלהן משכנעים.

טוב, אני לא הייתי במפגשים שלכן, אבל בכל זאת: כולן, תמיד __יושבות, סורגות, קוראות, אוכלות בשקט? גם כשהקטנים שלהן קטנים? ואת, תמיד בהתרוצצות? או שבדיוק כשקשה לך את מרימה את העיניים ונתקלת בזה אצל חלק מהן, וכשאת במצב של שקט, את יותר מדי נהנית בשביל לזכור את הקטעים שקשים יותר?

ההסברים שלהן משכנעים
"אין לי מקום איפה לשים את האוצרות שלי" זה סיבה למצוא לה מקום כזה, לא לוותר על המקום שלך. מה תעשי כשלגדולה יהיו עוד ועוד דברים יפים ועדינים משלה, שהיא לא רוצה שאחותה או מישהו אחר יחרבו לה? תגדלי דור שני שמוכן לוותר מראש על הדברים האלה? קשה לי להאמין. מותר לך לפרגן לעצמך מה שאת מפרגנת לבנותייך.

תודה.

למה קשה לך לומר לבנותייך, רגע, זה שלי, -כי ההסברים שלהן משכנעים.
זה אחד המשפטים היותר משכנעים שפגשתי כאן לאחרונה!

אולי כי לא היו להן גם מחשב
ומכאן שגם לא היה להן 'באופן'! כמה תפרים היתה מסעדה מספיקה לתפור בזמן שכתבה כאן? כמה מדפים חדשים וגבוהים היתה ענת מספיקה לתלות? כמה כלום אני הייתי מספיקה?:-)
אני מנסה לומר שלסדרי עדיפויות כנראה היה קשר לא קטן לזה...

אבל תחשבו על כל הדברים שהן עושות ואנחנו לא! כותשות, בוררות, קוטפות, מבשלות, כובשות, תופרות בגדים ומצעים, מכבסות...

מזכיר לי תכנית בישול בטלויזיה, אירחו שם אשה ממוצא ריחני כלשהו, לא זוכרת איזה, שבררה את האורז. המנחה שאלה בזהירות "...זה אורז מהסופר, לא?" והיא ענתה בלי הנד עפעף: "ליתר בטחון!" (לא בטוחה בקשר לציטוט המדוייק אבל זו היתה רוח הדברים).

