ילד שומע קולות

[אמאלה*]

הבן שלי בן 9 סיפר לנו היום, שהוא שומע קולות בראש שלו. הוא סיפר שזה קול של איש מוכר, אבל הוא לא יודע של מי. הוא סיפר שהקול מגלה לו תשובות לכל מיני שאלות, ושלפעמים הוא אומר לו מה לעשות.

מדובר בילד חכם ורגיש מאד מצד אחד, אבל גם חברותי מאד, כזה שיודע להשתלב היטב בכל סיטואציה חברתית.

יש עוד הרבה מה לספר עליו, שאולי רלבנטי, אבל אני אעצור פה בינתיים.

מישהו מכיר קצת את הנושא ? לרוץ לפסיכולוג ילדים או שרק לעקוב אחריו בתור התחלה ? יש שאלות שאפשר לשאול אותו (את הילד) כדי לברר מה העניין ?

[פלוני_אלמונית*]

אני לא יודעת אם "לרוץ". זה כן יכול להיות מין "קול פנימי" שלו . אבל אם תרוצו זה צריך להיות לצערי לפסיכיאטר ולא לפסיכולוג.

[צוויליך*]

הי אמאלה

קודם כל ישר עלה לי החבר "הדמיוני" שהיה לי בתור ילד, היום החברים הניו-אייג'יים אומרים לי שברור שזה מדריך רוחני, לי יש את התאוריות שלי, אבל ניחא,
אני יכול להבין שזה יכול להראות מפחיד, כיוון שרוב הקונוטציות שלנו ל"לשמוע קולות" מתייחסות לבעיה נפשית.
חיפשתי בגוגל והגעתי לאתר של Intervoice, ארגון שחוקר וחולק מידע על התופעה של שמיעת קולות פנימיים, קראתי כמה דפים והרושם הראשוני חיובי.
יש שם דפים כמו אל תכנס לפאניקה אם ילדך שומע קולות , מאת ד"ר אשר אחת, הולנדית שחוקרת את הנושא.
וגם עשר נקודות חשובות שכדאי לזכור בהתייחסות אל שמיעת הקולות.

ארגון בריטי נוסף שחולק מידע על כך: The Voice Collective

אם יש בעיה עם האנגלית אל תוותרי, תעזרי במישהו שיכול לתרגם.
ובזהירות אוסיף שהייתי נושם עמוק ומתייעץ אנונימית לפני שהייתי מערב פסיכיאטריה. אני מכבד את המקצוע אבל את כאמאלה, יודעת הרבה על הילד ומתארת אותו
חכם ורגיש מאד מצד אחד, אבל גם חברותי מאד, כזה שיודע להשתלב היטב בכל סיטואציה חברתית ,
כמו שגם אם יש לילד חום, חשוב לדעת אם הוא מתקשר, ערני, מתנהג כרגיל וכו' לפני שרצים לרופא.
אל תתעלמי מהרגשת הבטן שלך בנוגע להאם באמת יש פה בעיה או שזה הפחד הטבעי ממשהו לא מוכר ולא רגיל, עם כל הקונוטציות. את האמא. את סמכות.
אם תחליטי שאת רוצה עזרה מקצועית, נסי למצוא רופא שמרגיש לך מכבד את הילד ואותך.

בהצלחה

צוויל

[אמאלה*]

תודה צוויליך, זה כל כך נוגע לליבי שחיפשת בגוגל כדי לעזור.
קראתי על זה מעט. אני מקווה שהוא לא סכיזופרן או חולה במחלת נפש אחרת. אבל האמת היא שבשלב זה החשש היותר משמעותי שלי, זה שזו דרך שלו להתמודד עם קושי, שאני לא מודעת אליו. אחת השאלות שהייתי מעוניינת לבחון כרגע היא האם זו דרך התמודדות "נכונה" או שזו מעין נתיב בריחה מהתמודדות.

