כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש

[קואלה*]

ואם כל הפחד שלי, שאף אחד לא ירצה אותי
היו לי השבוע כמה ימים של אהבה עצמית
למרות שאני משתדלת להישמר מפני השמש, הקיץ כבר הספיק לצבוע את עורי בדבש
ותודה לאל שלא רואים עלי את הגיל.
אני נראית בדיוק כמו בגיל 25, או לפחות מאמינה ככה.
טוב נו, יש לי 7 קילו מיותרים, אבל אני יכולה להוריד אותם. באמת! 3 חודשים של פחות רחמים עצמיים ויותר סלט וספורט ואני יכולה שוב לצאת למסיבות ולהרגיש סקסית
הבעיה היחידה שבשעה 11 בלילה גם אם אני לא הולכת לישון אין לי חשק ואנרגיות לשתות ולרקוד

[קואלה*]

זהו זה נגמר. עבר שבוע שהוא כעס. בעיקר כי הרגיש שאני לא מקשיבה.
ביום חמישי יצאתי עד מאוחר ואז הוא שאל אותי כשחזרתי למי נתתי את האוטו כי 10 דקות לפני שהגעתי הגיעו שני רכבים לחנית הבנין ואחד מהם היה לטענתו הרכב שלנו ואז אני הגעתי. הרגשתי שאני נמצאית בסרט אימה. יושבים בחושך בסלון ואני מנסה לשכנע אותו שאין קשר בין המעשיה שלו למציאות.
איך אתה יודע שזה הרכב שלנו- ראית את סמל הרכב? לא אבל הצבע והאורות דומים...
אח"כ בשישי אחה"צ מתעוררים משנ"צ עם הילד ואני המשכתי לישון עוד קצת. הוא סגר את המזגן אז התעוררתי כי נהיה לי חם בחדר השינה.
שאלתי אם אכפת לו שאפתח מזגן, ענה שלא אבל הוא הולך. כי לא טוב לו בבית. רוצה לינסוע. עכשיו בגלל שרבנו עוד בבוקר אז היינו שיננו עם עצבים רגישים. אחרי המריבה בבוקר הוא אמר שלא יעזור לי לאכין אוכל (הזמנתי את משפחתי) וגם ישאר כל הערב במיטה. אז קבעתי עם המשפחה בנמל ת"א.
כשהוא עמד בדלת שאלתי אותו אם הוא יחזור עד 17:30 כדי שאסע לנמל עם הילד.
הוא עונה שלא ואני כעסתי. סבא וסבתא באים לבקר כל הדרך, נסיעה ארוכה מאוד.
והוא- קודם עושה ברוגז ומעליב אותי ואת משפחתי ואח"כ גם רוצה לקחת את האוטו??
ביקשתי שלפחות ישאיר לי את הכסא לרכב שניסע עם סבא וסבתא. ושוב ענה לי "לא". ואז הילד ששומע את כל הריב אומר שאבא יסע איתנו לפגוש את המשפחה בנמל ואז אני אומרת לילד שאבא לא נוסע איתנו. ואז הילד שרואה את אבא בדלת אומר שהוא רוצה לבוא איתו והאבא אומר לו בסדר. ואני בכלל מתעצבנת. ואז אומר טוב אם את רוצה שאני ישאיר לך את האוטו אז אני עוזב את ה בית
אמרתי לו שבסדר גמור ואין בעיה
הוא עוד ניסה לעזוב באותו הערב, כשאחותו ומשפחתה שבאו לביקור מאמריקה אמורים מחר לעזוב ולעשות שם סצינה. מזל שיש לנו רק רכב אחד ואני צריכה את אותו השבוע.
ואולי לא מזל, יאללה מזה משנה מה הם יחשבו. לא באתי הערב למשפחה שלו לארוחת פרידה. אמנם לא נעים לי מהמשפחה שלו שהיתה מאוד נחמדה אלי, אבל זאת לא הפעם הראשונה שהוא רב איתי ולא מגיע לפגישות עם המשפחה שלי, או שהוא מגיע ואומר שיותר הוא לא יבוא
די! מספיק! נמאס!
הגעתי לנקודה שלחיות איתו נהיה סבל יותר גדול מהפחד לחיות בלעדיו.
ולמרות שהיום בבוקר רצה שנבלה ביחד שאבוא איתו למשפחתו אמרתי שלא. והזכרתי לעצמי למקרה שאשכח, בזמן שהוא מתנהג אלי יפה ואומר שהוא לא רוצה להיפרד ויש לו את הבעה עצובה ויפה ואני יכולה לסלוח לו על הכל שאסור לי לשכוח:

