יומנו של אב טרי

אבל ברור לי שמה שיותם צריך זה מרחב לגדול, ואני צריך לאפשר לו את זה.

קראתי ב התרגשות....הזדהות....ומיני רגשות.........

בריאות, הצלחה ואושר לארבעתכם@}

מדהים! אני רק נדהמת מחדש מכל מילה מכל משפט שיוצאים ממקום כל כך עמוק וכנה.
אני לא מכירה הרבה אנשים שמכירים את עצמם כל כך טוב ומודעים לאמת שבפנים.
אני מאחלת לכם חיים מדהימים עם הילדים המיוחדים שלכם...
בהמון אהבה

לאבא של י....ו......שירה ....מאבא של עמית ,וירדן.
ברצוני לספר לך, ולכולם על עומק תחושותי בקריאת מהלך חייכם הנפלאים ,הדרך וצורת הכתיבה מסמלות על אנשים משכמם ומעלה ,והתוצאות מן הסתם יהיו דומות.{יותם,שירה}

נחשפתי לראשונה ליומן אתמול מאוחר בלילה והלכתי לשון עם חיוך גדול,כושר כתיבתך עילאי מה שגרם לי לא אחת לצמרמורות של היזדהות טוטאלית .{כמו לרוב המגיבים} הקריאה הותירה בי רושם עמוק על הזכות הגדולה שנפלה בחיקם של יותם ושירה להורים נפלאים .סוף סוף משהו שכדאי ורצוי להשקיע בו.
יומן חייך/ם ותאוריך המעולים{לא חשבתי שמילים יכולות לתאר עד כדי כך רגשות עזים, ומעבר לכך}מצטרפים ברובם להרגשתי וכולי תקווה שתמשיך לרגש בכתיבתך{כל השערות בגופי הזדקרו מצמרמורת חיובית ,ואפילו דמעות של אושר }ואף תגביר תדירות היומן.עצוב יהיה אם תחדל.
מאחל לכם כל טוב והצלחה אוהב את כל מילה ומילה....טס לירדן הוא התעורר ובטח רעב...