אני מניחה שנפנה לפסיכולוג בקרוב. ובכל זאת, לפני כן, אני אשמח לשמוע סיפורים מהורים אחרים או ממבוגרים שזוכרים את עצמם בסיטואציה דומה.

תודה גם אלמונית. אבל אין מצב שנפנה לפסיכיאטר בשלב הזה. זה תותח כבד מדי בשביל הילד, הכל כך רגיל וכל כך מיוחד, שלי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני לא ייתי רצה לאיבחון. סה"כ הילד מתפקד.
במקום זה ממליצה לך להתיידד עם הקול שמדבר אליו. יש הרבה מיקרים אמיתיים לגמרי של אנשים שמחוברים למימדים אחרים...
אולי תבררי איתו מה הקול אומר לו, על אילו שאלות הוא עונה לו והאם באמת התשובות יוצאות נכונות בכל מקרה זה נשמע לי סיפור מעניין מאוד...

[אמאלה*]

תודה קוסמת, זה נעים לשמוע שאת חושבת שזה סיפור מעניין.
הילד שלי הוא ילד מעניין. כך אומרים עליו גם אחרים. והוא לא רק מתפקד, כפי שכתבת, הוא ילד שמעורר רגשות עזים, בבאים בקרבתו. לטוב ולרע.
לגבי הרעיון שאני אנסה להתיידד עם הקול, זה לדוגמא משהו שאני בשלב הזה "מפחדת" לעשות. מפני שאם הקול הזה, הוא אכן נתיב בריחה, ואני מאפשרת לו לצעוד שם, אני אולי מאבדת אותו ?

מצד שני, אולי כן כדאי להתיידד איתו, לתת לו לעשות את התפקיד שלו, ואז לשחרר אותו ?

ולגבי האבחון, כלומר פניה לעזרת פסיכולוג, נטיית הלב שלי, היא לא לעשות את זה. אני חוששת שנגיע למישהו שיגש לזה מהמקום של הפתולוגיה, וינסה לרפא אותו. ברררר...

[צוויליך*]

אמאלה,
באתרים הנ"ל מודגש שחלק מרכזי בהתייחסות הוא שלא הקולות עצמם, שמיעתם, הבעייה. יותר ההתמודדות איתם. ופה חשוב מה שהילד יקלוט (גם ממך) מהסביבה.
אולי "להתיידד" עם הקול זה לא לעודד את קיומו, אלא להכיר במציאותו בחיי הילד - סובייקטיבית אליו. הוא באמת שומע, מה שלא יהיה המנגנון הנפשי/רגשי/רוחני הגורם לכך.
לא להפוך אותו לאישיו מרכזי - אף שזה מבהיל אותך כרגע - ע"י התייחסות שלילית או חיובית, אלא לקבל את זה שכרגע זה משהו שמתרחש אצל הילד, שרוב הסיכויים שזו דרכו להתמודד עם סיטואציה מסוימת (ולנסות לברר מהי, האם זה קושי או חוויה חזקה) ושזה יעבור.
להתיידע זו דרך חזקה אצלי להשאר רגוע. אבל אני גבר - צריך את אשליית השליטה (-:

צוויל

[אילה_א*]

לעניות הבנתי לא מאחבנים סכיזופרניה ומחלות נפש אחרות אצל ילדים כה צעירים . ואם כן רק על פי התנהגות ולא נשמע שיש בעיה עם ההתנהגות שלו . נסי לברר מה האיש אומר לו . הרי כולנו שומעים את הקולות הפנימיים של עצמנו כל הזמן - ואת זה אמר לי הפסיכולוג אחרי שסיפרתי לו שבטוח סיטואציה מטורפת שהייתי בה ממש תוך כדי שמעתי את עצמי מספרת לו את זה ואותו עונה לי והוא אמר שזה מצויין כי אני שומעת את הקול שלו בתוכי וזה הקול הבריא שלי בעצם - מקווה שלא נקראתי כמו משוגעת אמיתית כי אני באמת לא