שהוא בגד בי
שהוא שיקר לי
שהוא אמר לי שאני אמא גרועה
שהוא מאשים אותי בכל הבעיות שיש לילד
כי הוא מאשים אותי שאני מחלישה ומדכאת וחור שחור
ובכל בעיותנו הכלכליות
ובזה שהוא מדוכא וכועס
שהוא לא אמר לי ביומולדת מילה אחת טובה אפילו לא מז"ט ולא אמר שום דבר וכשנשברתי ובכיתי אמר שככה זה כי הוא כועס אלי
שכל פעם שהוא מרגיש שאני לא מקשיבה לו, שאני שלילית אז הוא מפסיק לדבר איתי
ועונה על כל מה שאני שואלת "טוב", למרות שהוא לא מתכוון לטוב, אלא לעכשיו אני לא מדבר איתך
שבשבוע האחרון התחלתי לפחד מהכעס העצור שלו בלילות. התחלתי לפחד שהוא ירצח אותי ואולי אני סתם חרדתית ואין סיכוי שהוא ישתגע אבל בכל זאת. אם את מפחדת שבן זוגך ירצח אותך אז אני לא יודעת מה יש ביננו, אבל אהבה זה כבר בטוח לא

[קואלה*]

הילד היה עד לריב הזה כמו לריבים אחרים. אחרי שהאבא החזיר את המפתחות ואמר שנפרד ואני והאבא המשכנו עוד לריב בחדר השינה הילד שיחק עם עצמו בסלון
פתאום הוא לא צומי ולא מפריע
היה נראה לי שהוא בתוך בועה. שאלתי אותו: "הכל בסדר איתך?" הוא ענה לי שכן. שאלתי אותו: "מפריע לך שאמא ואבא רבו"? אמר שלא
חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו
כשהגענו לנמל הוא אמר שהוא עייף
התחיל לעלות לו החום. רצה על הידים. ראינו הופעת רחוב של גאגלינג והוא לא שמח בכלל. ברח לו קצת פיפי במכנסים
לראות ילד בן 3 בדיכאון בגללנו זה לא קל בכלל
במסעדה לא רצה לאכול. בסוף אכל קצת לחם
רק שעה ארוכה במסעדה הצליח להשתחרר מהעצב ושיחק בהנאה עם הבני דודים שלו שהוא כל כך אוהב "כי הם כמו אחים שלו"
היום אחה"צ התעורר משנ"צ ולא הפסיק לבכות. איזה 20 דקות לא הצלחתי להרגיע אותו ובעצמי נהייתי כבר עצבנית. היה לי ממש קשה להכיל אותו
ואז ניסיתי פשוט להבין אותו. החיים שלו הולכים להשתנות. הוא מבין שמשהו רע קורה אבל לא מבין בדיוק מה ואיך. זה מפחיד ועצוב וזכותו להיות קשה כשקשה לו
אז חיבקיתי אותו בלי לנסות שיפסיק לבכות
ותוך שניה, כמו קסם הוא הפסיק לבכות. מדהים! כאילו הרגיש מתי אני באמת איתו באמאמפטיה ומכילה ולא רק מנסה להיות
ומשזכה באמפטיה ממני לא היה לו צורך עוד בבכי והתחיל לדבר איתי
הצעתי לו גלידה. בכל זאת, אם ניחמתי את עצמי היום בגלידה, גם לו מגיע
נ.ב
אני ממש רוצה להרזות. אצטרך למצוא לי דרכים אחרות (ובריאות) לנחם את עצמי

