יאללה בוא

_עצה מאבא שלי (פסיכיאטר): הקפדה על ברזל וויטמיני b ואומגה 3 , עוזרת להתאזן.
לנשום._
כל מלה וגם כל שאר המלים

ועוד מילים עבורך, דולה מזכרוני מהילד הראשון (כולם ישנים על הבטן, ביום ובלילה ד שמתחילים להתהפך בעצמם ולהחליט לבד איך נוח להם)
הימים הראשונים היו מאד מאד קשים. ביממה הראשונה בבית, הוא בכלל לא ינק (היה בלבול פטמות עם מוצץ שנתנו בלי לדעת...) הכל כאב לי מאד מאד, לא הצלחתי לשבת בלי שיכאב שלא לדבר על ללכת. הפטמות היו סדוקות ופצועות. בגיל שבוע בערך זוכרת שהתיישבתי על הכורסא ומררתי בבכי מתחושת הלחץ והפחד שעכשו הילד הזה באחריותי וזה לכ-ל החיים !!! יש לי מחברת שבה כתבתי לעצמי בחודשים הראשונים שלו והיא מעידה שעברנו תקופה מאד מאד מטלטלת מבחוץ ומבפנים !

בילד השני, מרוב שהרגשתי שהכל קטן עליי, חטפתי דלקת בשד שבועיים בערך לאחר הלידה...

בשלישי, הייתי בפוסט טראומה אחרי הלידה השקטה והיה לי מאד מאד מאד קשה + דכאון אחרי לידה.

הרביעית נולדה עם שפה שסועה והיינו בכוננות ניתוח ככה שהחודשים הראשונים היו מורכבים

אחר כך באו התאומים... לא נעים לי לכתוב כמה זמן לקח לי להתאושש (לא בטוחה שזה בלשון עבר)

את מצליחה לקבל את התמונה לגבי התחלות ? מחבקת אותך חיבוק של הזדהות ואהבה

אל תשכחי שהכל הכל יהפוך יום אחד למור"קים

תפילה_לאם

_{מה זה "מור"קים"?}

את גם משדרת לה, שלא יעזור בית דין, היא תינק ותינק טוב.
מתפקדת על מנת לעודד. גם אצלי תינוקת, שקיבלה בהתחלה רק בקבוקים ואחר כך בעיקר בקבוקים, הגיעה לינוק ולינוק ולינוק עד גיל שנה וחצי. (רק בימים אלה אני מבינה שזה היה בגדר נס שזה קרה בקלות יחסית, אבל בכל מקרה זה מראה שזה אפשרי, אם אתם מודעת ומשתדלת ופועלת לפי הדרכה.) את פועלת באופן מודע ופעיל ללמד אותה לינוק וגם מצליחה.
כל כך שמחתי לקרוא שהיא נרדמה לך תוך כדי יניקה. זה כיף כל כך!

לי היה מאוד קשה בהתחלה עם מספר אחד (תכף אבדוק אם כבר כתבתי את זה).
חודש ראשון מטלטל עם כאבים איומים (אני חושבת שיש לו לשון קשורה שלא אבחנו, וגם אחר-כך הוא ינק שעה ומשהו בכל יניקה, ודי הרבה יניקות).
לפעמים שאבתי מרוב שכאב לי, ונתנו לו את החלב בכפית.
גם אחרי שההנקה די הסתדרה (למרות שמדי פעם עוד מצאנו 'פיטמה פיתה'),
הייתי מוצאת את עצמי מתאפקת ימים שלמים מללכת לשרותים, כי היה לו ברומטר רגיש והוא התקומם נמרצות כשניסיתי להתיישב.
כמעט אף אחד לא הבין איך אין לי זמן אם אני כל הזמן בבית, ואיך הבית הפוך (בחיי שטעיתי וניסיתי לסדר ולנקות. פשוט לא היה זמן לזה).
מי שכן הבין היו האמהות.
אנא, אל תהיי קשה עם עצמך או ביקורתית.
ההתחלה באמת נורא קשה ומטלטלת. כמעט תמיד.

מציצה לרגע,רוצה לשאול האם בדקתם לשון קשורה?
וגם לעודד שלי נולד פג שקיבל רק בקבוקים 3 שבועות ועבר ליניקה מלאה עד גיל שנה+
ואת לא לבד. בכלל.

מה זה "מור"קים"?
מור"ק - מורשת קרב.

ואני כאן כדי להגיד שעל אף כל הדוגמאות והסיפורים הנפלאים האלה על כל ההתחלות הקשות האלה שלקחו זמן ובסוף זה הסתדר, שלפעמים אפשר גם להגיד שזה מוגזם ולהפסיק, כמו שאת בעצמך כתבת (ויופי שאת עדיין לא שם, ,אבל חשוב לזכור!).
וגם אם תפסיקי עכשיו להניק את עדיין אמא מופלאה שעושה הכל בשביל הבת שלה, ולראיה כל הימים האחרונים.
ובכלל אפשר להסתכל על זה מהזווית הפוזיטיבית, כל טיפות חלב האם שהיא קיבלה ומקבלת ממך עד הרגע שבו את מחליטה להפסיק, כל טיפה וטיפה כזו היא לא מובנת מאליה וכל טיפה כזו שמצליחה לעבור אליה היא קיבלה קצת יותר מאשר אם היא לא היתה עוברת אליה. וגם אם את מפסיקה היום יש כבר כך וכך ימים (עשרה?) שהקטנה הזו קיבלה חלב אם וזה יותר טוב מתשעה ימים שיותר טוב משמונה ימים שיותר טוב מכלום (וגם אם כלום גדלים מספיק ילדים מוצלחים ובריאים וחמודים צריך לזכור את זה).
(ככה הפסקתי לעשן בעבר, כל סיגריה שלא עישנתי אמרתי לעצמי שהגוף שלי שמח כי דחפתי לו פחות זבל בכמות של סיגריה אחת בדיוק ואז עוד אחת ועוד אחת. אותו דבר עם טיפות חלב אם, כל טיפה והגוף שלה קיבל מעט יותר ממה שהיה לפני הטיפה הזו)
וההנקה הזו שעכשיו נראית לנו חזות הכל (אני גם בתוך זה עם בעיות בהנקה שהתחילו פתאום עכשיו אחרי שלושה חודשים) היא רק פן אחד באימהות והיא תקבל את הפרופורציה שלה ככל שהזמן יעבור. כותבת לך כאן, בדיוק מה שאני אומרת לעצמי כשהקטנה שלי פתאום פתחה בשביתת הנקה מוזרה וישר מעלה לי רגשות של למה היא לא רוצה את הציצי שלי ואיזה מן אמא אני אם אפילו את זה, הדבר הכי בסיסי התינוקת שלי לא רוצה ממני וכד'. מזכירה לעצמי בכוח שגם אם אפסיק הרגע להניק היא קיבלה כבר כך וכך ליטרים של חלב אם ושזה יותר טוב מאם היא לא היתה מקבלת אותם ושלמרות שהתכוונתי להניק מלא והמון זמן , אז גם אם זה לא יצליח כמו שהתכוונתי (כמו שהלידה לא יצאה בדיוק כמו התכנון...) ההנקה לא מגדירה את האימהות שלי, היא חלק מסוים ממנה, כרגע נראית לי חלק ענק, בעתיד אני מקווה שזה יתאזן.

בעניין השינה: הבכור שלי אהב לישון עטוף כולו בתוך בד, כמו שנוהגים לעטוף אותם בתינוקיה. תנסי, אולי זה יהיה לה נעים.

תודה גוונים. המילים האלה חשובות לי. בסוף יגדלו פה אם ובת למרות הכול.

אני לא הנקתי. הבת שלי בת 12 היום היא פרח. היא מאושרת, בריאה באופן יוצא דופן (חולה בתדירות הכי נמוכה), אתלטית וחכמה. היחסים בינינו הם כל כך טובים וקרובים, עד שכל אחד רואה את זה. אינסוף חום וליטופים וקירבה ואינטימיות.
אני לא אומרת לך לוותר. אבל רק ש

ההנקה הזו שעכשיו נראית לנו חזות הכל היא רק פן אחד באימהות

אני שמחה על המילם של גוונים ושל מצטרפת לרגע ורוצה לשתף אותך בעוד שני דברים:

בעקבות התיאור שלך את החוויות שלכם מהימים האחרונים נזכרתי בשכנה שלי מילדות שהתקשתה מאד להכינס להריון ואז, אחרי לדה ממש טארומטית שבה ממש הצילו את התינוקת ממוות, היא לא הצלחה להניק. אני זוכרת אותה עומדת מולי ממררת בבכי ואומרת שהא מרגשה כמו מחלבה, היא מנסה לשאוב והקטנה צורחת ואין לה רגע בכלל להגיע אליה ולהיות אמא שלה וכו'. אז עזרתי לה להרפות מההנקה ולהבין שאפשר להיות אמא גם כשההנקה לא מצליחה. היום, בעקבות הדברים שאת כותבת כאן והדברים שכתבתן על הקשר בין הקושי להיכנס להריון והקושי ביצור החלב, אני מרגישה שקיבלתי זווית נוספת למה שאולי היה שם אז.

תחושות אשם הם כנראה משהו שנולד יחד עם יציאת העובר לעולם או יציאת השיליה. אנ זוכרת את עצמי אחר שהנקתי כשנה ותשעה חודשים את השלישי מרגישה האמא הכי גרועה בעולם כשהחלטת שאני מפסיקה להניק אותו. היו לי ציפיות נורא גבוהות מעצמי שאנק אותו עד גיל 18 בערך או לפחות 3-4. ואיזה מין אמא אני אם אני לא ממשיכה להניק אותו (כבר הייתי שוב בהריון) ואך אנ לא מרפדת לו את המעבר לתינוק הבא באמצעות ההנקה ולמה אחרות יכולות ואני לא וכו' וכו' וכו'. אני כותבת לך את זה כדי שתביני שאין לדבר סוף. אולי כדאי לחזור למילים הראושנות ולכתיבה שלך מראשית הבלוג הזה ולראות איזה פלא אתם מחזיקים ביד ומשם לנסות לשמוח בחלב שנתת ובכל דבר אחר שתמשיכי לתת !

שלום לך מיכל, אני קוראת חרישית מה באתר כמה שנים וכעסתי בין השאר אחרי הסיפור המרגש שלך. מעולם לא חשתי צורך לכתוב ולהתבטא כאן עד היום. אבל לנוכח סיפורך והדברים שאת עוברת אני מרגישה שחייבת לשתף אותך בסיפור שלי. לא בתור אמא (לשלושה שינקו- הקטנה בת כמעט שנה ועוד יונקת), אלא בסיפור שלי ושל אמי בתור תינוקת.

נולדתי כחודשיים לפני הזמן יחד עם תאומה שנפטרה מיד לאחר הלידה. (כנראה שחבל הטבור היה כרוך סביב הצואר). שקלתי קילו וארבע מאות ואחכ עוד פחות. היום זה נחשב פג שמן אבל אז הייתי בסכנת חיים.
כמובן שאז לא היתה עוד מודעות לכלום- לא לעור לעור, לא לחשיבות ההנקה ובכלל לא הרשו לאמא שלי לגעת בי. רק באצבע דרך איזה חור באינקובטור, ובטח לא לקחת לחבק ולחוש.
הוזנתי עם אני לא טועה דרך צינורית ואחכ
בעזרת בקבוקים. ככה מספר שבועות בבית החולים.
אחכ שוחררתי הביתה כשהרופאים מזהירים את אמי לבל תחלום אפילו להניק אותי וגם ככה אין סיכוי לזה אחרי חודשיים.
היא המשיכה עם הבקבוקים כשבצידם נתנה לי קצת את הפטמה כדי למצוץ , סתם , בלי איזו תקווה שזה יתפתח ליניקה.

למרבה הפלא לאט לאט התחלתי לינוק. אחרי זמן קצר אמא שלי זרקה את כל הבקבוקים לפח והניקה אותי הנקה מלאה עד גיל תשעה חודשים.
אחרי חודשיים של הזנה מבקבוק עברתי לציצי!
(חוץ מזה אמא שלי עברה שנתיים טיפולי פוריות עד שנולדתי- ואחר כך ילדה עוד חמישה ילדים כשאת האחרונים הניקה עד גיל שלוש ארבע)! (את האחרון ילדה בגיל 43)!
אני כותבת באופן אימפולסיבי בלי לישוב יותר מדי בין ההשכבות של הגדולים והנקה של הקטנה,
כי היה לי דחוף וחשוב לספר לך את הסיפור הזה. אני מקווה פשוט שתשאבי ממנו עידוד ושאולי לא צריך להספיד את ההנקה עדיין. במיוחד לאור הדברים האחרונים שנכתבו על כך שבקבוקים גומרים על ההנקה.