[לי_אורה*]

נראה לי חשוב לברר (בעדינות)
א) הדובר/ת: האם מי שמדבר אליו נחווה על ידי הילד כחיובי, כתומך, כנעים וכו' או חלילה להיפך? האם הילד יודע מי מדבר אליו? יש לו שם?
ב) תוכן הדברים: חיובי? תומך? מסייע? או מפחיד?
ג) האם אומרים לו מה לעשות? איך לנהוג? ולאיזה כיוון העצות?
ד) האם יש התערבות בבחירה האישית שלו? כלומר האם יש מקרים שיש התנגשות בין מה שהילד רוצה לעשות לבין מה שנאמר לו? ואיך זה נחווה על ידי הילד? האם מנסים להכריח אותו לעשות דברים מסוימים באמצעים כגון הפחדה וכו'?
ה) האם הילד שואל שאלות והקול עונה לו? מה הוא עונה?
ו) באיזה נסיבות הקול מדבר?
ז) האם הילד שומע את הקול לעתים קרובות? רחוקות?
ח) האם הילד יכול לומר לקול שעכשיו הוא מפריע והוא עסוק במשהו ולבקש שעכשיו לא ידבר? כלומר האם לילד יש מידה של שליטה בנושא?

[אמאלה*]

תודה רבה לכולכם על התגובות זה מאד עוזר לי להתמקד.

צוויליך - ההבדל בין הכרה בקול לבין מירכוזו. זה החלק שכרגע לא ברור לי בדיוק. כשהוא סיפר לנו, לא נבהלנו. הקשבנו לו (לילד, לא לקול) שאלנו מעט שאלות שקפצו לנו לראש באותו רגע, ועזבנו את זה (מול הילד. חצי שעה אחרי, כשהוא הלך לישון, רצנו למחשב וגיגלנו בטירוף). נדמה לי, שהסיבה שהוא סיפר לנו על הקול, זה כדי לדעת אם הוא נורמלי. לא מדובר בילד שמספר דברים, אלא אם הם חריגים. עכשיו צריך להתחיל להבין מה העניינים.

אילה- אני מקווה שזה הקול הפנימי שלו, ושהוא שומע אותו באופן כל כך ברור. זה נשמע משהו שמאד יכול לעזור בחיים.

ליאורה - איזה יופי של שאלות. זו בדיוק העזרה שרציתי. אני אשאל אותו אותן בימים הקרובים.

[צפריר_שפרון*]

אמאלה,
ראשית טוב להירגע. באחת. מתוך החלטה. הכל בסדר.

עכשיו, אחרי שנרגעת, אם את מעונינת לברר על העניין הזה של "שומע קולות" עדיף שתפני למישהו אובייקטיבי. כלומר, מישהו ששומע קולות.
פסיכולוג, פסיכיאטר, כל מי שמעולם לא שמע קולות - לא מתאים.

כאן, יכולה בהחלט לפנות אל הקולות שמדברים אל בנך בראשו, ולבקש מהם להניח לו, שכן עדיין צעיר מאוד, וכאשר יתבגר, אם יבקש לשוחח עם המקור הזה, מוזמנים לחזור.
את בעצמך, ולטובת זה הנך מתבקשת להסכים לרעיונות שאינם הגיוניים בעבורך כלל וכלל.
כלומר, להאמין מתוך בחירה שיש מקור חיצוני שמדבר אל כולנו בראשנו, אלא שברגיל הדיבור הזה מתרחש במחוזות ההזיות שבין שינה לערות ולהפך.
אז, כאשר אנחנו לא זוכרים את ההנחייה הרוחית הזו, היא אינה מאיימת עלינו.
עם זאת, הוא בהחלט צעיר וטוב לפנות שם ולבקש, בתקיפות של אם, את הדחייה הזו, מבחינת המיקום, המקום, הזמן והעתוי, לגילאים מאוחרים בהרבה.

