יום השואה

שליחה על ידי אמ* » 12 אפריל 2010, 01:30

עם ילדים צריך להיזהר כי תפיסת הזמן שלהם שונה משל אדם מבוגר - הם לא חושבים במונחים של עשרות שנים, והכל נראה להם קרוב ומיידי יותר, עד כדי פחד ש"הנה גם לנו זה יקרה". לטעמי בגיל צעיר, לפני 8-9, אין בכלל מה לעשות עם הנושא הטעון הזה.
מצד אחד נכון שזה נושא מאיים ואכן במשך שנים נטו לא להתיחס לנושא באופן מיוחד בגילאים צעירים. ומצד שני, גם אם לא מתיחסים לזה באופן מיוחד הילדים חווים את היום הזה. הם נחשפים לכך בטלויזיה הדולקת או ברדיו, אם הם בבית הספר הם הולכים לטקס, לרוב הם אכן לא מבינים ממנו הרבה ובכל זאת הם נוכחים בו. וכמובן בצפירה. כך שהתעלמות היא גם לא פתרון אידאלי, להיפך היא יכולה להעצים את תחושות הפחד, אי הוודאות והבלבול.
לכן אני חושבת שכן כדאי לעסוק (כמובן במידה הנכונה, וכמובן שלא להעמיס) בנושא, גם אם בהקשרים מאד כלליים שלו.
עם ילדים ממש קטנים אפשר לדבר על נושא הזיכרון. אפשר להסביר שאת היום הזה אנו מייחדים על מנת לזכור, לזכור דברים שהיו פעם ועכשיו כבר אינם, אפשר לקשר את זה לחוויות אישיות שלהם. אולי צעצוע שהם אהבו ואבד, חבר שהיה להם לפני שעברו דירה וכו'. בעיקר להעלות את התחושות שקיימות לגבי דברים שהיו פעם וכבר אינם עוד והחשיבות והצורך בזיכרון.
עם ילדים מעט יותר גדולים אפשר להזכיר בעלי חיים שמתו, וכמובן אנשים (בעיקר במדינה שלנו) יש הרבה ילדים שנחשפים, ברמה זו או אחרת, למוות של בן משפחה או אדם שהם מכירים. ולכן מדברים על הצורך לזכור ובכלל על הרגשות שנושא המוות מעלה.
עם ילדים עוד יותר גדולים (נגיד אמצע בית ספר יסודי והלאה) מדברים כבר על הקשר ספציפי של אנשים שמתו בשואה. כשמצד אחד מנסים ליצור חיבור על ידי סיפורים אישיים שמותאמים לגילם ומצד שני לא יוצרים הזדהות בינם לבין הדמויות בסיפור על מנת שלא יחושו איום ופחד.
אני חושבת שבהחלט לא כדאי לחשוף ילדים קטנים לתמונות מזעזעות ולסיפורים עמוסי מידע שרק יגרמו להם לבלבול שיכול להוביל לפחדים.

לי אין אף קרוב משפחה שהיה בשואה
היום היינו אצל סבתא של יואב, שהייתה באושוויץ ובברגן בלזן.
זאת פעם ראשונה שלי שבזמן הצפירה הייתי איתה, וזה היה מאוד חזק עבורי.
התחבקנו ובכינו. היא היתה כל כך... לא מוצאת את המילה. היא רצתה שנעמוד ליד החלון ונסתכל על הים. יואב החזיק את בעז על הידיים. היא בכתה ואמרה כל הצפירה כמה טוב שבאנו.
כל השנים האלו הם (המשפחה שלה) באים רק בערב שלפני. נשבעתי לעצמי שלא נשאיר אותה לבד בצפירה לעולם.

קשה לי אישית עם העוצמה של הרוע. זה קשה לי תמיד. בזמנים כאלה, כמו יום השואה, כשאנחנו צריכים להישיר מבט בחושך הטהור,אז אני מסתכלת.
גם היום, כשאני רואה איך הבן שלי חי, ואני יודעת שיש ילדים שעוברים באותו הרגע עינויים של ממש.
כל כך הרבה רוע יש בעולם, הוא רק מחליף צורה וצבע.
מבחינתי השואה קורית כאן ועכשיו. יש אונס, התעללויות, סבל ועינויים. אנחנו מוקפים עוולות, כלפי בני האדם, בעלי החיים ואמא אדמה.
הכאב אין סופי, כמו הדם שנשפך.
אני אסתיר זאת מילדיי ככל שאוכל.

אמנם אני אורחת כאן אך קוראת את דברי באי האתר מזה 5 שנים. מתוך קריאת הדברים בדף זה ומתוך הרהורים שמלווים אותי מזה זמן ואל תוך יום השואה שצויין אתמול, עברה בי פנטזיה על יצירת מקום, בית ספר, בית מפגש כלשהו ללימוד אהבת האדם וכיבוד האדם, מקום ללימוד הומניות, ללימוד רגישות לאחר. הייתי מאד רוצה לפנטז על כך שאנשים הולכים למקום בו הם לומדים יחד רגישות. בתור אומנית וסטודנטית לאומנויות בעברי נוכחתי פעמים כה רבות בשיעורים בהם "עוזרים" או "מדריכים" אותנו לפתח רגישות לאור, לכתם, לצליל, לתנועה, למילה וכו'. אנשים שרוצים לפתח את אומנויותיהם מגיעים לשיעורים אלה ופועלים בדבקות לחידוד רגישותם. ברור שמדובר בשכר אישי לצד פעולה זו. אך אני מדברת על בית ספר שאין בו שכר אישי-תחרותי ברור ומיידי. בית ספר לחידוד הרגישות הכללית לבני אדם, לבעלי-חיים, לצמחים, לכאב, לסבל, לעזרה, להקשבה. למה אנחנו לא משתנים? איזה מן יצור הוא בן האדם? זכוכית מגדלת על כל הרע והטוב שבעולם. האדם הוא כמו זכוכית מגדלת.