ומעבר לזה, ברור לי שתהיי אמא מצויינת ביו עם תניקי או לא. את נשמעת ונקראת כחומר מצויין לאמהות!!!
שתהיה לך המון בהצלחה- ועם או בלי הנקה, אני יודעת שתצליחי ותהיי אחלה אמא! עוד כמה חודשים תסתכלי אחורה ממקום אחר לגמרי..
אני שולחת לך חיבוק וברכות המון מעומק הלב על הולדת עלמה שחיכית לה כל כך. זה מאוד משמח ומרגש. ואל תשכחי שזה העיקר!!!!

ראיתי שיש כמה טעויות כתיב במה שכתבתי- לא הצלחתי להסתכל לפני השילוח- משום מה זה לא התאפשר באיי פון.
אז כמובן שלא כעסתי אלא עקבתי - לאיי פון אין מצב רוח כנראה... אני מקווה שאין יוצר מדי טעויות. כתבתי בשוונג ושלחתי מיד...

שבקבוקים גומרים על ההנקה
שבקבוקים לא בהכרח גומרים על ההנקה, ועם נחישות, אהבה והתמדה אפשר להתגבר גם על בלבול-בקבוק או בלבול-פטמות או בלבול-זרימה או מה שלא יהיה השם החדש של זה.

איזה סיפור מרגש, ירושלמית

אני שאבתי חלב חצי שנה עד שהבת שלי שנולדה חודשיים לפני הזמן התחילה לינוק... שווה שווה שווה.

יו קוסמת, איך זה קרה? זה נשמע לי גם כמו נס. אנא ספרי!

לילה לבן ובוקר של זעקות קורעות לב עבר על כוחותינו. כשכוחותינו זאת אני כי שחף לקח את המשמרת הראשונה בלילה, כי הוא עוד הולך לעבודה. הייתי מפרטת מה בדיוק היה אבל יש לי כל כך הרבה ערפל במוח וכל כך מעט זכרון עד שאני לא יכולה. בלילה היינו ערות יחדיו משתיים עד שש. לא כל הזמן בכינו, היו גם כמה רגעים נחמדים והפעם הלכנו לטייל עם המנשא שהוכח אמנם כיעיל להרדמות בתוכו אבל לא סוחב לאחר כך. בהאכלה האחרונה שלה אשכרה ניקרתי לה על הראש בזמן שהיא בהתה בי בעיניים כחולות יפות יפות. עיני שקד כאלה. היא דומה לסבתא שלי שהייתה מפורסמת בירושלים של ימי המנדט כ"יהודית היפה" ואף אחד מאיתנו לא ירש את היופי שלה במלוא הדרו, אלא רק קווים פה ושם, עד עכשיו, אולי. היא בטח תשתנה עוד 100 פעם.

אחר כך פשוט שמתי אותה לידי בזמן ששאבתי והיא אשכרה נרדמה. הרגשתי רגשות אשם איומים שאני רואה טלוויזיה בזמן שהיא נמה לידי אבל אז החלטתי שיש לי דברים הרבה הרבה יותר חשובים להרגיש עליהם אשמה וזה האוכל שלה שאני שואבת פה, היי! לתשומת לבה של העלמה. ואז הלכנו לישון. לשעה וחצי. רק שעה וחצי! זה לא נורא? ואז היא אכלה. ואז היא זעקה. מרה. ועשתה פיפי פעמיים וזעקה. מרה. ואמא שלה, בחוסר אונים מוחלט האכילה אותה עוד קצת. ואז היא זעקה. מרה. גוזל עירום, קטן וזעקן. ואז ישבנו על הכדור והיא נרדמה וכשהנחתי אותה בעגלה (כי רציתי לרדת איתה למטה), היא זעקה, מרה. וכשהכנסתי אותה למנשא, נחשו מה היא עשתה? ובכן, באופן מפתיע היא זעקה מרה. ואז פתאום התרחש נס, ישבנו על הכדור והיא אשכרה נרדמה, באפיסת כוחות.

התחושה שלי היא שאני כל כך לא יודעת מה היא צריכה עד שאני יורה לכל הכיוונים ורק מבלבלת אותה ואותי נורא. אבל אני פשוט ממש לא יודעת מה לעשות כשהיא בוכה ככה. בהנחה שהיא יבשה ושבעה זה מרגיש לי פשוט כמו התסכול בכל כך מובן של מי שלא מצליח להירדם. בעקבות הבוקר הזה הכתה בי ההבנה שאם אני ארצה להמשיך לשאוב ככה ולנסות להניק (מה שלא מצליח במובהק ב-24 שעות האחרונות... אבל אני עייפה מדי בשביל אפילו להתעצב על זה כרגע), אני אצטרך עזרה פשוט יומיומית לפחות עד סוף החודש הראשון לחייה. כרגע אחותי לא עובדת ואמא שלי בחופש הגדול אבל עוד שניה זה נגמר. אז מה עכשיו? לשלם למישהי שתבוא להיות איתי כל היום? אולי יש לכן רעיון או המלצה למישהי כזו? לא שתטפל בלולי, שתטפל בי! ובבית. ובכביסות האינסופיות וכל זה.

עכשיו אני אלך לישון בלי להרגיש אשמה על זה שלולי ישנה על הספה ואחותי משגיחה עליה. אני לא ארגיש אשמה כי: 1. אני עוד שניה מתמוטטת. 2. אשמה זה רגש חסר טעם. 3. אני אפצה אותה בגיל מאוחר. טוב, סתם. אל תסקלו אותי בכיכר העיר נשות באופן ועכשיו אני הולכת לישון.

הרגשתי רגשות אשם איומים שאני רואה טלוויזיה בזמן שהיא נמה לידי
מה? מה רגשות אשם קשורים פה? (בשיא הרצינות לא הצלחתי להבין). שמעי, יש משפט כזה, עם לידת אמא נולדים גם רגשי האשם. את בסדר. לא רק שאת בסדר, את ממש בסדר, ומעולה, ומתאמצת עבור מה שחשוב לך. give yourself a break.

מיכל, באיזו משאבה את משתמשת?
האם יש לך דגם לקטינה של חברת מדלה עם ערכת שאיבה דו צדדית?

מה? מה רגשות אשם קשורים פה?

כי.. טלוויזיה? טלוויזיה??? שתרצד לה מעל הראש? היא כה קטנה!

האם יש לך דגם לקטינה של חברת מדלה עם ערכת שאיבה דו צדדית?

כן. בהחלט. אבל אני לא משתמשת בערכה הדו צדדית כי אני סוחטת תוך כדי.

אבל היא ישנה!!!
(אני יודעת, אני יודעת, זו תקופה לא נורמלית עם פרספקטיבה לא נורמלית. לשאוף, לנשוף, לשאוף, לנשוף)

לשלם למישהי שתבוא להיות איתי כל היום? אולי יש לכן רעיון או המלצה למישהי כזו? לא שתטפל בלולי, שתטפל בי! ובבית. ובכביסות האינסופיות וכל זה.

כןןןןןןןןןןןןן!
כתבתי את זה כאן איפושהו למעלה- זה פשוט לא אנושי (!!!!) להישאר לבד במצב הזה.
לי היה שכל, או יותר נכון, הצלחתי לקום על הרגליים ולהביא את עצמי לפרסם מודעה רק כשהגענו לגיל 9 חודשים.
אני מתחרטת על כל יום שעבר שסבלתי לבד בבית.
לקח לי זמן להבין שהעובדה שאני בבית, לא עובדת ו"רק" עם ילד אחד, לא מבטלת לי את הלגיטמיציה בצורך בעזרה.

הילד קורא לי- שולחת

מה עם חברות?
אין לך חברות שלא עובדות, או עצמאיות שיכולות להיעדר ולבוא לעזור לך קצת?
עוד מעט הילדים (אלה שלא בחנ"ב...) עפים מהבית ויש נשים שמתפנה להן לא מעט זמן

אני למשל הבטחתי לחברתי (שילדה כמה ימים אחרייך) שבספטמבר אבוא להיות איתה לפחות יום בשבוע בזמן שבעלה בעבודה. אותה חברה גם לא התביישה וסימסה לכל החברות שלה הזמנה לעזור לה כפי יכולתן. כל הכבוד לה, ככה צריך.

בלילה היינו ערות יחדיו משתיים עד שש. לא כל הזמן בכינו, היו גם כמה רגעים נחמדים והפעם הלכנו לטייל עם המנשא שהוכח אמנם כיעיל להרדמות בתוכו אבל לא סוחב לאחר כך. בהאכלה האחרונה שלה אשכרה ניקרתי לה על הראש בזמן שהיא בהתה בי בעיניים כחולות יפות יפות. עיני שקד כאלה.
הרגשתי רגשות אשם איומים שאני רואה טלוויזיה בזמן שהיא נמה לידי
מיכל, זה תיאור מדויק של הלילות שלי בשבועיים-שלושה הראשונים, מינוס הטיול עם המנשא, טיול? בלילה? לא היה לי כוח לזוז מהספה אפילו לעשות פיפי? את שאקלית רצינית את...)
אותי הטלוויזיה הצילה מלהירדם איתה בידיים, אז אחרי יומיים שלושה הפסקתי להתבאס מזה שאני רואה טלויזיה מעל תינוקת בת שבועיים כי פשוט שמחתי שיש משהו שעוזר לי להישאר ערה...
לא יודעת למה זה בהתחלה ככה, אני חשבתי שאולי כואבת לה הבטן, אבל אולי פשוט היא היתה צריכה להתרגל לעולם הזה, כולם אומרים שבהתחלה הם ערים יותר בלילה, והבכי, הבכי נראה לי חלק מההתאקלמות הזו שלה וגם התאקלמות שלי לטיפול בה.
מיכל, את נהדרת נהדרת, הכל נשמע רגיל קשה קשה קשה אבל רגיל (לא יודעת, לי עזר מאד לדעת שכל הדבר הזה הוא נורמלי, לא קורה כאן שום דבר יוצא דופן, אני לא אמא גרועה במיוחד, אני פשוט מתרגלת...)
give yourself a break ופשוט תשני בכל רגע שאפשר ושאת מצליחה (אני הרבה פעמים לא הצלחתי להרדם גם כשנתנו לי על אף העייפות המטורפת, המוח פשוט לא הפסיק לעבוד).
ולגמרי לשלם למישהי שתבוא להיות איתי כל היום !!!

טיול? בלילה? לא היה לי כוח לזוז מהספה אפילו לעשות פיפי? את שאקלית רצינית את...)
אני בקושי יצאתי מהבית בחודש הראשון, לגמרי שאקלית.

וגם אני ראיתי טלוויזיה והרגשתי אשמה מאוד, זה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות כדי לנוח קצת.

נכנסת מהר אחרי נייתוק ארוך מהאינטרנט, רק בשביל להוסיף לעידוד.
קודם כל המון מזל טוב להולדת הגוזל.

שבקבוקים לא בהכרח גומרים על ההנקה, ועם נחישות, אהבה והתמדה אפשר להתגבר גם על בלבול-בקבוק או בלבול-פטמות או בלבול-זרימה או מה שלא יהיה השם החדש של זה.
ילדתי (ואני) היא עוד הוכחה לכך.
אצלנו גם היה מוצץ ובקבוקים מהרגע הראשון שלצערי היה בפגיה. כאבים בפיטמה בכל התחברות שלא ידעתי איך אני הולכת להמשיך עם זה. המון שאיבות (אולי פעמיים או שלוש נשברתי ונתתי תמ"ל מיוחד לפגים, אבל בפגיה אני יודעת שהם השתמשו בזה ללא ידיעתי).
למרות כל זאת בסביבות גיל שלושה חודשים הגענו להנקה מלאה.
היום, שלוש שנים אחרי זה נשכח.
הכל אפשרי.
מאחלת לך המון הצלחה.

אם ילדה

תפילה_לאם

לשלם למישהי שתבוא להיות איתי כל היום?
בוודאי.

והבכי -
גזים???

