חרטה ואשמה מעיקה

אנונימי

חשבתי כבר איזו תקופה לפתוח את הדף הזה ואת הנושא הזה אצלי ועד עכשיו לא מצאתי את הכוחות. לא לגמרי ברור שהפעם אלך עם זה עד הסוף, אבל מה שכן ברור זה שאני צריכה לדבר על זה עם מישהו. אז פה. למרות המשמעות של העניין לגבי.
ואני מסתתרת. כי לא נוח לי עם החשיפה הזאת. כי אני מתביישת בעצמי. כי כבר הרבה שנים שהדבר הזה תקוע לי עמוק בלב ובמחשבות. חוץ מחברה אחת, אף אחד לא יודע. וגם עם החברה הזאת לא חשפתי הכל. סיפרתי לה אז, וכבר שנים שלא דיברנו על זה.
זה מוריד משהו מהלב שמישהו אחר גם יודע, וזה לא רק אצלי. ואם רק ארצה לדבר על זה איתה אז אני יכולה. אבל היא רחוקה. ואחרי כל כך הרבה שנים זה נראה לא רלוונטי. ועלי זה עדיין מעיק.

לא, לא עברתי טראומה. לא עשו לי שומדבר.
עשיתי משהו שאני מתחרטת עליו. וזה היה מאוד מזמן. ובכל זאת זה עדיין אצלי.

חת שתיים שלוש. מתחילה. חייבת. צריכה להשתחרר מזה. עכשיו.

"איך התאהבנו ככה?" הוא אומר לי בטלפון.
אז זה מה שזה היה? אהבה? (כן! זה בדיוק מה שזה היה). אז למה לא אמרת שומדבר בזמן ש{{}}התאהבנו ככה ?
למה למרות המרחק לא דיברנו על מה איך ואם בכלל?
ולמה גרמת לי לחשוב פעמיים על האהבה שכבר יש לי? זו הדרך שלך לחזר אחרי בחורות?

אוף כמה שאלות. אין לי שום דרך לענות עליהן. אין לו מושג הרי. כל כך הרבה מים עברו מאז (בירקון, בירדן, במיסיסיפי). והיום זה נראה כל כך לא קשור לחיים שלי.
וזה באמת לא קשור. רק האשמה הזאת מעיקה עלי. אני עוד כועסת על עצמי.
לפחות הפסקתי לחלום עליו.

זה קרה לפני המון שנים. במקום רחוק. נסיעת עבודה.
החבר נשאר בארץ ואני נסעתי.

בערב הראשון שיצא לנו להיות לבד - סתם בגלל שכולם כבר הלכו. והוא שאל על החבר. ואם אני אוהבת אותו.
(מה אתה שואל שאלות כאלה משומקום? אתה מכיר אותי בכלל?). ואמרתי שכן. מאוד. אוהבת, אהבתי אוהב.
והוא מקשה - מה גורם לך לאהוב אותו?
ואני - יש ביננו טלפתיה. הוא מצחיק אותי. אנחנו מדברים על המון דברים. כיף לנו ביחד.
והמשיך להקשות ובאיזשהו שלב הפסקתי לענות.
(מה אתה רוצה. לערער יחסים בין שני אנשים שאתה לא מכיר בכלל?).

הוא לא נגע בי באותו שלב.
ואיכשהו תוך כמה ימים נהיינו חברים ממש טובים.

ובלי להרגיש (עם! עם להרגיש!) הוא חיזר אחרי כמו שלא חיזרו אחרי מעולם. החמיא לי כל הזמן, צחק מהשטויות שלי.
יצאנו הרבה, עבדנו יחד.

ובזמנו, תחילת תקופת האינטרנט ולא היה לאף אחד אימייל. שלא לדבר על צ'אט משום סוג. לא היה כל כך קל לשמור על קשר עם החבר בארץ ולדעת מה עובר עליו בזמן שאני רחוקה ומנותקת.

"בלי להרגיש". כי הייתי בהכחשה מתמדת. כאילו הייתי שם ולא הייתי. גם כשכבר עברנו למגע, להתעלסות, לנשיקות. לאהבה. בלי לדבר על זה. רק לעשות. כאילו אנחנו ביקום מקביל. מרחפים רחוק רחוק מהמציאות.

קופצת רגע למציאות. כדי לנסות ולהבין מה קשה לי כל כך עם זה.
אותו החבר שלא ידע מכלום, הוא האיש שלי היום. אנחנו נשואים ויש לנו ילדים.

בחרתי בו. ידעתי שאיתו יהיה לי טוב. וטוב לי איתו מאד. והוא אבא נפלא ואיש משפחה.
ולא סיפרתי לו. למרות שפעם כשההוא הגיע לביקור בארץ, הוא תמה למה הוא לא פוגש אותו ואני הולכת לראות אותו לבד.
וכן, שיקרתי לו שכלום. לא שהוא שאל. ואולי אני לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו אבל מוססתי את העניין ולא דיברתי על זה יותר.
ואני יודעת שהוא נאמן לגמרי. ואני יודעת שהוא לא סולח על בגידות.
למרות שזה היה לפני שהתחתנו ולפני שהחלטנו שמזדקנים יחד.

והוא לא יודע שזה מעסיק אותי. שאני אשמה. שזה יושב לי כמו צוק ענקי על הלב שלא משתחרר.
יש תקופות שאני חושבת על זה פחות, אבל זה תמיד איתי.
למרות המשפחה שלי. הילדים שמסבים לי המון אושר. האהבה שלו והאהבה אליו. כל זה קיים. ומשהו ממני נשאר שם - לפני 13 שנה. כשהייתי נאמנה ושלמה וחפה מאשמה.

והמצפון שמציק. קשה לי לסמוך על עצמי. להיות אני לגמרי. להרגיש הכל.

עם הילדים שלי כן. אהבה ללא גבולות, ללא תנאים, טוטאלית.
עם האיש - כאילו שאני יודעת שאם זה לא היה קורה, הייתי אוהבת אותו יותר. נותנת לו יותר. עם מצפון נקי.

אני מחפשת דרך להשתחרר מזה. לחזור אלי, אל עצמי. שמה שהיה אז כבר לא יהיה רלוונטי, מכל הבחינות ובכל הרבדים. כי זה לא רלוונטי. אין לי קשר איתו, הוא לא יודע שאני מתבשלת בעניין הזה כל השנים האלה. גם לו יש משפחה והוא בארץ אחרת. זה לא שאני יכולה פתאום לפגוש אותו ברחוב ולראותו, ושהכל יצוף. אין סיכוי כזה.

I get on the train and I just stand about now that I don't think of you
I keep falling over I keep passing out when I see a face like you
What am I coming to?
I'm gonna melt down

Blame it on the black star
Blame it on the falling sky
Blame it on the satellite that beams me home
This is killing me
This is killing me

(radiohead. the bends. black star

בינתיים אין לי מה לומר.
אבל אני קוראת.

אשמה,
במובן הזה אם כך מתבוננת על האירועים כלא ממש בעלי משמעות לעומת הצורך שלך לעסוק באשמתך, או במובן הזה להמשיך להתבונן על מה שנתפש אצלך כבגידה ונמצאת משליכה את בגידתך העצמית, על פי ערכייך היחסיים, על הפרשנות שבוגדת או בגדת באהובך.

כאן, אם מתבוננת על האירועים ההם, אז, בהווה ההוא, נמצאת שלמה עם עצמך לחלוטין באותם אירועים ולא חוששת כלל ליהנות מהאירועים כפי שהיו.
מודה לאירועים אלה ומודה לדמות הזו אשר חיזקה והעצימה את אהבתך הנוכחית מבלי ששמת לב לכך.

עניין זה אינו קשור כל לאהובך אלא כולו בינך לבין עצמך.

וטוב אם מסכימה אל האירועים כפי שהיו, ומברכת על האירועים האלה, ומקבלת את עצמך כפי שהיית אז וכפי שאת היום.

כאן, ברשותך, הבעיה מחריפה לא כי קרה מה שקרה, אלא שחוששת שלא יכולה לסמוך על עצמך בהווה חייך.

נמצאים חיי המין או יחסי המין שלך ושל אהובך לא מספקים. נקודה.
לא אותך ולא אותו.

עניין זה אם כך הוא שמתבקש לעלות בשיחה בינך ובינו, וטוב אם מודעים לכך שלשניכם חלק זהה בהתייבשות המין ביניכם.

כאן, אם כך, יכולה גם לרענן את חיי המין לא מתוך אשמתך אלא מתוך חדוות המין, שמחת הגוף, פיתוי וחיזור הם שם המשחק, וטוב אם מזהה את הניצוץ המחודש - כדרך מחודשת להעלאת אלה לאיזונם, לסיפוק מיני הדדי.

שכן, למרות הצהרותיו על חוסר קבלה של "בגידה" - עצם נוקשותו גם היא עשויה להיסדק, וגם אם לא מודע לכך, עשוי למצוא את עצמו, כפי שהיה אתך אז, מתעלם מכוונותיו וערכיו, ונמצא מבלה בחיק אחרת, אל אשמתו - שעשויה לכרסם בו לא פחות מבך.

כאן, היות ומעבר לאהבתכם, הנכם חברים ובלב ובנפש, יתכן שיבוא היום ובו הדברים יפתחו. עם זאת אין מה למהר, וטוב על פני להיכנס ל"סדנת כנות וכאב" לשפר את הקיים, להתמקד בהוה ולהינות מהיכולת להתמסר ולענג, להתענג, להעניק ולקבל.

כאן, תמצית מס' 4 של פרחי באך, היא המתאימה למצבך כיום, באופן מלא ושלם.

תודה רבה.

<שלם>

תודה רבה על דבריך.
קלעת בול לגבי הרגשות שלי בעניין. זה לא משהו שיכלתי לשים עליו את האצבע ואתה באת והגדרת את זה במדויק.
לגביו - עצם נוקשותו גם היא עשויה להיסדק אני לא מסכימה עם זה.