אני דיברתי עם בת ה-4 שלי וסיפרתי לה שתהיה צפירה, כי זה יום זכרון למשהו עצוב שקרה, שאנשים התנהגו מאוד לא יפה אחד לשני, ואז היא שאלה אותי אם הם לא אמרו סליחה ותודה, הסברתי לה שיותר גרוע, כמו שאפשר לדבר לא יפה ואפשר לדחוף ואפשר להכות עם מקל וכו' יש הדרגתיות, ואז היא שאלה אותי אם הם התנהגו לא יפה כמו שהיה במצרים (המשך ישיר לשיחת פסח) ואמרתי לה שיש דברים דומים רק שזה קרה לפני פחות שנים ובכמה מדינות ולא רק במצרים, ושהכריחו אותם לגור במקום מסויים והם לא יכלו לבחור איפה לגור בעצמם, ולעבוד בעבודה קשה ושלא היה להם מספיק אוכל ולא היה להם חופש וכו', והיא סיכמה שזה מאוד דומה למצרים וזהו. הספיק לה. דיברנו על כמה חשוב לנהוג בצורה יפה בזולת וכו' עד שהיא עברה נושא.
לא הרחבתי על מה בדיוק נעשה ובוודאי שלא אמרתי לה שסבתא שלה הייתה בגילה כשזה קרה והייתה שם. עם זאת, יש גיל שבו אי אפשר להסתיר וכן צריך וכדאי בעיני לפחות להסביר, בצורה מותאמת ועם המון רגישות לעניין ולרצון שהילד מגלה.
גם אני, בגילי המופלג, מתקשה לעכל ולקבל את מה שקרה ולקלוט שאמא שלי הייתה בגילה של ביתי בגטו. לא חושבת שאפשר ממש להבין את זה.

הקישו על הקישור ושמעו את הסיפור על הארכיון הגרמני

סיפור זה עלה לאויר ביום ראשון 17 בדצמבר בתוכנית "60 דקות" - על סוד גרמני ישן - של ארכיב נעול הנמצא בעיירה גרמנית ( Bad Arolsen ), בו מאוכסנים אוסף דברי ערך של אינפורמציה על 17.5 מיליון קורבנות השואה.

הארכיב מאוד גדול (16 מייל של מדפים המכילים 50 מיליון דפים של מסמכים) ועד לאחרונה היה מחוץ לתחום לציבור.
אבל לאחר שהממשלה הגרמנית הסכימה השנה לפתוח את הארכיב, מנחה החדשות סי.בי.אס, סקוט פלי, נסע לשם יחד עם עוד 3 ניצולי שואה ע"מ שיוכלו לראות מסמכים אישיים שלהם מהשואה.

(תודה ל-נקודות ורודות אגדיות, ששלחה לי את המייל הנ"ל)

חברה-של-חברה סיפרה לי היום, שהחברה לא מרוצה מהגננת של הבן שלה.
למה? טוב, למשל, כי היא דיברה עם הילדים יותר מדי על השואה.
לא הבנתי. מה העניין?
שהבן שלה עדיין שואל אותה אם יש גזים במקלחת.
ילד בן ארבע.!

ככל שחשבתי על זה יותר, כך זה נראה יותר גרוע.
בדרך לעבודה ניסיתי להסביר לעצמי מה פה כל כך לא בסדר.
אני מכירה הרי את סיפורי הזוועה האלה. ביסודי אכלתי אותם בלי מלח, כל יום-שואה.
היה איזה תענוג שפל באופן שבו המורות שלנו התפלשו בסיפורי זוועה.
ודחפו לנו עוד ועוד. כל שנה היה איזה פרט פיקנטי חדש.
וזהו. זה כל מה שהיה שם. או שאולי היה עוד. אבל סיפורי הגועל נפש האפילו על כל השאר.

את לא מבינה? צעקתי לי. האנשים שמספרים לנו ולילדינו את השואה, הם עושים את זה בדרך הלא-נכונה!
אבל מה רע בכך, בעצם?
זה רע, כי אם את מספרת את השואה באופן הלא-נכון, את משמרת אלימות.
משמרת אכזריות.
משמרת התעללות וקשיחות לב בצורותיהן הגרועות ביותר.

את משמרת את כל האיכויות האלה. וכמו בקופסת שימורים, או בהקפאה, הן לא מתקלקלות ולא נאכלות.
את משמרת אותן בחיים
ואת מעבירה אותן הלאה.

אני מאמינה, שאת השואה ראוי לספר ולזכור כסיפור מוסר.
רק כסיפור מוסר.
אחרת, עדיף פשוט לשכוח. להכחיש. לא היה ולא נברא. כי הזכרון הספציפי הזה, עם האכזריות וההתעללות וההשחתה המשומרים והמטופחים, משחית אותנו יותר מאשר מועיל.

מה המוסר? יש כל מיני, אני מניחה

. המוסר שלי הוא פשוט: כולנו בני אדם.
ואם הם יכלו להגיע לתחתיות ותהומות כאלה - גם אני עלולה.
אני לא מחוסנת.
ולא אף אדם אחר.
אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם - אנחנו צריכים לבחור.
לבחור בטוב. לבחור באהבה. לבחור בהרבה דברים, שיגנו עלינו מפני השחתה ואטימות לב.

יש גם מוסר השכל תרבותי שאפשר לחשוב עליו.
למשל:
ברדיו שאלה פעם איזה מראיינת: איך זה שתרבות כל כך מתקדמת, כל כך עשירה, יצרה דבר כזה?
הא, גיחכתי לה בהתנשאות באופניקית (הרשיתי לעצמי, נו...), ברור שזו לא השאלה הנכונה.
השאלה היא: באילו מובנים התרבות הזאת היתה מתקדמת? ובאילו מובנים לא?
האם היא היתה מתקדמת ביותר בשטח הרגשי? בהבעת חום ואהבה? ביחסי אנוש? בהנקה?

שאלה פתוחה.

לא משנה לי (כרגע) מה התשובות, הנקודה היא: מה אנחנו הולכים לעשות עם השואה.
מה שהיה היה. את העבר אי אפשר לשנות. ולכן הזכרון כל כך חשוב. הדרך שאנחנו מספרים את השואה - היא הדרך שבה היא חיה וקיימת בהווה שלנו.

מה אנחנו רוצים לשמר בהווה?
מה אנחנו רוצות להעביר לדור הבא?
מה קורה לילד בן ארבע שמקבל סיפורי שואה בלתי מהולים לארוחת הבוקר? איך הוא גדל? איך הוא חי את הסיפור? מה מוסר ההשכל שהוא מוציא מזה?

איך אתן, נשות שבט שלי, רוצות לספר את השואה?

שליחה על ידי gus_yh* » 04 יוני 2010, 17:44

אחרת, עדיף פשוט לשכוח. להכחיש. לא היה ולא נברא. כי הזכרון הספציפי הזה, עם האכזריות וההתעללות וההשחתה המשומרים והמטופחים, משחית אותנו יותר מאשר מועיל.
הה ?
רק אם מפיקים את הלקח שלך אז רצוי לזכור ?
אחרת יש לשכוח ולהשכיח ?