אני חושב שהבנתי משהו. משהו עקרוני. חשוב.
למרות כל ההצהרות, הכוונות, המלים היפות- אני "אב טרי" בעיקר ליותם. זה הרי נשמע ברור מאליו- הוא הבכור, ואיתו אני חווה כל רגע כחדש וראשוני. איתו אני עובר את ההתבגרות, בעוד ששירה עוברת חוויות שאני כבר מכיר קצת.
ולפעמים זה מעט מתסכל אותי, התחושה הזו הזו, ששירה לא מפתיעה אותי, לפחות לא באותה מידה שיותם עושה זאת, ואני חוכך בדעתי האם זה "פייר", ובה בעת יודע שאין כאן ענין של "פייריות". ככ זה עכשיו, ובטח זה יהיה אחרת אחר כך.
ובכל זאת, לא צריך להגזים. עם כל תשומת הלב שאני מעניק ליותם, אני לא שוכח את שירה, רואה אותה, חש אותה, רואה את יחודה ושונותה, נהנה ממנה באופן אחר.
אני חושב שאני מרגיש קצת אשם.
ממש קצת.
בחיי.
ויותם גדל, ממש מתבגר. בשבועות האחרונים הוא מאמץ לעצמו לעתים התנהגות של מתבגר כמעט. הוא מתעקש לעשות הכל כמעט לבדו, מבקש שיעזבו אותו בקט, שיניחו לו. הוא נהנה ממשחקי דמיון מלהיבים ומוכן לשתף אחרים בשמחה, בתנאי שיזרמו עמו. סבא שלו היה כאן לא מזמן, ולא ידע איך לאכול את הילד ה"חדש", שכבר לא רוצה על הידיים, שלא רוצה לשחק במה שלא מעניין אותו באותו הרגע, שאומר הכל באופן גלוי כל כך, ברגישות רבה כל כך.
אני חושב שגם אותי זה מפתיע. כל כך התרגלתי ליותם שהכרתי, והוא משתנה ומתפתח למול עיניי, מתעצב ומתחזק, מקבל קווי אופי כל כך יחודיים, משלו, ואפילו למד לחייך מעין חיוך מזוייף לזרים וקרובים רחוקים.
אני אוהב את זה.
וגם קצת לא.
ובאותה נשימה, עם ההיפרדות ההולכת וגדלה, נאבקת על מקומה התלות הישנה, דורשת את שלה, וכך בד בבד עם השינוי הגדול עלו וצצו הרגלים ישנים- להיות רק על אמא, להחזיר דברים שקרו, קריזות ארוכות על דברים פעוטים...
לפני זמן מה, בסיומה של מערכה שכזו, בפנים שטופות דמעות, שיתף אותנו יותם במה שעבר עליו: אני התחבאתי בפנים, בתוך עצמי, כמו שבלול. כך הוא אמר, באופן כה בהיר וברור, וכל כך כן, שענת ואני לא יכולנו לעצור את הדמעות והצחוק המשחרר שבאו יחד, ואני חשבתי- אינעל אבוק, צרחת שעה, ואמרת את הדבר המופלא ביותר שיכולת לומר....
ואולי זה הענין- אמנם, הקריזות שוב כאן, התלות מציצה לעתים ביתר שאת, אבל- יותם יכול לבטא עצמו בכזו בהירות, והוא כל כך מודע לתחושותיו, שברור לי שזה השילוב שהוא מצא לשני התהליכים שמתחוללים בקרבו- הגדילה, ההיפרדות, ורצון הנגד, שמאתגר אותו ואותנו.
ושירה?
היא כבר מבינה ענין. אני יכול להישבע שהצוציקית הזאת, בת שמונה וחצי חודשים, התגרתה ביותם בשמחה רבה כשהיתה על ידיה של ענת בזמן שיותם בכה על הרצפה "אמא אני רוצה עליך"
ממזרתה... חכי חכי, גם לך יהיה אח או אחות קטנים, ואז תראי מה זה. שדה קטנה.

גם לך יהיה אח או אחות קטנים
אני מקווה שאין לך תוכניות לעתיד הקרוב

אוהבת אותך

שליחה על ידי שי* » 06 מאי 2006, 22:32

בן אדם מיוחד במינו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נכון. מקסים. ונוגע ללב. וטוב. ועוזר.

שליחה על ידי גילי* » 09 מאי 2006, 15:49

אני התחבאתי בפנים, בתוך עצמי, כמו שבלול.
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח....
מה עבר לו בראש.....

אח...נהדר!
אבא עם נשמה נשית,תענוג.
הרבה בריאות ואור.

שליחה על ידי נורית* » 11 מאי 2006, 21:15

למה אתה לא ממשיך?
אתה כותב מעניין ואני רוצה לאמשיך
לקרוא !!!

שליחה על ידי שון* » 11 מאי 2006, 22:22

איפה אתה אני באתי מאוחר מה?
שאתה כבר לא כותב או ביכלל מציץ באתר באסה):

שליחה על ידי לירון* » 12 מאי 2006, 22:38

הי עכשיו קראתי את הכל אבל הכל ואני חייבת לומר
שאני חייבת לדבר איתך או לתקשר איתך למה אתה באמת לא ממשיך
ליכתוב יש הרבה מגיבים .

תודה לירוני!

אתם באמת משפחה מיוחדת וזורמת!

