חתונות אהבה מחויבות והבלים אחרים

מה הקשר בין נישואין לאהבה?
נישואין כפי שאני רואה אותם הם עיסקה כלכלית. הליך חוקי מקובל בחברה שכל תפקידו להבטיח לאשה את מחויבותו של הגבר לכלכלתה וכלכלת ילדיה.
לולא החתימה הזו על ההסכם המורכב הקרוי נישואין הרבה מאד גברים היו נעלמים בלי להשאיר עקבות אחרי הולדת הילד הראשון. המחוייבות הכלכלית שקשורה בקשר הדוק להסכמי החתונה משאירה גברים רבים בסביבה. גירושין הם עסק יקר מאד לגברים, מה שגורם להם לחשוב כמה פעמים לפני שהם מחליטים למאוס בנשותיהם רק כי הן כבר לא יפות או צעירות או סקסיות או פנויות לשעשועים כמו בהתחלה. אשה מותשת אחרי הריונות ולידות שמגדלת ילדים ומטפחת בית היא הרבה פחות אטרקטיבית מאשה צעירה ופנויה. וגברים (עם כל הכבוד) הם יצורים נוחים להשפעה ולפיתוי.
הנישואין הם הדרך שמצאה החברה על מנת לרסן את הגברים ולהכריח אותם לשאת באחריות לצאצאיהם.

ואהבה? היא מסיפור אחר בכלל. לרוב בימנו אנו זוג מאוהב מגיע בסופו של דבר להחלטה על חתונה. אבל משנים של צפיה באנשים לא ראיתי הוכחה שאהבה או היתאהבות היא המפתח לחיים משותפים מוצלחים. יותר קל לי להאמין שאהבה היא טריק נחמד של הטבע שעוזר לנו לבחור את בני הזוג המתאימים לנו ביותר.

אהבה היא רק אבן אחת בחומת הנשואין. יש בה עוד אבנים חשובות רבות נוספות: הבנה, הקשבה, התחשבות, חמלה, הכלה, העצמה, הקרבה, משיכה מינית, השלמה, הסתגלות, התגברות, הנאה, הגשמה, התעלות, יצירה, התבגרות, ענווה, גאווה, התחברות, התמקדות ועוד מרכיבים רבים עד מאד שבונים את הזוגיות השלמה.

אין כל צורך בחתונה בכדי לאהוב, בכדי לגדל ילדים, בכדי לחיות במחויבות עמוקה כלפי כל הסובב אותנו,
כמובן שלא. אבל יש ערך מוסף להגדרת הערכים שאנחנו חיים על פיהם בטקסים. למצוא הזדמנות לחגוג את הטוב בחיים

לי ולאישתי והיה ברור לנו שנישאר ביחד לתמיד, גם הרבה לפני שתיכננו את החתונה. בחרנו לעשות את הטקס כדי לשתף, ליום אחד, את כל הקרובים לנו בשמחת הקשר שלנו. אני רואה גם יופי בהבעת המחויבות במילים שאנו קראנו אחת לשני. מאז, בכל יום נישואין אנחנו חוזרים עליהם אחד לפני השני. המחויבות בינינו שרירה וקיימת, ולא מוספת או נגרעת מהדברים כתובים, אך יש שמחה בטקס עצמו בו משתקפים אנחנו, כפי שהיינו וכפי שאנו היום, ועם כל מה שהשתנה, נוסף, וזרם בינינו, העיקר נשאר וגדל איתנו.

אהבה היא רק אבן אחת בחומת הנשואין
אהבה היא מה שמחזיק את חיי המשפחה. כל הדברים האחרים שכתבת אכן נחוצים, אך יש צורך ברצון חזק כדי להביאם לידי ביטוי יום-יום. את כח הרצון הזה נותנת האהבה. גם בני זוג שלא ידעו שיש בהם את אותן תכונות, ומצאו אותן ויפתחו אותן מתוך האהבה. כאשר אין אהבה ביניהם, הם יכולים עדיין להמשיך ולהשקיע ממרצם וכישוריהם, אבל אז הם יעשו מותשים ומרירים - לא מהר ולא באופן חד, אלא מעט כל יום.