ממך מתבקשת הסכמה לתרגיל כזה, ויכולה גם לעשות בעבורך עצמך טקס פרטי כשמבקשת, על ידו כשהוא ישן, בעודך סוככת עליו ומגינה עליו מפני סנוור, עודף האצלה ואור.


בשום פנים ואופן אינו בורח באמצעות סיפורי בדים, אינו בורח מלהתמודד עם המציאות, להפך, אם נהנה מזה - זה מתוך מציאת אוזן קשבת למילותיו הפנימיות שממילא לא נועדו לאף אחד מחוץ לעולמו הפנימי.

צאו מלחץ. כלומר בנושא הזה לגבי הילד, אם אתם מעוניינים להיות בלחץ חפשו סבה אחרת, למשל - הקולות שאתם שומעים ברגע שנדמה לכם שילדכם המיוחד - חריג ושהחריגות הזו, מאיימת עליכם, באנוכיות מרשימה, שהרי אם הוא חריג, זה הוא, ובינינו, מי מכל הילדים והאנשים - אינו חריג?

כולנו "אני".


תודות.

[מילפוקו*]

אני לא הייתי נתפסת לשאננות ולדעתי זה מאוד מוקדם לריפריימינג/גירוש שדים:)/פילוסופיה כמו שהוצע מעלי על ידי צפריר שפרון. עוד בטרם בירור של מה בדיוק מתרחש..ואגב, מר שפרון, זה נשמע שאתה מאוד מזדהה עם הילד ואולי הנחרצות שלך (כולל בהאשמת ההורים/החברה באנוכיות וחוסר קבלה) נובעת מהמקום הזה? ראי קטן במתנה..
השאלות שניתנו לך להכוונה ע"י לי אורה נשמעות מעולות ונותנות כיוון להבנה יותר מעמיקה א-ב-ל אם אין לך רקע מתאים לניתוח התשובות הייתי מנסה מאוד מאוד בעדינות. מה גם שקשה במצב כזה לשאול בצורה חופשית/אותנטית בלי להשוות לזה צורה מלאכותית/של חקירה..
נראה לי שאני הייתי כן פונה לפחות טלפונית ומחפשת ייעוץ מקצועי פסיכולוגי ראשוני שלא בנוכחות הילד כדי לדעת באמת למה לשים לב. תוך כדי, ממשיכה לגגל בטירוף ואח"כ מצליבה את מה שאני לומדת על הנושא ביחד עם ההתפתחויות מכיוון הילד. לא הייתי ממהרת לקחת אותו פיזית לפסיכולוג לפני שהייתי רואה סיבה ממשית לכך. אבל כן הייתי נשארת עם יד על הדופק איזה זמן..(גם בגלל שלדבריו הקול אומר לו לעשות דברים ויש כאן משהו יותר אקטיבי).
שני דברים שאמרת כבדרך אגב, נשמעים לי כן רלבנטיים:
"הוא ילד שמעורר רגשות עזים, בבאים בקרבתו. לטוב ולרע"-למה הכוונה?
"לא מדובר בילד שמספר דברים, אלא אם הם חריגים" (טוב, זה עשוי לאפיין הרבה ילדים אבל האם כאן זה משתלב בעינייך עם עניין הקולות?למה בעצם הוא סיפר לכם? האם זה היה במכוון או בדרך אגב? האם התרשמת שזה דבר שמטריד אותו?
וגם-את משערת שזו דרך התמודדות שלו עם קושי. האם את יודעת על קושי/משבר/מעבר/שינוי מסויים שהוא חווה בעבר או כיום?

(את כמובן לא חייבת לענות לי על השאלות האלה..אולי זה יתן לך כיווני מחשבה נוספים?)