יותם גאון.
נו טוב, מי לא יגיד זאת על ילדיו, אבל אני אובייקטיבי. בחיי.
סדר היום של יותם כפי שהתהווה בזמן האחרון הוא פשוט: מחשב בבוקר (סרט), אחרי ארוחת הבוקר- מחשב (משחקים), אחר כך עוד קצת מחשב לקראת הצהריים (בריינפופ) וכו'... האמת, אנחנו חושבים להתחיל ולהציב גבולות מסוימים בעניין, כי זה כבר מרגיש קצת יותר מדי.
אבל, יש לי תחושה, שעבור יותם המחשב מהווה יותר מסתם בריחה או בידור. הוא באמת ילד סקרן, שאוהב מאד סיפורים וידע, הוא ממש שואב הכל בקצב שלא יאמן, וקולט הרבה מעבר למה שנדמה לפעמים. אנחנו מנסים להסיט את הפעילות גם לתחומים אחרים, ולאחרונה יותם נעשה יותר ויותר עצמאי, והוא אוהב להיות בחוץ ולשחק עם החבר'ה, או לעשות מדורה, או ללכת לטיול לעץ התות של השכנים ממול.
לעתים אני מגלה שיש בי בקורת רבה כלפיו- למה הוא תקוע כל כך הרבה מול המחשב? למה כשבאים אורחים, או כשיש איזו התכנסות גדולה יחסית, הוא נשאר בבית מול המחשב, ואם הוא בחוץ, הוא מוצא לעצמו פינה שקטה, ולא משתלב? תשובות חד משמעיות אין לי, וגם לא צריך, כי בורור לי שזה מה שהוא צריך באותו רגע. אבל הביקורת לא מניחה לפעמים, בכל אופן לא הניחה, כי אני חושב שהבנתי למה זה מרגיז אותי, הנטייה הזו להתבודד. זה מרגיז אותי כי הוא עושה את מה שאני הייתי רוצה לעשות. בהתכנסויות חברתיות רבות משתתפים, בעיקר כאלה שמונות בתוכן פרצופים חדשים יחסית, אני לא מרגיש ממש בנוח. טוב, זה לא ממש יוצא דופן, רבים מרגישים כך, כולל הפרצופים החדשים, אבל הרוב גדלו, חזקו, התחנכו להיות פתוחים יחסית, בטוחים לכאורה, מסבירי פנים. אני חונכתי לכך גם, אבל אם פעם תביטו בי מהצד באירוע שכזה, תגלו שאני נמצא מעט בצד, מוצא לעצמי עיסוק שמאפשר לי להיות קצת לב בתוך כל הרעש. אני מכין פוייקה, מדליק מדורה, נמצא על המנגל, או סתם מעשן סיגריה בצד (הכרתי פעם מישהו שאמר שיום אחד הבין שכל העניין של הסיגריה הוא הפסקה לרגע מהשטף הלוחץ- ואז הפסיק לעשן, אבל המשיך לקחת הפסקות, ללא עישון), כל אלה מאפשרים לי לברוח קצת. ואז אני מביט הצידה ורואה את יותם רחוק יחסית, מטפס על האוטו, או חומק הביתה להתישב על המחשב, ואני חושב שאני פשוט מקנא, וקצת מתרגז על כך שהוא הלך, ואני נשארתי להתמודד לבדי מול כולם, והרי אין דרך טובה יותר לברוח מלהיטפל דוקא ליותם, לשחק ולהשתולל איתו ולהיות בבועה קטנה משלנו. אני חושב שבפעם הבאה שזה יקרה, ואראה אותו חומק, אצטרף אליו, אקבל מנת בדידות בריאה, אשאף אויר הימלטות קליל, ואחזור להמולה.
אה, כן- הוא גאון. בחיי. לא מזמן סיפרתי ליותם על הרשל'ה והקרטיב- מן ספור מטופש שהמצאתי, אחד מני רבים על הרשל'ה, הוא הגיבור החדש, בסיפור על הקרטיב הרשל'ה מקבל קרטיב מופלא שבתוכו וופל, שבתוכו סוכריה, שבתוכה שוקולד, וכו'... עד שחוזרים לקרטיב, וחוזר חלילה. בשיחה של יותם עם ענת על שינה וחלומות, אמר יותם שאפשר לחלום שחולמים, ואז לקח רגע מחשבה ואמר שלחלום שחולמים זה כמו הסיפור על הרשל'ה והקרטיב. אני נדהמתי מהחוכמה הזאת, שיש בה הבנה של תבנית והעברה משדה אחד לאחר, כל כך בפשטות, שזה מרשים. בכלל, לאחרונה מצעד החוכמות גדל ומתגבר בקצב מטורף, וכושר הביטוי יוצא הדופן של יותם מאפשר לנו לראות את ההבשלה האינטלקטואלית שלו, שבאה יחדיו עם הבשלה מנטלית, והכי מדהים זה לראות לפעמים את הפער בין יכולת הביטוי המופלאה שלו (ובחיי שאני מכיר ילדים בני 16 שלא יודעים להתבטא כמוהו) לבין היותו ילד קטן, עם הקשיים והעיקשות של בן גילו. לפני ימים מספר עמדנו לנסוע חזרה הביתה משהות אצל חברים. הכסא של יותם ברכב היה ממוקם מלפנים, וצריך היה ללהעבירו לאחור, כי עמדה בפנינו נסיעה ארוכה. יותם כל כך התרגז, ולא הסכים להעביר את הכסא. כשניסינו להסביר לו שצריך לשבת מאחור בכסא כי כך שומרים עליו מכל רע, יותם החל לבכות ולטעון- אתם לא שומרים עלי! רק אני והכוח החזק של הגוף שלי שומר עלי! אתם גם חזקים, אבל הגוף שלי חזק בשביל לשמור עלי!... לבסוף נפתר העניין בכך שהוסט הדיון לאסטרונאוטים, שגם הם יושבים בכסאות ששומרים עליהם...
טוב, אני מרגיש כמו איזה סבתא גאה, וזה נראה לי קצת מוגזם כבר.
וחוץ מזה יש לי זקן. אמיתי. ושירה ממש אוהבת אותו. כל הזמן תולשת לי שערות. והיא ממש עומדת ללכת בקרוב. אולי אז היא תעזוב את הזקן במנוחה?

