ישמעאל בראי המשבר הפיננסי

[ש_י_ר_י*]

אה, אוקי רוזמרין, קיבלתי תיקון...

_אפשר לראות איך הם מקבלים את התרבות הזאת בזרועות פתוחות...
הם לא. הם בורחים ממנה, נמנעים ממנה, נלחמים בה, ונכנעים רק אם היא השתלטה להם על משאבי המחיה עד כדי כך שאין להם שום דרך אחרת לשרוד._

אוקיי, יכול להיות שראיתי רק דוגמאות נקודתיות ולא את התמונה בכללותה. בכל מקרה התרבות הלקנית מנצחת כך או כך, למרבה הצער, עד שכולם יקראו ישמעאל...

[אורלי*]

, או מישהו שקונה פלייסטיישן 4 ומכך שואב את הנאתו. (ואני לא תומך בשום צורה בגלובליזציה מהסוג שגרמה לטכנולוגיה הזו להיות מורכבת בסין ע"י ילדים בני 7. אין זה הכרח שסוני תייצר את הקונסולות שלה בסין ועצם המכשיר הוא לא זה שמייצר את ההחלטות הללו ככה שהמכשיר כשלעצמו אינו פסול)
זה נכון במידה מסויימת
אבל כדי לייצר את כל הדברים , שאנו בני האדם הנהנתנים צורכים.
ואחר כך לשנע אותם , ולשווק אותם.
יש צורך בהמון משאבים : חומרי גלם.
ואם הבנתי נכון .
יש לכדור הזה בעיה עם חומרי גלם , שהולכים ומתכלים.
כך שגם אם הייצור , יהיה מוסרי לעילא מבחינת היחס למייצרים.
עדיין הייצור של כל כך הרבה מוצרים . הוא בעייתי.


היום אנחנו מייצרים יותר ממה שצריך (דגש על צריך, כן?). מייצרים כדי להרוויח כסף ולא כי באמת צריכים. מייצרים מוצרים שמתכלים תוך זמן קצר כדי שנקנה ונזרוק, נקנה ונזרוק. שוטפים לנו את המוח מה אופנתי ונכון לכל עונה ושנה כדי שנחליף גרדרובה/מכונית/ארץ לטיול/גאדג'טים. גורמים לנו לא להיות מסופקים במה שיש (ויש המון) ולהשתוקק למה שאין.
השאלה היא האם באמת החמדנות הזו , והתשוקה למה שאין ,
היא תוצר של חינוך ,ושל השפעה חברתית,
ואולי זה פשוט טבע האנוש , כל אנוש , בלי קשר ליבשת אליה בה הוא ממוקם ?
פשוט באיזורים העשירים של העולם , יש לחמדנות יותר אפשרות להתבטא...

[רוזמרין*]

ואולי זה פשוט טבע האנוש , כל אנוש , בלי קשר ליבשת אליה בה הוא ממוקם ?
אבל מהו טבע האנוש? לא כמו בעל חיים אחר? ראיתי כלבים שאוגרים עצמות בבור שחפרו, האם זו חמדנות או טראומה של רעב או נסיון חיים? אולי אגירה איננה תמיד חמדנות אבל כל סוגי ה"השתמש וזרוק"- אני לא מכירה בע"ח שמתנהגים כך.

[אל_דנטה*]

נושא 'האם האדם חמדן מטבעו או לא' שמקביל להאם יצר האדם רע מנעוריו או לא, הוא נושא מעניין וייתכן שהאמונות הללו עומדות בבסיס (החבוי) של הדיון.
התרבות של השתמש וזרוק היא חדשה מאוד, הסבים שלנו לא חיו ככה, ולכן גם יכולה להעלם מהר מאוד (הקושי יהיה לייצר מנגנונים כלכליים אלטרנטיביים לתרבות הרכישה הזו שהיא זו שמצליחה לגרום לחברות לשגשג מעבר לכל פרופורציה), אבל שוב - זו בעיה פוליטית, של תודעה פוליטית לקויה של בני האדם.
אני מסכים שיש משהו מופרע שאנחנו רוכשים מוצרים שמשך החיים שלהם הוא 3 שנים (לדוגמא, יש לי אייפוד בן שנה שיחזיק רק עוד שנתיים לעומת מערכת הסטריאו שלנו בבית שנבנתה בשנות השבעים מתוך כוונה להחזיק מעמד 100 שנה בערך...), אבל בלחץ של צרכנים, אפשר לשנות גם את זה, לשכנע חברות לייצר hardware עם תוחלת חיים ארוכה יותר, ושידרוגי software בתשלום לכל המעוניין בעידכוני גרסאות.

[רוזמרין*]

או, אנחנו מתחילים להתקרב אחד לשני, אל דנטה.