מיכל, את נהדרת נהדרת, הכל נשמע רגיל קשה קשה קשה אבל רגיל

ועוד שאלה: את מסוגלת לשאוב ולהיניק בו זמנית? אני מצאתי שיש בזה כמה תועלות: חיסכון בזמן וגם ערור חזק יותר של רפלקס השחרור, שמקל על השאיבה מצד אחד (פשוטו כמשמעו

) ומקל על היונקת מצד שני.

לא רציתי להכביר מילים על סיפורי ההנקה/ שאיבה שלי, כי חששתי שזה יתפרש כהטפה או יתסכל, אבל כשקראתי את תגובתך לקוסמת, התרשמתי שאולי זה דווקא יחזק אותך. אם תרצי - אספר.

אני רוצה, תפילה. אנא ספרי. פה ממש חלה הידרדרות רבתי בעניין היניקות וזה חבל כי כל פעם שהיא יונקת אפילו שלוש דקות יש לי עלייה מטורפת בכמויות. אז להניק ולשאוב בו״ז זה ממש גדול עלינו, מיומנות שאין לנו עדיין כי שתינו עוד לא ממש למדנו לינוק ולהניק.

תפילה_לאם

מגיבה מהסוף להתחלה.

אז להניק ולשאוב בו״ז זה ממש גדול עלינו
שלא תחשבי שעשיתי דבר כזה עם בכורתי, בטח לא בגיל של עלמה, אבל אולי בסיוע של מישהו. נגיד, בנז מצמיד לך את המשאבה, ואת מתעסקת בלהיניק. (אם כי מודה שאני די התפדחתי לשאוב אפילו ליד בעלי. פרתי מדי.)

כל פעם שהיא יונקת אפילו שלוש דקות יש לי עלייה מטורפת בכמויות.
באמת! וואו, זה מדהים. (ואכן יש הגריין של בשמת, שאומר שלא נבראנו להיניק משאבה... כמה נכון. במובן מסוים נראה לי שמשאבה יכולה לצמצם את הכמויות לא רק בגלל סוג השאיבה השונה מיניקה אלא פשוט מעצם העובדה שיש בנו רתיעה מלהניב חלב אל תוך הדבר הזה.)

הידרדרות רבתי בעניין היניקות
אוי, למה? תסבירי לה שזה לטובתה גם בטווח הקצר של רגע היניקה וגם בטווח הארוך של המשך הייצור!

כבר מספרת לך על ההנקה ועל השאיבה בעודי

, אבל מתזכרת לעצמי לספר לך גם על החליבה.

אז ככה:
כשנולדו התאומות בשבוע יפה (38) ובמשקלים שונים כל כך (2060 גר' מול 3230 גר'!!!), קיבלתי את נפרטיטי ("השמיינע" מביניהן) לביות. אנסטסיה הושארה בתינוקייה מסיבות שונות, ובין השאר אסרו עלי להיניק אותה מחשש שהיניקה תהיה עבורה מאמץ גדול מדי ושהיא תתעייף ולא תאכל די. כמה יכולתי להילחם בזה, כשהמערכת כל כך חכמה ויודעת ובטוחה בעצמה, ואני רגע אחרי לידה ומטופלת בתינוקת נוספת (ותובענית למדי)? עוד סיבה הייתה שהיא הייתה מחוברת לערוי סוכר (דקס?), והיה קשה להיניק אותה עם הצנרת.
וכך יצא שבעיקר הייתי עם נפרטיטי והינקתי אותה ומדי פעם ביקרתי את אנסטסיה.

ילדתי בלילה שבין חמישי לשישי. התפקסתי על חדר השאיבות של בית החולים רק במוצאי שבת. עד אז ניזונה אנסטסיה מתמ"ל. בשאיבה הראשונה הצלחתי להפיק כמות קטנטנה לאחר שאיבה שנראתה לי ממושכת. הערכתי את הכמות ב-5 מ"ל, ושיערתי שהאחות בתינוקייה תגיד שאין טעם לנסות להאכיל אותה בזה, כי עצם העברת החלב מכלי לכלי כבר לא תשאיר כמעט כלום. בפועל נחתתי על אחות מקסימה, שאמרה ששאבתי כ-2 מ"ל (את קולטת!!! 2 מ"ל! ברגע שהיא אמרה את צנח לבי, והיה לי ברור שהיא לא תקבל את החלב). ואז... האחות העבירה את החלב לפטמה של בקבוק ונתנה לקטנטנה את מנת חלב האם הראשונה שלה! כמה שמחתי!
אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה שהינקתי אותה, אבל זה היה כנראה לא הרבה אחרי כן, ולגאוותי ולשמחתי שקילות ה"לפני" ו"אחרי" הראו שהיא ינקה יותר מאשר אכלה מבקבוק (20 גר'/ מ"ל, נראה לי).

יצאנו הביתה בגיל חמישה ימים. אני לא זוכרת את כל הפרטים ואת כל הרצף, אבל בסך הכול שתיהן ינקו בשמחה אלא ש... לא עלו טוב במשקל. אנסטסיה השתחררה במשקל 1990 גר'. אני חושבת שיצא לאורך כמה שבועות שהן עלו לסרוגין: פעם זו מגיעה לרף של טיפת חלב ופעם זו, כנראה כיוון שבכל פעם שאחת מהן לא עלתה די במהלך השבוע, הקפדתי להיניק אותה יותר בשבוע שלאחר מכן עד השקילה הבאה... מצב הרוח שלי היה גרוע וה"עצות" של חמותי, שבאה לעזור לי וליוותה אותי לטיפת חלב, לתת תמ"ל לא חיזקו אותי במיוחד.
עד מהרה יצרתי קשר מחודש עם יועצת ההנקה שנפשה אתנו עוד לפני הלידה כדי ללמד הנקת תאומים. (בפועל לא הינקתי אותן הרבה יחד בתקופה הראשונה.) בעצתה התחלתי לשאוב ולשאוב כדי לוודא שהן מקבלות די חלב. פעלנו לפי הנוסחה של כמות יומית של לפחות 150 מ"ל לכל ק"ג ממשקל הגוף. ערכנו רישום יומי מסודר במחברת וסיכמנו את סך הכמויות. זה היה מעין משטר מטורף שכזה, ובהחלט גייסנו די מהר עזרה בתשלום.
באותה התקופה - בערך עד גיל חודשיים או שלושה - לאורך היום הן בוקבקו כמעט כל הזמן, ובלילות (כשלאף אחד לא היה כוח) הינקתי בשכיבה. אני זוכרת את עצמי חלשה כל כך שהרגשתי כאילו אפילו בשכיבה אין לי בכלל טונוס. בעלי היה מביא לי אותן, והמשיך בכך עד גיל שנה.
בסופו של דבר, העלייה במשקל התחילה להתייצב. מעניין שהן לא עלו תמיד לפי הגרפים (מן הסתם אלה לא היו גרפים של תינוקות יונקים, אבל באמת שלפעמים עלו קצת מאוד או אפילו נשארו באותו המשקל!), אפילו כשיכולנו לראות בכתובים שהן אכלו את הכמות הנדרשת ויותר ממנה. אולי בגלל פליטות מרובות.
עכשיו מגיע הקטע הרלוונטי בסיפור... (או שבעצם העובדה שאנסטסיה הסכימה לינוק כשהצעתי לה על אף הנתק הממושך בינינו בהתחלה היא הקטע הרלוונטי ביותר בסיפור?)
כשראינו התייצבות, הנחתה היועצת לחזור להנקה בלעדית (עד שיצאתי לעבודה שאז חזרתי לשאוב - ובעצם עוד הרבה לפני כן חזרתי ללימודים ושאבתי - אבל הכוונה הייתה הנקה בלעדית כשאני נמצאת). וזה היה מפחיד! הן התחברו בלי בעיה וינקו, מה שלפי היועצת היה פלא, ואז לא ידעתי להעריך זאת, אולי בגלל ההנקות הליליות. מה שהיה מפחיד הוא שפתאום לא היה לי רישום מדוקדק של הכמויות, וכל הזמן חששתי שאין לי מספיק חלב. היה גם איזשהו שלב שרופא הילדים רשם לנו איזו אבקה מעשירה והמליץ להוסיף אותה לחלב השאוב. אבל... סוף טוב הכול טוב הן ינקו עד גיל שנה וחצי (שאז כבר הייתי בחודש שלישי עם לאונרדו)! ואמנם העלייה של אנסטסיה במשקל לא הייתה מדהימה, אבל רק היום עוד נשקלה אצל רופאת הילדים, כך שנראה שהצורך במעקב גדילה מתמשך לא קשור לתוצרת החלב שלי...
<יצא ארוך!>

ובעניין החליבה הידנית:
כשברתולומאוס נולד נשמעה מפי הצוות איזו טענה על נשימות מהירות מדי. לא ברור לי אם זה היה סתם איזה חשש שלהם בגלל דיווחי על זיהום בשליה בלידת התאומות (סיפור בפני עצמו) או שהיו דברים בגו. בכל אופן, שעות ספורות לאחר לידתו הועבר הילדון לטיפול נמרץ בפגייה. האכלה דרך הפה נאסרה ליממה, אם אני זוכרת נכון. הבנתי שהוא יוכל לקבל חלב אם בבקבוק מאוחר יותר (נמצא באינקובטור מועשר בחמצן), אבל המאוחר יותר היה שבת, כי ילדתי ביום שישי. הלידה הייתה בחמישה לשמונה בבוקר, וההסבר על הקפדה על סטריליות בשאיבה לפגים נתקבל ביום שישי לקראת אחת בצהריים. את חנות "יעל" בבית החולים, שאליה הונחיתי להגיע על מנת לקנות את ציוד השאיבה הסטרילי שבלעדיו אין נותנים לפגים את החלב השאוב, סגרו לפני שהספקתי להגיע אליה... בצר לי התחלתי בשבת בבוקר לחלוב את עצמי לתוך צנצנות זכוכית מעוקרות קטנות מהפגייה, ולמרבה הפלא הצלחתי יותר מפעם לפעם. למיטב זיכרוני, כשהשתחררנו הביתה (ביום שני או שלישי) כבר לקחתי אתי מאגר קטן של חלב להקפאה בבית.
וגם הקטן הזה בעצם הספיק להתחבר אלי בחדר הלידה לזמן קצר (מה שלתאומות לא ניתן כלל), ואחר כך הופרד ממני לטובת קופסת פלסטיק ובהמשך בקבוק. כשהרשו לי לראשונה להיניקו, זה היה תוך הסבר מפחיד, שאם המכשור יצפצף, ההנקה תופסק מיידית והוא יוחזר לאינקובטור. דמייני הנקה בסיטואציה כזאת (וזה עוד לפני שהזכרנו את החלל הגדול והקר ומלא האינקובטורים והמצפצפים סביבי ואת החוטים המשתלשלים מהאפרוח שלי).

אבל... הוא ינק בשלום! (ושוב, רק לאחרונה בעקבות דיון של מאי עם בשמת בדף שלה למדתי להעריך את הנס!) ובנקות הבאות למדתי להסתכל במוניטור ואם ראיתי שינויים לרעה בערכי הדופק או הסטורציה, למדתי להרפות את הכתפיים ולהיטיב את נשימתי, כי גיליתי קסם מופלא שברגע שאני עושה זאת, המדדים שלו משתפרים מיד!
(והוא ינק עד גיל שלוש וחודשיים, עת נגמר לי החלב בהריונה של אזמרלדה.)

מיכל!!!
ניצלתי את הרשות שנתת לי לאיזו תרפיה בכתיבה... אני מקווה שאת לא מתחרטת, ושסיפוריי ינסכו בך תקווה, ובעיקר אני מאחלת לך שבהמשך תוכלי גם את לכתוב סיפורים מופלאים עם סוף מעודד בחזית ההנקה.
(ובכל מקרה, גם אם ההנקה תהיה קצרה יותר משקיווית, אני בטוחה שבסיפורים שלך יהיו הרבה הנאות והצלחות. @})

הוי מיכל! לא זו בלבד שהנקתי קילומטראז' רציני מול הטלביזיה, אני גם זוכרת שהקטן היה צריך פיפי בול על מנגינת ההתחלה של איזו טלנובלה מצופלחת...
וכל החודשים הראשונים עם הקטן, הדבר היחיד ששמר על שפיותי במצב שהוא צרח ובכה כל הזמן אלא אם כן הלכתי איתו הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב (יש חריץ בבלטות לדעתי מהמסלול הזה...) - זה שצפיתי במשהו תוך כדי הסיבובים האינסופיים האלה.
רק שתביני, הייתי אחרי שמירת הריון של חודשים.
בקושי יכולתי ללכת.
והוא צרח ובכה ככה שלא היתה לי ברירה S-:
יש תינוקות שקשה להם, להתרגל לעולם.