ולגבי פרחי הבאך - זה גרם לי לחשוב. התמצית מעודדת עצמאות ונוגדת תלותיות.
אחרי הלידה הראשונה הפכתי תלותית. זה משהו שלא הכרתי בעצמי בצעירותי. תמיד הייתי עצמאית ומסוגלת. כל דבר. ומשהו השתנה בי. ונהייתי תלויה בו.
היום (אחרי שתי לידות נוספות ובאין עזרה בסביבה) זה השתפר בהדרגה אך יש עוד מקום גדול לשיפור.
מחר אקנה את התמצית ואראה איך זה משפיע.
תודה גדולה.

מודה לאירועים אלה ומודה לדמות הזו אשר חיזקה והעצימה את אהבתך הנוכחית מבלי ששמת לב לכך.
מדגישה לעצמי. נקודה חשובה.

ותודה לך אהבת @)
על הקריאה והנוכחות.

מתלבטת אם להמשיך לכתוב או לחכות ולראות את השפעת פרחי באך כהצעתו של צפריר.
החשיפה והכתיבה פה עזרה לי להוריד את זה מהלב. והורדתי רק חלק... אולי זה מספיק בשלב הזה. יש הקלה.

לאהבת עולם זה היה אמור להיות פרח @}

לגביו - עצם נוקשותו גם היא עשויה להיסדק אני לא מסכימה עם זה.
במובן הזה, הסכמתך או אי הסכמתך אינן רלוונטיות.
שכן למרות שמאמינה שמכירה אותו על בוריו, עדיין אינך יכולה להיות הוא, ואם היית נשאלת טרם האירועים ההם על עצמך לא היית מסכימה שנאמנותך או נוקשותך מבחינת חוסר הגמישות והנאמנות המוחלטת - עשויה להיסדק.

כאן, אם כך מסכימה או לא מסכימה, יוצאת אל הדרך הזו, בה משפרת באופן ניכר את חיי המין שלך עצמך, מה שבהכרח יעלה חיוך על שפתי אהובך, שכן אלה שזורים אלה באלה, כמעשה האהבה.

ומרשה לעצמך להשתולל איתו וללכת למחוזות עלומים מבחינת מגוון האפשרויות למשחקי הגוף, וכוללת שם אם ניתן, גם פנטזיות ודמיונות פתוחים ומהנים.

כאן, תמצית זו מדברת גם על אשמה, עיסוק באשמה, תחושת אשמה או האשמת אחרים.
לכן מתאימה לך במדויק בתקופה זו.

תודה רבה.

<שלם>

ואני דווקא חושבת שסוד זה דבר שלוקח המון אנרגיה.
אני הייתי מספרת.
אולי המערכת תצמח מהפיצוץ הזה?
בכל מקרה יש סיכוי שאינטימיות אמיתית (במובן של קירבה ריגשית) תפציע בינכם בעקבות
האמת החדשה.
@}

אולי המערכת תצמח מהפיצוץ הזה?
זה נכון. אבל מצד שני המערכת גם עלולה להתפרק.

גם לי קשה מאוד להסתובב עם סודות בבטן.
אבל להגיד למי שכבר נמצא במצב כזה שכדאי לו לגלות?
יש לי את הדחף לומר את זה, אבל אולי זה קל מהצד. זה לא הקשר שלי שעלול לרדת לטמיון.
זו אחריות מאוד גדולה אני חושבת לייעץ דבר כזה.

לפני שמחליטים לגלות, צריך לחשוב על כל ההשלכות האפשריות - ולהחליט אם הן שוות את האפשרות להשתחרר מהסוד, ואם מוכנים לחיות עם ההשלכות האלו, יהיה מה שיהיה.

_אני הייתי מספרת.
אולי המערכת תצמח מהפיצוץ הזה?_
מצטרפת לאהבת.
אם את כבר לא אותו האדם, אז אין תועלת בזה.
(וברור שלא)

_מצטרפת לאהבת.
אם את כבר לא אותו האדם, אז אין תועלת בזה._

לא טענתי שאין תועלת בזה.
לי למשל מאוד מפריע לשאת איתי סוד כבד. ואם אפשר - אני מעדיפה לפרוק אותו.

רק טענתי שלצד התועלת האפשרית יש סיכון.
והשאלה היא אם היא רוצה לקחת את הסיכון הזה.

וברור שהיא לא אותו בן אדם. לכן לכאורה בן זוגה אמור להבין זאת ולא לקחת את העניין קשה.
השאלה - אם הוא באמת יצליח להסתכל כך על הדברים?

סוד זה דבר שלוקח המון אנרגיה
וזו הסיבה שפתחתי את הדף הזה. דילמה מתמשכת ולא ממש פתירה.

המערכת גם עלולה להתפרק כי האיש שלי מאוד אימפולסיבי. וזה יכול לזעזע את המערכת עד מאוד.

אני מנסה לדמיין את עצמי במצבו. קשה קצת לדעת איך הייתי מגיבה אם זה היה מגיע משומקום, בלי ההיסטוריה שלי עצמי. אולי הייתי סולחת, אבל לא שוכחת. ולנצח תהיה בעיית אמון. ומי יודע אם בטווח הרחוק זה לא יתפרק בגלל חוסר אמון.

ממש לא הייתי מספרת.
לספר זה החלק הקל, בשבילך. להשתחרר מזה.
קצת כמו ששומטים ידיים מקשר סבוך או מעבודה קשה על פרוייקט.
בהתחלה יש הקלה ואז צריך להתמודד שנים עם התוצאות.

לדעתי האהבה שלך אליו יכולה להיבחן דווקא תחת הכובד הזה, את מגנה עליו מפני משהו שיכול לפגוע מאוד באגו שלו. בגידה פוגעת תמיד באגו. ולא משנה שזה שייך להיסטוריה ולא משנה שמאז את לא.

האמון שלו יכול להיסדק ואם הוא אדם מאוד מסור ונגד בגידות כנראה שאין שם ולא יצמח שום דבר פתאום לפצתע שיקבל ויכיל את זה וימחל על זה כאילו כלום.
זה יצרוב לו בנשמה וזה יעכיר לו את הזכרונות ויכרסם באמונה שלו בך.

אם לא יווצר בהכרח פיצוץ או משהו פטאלי (כי לא נראה לי שכיום הוא באמת ינקוט צעד כלשהו לפרוק) - כל התחושות שציינתי יחיו בו ברגעים שאת לא תדעי לזהות אפילו אם תרצי.

תשתפכי פה ותתנקי מהאשמה לאט לאט ותניחי לו במנוחה.
ואומרת את אלופת הפתיחות והסימביוזה עם בני הזוג. אבל במקרה הזה ממש ממש ממש (ועוד אחד כי זה ממש חשוב

) - לא כדאי לפתוח את הפה.

ואגב אין לזה שום קשר למציאות ולעובדה שאותו אובייקט שבגדת איתו ל אנמצא בטווח שלכם, ולעובדה שמבחינתך זה חתום וסגור אי שם. יש לזה קשר אך ורק ת לתחושות הקשות שזה מעורר. מבחינתו אם היית בוגדת עם מומיה זה היה נורא באותה מידה, כי בגידה היא פגיעה באגו כאילו שהוא לא הספיק לך מצד אח דומצד שני - כאילו שוהא לא מכיר אותך כי איך כל מה שהוא חשב עלייך כל השנים האלו דווקא עכשיו מסתבר כלא מדויק. ודווקא בנקודה רגישה כזו.

אבל מה עושים עם זה שזה כל השנים עומד בינה לבינו?
איך אפשר ככה להתקרב באמת, עד הסוף - כשהדבר 'הזה' שם?

תשתפכי פה ותתנקי מהאשמה לאט לאט
זה בדיוק מה שאני מחפשת. לשחרר את עצמי מזה. זה לא עוזב. זה מציק. זה מעיק. זה שם תמיד.

איפה המכשיר הזה מגברים בשחור שמוחק את הזכרון? (אם רק אפשר היה למחוק שנה ספציפית. חודש ספציפי. את כל השאר אני רוצה לזכור.)

איפה המכשיר הזה מגברים בשחור שמוחק את הזכרון? (אם רק אפשר היה למחוק שנה ספציפית. חודש ספציפי. את כל השאר אני רוצה לזכור.)
על פני למחוק טוב אם משחררת אל עברך ונמצאת מתמקדת בהווה.
שוב, זה מציק לא בגלל מה שהיה ובשום אופן הגבר ההוא לא עומד בינך ובין אהובך.
זה מציק אך ורק מתוך כך שכיוםן הנכם מתוסכלים בשל חוסר במין בריא ומהנה.
ומכאן, עולה הפזילה הזו שהיתה ועשויה לחזור ולהיות גם במחיר פרידה.

לכן, טוב אם תתעשתי ותתמקדי באיך לשפר את יחסי המין ואת היחסים בכלל - בהווה הזה, מבלי להתייחס לחיטובי גופך מלפני עשרים שנה ולמעשייך דאז - בכל רמה.

זה פשוט משאת חושבת, רק אהבי אותו כעת.

ממש עכשיו.

ברגע זה.

אהבה שלמה.

תודה רבה.

<שלם>

משחררת אל עברך
זה החלק הקשה של העניין. להתמקד בהווה יכול להעסיק אותי, לגרום לי להתמקד בזה בלבד. השאלה היא איך לשחרר את זה באופן כזה שאדע שהסיפור הזה סגור וגמור. ורגשות האשם לא יציפו והמצפון לא יציק כל פעם שאזכר בזה, אפילו במקרה.

אבל מה עושים עם זה שזה כל השנים עומד בינה לבינו? זהו, שזה לא עומד ביני לבינו. אלא ביני ובין מה שביננו. זה לא אצלו בשום מקום.
איך אפשר ככה להתקרב באמת, עד הסוף - כשהדבר 'הזה' שם? זו השאלה הפתוחה. כי עד שהדבר 'הזה' לא ישתחרר ממני לגמרי, קשה לי להיות אמיתית וקרובה גם אל עצמי.