בפעם הבאה שזה יקרה, ואראה אותו חומק, אצטרף אליו, אקבל מנת בדידות בריאה, אשאף אויר הימלטות קליל, ואחזור להמולה.
בדיוק כך.

כבר בשורות הראשונות שתארת את יותם וקנאתך אמרתי לעצמי , מה הוא רוצה גם הוא היה (וכנראה עדין) כזה
יש דברים שלא משתנים הם פשוט עוברים הלאה לילדים שלנו .

לפחות ליותם יש מחשב ,אנחנו היינו צריכים לברוח מרחק גאוגרפי של ממש כדי לקבל שקט . תחשוב כמה כיף לו .

גם אצלנו הנסיך (כמעט בן 4) מבסוט מהמחשב, אבל אני אמא רעה, כמעט לא נותנת לו. בגלל זה הוא מבסוט עד הגג כשאני הולכת לעבודה בערב, והוא ואבא יושבים מול המחשב ומשחקים בחיילים.
(ליתר דיוק אבא משחק בלהט והילד מתרגש ומתלהב ושואל אלפי שאלות שדי מעיקות על אבא, הטרוד בלפוצץ את הרעים).

חחחחח יפה !

כיף בן כזה. ותגיד מה עם הבת?

שליחה על ידי שון* » 12 יוני 2006, 11:34

יששש מגניב! חיחיחיחי
אתה לא יודע כמה אני שמחה!!

יפה חחח! ביבי

שלום אני רועי !
ורק רציתי לומר לך שאתה פשוט צריך
לכתוב ספר באמת אני הראשון .!!!!

החיים !!!!!

(:

חחחח(-:

היי אבא של יותם ושירה.
אני מזדהה עם כל מילה שאתה כותב פה.
בחודש הבא יותם בן 5 ושירה בת שנתיים.
ספר לנו איך אתה מתמודד עם שניהם כששירה רוצה קצת להיות לבד.