מתפקדת. הנקתי מול הטלויזיה המון. את שלושתם. עם הגדולה שלי הייתי יושבת כל ערב בשעה שבע באופן קבוע מול בובה פראית ומניקה אותה עד איזה תשע בערב. זה היה ממש טקס.
וגם רציתי להגיד שעד גיל חודש בערך מבחינתם אין בכלל הבדל בין לילה ליום.
אז אם היא ישנה על הספה ומשגיחים עליה זה ממש מעולה שתלכי לישון גם את.
כמה שיותר!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתפקדת במניקות מול הטלויזיה.
שעשועונים, תוכניות איכות, מה שיש

מה שהיה לי הכי קשה בחופשת הלידה הראשונה (וגם בשנייה בעצם. אח"כ התרגלתי), ובכלל לא הייתי מוכנה לזה, זו הבדידות בחלק גדול משעות היום. יום אחר יום.
ומזל שהיתה לי טלביזיה, ומזל של כולנו שיש גם אינטרנט. וגם- הקיץ לקראת סופו ובקרוב יהיה נעים יותר לצאת לרחוב או לפארק ולהכיר אימהות אחרות. או סתם לראות בני אדם ולא רק טלביזיה. אבל אין שום רע בה אם זה מפיג לך איזשהו קושי. הקלי על עצמך בכל דרך!

טלביזיה - ברור!

מעולה שיש לך לקטינה. היא עוזרת ליצר חלב אם יש מאין... תמיד תשאבי את כל מה שיוצא, ותמשיכי עוד כמה דקות "על ריק", כדי לעודד את ייצור החלב.
אני מאד ממליצה לנסות את השאיבה הדו צדדית, משום שהיא גוזלת חצי מהזמן, וזמן זה אחד המצרכים היותר יקרים כרגע.
באיזשהו שלב למדתי להשעין את שני הבקבוקים על הרגליים, וללחוץ עם הידיים על הציצים.
אה, ולשאוב מול המחשב. את שני הציצים בו זמנית, להקליד וללחוץ על השד. בחיי! יש לי סרט וידאו שצולם ללא ידיעתי, כשבעלי לוחש ברקע משהו על המאלטי-טסקינג המצולמת.

חיבוק, מיכל, זו תקופה כל כך קשה, ואינטנסיבית, ומטלטלת.

קחי עזרה בכסף. מישהי שתגיע כל יום לשעתיים ותביא את הבית למצב 0. לא חברות. עזרה בכסף שתהיה קבועה ולא תלויה בשום דבר.
אני שאבתי חלב חצי שנה וגם טיפונת הנקתי והיה קשה לפגית שלי דאז לינוק כי היא התרגלה לבקבוק בפגיה לצערי...הדבר הכי מדהים ובאמת ניסי היה שכבר הכרזתי אחרי חצי שנה
שאני נשברת וקונה מטרנה בדיוק למחרת היא התחילה לינוק ולאהפסיקה שלוש שנים כמעט..
מנוחה מוחלטת מייצרת חלב...כדורי חילבה עזרו לי מאוד וגם "חלברב" אני לא יודעת אם זה היה פלסבו אבל זה עזר...תשאבי מול טלווזיה, מול אינטרנט מול הכל העיקר שתשאבי.
יועצת הנקה טובה אני לא יודעת אם לקחת אבל אותי הצילו שתיים לגמרי וזה היה כבר בילדים השני והתאומים אחרי שהנקתי כבר המון שנים עדיין הייתי צריכה יעוץ עזרה ותמיכה!
אם את חושבת שהיא רעבה ואין מספיק חיתולים תני לה תחליף. ועדיין תשאבי ונסי להניק אחרי זה. אחרי תחליף היא יכולה לנוח שלוש שעות בלי לאכול (זו יציקה שחבל על הזמן...) אבל בזמן הזה תשכבי לנוח ותייצרי עוד חלב.
אל תתיאשי...זה משהו חברתי ותרבותי ולפעמים קשה לעשות את החיבור הכל כך טבעי וראשוני. כשהיא תתחבר ותלמד זה לך כל כך קל וכייף שאת תשכחי את כל התקופה האפלה הזאת...
זה עובר זה עובר זה עובר.....הכל זמני...והמרגיעון (ידיעה פנימית לא נקנת - היא מתגלה).

מיכל, כתבת לפני 3 ימים (בצער? אכזבה? כאב?) ועוד עניין הוא שהיא ישנה הרבה הרבה יותר טוב בלעדיי!
בכורתי ינקה בקלות, אבל בכתה בערבים המון המון המון במשך 10 ימים, ואז גילית לתדהמתי שהיא לא רוצה מנשא, ולא טיול לילי, ולא כדור פיזיו, ולא ולא ולא.
היא פשוט רוצה לישון.
לבד.
לא גוף על גוף ולא עור על עור, לבד.
היום, כשהיא בת 4.8 היא באה אלי בלילות למיטה ומתחפרת בתוכי: זזה ומזיזה אותי עד שהיא מרגישה שכמה שיותר ממנה נוגע בי ומחובק בתוכי וככה היא נרדמת בלי לזוז.

ועוד משהו אחד:
אל תשכחי לנשום.
כן כן, לנשום.
לעצור כל פעם שהחיים ביחד עם עלמתך מרגישים אינטנסיביים מדי ולנשום עמוק.
זה חשוב, וקל לשכוח את זה, והתחושה שיש לי מהקריאה כאן שאת לא נושמת מאז הלידה.

זו תקופה קשה! והיא עוברת. וזה טבעי. ונורמאלי.

נשמת עמוק? אפשר לקחת עוד שאיפה אחת. זה חינם ויעיל.

כתבו לך מיליון עצות נפלאות, אז אני רק שולחת חיבוקים ותמיכה ותעודת אחריות שקובעת באותיות קידוש לבנה ובאופן חד משמעי שאת אמא מעולה ונהדרת, שעושה בדיוק את הדבר הנכון בכל רגע, ועוד מעט אפילו תוכלי לישון! כמה וכמה שעות! בכל לילה!
וטלויזיה. לגמרי טלויזיה. או במקרה שלי: עונות שלמות של סדרות מול המחשב (מה שהפך מהר מאד להנקה בכפיה בשל הרצון העז לראות עוד ועוד פרקים).

דימוי שעולה לי על תחילת ההורות:
זה כמו לקפוץ למים עמוקים (או כשדוחפים אותך...) בלי לדעת לשחות.
אז נכון שלשחות זה כיף, אבל לא ככה.
אז בהתחלה פשוט חשוב לשרוד. כל הכלים כמעט כשרים וכל התנועות (כולל טלביזיה, אם זה טוב לך).
לאט לאט העיניינים מתארגנים, התנועה הופכת חלקה יותר, ובסוף את יכולה להדגים סלטות תוך כדי טיגון ביצים או דברים מסובכים אף יותר.

אני קצת מעדכנת מהשטח בעינייני הנקה וזה. היום פגשנו שוב את עדי יותם הנפלאה. (תקציר הפרקים הקודמים: פגשנו אותה בפגישה של ללל שבה סערתי כולי, התייפחתי על כתפו של בנז ובאופן כללי התנהגתי כמו אישה שילדה לפני ארבעה ימים ולא מצליחה להניק.)
היא התוותה את אותה תכנית שבעצם היא הציעה לי כבר אז, אלא שעכשיו לא היה לי ערפל במקום מוח והצלחתי לקלוט. (מנפלאות השינה!) אז ככה: קודם כל, להמשיך בניסיונותי להשיג מרשם למוטליום. הרופאים השמרנים במאוחדת עושים לי בעיות, שזה ממש לא לעניין, אבל אין לי כוח לזעום עכשיו. עדי אמרה, ובצדק, שהרופאים לא מבינים את החשיבות הקריטית של הנקה. כאילו הנקה זה משהו חביב שעושה מי שמצליחה, למרות שההשלכות של הנקה או אי הנקה לטווח הארוך הן משמעויות מאוד.

חוץ מזה אני ממשיכה במשטר השאיבות האכזרי שלי. עוד הצעה של עדי היא שאני לא אתן לעלמה את הבקבוק ובאופן עקרוני שמי שמאכיל אותה בבקבוק יעשה את זה באופן מאוד קונקרטי. הבעיה שמי שמאכיל אותה בבקבוק הומה כל כולו כמו יונה ברגע שהילדה בידיים שלו ולא מפסיק להינמס לשלולית אבא מאוהב. אחרי שהיא תקבל בקבוק, רק אז לתת לה ציצי, ולעשות את זה בצורה הכי נעימה שיש. אני ושחף הוספנו שלב ביניים של החלפת חיתול כי גוזי גוזל מבצעת את הגרסה שלה ל"שריפה, אחים, שריפה" בכל פעם שמחליפים לה חיתול או מלבישים אותה ואז הציצי הוא ממש חוויה נפלאה של נחמה. גם הרופא היום בבוקר וגם עדי היו מלאי התפעלות מהדרך שבה עלמה מבטאת בקול ברור ורם את תחושת העוול העצומה שהיא חשה והכינוי שלה בבית הוא, כמובן, "הקוזאק הנגזל". דרך אגב, בספר של הלוחשת לתינוקות היא מתאימה בול לטיפוס התינוק הרטנוני, מה שהיה יכול להיות מבאס אלמלא היא הייתה כל כך מתוקה ומצחיקה.

עדי אמרה שבאופן ריאלי היא יכולה לראות איך נגיע להנקה חלקית. אוקיי. גם טוב. מקבלת. הייתי מעדיפה אופק טוב יותר, אבל אני מבינה את זה. היא גם אמרה שנדפקנו בבית החולים, שאם הייתה איתי מישהי צמודה שהייתה שולחת אותי לשאוב ממש מההתחלה, הדברים היו נראים אחרת. וגם אם הלידה הייתה אחרת, הדברים היו נראים אחרת. אוקיי. זה לא משנה עכשיו, אז אני מנסה לא להתמרמר על מה שהיה אלא רק להסיק מסקנות ללידה הבאה.

הבעיה היחידה בתכנית של עדי היא שהיא לוקחת בחשבון שבאמת אני לא אעשה כלום כלום כלום מלבד להתעסק בהזנת הקטנה. והיא מניחה שתמיד יהיה איתי מישהו בבית. זה שיתן את הבקבוק ויעסוק בכל המסביב. אבל הרי זה לא יקרה, מתישהו אני אשאר לבד ואז מה? אני מקווה שעד אז המוטליום יתחיל לעזור בגדול וגוזלינו הקטון תהיה כבר מוכנה לתת לציצי קצת יותר צ'אנס. אני מקווה שלפחות אני אסגור חודש עם עזרה מסביב לשעון. אני מקווה שאני אמשיך להרגיש חזקה ואופטימית כמו ברגע זה, אבל תכלס עם נטייתי למצבי רוח אני קצת בספק אם זה יקרה.

ושאלה / התייעצות. אני יודעת שרובכן מניקות לפי דרישה אז אולי זה לא רלוונטי, אבל הייתן מעירות להאכלה? גוזי ישנה כבר עוד מעט ארבע שעות ואני חוששת שהיא תקום מורעבת מדי ואז ממש אין סיכוי להניק אותה. מצד שני, רחמים עליה. שתישן. לא יודעת, מה אתן אומרות?
אה! ועוד שאלת סקר: אתן עושות אמבטיה כל יום?

גוזי ישנה כבר עוד מעט ארבע שעות ואני חוששת שהיא תקום מורעבת מדי ואז ממש אין סיכוי להניק
קחי אותה אלייך כשאת בלי חולצה ותספקי תנאים שיאפשרו לה להתביית על השד אפילו תוך כדי שינה.