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אוי קואלה,
כואב.
הצהוב: מילים טובות מסלקות עננים שחורים.
הלוואי ויכולתי לומר לך כמה מילים טובות שיסלקו עננים שחורים.
לראות ילד בן 3 בדיכאון בגללנו זה לא קל בכלל.
אני רוצה לחבק אותו ואותך. אתכם.
אוף כמה כאב.
בתי היתה בת 3 וארבעה חודשים כשנפרדנו.
למרות שבתי דוקא לא נראתה בדיכאון, אני לחלוטין מזדהה עם הקושי שבידיעה שהכאב שלנו, גורר וגורם לכאב של הילדים.

מאד יכול להיות שעכשיו זו התקופה הכי קשה עבור בנך . אם בבית שבו בוא חי- הזוגיות אכן הסתיימה, ורק לוקח למציאות זמן לשקף את זה-
אז אולי המעבר לשלב הבא דוקא יביא עימו הקלה עבורו.
אני לא מעודדת פרידה.
אני גם לא טוענת שפרידה קלה לילדים.
אני רק חושבת שאולי לאורך התהליך הכואב שנראה שבנך חווה אותו ממילא-
אולי השלב הבא של פיצול המשפחה יביא לו לצד הכאב, גם רגיעה.
כי ייבנה סדר חדש, הקרקע תתייצב ואי הוודאות תניח קצת לעולמו. ויבואו השקט, השלום, והשלווה.

(מישהי פה הדגישה שיש לבחור במילים ׳פיצול המשפחה׳ ע״פ ׳פירוק המשפחה׳ ואני מאמצת בחום).

קחי אויר.
ביחד או לחוד- עוד יבואו עליכם ימים שמחים.
@}

[קואלה*]

תודה אמא של טוסקית דבש, אני גם מקווה שיהיה לו יותר קל כשנפרד.
איזו קל קטן בפנים אומר לי- אתם לא תפרדו ואני כבר מתווכחת איתו
כן, אנחנו כן
הספיק לי מהקשר הזה

[אהבת_עולם*]

גם אני מקווה שהספיק לך מהקשר הזה.
הבן אדם נשמע לי טיפוס מתעלל לעילא ולעילא.

נדמה לי ששאלתי אותך פעם, אני לא זוכרת אם ענית לי: האם גם את רואה את הדפוס המתעלל? האם קראת את סימני התעללות בזוגיות?

(זה נראה לי מאוד חשוב שתראי את זה. כי נראה לי שאת לוקחת על עצמך אשמה שאינה במקומה, וזה גם חלק מהדפוס המתעלל לגרום לך להרגיש שאת זו שגורמת).

[שבע_יהלום*]

החלטה
החלטה
זוכרת?
יש לך אומץ.

[פלוני_אלמונית*]

נכנסת לי עמוק ללב, הייתי שם, אולי רק אולי לשקול עזרה של אנשי מקצוע, משהו שיקל על הדכאון, על הבלבול, הפחדים, את מספרת מקסים וההתלבטויות שלך קורעות את הלב, מבינה את הבדידות והפחדים שלך ובכל זאת יש לכם ילד ויש לך אותך ואולי רק אולי אם תתיעצי עם מישהו שמבין בתחום וגם יודע לקרוא את הדרמה שלך, אולי תצליחו אפילו לשנות את כללי המשחק ולא תמצאי את עצמך במסלול המאד לא פשוט של להיות חד הורית, ליבי לך קואלה יקרה גם אני סוג של קואלה בעצמי וממש מרגישה על מה את מדברת, גם אני למרות הפרידה המאולצת שעשיתי עד היום מצטערת שלא ניסיתי דרכים אחרות (חוכמה גדולה היו לי כמה שנים לעבד הכל עם עזרה מקצועית מאד לנשים בסיכון), מה שלא תבחרי חשוב לי שתדעי שמקשיבים לך ושאני איתך.

