ייסורי בגידה

[פלוני_אלמונית*]

אני מסכימה עם ציל צול . והציטוטים שלך שהיא בחרה יכולים לעזור לך- שימי לב, כשכל מה שחשבת על עצמך עמד בסימן שאלה, את נכנסת לסחרור הזה. לפעמים השאלות שלנו כבר מכילות את התשובות ויכולות לעזור לנו לצאת מהלופ.

[Madison*]

חפציבה - אשמח לשמוע...

ציל צול - וואו. הצלחת לבטא במילים את כל הדברים הנכונים. נגעת בי ממש. תודה ענקית על התגובה הזו.

[ציל_צול*]

תודה ענקית על התגובה הזו
תודה לך. את יודעת, דיבורים על חופש וביטוי מלא של חלקי העצמי - כנראה שגם אני הייתי צריכה לשמוע את זה

[חפציבה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מדיסון את עוד כאן? מה שלומך?

ציל צול כרגיל, כל מילה. בעיקר בקטע שמדיסון לקחת אחריות גם על חייו של בעלך. אם לא, אני צריכה לשחרר אותו בכלל שמתי לב שאנחנו הנשים פעמים רבות לוקחות אחריות על כל העולם ואישתו, ורק את עצמנו אנחנו שמות במקום האחרון, במקרה הטוב
גם אני חושבת שהגישה שאת חייבת לבעלך תשובה היא בדיוק מה שתוקע אותך. אם הבנתי אותך נכון מהתיאורים שלך עד עכשיו: עד היום חיית "לפי הספר" ועשית "מה שצריך" בלי להקשיב באמת לעצמך האמיתי, ולאן זה הוביל כבר נוכחנו. אולי הגיע הזמן להיות נאמנה לעצמך?

[חפציבה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולגבי השינויים שאני עברתי, ואיך שהפתעתי את עצמי לגמרי:
אני כל השנים הייתי אדם מאד ערכי ובשנה האחרונה חייתי חיי שחיתות ונהנתנות שבחלומות הכי פרועים שלי לא היית מדמיינת שאחיה, ועשיתי דברים מאד לא נחמדים שבחיים לא הייתי חושבת שאעשה, אחד מהם הוא סוג של לגנוב (ממש בקטנה ולא עשה נזק לאף אחד, אבל עדיין..)
לא יכולה להסביר את זה - תעלומה בינתיים אני לומדת את עצמי החדש והפחות ערכי (לצערי) ומאד רוצה לחזור למי שהייתי.

[פלוני_אלמוני*]

מדיסון יקרה
אני קורא את עמוד "ייסורי בגידה" כבר קרוב לשנה ומזדהה מאוד עם הכתוב.
אולי אכתוב גם על עצמי כאן ואשתף פעם... בינתיים אני רק קורא אחרים (ובעיקר אחרות)

אני אכתוב לך את דעתי.
לדעתי, את צריכה לשקול להפרד מבעלך ולהפרד מה"מאהב" שלך
נראה לי, שבשתי מערכות היחסים הללו את כבר כבויה. משתי המערכות כבר נכווית. המשקעים רבים מדי. למדת ה-מ-ו-ן על עצמך, גילית את עצמך מחדש. זו מתנה של ממש עבורך כי יש נשים וגברים שעושים זאת רק בגיל 50-60. העזת, זכית.

אל תרחמי על בעלך. הוא ימצא מישהי אחרת (סליחה - לא בכוונה לפגוע בך כמובן)

תתחילי מהתחלה. את כבר יודעת מה את מחפשת. לי נשמע שאת מחפשת גבר שיעורר בך תשוקה - אבל שלא יהיה שרוט וישרוף אותך בלהבות שלו.
נשמע לי, שאת זה כבר לא תמצאי בבעלך. נשמע לי שאת איתו כי את מפחדת לאבד את הקשר היציב היחיד שחווית בחייך.
אם אני צודק, אז אני יכול לייעץ לך לא לחיות מתוך פחד, אלא מתוך תעוזה. העזי. העזי לחיות. אל תכבי את עצמך.

האמיני לי - כאשר מביאים ילדים לעולם, חוקי המשחק משתנים לחלוטין. והזוגיות דועכת ונכבית עוד יותר והכל נהיה כל כך מורכב, כל כך קשה לנשום. אם יש לך עוד בחירה, עשי זאת בזוגיות חזקה ויציבה.

מחזיק לך אצבעות.

[פלונית_לרגע*]

מה קרה לדף הזה? לא היתה לו התחלה אחרת? מוזר...

_לדעתי, את צריכה לשקול להפרד מבעלך ולהפרד מה"מאהב" שלך
נראה לי, שבשתי מערכות היחסים הללו את כבר כבויה. משתי המערכות כבר נכווית. המשקעים רבים מדי. למדת ה-מ-ו-ן על עצמך, גילית את עצמך מחדש. זו מתנה של ממש עבורך כי יש נשים וגברים שעושים זאת רק בגיל 50-60. העזת, זכית._

אם את צעירה, זה מה שהייתי עושה.אני הייתי מסרבת להתפשר ומוצאת מישהו שאני גם נמשכת אליו וגם יציב.

[חפציבה*]

פלונית הדף פוצל לשניים ישנו גם ייסורי בגידה חלק ראשון או משהו כזה..

[Madison*]

היי, אני עדיין כאן ושמחה שגם אתם (הרגשתי שאולי קצת טחנתי את השכל עם הסיפור שלי או שהפורום הזה פחות מתאים לסוג העניינים שאני מעוניינת לדבר עליו).