יו, אתה מאד שלילי.
חתונות הן גם ארוע משמח שמחבר לא רק את בני הזוג, אלא גם את משפחותיהם ושאר האנשים הנוכחים בחייהם.
הן ארוע בו אנשים יכולים להרעיף אהבה, תמיכה, על בני הזוג. ללמד אותם, ללוות אותם, לגדול איתם.
יש בהן את כל זה ועוד. או שלא! כ"כ תלוי בעיניי המתבונן ובלב שלו

אנחנו קושרים את עצמנו מפחד, מפחד שבן הזוג יעזוב
לא נכון לגבי רובנו.

האם אנחנו יכולים לשחרר כליל את בני ובנות זווגנו ? לחיות במחויבות פנימית ללא כל כבלים חיצונייים ? מחויבות מתוך חופש אמיתי ?
כן. כל בחירה דורשת ויתור על בחירות אחרות. החרות המוחלטת היא החופש לבחור ב מחויבות_ מתוך _חופש אמיתי.

הנישואין כשלעצמם אינם מהווים מסגרת רצינית (ובאופן כללי, אין קביעה חד-משמעית איך הדבר הזה מוגדר).
המסגרת האמיתי שחלקנו בחר להתחייב אליה היא המשפחה. כאשר בוחרים להקים משפחה, בוחרים גם במסגרת המחייבת גם את העבר והעתיד.

, אולי חלק מהתשובות לשאלותיך תמצא אם תחקור לגבי מוסד המשפחה, שהנישואין אינם מהווים אלא בסיס להקמתו. האם אנשים דבקים במשפחתם רק מתוך חרדת נטישה? האם אין מחויבות פנימית של הורים כלפי עצמם וכלפי ילדיהם? האם אין צורך בחוכמה בחיי משפחה?

אין כל צורך בחתונה בכדי לאהוב, בכדי לגדל ילדים, בכדי לחיות במחויבות עמוקה כלפי כל הסובב אותנו.
אני מסכימה איתך שאין צורך בחתונה עבור כל אלה. מצד שני, לדעתי החתונות הן גם לא הגורם לכל העוותים שאתה מתאר. החברה שלנו הולכת ופושטת רגל מבחינה מוסרית ואנושית ואיתה מוסד הנישואים, בתור אבן בניין יסודית של החברה. אבל החתונות הן לא הגורם לכך, ממש לא. הלוואי והיינו יכולים לפתור את כל תחלואי החברה שאתה מתאר על ידי המנעות מנישואים.

הנפש שלנו משועבדת מפחד לאבד אחד את השני, אנחנו חיים בפחד מתמיד של נטישה, בכמיהה תמידית לאהבה.
ממה שאני מכירה, דווקא האנשים שחשים פחד נטישה יותר מכולם, הם אלה שנמנעים מנישואים, לא אלה שמתחתנים. והמקור לדברים האלה לדעתי טמון ברוב מקרים בקשיי ילדות למיניהם.
הכבלים שאתה מדבר עליהם הם בעיני הכרח לחיי אנוש שלווים. בישמעאל הוא כותב כאחד הדברים ששבט נותן ושבני אדם זקוקים לו "בטחון מהעריסה לקבר". אני חושבת שהנישואים מנסים לתת סוג של בטחון כזה גם לבני הזוג וגם לילדים. מדובר בשייכות טבעית, מולדת, כזו שהיא חלק ממך. ולדעתי זה טוב ובריא. זה משהו שאם כבר חסר אצלנו בחברה, אין יותר מדי ממנו..

החברה היא דבר רקוב ועבש, אלים ואכזרי
חשבתי שזה דף על חתונות, אהבה והבלים

אתה צריך לרשום אזהרה בתחילת הדף.