אני אתן עוד דוגמא, מגבות. עד היום אנחנו משתמשים במגבות מהקיבוץ אפילו שעברה כבר רבע מאה מאז שעזבנו.
דווקא מגבות חדשות שקיבלנו או קנינו, הגיעו במהירות לארון הסמרטוטים אחרי שנפרמו בתוך זמן קצר.

[דגנית_ב*]

ג'רמי בנשטיין - ראוותנות ורעבתנות
המסמך ניתן להורדה (גגלו ראוותנות ורעבתנות) ואז אולי יותר קריא קצת. יש שם כמה הברקות בעיני.

הקושי יהיה לייצר מנגנונים כלכליים אלטרנטיביים אני חושבת גם מנגנון נפשי-רגשי. אני חושבת שצרכנות היא התמכרות בדיוק כמו סוכר וקמח לבן.
אני צופה בתכנית הנקראת ספנדוהוליקס - אנשים עם עשרות אלפי פאונד חוב, ממשיכים וקונים. שטויות כמובן. עושים להם קואוצ'ינג בכמה מישורים והכי יעיל בעיני (מעבר לתקציב וחנויות יד שניה) הוא לחפש איתם, בעברם, בהוויתם דברים שהם אוהבים לעשות והפסיקו ו/או, פעילויות בחינם או בסכום סמלי יחד עם אירועים קשים בחייהם שהודחקו. מאד מעניין לראות בחורה שחזרה לכתוב סיפורים, קראה אחד בגן מקומי, הפסיקה לחלוטין לקנות והחלה לעצב ולתפור לעצמה. הרעב נעלם.

[אל_דנטה*]

או, אנחנו מתחילים להתקרב אחד לשני, אל דנטה.
מלכלתחילה היינו קרובים למדי בדעותנו
ההבדל הוא, שאני מאמין שאפשר בשמחה גדולה למצוא כיצד אפשר ככל הניתן, לשמר את אורח חיינו ולשנות את מה שאינו בר קיימא, כחלק מהתקדמות אנושית, כחלק מהרחבת התודעה האנושית.
אם אפשר למצוא פתרונות מהעבר -נפלא. ללמוד מציידים-לקטים, מצויין. אבל לשאוף לחזור לעולם הזה - פחד מוות.

[אל_דנטה*]

דגנית, הבעיה שהוא כותב עליה ואת מדברת עליה היא בעיה נפשית, פסיכולוגית. שאנחנו שטופי מוח ובגלל זה צרכנים. שאנחנו צרכנים כדי לפצות עצמנו על משהו שנעדר מחיינו (ועכשיו אפשר למלא את החסר - משפחה, אהבה, קהילה, דת, יוגה, שקט ועוד. כל אחד ותשובותיו הוא).
קטונתי מלענות על דברים שכאלו והם נעלמים מדי עבורי ומפחידים אותי בפוטנציאל הרעיוני שעומד מאחוריהם.

אני חושב שהבעיה היא מחסור בידע, זה הכל. שום דבר לא צריך להשתנות חוץ מהפצת הידע. כשאנשים יודעים יותר (למשל מה ההליך של הכנת צעצוע מפלסטיק בסין, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך) הם בפשטות ובקלות משנים מנהגיהם, וזהו.

[דגנית_ב*]

אותי זה לא מפחיד. זה פשוט ידע שונה. ולא באמת כל כך קשה לגלות ולמלא. אני פחות מדברת על שטיפת המוח של הפירסומת, יותר מתחברת לדוגמא שהוא נותן על הצנע והשואה. והייתי מוסיפה מצב בטחוני. ובטח עוד. אני לא חושבת שאתה מרגיש בקניון כמו בקתדרלה אבל הרבה מאד אנשים כן. אני גם לפעמים.
אתה אומר לראות את הסטורי אוף סטף ודומיו? ודאי. מצד שני, גם הסינים, שמייצרים את הצעצוע מהפלסטיק, נוהרים אל הקניונים.

[דגנית_ב*]

כנראה שאלו 2 קצוות של אותו מקל ששמו "קשר".

[טייסאוטומטי*]

ואולי באמת הבעיה היא שלא נשאו אותנו מספיק על הידיים

[סבטקסט_כפול*]

ובגלל זה צרכנים. שאנחנו צרכנים כדי לפצות עצמנו על משהו שנעדר מחיינו
ואיך אפשר למלא את הבור החסר?

[פלוני_אלמונית*]

מחירי הנפט בשפל חסר תקדים, המרכולים בזינוק מטורף, החקלאות (למזון) בביקוש אדיר, חזון אחרית הימים, מקווה שהמדינה תשכיל להבין לאן להעביר תקציבים אחרת כל הפנסיות שלנו יעלמו, ולאנשים לא יהיה אוכל, זה בדיוק הזמן להתעורר ולצמוח ממשבר הקורונה.