אם זכרון השואה מוביל רק להשחתה נוספת - אז כן. לשכוח כדי לצמצם נזקים.

ברור שאני מעדיפה שהשואה תיזכר! אבל שתיזכר באופן הראוי.

שלא תבינו אותי לא נכון: חשוב לי לזכור את השואה. חשוב מאוד. אנחנו יכולים ללמוד ממנה הרבה. אנחנו יכולים להשתמש בה כדי להתעלות ולהשתפר.

אבל כמו כל דבר טוב, גם זכרון השואה יכול ליפול, גם בו אפשר לעשות שימוש לרעה.
וזה רע וגרוע.
ואני לא רוצה להשלים עם זה.

והלקח "שלי" הוא לקח אחד אפשרי. לקח לדוגמה, לא משהו אבסולוטי. אני מזמינה אותך לפרוש פה את הלקח שנראה לך הראוי ביותר.

אנשים זוכרים את השואה לא רק בשביל לקח, אלא 'פשוט' כי זו טראומה שהם עברו. הם לא יכולים לשכוח.

האם נשאיר את הזיכרון רק למי שעבר את זה על בשרו, ואנחנו נבחר אם לזכור את זה רק במקרה שיש לנו לקח ללמוד מזה?
חשוב לגלות השתתפות בכאב ובסבל עם מי שעבר את זה, כי אנחנו לא נפרדים.
לדעתי הטראומה כאן היא לא אישית אלא קולקטיבית,
וטראומה בכל מקרה לא כדאי להדחיק, בלי קשר ללקח שאפשר ללמוד ממנה.
זאת הטראומה שלנו, גם אם לא היינו שם פיזית.
צריך להביט לטראומה הזאת בעיניים.
כי הכאב קיים. לא יעזור לטאטא אותו.

זו סיבה חשובה בפני עצמה ל'למה לזכור'.

כמובן שזה לא אומר לטבוע בתוך זה.
וגם איך להעביר את זה לילדים, זו סוגיה אחרת.
וכל הנ"ל לא סותר את העובדה שציינת שיש מה ללמוד מזה.

אבל גם לו לא היה מה ללמוד - לשכוח או להדחיק? ממש לא.

בזכות השכחה (צריך ללחוץ על "בזכות השכחה")
באותו עניין בדיוק, אי שם משנות ה-80' המאוחרות

שליחה על ידי ג'* » 04 יוני 2010, 19:00

_המוסר שלי הוא פשוט: כולנו בני אדם.
ואם הם יכלו להגיע לתחתיות ותהומות כאלה - גם אני עלולה.
אני לא מחוסנת.
ולא אף אדם אחר.
אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם - אנחנו צריכים לבחור.
לבחור בטוב. לבחור באהבה. לבחור בהרבה דברים, שיגנו עלינו מפני השחתה ואטימות לב._

ובעצם מסכימה עם כל מה שכתבת.

אני מעסיקה את עצמי רבות בשאלה במסגרת עבודתי ולימודי.
אני יכולה להגיד לך שמה שסיפרת אולי קצת יוצא דופן כי באמת לא נהוג לפרט הרבה לילדים בני ארבע על שיטות ההרג השונות,
אבל זה לא יוצא דופן במובן העקרוני של איך בוחרים לספר את הסיפור במערכת החינוך הישראלית (זה היה במסגרת מערכת החינוך הישראלית?)
הסיפור מסופר בצורה חד מימדית לחלוטין. בלי להראות נקודות מבט שונות, בלי להציג מורכבות. מעט מאד דיון ערכי.
ובעיקר הסיפור עדיין משרת לחלוטין את המטרות הציוניות הבסיסיות ביותר ("משואה לתקומה") ואין כמעט כל הרחבה לשאלות מהותיות אנושיות רחבות יותר.

לדעתי דוקא לילדים קטנים שעדיין לא יכולים לתפוש באמת כל מיני פרטים עובדתיים, הייתי מנסה לספר את הסיפור בצורה שבה יודגשו אלמנטים מהותיים כלל אנושיים וערכיים.

ובכל זאת זה לא פשוט בכלל,
לכן, מעניין אותי, מה היית אומרת לילד ממש? ברמה הפרקטית, איך היית מספרת את הסיפור?
כמו אגדה? כמו סיפור יציאת מצרים? כמו סיפור אמיתי שהתרחש בימינו?
הרי דוקא זה שהוא אכן התקיים במציאות מאפשר ללקחים שאנחנו מפיקים ממנו להיות חזקים יותר.
ברגע שהופכים את הסיפור לסיפור מוסר שאין לו עוגן במציאות והקשר היסטורי הוא מאבד במובן מסוים את העוצמה המחנכת שלו.
ונניח שכולנו מסכימים שמקלחות של גז זה לחלוטין לא ברמה של ילד בן ארבע, מה כן? מחנות השמדה? גטאות? אבא שלא חוזר מהעבודה? רעב?
איך מעבירים את זה לילד בן ארבע בצורה כזו שבה יוכל להפנים את הערכים המוסריים אבל בלי לגרום לו נזק פסיכולוגי?
.

יש כאן שתי שאלות נפרדות לחלוטין - איך לזכור את השואה, והשניה, מתי מתאים לחשוף את הילדים לזה. גיל 4 ממש אבל ממש ממש לא מתאים! מעלי הציעו לספר כמו יציאת מצריים. יש לי ילדה בת שלוש וחצי. מגילת אסתר שאותה סיפרו בגן בפורים זיעזעה אותה קשות ובמשך שבועות אם לא חודשים היינו צריכים לשחק משחקי תפקידים בהם אחשורוש מרגיע את אסתר שוב ושוב שהמן לא יפגע בה. זה היכה בה כמו רעם ביום בהיר הידיעה שמישהו רצה להרוג אותה רק בגלל שהיא יהודיה. בגיל הזה לרוב הילדים בכלל לא מודעים ליהדותם, או לנבדלותם מהלא יהודים, וממש גם אין צורך באינפורמציה הזאת בשלב הזה של התפתחותה של הנפש הרכה, אז עוד להלביש על זה את הפחד שרוצים להרוג אותה? למה? זה שזה מזיק לילד זה ברור, אבל באיזה אופן זה יכול בכלל להועיל? בשום אופן לדעתי.
השואה היא דבר מזעזע, בלתי נתפס גם לאנשים מבוגרים. בלתי ניתן להכלה. לי לפחות. אסור לטעמי לחשוף ילדים לתכנים האלה. זה מסוכן! ואני מחשיבה עצמי נפגע טראומה של חשיפה לא נכונה לנושא השואה. עד היום יכולת ההתמודדות שלי עם העניין לא התקדמה הרבה יותר מאשר של ילד בן 4. אני חושבת שמניעה מחשיפה מוקדמת רק תאפשר כניסה יותר חלקה ( לא הצלחתי למצוא ביטוי אחר) בגיל יותר מאוחר. כמה יותר מאוחר? לא יודעת, אבל בטח לא בגן! זה לא מתאים!