נשמע שאת מתעלמת ממה שצפריר מכוון אליו ,
שמה שמציק הוא מה שחסר היום !
ולכן חוזר שוב ושוב הזיכרון של חופש מכבלים ומיניות של החוויה הכייפית של אז , ואז האשמה מכבידה,
נראה שיש לך פנטזיה שרק אם לא היה האירוע הזה אז היתה יכולה להיות קירבה מושלמת בינך לבין בעלך , כי לא היה משהו שחוצץ ביניכם ( כביכול ) .
אבל מה שהבנתי מצפריר , זה שמה שעומד ביניכם , הוא החסר הנוכחי , ההתייבשות בקשר המיני ביניכם , שאותו קשה להרוות ולהפיח חיים , ונראה שאת מפיחה בו סוג של חיים דרך האשמה , אולם זה לא הכיוון הנכון כנראה .
תנסי לחדש ולהפנות משאבים לכיוון השמחה ,הספונטניות וההתחדשות במיניות ביניכם , ואז תראי אם עדיין יש אשמה כה כבדה ...

אשמה,
ראי,
התמצית המדוברת תאזן את העיסוק באשמה.
תמצית נוספת אפשרית בעבורך היא תמצית מס' 16 או אם תרצי חותמ 'הווה' מבית מדרשו של הכותב.

בכל מקרה, ההווה נוכח וקיים. את היא שחופרת בעברך ובחוסר יכולתך לאהוב את עצמך כיום.

השאלה היא איך לשחרר את זה באופן כזה שאדע שהסיפור הזה סגור וגמור. ורגשות האשם לא יציפו והמצפון לא יציק כל פעם שאזכר בזה, אפילו במקרה.
הסיפור הזה עצמו סגור וגמור.
בהחלט כבר מזמן סגור וגמור.
המצפון לא היה מציק אילו לא היה העניין אקטואלי כיום כפי שהיה אז.
כלומר:
אילו היום היית חוזרת לאותו מקום, היית נסחפת בקלות רבה אל אותו מקום, לא כי את רעה או מרשעת או חסרת לב ומצפון, אלא מתוך המתחים המצטברים עקב תסכול מיני מתמשך.
ומכיוון שאת עצמך מינית וזקוקה למין, ואוהבת מין ומגע, כאשר אלה נמנעים ממך, נמצא הגוף כמו כופה את הורמוניו עלייך.

לכן, למרות ההתנגדות שדברים אלה מעלים בך, הפנ י את מרצך אל מיניותך בהווה זה - אל מול אישך אוהבך שישמח לרענן ולהתרענן במובן המיני, וכך תוכלי לראות כיצד מצפונך מגלה את הצפון המחודש, בו צפונותייך אינם בעברך הרחוק, אלא בסודות אינטימיים בריאים עם אהובך -אישך - בעת הזו ממש.

בנוסף, טוב מאוד אם פונה אל פעילות גופנית אינטנסיבית, ריצה, שחיה, הליכה או כל ספורט המעלה את האדרנלין, שכן מתח רב אצור בשרירייך ופעילות פיזית עשויה לשחרר מתח זה.

זה לא פחות חשוב מפעילות מינית נמרצת, משוחררת, שמחה והרפתקנית.

תודה רבה.

<שלם>

_אבל מה עושים עם זה שזה כל השנים עומד בינה לבינו?
איך אפשר ככה להתקרב באמת, עד הסוף - כשהדבר 'הזה' שם?_
נו שויין.
הרבה דברים עומדים בין בני זוג במילא גם אם לא דרמטיים כל כך, גם אם מדובר בצלקות מילדות או בדבריםש יא אפשר או לא נח לבוטא במילים..
בעניין הזה זה בכלל פשוט כי מדובר בארוע חסר משמעות - מלבד המשמעויות שאנחנו מייחסים לו.

פוקו פעם אמר שסקס לכשעצמו הוא לא כזה ביג דיל ובטח לא שווה את הטררם סביבו אבל מה שיוצר סביב הסקס את המיתוס שהוא כזה מדהים וכו' - זה דווקא הטטרם, דווקא האיסורים שחלים עליו, דווקא הצניעות.

אם כולנו היינו נודיסטים ששוכבים עם מי שבא לנו, סקס היה משעמם.
כנל לגבי בגידה. אם זה היה מותר מלכתחילה כמות הבוגדים היתה יורדת פלאים כי האיסור הוסר ויחד איתו גם עוצמת הכמיהה לאסור אסור הזה שלא לדבר על רגשות האשם והחרטה.

אם לחזור לענייננו... פותחת הדף לא ייחסה לעניין חשיבות רגשית עמוקה לרומן הקצר. לא היתה שם מערכת יחסים מקבילה של ממש, של אוהבים לקשר עם הבן זוג הנוכחי, וזה לא חזר על עצמו לא עם ההוא וולא עם אף אחד אחר. לכן, למה להפוך את הדבר הזה להרבה יותר גדול ממה שהוא ולקבור לבן הזוג הנוכחי את הנשמה ברגע?!

רק כי החברה החליטה שבין בני זוג לא צריכים להיות סודות ושחציית קווים קצרה נחשבת לעניין ייהרג ובל יעבור.
אגב אני לא מצדדת בבגידות וברור לי שאם בן הזוג שלי יבגוד בי הפרידה תמשמש ותבוא. אני בעצמי קיצונית מאוד בעניין, אבל יש להבדיל בין קשר שכבר מצוים בו עמוק עם ילדים ושנים של מעורבות רגשית ופיזית - שאז עולה הסוד מהעבר ויכול למוטט הכל כמו כלום לבין וידוי ביום שאחרי.

ביום שאחרי הייתי ממליצה בחום ובדחיפות. שנים אחרי זה - ממש לא. זה עלול לשבור אמון לעוד עשור ולסדוק משהו לנצח.

כדאי להתמקד בכאן ובעכשיו ולהניח לעבר.

פותחת הדף לא ייחסה לעניין חשיבות רגשית עמוקה לרומן הקצר.
בזמנו היתה לזה חשיבות גדולה. התאהבתי בו עמוקות. חלמתי עליו בלילות. הייתי קשורה אליו ברמות שלא הכרתי.

ושאלה טכנית לצפריר - התחלתי לקחת את מס' 4. אפשר פשוט להוסיף לבקבוק את 16 ולערבב?

ושאלה טכנית לצפריר - התחלתי לקחת את מס' 4. אפשר פשוט להוסיף לבקבוק את 16 ולערבב?
בהחלט כן.
עם זאת אפשר גם לקחת לסירוגין, פעם זו ופעם זו בהפרש של חצי דקה.

תודות.

עירית_לוי

טוב, אחרי שהבנתי שזו את שהזמנת אותי לדף, אני ממשיכה כאן:

תודה, מעניין. בעיקר בעניין הרווחים של הבחירה.
עניין השחרור מהעבר נראה קשה ליישום וקצת תקוע.
נכון. זה לא קל אם את רק אומרת לעצמך "טוב, יאללה נעזוב את מה שהיה כי זה שייך לעבר".
אבל אם את מתחילה לבדוק מהו הטריגר שגורם לך לבחור בזה, בהיאחזות האוטומטית בעבר - ההתבוננות הזאת יכולה לחשוף בפנייך כמה דברים שעשויים לעזור לך למוסס את האחיזה הזאת. לא בכוח. פשוט מעצם המפגש עם האמת.

מציעה לך לבדוק מה את מרוויחה מהאחיזה בעבר. מה היא מאפשרת לך. היא אולי תוקעת אותך, וזוללת ממך אנרגיה ומייסרת אותך, אבל את גם משתמשת בה בצורה מסויימת.
הדיון פה אגב, והדברים של צפריר, כבר נגעו בזה.

את יכולה לשאול את עצמך בכנות - מה זה הדבר הזה? מה אני כבר לא אוכל לעשות ומה יידרש ממני לעשות אם אני מוותרת על האשמה? מי אהיה מעתה ואילך בלי האשמה הזאת?

הכיוון השני שאני מציעה ללכת בו, כאמור, הוא הכיוון של לעשות שלום עם החלק שבעיניך נתפס כמגונה ובלתי נסלח. עם ה"בוגדת".
להשלים עם אי המושלמות, עם כל הגוונים. להבין שבכל אדם קיים ה-כ-ל מהכל. כולל הפוטנציאל "לבגוד". גם בך, גם בבן זוגך, גם בחברה הכי טובה שלך. וזה בסדר. זו המשמעות של להיות בנאדם בגוף. לבדוק את האפשרות של לחיות את החיים ללא המשקפיים שמחלקים את העולם לשחור ולבן. זה יכול להיות מאוד משחרר

. ואז, השחרור הזה מראיית עולם שיפוטית באופן כללי - יוכל לתמוך בשחרור שלך מהשיפוט שלך את עצמך, שיפוט שגורם לך להסתובב כבר הרבה שנים עם עול של אשמה על הגב.

מה את מרוויחה מהאחיזה בעבר.
אני מנסה לחשוב על זה. לא פשוט להכנס ככה פנימה ולהבין למה זה עדיין מעסיק אותי.
אולי בגלל שלא חשפתי את זה אז, זה שם ברקע כל הזמן.
ובמשך השנים זה בא והולך בגלים. היו תקופות ארוכות שהוא הופיע לי בחלומות, ואז הפסקות. ואחרי איזו תקופה פתאום הופיע שוב, ממש ככה משומקום. ולא הבנתי למה. והתעוררתי בבוקר מאוכזבת מעצמי, שנתתי לזה לצוף ולהציף.

היא אולי תוקעת אותך כן. משהו מונע ממני להתקרב כמו שהייתי רוצה לאיש שלי. זה שחולק את החיים איתי.
אולי בגלל שגם הוא סגור, והדברים העמוקים אצלו יוצאים אחרי שהם מתבשלים טוב טוב והוא לא משתף. כך שהקשר ביננו אוהב, מבין וזורם כשהכל טוב. יש שיחות עמוקות מדי פעם. אבל מצד שני שנינו אוגרים כל מיני רגשות בפנים וזה יוצא בצורת ריבים, התפרצויות, תסכול. כמובן שלא כל הזמן, אבל זה דפוס.
אז ה"רווח" מכל העניין הזה, הוא שאני מרשה לעצמי לא להתקרב. להשאר במצב הזה. וזה לא טוב לאף אחד כשיש כעסים. במיוחד מה שעובר לי בראש ובגוף כשזה מתפרץ, בשילוב עם האשמה וחוסר הערכה עצמית.
תחושה, שאם אני משקרת לעצמי, אני משקרת לכל העולם. ואת זה אני מנסה לתקן.