חפציבה
מצד אחד את רוצה לחזור למי שהיית ומצד שני את מעודדת אותי להיות נאמנה לעצמי לראשונה בחיי ולא לאחרים. אני מכירה את הקונפליקט הזה. גם אני כל החיים הייתה "הילדה הטובה". ציונים טובים, קצינה בצבא, תואר במקצוע נחשב, עבודה במקומות יוקרתיים וזוגיות מושלמת לכאורה עם אחלה של בן אדם.
השנה האחרונה (כולל עכשיו) התאפיינה בכשל מוסרי משמעותי מבחינתי. הפכתי להיות "הילדה הרעה". החבר הוציא ממני את ה"פאם פאטאל" שתמיד הרגשתי שמסתתרת בתוכי (ואני הוצאתי ממנו את ה"זכר אלפא" שבו). הבעיה היא שכל הריגושים והנהנתנות והסקס הלכו יד ביד עם שקרים, בגידה וכאב. אני באמת לא יודעת כבר מי אני.

_פלוני אלמוני
תודה על התגובה שלך. אני אשמח לשמוע את הסיפור שלך ולהתייעץ (גם במדיה אחרת אם פה חשוף לך מדי).
אני יודעת שכשילדים נכנסים לתמונה, הזוגיות דועכת וזה מטריד אותי במובן אחר. אני מוטרדת כי אני תוהה האם ממילא דינן של כל מערכות היחסים לדעוך ולכן אולי בכל זאת כדאי להקים משפחה עם מישהו שהוא אדם נפלא, חבר טוב, תומך ואוהב, שהרי גם עם אחרים זה ידעך, אז אולי עדיף לעשות את זה עם מישהו שסומכים עליו.

_פלונית לרגע
אני לא מאוד צעירה. בת 31. גיל קצת מלחיץ. אני מניחה שבחוץ יש יותר צפרדעים מנסיכים. אני תוהה האם טיפול מיני/ זוגי עם בעלי יכול לעזור או שאלה סתם קשקושים.
אני תוהה האם אפשר להימשך למישהו גם אחרי המון שנים ביחד או שבכל מקרה מתרגלים תמיד לבן הזוג ומה שנשארת היא החברות ושיתוף הפעולה. הלוואי והיו לי תשובות.

[אישה_במסע*]

_אני מניחה שבחוץ יש יותר צפרדעים מנסיכים. אני תוהה האם טיפול מיני/ זוגי עם בעלי יכול לעזור או שאלה סתם קשקושים.
אני תוהה האם אפשר להימשך למישהו גם אחרי המון שנים ביחד או שבכל מקרה מתרגלים תמיד לבן הזוג ומה שנשארת היא החברות ושיתוף הפעולה. הלוואי והיו לי תשובות._

מה זה משנה מה יש יותר? אלא אם כן את בקטע של פוליאמוריה, אחד אמור להספיק...
יש כאלו שטיפול עוזר להם, אבל לדעת הבעיה היא לא רק מינית. ואפשר להימשך אחרי הרבה שנים יחד. מישהי כבר העידה על זה בדף הזה.

[Madison*]

_אישה במסע

משנה מה יש יותר במובן של הסיכוי למצוא זוגיות חדשה וטובה.

[אישה_במסע*]

הסיכוי למצוא זוגיות חדשה וטובה לא קשור רק בכמות האנשים בעולם, אלא ביכולת שלך לאתר את מי שמתאים לך. לי למשל יש דרישות מאוד מאוד גבוהות ואני מסננת משהו כמו 99.9% מהגברים מראש. ולא רק שלא הייתה לי בעיה למצוא בן זוג, זה קרה כשהחלטתי שמסיבות שונות אין לי זמן לחפש את מי שמתאים לי, זה לא ישתנה בשנתיים הקרובות, והסיכוי להיתקל במקרה במישהו מתאים נמוך, אז פשוט החלטתי לדחות את נושא הזוגיות בשנתיים. ונחשי מה? לגמרי במקרה פגשתי את בן זוגי.
או שלא במקרה, אלא כי ידעתי מה באמת חשוב לי ומה אני מחפשת. אם את מאמינה בסיפורים קוסמיים.

[Madison*]

גם אני מאוד בררנית, ויותר מזה, כבר ציינתי שכמעט אף גבר לא עושה לי את זה ממש. זה מאוד נדיר שמישהו מאוד מוצא חן בעיני. זה קרה לי פעמים ספורות בחיים (בגלל זה כשהחבר הפציע בחיי, ועוד בטיימינג הזה, זה היה כנראה בלתי נמנע).
אני חושבת שזה כן קשור בכמה אנשים יש בעולם, כי בגילאים מסוימים מרבית האנשים כבר נשואים + ילדים. ומאחר ולא בא לי לפרק משפחה / להיכנס למערכת יחסים מסובכת (ברור לי שרובם לא עוזבים את הבית כמו שאני עשיתי), אז זה גם שיקול מבחינתי.

[אישה_במסע*]

אם מלכתחילה אני פוסלת את 99.99 מהגברים, אז אם החל מגיל מסויים אני אפסול לא 99.99 אלא 99.999 מה הבדל הגדול? זה הבדל של 0.009%! זה ממש קצת! למה זה צריך להיות שיקול?