כאשר מגיעים לחתונה לא בשלים, גם הקשר נראה בהתאם מאוחר יותר.
זוג שמגיע מוכן לטקס, מבין לעומק את המשמעות של קשירת הנפשות זו בזו לעד ובלי קשר לנסיבות, יכיל את הכוונה המקורית שלו, וכך ייראו גם חיי הנישואין. בימינו נוטים להשקיע יותר בתכנון החיצוני של הטקס מאשר בתכנון הפנימי, והתוצאות לפנינו.
אני רואה בטקס הנישואין את המקבילה של לידת תינוק. הקשר בין האם (והאב) לתינוק, אותו קשר מיוחד שמביא אהבה שאינה תלויה בדבר, נוצר מתישהו סביב הלידה. יש שנקשרים לתינוק בשניה בה הם רואים אותו, יש כאלה שלוקח להם כמה ימים, ויש כאלה שמתחברים ברמה מאוד עמוקה לתינוק עוד בעודו ברחם. כנ"ל זוגות נישאים - יש המרגישים את הקשר החזק בטקס עצמו, יש שייקח להם זמן מה לספוג את עוצמת הרגש, ויש כאלה שמגיעים לכך טרם החתונה, ואפילו לא רוצים בטקס החיצוני כלל. הכוונה בכל הנ"ל לזוגות שמודעים לרמת המחוייבות שהקשר מביא איתו, בדומה לרמת המחוייבות שחש הורה לילדו (בעולם אוטופי, בו לא ננטשים למות תינוקות בני יומם בחצרות בתים בעודם קשורים לשילייה).

בר עדש, איזה דברים יפים כתבת... מזדהה מזדהה ושוב מזדהה!!!
נשואה באהבה ענקית ובאושר רב כבר 6 שנים.

יש פערים, גדולים וקטנים, בין הצורך שלנו במסגרות שבהן נוכל להתקדם, ללמוד, לאהוב, לחיות עם אחרים, לבין הקשיים שלנו להתמודד עם המחירים הכרוכים בהשתתפות במסגרות האלה.
אנחנו מתחייבים לעבודות שלפעמים איננו עומדים בדרישותיהן, אנחנו יוצרים מסגרות משפחתיות ולפעמים איננו עומדים בדרישות שהן מציבות בפנינו.
ללא המסגרות הללו קשה לרוב בני האדם לדבוק במטרות באופן קבוע, גם אם הן מאוד חשובות בעיניהם.
להרבה אנשים קשה מאוד לעבוד באופן עצמאי, בלי מקום עבודה שאליו צריך לקום בבוקר ובלי אחראים שבודקים את עבודתנו, ובדומה לזה להרבה אנשים קשה לפעמים להשאר בתוך מסגרת משפחתית ללא מחויבות חיצונית וסנקציות חברתיות.
לכן אנחנו לוקחים על עצמנו מסגרות, נכנסים למחויבויות שאנחנו יודעים שידחפו אותנו באמצעים "חיצוניים" גם כאשר אין לנו מספיק כוחות לדחוף את עצמנו. זה מעניק לנו עצמנו תחושת ביטחון בשייכותנו.
לא כל אחד יכול לחוש מחדש כל בוקר את מחויבותו העמוקה לבחירות שבחר, גם אם הוא בטוח שאלה נכונות עבורו.

אם מחר יאמרו לנו "שלום, פירקתי את התא המשפחתי, עברתי לחיות עם מישהו אחר..." האם נוכל לתת להם ללכת ? האם נוכל לאחל להם אושר והצלחה ? או שהמרירות תכרסם בלבנו ? הקנאה תפעפע בעורקנו ?
יש נישואים בהם אפשרות כזו היא בלתי סבירה בדיוק במידה בה לא סביר שאחד מהילדים יקום יום אחד ויגיד: "שלום! מצאתי הורים אחרים! תאחלו לי כל טוב!". ולכן אין טעם בשאלתך, באותה מידה שאין טעם בשאלה: "האם תוכל לתת לילדיך ללכת להורים אחרים? האם תוכל לאחל להם אושר והצלחה? או שהמרירות תכרסם בליבנו?"