מתי תפרו הנשים פעם, כשלא היו מכונות תפירה, כביסה, מכוניות, כשגידלו את האוכל לבד, כשהיה צריך לחסוך בחומרי דלק לתאורה?
אז זהו, שיש לזה כמה וכמה תשובות. קודם כל, צריך לזכור שהשמיכות היו מה שנקרא utility quilts - שמיכות שעבדו ממש ושימשו להתחמם בחורפים קרים, ומאחר שרוב הבתים לא היו מוסקים והמשפחות היו גדולות, היה צורך ממשי בהמון שמיכות. זה היה רוב השמיכות והכנתן נחשבה לחלק ממלאכות היום-יום, כי לא היה אפשר להיכנס לחנות ולקנות שמיכות, למעט מאוחר יותר בערים ואצל האמידים יותר. תפרו המון בחורף, כי כשחיים חיים חקלאיים, בחורף יש פחות מלאכות והחיים טיפה יותר פנויים. זמן לא היה להן - פעם קראתי איך נראו החיים של אישה כפרית אמריקנית באמצע המאה התשע-עשרה והתעייפתי רק מהקריאה. לקום בארבע בבוקר, להסיק את התנור (שיהיה איך לאפות את הלחם שהבצק שלו הוכן ערב קודם), להכין ארוחה מאפס, בלי שום דבר מוכן... מכונת התפירה הומצאה רק ב-1850, ולפני זה כל הבגדים נתפרו ביד (ובחלק מהמקרים האריגים נארגו בבית מכותנה שגודלה בחווה, ואף נצבעו בצבעי צמחים). מצד שני, לא היו עיסוקים כמו אינטרנט או טלפונים, ברוב החוות חומר הקריאה היחיד היה התנ"ך או כ-farmer's almanac, אז בחורף, אחרי רדת החשיכה היו תופרים בבית. (לגבי חומרי הדלק לתאורה ראיתי פעם באנגליה מנורה של עושות תחרה - מוקפת מראות כדי להכפיל ולרבע את אור זנב הנר היחיד).
השמיכות היותר מפוארות נתפרו לקראת חתונה, או באמת כביטוי אישי של האישה, ומרביתן באות או ממרכזים עירוניים או מיישובים אמידים יותר - אבל פה אנחנו מגיעים (מגיעות?) לצד הרוחני יותר, כי גם נשים בחוות היותר עניות ראו בשמיכות אמצעי לבטא את היצירתיות והנטיות האמנותיות שלהן, ולפעמים אפילו נטיות פוליטיות (אני מכירה למשל שמיכה אחת של קווייקרים עם ציור של עבד אומר "אדוני, שחרר אותי" - כביטוי תמיכה לתנועה לביטול העבדות). היו גם שמיכות פאר מבדים יקרים שנקנו במיוחד - אבל אלו היו המיעוט, ורובן ממקור עירוני ו/או אמיד.
ויש גם את היבט חיי הקהילה - את ה-top תפרו לבד, בדיוק כמו שהמסעדה ואני תופרות - בחמש הדקות הפנויות בין האמבטיה להרדמות, או כשמחכים להם בשיעורי שחייה (יש לי שמיכה שתפרתי כשחיכיתי שהבת שלי תסיים את שיעורי האנגלית במועצה הבריטית בת"א). אבל את התיפורים שהופכים את השמיכה למה שהיא עשו ביחד, בעבודה קהילתית - הנשים היו נפגשות למה שנקרא quilting-bee, וביום אחד היו מסיימות את התיפורים של שמיכה שלמה ולפעמים כמה שמיכות (קצת דומה להכנת השמיכה בסרט "שמיכת טלאים"). החיים באמת היו קשים ומפרכים, אבל המפגשים האלה היו חיי חברה שלמים - עם אוכל טוב ועידכון הרכילות על כל הסביבה וחיזורים של הצעירים אחרי הצעירות. הילדים היו משחקים מתחת לשמיכה המתוחה במסגרת דמויית שולחן ולפעמים גם משחילים חוטים במחטים, והגברים היו עומדים מהצד ונהנים מהחברה ומהאוכל.

בנושא הדף - פעם, כשהייתי ילדה, דחפתי יד למזנון של סבתא שלי ושברתי לה איזה כלי קריסטל לסוכריות שהיא אהבה. נבהלתי ובכיתי, וסבתא שלי אמרה לי "על משהו שאפשר לקנות בכסף לא בוכים." נורא פולני, אבל זה נשאר לי בראש ופוטר אותי מהצורך להתייסר כשמשהו קורה לחפץ יפה או אהוב. אני לא אוהבת, למשל, תכשיטים יקרים (לא שיש לי, אבל נניח) כי באיזה שהוא מקום הם נהיים הבעלים שלך, מהצורך לדאוג ולהתעסק איתם ולשמור עליהם. את שמיכות הטלאים שלי אני באמת מאוד אוהבת, אבל נשארתי בחיים גם כשהבכורה הניחה על שמיכה אהובה במיוחד לורד כחול שהשאיר עליה כתם ענק, או כשהאמצעי גזר חור בשמיכה כי רצה לראות מה יש בתוכה. והשמיכות הכי מושקעות באמת במדף הכי גבוה בארון

תודה רבה על התשובה! ממש מרגש לקרוא ולדמיין. בהזדמנות אעתיק גם לדף שמיכות טלאים. סבתא של חבר שלנו היתה אומרת משהו דומה מאוד - "מה שאפשר לפתור בכסף - זול". בעיניי זה בכלל לא פולני אגב, בדיוק להפך. וחכם מאוד (-:

אבל תחשבו על כל הדברים שהן עושות ואנחנו לא! כותשות, בוררות, קוטפות, מבשלות, כובשות, תופרות בגדים ומצעים, מכבסות...
אבל כל זה לא נעשה עם ילד תלוי עליך, אלא עם ילד מצטרף/מסתכל/הולך לשחק עם החברה'.
כשאני מוצאת כח לקלף, לחתוך, ללוש, לעשב, לקפל, הילדים שלי לא מציקים לי, וגם לא זה לזה! (התינוקת - זה ענין אחר, זה גורם לי לעבוד במנות קטנות).