עירית_לוי

אז ה"רווח" מכל העניין הזה, הוא שאני מרשה לעצמי לא להתקרב. להשאר במצב הזה.
אוקיי,
ואם כך, בחזרה לשאלתך, איך ליישם את עניין השחרור מהעבר וההתמקדות בהווה,
מה שאת יכולה לעשות זה לראות את מה שראית עכשיו - לראות את זה גם בזמן אמת:

בכל פעם שעולה עיסוק בעבר לתת את הדעת על הרווח הזה. על כך שזה בעצם מנגנון הימנעות מלהיות בכאן ובעכשיו. לראות את השימוש בזה, ללא שיפוט על עצם השימוש.
ההתבוננות הזאת תאפשר לך לקחת את עצמך באופן מיידי מהעבר אל ההווה - ובמקביל תאפשר לך לאט לאט להפסיק להשתמש בעבר בצורה כזאת. כי לא תוכלי לאורך זמן לראות שוב ושוב את השימוש הזה, ולהמשיך לשתף עם זה פעולה. אולי לא מיד, אבל לאורך זמן יש סיכוי טוב שכן.

הבריחה לעבר היא סוג של הונאה עצמית לא מכוונת: נדמה לך שאת נשאבת לעבר, וכי העיסוק בעבר חזק ממך. ואילו בעצם מה שאת מתחילה לראות עכשיו זה שאת משתמשת בו בדרך מסויימת. את יכולה לראות את הבחירה.

בנוסף, אני רוצה להציע לך להמשיך לענות על השאלות הללו ולהעמיק את החקירה של הרווחים.
את יכולה לחזור לשאלות:
_מה אני כבר לא אוכל לעשות ומה יידרש ממני לעשות אם אני מוותרת על האשמה?
מי אהיה מעתה ואילך בלי האשמה הזאת?_

מה אני כבר לא אוכל לעשות ומה יידרש ממני לעשות אם אני מוותרת על האשמה?
מנסה לחשוב על זה. אני לא חושבת שיש משהו שלא אוכל לעשות.
מה יידרש ממני לעשות? הו הרבה.
לנסות להבין איך היו החיים שלי אמורים להראות בלי הדבר הזה שמלווה אותי.
להתקרב יותר לאיש שלי.
להרגיש שאני נאמנה לו.
לסמוך על עצמי בעניינים שלא קשורים לילדים.
להרגיש שאני אדם מוסרי.

מי אהיה מעתה ואילך בלי האשמה הזאת?
על זה אני צריכה לישון.

מה יידרש ממני לעשות?
להרגיש.
להרגיש את האהבה שלו אלי בלי לחשוב שאני לא ראויה לה.
להרגיש את האהבה שלי אליו, בלי משקעי עבר ובראיה נקיה לעתיד. בלי מומים או כתמים בלתי ניתנים להסרה.
להרגיש שאני לא ראויה לענישה, אלא ראויה לחיות את החיים ולחוות אותם במלואם.

עירית_לוי

זה דורש אומץ לראות את זה. זה לא מובן מאליו. אז קודם כל כל הכבוד על המוכנות להסתכל לשם.

עכשיו יש לך שביל גישה ברור יותר לשהייה בהווה במקום בעבר.
זה לא אומר שיהיה לך קל לשהות בהווה, אבל את לפחות יודעת מה מסיט אותך ממנו, מה נדרש ממך לעבור, ועם מה נדרש ממך להתמודד לשם כך.

את לא יכולה להחזיר את עצמך להווה בכוח, אז אל תנסי

.
אני אציע שני דברים שיכולים לדעתי לקדם אותך לשם בלי להפעיל שרירים כנגד עצמך:

להמשיך ולהעמיק את החקירה עם מה שדורש ממך ההווה: לשאול עוד ועוד שאלות - האם את רוצה להיות בו? האם את מסכימה להיות בו? האם את מסכימה לפגוש את מה שהוא מזמן לך? (למשל את כל שלל הרגשות שתיארת). מה את צריכה בשביל לפגוש? מה יתמוך בך?

נדמה לי שמכל מה שכתבת, אפשר לומר שההווה דורש ממך בעצם לחיות את החיים בטוטאליות, לפגוש את כל מה שהם כוללים, גם את הדברים שמעוררים בך קושי או פחד. לחיות את החיים שלך.

הדבר השני שאת יכולה לעשות, זה מה שכבר הצעתי - להבחין בזמן אמת באשליה: בכל פעם שעולה אשמה, חרטה והתעסקות בעבר - להזכיר לעצמך שזו את שלוקחת את עצמך לשם בשביל לא לפגוש את ההווה. רק להבחין. בלי לנסות לגרור את עצמך להווה. רק לחשוף את האמת, למוסס את האשליה, ולזהות בחמלה את הבחירה הלא מודעת שנעשתה עד כה.

תודה עירית. לקחתי את דברייך וחושבת עליהם.

חלמתי עליו בלילה. חלום משונה. מפתיע. מרגש. אך שוב התעוררתי בתחושת הלם ואכזבה (מעצמי, לא כי זו לא המציאות).
כנראה בגלל הצפת הדברים, אולי זה היה חלום פרידה. לזה אני מקווה שבהשפעת הטיפול בפרחי באך ובהכרות החדשות, זו תחילת הסוף.

עירית_לוי

קוראת בעניין.
תודה !

קוראת בעניין את הדף, ועכשיו תורמת את שני הפני שלי:
את לא יכולה להחזיר את עצמך להווה בכוח, אז אל תנסי

מנסיון שלי, יש אפשרות לחזור להווה. זה דורש תרגול, אבל החוויה של כמה רגעים, היא משמעותית.
בימים של הצפה רגשית קצת יותר קשה, אך אם התרגול כבר מבוסס, זה יותר קל.
דברים שאני מנסה:

לנשום. פשוט לנשום ולהרגיש את האויר למשל בבטן, מנפח אותה. או בנחיריים.
עור האגודל. לא יודעת איך לנסח את זה, אז אתאר: האצבע המורה, מורידה את העור של האגודל. עד שזה טיפה כואב. לא נורא, רק מחזיר לכאן ולעכשיו.
כאבי מחזור, כאבי גב, גירודים של יתושים - וכו', כל אחד מאלה, אם נתמקד בתחושה הגופנית, לגמרי גופנית ללא פרשנויות של מה זה אומר, מיד מחזיר להווה.

מקווה שזה יעזור גם לך.

לקחתי הפסקה של כמה ימים לנסות להתמקד ברגשות, במה שאני ואיך אני מרגישה, ולהמשיך ב{{}}פרחי באך. נשאבתי לשגרה כרגיל. ככה זה עם שלושה ילדים ולו"ז צפוף.

היה לי ויכוח עקרוני עם בעלי לגבי משהו שקשור לגידול הילדים, ובזמן השיחה (והפעם היתה שיחה ופחות ויכוח), החזרתי את עצמי למקום בו אני נמצאת.
שמתי לב שכשדיברתי, כן דיברתי מכאן ועכשיו. אליו. באהבה. כדי שנוכל להגיע למסקנה משותפת והעתיד יראה לי יותר בטוח ממה שהוא נראה פעם.

בשבוע שעבר, כשפתחתי את כל זה פה, הוא היה בחו"ל.
הגעגועים אליו ולנוכחותו עשו משהו בהתקדמות מבחינתי. וטוב שהוא פה. כי מאז שהוא חזר, אני מרגישה שזה לא טריויאלי שהוא תמיד היה ויהיה פה, והיחס שלי אליו משתנה בהתאם. לא באופן קיצוני אלא בהדרגה.

ממשיכה בתהליך.
תודה על כל העצות.
קן לציפור, אהבתי את התרגילים. תחושה פיזית של הגוף יכולה לעשות המון. אנסה ואדווח.
@}

עירית_לוי

_היה לי ויכוח עקרוני עם בעלי לגבי משהו שקשור לגידול הילדים, ובזמן השיחה (והפעם היתה שיחה ופחות ויכוח), החזרתי את עצמי למקום בו אני נמצאת.
שמתי לב שכשדיברתי, כן דיברתי מכאן ועכשיו. אליו. באהבה._
איזה יופי!

חזרתי לדף אחרי תקופה של מחשבות ודיבורים עם עצמי.
אני פחות מתעסקת בנושא הבגידה עצמו, אלא מתרכזת בלהחזיר את עצמי להווה. לחיות את עכשיו. לא תמיד זה מצליח אבל זה תהליך שמתפתח.

ניתוחים שלי עם עצמי בעניין העלו משהו חשוב - היתה לי הרגשה שהחיים שלי כמו שהם הם זמניים. כלומר, ההוא עוד יבליח מאיפהשהוא ומשהו יקרה. הנישואים לאיש שלי הם פצצת זמן מתקתקת.
כי עד לא מזמן, היה ברור שמתישהו תתרחש השיחה ההיא שכל כך פחדתי ממנה ומשהו יתפרק, או כבר לא יהיה מה שהיה, או יתפרק בהדרגה. וכאילו הכל הכל זמני. מחכה לסוף הבלתי נמנע.
והכתיבה שלי פה, עצם העלאת הנושא והעובדה שאני כבר לא לבדי שיודעת על זה, ויכולה להמשיך הלאה ולחסוך את כאב הלב מהזוגיות שלנו - שחררה אותי (עדיין בתהליך השחרור) חזרה אל החיים האמיתיים שלי.
זה גם מסביר לי למה היחס לילדים הוא נקי וטהור יותר - כי ברור לי שזה שם לתמיד. האמהות שלי שינתה אותי לגמרי והביאה שמחה חדשה ואמיתית לחיים.
אז כן - גם בזוגיות יש שיפור. אני באופן תמידי מתבהרת עם עצמי כל פעם כשהמחשבות נודדות ומציפות אותי.

תודה @}

נהניתי מהתובנות.
וכל הכבוד לך על הדרך.