ערך ה"חופש" אינו, בעיני, ערך עליון. תשוקת החופש שלי אינה חזקה כשלך, . תשוקת האתגר, תשוקת האהבה והשייכות למשפחה, אלה חשובות בעיני לא פחות. אני מוכנה לחוש לעתים כ"שפחה" למשפחה, כ"שפחה" לעבודה, מכיוון שאני יודעת שבלי המקומות הבלתי נעימים בעליל האלה לא אוכל לקבל את החלקים האחרים שהמשפחה והעבודה מעניקים לי.

תחושת ה"עבדות" היא תחושה פנימית שנוצרת כאשר יש לי צרכים שאינם מקבלים מענה. אין זו עבדות אמיתית, זו התחושה שנוצרת כאשר אני מפנה את כל האנרגיות שלי למילוי חלק מהצרכים שלי, תוךך התעלמות מצרכים אחרים שלי. הצרכים שמהם התעלמתי הם החלקים המשועבדים שלי, ומהיותם משועבדים הם זועקים בתוכי לקבלת הכרה וביטוי. ככל שאנו מתעלמים יותר מחלק מהדחפים והצרכים שלנו - כך זעקתם חזקה יותר.

אפשר להתגבר על ה"עבדות" - לא על ידי שבירת המסגרות אלא על ידי מציאת הדרך לתת כבוד לדחפים שלנו ולא להדחיק אותם, למצוא להם מקומות ביטוי בתוך המסגרות שלנו ככל האפשר. לא להסתיר את תשוקת החופש והדחפים שהיא יוצרת אצלנו מפני בני משפחתנו, אבל גם לא להאשים את בני זוגנו או את ילדינו שבעצם קיומם בחיינו ובעצם אהבתם אלינו מונעים ממנו לממש אותם.

כאשר אנחנו בודקים מה באמת חסר לנו כדי לחוש חופשיים - אם זו פעילות שאיננה כוללת את בני משפחתנו, אם זה שהות ממושכת מחוץ למסגרת המשפחתית, אנחנו יכולים לנסות ולבדוק עד כמה אנחנו יכולים למלא את החסר הזה בלי להרוס את הקשר הזוגי והמשפחתי שבנינו. לדעתי ומנסיוני האישי, עיקר החוסר הוא בביטוי העצמי שלנו בתוך המסגרת המשפחתית, ולאו דווקא הימצאות מחוץ למסגרת.

כאשר אנו מציגים את עצמנו ואת צרכינו בדרך ישירה, לא מאשימה, ומבקשים מבני זוגנו לעזור לנו לממש את עצמנו - סביר להניח שנמצא תמיכה ועידוד, תלוי כמובן באיכות הקשר שקיים בינינו מלכתחילה. כמובן שאין טעם לבקש מבן זוגנו לעזור לנו לממש דחף שלנו שיפגע עמוקות בצרכיו שלו.

דעתי:
לאהבה אלפי גוונים.
התאהבות שייכת להתחלה.אח"כ יש את היומיום.ביומיום,במיוחד אחרי שיש ילדים - אין שוויון בין בני הזוג.כאן נקודת שבר משמעותית ראשונה .
לגדל את הילדים שלך - מוציא ממך דברים שלא ידעת שישנם שם ,דברים ששיכים לצורה שבה גידלו אותך,לצורה שבה גדלת .תלוי איך מוכנים לעבד את הדברים, האם חוזרים אוטומטית או גדלים לתוך תהליך עצמאי ,כאן כמה נקודות שבר בין בני הזוג ובתוך המשפחה המורחבת (סבא וסבתא).
עם כל ילד גם אני גדלה.עם השנים ישנה בחירה משמעותית בין להמשיך במסלול שבחרתי מזמן לבין להמשיך להזין תהליך פנימי ,ז"א בין ,להמשיך ולגדול גם כ"גדולה".
אפשר בקלות,ללכת לאיבוד בתוך המחויבויות והפחדים,להתקשח להכנס לאוטומציות,להפסיק לשאול.תהליך שאלת השאלות קשה - מצד אחד מערער אך צידו האחר -מחזק ובונה.
החתונה עצמה יכולה להיות מארוע צנוע ואינטימי ועד לגדול והמוני,היא יכולה להיות מזיכרון נעים ועד סיוט...מבחינה חוקית אם אין מתחתנים נחשבים "ידועים בציבור" ,זה אותו הדבר .
ככל שיותר זוגות יבחרו לא להתחתן ,כמו בברית מילה ,כך תתהווה מציאות אחרת .