[פלוני_אלמוני*]

_תודה על התגובה שלך. אני אשמח לשמוע את הסיפור שלך ולהתייעץ (גם במדיה אחרת אם פה חשוף לך מדי).
אני יודעת שכשילדים נכנסים לתמונה, הזוגיות דועכת וזה מטריד אותי במובן אחר. אני מוטרדת כי אני תוהה האם ממילא דינן של כל מערכות היחסים לדעוך ולכן אולי בכל זאת כדאי להקים משפחה עם מישהו שהוא אדם נפלא, חבר טוב, תומך ואוהב, שהרי גם עם אחרים זה ידעך, אז אולי עדיף לעשות את זה עם מישהו שסומכים עליו_
מדיסון יקרה
יש בי צד שמאוד רוצה לחלוק את הסיפור שלי. הוא שונה מאוד מהסיפור שלך אולם מורכב גם הוא.
מצד שני לכתוב אותו כאן, בפומבי באינטרנט - מרתיע אותי מאוד. איך משתפים בפרטי?
מה שאני כן יכול לכתוב כאן הוא שיש קו ברור וישיר בין הילדות שלי לסערות הנפש שבבגרות ולהתפתחות המינית שלי עם השנים. ההבנה הזו לא מקלה על הדילמות והתשוקות האסורות אבל לפחות היא מאירה את הדרך.

לעניין מה שכתבת -
אני לא חושב שטיבן של כל מערכות היחסים לדעוך. אולם אם נקודת ההתחלה היא מ"אזור הנוחות" וממקום בו אין תשוקה ויש רתיעה ומשקעים, לדעתי הסיכוי שתצמח מזה מערכת זוגית מספקת לשני הצדדים הוא נמוך מאוד. לעומת זאת הסיכוי שכאשר יגיעו ילדים הזוגיות תיעלם לגמרי הוא גבוה מאוד ואז יתכן ושוב תמצאי את עצמך בעין הסערה, מחפשת אלטרנטיבה, עורגת להרגיש שוב בחיים.

[פלוני_אלמונית*]

זה היה כנראה בלתי נמנע).

כי בגילאים מסוימים מרבית האנשים כבר נשואים + ילדים. ומאחר ולא בא לי לפרק משפחה / להיכנס למערכת יחסים מסובכת (ברור לי שרובם לא עוזבים את הבית כמו שאני עשיתי)

מצד אחד את טוענת שפירקת את הנישואים שלך וזה היה בלתי נמנע ומצד שני מודה שהרוב לא היו עושים את זה, ושלא "בא לך לפרק משפחה"... ?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצד אחד את טוענת שפירקת את הנישואים שלך וזה היה בלתי נמנע ומצד שני מודה שהרוב לא היו עושים את זה, ושלא "בא לך לפרק משפחה"... ?
פלוני את/ה מחפש/ת היגיון בתחום של הלב שהוא, במהותו, לא רציונאלי ומלא סתירות.


לי למשל יש דרישות מאוד מאוד גבוהות ואני מסננת משהו כמו 99.9% מהגברים מראש. ולא רק שלא הייתה לי בעיה למצוא בן זוג, זה קרה כשהחלטתי שמסיבות שונות אין לי זמן לחפש טת מי שמתאים לי, זה לא ישתנה בשנתיים הקרובות, והסיכוי להיתקל במקרה במישהו מתאים נמוך, אז פשוט החלטתי לדחות את נושא הזוגיות בשנתיים. ונחשי מה? לגמרי במקרה פגשתי את בן זוג
אישה במסע סיקרנת אותי לגמרי! מוכנה לספר לנו את סיפור היכרותך הקוסמי עם בן זוגך?
אגב גם אני כמוך וכמו מדיסון מסננת 99% מהגברים, לא מתוך רצון או החלטה מודעת, אלא באופן טבעי נדיר שגבר מרגיש לי מתאים להיות הבנזוג שלי. הייתי בטוחה שאני היחידה

[חפציבה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זו אני בתגובה כאן למעלה, ממחשב אחר.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מדיסון את עוד שם?

[פלוני_אלמונית*]

כן, הכל בסדר? הצלחת לבחור בין הקטבים הממגנטים בחייך?

<פלוני אלמונית אחרת>

[Madison*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני כאן.
לא ממש הצלחתי. עדיין נורא מבולבלת. בכל מקרה, אני לא מקבלת תמיכה מהחבר בסערת הרגשות שאני חווה, אנחנו רבים כל הזמן ולכן די ניתקנו את הקשר.
אני חושבת לטוס קצת ולנקות את הראש. מקווה שזה יעזור.

[Madison*]

אני רוצה להכניס "טוויסט" לעלילה:
בעלי מוכן לסלוח לי על מה שהיה ולעבוד על הקשר, אבל הוא רוצה שזו תהיה בדיקה קצרה (חודש, חודשיים) ואם אנחנו סבבה, אז שאכנס להריון (בפעם הראשונה).
אני מרגישה שאחרי השנה הקשה והמטלטלת שעברה עלי, זה יהיה טירוף. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי מביאה ילד עכשיו. עדיין לא התאוששתי מכל מה שקרה לי. עדיין לא סגורה לחלוטין מי אני.
מצד שני, בעלי הוא בן הזוג המושלם והפרטנר הכי טוב להקים איתו משפחה. הוא מוכן לסלוח לי על כל השיט הזה וזו מרגישה לי כמו הזדמנות פז. אבל משהו בי לא שלם.
מישהו/ מישהי יכול/ ה לתרום מניסיונו/ה?
אני כל כך פוחדת להביא ילד במצב כזה. מצד שני, השעון הביולוגי מתקתק וכולם מלחיצים אותי. גם בעלי כבר בלחץ אימים להביא ילד ואני לא יודעת מה לעשות.
הצילו

[אישה_במסע*]

ממש לא. להוליד ילד מתוך לחץ זה לא הוגן כלפי הילד לדעתי, ומגדיל את הסיכוי שלא יהיה באמת רצוי. אם הם בלחץ זה שלהם - לא שלך. שיפגינו קצת קפיטליזם בריא ולא יפילו עלייך את הפחדים שלהם.