ולגבי סוגית "זה שלי" -
זה אחד הקשיים הגדולים שלי, עכשיו.
אני עם הקטנה, מיניקה/מפשפשת/סתם על הידיים.
הגדולים מחליטים לבדוק איזה משהו, שהוא שלי (הבוקר: אלבום תמונות מביה"ס התיכון). התמונות כבר לר דבוקות היטב, ואני לא זוכרת מה שיך למה.
"אל תגע, סגור, זה שלי, אני לא רוצה שתהרוס לי". צרור פנינים.
להחביא? מדף האלבומים נמוך.
לתקן? מתי? (מתי אמצא כח?)
לשבת אתו? כן, מיד כשאגמור להיניק-לפשפש, ולכתוב את ההודעה הזו (בינתיים האלבום מפורק ו/או הילד נזוף).
(אין צורך להציע פתרונות. אני יכולה לבד.
לפעמים נמאס לי שצריך ללהטט ככה, ולהפעיל את מכונת הלהטטנות עם חישנים מאוד רגישים, בלי קשר למצב המכונה).

ולגבי בתים -
הבתים של הסבים הם כאלה. להיות עם הילדים שם זה סיוט שנפתר רק ע"י סבתא-כקצינת-חינוך, שמעסיקה את הילדים, ולכן הם לא פנויים לחקירת הסביבה (לכן, למשל, הם לא יכולים להוות מפלט כש בעלי במילואים [ב ק ר ו ב]).
אבל כשאני חושבת על זה, כל בית (גם שלי, גם שלך) יש בו דברים שלא כ"כ בא לבעל הבית שיחורבו. רק שאצלי, הילדים מכירים היטב את הבית. מכירים את המקומות שהם "שלהם", את ה"מותרים, בזהירות", ואת ה"רק כשאמא ישנה"

("אמא! הנה הטושים שלך!" הגעתי לראות אותו מצייר עם לורד פרמננטי על הארון החדש, עם המגירות הגבוהות, בשביל התרופות ומכונת נתפירה).

> גילה מותשת <

מתי תפרו הנשים פעם, כשלא היו מכונות תפירה, כביסה, מכוניות, כשגידלו את האוכל לבד, כשהיה צריך לחסוך בחומרי דלק לתאורה? מתי לכל הרוחות היה להן זמן?

בואי אלי לצפון הרחוק ואדגים לך. בחודשי החורף השמש זורחת אחרי 8 בבוקר והחשכה יורדת ב-5 לפנות ערב. (בעצם - אם השמש כבר שקעה זה כבר לא לפנות, זה ממש ערב). השעה 5. כיבינו את הטלויזיה, ניתקנו את הטלפון, המחשב בתיקון והפלייסטיישן - טוב, נשאיר אותה כי אני במילא לא משתמשת בה.

הולכים לישון די מאוחר כי לא קמים לפני 7-8 בבוקר. יש לנו 6 שעות להעביר, שעה וחצי מתוכן אפשר בהחלט להקדיש לשמיכה. בל נשכח את הימים שבהם כלל לא יצאו מהבית פרט להאכלת הפרות וכדומה כי מינוס 30 מעלות בחוץ ובעגלה שמושך הסוס אין חימום.

יושבות, סורגות, קוראות, אוכלות בשקט.
מי? מי????
אני כבר מתה לאכול בשקט. בשקט!!!!! בלי שצריך להאכיל שניים תוך כדי, לטפל בשניים תוך כדי, לאכול מעל מישהו וכמובן אחר כך לנקות את הכתמים כי תמיד מטפטף לי עליו...

מכירים את המקומות שהם "שלהם", את ה"מותרים, בזהירות", ואת ה"רק כשאמא ישנה"
כתבתי פה פעם על בני מחמלי (3.5), שביקש ממני בנימוס לסור מחדרו מפני ש"אני רוצה לעשות מקרה חירום"...
מאז, אין אצלנו אמא ישנה....

מי? מי????
האמת שאני אשמח להשטנקר קצת אבל באותו יום זה נראה היה כמו כולם. אולי כי קצת לא ראיתי על העיניים.