אה! ועוד שאלת סקר: אתן עושות אמבטיה כל יום?
הילד חגג בדיוק יומולדת 12 (-: ובדיוק העתקנו את כל הסרטים מהלידה והשנה הראשונה של הבכורה שנולדה גם היא בדיוק לפני 17 שנה (-: (ימי ההולדת שלהם בהפרש של שבוע והשנה העברי שלה נפל על הלועזי שלו...) אז בתור אחת שילדה בסוף אוגוסט בת"א - ממש ממש לא. למעשה עם הקטן כבר החכמתי לגמרי. לדעתי רחצנו אותו רחצה מלאה פעם ראשונה בגיל חודש או משהו כזה.
שטפתי תוסיק בכיור אחרי קקי, ככה מתחת לברז.
ניגבתי פנים וקפלי צוואר אם הרגשתי שצריך.
הם לא צריכים את זה.
אם בנז נהנה מזה, יופי, אפשר להרשות לו P-:

בקשר לפי דרישה: מה שבשמת וגו
אני בעצמי קצת בלבטים לגבי זה... אני עושה אחת ליום לפני השינה שלי ״הנקה בכפייה״: מזיזה את קטני למקומה לצידי ומציעה- מגישה לה פטמה, מתוך נוחות שלי (להניק כדי להירדם

)
תמיד את יכולה רק לתת לה לרחרח/ ללקק ולבדוק נכונות. קרבה של פטמה שלך לפה שלה בכל מקרה תעזור לחלב להיווצר, לא?

אמבטיה- חס וחלילה יש מספיק פרוייקטים.
אם ורק אם שני אנשים (שאחד מהם היא גוז) חפצים ונהנים מכ-ל התהליך כולל הלבשה/ הפשטה.
אני עושה לה עכשיו כל יום טבילה במי אפסיים באמבטיה, אבל השמנמודה שלי היא יצור ימי שכזה

הולכת להניק בכפייה

אנחנו דווקא הקפדנו לעשות אמבטיה יומית לשלושתם ממש מהתחלה הרגשנו שזו חוויה נעימה לכולם. מה שכן, השתמשנו בטאמי-טאב, מין דלי שמדמה את התחושה ברחם. שלושתם מאוד אהבו להיות בפנים והיה לזה אפקט ממש מרגיע.

רק אם לא עושים אמבטיה כל יום אז צריך ממש לשים לב לקפלים של הצוואר שיכולים ממש להפצע מכל מיני שמצטברים שם (חוץ מהטוסיק שזה מובן מאליו).

לגבי הפחד מהתכנית של עדי אני די בטוחה שזאת תוכנית לשבוע שבועיים הקרובים ולא לנצח. אולי שווה לדבר איתה על זה...
כי דברים מאוד משתנים עם הזמן

הייתן מעירות להאכלה?
את לא רוצה/צריכה לישון? לא הגוזל, את! לא מבינה למה להעיר. כן מסכימה עם "הנקה בכפייה" - להציע לה ציצי לפני השינה.

אתן עושות אמבטיה כל יום?
רק כשזה כיף. כלומר לא בשבועות הראשונים.

תפילה_לאם

ואז הציצי הוא ממש חוויה נפלאה של נחמה.

וגוזלינו הקטון תהיה כבר מוכנה לתת לציצי קצת יותר צ'אנס.

המשפט הראשון שציטטתי הוא בעיניי נקודה של אור שהתחדש והפציע, כי מוקדם יותר כתבת על בכי וכעס כשאת מנסה להיניק. זאת תפנית של מאה ושמונים מעלות לצד החיובי.
ולכן נראה לי שגם המשפט השני בדרך להתאמת.

שבוע טוב, מיכל!

על האמבטיות: יש לחץ סבתאי מוגבר לעשות אמבטיה כל יום. אבל צריך לציין שהסבתות גם לא מבינות למה שחף לוקח את גוזי לעשות בכיור ופוחדות שגוזי תתרגל שכל הזמן היא על הידיים והייתה קשה להן המחשבה על המיטה שמחוברת למיטה שלנו... בקיצור, סבתות כבודן במקומן מונח, אבל מי חשב שהן יהיו כאלה נדג'סיות? גוזי נורא סובלת באמבטיה, זה בכלל לא כיף בשבילה ואני מצידי הייתי פותרת אותה מכל העסק ואולי רק שוטפת מקומית את הקפלים שלה. לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה.

_הייתן מעירות להאכלה?
את לא רוצה/צריכה לישון? לא הגוזל, את! לא מבינה למה להעיר._

צודקת אפרת. אבל בכלל נראה לי שאני בכזה טירוף קורבני שזה ההמשך שלו. הרי אם אני קמה לתת בקבוק (בערך חצי שעה), מנסה להניק (רבע שעה של יסורים) ואז שאיבה (40 דקות בערך) ואז מרדימה את הגוזל (בין חמש דקות לשעה), לא נשאר לי יותר מדי זמן לישון או לאכול בין מחזור אחד למשנהו. מזל שהיא ישנה לפעמים יותר משלוש שעות ושאבא שלה הוא כזה פרטנר אדיר.

ההנקות הולכות קשה או נכון יותר, לא ממש הולכות. החלטתי לתת לזה מסגרת זמן כלשהי ואם זה לא ילך, לוותר בלב שלם. הפחד הלא רציונלי שלי שאם לא אניק היא בעצם לא תדע שאני אמא שלה התברר כלא נכון. היא יודעת, בידיים שלי היא נרגעת ואנחנו עדיין חולקות טיולים וסיפורי אהבה וההאכלות ושינות משותפות והולכות ונקשרות זו בזו. היא הבת שלי ואני אמא שלה.

אז למה בעצם אני לא מוותרת? בגלל שהרגעים שהיא כן מתחברת, נדירים ככל שיהיו, גורמים לי המון אושר. אני לא מוותרת מניעים אגואיסטים לחלוטין, בכנות אני אומרת. ויש פה גבול דק שצריך לצעוד עליו, כי עלמה לא אשמה בכלום ואין סיבה שחווית האכילה שלה תמיד תסתיים באקורד צורם של תסכול. אני חושבת שעד סוף החודש הראשון של חייה אני אכריע לכאן או לכאן. אם יהיה שיפור משמעותי, מה טוב. אם לא, אז נניח לזה ונפליג לדרכנו המבוקבקת ואת תהליך האבל שלי על ההנקה (כמו גם על הלידה) אני אעבור עד שאצא בצידו השני.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הפחד הלא רציונלי שלי שאם לא אניק היא בעצם לא תדע שאני אמא שלה התברר כלא נכון. היא יודעת, בידיים שלי היא נרגעת ואנחנו עדיין חולקות טיולים וסיפורי אהבה וההאכלות ושינות משותפות והולכות ונקשרות זו בזו. היא הבת שלי ואני אמא שלה
@} @} @}
כמה נפלא. כמו מנגינה.

אני לא מוותרת מניעים אגואיסטים לחלוטין, בכנות אני אומרת
האגואיזם האימהי המבורך. האבולוציה הייתה צריכה לדאוג לתגמל אותנו איכשהו על הנקה, שממש נרצה לעשות את זה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משתתפת חדשה עלק P-:

הפחד הלא רציונלי שלי שאם לא אניק היא בעצם לא תדע שאני אמא שלה התברר כלא נכון. היא יודעת, בידיים שלי היא נרגעת ואנחנו עדיין חולקות טיולים וסיפורי אהבה וההאכלות ושינות משותפות והולכות ונקשרות זו בזו. היא הבת שלי ואני אמא שלה.

אין עלייך !!!!!

קפצתי לשניה לאתר ונשאבתי לדף בגלל השם המדליק ובגלל הכתיבה המקסימה, את נשמעת אחלה בן אדם ואמא,
רוצה להציע עמדת מיעוט…
למרות 5 ילדים והנקה מצטברת של 8 שנים עד כה (הקטן בן חודשיים אז ש עוד שנתיים טו-גו), ולמרות שהילדים שלי מעולם לא אכלו תחליף, מה שאת עוברת ממש לא נראה לי שווה את זה…נשמע לי כמו סיוט מהגהנום ונראה לי שאפשר להיות אחלה אמא ולגדל אחלה ילדה בלי להיות מחוברת למשאבה כל היום. נכון תחליף זה לא ציצי אבל גם אמא באפיסת כוחות זה לא אמא רגועה..(מקסימום תקזזי את הנזקים בקצת יותר מזון אורגני אחר כך….), מה שנראה לי יותר חשוב זה הקשר והזרימה שלכן שנדמה לי שנפגעת קשות מהמרדף אחרי ההנקה והשאיבה…השיעור הראשון שלמדתי מהלידה הראשונה הייתה שלהיות הורה מחייב גמישות ולהיות מוכנים לשנות את התוכניות (וגם לדעת איך לנסות שוב ועל מה להתעקש בפעם הבאה, ואחרי הלידה הראשונה כל האחרות היו טבעיות לחלוטין, אבל השיעור הראשון נשאר לא פחות רלוונטי).
בהצלחה

בקשר לאמבטיות, אצלינו ממש לא מחוייב כל יום, תלוי בלכלוך, בזמן, בחשק. אפשר בהחלט תהליך חלקי או מקוצר.
מה שכן, אצלינו הטאמי טאב (אמבטית דלי) הייתה המפתח לאושר, והצלנו ככה כמה וכמה משפחות מסבל מתמשך.
התנוחה כנראה מתאימה להם יותר, והחוויה של האימבוט הופכת לעונג, לפחות אצל כל מי שפגשתי.
לכולם חוץ מלסבתות, שמשתגעות מהעובדה שרוחצים את הילד בדלי.
נו שויין.

לא נשמע לי שהקשר ביניכם נפגע ממש או בכלל, ואכן הילדה תהיה אחלה בלי קשר להנקה/ תמ״ל - לגבי מה שכתבה הפלונית.

ולגבי הזרימה...
אני רק נכנסת לתת

ולכתוב את דעתי הצנועה בנושא- על קשיי הנקה שיש (כמעט) לכולן במידה כזו או אחרת בפעם הראשונה בעיקר, תופסים טרמפ קשיי הפוסט פארטום בכללותו.
אין לי מושג מה את עוברת. רק ממה שעברתי בעצמי ועל אימהות אחרות אני יכולה להעיד שהרבה מהמורכבות והקושי היו נעלמים אילו רק היו נותנים לנו להתמודד איתו העוד 3-4 חודשים נניח ולא ישר אחרי ש(קיבינימט!!!) ילדנו.
זה לא המצב...

אם היית מחברותיי הטובות והיינו יושבות לשיחה (בעוד אני מקפלת לך בגדים

) הייתי אומרת : שחררי דד ליינים והישגים. היום בו לא תשאבי יהיה היום בו תפסיקי לשאוב. היום בו לא תניחי אותה על השד יהיה היום בו לא תנסי הניק. וזהו.
בלי הכרזות
כל חלב שיתקבל- יתקבל בברכה (גם יעזור לך ולה להתרגל לתמ״ל אם העסק יהיה לסירוגין).
היא לא תגווע ברעב ואת לא תהיי אמא מרעיבה והכל בסדר. תקח מוטיליום, תמשיכי להשתעשע (בהנאה! בניחותא!) עם מה שלא ייצא מהשד בהנקות- מציצות- חקירות שלה. ותאכילי איך ובמה שיתאפשר. תודה על החלב שיש ותודה שיש תמ״ל.
כל יום הוא יום חדש איתה, לא?

ממילא בכמה חודשים הבאים ההנאה שלהם היא בעיקר להכניס דברים לפה...

מצטרפת לדברים הכחמים כל-כך של רק מה . אנחנו נוטות להגדיר לנו כל מיני תאריכי יעד כדי להרגיש שלכאורה יש לנו איזה שליטה בים האין שליטה הזה של אחרי הלידה כשהכל כל-כך לא מתוכנן ולא צפוי.
השנה הראשונה עם תינוק חדש היא מאתגרת וגם קשה, פיזית ורגשית אבל גם מתגמלת ומרגשת ומעניקה ומרחיבה ומגדלת ומפתחת ולפחות לגבי עצמי, ממרום שבעת ילדיי, אני שוב ושוב מגלה שאין שום שיטה שמחזיקה יותר מכמה ימים, הכל כל הזמן משתנה ואני זו שצריכה בעיקר לשחרר את הצורך בשליטה ולהסכים להיות רק ברגע הזה ואחר כך בזה שאחריו ובזה שעוד יבוא. וכשהיה לילה קשה, להניח אותו מאחורי ולא לצפות לאיזה פיצוי בדוגמת שנ"צ משובח, וכשהיו כמה ימים קשים, להניח גם אותם ולזכור שמה שהיה היה וממשיכים הלאה. בעוד שמן מה, את תתסונני אחורה מלאת פליאה שהנה אתם כבר ברגע הנוכחי !