ובקשר לשאלה הראשונה, זו באמת שאלה טובה. בתור התחלה אני חושבת שאנחנו חייבים לספר לדורות הבאים כי זה חוב שיש לנו כלפי אלה ששוכבים בקברי האחים. פשוט כי היו אנשים ונמחקו כאילו כלום, לכל הפחות אנחנו חייבים לספר את הסיפור שלהם. מעבר לכך לשואה יש המון צדדים מאוד מרתקים שקשורים להתנהגויות של אנשים במצבי קיצון, לטוב ולרע. איך ברגעים הכי קיצוניים של החיים ניתנת זכות הבחירה אם להגיע לשפל המדרגה או לנהוג באצילות נפש. לאנשים שחזרו משם יש סיפורי חיים ממש מרתקים. סיפורים שלא יאמנו בכלל.

רק אם מפיקים את הלקח שלך אז רצוי לזכור ?
מה זה לקח שלך ומה זה לקח לא שלך?

אום אל קיצקיצ,

מסכימה עם רוב דברייך.
מצד שני, הילד שלי שהוא בן שלוש וקצת רוצה שאני אספר לו שוב ושוב את מגילת אסתר ואת יציאת מצרים, בהם אני כן כוללת את העובדה שהמן ופרעה לא אהבו את היהודים ורצו לפגוע בהם. הוא לא שאל מעולם למה הם ניסו לפגוע ביהודים ( נו, גבר. הלמה לא חשוב...) וזה כלל לא מעסיק אותו. והוא כן מודע להיותו יהודי (או יותר נכון חלק מהעם היהודי).
מה שאני אומרת, שיש ילדים רגישים יותר או פחות, וחשיפת הזוועות שבשואה צריכה להיעשות בצורה מאוד מבוקרת לפי הרגישות של הילד. אני לא הייתי סומכת על גננות וגנים לעשות עבורנו את "העבודה" הזאת.
ביום השואה הסברנו לו שהיה איש בשם היטלר, שלא אהב את היהודים בדיוק כמו בסיפורים של פורים ופסח, ושחשוב לנו לזכור את כל האנשים שהוא פגע בהם.

אולי גם כדאי להקדים לפני כל הסיפורים המדויקים גם איזושהיא שיחה כללית על רוע, משהו שאנחנו מנסים לעשות בימים אלו.
מעולם לא השתמשתי איתו במושגים של טוב ורע, ואני לא חושבת שנתקלנו בזה בספרים עד לאחרונה. אז בשיחות על סיפורים ומשלים אני מנסה להסביר שאין אנשים רעים באמת וכמובן שאף אחד לא נולד רע. יש בחירות רעות, ויש אנשים מבולבלים ואנשים שלא רוצים לקבל עזרה ולאט לאט הרוע והיאוש כן משתלט עליהם. כל הדברים שאני יודעת בראש אבל קשה לי להרגיש אותם בלב לפעמים. אני מקווה שאצלו זה יהיה שונה.

_מה אנחנו רוצים לשמר בהווה?
מה אנחנו רוצות להעביר לדור הבא?_

אני לא חושבת שאמורה להיות לנו בחירה בנושא. קרה ומה שקרה ואנחנו לא נשנה או נשכיח עובדות רק כי הם לא נוחות לנו או לא משתלבות בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. למרות שאפשר לטעון שזה מה שהיסטוריונים עושים ממילא, אני רוצה להאמין שהגענו לנקודה שההיסטוריה כ"כ מתועדת שלא תהיה אפשרות להשמיט או לשנות עובדות.
מכיוון שבכל מקרה אין שום אפשרות לדעת את "האמת", אני בעד לשמר כמה שיותר עובדות ונקודות מבט של אנשים, כדי שנוכל להבין יותר, ואולי לשאול את עצמנו עוד ועוד שאלות שלא עלו בהתחלה כמו באילו מובנים התרבות הזאת היתה מתקדמת? ובאילו מובנים לא?

עד לאחרונה לא תכננתי, לדוגמה, להעביר את המסר שתמיד ישנאו או תמיד ירצו להרוג את היהודים ( וגם ברור לי שאני אמנע ככל יכולתי מסר כזה עד גיל הרבה יותר מאוחר) אבל הולך ומתחוור לי שזה נכון. שאנטישמיות היא פה כדי להישאר. ושאני אבזה את זכר האנשים שמתו ואת זכר האנשים שנשארו, וגרוע מכך - אסכן את עצמי בשאננות יתר, אם אני לא אקח מסיפור השואה את הלקח הזה. והאמינו לי שאני לא רוצה לחיות את חיי במחשבה ששונאים אותי בכל מקום ורוצים במותי...

שליחה על ידי ג'* » 05 יוני 2010, 11:49

כמה יותר מאוחר? לא יודעת, אבל בטח לא בגן! זה לא מתאים!
הענין הוא שקשה להתעלם.
כלומר במציאות כיום במדינת ישראל קשה להתעלם.
גם ילד בן שלוש או ארבע שם לב לכך שמשהו שונה מתרחש סביבו ביום השואה. החנויות סגורות, תכניות הטלויזיה שונות וכמובן יש צפירה.
משהו קורה וצריך להסביר מה כי התעלמות יכולה ליצור אפילו יותר חשש ובלבול.
רק שההתיחסות צריכה להיות מותאמת לגיל.
משום מה להרבה גננות, גם טובות ומקצעויות בימים רגילים, נעלמת פתאום ההבנה הפסיכולוגית והרגשית והן נוטות כן לספר את סיפורי הזוועות. איכשהו זה נראה בלתי נסבל מבחינת מערכת החינוך לעבור על פני היום הזה בלי להזכיר עוד קצת מהסבל והרדיפות שעברו על העם היהודי (כחלק ממעגל החגים היהודי שבכל אחד מהם התנכלו לנו היהודים וסבלנו נורא אבל בסופו של דבר ניצחנו, במקרה הזה הנצחון הגדול נחגג שבוע אחר כך בחגיגות יום העצמאות)
לא ברור למה דחוף לספר לילדים בגיל הזה סיפורים ברמת מורכבות כזו שקשה להם לתפוס מבחינה קוגניטיבית ומה שנותר להם בעיקר זו החוויה הרגשית שהרבה פעמים היא קשה ומבולבלת, אבל עובדה שזה מה שקורה.
מה גם שהרבה ילדים הולכים לטקסים, עם הוריהם או שמכיתה א' במסגרת בית הספר. ומה, זה הגיוני להפיל על ילד בן 6 את כל הזוועות האלה רק בגלל שבעוונותיו הוא הגיע לגיל שבו עליו להצטרף למערכת החינוך הממלכתית?
כך שברור שהתעלמות מהנושא היא לא אפשרית.
לכן אני חושבת שהשאלה של תמרוש רוש היא חשובה. כי ברור שהנושא קיים, אם נרצה או לא ילדים במדינת ישראל נחשפים לשואה.
לכן חשוב להתמודד עם השאלה - מה אנחנו בוחרים לספר או איך אנחנו בוחרים להציג את הסיפור.