ל"חתונה" יש רק את המשמעות שמיחסים לה. לא יותר ולא פחות.

התאהבות שייכת להתחלה.
לפעמים ההתאהבות דועכת עם הזמן (יחד עם עוד דברים), אך לא תמיד ולא אצל כולם.

ביומיום, במיוחד אחרי שיש ילדים - אין שוויון בין בני הזוג.
מאד לא מסכים. לאחר שיש ילדים אין זהות בין בני הזוג. התפקידים שלהם במשפחה מאד שונים. בעיני חלק מהחברה תפקיד האשה במשפחה נחשב יותר נחות, ויש זוגות שאכן רואים זאת כך (דוגמא שראיתי באתר: כאלו שמוותרים על הנקה כדי להיות יותר "שיוויוניים"). אך מדובר כאן בעיוות של החברה, ולא בחוסר שיוויון בתוך המשפחה עצמה (וכבר נכתב על זה רבות כאן ובמקומות אחרים).

ככל שיותר זוגות יבחרו לא להתחתן
למה לבחור לא להתחתן? האם יש בחתונה משהו שלילי?
והערה: מבחינה חוקית אין לחתונה שום ערך. הדרך היחידה להיות מוכר כנשוי עך ידי החוק היא רישום ברבנות\משרד הפנים - הליך שאפשר לקיים או לא לקיים עם או בלי חתונה (אם כי, למרבה הצער, הרוב עדיין בוחר לאחד את שני ההליכים האלו - ורבים אפילו לא מבדילים ביניהם).

לגדל את הילדים שלך - מוציא ממך דברים שלא ידעת שישנם שם, דברים ששיכים לצורה שבה גידלו אותך, לצורה שבה גדלת. תלוי איך מוכנים לעבד את הדברים, האם חוזרים אוטומטית או גדלים לתוך תהליך עצמאי

לאחר שיש ילדים אין זהות בין בני הזוג.
וואו! יפה!

לפעמים ההתאהבות דועכת עם הזמן (יחד עם עוד דברים), אך לא תמיד ולא אצל כולם
נו,
תראה לי זוג שממשיך להתאהב יום אחר יום 30 שנה...

שלום, אני חדשה ולפני חתונה. עולה בי שאלה אחת בנושא:
האם יש כזה דבר חתונה אקולוגית??? ידידותית לסביבה?
אשמח לשמוע (לקרוא בעצם) דעות מחשבות ורעיונות....

, בבקשה פרט את עניין חופש הלב

_תשוקת החופש אינה שונה במהותה מהתשוקה לכסף או לכוח.
חופש יכול להיות גם בתוך המשפחה, בתוך נשיאת התינוקות, האכלה, רחצה.
חופש יכול להיות גם תוך כדי הדחת כלים ושטיפת רצפות.
חופש יכול להיות גם תוך כדי נסיעה ברכב בדרך לעבודה.
אני מדבר על חופש אחר לחלוטין.
חופש הלב_
מקסים.
אלא שאהבה היא לא רק רגש פנימי ערטילאי, מנותק מכל התרחשות חיצונית. אהבה נבנית ונפגעת, אהבה מתגברת ונחלשת. את האהבה יש לטפח כדי שתמשיך לצמוח. אהבה בין אנשים היא התוצאה של הקשר ההדדי.
האם אתה יכול לחוש אהבה לאשה בלי שום קשר לבחירותיה? איזו אהבה היא זו שבה אין זה משנה כלל כיצד נוהגים אהוביך כלפיך או כלפי העולם? האם אתה יכול לחוש אותה מידה של אהבה לבן מכור לסמים שמכה אותך כדי להשיג את כספך? האם אתה יכול לחוש אותה מידה של אהבה לאישה שאינה נשארת לצדך לתמוך בך כשאתה פגוע, משום שדווקא בזמן הזה נעים לה יותר להיות במסיבת ריקודים?
אתה מציג סוג של מעגליות - האהבה החופשית באמת היא שתגרום לי ולאהוביי לנהוג באהבה. לא תחושת המחוייבות, לא ההכרה בצורך להזין את האהבה. רק האהבה לבדה.