וגם אני מהקריאה כאן אותך לאורך זמן מתרשמת שאת אחלה בנאדם ואמא מופלאה והלוואי והיו לי הכח והיכולת (והזמן) לבא רק לתת לך חיבוק גדול ודי

מסכימה עם רסיסים של אור, השיטות משתנות לפי מה שצריך, ולכן צריך להתגמש ולהתפתח כל הזמן בהורות.

בנושא אחר, אם האתר יוצא לחופשה השנה (לא יודעת אם בכלל) רק תדעי שאני חושבת עליך, ושולחת לך וליקירייך קלות וזרימה (לא רק של חלב אם).

צפירת הרגעה: האתר נשאר פעיל השנה.

כותבת רק כדי לעדכן שנראה שזה לא ילך. ההנקה, כלומר. אני לוקחת מוטיליום והכמויות אכן עלו מאוד מהר, גם אם לא בצורה משמעותית כמו שקיוויתי, אבל גוזי גוזל רוב הזמן לא רוצה ממש לינוק. היא מתחברת, מתאכזבת מהזרם והכמות, מתעצבנת על הציצי ומתנתקת. דברי השידולים שלי והסבלנות שלי ממש לא עוזרים.
מצחיק שאחרי כל ההתלבטויות שלי ההחלטה לא ממש לי. טוב, מצחיק וגם די הגיוני. נראה שאני אשאב כל עוד אני יכולה ואחר כך אני אגדל ילדה לתפארת על תחליפי חלב.

בינתיים המתוקה ואבא שלה הלכו לטיול ארוך ארוך במנשא אז כדאי שאלך לישון לפני שהמשמרת שלי מתחילה. אני נורא נורא מבואסת, אבל זה פשוט מה שזה עכשיו.

תפילה_לאם

אם זה באמת לא יילך, טוב בעיניי ש ההחלטה לא ממש לי.
שיהיה לכם לילה טוב!

מחזקת אותך.. הנקה זה גם סטייט אופ מיינד (כמו חינוך ביתי)

איזה יופי שהוא לוקח אותה לטיולים ארוכים במנשא, נשמע ממש כיף.
מאחלת שהיום תרגישי טוב יותר.

זה פשוט מה שזה עכשיו

לא פשוט... אבל התינוקת של אתמול היא לא התינוקת של מחרתיים. ואת גם מתחדשת באותו קצב כאמא שלה (מפתיע, לא?). וכך או אחרת חותמת על האמירה שלך

אני אגדל ילדה לתפארת

אני מודה לך על השיתוף. אין כמוך. בתך הגרילה כרטיס זוכה (רוצה לומר 'איזה מזל טוב יש לבת שלך').

מנסה כל הזמן לקרוא אותך בין העומס שהייתי בו, קצת בכל פעם ולא הצלחתי להגיב.
שולחת לך המון המון חיבוקים עם כל מה שאת עוברת וזה ממש לא פשוט להתמודד עם כ-ל זה. לכולם יש קשיים וכולם בוכות וקשה במיוחד בילד ראשון,אבל באמת קושי אובייקטיבי כזה של חלב לא לכל אחת ואני מעריצה אותך על ההתמודדות שלך.

קודם כל,יש משהו מרגיע בזה שההחלטה היא לא שלך ושגם לקטנה יש מה לומר (תראי באיזה גיל הגעת להבנה הזו, הילדה הגדולה שלי מלמדת אותי את זה לאט לאט עכשו ואני לא קולטת)

.. אבל התינוקת של אתמול היא לא התינוקת של מחרתיים.
מסכימה עם זה. את יכולה גם סתם להיות על תקן מוצץ, גם אם אין שם מספיק חלב, לא? או שהיא לא מסכימה גם לזה?
הפה שלה יגדל מתישהו וגם המציצה תהיה קלה יותר (אני כל פעם מתפעלת מזה,שוואלה באמת רק בגלל זה הם יכולים לינוק יותר טוב בגיל גדול יותר. יש להם פשוט פה פצפון,מה לעשות). אז בכל מקרה, באמת
_שחררי דד ליינים והישגים. היום בו לא תשאבי יהיה היום בו תפסיקי לשאוב. היום בו לא תניחי אותה על השד יהיה היום בו לא תנסי הניק. וזהו.
בלי הכרזות_
כמו שכתבה רק מה החכמה

נשיקות וחיבוקים גם ליפהפיה הקטנה
(מצחיק שאני נמסה לגמרי בלי להכיר אותה בכלל,רק מלצייר גוזל קטנטן בעיני רוחי)

אורי

אני כל כך מיואשת. אבל זה בטח קשור לעייפות שלי. אני חושבת שעלמה התחילה את תקופת הגזים שלה והיא די חיסלה אותי היום.
החלב שלי די נעלם, למרות המוטליום. וקיבלתי מחזור! איך זה יכול להיות? שלושה שבועות אחרי לידה?

יכול להיות שלהיות אמא זה להימתח לקצה גבול היכולת שלך ואז עוד קצת?

יכול להיות שלהיות אמא זה להימתח לקצה גבול היכולת שלך ואז עוד קצת?

וכן הלאה.....

אוף יצא לי פסימי...
זה לא רק רע...זה גם מגדיל מאוד את היכולת שלך...
אני מקווה שיש לך עזרה. וגם אולי עננים בקפה יכולה לעזור עם הגזים, לקטנה שלי היא עזרה מאוד.

מחזיקה לך מכאן את היד חזק חזק!
אני יודעת, הכל נראה מייאש עכשיו, זה יעבור יקירתי, זה יעבור...

תמשיכי לכתוב, כולנו קוראות אותך
חיבוק

לא בטוח שזה מחזור, אולי המשך הדימום? אני דיממתי המון זמן אחרי כל
לידה. איך החלטת שזה מחזור?

מיכל יקרה יקרה... האם אנחנו מצליחות בכלל להעביר אלייך את כל ההזדהות והאהבה, האם זה עוזר לך במשהו ?? איזה באעסה שאנחנו לא מצליחות לחיות בשבט שבו הנשים נותנות ומהוות תמיכה ומעגל נשי מעצים... (כן, כן, אני יודעת שלכל דבר יש גם חסרונות).
ייאוש ועיפות ובכלל כל הטלטולים הרגשיים האלה מורים מאד מאד לרובנו. וגם אני, בהנקה מלאה של הראשון (ולצערי גם הפעם) קיבלתי מחזור מאד מוקדם (אצל הראשון בגיל ארבעה שבועות התחיל דימום מטורף וחשבו שאלה שאריות של השיליה ואז לאחר בדיקה מלחיצה הסתבר שזה פשוט "מחזור"...). נסתרות דרכי ה'...
ואני מאד מאד מאד מאד מזדהה עם הניסוח הכל-כך כל-כך מדויק שלך:
יכול להיות שלהיות אמא זה להימתח לקצה גבול היכולת שלך ואז עוד קצת?

אולי עכשו כשהחלב וההנקה והשאיבות (שבעיניי ועבורי הן חוויה מאד מאד קשה וטראומטית) דועכים להם תוכלי להתפנות בעיקר להיות איתה וקצת להסדיר נשימה. אני חושבת, כמו בהקשר של דפי החיוניות למיניהם שמעבר להרכב התזונתי של האוכל שאנחנו מכניסים לפה, יש ערך מאד מאד מאד גדול לאיך אנחנו מקבלים אותו והתזונה הרגשית שתינוק (ומבוגר) זקוקים לה בשלב זה היא משהו שאת ללא ספק יכולה לספק לילדונת המופלאה שלך, מעל ומעבר !!

מקווה שאחרי הקושי העצום הזה יבואו עוד ועוד רגעי חסד

וקיבלתי מחזור! איך זה יכול להיות? שלושה שבועות אחרי לידה?
נראה לי מוקדם מדי ושאולי זה עדיין הדימום מהלידה, גם לי היו כמה גלים עד שזה עבר לגמרי (כלומר כמה ימים בלי כלום ואז פתאום שוב דימום עד שנעלם סופית אחרי שבעה שבועות בערך!) אבל מה אני יודעת אולי זה מחזור, מה שבטוח זה שההורמונים עדיין בשיא הפעילות וגם הם גורמים לתגובות הרגשיות החזקות, לי נורא עזר לזכור שיש הסבר פיזיולוגי לכל העניין (עייפות, הורמונים) וזה לא שאני יורדת מהפסים, אני מקווה שאת זוכרת את זה כל הזמן!
לגזים אצלנו עזר:
תנוחת הנמר
נדנוד על כסא נדנדה
לזכור שזה זמני וזה עובר ולא עוד הרבה זמן (אשכרה אמרתי את זה לעצמי כמו מנטרה שוב ושוב ושוב, תוך כדי התהלכות הלוך ושוב ברחבי הבית)

והיא די חיסלה אותי היום
את לבד??
קשה נורא להעביר ימים שלמים כאלה לבד. אצלי היה (ועדיין) הבדל עצום בין ימים שאני מהבוקר עד הערב לבד איתה (גם שהכי בסדר בעולם זה קשה וזה בודד וזה מתיש נורא) לבין ימים שאמא שלי באה לכמה שעות או חברה וכמובן ימים שהאיש בבית, הבדל עצום. תנסי בכל מחיר ובכל הכוח לא להיות לבד ימים כאלה, אפילו אוורור של כמה שעות שיש עוד ידיים שמחזיקות אותה מדי פעם, או מישהו שאפשר לדבר איתו ולקטר לו, זו הצלה ממש. מקווה שאת מוקפת ולא לבד...
הכל נראה מייאש עכשיו, זה יעבור יקירתי, זה יעבור...
באמת! באמת! באמת!

רגע, בעצם, הבנות מעלי צודקות, שלושה שבועות ובעצם שישה שבועות ולפעמים קצת יותר עוד עשוי להיות דימום של אחרי לידה !!

אבל אם זה מחזור, השינוי ההורמונלי עשוי להשפיע על תנובת החלב.
חיבוק

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל דימום עד 6-7 שבועות מהלידה אינו מחזור אלא התרוקנות נוספת לרוב

מיכל יקרה,
עכשיו ככה. השלב הזה בינקות הוא כ"כ חדש וטוטאלי, שאי אפשר לראות קדימה אפילו עשר דקות. אבל זה עובר.
מודה שלו הייתי אני צריכה להיעזר בתרומות חלב, קרוב לוודאי שהאופרציה סביב העניין היתה גדולה עלי.
מצד שני.. אומרים שתמ"ל מגביר גזים. אין לי כמובן שום ביסוס , אבל שמעתי שמועה שכזו.. אולי בכ"ז תשקלי להיעזר בתרומות חלב אם?

מיכל, שכחתי להגיד לך משהו, ואני מופתעת שזה לא עלה עד כה:
לקחת ברזל בהריון?
אם כן, את ממשיכה לקחת גם עכשיו?
אם לא, אז יאללה, רוצי לקחת!
זה עושה פלאים.
לא לחלב, לכוחות שלך.
ועם הכוח באה היכולת להתמודד עם כל האתגרים החדשים והאינסופיים.

חיבוק

יש יש יש! יש לי זמן מחשב ואפילו ממש כמה שאני רוצה כי שחף בבית והוא יטפל בגוזי ברגע שהיא תתעורר. בל נכחד, יש יתרונות גם לאי הנקה, למשל זה שהוא מתחלק איתי בלילות ובסופי שבוע. או זה שהיא ישנה בלילה כמה שעות יפות ברצף. אבל עדיין, אני מודה, הייתי מעדיפה לקום כל שעתיים ולהניק אותה אלא שגוזי גוזל הפכה להיות סרבנית הנקה נחרצת מאין כמוה. היא ממש איבדה לגמרי לגמרי את הסבלנות. עכשיו, כשהראש יותר צלול והעצב מפנה את מקומו לאט לאט להשלמה, אני מבינה שבמגבלות הידע שהיה לנו, לא יכולנו לעשות שום דבר אחרת ומצד שני, יכולנו לעשות הכול אחרת, אם רק היינו קצת יותר יודעים. ואם לא היה אוגוסט והיינו מצליחים להגיע לעדי קודם. ואם לא הייתי יולדת בסוף השבוע ואם בלניאדו היו יועצות הנקה שקצת יותר מבינות עניין ואם האחיות לא היו משכנעות אותנו לתת בקבוק ואם לא הייתי עייפה ומבוהלת כל כך ואם לא הייתי יולדת בלניאדו ושחף היה נשאר איתי בלילה הראשון ואם לא היו לוקחים ממני את גוזי כל כך מהר אחרי הלידה. ואם, ואם, ואם... ואם היה מספיק חלב, כמובן. זה גדול האמים.

