יציבה טבעית

[בשמת_א*]

עדיף לרדת מכסא האוכל ולסדר פיקניק על הרצפה. כמה שיותר, לפחות לך ולילדים.

[תמרוש_רוש]

האמת? אני לא בטוחה למה התכוונתי.
Delete.
@}

[בשמת_א*]

תמרוש רוש, אני חשבתי שהתכוונת להרגלים של פחות מדי תנועה, פחות מדי יציאה החוצה, פחות מדי פעילות גופנית רבה ונמרצת בחוץ.
הולכת והרוח בפני - האם הילדים על הרצפה/השטיח הרבה? זוחלים או כורעים וכדומה?

[תמרוש_רוש]

כן, אם זה המצב.

[פעילה_עכשיו*]

מקווה שהדף עוד פעיל. הודות להמלצות, ראיתי כמה סרטונים של אסתר גוקלה וניסיתי את ההמלצות שלה למיקום הכתפיים וצורת הישיבה
העניין הוא שבגלל יציבה גרועה של שנים רבות, התנוחה הזו מכאיבה לי, בעיקר בכתפיים שרגילות להיות שמוטות ולפנים, ולא משוכות לאחור
יש רעיון איך ומה לחזק כדי להיות מסוגלת לכך ללא כאב?

[יולי_קו]

להשתמש בתנוחות שבהן הכתפיים נחות לאחור בלי מאמץ- שכח המשיכה יתאמץ בשבילך.
דוגמא: שכיבה על הגב לאורך גליל כך שהכתפיים נפתחות אחורה.
ויש מורים לצ׳י קונג וליוגה שישמחו לתת לך שיעור פרטי עם תרגילים שתוכלי לתרגל בעצמך.

[לאורה*]

מוסיפה שכתפיים שמוטות קדימה זה גם עניין רגשי. לסגור את בית החזה ולהגן על הלב. אני הרגשתי בהתחלה שזה בלתי אפשרי עבורי לפתוח את זה בלי להרגיש חרדה עצומה. לאט לאט זה השתפר אבל עדיין ברגע שאני פותחת את בית החזה אני "בחוץ", בעולם, וכששומטת כתפיים אני בתוך ביתי הפנימי. עוד נקודה למחשבה...

[יונת_שרון*]

פעילה,
אם כואב - תעשי פחות. למשל במקום להזיז את הכתפיים אחורה הרבה, תעשי גלגול כתפיים קטן ותראי איפה הן בוחרות להישאר.
בנוסף, שימי לב שהגב לא יתקשת בזמן שאת מסדרת את הכתפיים. תוודאי שהגב נשאר כמו שסידרת אותו קודם, ולא מנסה ״לעזור״ לכתפיים ללכת אחורה.
בהצלחה, ובעדינות.

[פלוניט_על_מונית*]

איןלי מושג אם כאן המקום לשאול לגבי גמישות גופנית. כילדה כבר הייתי לא- גמישה יחסית וכיום בגיל 40 פלוס אני כמובן הרבה יותר חלודה וגם חלשה.
התנסיתי בפילאטיס ויוגה ובשניהם היכולות שלי היו דלות מאוד עד כדי שהתביישתי משותפותי לשיעור.
אני יודעת שאין מה להשוות, ואני גם בכל זאת מקדישה לתירגול חצי שעה ויותר כל יום, השאלה אם אגיע לטווחי תנועה נורמליים מתישהו , כמו להצליח לשבת ברגליים ישרות וגב ישר וגם להחזיק בכפות רגליים במצב זה ועוד... כרגע זה רחוק ממש. האם ניתן להפוך לגמישה בנתונים כאלו גרועים?
בתרגילי כוח מרגישים שיפור הרבה יותר מהר. אבל גם שם עוד רחוקה הדרך.

[תמרוש*]

גם אני בת 40+, מאוד לא גמישה, וזה כבר מכיתה א'.
פיזיותראפיסט אחד ראה אותי פעם יושבת ישיבה מזרחית ואמר לי שאני נראית כמו אחד הקליינטים שלו, ילד עם שיתוק מוחין

יוגה עזר לי להרחיב טיפה את הטווחים, וגם לחיזוק (היה לי בהתחלה מאוד קשה עם תנוחת הכלב למשל, עכשיו אני ממש אוהבת אותה), ובעיקר להרגיש טוב יותר.
עכשיו אני יכולה לשבת על הרצפה ברגליים ישרות, די ביציבות, אבל הגב עדיין נוטה אחורה
ישיבה מזרחית - הברכיים עדיין מינימום 20 ס"מ מעל הרצפה.
להגיע עם האצבעות לכפות הרגליים זה משהו שלא יהיה לי בחיים, ואני לא רואה סיבה לחתור לעבר מטרה כל כך מופרכת. כאילו, בשביל מה? מה רע בלהגיע לקרסול?