[פלוני_אלמונית*]

ועוד משהו, אל תמהרי להחליט, בעיני היום זה פתרון מאד לא מוצלח, פעם בחרת בו והאמנת שאיתו את רוצה ילדים, חשוב להבין מה קרה לכם בדרך, בעיקר מה קרה לך, לפעמים משהו קטן שתצליחי לחזק אצלך יכול להפוך את הדינמיקה ביניכם לגמרי, גם לך יש צורך במתחולל ביניכם, הלוואי ותגלי מה הצורך שלך ותצליחי לנווט אותו קצת אחרת וביחד תמצאו פתרון להמשיך יחד בדרך, (ואולי סתם הכנסתי את תחושת הפספוס האישית שלי לסיפור שלך- אם ככה זה נשמע לך אני מתנצלת בפניך).

[קואלה*]

תודה פלונית.
החלטנו להיפרד ואני לא העמוד בדלת לעצור אותו. לא עוד. לא רוצה להיות יותר כל הזמן במערכת יחסים של כעס וביקורת. אם אני חיבת לבחור אז מעדיפה נוחות רגשית על פני נוחות פיזית.
חוצמזה חיליתי. כואב לי הגרון, הראש, הכתפיים, הצוואר, הבטן ויש לי בחילה
אפשרתי לכל כך הרבה משימות להעירם אחת על גבי השניה- הילד בחופש מהגן, רק אני איתו בחופשה. בין לבין מתחילה עבודה חדשה המורכבת בעצםמ 2 מקומות שונים. צריכה לקנות רכב, לעבור דירה, ויש עוד ענינים אחרים הילד, הבית, הכסף,העולם.ואני חולה
הילד מרגיש כנראה במתח המתעצם ונהיה מפלצתון. בוכה וזורק את עצמו על הרצפה, כועס מרביץ ומקלל. אני לא אוהב אותך הוא אומר לי. רוצה רק את אבא
למה הוא מתנהג אלי ככה? (נתתי לו כל כך הרבה, הנקה ממושכת, זמן ביחד עד גיל שנה אתם יודעים באופן טבעי ובסוף הוא לא רוצה אותי. זה לא פייר להתחשבן עם ילד בן 3 ובכל ז"א מרגישה מתוסכלת)
אמא שלי באה לעזור לי היום. כולם ישנים שנ"צ עכשיו.
וכמה שקשה לי עם אמא שלי לא רוצה שתלך
לא רוצה להתמודד עם החיים
גמאני עדין ילדה. גם אני רוצה לנוח. לא לעשות כלום. לבהות שעות בטלוויזיה. גם אני רוצה חופש גדול. גמאני רוצה לסוע לטייל בלי מחויבות לשום דבר.
איך קרה שעברתי את גיל ה35 ? כולנו מכירים בע"פ וכבר הפך לקלישאה ובכל זאת השיר שלו מתמצת הכי טוב את מה שאני מרגישה

---

אלוהים מרחם על ילדי הגן / יהודה עמיחי

---

אלהים מרחם על ילדי הגן,

פחות מזה על ילדי בית הספר.

ועל הגדולים לא ירחם עוד,

ישאירם לבדם,

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

בחול הלוהט

כדי להגיע לתחנת האסוף

והם שותתי דם.



אולי על האוהבים באמת

יתן רחמים ויחוס ויצל

כאילן על הישן בספסל

שבשדרה הציבורית.



אולי להם גם אנחנו נוציא

את מטבעות החסד האחרונות

שהורישה לנו אמא,

כדי שאשרם יגן עלינו

עכשיו ובימים האחרים.

[אהבת_עולם*]

_אלהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם,
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט
כדי להגיע לתחנת האסוף
והם שותתי דם._

נורא הזדהיתי עם זה עכשיו.
עצוב.