[אישה_במסע*]

ולא שכחתי לגבי סיפור הפגישה שלי ושל בן זוגי. אני גם אספר אותו כנראה מתישהו.

[Madison*]

קדימה... אשמח לשמוע

[בובית*]

מכל מה שקראתי כאן, ולמרות שמכל מלמדיי השכלתי.. כל אחד בוחר לו את הדרך ולהתעלם מהשאר.
אני מזדהה עם אחד הפלוניים מלמעלה, אבל רק אוסיף שהבחירה צריכה לעבור ייסורים, אחרת היא לא מצדיקה את עצמה:

אני קורא את עמוד "ייסורי בגידה" כבר קרוב לשנה ומזדהה מאוד עם הכתוב.
אולי אכתוב גם על עצמי כאן ואשתף פעם... בינתיים אני רק קורא אחרים (ובעיקר אחרות)
אני אכתוב לך את דעתי.
לדעתי, את צריכה לשקול להפרד מבעלך ולהפרד מה"מאהב" שלך
נראה לי, שבשתי מערכות היחסים הללו את כבר כבויה. משתי המערכות כבר נכווית. המשקעים רבים מדי. למדת ה-מ-ו-ן על עצמך, גילית את עצמך מחדש. זו מתנה של ממש עבורך כי יש נשים וגברים שעושים זאת רק בגיל 50-60. העזת, זכית.

אל תרחמי על בעלך. הוא ימצא מישהי אחרת (סליחה - לא בכוונה לפגוע בך כמובן)

תתחילי מהתחלה. את כבר יודעת מה את מחפשת. לי נשמע שאת מחפשת גבר שיעורר בך תשוקה - אבל שלא יהיה שרוט וישרוף אותך בלהבות שלו.
נשמע לי, שאת זה כבר לא תמצאי בבעלך. נשמע לי שאת איתו כי את מפחדת לאבד את הקשר היציב היחיד שחווית בחייך.
אם אני צודק, אז אני יכול לייעץ לך לא לחיות מתוך פחד, אלא מתוך תעוזה. העזי. העזי לחיות. אל תכבי את עצמך.

[אבא_שנפגע*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד מעט שנה מאז שגיליתי שהיא בגדה בי...
עברתי הרבה דברים בדרך כולל נסיון אובדני שאני עוד לא יודע להגיד לעצמי האם אני מצטער שנכשל או שמח שהצילו את חיי...
מתמודד עם פסיכולוג טוב כבר חודשיים (בעקבות הנסיון האובדני), ועדיין יש ימים שאני מצטער שלא חתכתי ברגע הראשון וקמתי ויצאתי, ומצד שני יש ימים שאני אומר שאולי בכל זאת צריך לפחות לנסות להציל את הקשר ולו רק למען הילדים (לדעת שניסיתי לפחות).
בין לבין, התחלנו טיפול זוגי והפסקנו באמצע כי אני הייתי בדיכאון קשה, התחלתי טיפול פסיכיאטרי (שרק החמיר את הבעיה ותרם לניסיון האובדני).
קיבלתי החלטה לנסות להציל את הקשר, אבל בדרך יש ימים קשים ששוב מתעורר הכעס עליה, שוב עולים הזכרונות ושוב יש את החשק לפוצץ את העולם...

איך מתגברים (אם בכלל)?
אפשר בכלל לסלוח ולהתקדם הלאה?
מה עושים בימים שהזכרונות עולים ומציפים והתחושות הקשות חוזרות?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבא שנפגע
צר לי לשמוע על מה שעברת. לדעתי חשוב שתעשה כל דבר כדי לחזור לעמוד על הרגליים ורק אז תחשוב מה לעשות. להיות נסגד זה לא מה שמגדיר אותך כאדם בטוח יש הרבה דברים משמעותיים אחרים בחייך. אותם דברים שאנחנו שמים בצד שהצונאמי מופיע ורק יום אחד אנחנו חוזרים להעריך את הבריאות שלנו ושל הילדים, השמש הזורחת, משפחה, בית, עבודה ועוד.

מדיסון יקרה, לדעתי כל שניה שאת עם בעלך זה בזבוז זמן לשניכם. לגבר כה נפלא לא מגיע להיות ברירת מחדל וגם לך לא מגיע לעשות טובה ולהוליד ילד או לחיות בלי סקס. אם יהיה לכם ילד הכל יהיה הרבה יותר מסובך מנסיון. הפרדו כידידים והמשיכי הלאה

[אבא_שנפגע*]

חודש עבר והייסורים לא נרגעים...
וכאילו הדברים לא נלמדו והיא חוזרת על אותן ההתנהגויות הכואבות...
ושוב חוזרות המחשבות האובדניות, ושוב המלחמה להיאחז בחיים...

לא ידעתי שאפשר למות מלב שבור...

[מיכל_צמות*]

_אבל משהו בי לא שלם.
מישהו/ מישהי יכול/ ה לתרום מניסיונו/ה?
אני כל כך פוחדת להביא ילד במצב כזה. מצד שני, השעון הביולוגי מתקתק וכולם מלחיצים אותי. גם בעלי כבר בלחץ אימים להביא ילד ואני לא יודעת מה לעשות._
תמיד אנחנו לומדים מהניסיון שלנו. קצת קשה ללמוד מניסיונם של אחרים. מה שכן יכולה לומר - אם משהו לא שלם, אז התשובה היא לא.
להביא ילרד כי כולם מלחיצים אותך ולא מתוך בחירה שעכשיו זה מה שאת רוצה - זה ילד, יעשה לא טוב לא לך ולא לילד. בטח לא יהיה משהו שישפר את מערכת היחסים שלכם.
למה הלחץ של בעלך להביא ילד? לפעמים כשהקשר לא פשוט, יש תחושה שילד יתן כאן משהו שיחזק את הזוגיות. בד"כ בפועל זה אחרת. ילד זה המון לחץ - והרבה מקום של אפשרויות לחיכוכים, מתוך הצורך בתמיכה הדדית, בשימת לב ובתקשורת זורמת.
בעיני - להביא ילד זה כשזה מרגיש נכון ומתאים ובא בלב פתוח ושמח לקראתו.