יום אחד אני אכתוב את סיפור הלידה שלי ואת סיפור ההנקה, בצורה מסודרת. חשבתי שזה מה שאעשה עכשיו אבל העצב הציף אותי, נתקע לי כמו אבן בגרון. מעניין שאפשר להתאבל על דברים כל כך אמורפיים כמו כוונות או תכניות. זה בטח גם ההורמונים.
אז עדכון נוכחי: גוזי גוזל ישנה עכשיו. היא קצת משלשלת ונדמית יותר עייפה, למרות שכשאני בודקת היא לא ישנה יותר מהרגיל. אתמול היינו ערות בכיף שלנו משלוש עד חמש ובסוף נרדמנו על הכדור לצלילי "דוגית נוסעת". אגב, היא באמת נוסעת? לא שטה? נראה לי ששיבשתי את המילים ללא הכר.

(קמה. בכתה על הציצי, כרגיל. שתתה מבקבוק. עונתה בטאמי טאב ונרדמה על אמא. הועברה עכשיו אחר כבוד לאבא שמשחק קנדי קראש מעל הראש שלה! עוד ארבע דקות אני צריכה ללכת לשאוב. כן, אני עדיין שואבת. כמו מניאקית אני שואבת.)

אתמול היינו אצל הרופאה כי היא עברה למכבי. על ההתחלה ננזפתי על זה שאני שואבת ולא מניקה ("את יודעת שהדרך הכי טובה להגביר חלב היא להניק, נכון") אז פשוט הדגמתי לה איך אני מניקה את גוזי. איך היא מתחברת ואז צורחת צרחות מכמירות לב ומתחילה לנופף בידיים וברגליים כמו טובעת. סיפרנו לה שהיינו אצל ארבע יועצות הנקה ובסוף היא ירדה מהעץ או אכלה את הכובע או מה שזה לא יהיה שעושים במצבים בהם נוזפים באמהות ביהירות חסרת בסיס ואמרה לנו לא להשתגע וגם תמ"ל זה מצוין. אני לא יודעת אם זה קשור לזה שהיא לא מרגישה טוב, אבל גוז חסרת סבלנות יותר מתמיד ואין, פשוט אין הנקה. אפילו לא שלוש דקות. הרופאה אמרה שאי אפשר לשאוב לנצח ואני מבינה את זה, אבל כל עוד אפשר זה מה שאני אעשה. למרות שזה פסיכי בלילה וקה ביום.

מיכל יקרה יקרה... האם אנחנו מצליחות בכלל להעביר אלייך את כל ההזדהות והאהבה, האם זה עוזר לך במשהו ??

רסיסים נהדרת, ממש מצליחות וזה ממש ממש עוזר. גם הפרופורציה והשפיות וגם האהבה. ברור שזה עוזר. תודה רבה רבה.

_את לבד??
קשה נורא להעביר ימים שלמים כאלה לבד._

עוד לא הייתי יום אחד לבד, היית מאמינה? זה בזכות באופן, בזכותכן ובזכות אחותי הקטנה שבדיוק החליטה להתפטר. אבל בקצוות של הימים ובאמצע הלילה אני עדיין לבד. יש לי כמה מנגנוני שפיות. למשל, להתקלח ולהתלבש לפני ששחף יוצא לעבודה כדי שאם היא תצרח ונצטרך לצאת החוצה יהיה לי איך. וזה גם נותן לי הרגשה של שפיות ורוגע. ואני כמעט תמיד ישנה צהריים כשאחותי או מישהו אחר פה ומאפשר לי. אחותי ואמא שלי נהדרות עם גוזי. אמא שלי אומרת שהסבתאות זה תיקון לאמהות כי היא כל כך לא לחוצה. גם זה שהן ישנות לילות שלמים עוזר והן מזכירות לי את זה בכל פעם שאני פוחדת שאיזה מין אמא אני, במקום לעשות עור על עור או להסתובב איתה במנשא או משהו באופני אחר, אני משאירה אותה בסלון והולכת לישון.

מצד שני.. אומרים שתמ"ל מגביר גזים. אין לי כמובן שום ביסוס , אבל שמעתי שמועה שכזו.. אולי בכ"ז תשקלי להיעזר בתרומות חלב אם?

בינתיים אני מצליחה לספק בערך 90% מהתזונה של הגוזל בשאיבות. בגלל זה גם נראה שהיא כבר לא מוחה על חוסר חלב אלא פשוט סובלת לאללה מבלבול פטמות. אבל ברגע שזה יפחת (ולבסוף זה יפחת) אני אחשוב על זה.

_מיכל, שכחתי להגיד לך משהו, ואני מופתעת שזה לא עלה עד כה:
לקחת ברזל בהריון?
אם כן, את ממשיכה לקחת גם עכשיו?_

אפרת, תודה! לקחתי בהריון מתי שזכרתי וגם עכשיו. אבל הנה, אני אלך לקחת עכשיו ומיד. ולשאוב. ולשאוב. ולשאוב. אבל יאללה, לא נורא.

עושים מה שאפשר.

בינתיים אני מצליחה לספק בערך 90% מהתזונה של הגוזל בשאיבות.

נשמטה לי הלסת. שדיי הוריקו מקנאה.
אני בשאיבה/ סחיטה ידנית מוציאה מנה אחת לאורך יום שלם!
(שומעים את מחיאות הכפיים שלי מהיציע?!)
מסכימה שגם תמ״ל זה בסדר ועדיין זה נפלא אם בכוחך לספק לה את המעטפת של החלב שלך- מזכירה לך שמאמצייך נושאים פרי שכזה:

נוגדנים
חיידקים שייטיבו את העיכול
הורמוני גדילה
קנבינואיד: כמו שזה נשמע, חומר מרגיע
משככי כאבים וחום למינהם: כואב לגדול
חומרים אנטי דלקתיים
הגנה ביולוגית לכל חייה
ספיגת ויטמינים איכותית (כשאת רצה לברזל רוצי גם לאומגה 3 ממקור צמחי/ ממזון. חשוב להתפתחות המוח של הגאונה)

ובטח יש עוד.
זה לא לשווא לשאוב

את עושה דברים נהדרים. להתקלח לפני וכו, ולתקתק יציאות אחר כך בקלילות יחסית. את ליד ים, נכון? מציעה לך באחה״צים מאוחרים להלך איתה על החול, להריח ביחד אוויר מלוח.

תפילה_לאם

בינתיים אני מצליחה לספק בערך 90% מהתזונה של הגוזל בשאיבות.
נשמטה לי הלסת._
גם שלי!!! לגמרי!
ו... מיכל, את נשמעת כל כך... אה... בפרופורציות. באמת.

בעניין בלבול הפטמות - מה אומרת עדי? יש סיכוי שכשהיא תגדל קצת, היא תסכים לנסות לינוק ביתר אהדה? אולי אם הבקבוקים יבואו עם פטמה תומכת הנקה? (פעם הייתה לי פטמת בקבוק כזאת מחוררת בהמון חרירים קטנטנים.)
מבינה את האבל שלך. כלל לא מפתיע להתאבל על חלום שנגוז.

הי מיכל

נכנסתי היום אחרי המון זמן וחיפשתי את הדף שלך שהייתי עוקבת אחריו... אז... מזל טוב ענק !!!

לגבי ההנקה:

גם אצלי לא הלך!! 3 יועצות, שאיבה של 4.5 חודשים ודיכאון אחרי לידה

תהיי מאד מדוייקת עם עצמך ותחושתייך.

לא תמיד העובדה שמישהי הצליחה לעבור להנקה אחרי תקופה ארוכה, מתאימה גם לך. כי אולי אתן לא באותו מצב רגשי, נפשי, פיסי ....

זה ה-זמן להקשיב בדיוק לעצמך.

מה מתאים לך!!! מה באמת מתאים לך!!! האם את מתעקשת על הנקה כי זה הכי טוב עבורך או כי את חושבת שזה הכי טוב עבור בתך.

חשוב מאד להתמקד בך.

לידה זוהי חוויה מטלטלת ברמות על והסיכוי לצאת מהאיזון הפנימי שלך מאד גדול. והכי חשוב עכשיו להחזיר לעצמך אותו כי כשאת מאוזנת ומחוברת לעצמך, את מתפקדת הכי טוב מכל הבחינות, גם כאמא כמובן.
ולכן חשוב מאד לבחון מה באמת מתאים לך!! איזו החלטה תחזיר אותך הכי מהר לאזור האיזון והשליטה והשמחה.

אני שמחה לקרוא בין דברייך שמתארים מציאות לא קלה את הבזקי ההומור ההיסטריים שבגללם תמיד אהבתי לקרוא את מה שאת כותבת. הם מעידים שיש שם בתוך הערפל והבילבול, חוזק וחוסן.

אצלי אחרי אינספור ניסיונות להניק, בסוף הגעתי לאחת מהיועצות המנוסות והבכירות שבסופו של דבר אמרה לי משפט שעזר לי מאד:

"לפעמים, מאד נדיר, אבל לפעמים יש תינוקות שפשוט לא רוצים לינוק"

ובמבט של הרבה שנים אחרי (יותר מ10 ) זה לא עד כדי כך משנה! וזה בטח לא קובע לך את טיב האימהות או את הקשר... ממש לא.

בודאי שאם הולך טוב אז זה הכי עדיף הנקה אבל אם לא- חייבים להיות קשובים כדי להחליט אם באמת מתאים כל הלחץ והתסכול...

שתדעי המון אושר וברכה בגידול בתך

_בינתיים אני מצליחה לספק בערך 90% מהתזונה של הגוזל בשאיבות.
נשמטה לי הלסת.
גם שלי!!! לגמרי!_
מתפקדת. גם שלי!!

אתן כה כה חמודות! אבל האמת שחשבתי על זה וזה בטח פחות, אולי 80%. אני אמורה לשאוב 8! פעמים! ביממה! אבל זה לא ריאלי בשום צורה, אלא אם כן מישהו יהיה איתי בכל דקה של היממה.
היום פגשתי את המטפלת של השכנה שלי שילדה שני תאומים פגים שעכשיו בני חודשיים וחצי והיא סיפרה לי שלאותה שכנה יש גם אותה וגם אופר לילה. אופר לילה... אני מודה שלרגע התחלתי לפנטז. לישון לילה שלם, מההתחלה שלו עד הסוף, זה לא נשמע חלומי?

פגשתי אותה למטה בזמן שהיא הסתובבה עם עגלת תאומים ואני עם מנשא בעוד גוז גוז דבוקה לי לחזה ואף טיפה נוחרת. (שלא לומר מחרחרת. המנשא נורא מפחיד במובן הזה.) הלכתי יחפה על הדשא כי זכרתי שבשמת אמרה שזה מחבר לצ׳אקרת האדמה ואני אוהבת לנצל את הזמן כראוי.

בזמן שהמטפלת דיברה אני עסקתי בפיתוח המיומנות החדשה שלי: חוסר שיפוט מוחלט של אמהות. כן. החלטתי שאני לא מתכוונת לשפוט אף אמא יותר לעולם כי גידול ילדים זה נורא נורא קשה ואלוהים יודע שהיום התיישבתי על הספה עם גוזל צורח בת שלושה שבועות וחצי ואמרתי לה: גוזי, זה סיוט! זה פשוט סיוט! אי אפשר להגיד שצעקתי אבל זה לא היה ברכות כמו בדרך כלל. והיא כל כך קטנה! למרבה ההפתעה היא השתתקה לדקה וחצי כמעט שלמות.

באופן זה המקום הכי שיפוטי בארץ. וזה בסדר, דעתנות זה לא דבר רע. אבל למרות שאני מסכימה עם התאוריה (שהיא תמיד מאוד מאוד עגולה וללא סדקים) הפרקטיקה שלי נראית אחרת לגמרי. ואני מודה שאני במיני משבר באופני.