איזה דף מקסים (תודה, ארני!). חשבתי עליו הבוקר, לאור מעשה שהיה כך היה:
לבן זוגי היקר יש משקל קדמוני לביצי משק, ירושה מסבו (הלולן הקשוח) עליו השלום. זה משקל קטן ומתוק מפח, עם תושבת לביצה, רגל נפתחת כמו של חצובה, וסרגל מקושת. יצירת מופת ומשחק חביב על הבריות, בעיקר הזעירות.
הילד כבר גילה בו עניין בעבר, אבל הבוקר, בעודו מנופף לשכנות מלמטה, הוא ממש התביית עליו. העברתי את המשקלון לשולחן והנחתי לו לשחק בו ולשקול כל מיני חרוזים ופקקים תחת השגחה. בשלב מסוים הוא לא הסתפק בשקילה וניגש לחקור את המנגנון (-: . בא אבא שלו, אמר לו "תביא לי את זה רגע" ענייני, לקח את החפץ, סר לחדר העבודה שלו ושם אותו שם על מדף גבוה.... כך בפשטות!
האינסטינקט שלי היה להתערב, בייחוד שהפקעת החפץ מהעולל נעשתה בלי שום הסבר מילולי, רק יישומי. אבל אז ראיתי שזה עבר בשקט לגמרי מצד הפעוט.
מה שעורר אצלי תהיה: אולי לגברים יותר קל לקחת לעצמם את ה"זה שלי" הזה?

שליחה על ידי nuli* » 04 פברואר 2004, 11:43

"על משהו שאפשר לקנות בכסף לא בוכים." נורא פולני..

זה פולני?? ממש לא.פולני זה לקטר ולהצטער על כל דבר. בצדק או שלא בצדק.

זה פולני?? ממש לא.
נו, טוב, גם בפולניּוּת יש דברים טובים

(הסבתא דנן, אישה נפלאה, היתה מביאליסטוק)

לגברים יותר קל לקחת לעצמם את ה"זה שלי" הזה?
במקרה לגמרי העולל העביר את זה בשלום.
אצלנו אם מפקיעים מהעולל משהו (הטלפון החדש!!), לא משנה אם זה אני או בעלי, יש זעקות שבר.
הפטנט שלי הוא לפתות במשהו מעניין אחר, ואז הוא נותן את החפץ החשוב בלי בעיה.
בעלי היישומי והלא מילולי זוכה ליותר זעקות שבר, מהסוג שהשכנים בטח בטוחים שקרה אסון.

לגברים יותר קל לקחת לעצמם_ וגם _בעלי היישומי
מצטרפת לתהיה - למה?
בחיי, גם בעלי נאור, מילולי, מתחשב, מפרגן, מכבד, שרמנטי, רומנטי, פיקנטי (עם תסביך פיזור נעלים), אבל איכשהו יש לו הנטיה 'לחתוך' במקום שבו אני הייתי עדין מנסה להסביר או להבין.
גנטי?

איך כתבה מישהי לא מזמן: זה דף של בנות

במקרה לגמרי העולל העביר את זה בשלום.
הי בשמת! את מכירה אותו (-; אה?

לגברים יותר קל לקחת לעצמם את ה"זה שלי" הזה
בודאי שיותר קל להם , זה חלק מהמסרים שילדים מקבלים מילדות , בנות צריכות להקדיש , להתמסר , לחלוק , להקריב .
לבנים מרשים לריב , לנצח , לזכות ...

מתי תפרו הנשים פעם.
בחברות מסורתיות האישה לא יושבת בידיים ריקות .
כשהיא מביאה מים ,מבשלת, מקרצפת וכו... היא עובדת , בשאר הזמן היא יושבת , הרבה פעמים בחברותא , ועושה עבודות שהן בעצם הפוגה , מנוחה . כמו לתפור , לברר קיטניות .
ממש כמו ההפוגה שלנו כשאנחנו מתקתקות את הדיאלוגים האלה במחשב...

אתמול ביתי כעסה עלי וכתבה את שמה על הכריכה של הספר החדש שבדיוק גמרתי.
למרות שאמרתי לה שלא תעשה את זה בליבי חשבתי כמה נחמד יהיה לי למצוא את זה בעוד נגיד 20 שנה. וגם לה. כי ספרים וילדים אני לא זורקת ולא מחביאה.

טוב, אין לי ממש מה לכתוב, אבל זה דף חמוד, שיאה לו שיוקפץ למה חדש כעבור 4 שנים..

או.קיי, יש בעיה ביישוב של משימות בבית לילדים עם שמירה על חפצים שחבל עליהם .