[אל_הלב*]

_חודש עבר והייסורים לא נרגעים...
וכאילו הדברים לא נלמדו והיא חוזרת על אותן ההתנהגויות הכואבות...
ושוב חוזרות המחשבות האובדניות, ושוב המלחמה להיאחז בחיים...
לא ידעתי שאפשר למות מלב שבור..._
אבא שנפגע כואב לי לשמוע שאתה סובל וממשיך להפגע מאשתך.
נשמע שאתה במשבר גדול, חשוב שתהיה בטיפול שעוזר לך ונותן לך כלים ותקוה להמשיך הלאה.
בנוסף, אם אתה בדיכאון לא הייתי פוסלת כדורים נוגדי דיכאון, אפילו שהיה לך לפי מה שכתבת ניסיון לא מוצלח שלדעתך החריף את הדיכאון.
לפעמים לוקח זמן למצוא את המינון או השילוב המיטבי של הכדורים, ולפעמים בתחילת טיפול הם עדיין לא משפיעים וההחרפה נובעת מהדיכאון עצמו.
יהיה לך הרבה יותר קל להתמודד עם משבר הזוגיות אחרי שתייצב את מצבך הנפשי.

בגידה נובעת לרוב מסיבות רבות ונותנת הזדמנות לני בני הזוג ללמוד על עצמם על הצרכים שלהם ומה כדאי לשנות ולשפר בחיים.
זה אכן לעיתים משבר אמון גדול שנראה שהכול מתפרק כמו מגדל קלפים, אך לאחר זמן מבינים למה זה קרה ומה כן טוב שניתן להפיק מזה.
אתה כרגע בתוך זה וקשה לראות את הטוב שבזה, אבל בטוחה שתוכל לחזור להיות מאושר, אפילו יותר מלפני המשבר.

שולחת לך חיבוק גדול ותמשיך לשתף ולהתחזק.

[אבא_שנפגע*]

החיים מזמנים מצבים הזויים, עד שאני מצליח לעשות צעד אחד קדימה, פתאום היא גוררת אותי שלושה אחורה...
עד שחשבתי שאני מתקדם ומצליח להתרחק מהטראומה, היא באה ומציבה לי מהלומה חדשה שמלכוד 22 נראה כמו בדיחה עצובה לעומתה...

איך לעזאזל יוצאים מהמלכוד הזה? מה שלא אעשה, אני בבעייה...
החיים כל כך מסובכים לפעמים, המוות כל כך קורץ לי שוב...
מחכה לספטמבר, לפחות לראות את הקטנים מתחילים כיתה א׳, אחר כך אלוהים גדול...

[פלוני_אלמונית*]

_החיים כל כך מסובכים לפעמים, המוות כל כך קורץ לי שוב...
מחכה לספטמבר, לפחות לראות את הקטנים מתחילים כיתה א׳, אחר כך אלוהים גדול..._
אם אתה כל-כך אוהב את הילדים שלך, נסה לזכור שמעשה אובדני שלך יהרוס את ילדותם ויגרום להם לכאבי לב נוראים. האם תרצה שגם הם יפתרו את הכאב של עצמם בהתאבדות?
דיכאון הוא באמת חור שחור שבולע הכל, מכירה את התחושה, אבל כשיש ילדים אז צריך להסיט את המבט מהכאב העצמי אל טובתם.
לגבי בוגדנותה של אשתך, אני מעריכה שזה לא הגורם לדיכאון אלא טריגר להתפרצות שלו. אם לא היתה בוגדת, יתכן ומשהו אחר היה מהווה את הטריגר.
רציתי להציע שתנסה מגוון של טיפולים בעצמך, לא רק הכיוון הפסיכיאטרי. שיאצו או מסז' קבוע יכולים לתת חיבור חדש ומהנה (על פני מענה) לעצמך.
שמור על עצמך למענך ולמען ילדיך.

[אבא_שנפגע*]

לפחות הימים עוברים...התחיל חודש חדש, בקרוב יום ההולדת שלי. שיותר מכל לא הייתי רוצה לחגוג אותו השנה...
מחפש כוחות להתחזק ולהגיע לספטמבר...
ה1 בספטמבר - יום עם כל כך הרבה משמעויות עבורי...

[אבא_שנפגע*]

החופש מתקרב לסופו וה1 בספטמבר מתקרב.
מחכה ללוות את הקטנים לכיתה א׳, לגמור את השבוע ואז אלוהים גדול.
הייסורים כל כך רבים והזיכרונות שבים ומציפים מכל מקום אפשרי.
מנסה להילחם בתחושות הקשות ולשדר שהכל בסדר ובעיקר לא להתפרק...
זרקתי אתמול מהבית חולצות שהזכירו לי את הבגידה שלה, את התקופה הקשה הזו, עושה הכל כדי להצליח ולנצח את הדיכאון.
מישהי פעם אמרה לי שמחלת הנפש היא הקשה מכולם...כמה שהיא צדקה...