אני חושבת, שאם יוגה או פילאטיס עושה לך טוב בסך הכל, אז תמשיכי עם זה. לא כדי "להפוך לגמישה", אלא כדי לשפר את הגמישות בכמה מילימטרים לאורך זמן (כי גם כמה מילימטרים יכולים ליצור שיפור משמעותי ביציבה ובחוויית הגוף), לשמר את מה שיש ולהרגיש טוב. ובקשר לבושה - סליחה, אבל מה אחרות יכולות ו/או חושבות, זה ממש לא העסק שלך. אל תשווי את עצמך לאחרות. באמת אין טעם. תשווי את עצמך לעצמך: האם אחרי אימון יוגה את מרגישה טוב יותר? האם יש תנוחות שאת אוהבת, שעושות לך טוב, שפותחות לך את הנשימה, שיוצרות אצלך תחושה של גמישות, גם כשהגמישות עצמה עדיין מינימלית?
אם כן, אז תמשיכי.

אני לא בקטע של ישיבה מזרחית. אבל לפעמים אני שוכבת על הגב עם כפות הרגליים צמודות זו לזו ונותנת לשרירי הירך הפנימיים להתארך בהדרגה, וזה עושה לי תחושה של גמישות. זה עושה לי טוב. וזה העיקר.

עם שעורי יוגה הפסקתי כי המורה שלי עברה דירה ומאז לא מצאתי מורה שמתאימה לי. ביוגה אני צריכה לעבוד בשילוב של תנוחות עמידה ותנוחות שכיבה, ומעט ישיבה כי זה מעמיס לי על הגב. משום מה רוב המורות שניסיתי שמות דגש ענק על ישיבה. לי זה ממש לא מתאים.
אז אני עושה בבית, פה ושם.

מה שכן, אני כמעט תמיד כורעת על האסלה. וגם ישנה על מזרן על הרצפה, ויושבת הרבה על הרצפה. אני גם הולכת על סלעים ועל גדרות נמוכות (כן, כמו ילדה בת חמש ) כל פעם שמזדמן לי. והכי חשוב: נועלת נעליים בעמידה. תמיד.
זה מה שחשוב לי בטווח הארוך - לשמר יכולות תפקודיות. להיות מסוגלת לעמוד וללכת בשיווי משקל, לכרוע, להתיישב ולקום מהרצפה כשצריך. המון אנשים מבוגרים (אפילו לא זקנים, עדיין) מאבדים את היכולת לקום מהרצפה או ללכת על דשא או בין שיחים, וזה ממש לא בריא בעיני.

[יולי_קו]

תמרוש, כל מלה.

[זרח_הפרח*]

והכי חשוב: נועלת נעליים בעמידה. תמיד.
למה זה חשוב?

[יולי_קו]

זו הזדמנות לתרגל באופן קבוע שיווי משקל, באופן שנכנס בקלות לפעילות היומיומית.

[תמרוש*]

בדיוק.
תתפלאי לדעת כמה אנשים מאבדים את היכולת הזאת בלי להרגיש בכלל.
נועלים נעליים בישיבה ולא שמים לב שזה כבר הרגל.
ואז יום אחד את מרימה רגל כדי ללבוש מכנס, וכמעט נופלת על צוואר הירך.
אז את מתחילה להישען על דברים כדי לצמצם את הסיכון. או עוברת ללבוש מכנסיים בישיבה.
ומשם זה ממשיך, כל הדרך למטה.

[רותם*]

תמרוש, יפה! דגשים חשובים. מעכשיו אנסה לנעול בעמידה. אני לא כזו מבוגרת ושנים כבר נועלת בישיבה.
פלוניט, אפשרות נוספת לענין הבושה והמבוכה זה לתרגל בבית מול יוטיובץ יש מליון אפשרויות, והבונוס זה שאפשר בלי חזיה

[זרח_הפרח*]

אההה, חשבתי שהתכוונת להקפיד להיות עם נעליים כשאת בעמידה...