הילד (4) יודע להפעיל את המכונה והמייבש, להשתמש בשלט של הדי.וי.די, להוציא דברים מהמקרר, להדליק את הרדיאטור... דברים ברוכים שהוא עושה כשאני בסביבה.
אבל מה לעשות שלפעמים (באמת או מתוך רצון להרגיז) הוא רוצה "לשחק" בהם? לסובב המון פעמים את כפתור המייבש, לשחק במגש של המיקרו, לעמוד מול המקרר המון זמן בדלת פתוחה, לכבות ולהדליק את הרדיאטור 10 פעמים כשאני מנסה לחמם את החדר, לנתק את הכבל מהמחשב שלי, כל מיני כאלה. אני מסבירה בקצרה ש"זה מקלקל את המכשיר" אבל יש מקרים (כשזה לא מסוכן מבחינת חשמל) שקשה לתחום את הגבול.
מצאתי את עצמי אומרת "זה לא הצעצוע שלך!" "לא אתן לך לגעת בזה יותר"! אבל זה נשמע לי לא עקבי ולא הגיוני. המחשב הוא של אמא ונועד לצרכי עבודה, אבל הוא בהחלט משמש אותו לגלישה מדי פעם. ובגלל שהוא מקבל התנסויות יומיומיות בכל אחד מהמכשירים האלה, קשה לי להסביר מתי זה "צעצוע" ומתי זה "חפץ של גדולים שאתה יכול להתנסות בו".

שלום קרוטונית. הבן שלך מגיב כך לאחרונה במיוחד?אולי נולד לו אח חדש והוא צריך לבדוק את הטריטוריה?
להגיד"אני לא אתן לך לגעת הבזה" כשזה לא נכון, זה בעייתי.
מה כן?
מותר לך לגעת בזה בזמן מוגדר(אצלינו יש זמן מוגדר בו הילדים יכולים להשתמש במחשב), או מותר לך להשתמש בזה אחרי קבלת רשות מאמא. לדעתי בכל מקרה זה לא צעצוע, זה חפץ של אמא שאתה יכול להשתמש אחרי קבלת רשות מאמא. חפצים משותפים לדעתי צריך לקבל רשות. כפי שאם אשהמשתמשת בסכין הגילוח של בן זוג,, החולצה של בן הזוג ,הטלפון של בן הזוג או המכונית, היא מתאמת, נכון?

וגם
אולי למצוא מכנה משותף, אולי בא לו להתנסות במכשירים וכפתורים?תחשבי על האפשרות של להקצות לו ארגז עם כל מני מכשירים(שלט שלא בשימוש, חפצים שלא חבל עליהם , לגדול שלי יש מכאנו וכל מני חלקים כגון:תנינים,סוללות,חוטים וכיוב)

וגם
האם הוא עושה את זה כדי לקבל תשומת לב?כי הוא ראה אותך מתעסקת עם הרדיאטור והוא רוצה גם? אם כן אולי יותר להבהיר:"אני מדליקה את הרדיאטור כדי שיהיה חם ומבקשת ממך לא לגעת" או "תדליק לי בבקשה את הרדיאטור, מותר רק לחיצה אחת,תודה"

וגם לעניות דעתי, אין רע בכעס או באמירה החלטית מהדור הישן של אמא שלא מתאים לה שיכבו את הרדיאטור. יש בזה משום התחשבות בזולת.("נולדת באוטובוס?" סתם, סתם)

<למונו נוקי יש חפצים שחבל עליהם כמו הקיר והרצפה שציירו עליהם אלוהים יודע במה וזה לא יורד>

אולי בא לו להתנסות במכשירים וכפתורים?תחשבי על האפשרות של להקצות לו ארגז עם כל מני מכשירים
יש לו כבר שנים... וגם גישה חופשית לארגז כלי העבודה שלי.

הבן שלך מגיב כך לאחרונה במיוחד?אולי נולד לו אח חדש והוא צריך לבדוק את הטריטוריה?
נו כן... ורוצה להרגיז. גם כשאני עם תינוק על הציצי וחסרת יכולת לעצור אותו. אבל גם קודם, בעצם תמיד, רצה להישאר ולשחק חצי שעה בכפתור של המייבש/מכונה.

דוגמא מהיום: הוא מבקש ללכת למיטה לישון. מתחילים בטקס השינה, אבל הוא משתולל על המיטה, עושה כל מיני "עיצבונים" ובין היתר גם ניגש לרדיאטור ומדליק-מכבה-מדליק-מכבה.
לא אפרט מה עשיתי כדי לשמור על שרידיה העלובים של תדמיתי החיובית.