[פלוני_אלמונית*]

זוגתך בגדה באמונה, כנראה מתוך חולשה וקושי שלה. זה כל הסיפור, היה, עבר.
השאלה איך אתה מתמודד עם המידע הזה , האם אתה פועל גם כן מתוך חולשה ובוגד בעצמך? או אולי עומד יציב, מוצא את הדרך שלך להיות נאמן לעצמך, למשפחתך?
חיבוקים וחיזוקים

[אבא_שנפגע*]

עברה כמעט שנה מאז, בטיפול של פסיכולוג ועדיין לא מצליח להביא את עצמי למקום שלהגיד לעצמי היה עבר...
כל כך רוצה להיות במקום הזה של היה עבר ולמרות כל המאמצים שלי לא מצליח...
לא פשוטים החיים, ממש לא פשוטים ולא קלים.
עומד יציב?
נלחם. כמעט כל יום מחדש לעמוד יציב בשביל הבנים, יש ימים קלים יותר ויש ימים קלים פחות...

[פלוני_אלמונית*]

אולי תנסה כיוון טיפולי אחר? לי דרך אגב עזר ספר העזרה העצמית של בירון קיטי .
דרך אגב, מה הדברים שעושים אותך מאושר?
יש כמה שהם יותר אוניברסליים כמו פעילות גופנית, יציאה לטבע, שיחה עם אדם קרוב, חיבוק ממושך.

[פלוני_אלמונית*]

ולא התכוונתי להמליץ לעזוב את הטיפול, חשוב מאוד להמשיך לטפל בעצמך!

[איש_עכביש*]

גבר שנפגע,
לא נראה לי שתקבל כאן תמיכה או הכוונה מתאימה.
אם אתה בייאוש של להתאבד כדאי מאוד שתפנה לגורמים המתאימים כי גדול על הקהל כאן וזה יהיה חסר אחריות לתת לך כאן עצות.
בכל מקרה תהיה בטוב.

[אבא_שנפגע*]

טיול בנים, כל שנה אנחנו סוגרים את החופש הגדול בטיול שלנו, רק הבנים, יוצאים לטבע ישנים בבית ספר שדה או אכסניית נוער ופשוט נהנים להיות רק הבנים לבד, בעיקר לעשות את מה שאנחנו רוצים בלי להרגיש לא בסדר עם עצמנו.
סיטואציה הזויה...אני עם הבנים בחדר של 18 מ״ר בקושי, הם ישנים, אני מסתכל עליהם ולא מצליח להרדם משטף המחשבות וההירהורים שעולים לי וגועשים כמו נהר סוחף ואני פשוט מוצף מכל כיוון אפשרי ולא מצליח להרגע וללכת לישון.
בעיקר מחפש לעצמי תשובות להרבה שאלות...

[ציל_צול*]

מצטערת לשמוע על הסבל העצום שאתה סובל.
זה לא חייב להיות ככה. זו לא הדרך היחידה לעבד את החוויה הזו.
מציעה לך לקבוע שיחה עם צפריר שפרון. אני חושבת שהוא עשוי לעזור לך מאוד.
בהצלחה @}

[אבא_שנפגע*]

אל תשכחי שאמרתי לך
אל תשכחי
שהכל כבר ידוע מראש
אנו כאן להעביר את הזמן

אל תכעסי שאהבת אותי
אל תכעסי
שירים שטבולים בשקרים
הענקתי לך כמו שושנים...

הגיע ה1 בספטמבר בשעה טובה...
הקטנים עלו לכיתה א׳, הגדולים לכיתות שלהם ולי עכשיו יש את הזמן בשבילי לחשוב מה הלאה ולאן הולכים.
לא האמנתי שאגיע לרגע הזה אבל הוא הגיע.

מה הלאה? אין לי תשובות לעצמי כרגע, מחפש את הדרך להתגבר על הכאב.

[פלוני_אלמונית*]

מה הלאה? אין לי תשובות לעצמי כרגע, מחפש את הדרך להתגבר על הכאב.
האם אתה יכול להרשות לעצמך לקחת שבוע-שבועיים להתבודד? כי אז הייתי ממליצה לעשות חלק מ"שביל ישראל". רק אתה עם עצמך והתרמיל הגדול. שילוב של משימה פיזית ומעייפת בתוך עולם הטבע הענק והיפה והאדיש עם מפגשים אקראים של אנשים בדרך ועם הרבה זמן להתבוננויות החוצה ופנימה.
שם תוכל לראות כמה יפה העולם וכמה שווה לחיות אותו ושם גם תוכל להתגעגע למי שחשוב ולהיפרד ממי שלא ואולי אולי גם לשחרר גאוות קדומות.

[אבא_שנפגע*]

הלוואי והיתה לי את היכולת הזו...
בעיקר מנסה לחפש את האושר בדברים הקטנים, וכן, הייתי מאוד רוצה להתנתק אפילו לשבוע, אבל אין לי את היכולת לא מבחינת העבודה ולא מבחינה כספית...
תודה

[אבא_שנפגע*]

כמו צמח בר...

[מחפש_כיוון*]

מה שקרה כבר היה
אם לא תוכל לשחרר את זה רק תכאיב לעצמך.

נשמע שאתה סובל, אתה יכול לדמיין את עצמך בלי הפגיעה הזאת? היית רוצה לנסות לוותר עליה?