עירית_לוי

_נהניתי מהתובנות.
וכל הכבוד לך על הדרך._

תודה.
הדף הזה עוזר לי כל כך להבין מה קורה איתי.

במחשבה על מה ש{{}}צפריר שפרון אמר לגבי התלותיות שלי, חוץ ממה שכבר כתבתי על זה, זה קצת יותר בהיר לי עכשיו. קשה לי לתלות את הכל על העניין הזה של האשמה, אבל יכול להיות שזה מה שעשיתי עם עצמי. זה היה תרוץ כדי לא להתמודד עם ההווה, להאחז בבן הזוג כי עוד מעט הוא יעזוב אותי כי מתישהו הוא יגלה שאני לא נאמנה. לשים את החיים שלי בהולד. להתרכז בילדי, האהובים שלי, האוהבים שלי. כי אין שומדבר אחר.
וככה גם עם חיי המין. במיוחד אחרי לידות. כשהוא כל כך מתוסכל. ואני מודעת לכך שזה קורה להרבה זוגות עם ילדים, עייפים, ההנקה שואבת כל אנרגיה שאמורה להיות לי - ובכל זאת כל אלה תרוצים כדי לא להשקיע בזוגיות שלי. כי הכל זמני.

וזה לא. אלה החיים שלי. אותם בחרתי.

בשנים הראשונות עוד הסתובבתי עם הרגשה שהאהבה ההיא, האסורה, חוץ מהעובדה שהיתה אסורה ולכן מרגשת, גם היתה אמיתית ועמוקה יותר מכל דבר שחוויתי בחיים. והרגשות החזקים האלה הם אלה שנשארו איתי ברקע כל הזמן.
עם השנים זה הולך ודוהה. ויש לי רגעי בהירות שמזכירים לי שאת ההוא אני לא מכירה, וגם אז לא הכרתי ברמה מספיק טובה ולעומק כמו שאני מכירה וקרובה לבן הזוג שלי. ואני יודעת שההחלטה היתה נכונה ואמיתית. ובזה אני מתרכזת.
וגם בשיפור חיי המין. יש שיפור. לא הכל אוטומטי. וגם האיש שלי מרגיש, אני מקבלת ממנו יותר חום. ואולי עכשיו גם מגיע לי יחס חם.
ואולי גם אסלח לעצמי.

האתר יוצא לחופשה, ואני מנסה להספיק לכתוב פה כדי לזרוק כמה שיותר החוצה לפני שאי אפשר יהיה לעדכן.
כרגע אין לי הרבה מה להגיד (פוסט מאולץ), רק רוצה קצת חיזוקים. אולי קצת תרגילים לתקופה הקרובה, כדי שיהיה במה להתרכז עד שאפשר יהיה לכתוב פה שוב. וכמובן לעדכן על ההתקדמות.

ושוב רוצה להודות למי שקוראת פה. אתן הקיר שלי. האוזן הקשבת. משהו שלא היה לי במשך שנים, כי פחדתי לדבר על זה.
אני עוד לא ממש יכולה להשתחרר מהשיפוטיות העצמית הזאת, המוסר הסדוק שלי. התחושה שאני צבועה כלפי עצמי וכלפי העולם. לא בגלל שאני לא מספרת על זה ופותחת את הקלפים, אלא בגלל עצם העובדה שזה קרה והיה משמעותי לי והיה אצלי ברקע במשך כל כך הרבה זמן. בגלל שנתתי לזה לקרות ואין לי דרך להחזיר את זה או לבטל את העובדה שזה קרה.
זה מתסכל. אבל משתפר עם הזמן והתהליך שאני עוברת עכשיו.
ובגלל שנראה לי שאני קצת תקועה, למרות ההתקדמות, אני מחפשת פה קצת תגובות והצעות להמשך.

תודה.

@}

עירית_לוי

אני מחפשת פה קצת תגובות והצעות להמשך.
קודם כל מציעה לך לחזור לתרגולים השונים שהוצעו במעלה הדף.
את יכולה לחזור ולקרוא ולראות מה מהם יכול להיות רלוונטי לך שוב לעכשיו.

שנית,
אני יכולה להציע לך לבדוק את המשפט הזה שלך:

ואולי גם אסלח לעצמי.
את יכולה לבדוק למה כתבת "אולי". למה לא לסלוח כרגע.
יש לי תחושה שיש משהו שאת מחזיקה פה.

וכדי לברר את הנקודה הזאת את יכולה לשאול את עצמך -
על מה את צריכה לוותר כדי להסכים לסלוח לעצמך ברגע זה?
מה יידרש ממך כדי לסלוח עכשיו ולא "יום אחד".
במה את עדיין נאחזת או מחזיקה כאשר את לא מסכימה לסלוח לעצמך עכשיו באופן מוחלט וגורף?
מה לא תוכלי יותר לעשות אם תתרחש סליחה מוחלטת?
מה את לא אומרת לעצמך? האם יש דבר כזה?
על מה את נמנעת כרגע מלהסתכל? מה את לא רוצה לראות או לא מוכנה שמישהו יגיד לך?

תראי אם משהו מכל זה נותן לך פתח חדש בעניין הזה.
אשמח לדבר איתך כאן כמה שנספיק עד כיבוי האורות (מחר בלילה, נכון?)

אני מתפרצת פה לדיון ארוך ורוצה להציע לשנות את הכותרת "אשמה". לדעתי אין פה אשמה, אין אפשרות או צורך לבדוק או לקבוע מי אשם. היו לך הסיבות שלך באותם ימים להכנס לקשר הקצר והמשמעותי הזה בחייך, וגם את הסיבות אין צורך לבדוק עכשיו. אולי זו אפילו זכות האהבה הקצרה הזו. זכרון נעים ופרטי שלך. נשמע מהדברים שלך שיש לך רצון אמיתי להתקרב עוד יותר לבעלך, שזה כשלעצמו נפלא. גם אם דברים נראים קצת "טכנים" ולא זורמים מעצמם, החיבור הטוב יכול לבוא, כי נראה שיש רצון אמיתי ויש מה לפתוח ולגלות.
אני מאוד מתחברת לשאלות שעירית העלתה לך לבדיקה, ויחד עם זה אם תסכימי לשקול לוותר על האשמה, אז אין על מה לסלוח.......

למה כתבת "אולי". למה לא לסלוח כרגע.
כי יש לי הרגשה שאני בעיצומו של תהליך. שלא יכול להיות שבמשך כל כך הרבה זמן זה היה פן שלילי ולא מוסרי בחיים שלי, והנה אני סולחת לעצמי וחזרתי להיות מוסרית וטלית שכולה תכלת....
כי אולי כשהכל יתבהר, ואחווה את ההווה בצורה שאני רוצה לחוות אותו (אני עוד לא שם), רק אז אולי להפסיק את השיפוטיות הזאת כלפי עצמי.

מה לא תוכלי יותר לעשות אם תתרחש סליחה מוחלטת?
חושבת על זה.
לא חושבת שיהיה שינוי. זה יהיה דבר מבורך.
אני לא בטוחה שאני יודעת איך לסלוח לעצמי. איך להגיע לשלום עם הדברים שקרו.

ממשיכה לחשוב על מה שכתבת.
תודה @}

אולי זו אפילו זכות האהבה הקצרה הזו. זכרון נעים ופרטי שלך
אכן זה מה שנהיה מזה.
ובכל זאת קשה לי הדילמה המוסרית של העניין. ואין מי שיסלח לי חוץ מעצמי.

על מה את נמנעת כרגע מלהסתכל? מה את לא רוצה לראות או לא מוכנה שמישהו יגיד לך?
לא יודעת. על זה אני צריכה לישון כנראה.
כי התקדמתי עד פה, ואני לא בטוחה שאני יודעת מה תוקע אותי במקום ומונע ממני את הסליחה לעצמי.
אולי מחר יהיו עוד הארות...

האתר יוצא לחופשה, ואני מנסה להספיק לכתוב פה כדי לזרוק כמה שיותר החוצה לפני שאי אפשר יהיה לעדכן.
סתם להגיד לך שכשהאתר בחופשה אז יש גם את 'באופן זמני' בקומונה בתפוז (קישור בתחילת הדף האתר יוצא לחופשה).

ואין מי שיסלח לי חוץ מעצמי.
משפט חזק !

בהצלחה גדולה...

יש גם את 'באופן זמני' בקומונה בתפוז
מכירה, ואשתמש אם לא תהיה לי ברירה ואהיה חייבת לכתוב משהו.
תודה. @}

המשכתי לחשוב על זה. ואולי נוח לי ככה ב{{}}דחיינות כרונית שכזאת. אני דוחה דברים שיש לי לעשות, אני דוחה גם התעסקות רגשית ונמנעת מלהסתכל למציאות בעיניים.
כמו שכתבתי למעלה - כאילו הכל זמני. עוד רגע משהו יקרה והכל יתפוצץ לי בפרצוף.
אבל התחושה הזאת משתפרת והמציאות הולכת ומתקרבת אלי. (או שאני אליה?).

ולגבי בן הזוג שלי, כתבתי שהזוגיות משתפרת. ובכל זאת - אני מחפשת עוד אינטימיות. לא בצורה של יחסי מין (בזה אני מתמקדת לשפר וזה מתקדם), אלא בשיחות משמעותיות. וכנראה ששנינו לא יודעים ממש איך לעשות את זה.

על מה את נמנעת כרגע מלהסתכל?
אני מפחדת שמלהסתכל על האהבה שלי לאיש שלי, אווכח שעד כמה שאני אוהבת אותו, אולי אני לא אוהבת אותו מספיק. אני רוצה לחזק את זה, ולדעת שיש מה לחזק.

תופסת אומץ ושולחת.

עירית_לוי

כי אולי כשהכל יתבהר, ואחווה את ההווה בצורה שאני רוצה לחוות אותו (אני עוד לא שם), רק אז אולי להפסיק את השיפוטיות הזאת כלפי עצמי.
אני רוצה להציע לך להסתכל על זה מהכיוון ההפוך:
אולי כשתסלחי לעצמך, רק אז תוכלי לחוות את ההווה כמו שאת רוצה? אולי זה צריך להתחיל מסליחה? אולי בציפיה שזה יקרה הפוך יש אשליה?
תבדקי את זה...