איני מדבר על סבירות.
גם אני לא. התכוונתי לשאול האם שאלת את עצמך את השאלה הזו לגבי הילדים שלך. או האם שאלת את עצמך איך תרגיש אם אמא שלך תבוא ותגיד: "שלום! מצאתי ילדים אחרים! תאחל לי כל טוב!".
אם לא שאלת את עצמך את השאלות האלה לגבי ילדיך ואמך, אני שואלת: למה? למה לשאול לגבי בן הזוג, אבל לא לגבי הילדים או הההורים שלנו? מה ההבדל?

תשוקת החופש אינה שונה במהותה מהתשוקה לכסף או לכוח.
במה הן דומות?

דווקא היכולת לאחל כל טוב לאדם הבוחר לבנות לעצמו משפחה נוספת אינה נדירה כל כך וניתן למצוא אותה בקרב משפחות רבות. אלא שאדם יכול לשמר ולהזין קשר של אהבה עם ילדיו גם כאשר הוא חולק את חייו גם עם ילדים מאשה אחרת, בניגוד לאפשרות לשמר ולהזין קשר של אהבה עם אם אותם ילדים כאשר הוא בוחר שלא לחלוק איתה עוד את חייו. היא עשויה לאחל לו כל טוב מתוך הבנה, חיבה וידידות - אבל האהבה תיפגע.

תראה לי זוג שממשיך להתאהב יום אחר יום 30 שנה...
אני מכיר זוגות כאלו.

, אתה יוצא מההנחה שהאהבה היא נחלת האדם הבודד, ומתרחשת בתוכו. זה אינו נכון. אדם יכול לחוש רגשות כמו התאהבות, שימחה, תשוקה, קנאה... אך האהבה היא דבר הנוצר בין שניים, ואדם בודד אינו יכול לקיימה. אפשר לאמר שאני מתאר את המציאות, בעוד אתה מצייר אידאל של האהבה, אך אני לא חושב שהמצב שאתה מתאר הוא משהו שיש לשאוף אליו. היופי של האהבה הוא בהיותה יצירה משותפת.
(מרטין בובר כתב משהו על כך שהעולם נוצר בדיאלוג. מישהו זוכר את הציטוט המדויק?)

לב חופשי פועם באהבה. - זהו פרדוקס, בדומה למחיאה של כף יד אחת. לקיום מחיאת כף דרושות שתי כפיים, ולקיום האהבה דרושים שני לבבות.

לקיום מחיאת כף דרושות שתי כפיים, ולקיום האהבה דרושים שני לבבות.

(כבר לא נעים לי להתעלף מהתפעלות מהניסוחים המדוייקים של בר עדש)

אולי הכוונה כמו בשיר של להקת "פוליס" IF YOU LOVE SOMEBODY SEND THEM FREE?

אהבה כזו שעליה אתה מדבר צריכה להיות אהבת האדם לעצמו, החיפוש אחר קיום אותנטי של עצמו. ומתוך הקיום האותנטי האנושי נובעים גם הרגשות הטהורים, במקומות בהם הם אותנטיים לגביו. אהבה כזו כלפי היקום כולו מאיינת את האיניבידואל.

מדוע הדף נמחק?

ללכת בעקבות הלב בלי לפגוע באף אחד להיות נכון לעצמך.

באופן טבעי

באופן טבעי