יותם חגג יומולדת 5, שירה כבר בת שנתיים וחצי. מקסים לראות את שניהם ביחד מדי פעם, כשיותם מחבק את שירה פתאום, או כששירה יושבת לצידו מול המחשב, אח ואחות, קשר נצחי שניטווה ביניהם בכל רגע.
החיים בשבט הקטן שהקמנו כאן מעניינים תמיד. הסמיכות אל החברים הטובים שהפכו לשכנים ולשותפים לדרך מרגישה לנו כבר כדבר הטבעי והנכון ביותר, ורק לפעמים נחמד להיזכר שזה ממש לא מובן מאליו- לגדל את ילדיך עם עוד כמה חברים, שטח ליד שטח, בית ליד בית, "מיני קהילה" שכזו. לפעמים נדמה לי שזה מעין ניסוי אנושי שכזה, אולי שווה לפרט ולהרחיב בדף נפרד על העניין- אתן כאן מעט מן התחושות הללו בכל זאת- הקרבה הגדולה שיצרנו בעצם שכנותנו ואורח חיינו- אנחנו רוב הזמן בבית, לפחות אחד מאיתנו, וכך גם השכנים- הפכה אותי, במידה מסויימת להורה של יותר משניים. טוב, כמובן שאין בלבול כאן, לכל ילד ולכל הורה ברור מי הוא מי ומי "שייך" למי, אבל מגוון הסיטואציות בחיי היומיום חושפות את הילדים וההורים כאן להתנהגויות שונות ותבניות שונות של יחסים בין הורים ילדים בכל הכיוונים. לדוגמא: לפני זמן מה מצאתי עצמי בגן המשחקים עם כל הילדים של שלוש המשפחות (מלבד התאומות של רייס כמובן) וכולנו שיחקנו ונהננו, והילדים התאימו עצמם אלי ואני אליהם. רבים המקרים בהם אחד הילדים של השכנים נמצא בביתנו למשך זמן רב, ואני מוצא עצמי לפתע מתנהל מולו כמעין הורה שני, או שלישי... זה לא פשוט. היו חיכוכים בעבר סביב טיפול במשבר מול ילדי השכנים, לפעמים נסחפתי למגננת יתר ומעורבות יתרה למען יותם, אבל זה נשכח ונסלח.
שירה נופלת המון על הראש. על מצחה כבר ישנה צלקת קטנה, מזכרת לנפילה מפחידה במיוחד במערה בחורבת זעק, ומאז הספיקה ליפול ולקום עוד פעמים רבות. במסיבת חנוכה האחרונה היא צללה משולחן הישר לרצפה, ובבילוי עם הדודה בקיפצובה היא נמרחה על המדרכה. יותם לא נפל על הראש כל כך הרבה. הוא היה הרבה יותר זהיר- והנה, כרגיל, ההשוואות. טוב, הן כמעט בלתי נמנעות. אני חושב שהן פחתו באופן ניכר, בעיקר בשל העובדה ששירה היא כבר שירה בפני עצמה, בעלת אופי ייחודי משלה, אחרת שונה כל כך, ויש לה אצלי מקום משלה, רק בשבילה.
יותם הוא יותם. מי שקורא את היומן הלא כל כך עקבי הזה יכול אולי להתרשם מעט, אני מדי פעם חוזר וקורא ביומן וחושב מה יהיה ביום שיותם ילמד לקרוא- מה הוא יחשוב על מה שכתבתי עליו? אולי הוא יכעס? אולי ישמח? אין לדעת. מה שאני כן יודע שהוא כל כך עקבי במספר קווים שהסתמנו בו מההתחלה- העקשנות שלו, הדיבור, שעות הפעילות המועדפות עליו (לילה- אני חיית לילה, הוא אומר), הקריזות שחוזרות מדי פעם כמו גלים. לפני כמה ימים הוא התעצבן ולא היה מוכן לצאת מהאוטו. ענת עמדה ודיברה איתו זמן רב בחוץ, והוא לא השתכנע, לא נרגע. אני הגעתי בנסיון להיות "קשוח": אנחנו הולכים לתוך הבית, תעשה מה שאתה רוצה. ואז יותם לא התרצה, רק הגביר מחאתו ובכיו עלה. לבסוף הצלחתי איכשהו לשכנע אותו להיות רגע על הידיים שלי, ואז שוחחנו על השמיים והכוכבים, והוא שכח כבר את כעסו, ונכנסנו הביתה. מעניין אם בעוד שנתיים, הסיפור הזה יחזור כאן שוב בוורסייה אחרת.
אני כותב כאן מעט בגלל שאני מרגיש הרבה פחות צורך לחלוק את חיי ברבים. ההורות הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני, ויומן זה דורש ריחוק מסוים, מבט מן הצד, אני מרגיש כמתבונן מרחוק בעצמי ובילדיי כשאני כותב כאן.
כנראה שאני עדיין זקוק לזה, מדי פעם.