לדעתי לילדים בגיל הגן אפשר לספר שהיום הזה מוקדש לזכרון וכך להדגיש את הזכרון כערך שמאוחר יותר ישמש כבסיס לזכרון השואה. בינתיים בגיל הזה אפשר לזכור צעצוע אהוב שהלך לאיבוד, אם היה מעבר דירה אולי את הבית הקודם, בעל חיים שמת, אם יש כמובן אדם קרוב שמת וכד'. אפשר לספר שהצפירה זהו רגע שבו כל האנשים במדינה עוצרים הכל ונזכרים במשהו/מישהו יקר להם שכבר לא נמצא איתם.

אבל מתי כן להתחיל לספר ממש את הסיפור? ואיך לספר אותו?
אני בהחלט מאמינה שבגיל הצעיר אפשר לספר את הסיפור בצורה כזו שבה המסר המועבר הוא מסר הומני רחב, כדי ממש לשים בסיס ערכי מוסרי עוד לפני שנכנסים לפרטים ההיסטורים המדויקים שנוגעים לנו, היהודים:
לכל בני אדם מגיע לחיות.
יש זכויות שמגיעות לכל בני האדם (לחיות, להיות חופשיים, לעשות מה שהם רוצים - כל עוד זה לא פוגע באדם אחר וכו' ) ולא משנה מאיפה הם באו, איך הם נראים, מה הם עושים.
בני אדם שונים זה מזה אבל שוני הוא דבר טוב, הוא פותח ומרחיב, מלמד.

גם ככה זה ממש מתחבר לנושאים שעוסקים בהם בגן ובכיתות היסוד - קבלת האחר, סובלנות וכד'.

לילדים קצת יותר גדולים (אמצע בית ספר יסודי) הייתי מספרת את הסיפור כל הזמן בהקשר ההיסטורי של המלחמה. ילדים בישראל לא יודעים שהשואה התרחשה בתקופה שבה העולם היה במלחמה הנוראית ביותר שידעה האנושות. מבחינתם זה סיפור תלוש, ללא הקשר, נרטיב צר עם מסרים פשטניים. הם מתחילים לקשר למלחמת העולם השניה רק בכיתה ט' כשהם לומדים על הנושא במסגרת לימודי ההיסטוריה. עד אז כבר מופנם אצלם סיפור השואה בצורה הרגשית - ערכית שבה סופר להם כל חייהם שקשה מאד להרחיב להם אותו ולשים אותו בהקשר היסטורי.

לצערי קשה לעמוד מול הנורמות הקיימות (והתכניות שמשרד החינוך מוציא) ולהכניס משהו אחר למערכת שכל כך מקובעת במסרים שהיא רוצה להעביר.
למורות עצמן זו נראית התיחסות לא מספיקה ולא ראויה אם לא מספרים את הסיפור ההיסטורי הרגיל של רדיפות (אנטישמיות) שואה (גבורה) ואז תקומה. מעודד לראות שיש הורים שמשקיעים בכך חשיבה.

(צר לי על הפסימיות, היכרות עמוקה מדי עם מערכת החינוך, אבל אני באמת מאמינה שלשנות אפשר רק מבפנים, גם אם זה לוקח המון זמן).

אני חושבת שאפשר לגשש ולהבין מה מתאים לאיזה גיל. לפני כמה שנים יצא לי לשבת בכתה ד' (כחונכת) מיד בתום טקס יום השואה, כאשר המורה נוזפת בילדים על שצחקו בזמן הטקס.
ביקשתי רשות לדבר (לא יודעת מאיפה בא לי,שתקתי שם שנה שלמה..). אמרתי שאני רוצה לספר להם סיפור וסיפרתי על ילד בגילם בערך שחי בגטו ולא יכול היה לצאת לשחק ומאוחר יותר נשלח ברכבת למחנה (וכן הלאה) ובסוף אמרתי - "והילד הזה הוא אבא שלי". היתה דממה. ואז התחילו השאלות והם היו כל כך קשובים ומקסימים וחכמים...

שליחה על ידי gus_yh* » 05 יוני 2010, 21:44

מענין מה אנחנו מספרים לילדינו על הסיבה להקמתה של התנועה הציונית ההרצליאנית. האם אנחנו מספרים להם על אנטישמיות ?
מה זה אנטישמיות ?
מתי אנחנו חושפים אותם לעובדה (לפחות ההיסטורית) הזו ?
מתי באמת מגיע הזמן שבה מידעים אותם לעובדה שהם שייכים לעם מסוים שנקרא "העם היהודי" ?
האם בכלל אנחנו מייחסים למידע הזה חשיבות מסוימת ?

_מתי באמת מגיע הזמן שבה מידעים אותם לעובדה שהם שייכים לעם מסוים שנקרא "העם היהודי" ?
האם בכלל אנחנו מייחסים למידע הזה חשיבות מסוימת_