ואולי נוח לי ככה בדחיינות כרונית שכזאת. אני דוחה דברים שיש לי לעשות, אני דוחה גם התעסקות רגשית ונמנעת מלהסתכל למציאות בעיניים.
גם לי נדמה שבחוסר המוכנות לסלוח יש איזושהי בריחה.
כשאנחנו סולחים לעצמנו אין לנו יותר במה להיאחז, אין לאן לברוח. זה מחייב להיות בכאן ובעכשיו.
מרגע שתסלחי לעצמך על מה שעשית, מאותו הרגע את כבר לא תוכלי להשתמש יותר נגד עצמך בנשק של ההאשמה.
ובגלל שיש משהו "מתגמל" במובנים מסויימים בהאשמה העצמית, את, כולנו, לא בכזאת קלות מוותרים עליה.
לסלוח זה אקט מחייב.

אני רוצה להציע לך לחזור ולראות שיש כאן בחירה.לא בהכרח בחירה מודעת אבל בחירה.
ואולי זה שאת אומרת לעצמך דברים כמו "זה תהליך" או "יום אחד" או כל משפטים שמבטאים את זה שזה לא לגמרי תלוי בך, זו הדרך שלך להימנע מלקחת את זה עוד צעד קדימה.

עכשיו,
בבקשה אל תסתכלי על כל זה דרך המשקפיים של האשמה עצמית: אל תאשימי את עצמך על עצם ההימנעות. תסתכלי עליה כמו על צורך רגשי לגיטימי, כמו על הגנה.
את לא יכולה לתלוש אותה בכוח, את ההאשמה, ואת לא יכולה להכריח את עצמך לסלוח לעצמך.
את יכולה רק, באומץ, בכנות, שוב ושוב, לזהות את האמת, לזהות את האשליה. זה חמקמק, ודורש תזכורות כל הזמן.
וכך - להבשיל לקראת המוכנות שלך לסלוח לעצמך.

הרבה זמן לא עדכנתי פה.
האתר יצא לחופשה אחרי העדכונים האחרונים, ובתקופה הזאת, קרה לי משהו.
הייתי במקלחת (אחד מהרגעים הנדירים האלה שיש לי עם עצמי, אם אין איזה ילדים שמושכים בוילון ועושים לי קוקו), ובאה אלי ההכרה - הזכרונות האלה הם שלי. פרטיים שלי. מותר לי להתענג עליהם, כי הם קרו. קרו לי, ולכן הם שלי. ולא קשורים למציאות הנוכחית, ומצד שני אין טעם לנסות לבטל את קיומם.
צמרמורת של התרגשות עברה בי. חיוך גדול. עברתי שלב.

מאז זה פחות מעסיק אותי. אני פחות או יותר חיה בשלום עם העבר. וכשזה מציף (וזה קורה לפעמים), אני לא נשאבת לזה. מחזירה את עצמי להיום לעכשיו.

אבל נראה לי שכל השנים האלה שעברו עלי עם העניין הזה ברקע, ניזוקו מזה. בעיקר הזוגיות שלנו.
כי כמה שאנחנו קרובים אחד לשניה, אין לנו פתיחות רגשית. מסתדרים, אוהבים, סומכים ונשענים אחד על השניה, אבל כשקורים דברים ברמה הרגשית, בין אם זה קשור לזוגיות או עניינים אישיים - אין שיתוף. אני רוצה לגרום לזה לקרות אבל לא רוצה שזה יהיה מלאכותי ומאולץ.
כי גם כשאנחנו רבים או מתווכחים, הרבה נערם בפנים עד שמתפוצץ. גם אצלי וגם אצלו. יותר אצלו, כי לפעמים אני מנסה כן לדבר על רגשות, והוא בדר"כ מחכה עד שאי אפשר יותר.
אני מרגישה עכשיו מוכנה לצעד נוסף של פתיחות ביננו אבל לא יודעת איך להביא אותו לזה.

עירית_לוי

צמרמורת של התרגשות עברה בי. חיוך גדול. עברתי שלב.
כמה מרגש לשמוע!

_כי גם כשאנחנו רבים או מתווכחים, הרבה נערם בפנים עד שמתפוצץ. גם אצלי וגם אצלו. יותר אצלו, כי לפעמים אני מנסה כן לדבר על רגשות, והוא בדר"כ מחכה עד שאי אפשר יותר.
אני מרגישה עכשיו מוכנה לצעד נוסף של פתיחות ביננו אבל לא יודעת איך להביא אותו לזה._
מציעה להתחיל מלהביא אותך לזה,
גם אם על פניו נראה לך שהוא המוקד, או שאת מרגישה שהוא זה שצריך לעבור את השינוי העיקרי.
אני יודעת, זה מאוד מתסכל

אבל כמעט בלתי אפשרי להביא אותו לזה בלי להביא את עצמך לאנשהו קודם.

לכן - ההצעה שלי אלייך היא לבדוק איזה שינוי יכול לקרות מהצד שלך - שיקדם את האינטימיות והקירבה בינכם.
מאחר ואת כרגע "בפנים", אז בואי נניח לרגע שהיחסים האלה הם ורק הם ההזדמנות עבורך לעלות לרמה הבאה בהתפתחות האישית שלך. ועל רקע ההנחה הזאת - מהי הרמה הבאה שלך? מהו הדבר שאת רוצה עבור עצמך ושהיחסים האלה יכולים לאתגר אותך להגיע אליו?

תודה על תגובתך עירית.
השאלה ששאלת ענקית עלי עכשיו. אני צריכה לישון על זה לילה (לפחות). לחשוב על זה. יש לי משהו בראש אבל לא ברמה שאפשר לנסח במילים כרגע.
@}

עירית_לוי

זו אכן שאלה ענקית. קחי את הזמן.
קחי גם בחשבון שלא בכל רגע בחיים יש מספיק אנרגיות ופניות נפשית ללכת בשביל כזה. עברת עם עצמך שלב משמעותי לאחרונה.
כשיגיע הרגע לשלב הבא - התשובה תבשיל בתוכך

.

לקחתי את הזמן. הרבה זמן.
לא התעמקתי בשאלה כמו שחשבתי, אבל התעמקתי בשחרור. ובשגרה.

אני בבעיה אחרת עכשיו. כלומר, אותה בעיה של תקשורת ביננו. אבל כרגע קצת יותר דחוף כי להגיע עמוק, צריך תקשורת בסיסית.
וחוץ משיחות טכניות, אין הרבה

ואנחנו רבים.
לא, אני לא רואה שום סוף מתקרב. ואני יודעת שנתגבר על מה שאנחנו עוברים.
אבל ההתגברות הזאת תיקח זמן ואני מחפשת פה עצות להמשך.

אני לא מרגישה נינוחה או שלווה איתו. כאילו יש איזו ביקורת תמידית. וזה בדיוק מה שהוא טוען כלפי, העניין של הביקורת.
מצידי אני לאחרונה משתדלת לא להעביר ביקורת על מה שהוא עושה ובכ"ז יוצא לי מדי פעם.
הוא לא צריך להגיד כלום. אני מרגישה את זה ממנו. ולפעמים אני ממש מהלכת על ביצים כדי למנוע ריב או פיצוץ מצידו.

בריב האחרון שהיה לנו (עשיתי משהו שהרגיז אותו. והוא התרגז לגמרי בצדק. במקרה הזה, אשמתי לגמרי ולמדתי מזה המון), אמרתי לו את מה שכתבתי בפסקה למעלה.
לא היה לו מה להגיד. הוא התבצר בכעס שלו ואת השיחה לכיוון הזה לא המשכנו בינתיים.
הוא גם אמר שזו לא פעם ראשונה שאני אומרת לו את זה.
ומפה לא יודעת איך להמשיך.
הוא כבר לא כועס. אנחנו בסדר. ביומיום, בשגרה. ויש פה המון עבודה ואני לא יודעת איך למשוך אותו לזה.
כן, זה צריך להגיע מתוכי, אבל הרבה דברים שהגיעו מתוכי והשינויים שעברתי עם השנים מעוררים בו התנגדות (לא להכל). והגעתי למצב שאני לא יודעת לגרום לו להתקרב.

וכן, שיניתי את הניק.

יותר טוב, נכון?

עירית_לוי

תתחדשי על הניק

, יפה לך.

כן, זה צריך להגיע מתוכי, אבל הרבה דברים שהגיעו מתוכי והשינויים שעברתי עם השנים מעוררים בו התנגדות (לא להכל). והגעתי למצב שאני לא יודעת לגרום לו להתקרב.
לגרום לו להתקרב זה קשה,
את אולי כן יכולה להתקרב בעצמך. וזה יגרום לו להתקרב.

מה שמרחיק זו הביקורת, אי הקבלה המתמשכת, שהופכת לדפוס קבוע בתקשורת,
לאנרגיה קבועה שיושבת בינכם. ומפרידה.
התקרבות היא מאוד קשה בתנאים האלה.

עכשיו,
חשוב שלא תעברי מיד אוטומטית להלקאה עצמית שלך על זה שאת מבקרת אותו ובכך לא מאפשרת לו להתקרב.
תנסי לא לקרוא את זה בעיניים שופטות ומגַנות, בסדר?
תזכרי שזה דפוס לא-רצוני. אני מניחה שאת מרגישה שהביקורת שעולה בך כלפיו היא חזקה ממך. שזה עולה כאוטומט.

אני יכולה לשער, ואת תגידי אם את מתחברת לזה,
שהביקורת התמידית שלך אליו, משקפת בעצם את הביקורת התמידית שלך אליך עצמך.
ואם נניח, באופן תיאורטי, אצלך בפנים היתה קבלה מוחלטת שלך את עצמך, הוא שם בחוץ לא היה מטריד אותך כל כך עם חוסר המושלמות שלו.
הדברים שבו שקשה לך לקבל לא היו "מדגדגים" לך בצורה טורדנית שכזאת.
זה לא שהיית מסכימה עם ה-כ-ל או מוכנה ליישר קו עם כל דבר שהוא עושה, אבל היתה בך יותר סבלנות, היית מגיבה יותר במתינות, אומרת את הדברים בטון אחר, מבקשת דברים בדרך שונה (ואז גם אולי נענית בדרך שונה) וכדומה.