שנה חלפה מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה, וכאילו מדובר בחיים אחרים כמעט. אני קורא את דברי למעלה ולא יודע אם לצחוק או לבכות (מה שלא יהיה אוציא את המטפחת) כי במהלך שנה זאת הספקנו להיפרד מחלומות רבים כל כך ולבחור בכיוון אחר לגמרי. נפרדנו מחלום בניית הבית, זה היה גדול עלי, לפחות, הבנתי שכנראה אני לא הטיפוס שבנוי לבניית בית, ולאחר מכן עברנו בתוך המושב לגור בבית שכור, והתחלנו לחשוב מה אנחנו רוצים מעצמנו ומחיינו, ורצף של התבהרויות קטנות הצטרפו יחדיו לכדי הבנה שצריך לבוא שינוי גדול, והנ הוא בא, וכעת אני כותב מבית ברחובות, ללא גינה, עיר, רחוק מהחברים במושב, רחוק מהחלומות הישנים, אבל הרבה יותר קרוב למציאות, וזה מרגיש לי בסך הכל נכון.
ובפעם הקודמת כתבתי שמעניין יהיה לראות כיצד יגיחב יותם לכשידע לקרוא ואולי יתקל ביומן המקרטע הזה, ובכן, הוא לא נתקל ביומן, אבל הוא קורא באופן ממש מופלא, וגם כותב יפה, ושירה כבר ענקית ומדהימה ומה שכתבתי בשנה שעברה על חוסר זהירותה ונטייתה ליפול וכו' הגיע לפני כשלושה שבועות לשיא נוראי כאשר היא איבדה את כרית האמה בידה השמאלית בתאונת דלת מעלית ותחבושת גדולה כרגע מעטרת את כף ידה המתוקה ולשמחתנו היא מחלימה ומבריאה והאצבע גדלה, לא נפגעו עצם או עצב, ורק הזכרון של השעה המפחידה בחיי עדיין מפעפע, שעה שהחלה עם ענת בטלפון שאמרה שלשירה נקטעה האצבע, נמשכה בנסיעה חרדה ברכבת, עד לשיחת טלפון מרגיעה יותר שהסבירה באוזניי כי למעשה ירדה חתיכה יחסית קטנה בקצה האצבע, ושהמצב בסך הכל בסדר...
ובכל זאת, הדאגה והכאב שחשתי באותם רגעים היו מבהילים בעוצמתם. הם לא דמו לשום דבר שחשתי בעבר, בראשי ריחף רק רצון אחד, להיות עם שירה ולחבק אותה ולשמור עליה, או לחילופין להחזיר את הזמן לאחור.
לא משנה כמה פעמים יגידו, יחזרו, יאמרו שזו קלישאה- בעיניי זה לא משנה כלל- אין קשר רגשי חזק יותר, עמוק יותר, משמעותי יותר מהקשר שלי עם ילדיי, עם משפחתי. ובעיניי זה ממש לא טריויאלי. לא בעולם שבו משפחות מתרסקות בשל חוסר יכולת לפתח קשר שכזה.
זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה, ואני מקווה שגם האחרונה, שחוויתי פחד כזה, דאגה שכזו- במובן זה, אני עדיין אב טרי.