[צפריר_שפרון*]

מילפוקו,
שמיעתך לוקה בחסר.
כאשר נכתבות המילים מילים האלה - אין בהן אף לא שמץ של היבט אישי.
אילו היה, היה נרשם שכך הם הדברים. (בכל פעם שאני מואשם בהבעת עמדתי האישית - עלי לחזור ולהבהיר שאין הדברים כך - ושאם הם כך - אני מציין זאת בבירור).

טוב להדגיש שבאמצעות המילים מילים האלה, כבר נעזרו כמה וכמה גם ילדים ש"שומעים קולות" וגם אנשים ש"שומעים קולות" - אף לא אחד או אחת מהם נדרש ללכת לפסיכיאטר או לפסיכולוג, לא כי אלה - הפסיכיאטר או הפסיכולוג מוקצים מחמת מיאוס, אלא כי האיזון הרוחני הושג בפגישה או שתיים והבעיה נמוגה.

אהבתי את ה"מר שפרון".


תודות.

[חני_בונה*]

אמאלה
עכשיו אחרי שקיבלת עצות טובות,
אני מיעצת לך לסגור את הדף.
יש משהו בפומביות שקצת מפרה את הפרטיות והעדינות שלו.
באהבה

[אמאלה*]

תודה לכולכם. המון תודה.
אין לי זמן כרגע להגיב בהרחבה, אבל כמה דברים:

צפריר - תודה. תודה. תודה. דבריך מביאים אותי לסף דמעות. שוב תודה. ברשותך, אם יהיו לי שאלות, אני אשוב אליך.

מילפוקו - תודה רבה לך. אני זו שהזמנתי את צפריר להשמיע את דבריו. אני מבינה מה מדאיג אותך. ואני מודה לך (בכנות ובכל לב) על הדאגה. הילד שלנו מטופל היטב ואהוב, ואנחנו בהחלט ניישם גם את העצות "הארציות". השאלות של ליאורה באמת נהדרות. על חלקן ילדינו כבר השיב, ואת חלקן נשאל בימים הקרובים.

חני בונה - תודה. אני לא רוצה לסגור את הדף. הוא עוזר לי. אבל אני אחשוב גם על מה שאת כתבת. רק על קצה המזלג, אני אכתוב, שלולא המדיום הזה, שדורש חשיפה כלשהי, ייתכן שהיינו מגיעים לפסיכולוג, ואז הפגיעה בפרטיות ובעדינות, של ילדנו, היתה מרובה יותר. אני בהחלט מנסה לשמור על איזון כלשהו, ואני מקווה שאני מצליחה.

[סנונית_הסיפורים*]

הי אמאלה,
אני מהססת אם לכתוב לך וכאן בכלל כי אני בכל זאת גם פסיכולוגית ולא רק מספרת סיפורים, ולהיום פסיכולוגית זה לא הכי פופולרי פה... אבל בכל זאת נדמה לי שאני יכולה לעזור, אז אני אתגבר על ההיסוס.
אני חושבת שחלק מהבהלה בא באופן טבעי מאי הידיעה, או אי ההבנה: מה זה? מה הקולות האלה? זה נורמלי??...
ושכדי להרגע, ולהבין, מומלץ לנסות להיות בקשר עם הקולות האלה. כמו שאמרו בצדק ובחכמה חלק נכבד מכותבי הדף פה.
כשילד מקבל סיפור מהלב, או סיפור מרפא, שמתקשר, באופן נעים, טבעי, לא חודרני, עם עולמו הפנימי, זה עוזר מאד מאד גם לו וגם להוריו להתחבר נחת ובאופן אותנטי למה שקורה בעולמו הפנימי, ואז אפשר לראות יחד, מהמקום הזה, מה המשמעות של הקולות, למה הם שם, למה הם עוזרים, ואיך אפשר להפוך את מציאותם לקומוניקטיבית ובריאה עבורו.
אז שוב סליחה אם יצאתי "פסיכולוגית"מדי, ואם מעניין אותך עוד אני במייל [email protected] בשביל שיחה קצת פחות פומבית...
להתראות וכל טוב,
ויישר כוח לכל הכותבים,
מציפורי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אמאלה
אין לך מה לפחד. את לא יכולה לאבד אותו ע"י זה שתקבלי את מצבו ותכילי אותו.
אולי זו הזמנה עבורך להגיע אל עולמות מרתקים וקסומים שכן כפי שאני חושבת,
החיים על הכדור הזה, כשהם מבוססים על החומר ורק על מה ש"רואים בעיניים" - תפלים וחסרי עניין.
המרגיעון - לפעמים הדרך לנצח היא להכנע...
ורגשות עזים זה חלק מהחיים...
ומה שצפריר שיפרון כתב פשוט תענוג רצוף. להגדיל ולמסגר.