כלומר, זה לא שהוא צריך לשנות את ההתנגות שלו כדי שהמצב ישתפר,
וזה לא שאת אמורה בכוח להפסיק לבקר אותו כדי שהמצב ישתפר.
זה (כרגיל

) לא אי שם בחוץ אלא פה בפנים.

משום כך, הכיוון שהייתי הולכת בו זה יצירת עליית מדרגה בקבלה שלך את עצמך. כשיהיה שקט בפנים יהיה יותר שקט גם בחוץ.
אם זה מדבר אלייך אפשר להרחיב.

לא, אני לא רואה שום סוף מתקרב. ואני יודעת שנתגבר על מה שאנחנו עוברים.
זה נהדר!
זה מראה שאת בפנים, איתו,
ושיש בך את החוסן הפנימי ואת האנריגה לעבור פה משהו יחד איתו.

תודה עירית.
כתבת את התגובה שלך ואז האתר הוקפא. וכמעט חשבתי שאיבדתי את סוף הדף ובסופו של דבר הצלחתי לשחזר.

ואם נניח, באופן תיאורטי, היתה בך קבלה מוחלטת שלך את עצמך
אני חושבת שזה מתחבר לסיבה שפתחתי את הדף. במשך כל השנים האלה, לא הרגשתי שלמה עם עצמי, מקבלת את עצמי, ובכלל לא היתה לי תחושה שמגיע לי משהו. הביקורת העצמית היתה תמידית. אני משתחררת מזה לאט לאט, ובכל זאת, כשזה קשור אליו - קשה לי לשחרר את זה.

אם זה מדבר אלייך אפשר להרחיב._ - כן, בבקשה תרחיבי לגבי _כשיהיה שקט בפנים יהיה יותר שקט גם בחוץ.
במיוחד בהתחשב בהיסטוריה.

תודה @}

עירית_לוי

אני חושבת שזה מתחבר לסיבה שפתחתי את הדף. במשך כל השנים האלה, לא הרגשתי שלמה עם עצמי, מקבלת את עצמי, ובכלל לא היתה לי תחושה שמגיע לי משהו. הביקורת העצמית היתה תמידית. אני משתחררת מזה לאט לאט, ובכל זאת, כשזה קשור אליו - קשה לי לשחרר את זה.
אוקיי, מציעה כרגע לא לנסות לשחרר בכוח את הביקורת כלפיו,
כי זה יהיה להפעיל שרירים נגד עצמך.
זה יהיה לנסות לעצור באופן מכאני ושכלתני מנגנון שהוא אוטומטי לחלוטין, וזה יחזיק מעמד כל עוד תהיי בתשומת לב ותקפידי על "משמעת".

ההצעה שלי מכוונת לריכוך של המנגנון האוטומטי שמעלה בך את הביקורת כלפיו,
כלומר פיתרון שנוגע במקור ולא בסימפטום,
ולכן בואי נתמקד במנגנון (כלומר בך

) ולא בתוצרים שלו (כלומר בביקורת כלפיו).

יחד עם זאת - זה ממש לא אישור ממני לשחרר כל רסן ולהשתלח בו מעכשיו חופשי, אוקיי?

כל העניין הוא לא לנסות לעצור את הביקורת שלך כלפיו בכוח, כי זה לא אפקטיבי, וגם לא להיסחף לגינוי עצמי על זה שאת מבקרת אותו. כי כרגע זה אוטומטי ולא מכוונה רעה.

המנגנון שמייצר את הביקורת כלפיו, הוא בבסיסו חוסר הקבלה השלמה שלך את עצמך על כל חוסר מושלמותך.
ולכן, אם את בוחרת לגעת במנגנון עצמו,
יש לך פה הזדמנות לעשות קפיצה נוספת בשחרור של הביקורת העצמית, וביצירת קבלה עצמית גבוהה יותר.

ובאופן פרקטי,
ההצעה היא שבזמן הקרוב תשימי בצד את העיסוק בדרך שבה את מתייחסת אליו, ותתמקדי בדרך שבה את מתייחסת לעצמך:

במשך יומיים שלושה שימי לב -

לדרך שבה את חושבת על עצמך בכל מיני רגעים, כשאת מדברת עם מישהו, כשאת מביטה בעצמך במראה. מה עובר לך בראש כשאת חושבת עלייך, איך את רואה את עצמך.
לדרך שבה את מדברת אל עצמך.
לדרך שבה את מדברת על עצמך (בתוך הראש או בקול רם מול אחרים).

ותתחילי לעשות הבחנה בין -

הרגעים שבהם עלתה בתוכך ביקורת עצמית בעקבות התנהלות שלך (משפט שאמרת, פעולה שעשית, מחשבה שחשבת, הרגשה שהרגשת), לבין -
הרגעים שבהם היית "לא מושלמת" ובכל זאת קיבלת את זה, כלומר הבטת על עצמך בחיוך, או בחמלה, לא התעקבת על זה, ונתת לעצמך רשות להיות או לעשות את מה שעשית.

המטרה היא שתהיה בך בהירות, מודעות, ותשומת לב יתרה לגבי כל המקומות בהם יש קבלה וכל המקומות בהם היא עדיין חסרה.
ומשם נמשיך.

תרחיבי לגבי כשיהיה שקט בפנים יהיה יותר שקט גם בחוץ.
אני מאמינה שכאשר קשה לנו עם עצמנו קשה לנו עם אחרים.
מהכיוון השני של זה אפשר לומר שהקושי שלנו ביחס לאחרים יכול להוות אינדיקציה לקושי מסויים שלנו עם עצמנו.

למשל, לאדם "קמצן" ששונא בטירוף את התכונה הזו אצל עצמו קשה להימנע מלשפוט אנשים "קמצנים" אחרים (לפעמים זה קשה עד כדי הסתרת התכונה הזו שלו מעצמו).
זה "מדגדג" לו את הקושי המסויים שלו עם עצמו, בצורה בלתי נסבלת, בצורה שיוצרת חוסר שקט.
אין לו מקום להכיל בתוכו את כל מה שקשור לקמצנות, הוא נלחם בזה כל הזמן, ואם למשל הוא במקרה פוגש את זה בחוץ, אצל אדם אחר, אז כמובן שאין לו מקום לקמצנות של האחר. את עצמו הוא בקושי מצליח להכיל, אז את האדם האחר??

במצב כזה אי השקט הופך לסירנה צועקת.

אם היה לו שקט בפנים ביחס לתכונה הזאת, אם הוא היה עושה שלום עם החלק הזה שבו, אז כשהוא היה פוגש את זה בחוץ זה לא היה מעורר כזו סערה בתוכו, ובהתאם, היה מתאפשר מפגש שקט עם האדם האחר.

כשמישהו אחר יוצר בתוכנו כזו סערה אין לנו דרך לפגוש אותו באופן שקט וענייני.
אנחנו לא שלווים ולא שווי-נפש במפגש איתו,
ואנחנו נוטים לחשוב שזה בגללו.
האמת היא שזה בגלל מה שהמטען שהוא מביא מעורר בתוכנו.

לא תמיד יש צורך לעשות עבודה של אחד לאחד: כלומר לא ממש צריך "לעשות שלום" עם תכונה ספציפית שלי כדי שאוכל לקבל את התכונה הזאת באדם האחר.
מתוך ההתנסות שלי ראיתי שברוב המקרים, התקדמות לקראת קבלה שלי את עצמי יוצרת יכולת קבלה כללית ופחות שופטת את האחר.
ככל שתהייה בך היכולת לשפוט פחות את עצמך, כך תהיה בך היכולת פחות לשפוט אחרים. לא בהכרח ספציפית תכונה מול תכונה.

ובתוך השקט הזה של קצת יותר קבלה עצמית וקצת יותר קבלה של האחר אפשר להתחיל לדבר על הקירבה, ועל האינטימיות שאת כמהה להן .
ברעש הנוכחי זה מאוד מאוד קשה.

האם זה הבהיר את הכוונה ביחס למה שביקשת שארחיב?

(ערכתי קודם את התשובה שלי מאתמול כי ראיתי שעשיתי בה כמה שינויים רגע לפני הקפאת האתר אבל הם לא נשמרו, אז את יכולה להציץ בה שוב. לא כאלה שינויים דרמטיים, כמה שינויים שיוצרים בהירות).

עירית תודה ענקית.
ההודעה שלך גרמה לי לחשוב. וגם לנסות להרגיש סיטואציות.
לא ממש הייתי עקבית עם העניין אבל כשכן שמתי לב שאני מודעת לעצמי יותר מדי (כלומר, מתנהגת באופן שונה כשאני מסתכלת על עצמי מבחוץ), ניסיתי לשחרר.
זו עבודה גדולה.

גם בתחום של הזוגיות נראה שיש התקדמות.
הרבה פחות ריבים (אפשר לחשוב שכל הזמן היינו רבים. זה לא המקרה. אבל שמתי לב שיש פחות חיכוכים).
המון שיתוף פעולה.
קצת יותר התקרבות. עדיין לא כמו שהייתי רוצה אבל יש התקדמות ואני מניחה שזה יקח זמן ויהיה בצעדי תינוק.

עירית_לוי

איזה יופי!

ניסיתי לשחרר.
כאן שימי לב לא לנסות לשחרר בכוח.
כלומר, אין טעם ללחוץ על עצמך לשחרר. הציפייה והניסיון לשחרר כאשר אין בשלות פנימית לשחרר עלולים בהמשך להקשות עלייך ולקבע אותך.
הרי את לא באמת יכולה לשחרר אותו מהביקורת שלך, אם לא שיחררת באמת בבסיס את הביקורת העצמית שלך, נכון?

את יכולה להשתדל, את יכולה להפעיל על עצמך משמעת עצמית זמנית, אבל זה לא באמת שחרור. זו החזקה.