[יולי_קו]

פלוניט יקרה,

אני מאוד מבינה אותך ואת התסכול. הייתי שם, ואני עדיין מנקה שאריות אחרונות כשהן עולות, אבל הן מתמעטות. זה סימן שאני בכיוון טוב.

אני רוצה לשתף:
אני מתרגלת ומלמדת צ׳י קונג. כלומר מבחינה מקצועית מן הראוי להפגין גמישות מצויינת, שיווי משקל מעולה, זיכרון עילאי, וכו׳?

אבל מה שאני מציעה זו אותנטיות. אני מביאה את עצמי לשיעור עם הגוף שלי והאישיות שלי, עם מצבי הרוח שלי, עם החוזקות והחולשות שלי. אני לא יודעת הכל, ואני מקבלת את עצמי גם כשאני שוכחת. יש תנוחות שאני יכולה לבצע, אחרות- בצורה הקלה שלהן, ואחרות שבכלל לא. אני מסבירה למתרגלים שאצלם המפרקים יותר גמישים מה אפשר לבחור לעשות בשביל ביצוע יותר אתגרי, כך שהגוף שלי לא יגביל את התלמידים שלי בתרגול.

בהתחלה התביישתי בגוף שלי, גם כתלמידה וגם כמורה. הרגשתי מתחזה למורה אמיתית. התנצלתי כשרציתי לתרגל עם הקבוצה תנועה שאיני יכולה לבצע במלואה. באיזשהו שלב הבנתי שהעצה של להיות בהווה בזמן ובמרחב (=אני עכשיו בגוף הזה) תופסת גם לגבי. שזה למעשה התירגול המלא. בפשטות להיות כאן ועכשיו נוכחת איתי ההכלה ובנוכחות. יש דברים שמשתנים עם התרגול ויש כאלה שלא, או עדיין לא, או לעולם לא. וזה פשוט בסדר.

כמו שתמרוש ציינה, יש רווח בתרגול. נקודה. אני מרגישה חזקה יותר, גמישה יותר, צעירה יותר, בריאה יותר, גם בלי לגעת עם הזה בהוא.

לפעמים יש הפתעות:

ברכינה קדימה יכולתי עד גיל 27 להגיע מעט מתחת לברכיים עם גב ישר. לא גמיש- נכון? בעקבות תרגילים די קבועים עם קבוצת השיאצו בה למדתי ותרגול בבית הגעתי להנחת כף יד פרושה על הרצפה עם רגליים כמעט ישרות, אחרי בין שנתיים לארבע שנים של תרגול. ואני מגיע למצב כזה תוך עשר דקות ונשימות עמוקות גם אם לא תירגלתי תקופה ארוכה את התנוחה הזאת. יש עוד עבודה על החוליות התחתונות שהתנועה שלהן מועטה יחסית לאחרות. או קיי.

יום אחד אחרי שנים של מדיטציה (עשרות שנים, אולי), פתאום הברך הימנית (שתמיד היתה גבוהה מהשניה בעשרות סנטימטרים!), החליקה וירדה למצב של 5-10 ס״מ מהרצפה. נשארתי פעורת פה. זה מחזיק! זה לא משתנה מאז, כבר יותר מעשר שנים, ואני מקוה שיום יבוא וגופי יסכים להשתחרר עוד.

יש לי תלמידים שמאוד שמחים ללמוד איתי וממני. יש כאלו שזו השעה השמחה שלהם בשבוע- זו שנותנת להם כח להמשיך לשאת בעול החיים (ויש לי תלמידים עם סיפורים קשים, כולל מחלות סופניות שלהם או של קרוביהם, ילדים שמתאבדים, וקשיים כלכליים ומשברים משפחתיים אחרים). הרבה מהם יותר גמישים טיפונת לפחות בסוף השנה, ושיווי המשקל שלהם מתחזק, הזיכרון משתפר, ומצב הרוח משתדרג.

אז אני מתרגלת גם בקבוצה גדולה עם אהבה וחמלה לעצמי. זה טוב לי ולתלמידים שלי ולעולם כולו.

מקווה שזה נותן לך נקודת מבט יותר נינוחה על עצמך. חיבוק.