אין רע בכעס או באמירה החלטית מהדור הישן של אמא שלא מתאים לה שיכבו את הרדיאטור
זה העניין, הוא רק מחכה שאכעס... וזה גם לא עוזר בכלום שאני כועסת או נוזפת.

זה העניין, הוא רק מחכה שאכעס
נו, את יודעת שזו בדיוק הנקודה, נכון? ומי כמוני (או כל אמא לילד בגיל הזה פחות או יותר שבדיוק מתמודד עם אח/אחות קטנים) יודעת כמה זה בילתי אפשרי לא להגרר למלכודת הזו שהם מציבים לנו. אני באופן אישי, בטוחה שיהיה לי הרבה יותר קל ללכת על גחלים לוחשות מאשר ליפול בפח הזה שכמובן הם יודעים להציב אותו בדיוק ברגע שהעצבים שלך הכי רופפים...
בנסיונות שלי להיות אמא קדושה אני מנסה לשנן לעצמי מטרה "לא לכעוס... לא לכעוס... לא לכעוס..." ואז זה מגיע.... ווווואאאאאא! גם אמא היא בנאדם ראבאק!!!!

בנסיונות שלי להיות אמא קדושה אני מנסה לשנן לעצמי מטרה "לא לכעוס... לא לכעוס... לא לכעוס..." ואז זה מגיע.... ווווואאאאאא! גם אמא היא בנאדם ראבאק!!!!

זהו שבעיני לא לשים גבול זה לא להביא צרחה של הלייף או להיות גנדי.
יש דברים טכנים שאפשר לעשות במקומות שלא בא לך להילחם עליהם. נניח לשים את הרדיאטור על שעון שבת (כלומר שידלק ויכבה מעצמו), או פשוט להסביר שיהיה לו קר להיות בלי רדיאטור, ולתת לו דוגמא מה פירוש קר.
היה לי מאבק כזה עם הבת שלי הנודיסטית הקטנה. בשלב מסויים פשוט נתתי לה להיות ערומה והיה לה קררררר ואז ביקשה להתלבש.

עוד רעיון:מה דעתך להדביק על הרדיאטור עוד מתג שלמעשה לא עושה כלום?

וגם
התקופה הזו עם אח חדש היא מורכבת, אז תני לעצמך שתי נקודות על זה שאת עוברת אותה טוב ממה שנדמה לך.

וגם
משהו שיעצה לי איזו מטפלת. הגדול שלי גם היה רוצה להרגיז אותי במצב דומה אז עשיתי ככה:
הוא עשה משהו לעצבן ואני אמרתי לו:"אני חושבת שאתה רק מנסה שאתרגז, אז הנה אני מתרגזת! אני כועסת, אני צועקת! " כל זה תוך כדי פרצופים מפחידים וריקוד אינדיאני פרוע. למותר לציין שהוא הופתע לגמרי . אחרי כמה זמן התחלננו לשחק במשחק קבוע לגמרי ובסוף קיבלו אותי ל"הבימה":-P
מה שאני מתכוונת זה שזה שבר את הדפוס הקבוע שהיה בינינו עד כה.

להסביר לא יעבוד. הוא כבר מבין.
הרעיון עם ה"הצגה" ושבירת הדפוס הקבוע מצוין. כבר עכשיו אני מנסה לפעמים פשוט להעלים עין מפרובוקציות שלו, הוא יודע שראיתי אבל אני מתנהגת כאילו לא ראיתי, ורואה שההתנהגות מפסיקה.

כבר עכשיו אני מנסה לפעמים פשוט להעלים עין מפרובוקציות שלו
אצלנו זה לא ככ עבד. במיוחד, למרות שלא על זה מדובר פה, ביחס להפלקות מזדמנות לקטן... (לא כשהוא היה ממש קטן, אבל מתישהו זה מתחיל.) הבנו שזו פרובוקציה וחשבנו שאם לא נתייחס לזה בדרמטיות זה יעלם מעצמו אבל זה לא. ולפעמים היא ממש 'מבקשת' את הגבול, את הכעס, את התגובה הרגשית המלאה. במובן הזה, ההצגה היא אחלה רעיון. אבל גם לפני רגע גוריינה פה יונת שרון לגבי המעבר לאמא לשניים שגורמת למותה של האמא המושלמת. אין ספק שהגדולה חוטפת הרבה יותר כעס אמיתי מאשר לפני שהיא הפכה ל'הגדולה'.