גם ממני
ד"ש חמה לענת והרבה טוב לכולכם.
יכול להישמע לך מוזר, אבל מעקב אחר קורותיכם (כולל עזיבת העיר הגדולה, המעבר למושבה, אח"כ למושב, חלום הבניה והפרידה ממנו, ולרחובות... ): כל אלו לימדו אותי ויתכן שיחסכו לנו מהלכים.
אומרים שאי אפשר ללמוד ממסע של אחר.. וחייבים לעבור דברים בעצמנו וכו'..
אבל יכולתי לקרוא את מחשבותי ותחושותי מתוך המסע שלכם, כלפי החלומות שלנו .

וכעת אני כותב מבית ברחובות, ללא גינה, עיר, רחוק מהחברים במושב, רחוק מהחלומות הישנים, אבל הרבה יותר קרוב למציאות, וזה מרגיש לי בסך הכל נכון.
ברכתי לבית חם, קרוב אל חברים וחלומות חדשים, מציאותי ומלא באהבה.

יש לאילה גוף קטן, שנראה כל כך מצחיק ביחס לראש הגדול. היא רוב הזמן רגועה, אבל יודעת גם לצרוח.
אתמול בלילה היא צרחה. בטח היתה לה סיבה טובה. אני לא יודע. אחרי שעה בערך של נדנוד על הידיים היא חזרה לישון. היא מצחיקה אותי. היא מפעימה אותי. אני כל כך שמח שהיא אתנו.
אני מרגיש שהשמחה הפעם אחרת. יותר רגועה. יותר שפויה. אמנם כבר התרגלנו לחיות ברביעיה והיה מאד נוח להתנהל עם שני ילדים גדולים יחסית, ודוקא חשבתי שהתוספת החדשה תערער איזשהו איזון שהגענו אליו בשנים האחרונות. התבדיתי. לפחות בינתיים. הנוכחות של אילה טבעית כל כך. כאילו זה היה מתבקש שתהיה כאן.
לקראת סוף ההריון ענת חששה קצת מההוצאה הכספית הכבדה הכרוכה בלידה בבית. היא אמרה שאולי עדיף לחסוך את הכסף, ללדת בבית חולים. היא אמרה שהיא כבר יודעת מה זה לידה, ושלא צריך לעשות ביג-דיל מהאפשרות של בית החולים. אני חשבתי שאם מדובר בכסף, אז עדיף ללדת בבית. כסף הוא לא סיבה מספיק טובה, לשום דבר כמעט. אני שמח שלא ויתרנו והלידה היתה כמתוכנן, בבית.
כי עבורי לפחות, זו היתה הלידה המדהימה מכולן. הקצב היה מהיר, כשעתיים בלבד מתחילת הצירים הרציניים והקשים ועד ללידה. ומה שהיה כל כך שונה- ענת נתנה לי מקום. היא נעזרה בי, שיתפה אותי, תמכתי בה. הזכרתי לה שהיא חזקה, שכל ציר מקרב אותה אל הלידה. הייתי שם בשבילה.
כשאילה צורחת על הידיים שלי באחת וחצי בלילה, אני זוכר שזה לא קשור אלי. אני עושה מה שאני יכול, את המיטב שאני יודע. אם היא לא מרוצה, מנסים ציצי, ואם זה לא עוזר, אני יודע שזה זמני, חולף, שלה ולא שלי. וזה חשוב לא לערב את האגו שלי בעניין, כך אני יכול לחייך אליה גם כשהיא כל כך לא רגועה. כך אני לא מפתח תסכול, או כעס. מקסימום קצת עייפות מרגיזה, ולפעמים פשוט צריך לתת לה קצת לשחרר, קצת לבכות.
במקום בו אני ניצב כיום, ממש לא אב טרי, אני יודע שאין מה לדעת. צריך פשוט לתת למה שקיים להיות, ולעשות את מה שצריך לעשות. לתת לה לגדול, להתחזק, לבנות את עצמה.
רק קוץ אחד יש כאן. מדי פעם קופצת המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה- אולי לא יהיה עוד ילד, או ילדה, אולי יותר לא אחווה את החוייה הייחודית כל כך של היריון ולידה, וגידול של תינוקת.
אולי.
אולי לא.
אבל כבר כתבתי, אני יודע שאין מה לדעת, לא?