מאחלת לך הצלחה. ושרק טוב ייצא מההחלטה הזאת.
שלמרות שקשה עכשיו בהמשך את תגידי לנו - איזה מזל שעשיתי את זה, כל החיים שלי השתנו לטובה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

קואלה - חיבוק גדול!
בספר שקראתי בנושא- ההמלצה מתי לספר על הפרידה לילדים בני 3, היתה בין יומיים לשלושה לפני הפירוד הפיזי.
חשבתי שתרצי לדעת.
לא לשכוח לנשום. להתמודד עם הזמן, והמשימות, ביחידות קטנות.
מאחלת שיהיה כמה שאפשר קל. @}

[קואלה*]

לפני חודש החלטתי לקחת פסק זמן מהטיפול כי נמאס לי לדשדש במקום, כי כבר לא היה לי חשק לפגישות, כי הרגשתי שהמחיר שלו גבוהה מאוד לעומת התמורה

ובכל זאת החיים שלי הם ים גדול גועש וסוער עובר מעלי מתחתי מסביבי (אני טובעת?)
ואני אולי זקוקה רק לחיבוק? למילה טובה? לעצה נבונה? (צריכה לקנות רכב דחוף, יש למשהי המלצה?)
המשפחה הגרעינית רוצה לעזור אבל הם זה הם. אני לא סומכת עליהם. בגלל הגישה הקורבנית והפסימית (ההורים שלי) בגלל הוורקואוליות והטוטאליות (אחי).
כל אחד מהם שרוט בדרכו היחודית, חוסר איזון זה לא נוסח בי תחושת שלווה וביטחון. (ההפך)
וקיבלתי הודעה על עיקול כרטיס אשראי עקב חוב לביטוח הלאומי. (מזה אומר בכלל שזה ירד לי מהכרטיס אשראי החוב?)
אח שלי שאל אותי אם בא לי איזה ערב הופעה ואמרתי לו שאין לי אנרגיות לזה עכשיו. (למה לא בעצם? )
אני עייפה. יש יותר מדי מטלות, משימות ואחרויות! (איך אתמודד עם החיים לבד?)
אבל כבר לא סובלת יותר לגור עם בן זוגי. נוכחותו מעצבנת אותי ומעיקה עלי.(נו עוד מעט זה נגמר)
נראה לי שבכל זאת אקבע השבוע עוד פגישה לטיפול (נו לא כל יום מתגרשים)

בימים האחרונים שומעת ברדיו כל הזמן שירי פרידה נוגים


http://www.youtube.com/watch?v=gdH3g4lExW8

ובכל זאת כל המציאות לא משנה את העובדה שהאושר לא תלוי בדבר מלבד הנכונות לאושר
(וודווקא יצא לי עכשיו בצהוב "מותר לכעוס"- כן מותר, אבל זה מתיש)


ותודה רבה לאמא של טוסקית ואהבת עולם על המילים הטובות . (אתן מקסימות)

[לימונדה*]

אני אולי זקוקה רק לחיבוק? למילה טובה? לעצה נבונה? (צריכה לקנות רכב דחוף, יש למשהי המלצה?)
אין לי המלצה לגבי רכב (-: ...וגם החיבוק הוא רק וירטואלי
אבל אני קוראת אותך והפוסט האחרון שלך ריגש אותי
חושבת שאת צריכה להקשיב לקול השני- המרגיע
ובעיקר באמת להתנהג עם עצמך "ביד רכה" עכשיו
נראה לי שבכל זאת אקבע השבוע עוד פגישה לטיפול (נו לא כל יום מתגרשים)
מקוה שתתחזקי ותרגישי יותר טוב

[קן_לציפור*]

קואלה, אני מאחלת בתקופה לטפל בעצמך טוב. איך שאת רוצה.
אבל לרכך אותך ואת סביבתך... זה חשוב מאד. החיים גם כך קוצניים...
^{(לגבי הרכב, אני מוכרת, סתכלי בכיכר או בדף שלי. אבל השבוע לא אהיה בארץ. אם תרצי לראות רק שבוע הבא. הוא מעולה)}