נראה לי חשוב להזכיר שהילדה שלי גדלה על תמ"ל (לא משנה כרגע למה), אבל אינסוף מגע, נשיאה, מנשא, חיבוקים ונישוקים ותקשורת וקשב וגמילה מאוד מוקדמת מחיתולים. גם בלי ההנקה ידעתי תמיד שהיא רעבה עוד לפני ציוץ, וגם שהיא צריכה פיפי/קקי או עייפה--הכול קלטתי בסימנים קטנטנים מאוד, כך שהיא היתה רגועה ושמחה וצחקנית וישנה מעולה.
האמהות שלי מאושרת והיא ילדה משגשגת ובריאה להפליא. אגב, אומרים לי תמיד שהיא ילדה רגועה במיוחד ומלאת ביטחון. מקבלת אהבה ונותנת אהבה ופתוחה ומשתפת ועם ביטחון פיזי.
יש המון מרכיבים בהורות. בחיי.
בחיי שחייבים לדעת את זה. כי במצב הנתון שלך יותר מדי מהלב מופנה לדאגות וחבל....

בזמן שהמטפלת דיברה אני עסקתי בפיתוח המיומנות החדשה שלי: חוסר שיפוט מוחלט של אמהות. כן. החלטתי שאני לא מתכוונת לשפוט אף אמא יותר לעולם כי גידול ילדים זה נורא נורא קשה

עכשו הלסת שלי נשמטה !! תראי באיזה מהירות, עוד לא חודש אמא ! ואת כבר מגיעה למסקנות ותובנות מעמיקות שלקחו לי כמה וכמה ילדים כדי להגיע אליהם !!!!

ואני מודה שאני במיני משבר באופני.
סחטיין עליך, מיכל בז, וברוכה הבאה לעולם שבו הסיפור הסובייקטיבי הוא האמת, והתיאוריה העגולה והמושלמת קיימת רק בבתים אחרים, בהם הילדים ישנים לילה שלם מגיל שלושה חודשים.
אין מה להגיד, המרחק בין תיאוריה למציאות, בין הסיפורים לאמת, הוא לפעמים גדול מכדי לתפוס אותו. אבל אמרו לך, אבל חשבת ש, אבל שמעת והבטיחו, ודווקא את זה לא גילו לך. ואת התכוננת, ואת תכננת, ואת ידעת את כל מה שאפשר לדעת לפני ש.
ואז הגיע הדבר האמיתי.

זה לא קל, מיכל בז, אבל ברגליך היחפות את סוללת עכשיו את הדרך שלך, שלכן, שלכם. זו דרך נהדרת, גם אם לא מהסיפורים המושלמים של אחרות, מבטיחה.

מיכל, את יודעת, אולי את יכולה להחיל את המיומנות החדשה (והאדירה) שלך של חוסר שיפוט גם על באופן

ואז תראי שבעצם אין דבר כזה "באופן". יש שפע מילים וקולות, ואת יכולה לשמוע ולהתחבר למה שמתאים לך, באותו הרגע. נכון שהקולות הדעתניים עם התיאוריות העגולות והמושלמות (לכאורה) יותר בולטים ודומיננטיים, אבל יש פה כל כך הרבה נשים חכמות, שמשתפות בצורה כל כך גלויה בפרקטיקה האנושית כל כך של החיים, שנראית כמובן אחרת מהתיאוריות. נשים שחושפות את ריבוי השאלות וההתלבטויות, ואת מיעוט התשובות, במיוחד כאלה שמחזיקות מעמד יותר מיום/שבוע/חודש. כולנו כאן יחד באנושיות שלנו, הבלתי מושלמת, מלאת הסדקים. וזה כל היופי.

@}

היי נוודית, אני אנסה. הבעיה היא שאני כועסת. אני יודעת שזה לא ממש הוגן לכעוס על אתר (או רציונלי במיוחד) אבל ככה אני מרגישה. כועסת ומרומה.

מיכל, זה מאד מובן הכעס הזה. לי לפחות. בלי קשר למידת הרציונליות שלו. אני חושבת שהרבה אמהות חדשות חוות את התחושה הזו, גם בלי אתר. יש משהו לא קל בכלל במעבר בין החלום על האמהות, לבין המציאות. המציאות הרבה יותר מורכבת. וזה כולל בתוכו כל מיני אכזבות, קטנות כגדולות. אבל העיקר הוא שזו מציאות. הבת שלך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וזה בטח פחות, אולי 80%.
עדיין זה המון. אני לא איזו מומחית אבל מחסור בחלב? כל הכבוד על ההשקעה. תתפחי לעצמך על השכם מדי פעם. זה עוזר, מבטיחה (לפעמים אנחנו זקוקות שאחרים יעשו זאת בשבילנו, אבל גם בנושא הזה חשוב לזכור שזה מאוד חשוב שזה יבוא גם מאיתנו. הרי עם כל הכבוד לבני זוג ואפילו ילדים הבן אדם שתמיד נגיש לי זה אני)

באופן זה המקום הכי שיפוטי בארץ. וזה בסדר, דעתנות זה לא דבר רע.
צריך לזכור שדעתנות זה לא שיפוט. כשאנשים מציגים את דעתם (בעיקר שמדובר באנשים זרים שמתכתבים באינטרנט), ואנחנו מרגישים שפיטה, השפיטה לרוב באה מתוכנו. אולי מתוך מודעות לחוסר שלמות שלנו, אולי כי זה מה שאנחנו חושבים אבל לא מצליחים לבצע.
האידאל שלי שצריך להיות סבלניים לילד. עדיין את חושבת שלא מצאתי את עצמי במצב אפילו יותר גרוע מ -
ואמרתי לה: גוזי, זה סיוט! זה פשוט סיוט!
זה לא אומר כלום חוץ מזה שאני אנושית. את אנושית ומתמודדת עם מצב בכלל לא פשוט. עזבי אידליות ואדיאולגיות. תנסי תהני ממה שיש. לחיות את הרגע זה בעיני הקושי הכי חזק בהורות. לא לחשוב כל הזמן על הנזקים שאני עושה, או איך זה ישפיע על עתידה, אלא פשוט לעשות את הכי טוב שאת יכולה בזה הרגע ואז לקבל את זה כעובדה.

בשבילי באופן נתן לי חלון להציץ לביתם ונפשם של עוד נשים שבפתיחות (כמו שאת עושה) מדברות על הקשיים שהן עברו. לפעמים רק מלדעת שאת לא לבד יכול לעשות עבודת ריפוי מדהימה. אז אני פה להזכיר לך. את לא לבד. כל אחת עוברת את הקשיים שהיא צריכה לעבור, אבל כולנו קיבלנו זבנג שהסטטוס שלנו השתנה לאמא.
נוודית סיכמה את זה יפיפה. יש פה
_נשים שחושפות את ריבוי השאלות וההתלבטויות, ואת מיעוט התשובות, במיוחד כאלה שמחזיקות מעמד יותר מיום/שבוע/חודש.

ואני מודה שאני במיני משבר באופני.
אני מקווה שאת מודעת לכך שיש פה כותבות מאוד ותיקות ובעלת משקל באתר, שלא הניקו בלי סוף, או שולחות את הילדים לבית ספר מתוך בחירה שחשוב להן יותר הזמן של עצמן. כל אחת והדרך שלה.
כמו שהמושבניקית כתבה
זה לא קל, מיכל בז, אבל ברגליך היחפות את סוללת עכשיו את הדרך שלך, שלכן, שלכם.

(קמה. בכתה על הציצי, כרגיל. שתתה מבקבוק. עונתה בטאמי טאב ונרדמה על אמא. הועברה עכשיו אחר כבוד לאבא שמשחק קנדי קראש מעל הראש שלה! עוד ארבע דקות אני צריכה ללכת לשאוב. כן, אני עדיין שואבת. כמו מניאקית אני שואבת.)
ממה שהצלחתי ללמוד מכתיבתך, חוש הומור לא חסר לך, ובעיני זה המרכיב הכי חשוב בשביל לעזור לעבור אפילו את המשברים הכי גדולים.

אם ילדה

אבל האמת שחשבתי על זה וזה בטח פחות, אולי 80%. אני אמורה לשאוב 8! פעמים! ביממה!

בתור אחת ששאבה כמעט ארבעה חודשים ועשתה מיני-דוקטורט על הנושא מרוב תסכול על חוסר החומר הזמין לאימהות ישראליות על שאיבה: כמעט אף אחת לא שואבת 8 פעמים ביום. מעדויות שקראתי באינטרנט, גם נשים ששאבו המון זמן והאכילו רב חלב אם, שאבו גג שבע פעמים. אני שאבתי שש וזה הספיק רוב הזמן. (וממש אין לי הרבה חלב - לאחותי, שיש לה הרבה חלב, מספיקות 5 שאיבות יומיות) חוצמזה ממש מקווה שיש לך משאבה hospital grade כי זה ההבדל בין חווית שאיבה סיוטית (הבכור שלי) לחוויה נסבלת (השנייה) אישית, שאבתי עם לקטינה דו-צדדית. אם מעצבן אותך שהידיים תפוסות, אפשר להזמין חזייה מיוחדת שתשחרר את הידיים

אני אישית למדתי לעשות כמעט הכל תוך כדי, עם המרפקים...עוד טריק שלמדתי: מספר השאיבות היומי חשוב יותר מלו"ז קבוע. זאת אומרת שאם את דווקא צריכה להיות בשעת השאיבה מחוץ לבית, זה לגמרי בסדר להקדים או לאחר את השאיבה הזו. למשל, היו ימים שבמקום לשאוב בתשע-שתים עשרה - שלוש הייתי שואבת בתשע - אחת עשרה- אחת ואז לא שואבת עד חמש-שש. לא נרשמו נזקים.

הרופאה אמרה שאי אפשר לשאוב לנצח

אז אמרה. תבדקי באינטרנט ותמצאי המון סיפורים של נשים ששאבו עד גיל שישה-שבעה-שמונה חודשים, כמו גם סיפורים של כאלה ששאבו עד גיל שנה. חלקן עם עוד ילדים קטנים בבית. אצלי אישית, כאמור, הסיפור נגמר קצת לפני גיל ארבעה חודשים, אבל אני נגד להציג רק את הצד השלילי של הסקלה. קשה לשאוב? בטח. אפשרי? מה השאלה. אגב, גם השואבות 7 פעמים ביממה מעידות ברוב המקרים שבדרך כלל אפשר להוריד 2-3 שאיבות בסביבות גיל ארבעה חודשים. מה שחשוב הוא שתעשי מה שאת מרגישה שהוא נכון וטוב לכל המעורבים בעניין בלי קשר לחוות הדעת של הסביבה - המחזקות או המחלישות.

מאי, אני כל כך שמחה שבאת! רציתי לשמוע עדות אישית... אני חושבת שבניתיים אשאב עד מתי שזה יהיה נסבל. אני פותחת פערים בעיקר בלילה כי הילדה בעצמה פותחת פערים (טפו טפו טפו) ולקום לשאוב כשהיא ישנה, זה כמעט לא אנושי.
אני מתליחה לשאוב בערך שש פעמים ביום, אבל אני שואבת ליותר כדי לשמר את החלב. איך שאבת עם הדו צדדית? רבע שעה במקום חצי שעה? ואיפה אפשר להזמין חזיה כזו?

ברור, גם אני פתחתי פערים, אבל אומרים שרצוי מאד לשאוב מתישהו בין אחת לחמש בלילה. אם יוצא לך. שפיות יותר חשובה...

עם הדו-צדדית שואבים רבע שעה בלבד. הקלה עצומה!

הנה החזייה, אפשר להשיג אותה באמאזון, בין השאר: http://www.medelabreastfeedingus.com/pr ... on-bustier והנה גם הלינק לאמאזון, שיהיה:
http://www.amazon.com/Medela-Expression ... B002NUWQV6

תפילה_לאם

רגע, מאי, מי שקונה את החזייה הזאת ויכולה לשוחח בטלפון וללהטט בזמן השאיבה, גם הופכת לבלונדינית עם שער גולש ובלי זכר לבטן באותה ההזדמנות?
(כי אם כן - אשקול את זה בלי קשר לשאיבה...)

מיכל
חיבוק גדול גדול
אני די נטולת מחשב בזמן האחרון,וגם נטולת זמן. אבל את באמת נראית לי חווה תהליך לא פשוט, ורואה אותך לאט לאט משלימה עם מה שלא יקרה בסוף,ומקבלת אותו עלייך, ועדיין עושה מאמצים. זה לא פשוט להיות במקום כזה.
ואני אישית מעריצה את כל האמהות השואבות, זה כל כך קשה, 8 פעמים???
זה באמת המוןן
אורי

מיכל..חשוב אם את יכולה לשאוב לפחות פעם אחת בלילה, באיזור חמש בבוקר יש המון המון חלב בשעות האלו...