בעיני הדרך היותר נכונה היא לדבר על זה בגיל קצת יותר מאוחר, אחרי שהילד בעל תחושת ביטחון בעולם, שהעולם הוא מקום בו יש צמחים ויש חיות ויש אנשים, והאנשים בבסיסם דומים כולם, יש להם מנגנונים דומים, כולם שמחים עצובים כועסים לפעמים, כולנו בני אדם. ורק מתוך תחושה אוניברסלית כזאת נטולת דעות קדומות אפשר להתקדם ולהסביר על יהדותינו כחלק מהמגוון של הפסיפס האנושי, ומתוך שיחות בחגים יעלה ההקשר שהיו בהיסטוריה מקרים שרצו לפגוע באנשים מעצם יהדותם. להתחיל את כל נושא הזהות מתוך "אתה יהודי נרדף" ולא מתוך "אתה קודם כל בנאדם ששייך למשפחת האדם" זו תפיסה שלא רק מאוד מחלישה, מפחידה, וגם מנציחה את העניין, אלא גם לא בהכרח נכונה. זאת ראיה סובייקטיבית בעיני, שכולם כל הזמן עומדים עלינו לכלותינו. באופן אישי אני חושבת שזה לא נכון. אם כבר מה שכן נכון זה שהעם היהודי הוא עם מאוד עתיק, ומתוך ההיסטוריה הארוכה שלו היו גם פעמים שסבל ונרדף. האם אנחנו העם היחיד שסבל ונרדף? ממש לא. אבל אולי היחיד ששרד את זה לאורך כל כך הרבה דורות. להעביר מסר של "אתה יהודי ולכן תירדף כל חייך" זה מסר שלא רק שהוא מפחיד עבור ילדים ( כמו גם מבוגרים כמובן) אלא גם שלדעתי הוא מנציח מצב כזה, נבואה שמגשימה את עצמה.
ג, מה שאת מציעה לא סותר בכלל את מה שכתבתי ומקובל עליי לחלוטין.

שליחה על ידי ג'* » 06 יוני 2010, 09:52

ורק מתוך תחושה אוניברסלית כזאת נטולת דעות קדומות אפשר להתקדם ולהסביר על יהדותינו כחלק מהמגוון של הפסיפס האנושי, ומתוך שיחות בחגים יעלה ההקשר שהיו בהיסטוריה מקרים שרצו לפגוע באנשים מעצם יהדותם. להתחיל את כל נושא הזהות מתוך "אתה יהודי נרדף" ולא מתוך "אתה קודם כל בנאדם ששייך למשפחת האדם" זו תפיסה שלא רק מאוד מחלישה, מפחידה, וגם מנציחה את העניין, אלא גם לא בהכרח נכונה.

|Y|

שהעם היהודי הוא עם מאוד עתיק, ומתוך ההיסטוריה הארוכה שלו היו גם פעמים שסבל ונרדף

נראה לי שהמילה 'גם' מאוד ממעטת את מה שבאמת קרה.
להבנתי, מתוך ההיסטוריה של העם היהודי היו הרבה יותר תקופות של רדיפות מאשר לא. נכון שלא בכל מקום כל הזמן, אבל כמעט בכל זמן זה קרה לפחות במקומות מסוימים בעולם.

בדומה למה ששירי כתבה, לא הייתי רוצה לראות כך את הדברים. אבל נדמה לי שזאת האמת מבחינה היסטורית.

**********

דרך אגב, היו שנים שרציתי לחשוב שאולי אנחנו מדמיינים ומגזימים בעניין השנאה לעם היהודי. והיה לי קשה לפחות לדמיין את זה בימינו.

בשנה שעברה ראיתי סרט דוקומנטרי על מישהו ישראלי שנסע לאירופה כדי להבין יותר על האנטישמיות מקרוב. הוא דיבר שם עם אנשים, שאל אותם לדעתם, ניסה להבין יותר מאיפה הם באים.

משהו שנחרת לי - שהוא פגש שם בחור ניאו נאצי והתחיל לדבר איתו. באיזה שלב אמר לו שהוא ישראלי ועל הפנים של הבחור הסתמנה הבעת סלידה ברורה.
נראה שהישראלי חשב שהוא יצליח למוסס קצת את ה'קרח' והציע לו חיבוק. הגרמני סירב בתוקף להתחבק איתו. יותר מזה - הישראלי ניסה לדבר אליו, חשב שיצליח לדבר אליו מלב אל לב, חיפש את המבט שלו.
אבל הבחור לא הסכים אפילו להסתכל לו בעיניים. למה? הוא פחד להסתכל לו בעיניים, כי 'השטן נמצא בתוכו'.

ואז פתאום אני קלטתי - שהוא באמ-ת מאמין שהשטן נמצא בתוך היהודי !
הוא באמת באמת מאמין בזה !

ולצערי נראה שהיו לאורך ההיסטוריה, וישנם גם היום, הרבה כאלו. (או אחרים דומים, עם 'סיבות' אחרות).

יש בכלל דרך ללב של בן אדם שנאחז באמונה כזאת?
אני לא יודעת...

שליחה על ידי ג'* » 06 יוני 2010, 13:07

להבנתי, מתוך ההיסטוריה של העם היהודי היו הרבה יותר תקופות של רדיפות מאשר לא
לדעתי זה לא נכון.
צריך להבחין בין רדיפות לבין עוינות וקושי לקבל את הזר והשונה.
רדיפות ממש לא היו הרבה.
הן מבחינת השלטונות והן מבחינת ה'אנשים הפשוטים'.
אמנם כשהיו חלקן היו קשות מאד כולל גירושים והרג, אבל יחסית הן היו מעט.

עוינות היתה הרבה יותר.
וזה לא מפתיע (אותי) גם היום קשה לנו מאד לקבל את הזרים והשונים והחריגים.
והיהודים היו זרים וחריגים.
והכי חשוב, צריך להבין שעוינות לא היתה רק כלפי היהודים אלא כלפי כל מי שהיה 'אחר'.
נוצרים נלחמו מלחמות חורמה אלה באלה וממש השמידו קבוצות שלמות של מינים ('סוטים') ושל עובדי אלילים.
מוסלמים השמידו את כל העמים והקבוצות חוץ מ עמי הספר - יהודים ונוצרים.
לנכים וחולים היה קשה מאד לשרוד, הרבה מהם נודו.
שחורים היו נחותים ולקח זמן רב עד שהתחילו להתיחס אליהם בכלל כבני אנוש.
וזה רק על קצה המזלג.
כך שצריך להבין שהעולם כולו היה פחות פתוח ומקבל מהעולם היום,
היוצאי דופן היו תקופות של סובלנות, רוב הזמן היו מלחמות, לדתות ואמונות שונות היה הרבה מאד כוח.
היה הרבה פחד.
היהודים הם חלק בלתי נפרד בפאזל הזה.
אז נכון היתה אנטישמיות שהיתה מעוגנת בכתבי הנוצרים והיתה שנאה עממית.
אבל הם לא היו העיקר.
העיקר היה עשרות ומאות שנים של שגרת חיים בהם כל אחד עסק במה שעסק, חי את חייו, בקשר הדוק יותר או פחות עם הסביבה.
דורות על דורות של יהודים חיו להם בשלווה יחסית פזורים בקהילות רבות בעולם.
התודעה הזו של עם רדוף לא היתה קיימת מאז ומעולם והיא הלכה ונבנתה על סמך מקרים ספציפיים ועל מנת לשרת מטרות מסוימות (כל דור ומטרותיו).
והיום אנחנו כבר כל כך מאמינים בה שאנחנו כבר לא זוכרים את איש האדמה השמח בחלקו מהכפר הקטן במרוקו והסנדלר בעיירה בפולין שחיו להם בשלווה ובנחת הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין.