[פלוני_אלמונית*]

בעיניי המכשול הכי גדול ביציאה מהדיכאון הוא היעדר תקווה, ואולי היחידי. כמו שרבים אמרו מחלת הנפש היא כמו חור שחור כזה- אי אפשר לראות את האור, הטעם, הסיבה. משמע- אין תקווה.
ככל שהדיכאון מחריף לא רק שאין לך תקווה אתה כבר לא יודע למה לקוות ולמה לייחל, אתה לא מצליח לדמיין חיים טובים ללא הייסורים שבמקרה שלך אבא שנפגע הם בעקבות בגידה של האישה.
האם אתה יודע/מבחין באיזו שיטה הפסיכולוג מטפל בך? השיטה הפרוידיאנית בעיניי פחות עוזרת בסיטואציות כאלה, ומה שנקרא "פסיכולוגיה חיובית" היא מה שעשוי להוביל לשיפור יותר משמעותי. אם אתה/מישהו מעוניין לדעת למה ומה ההבדלים בין הדרכים הטיפוליות שמובילים ליתרון הזה (וזאת דעה אישית שלי) מוזמן לבקש. כך או כך- אל תעז להזניח את עצמך ואת הטיפול.
נוגע למה שנאמר על תקווה ועל כך שבתקופות דיכאון חריף קשה עד בלתי אפשרי לדעת לאן אני רוצה להגיע, איך אני רוצה להרגיש, איך אני רוצה לראות את החיים שלי, מה אני רוצה לקוות.
אני לא יודעת אם כך אתה מרגיש, אבל סביר מאוד שזה חלק מהתחושה, ואם עד עכשיו אתה והפסיכולוג עבדתם דרך פרויד, כדאי לנסות לשנות כיוון- ושהמטרה שלך בכל בוקר שאתה קם, או בכל דבר שאתה עושה היא למצוא תקווה. זה יכול להישמע נאיבי, או בלתי אפשרי, או קצת לא קשור אבל תתחיל לקוות שיום אחד תצא למסע וללבד שאתה זקוק להם. אולי כרגע זאת לא אופציה אבל לחשוב, לפנטז, שיום אחד תוכל ותמצא את הדרך לצאת לשבוע שבועיים בשביל ישראל או משהו דומה, או אפילו כמה חודשים במקומות כמו הודו או דרום אמריקה, בטוח לא יכול להוסיף לדיכאון. כשאתה מסתכל על הפתרון- וחלק ממנו בעיניך הוא למצוא את עצמך לבד, לנקות את הראש, גם אם זה לא אפשרי כרגע או בצורה שאתה מייחל לה (ותייחל כמה שיותר גבוה) מה שחשוב באמת בסופו של דבר הוא התחושה שיום אחד זה יקרה, ולמען זה אני עובד כרגע. גם למען המימוש וגם למען תחושת התקווה. אפשר למצוא את התחושה הזו גם בילדים, או בדברים אחרים. לחפש, להשקיע. עד עכשיו שמת את עצמך במרכז- אבל שמת את הדיכאון והסבל שבך במרכז. קשה מאוד לשנות גישה ותפישה, להתחיל להאמין, אבל לקוות אפילו להצליח לשנות גישה על מנת לצאת מהדיכאון (ולאוו דווקא לקוות לצאת ממנו, שיכול אולי להרע את ההרגשה) זאת אבן דרך חשובה בתהליך.
אם טרם קראת, ממליצה לך על ה"אלכימאי", יכול לסייע בנקודה הזאת.

>לקחת את דבריי בעירבון מוגבל. אני לא האל- אני אדם שטועה ואולי גם צודק. מסירה מעליי אחריות<

בהצלחה, מחזקת המון

[אבא_שנפגע*]

קראתי את האלכימאי לפני הרבה שנים, קראתי כל כך הרבה בשנה האחרונה...
נמאס לי כבר לקרוא, לדבר ולכתוב, פשוט התעייפתי מהכל...

אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם -
אבל מרדה בי תשוקתי.
היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה
בזרועותי.
אני יודעת שהדליקה אש זרה
את לילותי. אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם -
אבל מרדה בי תשוקתי.
היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה
בזרועותי.
אני יודע שהדליקה אש זרה
את לילותי.

[אבא_שנפגע*]

הדיכאון...זו המלחמה הכי קשה, יום יומית...

[אלכסון*]

קראתי אותך כאן מדיסון. מעניין מה שלומך היום.
אני נשואה הרבה שנים לגבר טוב לב ומקסים. יש ריבים וחילוקי דיעות אבל יש הבנה של רצון בסיסי להיטיב אחד עם השניה. אף פעם זו לא היתה סערה גדולה אך כן היה טוב והבאנו לעולם ילדים. עד שלא יכולתי יותר. לא יכולתי להשאיר את המחשבות על אחרים בגדר מחשבות ועשיתי מעשה.

[אלכסון*]

רציתי להרגיש מילה של מישהו אחר מלטפת אותי, מבט משתהה, תשוקה עצומה ו.. זהו. זה קרה, קרה שוב ושוב בתקופת משבר אמיתי עם בעלי, שכבר לא היה כמעט קשר ומגע. עד שקרה משהו, התאהבתי.

[אנונימי]

לפני שבועיים הייתי גבר נשוי באושר + 3.
היום אני נשוי שאשתו מאוהבת כהוגן בבחור מהעבודה כבר כמה שנים, היא טוענת שעדיין אוהבת גם אותי ואני בעל ואבא מושלם, אבל היא מאוהבת בו, ואיתי היא אף פעם לא תרגיש ככה, ושאני אהיה מסכן איתה ושבלעדיו היא תהיה כבויה כל חייה, לא יכולה בלעדיו וכולי, כמו שנרשם פה כבר על ידי הרבה אחרים.
אני מחפש מטפלת רצינית מומלצת שיכולה לעזור לה לצאת מזה ולהאמין שהיא תצליח להתגבר עליו. הלכנו למטפל שיותר מרמז לה שהיא חייבת לנתק איתו קשר לגמרי והיא נסגרה ונאטמה, לא מאמינה בו ובדרך שלו, פסלה אותו לגמרי. אם יש משהו שהיה אצל מטפל\פסיכולוג שעזר לצאת מהתאהבות כזאת אני אשמח לפרטים.