שחרור אמור להתרחש כמו קליפה שנושרת מאליה בטבעיות, לא כמו תלישה שלה.
לכן, ההצעה שלי היא להמשיך ולהתמקד בהתבוננות.
אני מניחה שהרבה ממה שאת מתארת כבר התרחש בזכותה

.

אם וכאשר תגיעי לנקודה בה תרצי את המשך ההכוונה שלי - תגידי.

הלכה_לי_אהבה*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 29 והתאהבתי עמוק עמוק בשותף לעבודה שלי בן 45 נשוי עם 5 ילדים ( 2 כבר נשואים)
אנחנו כבר שנתיים בקשר. בתחילה זה התחיל כחברות כיפית ולאט לאט זה הפך לקשר קרוב ועמוק מאד . הקשר שלו עם אשתן היה במקום לא בריא ואני כבר בגיל שמחפשת ורוצה למצוא את הגבר שלי. הורים שלי גרושים ואני חיה בלי אבא שלי. והוא נתן לי כל מה שאני צריכה. כל מה שחסר לי. מצאתי גבר שאוהב אותי בלי שום גבולות. עטף אותי באהבה ענקית . פינק אותי . יצאנו המון ביחד למסעדות. לטיולים.לצימרים . לא עבר יום שלא היינו ביחד. התאהבתי בו . הלב שלי נקשר אליו בצורה הכי חזקה והכי עמוקה . כל הזמן לא ידענו לאן הקשר הזה יוביל אני מאד התלבטתי בגלל הפערים של הגיל ומה המשפחה שלי תגיב . והוא כל הזמן נתן לי להאמין שזה יכול לקרות. וברגע שאני אגיד את הכן . הוא גם יעשה את הצעדים שצריך לעשות. ולאט לאט עם הזמן הלב שלי עיכל את הרעיון שאני אהיה נשואה לגבר שגדול ממני ב -17 שנים. אבל זה כבר לא היה אכפת לי כי ידעתי שזה הגבר שיהיה לי הכי טוב איתו בעולם. שיפנק אותי שידאג לי . הכל היה לי כיף וטוב בחיים כשהוא היה לידי. נתן לי תחושת בטחון ותחושה של נאהבת שלא הייתה לי . החמיא לי כל הזמן כמה אני יפה בשבילו . כמה אני מדהימה וכמה מושלם לו וטוב לו כשאני איתו. היינו בשיא. כל חיבוק ונשיקה איתו זה היה להרגיש בעננים. גם שאנחנו כבר שנתיים ביחד.התחושה המדהימה והקרובה ביננו אף פעם לא נשחקה. מה שקרה שלפני 3 חודשים הבן שלו התארס. ואז כבר היינו במקום שאני אמרתי לו שמבחינתי החלטתי שאני מתחתנת איתו על אף הכל. על אף הפערים של הגילאים. אפילו שידעתי שאני אצטרך לעמוד מול התנגדות של המשפחה.של הקרובים. אבל זה לא הפריע לי. הייתי מוכנה להכל העיקר להיות שלו. ושתינו אמרנו שנחכה אחרי החתונה של הבן שלו. כי זה תקופה קצת רגישה. ואז נתחיל עם התהליך שנדרש משתינו ( הוא חשב הרבה זמן על גירושין. אבל בינתיים לא עשה את הצעד הזה ) חשוב לי להדגיש שאני כל הזמן שאלתי אותו אם הוא בטוח בעצמו לגבי הגירושין. זה בכ"א לפרק משפחה. זה לא קל. אם הוא שלם עם עצמו . ושתינו הגענו ביחד להחלטה שעושים את זה. ועוד משהו שחשוב לי להגיד. שזה לא שהיו לו מריבות עם אשתו או קשיים מטורפים . פשוט קשר רגשי לא היה ביניהם . קשר יותר טכני. שניהם המשיכו ביחד רק בשביל הילדים . אבל חוץ מיזה ביניהם לא היה כלום .מה שקרה שבתקופה של החתונה. ואחרי שאני מבחינתי אמרתי שזה בסדר. הוא פתאום קלט מה המשמעות של הצעד שלו. של לפרק משפחה . כמה זה יהיה קשה לילדים שלו . אם זה מוצדק שהוא יחשוב על עצמו יותר מאשר על הילדים. בקיצור יצאנו ערב אחד ישבנו מול הים. ופתחנו את הנושא . דברנו על הכל והגענו להבנה שכנראה הקשר הזה בינינו לא יוכל להוביל אותנו לשום מקום. זה לא יהיה נכון ולא מתקבל על הדעת לפרק פתאום את המשפחה להכאיב לילדים שלו. שחלקם עדיין קטנים בגיל 15 ו - 9 - בכינו שתינו המוווןןןןן .בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים גם שלא כשההורים שלי התגרשו. זה היה בכי מטלטל . הוא התנצל וביקש סליחה אלף פעמים שזה הגיע למקום הזה. אבל זה באמת לא אשמתו זה אולי אשמת שתינו שנתנו לעצמינו להגיע למקון ולקשר העמוק הזה. בלי לחשוב על כל המכלול. היו כמה פעמים במהלך השנתיים שניסינו להפסיק את זה . הוא אמר לי תחשבי על זה טוב . אולי תנסי לצאת עם גבר בגילאים שלך. אבל זה לא החזיק מעמד . אחרי כמה זמן חזרנו עוד פעם . הרגשתי שאני לא מסוגלת בלעדיו . וזהו עכשיו זה נמצא במקום ששתינו הגענו להחלטה שהקשר חייב להיפסק . החלטנו שלא בריא לשתינו להמשיך את הקשר הזה אם זה לא יוביל לשום מקום. שכל אחד מאיתנו צריך להתחיל לנת את עצמו עם כל הקושי והכאב.
ואני לא יודעת איך אפשר לעשות את זה . איך אפשר לשכוח אהבה כזאת .איך אפשר להוציא מהלב בן אדם שהיה כל החיים שלי . היה שותף איתי בכל דבר שקרה לי בחיים .בין אם זה חויה כואבת בין אם זה חויה שמחה . היה איתי עם כל הלב המדהים והרגיש שלו. הכיל אותי עם הכל. לא יודעת איך אפשר לנתק את הלב איך אפשר להיפרד מאהבה כזאת . כמה יהיה חסר לי להרגיש את המגע המלטף שלו את האהבה שעטפה את כולי . הוא נתן לי חשק בשביל מה לקום . כל מה שקרה לי היה קל לי לעור אותו כשידעתי ישי לי אותו שאני שלו שהוא איתי . חיייייבתתתתתת שמישו יעזור לי . אני מרגישה שאני חו לא יוכל להתחתן בחיים . לא יכולה ולא רוצה להתחיל לבנות אהבה עם מישהו אחר . לא ידעת מה יהיה איתי חייבתתת שתעזרו לי. איך מתמודדים עם זה . איך עוברים ימים קשים ימים של לבד ימים של געגעים מטורפים.

היי,
שומעים את הכאב שלך
מזדהה מאוד.
קשה מאוד למצוא את המילים לנחם אותך כעת. ולכן מה שיכול לעזור לך הוא לשתף כמה שיותר. לכתוב לעצמך, לכתוב פה.
אם יש חברת סוד טובה מאוד שלא תשפוט אותך- זה מעולה.
לדעתי, חלק מהעניין זה לחוות את חוסר האונים עכשיו. לפעמים אנו צריכים לחוות גם רגשות שליליים.
המחשבה שנפרדתם בלית ברירה יכולה להקל במעט שכן לא נפרדתם כי רבתם אלא כי פשוט אין סיכוי לקשר הזה.
הרגשת הבדידות נוראית. נסי לקרוא כאן בדפים אחרים סיפורים דומים
יהיו פעולות שתוכלי לעשות בהמשך הדרך אך כעת עלייך לחוות את הרגשות הכואבים
תמשיכי לכתוב ולשתף
בהצלחה רבה

פתאום_מאוהב*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הצלחת להעביר את התחושות שלך מאוד חזק .
כואב לשמוע על המצב שנקלעת אליו , אם זה לא היה אמיתי , זה יכול היה להיות מחזה טראגי שעולה לבמה והקהל מזיל דימעה - כי אין באמת פיתרון.
כרגע כל מה שיכתבו לך פה ישמע כלא אפשרי בעליל , אבל זה רק בגלל שאת בתחילת הדרך.
אבל יש גם תקווה - את בחורה צעירה ובהחלט יש לך זמן למצא את אהבת חייך , כזאת שניתנת גם למימוש! כרגע זה נראה רחוק מאוד מאוד מהמציאות , אבל תאמיני , פשוט תאמיני שיהיה יותר טוב .
כמו שפלונית כתבה כעת עלייך לחוות את הרגשות הכואבים , תחשבי על זה כמו אבל על אהבה שלא תתממש , אחרי תקופה (שבוע?) צריך להתחיל בשינוי .
כשאת לבד זה הכי קשה ! המחשבות לא מפסיקות ואת הולכת אחורה , תדאגי להיות מוקפת באוהבים , משפחה - הם בדרך כלל אוהבים אותך ללא תנאים! .
תקבעי לך מטרות שקל ליישם , למשל לא להיות בקשר שבועיים , ואחר כך לחזק את המטרות , להאריך את הזמן .
תכתבי פה , תתיעצי , מניסיון זה עוזר כל כך הרבה !!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה נשואה כבר מעל 3 עשורים
נשואים שידעו עליות וירידות
אני זאת שפזלתי החוצה היה לי קשר עם גברים נשואים כול פעם שזה נגמר הכאב היה בלתי נסבל
עכשיו יש לי קשר עם גבר מהעבר אנחנו לא גרים באותה מדינה הקשר זה יותר בווסאטפ ושהוא צריך פירוק מיני אז הוא מחפש אותי
לאחרונה ההיתי בעירו והתראנו לכמה דקות הוא שלח ידיים ואני לא המשכתי כך שלא קרה כלום שחזרתי למדינתי הוא לא רוצה קשר לא כותב לי לא מעוניין בקשר
ואני מתחרפנת מתגעגעת כאובה
איך עוברים וממשיכים