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

הי קואלה- 
אני מאלה שקשה להן לזוז במטלות מסוג רכישת רכב/ מציאת בית וכו. עננים בקפה רשמה בדף איך להתחיל לזוז שמות של שתי תמציות באך שעשויות לעזור. טרם ניסיתי אבל אולי זה יעניין אותך. (כל תמצית עולה כ50 שח נדמה לי)
חיבוק גדול

[אום_אל_קיצקיצ*]

_מאחלת לך הצלחה. ושרק טוב ייצא מההחלטה הזאת.
שלמרות שקשה עכשיו בהמשך את תגידי לנו - איזה מזל שעשיתי את זה, כל החיים שלי השתנו לטובה._

וגם מאחלת לך הרבה שלווה, מנוחה רגשית מכל הסערות, וכוחות להמשיך הלאה.
בקשר לשיר של יהודה עמיחי,
אני תמיד חושבת על זה שבתחילת החיים יש לנו את ההורים שלנו שמגנים ויש לנו גם את האבא הבלתי נראה- אלוהים
אחר כך ההורים בהדרגה יוצאים מהתפקיד שלהם בהגנה עלינו
וההורה היחיד שנשאר הוא אלוהים. הוא האבא שלנו, אבל הוא בלתי נראה וצריך הרבה אמונה כדי להרגיש את ההגנה שלו עלינו.
מאחלת לך שתצליחי להרגיש מוגנת.

[אהבת_עולם*]

ואני אולי זקוקה רק לחיבוק? למילה טובה?

אם את באיזור שלי ורוצה חיבוק אמיתי - אשמח לתת.
ואם את רוצה מילה טובה לא רק בוירטואלי - אשמח לשוחח איתך. טלפונית, או פנים אל פנים אם גרות קרוב.

אם בא לך אחד מהנ"ל, כתבי לי למייל שבדף הבית שלי.

<נכנסְת לי ללב>

[אהבת_עולם*]

_בקשר לשיר של יהודה עמיחי,
אני תמיד חושבת על זה שבתחילת החיים יש לנו את ההורים שלנו שמגנים ויש לנו גם את האבא הבלתי נראה- אלוהים
אחר כך ההורים בהדרגה יוצאים מהתפקיד שלהם בהגנה עלינו
וההורה היחיד שנשאר הוא אלוהים. הוא האבא שלנו, אבל הוא בלתי נראה וצריך הרבה אמונה כדי להרגיש את ההגנה שלו עלינו._

גם מה שאום אל קיצקיצ כתבה.
וגם,
אני חושבת שאפשר היה לשנות את מילות השיר כך:

_אנשים (/אנחנו) מרחמים על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחמו (/נרחם) עוד,
ישאירום (/נשאירם) לבדם,_

זה אנחנו שרואים את הכאב של הילדים, אבל את הכאב של המבוגרים יותר קשה לנו לראות.
אנחנו שוכחים שבתוך המבוגר מסתתר ילד קטן, שלפעמים מבקש הגנה, אהבה, הכלה - לא פחות.

[קואלה*]

בונות תודה עלהמילים הטובות. אני נטולת אנרגיות להגיב לכל אחת בנפרד אבל מוקירה ונתמכת מכן
קן לציפו- רתודה על ההצעה אבל קניתי היום רכב!
כלומר חתמתי על זכרון דברים ושילמתי מקדמה. בשישי האוטו אמור להיות מוכן ואני אמורה לקנות אותו. וואו! איזה הישג. אולי עשיתי עסקה לא טובה וכמובן שחושבת גם על זה, אבל עשיתי
חייבת לשחרר ולתת לי לזרום עם החיים. כמו נאחזתי שנים בענף בצד נהר שוצף והנה הענף נקרע ואין ברירה להמשיך. הזרם חזק ויש לי ילד לשמור עליו
מרגישה שהיקום כולו עוטף אותי בהגנות
ובכל זאת אני מפחדת (בתוך תוכי אני ילדה לפעמים בת 3, לפעמים בת 10, לפעמים 12 ולפעמים 14 וחצי, אבל שם אני תקועה. ועכשיו זה יהיה אחד השיעורים העיקרים לגדול ולהיות עצמאית)