[ציל_צול*]

אני מחפש מטפלת רצינית מומלצת שיכולה לעזור לה לצאת מזה ולהאמין שהיא תצליח להתגבר עליו
שאלה נטולת ביקורת - למה היא לא מחפשת מטפלת לעצמה בעצמה?
האם היא רוצה "לצאת מזה"? האם היא רוצה להתגבר עליו?

אתה כמובן לא חייב לענות על כלום. אין לי מטפלת מומלצת בשבילך, אבל יש לי אולי דרכים אחרות לעזור, אם שיחה כזו נראית לך מתאימה.
בינתיים אני שולחת לך משהו חם מהלב. אין לו שם, אבל הוא חם והוא מהלב.

גילוי נאות - אני אישית לא חושבת שכדאי להתגבר על אהבה. אני גם לא בטוחה שזה אפשרי ויש לי דעה שעצם הניסיון גורם לאהבה להתחפר עוד יותר חזק.
אני חושבת שכדאי למצוא דרכים להכיל את כל האהבות כולן בצורה שהיא בת קיימא ולא מכאיבה לאחרים. זה לא תמיד תהליך קל או פשוט, אבל בהינתן שכל האהבות נובעות מהמקור האוהב שלנו (כך אני מאמינה), אי אפשר להפסיק לאהוב מישהו בכוח, או לעשות את זה בלי להרוג משהו בתוכנו. והחלק המת הזה... אתה לא רוצה לחיות איתו, כי הוא אף פעם לא באמת מת אלא רק מתחפש לדרכים מכאיבות אחרות של חיים.

[אישה_במסע*]

אני אשאל - מה זה לצאת מזה? מה זה "להתגבר"?

[פלוני_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יסורי בגידה

[הסטודנטית_פוחדת*]

הי.... תרצה לדבר על כך? או על משהו אחר?

[פלוני_א*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ממה את פוחדת ?.

[פלוני_אלמונית*]

יסוריי הבוגד או הנבגד?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשהריגוש כמו כדור שלג הולך ומתעצם,
לשפיות אין סיכוי, שהרי הנפש לא תתן.
חרדות דיכאונות הם חלק מהמשחק, והם מגיעים כשמזלזלים בהם.
בריאות לכולם!

[לחשוב_טוב_לראות_טוב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני חיה לצד אדם קצת מאתגר... אחד שחושב רק על עצמו ולא סופר אותי ממטר. הפרעת אישיות מסוימת בעוד אני תיפוס תלותי ודי חלש. ניסיתי לבנות את עצמי דרכו כדי לחיות חיים מאושרים. היו לי אקסיומות מסויימות איך צריך להתנהל... נכנסתי לדכאון .. תמיד הייתי תיפוס חרדתי רק שהחיים לצד אדם כל כך בלתי מתחשב היו בלתי אפשריים. בתהליך שעברתי התחלתי לראות את עצמי במרכז ולהבין שאני הכי חשובה ולא משנה עד כמה אני חלשה ובלתי מוצלחת ועד כמה כריזמתי ומוצלח האדם שמולי. התחלתי לומר לעצמי מילים טובות ולבנות את עצמי האמיתית בלי לתת משקל כל כך גדול לסביבה שלי. הכח האמיתי להיות בשמחה נמצא אצלי ורק אני יכולה לתת לי אושר
החלטתי לחפש את עצמי ולהתגבר בכל מחיר על המחסומים שהפריעו לי כמו אמונות מגבילות וחשיבה לא מציאותית... אני עדיין בדרך אבל רוצה לכתוב מספר טיפים שליקטתי מכל מיני מקומות:

1. להיות תמיד אדם טוב ונחמד ולקבל את החלקים הלא טובים שלי בהבנה
2. לא להעביר ביקורת על אף אחד או לפחות להשתדל לא לשפוט אף אחד.. אלא להבין שכמו שיש בי דברים לא מושלמים כך גם יש בכל אדם.
3. למצוא את הדברים שאני טובה בהם ולממש אותם
4. לאהוב את עצמי ולומר לעצמי כל יום מילים טובות והיגדים מעודדים
5. לא לצפות לאף אחד אלא להבין שאף אחד לא חייב לי כלום וכך להתחבר למקום פנימי של אמירת תודה על כל דבר. גם כשקשה להשתדל לראות את הטוב

והחשוב מכל: להקשיב לעצמי ולרצונות שלי. אני היחידה שיכולה לבנות ערך ואמונה במי שאני.. לדעת שאני יכולה וכל אדם יכול.. גם לדיכאון יש תפקיד וזה להזכיר לי שאני צריכה לחשב מסלול מחדש ולאהוב את עצמי ולמצוא את הדברים שעושים לי טוב.. בלי קשר לסביבה בכלל.
לכל אחד יש כשרון שהוא קיבל משהו יחודי שמוסתר או לא מקבל ביטוי.
צריך למצוא את המשהו הזה שגורם לנו לחוש שאנחנו ממשים את הפוטניציאל שלנו וגורם לנו להתאהב במה שאנחנו עושים בלי קשר לשום דבר אחר
ולומר מילים טובות לסביבה להחליף משקפיים ולראות יופי בכל מקום.. להבין שכולם מתמודדים וההתמודדות מחשלת ומוציאה מאיתנו יין משובח אם נתחבר לחשיבה חיובית.. עד כאן בינתיים מקווה שתתחברו למה שכתבתי..