מרגש ומקסים ועושה לי חשק לקרוא מחדש את כל הדף כדי להעריך עוד יותר את הדרך העצומה שעשית ושעושים מהילד הראשון לשלישי ובכלל...

מזל טוב

איזה כיף שכתבת על הלידה הטרייה! המון מזל טוב! _{(נפגשנו קצרות בפארק הירדן, הייתי עם שני ילדים ובנזוג עם גיטרה)}

מזל טוב גם ממני!
מרתק להכיר את האדם היחיד והמיוחד שבכל ילד, דרך כתיבתך.

במקום בו אני ניצב כיום, ממש לא אב טרי, אני יודע שאין מה לדעת. צריך פשוט לתת למה שקיים להיות, ולעשות את מה שצריך לעשות. לתת לה לגדול, להתחזק, לבנות את עצמה.
תודה על זה, ועל כל הקטע שלפני.
<לילה גם בילד השלישי לא מבינה כלום עד שלא אומרים לה>
@}
<יותם מקסים!>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוי הוי הוי. החיים האלה. עוד מעט עשר שנים מאז שפתחתי את קריירת האבהות, וחשוב מכך, את הבלוג המקרטע הזה. אם כותבים בקצב של פעם בשנתיים זה עדיין נחשב? בכל אופן, השתנינו לנו. וזה כיף. כי ככה הכל זז. אני חושב על מה שהיה ומה שישנו, ואני רואה את השינוי הענק- אנחנו מבוגרים יותר, הילדים בבית ספר (פתוח, פתוח) ואיילה נמצאת אצל "רוני שלה"- פעוטון קטן וחמוד, שלוש פעמים בשבוע. בשנה הבאה אולי אפילו יותר. אנחנו דואגים המון לקריירות שלנו- ענת מופיעה ומתפתחת, ויוצרת. אני כותב, ומלמד, ולומד. הכל השתנה
אבל בעצם, הכל לא השתנה. כי בעצם, אני מרגיש עדיין את הקירבה להורות, ממש כפי שהייתה בהתחלה. אני אוהב לבלות עם הילדים, גם אם אני זקוק יותר ל"זמן שלי". אני עדיין מתרגש מהמחשבה לפגוש את החברים בפארק.
אז נכון- קמים בשבע, חסל סדר יקיצה טבעית בעשר, מכינים כריכים ויאללה לבי"ס, אח"כ כרגיל- מחשב, חברים, חוגים... אני חייב להודות שיש משהו נוח בסדר החדש, כשלא צריך לנסוע למוזיאון הדבש והעוקץ בפתח תקווה ואחר כך לאכול קינואה על גדות המדרכה בגן הציבורי. סתם. היו גם מפגשים מהנים וחשובים, אבל הסדר החדש מתאים לנו. כרגע.
ואני אומר כרגע, כי אנחנו כל הזמן משתנים, ועצם השינוי המתמיד הוא חוסר השינוי- כי זה הקצב שלנו, אלה אנחנו.
ועוד דבר- החינוך הביתי שלנו תרם לפחות בדבר אחד- אנחנו לא בוכים בחופש "מה נעשה עם הילדים" וכו'.
חינוך ביתי הוא החינוך בבית, גם אם חלקו מתרחש במסגרות אחרות, עם אנשים אחרים, הילדים שלי יוצאים מכאן, וחוזרים לכאן.
אז אנחנו עדיין בחינוך ביתי (חלקי)

וואו, דף מקסים, מעורר השראה ומרגש.
תודה!

טוב "לראות" אותך שוב!

באופן טבעי

באופן טבעי