[צוויליך*]

להיום פסיכולוגית זה לא הכי פופולרי פה
הי, אותי פסיכולוגים פשוט הצילו בגיל ההתבגרות, אצלי שמור להם מקום של כבוד ליד הקמין! (-:
ולא שמעתי קולות - פשוט הרגשתי כל כך רע. והם עזרו לי.
לכל כלי השעה והמקום.

צוויל

[שני_צו*]

היי,

אני "שמעתי קול" בגילאי היסודי. במשך מספר שנים. הוא היה סוג של חבר דמיוני. הייתי מתייעצת איתו. היה עוזר לי לעשות "סדר" בדברים. במשך שנים, הוא היה חבר ממש טוב. אני זוכרת שהטריד אותי האם הוא מישהו מחוצה לי, או פשוט התודעה שלי. דיברתי איתו על זה הרבה, הוא טען שהוא לא אני. הייתי עושה לו מבחנים. ככל הזכור לי גם אני השתכנעתי שהוא לא אני.
באיזהשהו גיל, לא זוכרת בדיוק, הוא אמר לי שהוא יפסיק לדבר איתי, אבל שאם אזדקק לו בעתיד הוא תמיד יענה לי.
מאז לא פנינו זה אל זה כמעט אף פעם
אני בן אדם בריא מאוד בנפשו ומתפקד, והחריגות העקרית שלי מהנורמה היא ענייני באופן טבעי כאלה ואחרים. שגם בהם אני לא מהקיצוניים.
אני לא "מתקשרת" או מתעסקת במיסטיקה, אבל הרבה מחברי כן, ואני חיה עם זה בשלום.

בקיצור, אני לא הייתי נבהלת מזה בכלל.
אני לא הייתי מודאגת שזה נתיב בריחה. זו דרך התמודדות, לא רעה בכלל, עם עולם לא לעיכול עבור ילד רגיש מאוד וחכם מאוד.
כמו שאמרו לך, הייתי בודקת עם הילד, שהדמות שהוא בקשר איתה (בין אם זה חלק ממנו או לא), היא חיובית ותומכת.
וכן הייתי אולי מנסה "להגיע" אליו, לדבר איתו יותר שיחות עומק, ומנסה להיות בשבילו גם מישהו כזה, כמו הדמות הבדיונית.

[אמאלה*]

http://www.ted.com/talks/[po]eleanor longden the voices in my head[/po].html

(שני צו, רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך. תודה רבה)

[או_רורה*]

אמאלה,
אני אכתוב מהמקום שלי בלבד: אני לומדת פסיכולוגיה ועובדת במחלקה פסיכיאטרית של מבוגרים, ובהוסטל של מתמודדים עם בעיות נפשיות.
מה שאת מתארת יכול להיות שום דבר, ויכול להיות כן משהו.
אין דרך לדעת ללא אבחון מקיף, שבדרך כלל מבצע פסיכיאטר ילדים.
כן, ניתן לאבחן סכיזופרניה בגילאים צעירים, זה אמנם מאוד נדיר - אבל קיים.