הנה אני שוב בדף הזה, כי בעצם השאלה חוזרת ועולה, בלי קשר למשברים הזמניים שלנו. אני מוצאת שקשה יותר ויותר להסביר לו את גבולות השימוש בחפצים (גבולות לא במובן משמעת, אלא גבולות הגיוניים של השימוש). למשל: למה מותר לו לשבת על המחשב של אמא ולגלוש בעצמו, אבל אסור ללחוץ על המקשים האלה והאלה (ריסטארט למשל)? למה מותר לו להשתמש במחשבון הכיס, אבל לא להפוך אותו לחלק ממיצב בתוך בית הבובות שעומד 4 ימים? למה מותר לו להדליק את הקומקום החשמלי לטובת הקפה של אמא בבוקר (שהוא עוזר לי להכין), אבל אסור להדליק-לכבות-להדליק-לכבות אותו 10 פעמים רצוף? וכן הלאה וכן הלאה.

שוב ושוב אני מוצאת את עצמי רושפת: "זה לא צעצוע שלך!", כשהוא שוב כמעט-הורס לי איזה מכשיר. וזאת בזמן שברור לו שזה צעצוע שלו, כל החיים וכל הבית שלנו זה צעצוע שלו למען השם, והוא לא מבין למה אני מתחרפנת דווקא משימוש X או Y בחפץ שקודם עודדתי אותו להשתמש בו. או שהוא מבין וסתם עושה דווקא, בכל אופן אין לי הסבר בשבילו.

לעצמי אני דווקא כן מצליחה להסביר את ההבדל, לו אני לא מצליחה להסביר

ונדמה לי שזו דילמה מובנית בתוך עקרון הרצף בסביבה מודרנית - אנחנו מרשים לילדים להשתמש בחפצי יום יום של הבית (ואני מכירה בני 5 שאסור להם לגעת בשלט של הטלוויזיה...), אבל אנחנו גם יודעים טוב מאוד מה השימוש שלהם, ולא רוצים שכולם יהפכו לחצר גרוטאות.

נדמה לי שזו דילמה מובנית בתוך עקרון הרצף בסביבה מודרנית.
מזל שאת יודעת לנסח בעצמך. וזאת הסיבה שאני יכולה להתקנא בבן הגאון שלך שגולש לבד, אבל מסרבת בתוקף ללמד את הבת שלי פעולות פשוטות במחשב, אלא אם היא דורשת בתוקף ללמוד. שתישאר בינתיים איזו טריטוריה קטנה למבוגרים, הרי ממילא זה לזמן קצוב (עוד חודשיים? עוד שנה?). הנפגע העיקרי אצלנו הוא האיש, שלא יכול לשמוע מוזיקה בלי שאיזה בן שלוש דעתן יבוא ויפסיק אותה בלחיצת כפתור "כי לא בא לי בוב דילן".

אולי לנסות להדגיש את העובדה שאם מדליקים-מכבים וכו' החפץ יתקלקל ולא תוכלו להשתמש בו (אפילו אם זה מוגזם או לא מדוייק).
אולי להגיד שלחפצים האלה יש שימוש מסוים כדי להחדיר את הרעיון שלא "מתעסקים" איתם סתם ככה, אלא רק כשצריך לבצע פעולה מסוימת. כלומר, לא להגיד מה זה לא (לא צעצוע) אלא להגיד מה זה כן - מכשיר שעושה X ומשתמשים בו כשרוצים לעשות X.
לגבי הריסטארט, אני מניחה שהסברת שזה מכבה את המחשב באמצע העבודה\משחק? כי אם הסברת והוא עדיין שואל על זה ונמשך לזה אולי יש לו צורך לראות בעצמו מה התוצאה ואולי אם תתני לו ללחוץ פעם אחת הוא יירגע?
אבל אני מתארת לעצמי שכבר ניסית את כל זה... נראה לי שמה שכתבתי די בנאלי: )

הנפגע העיקרי אצלנו הוא האיש, שלא יכול לשמוע מוזיקה בלי שאיזה בן שלוש דעתן יבוא ויפסיק אותה בלחיצת כפתור "כי לא בא לי בוב דילן".