_ואז פתאום אני קלטתי - שהוא באמ-ת מאמין שהשטן נמצא בתוך היהודי !
הוא באמת באמת מאמין בזה !_
נו טוב, אז הוא האמין בזה. אז ניאונאצים, כמה לא מפתיע, מאמינים בזה. אז מה זה מוכיח בדיוק?

פוסט ליום המשפחה עם קשר משמעותי לשואה
אשמח לשמוע מה אתם חושבים ואיך זה נראה אצלכם
יש מקום לתגובות בתחתית הדף
משפחה של ניצולי שואה

יום השואה מתקרב - הזדמנות להמליץ על "השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום" - יומנה של אשה צעירה, יהודייה בהולנד בתקופת השואה (שגם נספתה במחנה ריכוז) שהוא בעיקר יומן מלא חיים של התפתחות רוחנית, נפשית, רגשית ונשית. ספר מיוחד במינו ומעורר השראה. אני חוזרת עכשיו לקרוא בו שוב.

סרט עם מסר חזק על יהודים ערבים ונאצים

http://www.youtube.com/swf/l.swf?[po]video id[/po]=RpjHSiQLPmA

יום השאוה ממש עצוב גם בבית הספר שמדברים אתנו קשה לי אבל אני חייבת ללכת היום היה הטקס בבית הספר לשואה לא היה כול כך קשה כמו שנה שעברה
ואני חשבת שתמיד צריך לדעת מה קרה שם.

כל השנים יום השואה לא היה משמעותי יותר מאחרים פשוט כי חיינו את זה בבית, מאז שאבא שלי נפטר פתאום קבל משמעות חדשה...

היום יום השואה
הבת שלי חזרה עם טלאי צהוב.
היא חושבת שזה קישוט

טקס יום השואה הפרטי שלי הוא ביקור קרובים בבית הקברות.
משהו בעצי המחטים הגדולים המגינים, מרגיע, ישן ושקט.
בהתחלה אני עסוקה: הבאתי צרור פרחי שדה וגינה ריחניים ואני מנקה, ממלאה מים מהברזיה בכלי של נטילת ידיים מפלסטיק, ומפזרת על הקברים את הפרחים לפי צבעים ומסדרת יפה.
אחרכך אני מתיישבת על ספסל עץ ובוכה עוד,
מדברת עם האשה היחידה שנמצאת שם, לא רחוק מהקברים של המשפחה שלי, על כמה היה מטופח פה פעם (היא) וכמה טוב מריח היסמין שפורח שם בשיח ענקי (אני).
אני קוראת את השמות, נזכרת בסיפורים על האנשים שבתמונות שתלויות לי בפינת- אוכל ונמצאות איתי כל הזמן, שאני כל כך דומה להם.
קולות של צוצלת נעימים, מזכירים את המשחקים בבית של סבתא שלי בחצר כשהייתי ילדה. היא גדלה בגרמניה ואני פה ובכל זאת היינו מאד קרובות.
בכפר שמריהו תמיד שקט בין שתיים לארבע, רק הרכבת שעוברת מטר מהקברים מחרידה אותי בצפירה מצמררת.
סבתא- אני כל כך מתגעגעת אליך בזמן האחרון!

מדיטציה ליום השואה והגבורה
למי שיש גישה לפייסבוק.
מי שאין, ומעוניין, אוכל לשלוח במייל

התחושה הזו שמרגישים את יום השואה בגוף, חוזרת.גיליתי שהייתי בדף הזה בעבר, לא זכרתי. האצבעות הובילו על המקלדת. הילדים שואלים שאלות תמימות להדהים כמו "מה סבא עשה ברגע שהפרידו אותו מהמשפחה? מי דאג לו, הוא היה ילד כמונו,לא?" ואין מילים. כי לי בגילם אסור היה לשאול וכשהיה מותר כבר הגיעו שאלות של "גדולים" ואחר כך אבא שלי הלך לעולם אחר ויש כל כך הרבה סימני שאלה. עצוב.

אני לא יודעת אם זה נכון,ואני לא יודעת אם כל מה שאנחנו אומרים צריך להיות נכון.
השואה היא אי שם הרחק הרחק מעבר לעולם המושלם ,לעולם שבו הורים יטפלו וישגיחו תמיד על ילדם, בעולם של שכנות טובה .

לא רציתי להעלות את הנושאים הללו בעבר. נראה לי לא נכון לזעזע את העולם שלהם בצער אין סופי שכזה.
לא בטוח שאפשר לומר:כן ,סבא היה ילד בדיוק כמוך. הוא גם רצה לישון במיטה חמה , אחרי ארוחת ערב ,בחדר שקט ונשיקת לילה טוב.
אבל זה לא קרה.לו ולעוד מיליונים.

אנחנו לא יודעים את מה שקרה , כי הניצולים לא תמיד יכלו לומר.לא תמיד היה מי שיקשיב, או שהם עצמם העדיפו להשאיר את העבר מאחור ולא לעסוק בו.זה לא מצב מושלם, זה לא משהו שאנחנו גאים בו.
ניצולי שואה שחיים בעריריות ובעוני ,בטח ובטח שלא משהו להתגאות.

ביום השואה אני נוהגת לשמוע עדויות של ניצולים ברדיו.אני שומעת על החיים בעיירה , על איך היה לפני שזה התחיל, מה שהיה ואבד.על הדברים שקרו ,כל משפחה ואבדותיה .
זה משמעותי מאוד בעיני, הסיפורים האישים הללו.הרי ,אי אפשר להבין את השואה.
כשאני מרגישה שאני מסוגלת לכך, אני יכולה לקרוא ספר על השואה.בהחלט מבינה שלא בכל מצב אפשר.
ילד אחד שמסתתר בין השיבולים,בורח מהכלבים והיריות.הרחק מכל מה ששפוי ואוהב .

רק ,ישנו איזה גיל שאני חושבת שכן, צריך כבר לדעת דבר או שנים.לא בבת אחת,להבין שזה קשה לעיכול.ולהיות מסוגלת להכיל את הזעזוע.

משנה לשנה וככל שאני יותר שנים אמא זה נהיה לי יותר קשה.