אני הייתי שמה לב לכל מיני דברים נוספים - כמו, האם הקולות הם ידידותיים או מאיימים?
האם הם רק שם, או שהם מצווים עליו לעשות כל מיני דברים אקטיביים?

אני נורא מבינה את הרתיעה מכל מה שקשור לפסיכיאטריה - אבל אם אכן יש בעיה, עדיף לאבחן ולטפל כמה שיותר מוקדם, או לחילופן לראות שאין בעיה ולהירגע. להירגע באמת, בלי הזמזום המטריד הזה ....

[אסרס*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני עוברת את אותה הדבר עם הבן שלי בן ה9 חיפשת באתרים סיפורים דומים וניתקלתי בזה ,אשמח לדעת מה ניסגר עם הילד ואיך פתרת את הבעיה ,משאירה מייל במידה וצשהוא יוכל לעזור לי [email protected]

[תמרוש_רוש]

שמיעת קולות היא תופעה נפוצה יותר ממה שנהוג לחשוב.
התופעה מגיעה למשהו כמו 10% מהאוכלוסיה.

חברה שלי שמעה קולות במשך כמה שנים. היא אומרת שבהתחלה זו היתה חווייה מפחידה, כי חלק מהם היו מאוד לא נעימים, וחלק מאוד שתלטניים ויודעי-כל. לאט לאט היא למדה "לסודר את הדלת" הפנימית שלה בפני הקולות הלא-חיוביים ולהשאיר רק את אלה שהיא בטחה בהם.
היא אמרה שזה לא הרבה יותר שונה מאשר לברור את החברים שלך ולנפות החוצה את הנצלנים והלא-מכבדים

שווה להסתובב ב- Hearing Voices Network העולמית (יש לה סניפים בארצות שונות, הנה הלינק לבריטי https://www.hearing-voices.org/voices-visions/).
כעיקרון, אני בעד הגישה שלקולות יש משמעות, ושווה להיכנס אם לדיאלוג ולנסות להבין אותם.
אני מכירה שומעי קולות שאחרי תקופה של עבודה עם הקולות זיהו בבירור שהקול בא מתוכם (למרות שהוא נשמע חיצוני) ונוצר בעקבות חוויות חיים קשות.
מצד שני, אני לא שוללת את האפשרות שבאמת יש קולות חיצוניים, שאנשים אחדים מסוגלים לשמוע, ורובנו לא. מי יודע?

ממליצה לקרוא את המאמר הבא על שמיעת קולות: https://www.globes.co.il/news/article.a ... 1001169512
הוא ממש טוב, בכללי, חוץ מכמה שטויות פה ושם, בכל הנוגע ל"סכיזופרניה" ולטיפול תרופתי*.

• למשל, החוקרת המרואיינת טוענת שלתרופות פסיכיאטריות יש יעילות גבוהה. לא היה ולא נברא - היעילות המוכחת במחקרים מגרדת את ה-50%, וההגדרה של החוקרים את ה"יעילות" היא די, אהמ, לא שאפתנית. אם התרופה הצליחה להוריד במשהו את הסימפטומים, היא נמכרת כיעילה. גם אם נשארו סימפטומים ברקע, או גם אם התרופה מפחיתה אותם בבאמצעות אפקט סימום כללי שגורם לאדם להיות קהה ומטושטש. הרבה אנשים לא קונים את מדד היעילות הזה, כי בפועל זה לא מספיק טוב

• או למשל, הטענה שסכיזופרניה היא "מחלת מוח אמיתית". אבל בואו לא ניכנס לדיון הזה כאן. בתמציתיות, התוקף והמהימנות של האבחנה הזאת (יחד עם אבחנות פסיכיאטריות אחרות) מחוררים כמו פומפיה, והתייחסות המקצועית לאטיולוגיה שלה מצביעה על poor insight קולקטיבי של אנשי מקצוע