נראה לי די קשה לחיות עם זה... איך אתם מגיבים כשזה קורה? אני חושבת שמעבר לשימוש הטכני במכשירים יש עוד כל כך הרבה גורמים לקחת בחשבון שלא מותאמים תמיד ליכולות של ילד בן שלוש, כמו התחשבות באחר, כללי בטיחות, כבוד לחפצים... לא בטוחה שזה הכרחי להרגיל ילדים שעוד לא הפנימו את כל זה להשתמש במכשירים שחבל עליהם, או שהשימוש בהם עלול להפריע למישהו אחר בבית. תמיד אפשר ללמוד בגיל מבוגר קצת יותר.
כשהייתי ילדה היה לי טייפ של ילדים (פלסטיקי וצבעוני כזה) שהייתי שומעת בו מוזיקה וסיפורים, לא נגעתי במכשירים של המבוגרים. אולי זה הפתרון, למצוא למכשירים המסקרנים תחליף שעליו יוכלו להתאמן ופשוט לא להרשות לגעת במכשירים של ההורים בגילאים כאלה.

לא בטוחה שזה הכרחי להרגיל ילדים שעוד לא הפנימו את כל זה להשתמש במכשירים שחבל עליהם, או שהשימוש בהם עלול להפריע למישהו אחר בבית. תמיד אפשר ללמוד בגיל מבוגר קצת יותר.
זהו, שזה פועל לשני הכיוונים. אני לא רוצה למדר את בני משליש מהבית בערך. אני רוצה שיידע (והוא יודע) להשתמש כראוי ובזהירות בבלנדר, לחתוך סלט, להכין שייק, להוציא בעצמו משהו מהמקרר ולהקפיד שיישאר סגור, להעביר ערוץ בטיוי, לשים דיסק בעצמו ולהשמיע את אותו השיר פעם אחר פעם כשבא לו. אי אפשר לרצות שיגדל ילד שמתמצא בהווי הבית ומבין איך להפעיל דברים, ובו זמנית לא לאפשר לו לגעת בטייפ.

קרוטונית -
אם זה מושך אותו כל כך, נראה לי שתצטרכי להשלים מראש עם בלאי מהיר במיוחד.
קופצים לי לראש סיפורי ילדותם של אלה שהיתה להם "מעבדה ביתית", בה הם בנו כל מיני המצאות מחפצים שהיו מאד חשובים להורים שלהם.
אנד דזה רסט איז היסטורי

אם זה מושך אותו כל כך, נראה לי שתצטרכי להשלים מראש עם בלאי מהיר במיוחד
גם לי נראה ככה...

או להחליט מראש על כמה מכשירים יקרים במיוחד ולא לאפשר לו גישה אליהם בכלל.
(לשים בארון עד שיגדל קצת או לשים במקום גבוה.)

אני לא אומרת את זה בביקורת אבל נראה לי קשה לילד לחיות בבית שיש הרבה דברים אסורים לשימוש. ומצד שני גם קשה לך כל הזמן להגביל אותו וגם לשמור על החפצים. האם באמת צריך כל כך הרבה מוצרי חשמל בבית?

האם באמת צריך כל כך הרבה מוצרי חשמל בבית?
אולי לא, אבל האמת שזה קורה עם כל חפץ אחר (פשוט מכשירי חשמל יקרים ועדינים יותר, אז הנושא צף כשהילד מגיע אליהם). זה יכול לקרות עם קולב, עם מפצח אגוזים או עם כיסא מטבח - בד"כ מתחיל במשחק יצירתי ויפהפה שאני לא רוצה להפסיק אותו.
בימים אלה הוא יותר משתף פעולה (חמסה) וממלא את הבקשה שלי להחזיר את כל ה"מיצגים" למקום. אבל אני עדיין מגדירה את הגבולות לעצמי בנושא הזה.

לפני מספר שבועות, כשהגעתי לקחת את בתי מהגן, הגננת ביקשה לשוחח איתי. לדבריה, בתי טענה שבבית מותר לה הכל....הגננת שאלה אותה אם מותר לה לטפס על שולחן האוכל ובתי ענתה שלא מכיוון שאין לו רגלים (באמת אין לו רגליים, הוא דלפק). כמה מטרים משם הבנתי: בתי לא חווה את האיסורים מכיוון שהיא מבינה את ההסבר מאחוריהם ולכן לא נתפסים כאיסורים. הגדירי לעצמך, הסבירי לו.