גם אני מוצאת את עצמי מחפשת איך להתמודד עם הזיכרון הזה. לנסות להתחיל לתפוס את המציאות האיומה ומלאת הפחד הזו שהיתה מנת חלקו של סבי שכל משפחתו נרצחה ושל כל כך הרבה מבני עמנו.עד כמה שבריריים החיים האלה. אני עומדת בצפירה ובתי סביבי לא מפסיקה לדבר ולהסתובב. ואני מחייכת אליה ומלטפת את ראשה בשתיקה. מודה לאלוהים על החיים המבורכים שהוא העניק לי. הנה אני עומדת חיה ונושמת, מביטה בילדיי ורואה סביבי כל כך הרבה חיות ויופי. אני חופשייה. יש לי שפע רב כל כך.
אני מנסה לדמיין את הכאב שנצרב בתודעתם של רבים כל כך והנשימה נעתקת לי. קיום שנראה כל כך לא יאומן והתרחש רק לפני כשישים שנה. אני כותבת משפטים ומוחקת . רוצה לכתוב אך אינני יודעת מה. מתוך הכאב אני נשארת עם תחושת הודיה עצומה על מה שיש לי. על השפע שיש בחלקנו שנגרע מרבים כל כך. אז וגם עדיין היום. ובקשה: להצליח להיטיב וללמד את ילדיי להיטיב. לסור מרע ולעשות טוב ולבקש בכל ליבי ומאודי שלום.

שנה שעברה אמא שלי השאילה לי את הספר האחים ביילסקי הספר מספר את סיפורם המיוחד של
פרטיזני ביילסקי

זה ספר לא קל לקריאה. אמא רגועה מדי אמרה שהיה לה קשה לקרוא את תיאורי הזוועות שחוללו הנאצים. לי היה עצוב לקרוא שהאנשים המיוחדים האלה, שהצילו בזמן המלחמה בצורה מופלאה לא רק את עצמם ומשפחתם, אלא עוד כ- 1200 יהודים, לא מצאו את מקומם אחרי המלחמה לא בארץ, ולא בארה"ב. הם בקושי בקושי הצליחו לפרנס את עצמם. למרות הקושי והעצב, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר, וגם לצפות בסרט ההוליוודי המספר את סיפורם התנגדות
(א.א.ל.ט הסרט יוקרן השנה ביום השואה, גם בהוט וגם ביס)

סבתא שלי הכירה את משפחת ביילסקי עוד לפני שעלתה ארצה, כי הם גרו לא רחוק מהעיירה בה נולדה וגדלה. אמא שלי זוכרת אותם, מהשנים אחרי המלחמה, כשגרו ברמת גן. אמא שלי אומרת שלילקה ביילסקי, אשתו השלישית של האח הבכור טוביה, היא האשה הכי יפה שאמא שלי הכירה (ואמא שלי הכירה הרבה נשים יפות, כולל שחקניות בהוליווד...)

מוסיפה עוד המלצה לספר. מונה מספר לכוכבים של לויס לורי. היא סופרת מדהימה ואהבתי ספרים אחרים שלה שקראתי. את הספר הזה קראתי בהיותי בחטיבה. למיטב זכרוני (ויכול מאוד להיות ששכחתי משהו) הוא מסופר מנקודת מבטה של נערה דנמרקית, ולמרות שגיבורי הספר הם מומצאים, האירועים ההיסטוריים אמיתיים בהחלט.

סרט מומלץ מאוד, אבל קשה להשגה (שודר פעם בערוץ הסרטים אז ייתכן שישדרו גם השנה): "ההתנקשות". De Aanslag. סרט הולנדי על ניסיון לפענח פרשייה שקרתה בזמן השואה בכפר הולנדי.

מה, עד עכשיו אף אחד לא חש צורך היום להעלות את הדף הזה למה חדש?
מעניין...

אני חושבת הרבה השנה (על מי אני עובדת, אני חושבת על זה כל יום שואה וגם לא פעם בהזדמנויות אחרות) על המהות של יום השואה, למי הוא מיועד בעצם, מה הוא משרת.
היום יצא שחשבתי לא מעט למה אנחנו מוּנְחִים להיות (רק) עצובים וכועסים ביום הזה. למה לא מאפשרים מקום לעוד דברים.
אני חושבת שצריך וחשוב ללמוד על השואה ולזכור את השואה (שני דברים שונים לדעתי) אני אפילו, בסופו של דבר, בעד קיומו של יום זיכרון כזה (היו שנים שלא הייתי סגורה על זה) וגם לא הייתי מבטלת את הצפירה.
אבל העצב הכפוי הזה לא עושה לי טוב.
כלומר זה נכון שאי אפשר להזכר, לשמוע סיפורים, שירים, בלי לחוש עצב אבל למה התכנים היחידים ביום הזה הם רק רגשיים/דרמטיים, לוחצים על כפתורי העצב והכאב והכעס.
ולוחצים כמה שיותר חזק.
בטקסים זה רק תפילות, שירים, סיפורי זוועה ו(החלק הכי גרוע) נאומים פוליטיים,
(ובטקסים בבתי הספר אותו דבר בדיוק חוץ מהנאומים הפוליטיים...)
בטלוויזיה רק סיפורים של ניצולים (ולא שאני נגד, אלה סיפורים מרתקים, נוגעים ללב שחשוב לראות ולהכיר) ברדיו שירים עצובים. בעברית בלבד.
כל היום הזה ואין אף לא דיון אחד, או שיחה מענינת או פאנל, אין שאילת שאלות, אין דילמות, אין תהיות.
אין הווה, אין מציאות, שום התייחסות למשמעות של השואה היום, לנו כפרטים, כחברה.
(אני יודעת שבתל אביב כבר יש טקסים אלטרנטיביים וכל מיני יוזמות, אבל לדעתי זה לא מייצג שום דבר).
בא לי שהיום הזה יצליח לפרוץ את גבולות הממלכיות הארכאית, שיפסיק להיות כלי שרת של המדינה להעברת מסרים מפוקפקים, שיהיה בו תוכן, שיהיה מותר לזכור בצורות שונות, ואפילו שיהיה מותר לא להיות עצובים.

כאן"http://www.facebook.com/ZmanEmmet?[po]bookmark t[/po]=page"
הבאנו עוד התיחסות ליום השואה,מוזמנת להכנס ולהגיב

יש למשהו המלצה לזכרון בסלון, דרך זום או פייסבוק?

https://www.facebook.com/ZikaronBaSalon ... 579847208/
לא יודעת מתי זה מתחיל, העברו אליי את הקישור