בכתי על כתפו של בן זוגי. הוא לא רצה להניח יד מנחמת. הוא מלא בכעס ואני לא יכולתי להכיל את כל זה
לא הייתי צריכה לבקש ממנו חיבוק, אבל הוא היה לידי באחד מהרגעים הקשים:
פגישה אצל פסיכולוגית ילדים- הפגישה היתה לי מאוד קשה
אחכ אפילו הדלקתי סיגריה, אבל לשמחתי נגעלתי אחרי שלוש שאחטות

אני לא יכולה לברוח יותר מהכאב ומהפחד גם כשנדמה לי שאני לא מסוגלת לחוות את זה עוד

7b]אין לי ברירה רק לעשות ככה.
אני מצטערת בשבילי
אין לי ברירה תמיד זה אני מולי
רק להיות איתי
בואי אלי מנגינה יקרה! בואי אלי T1nfgYp0[/po]

אהבת ההצעה שלך לתת לי חיבוק אמיתי מעוררת הערכה בפתיחותה ובאומץ ליבה
ראיתי את הסרטונים של אנשים זרים נותנים חיבוק לאנשים ברחוב
ומתה על כל התיאוריות והפעולות של מהפכה של אהבה
ובכל זאת אולי בגלל הבורגנות המזופיית שהפכה להיות חלק מחיי
נבוכה מאוד. עדין נבוכה מאוד
מרגישה שעוד שניה גם אני עוברת השינוי הגדול של התודעה
ומודה לכל הזדמנות שמעבירה אותי את השינוי בהדרגדיות
תמיד היו לי קשיי הסתגלות
מאמינה שיעבור עוד זמן ואני אשמח. מכל השינויים, מחיי, מעצמי, מהעולם, מאהבה, מהאנשים סביבי
כן, אני מאמינה שיש סיכוי גדול שאני המצא סיפוק, שפע ושמחה ולא רק קושי

אני לא שם עדין

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

קואלה לא קראתי אפילו כי פתאום ראיתי שסו״ס שתינו כאן. את כאן?? תני סימן ואתן לך את הטלפון של השכנה עם ההצעה לעבודה (אם את מעוניינת). אח״כ צריך למחוק. מקוה שזה עדיין רלוונטי.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

עכשיו קראתי.
ברכות על שקנית רכב!
גאה בך כמו איזו אמא אווזה.

_כן, אני מאמינה שיש סיכוי גדול שאני אמצא סיפוק, שפע ושמחה ולא רק קושי

אני עדיין לא שם_
את בדרך מתוקה. את בדרך!
^{ולגבי הטלפון, נראה שהתפספסנו}

[קואלה*]

עדין כאן. ואת?

[קואלה*]

תני סימן ואתן לך את הטלפון של השכנה עם ההצעה לעבודה (אם את מעוניינת). אח״כ צריך למחוק. מקוה שזה עדיין רלוונטי
מעונינת! תודה

[שבע_יהלום*]

מזל טוב על האוטו!
צעד גדול לקוקולה, כן ירבו.

קלעת עם השיר של אביתר.

[קואלה*]

התקף חרדרה בביקור אצל הורי

נוסעת עם הילד להורי, שוב בלי הבן זוג. אחי מגיע מאוחר יחסית עם הילדים.
אחרי זמן קצר כשהילד שלי משחק עם בני דודיו אחי מדבר איתי
שואל על האוטו ואומר מז"ט ואז כששואל פרטים לא מבין איך קניתי אוטו ממגרש שהיה בליסינג ועבר תאונה אחרי שחודש התעקשתי על אוטו מפרטי ונקי מתאונות
ואיך לא עשו לי מספיק מחיר טוב. "מה עבר עליך? למה לא התקשרת אלי?" למה באמת? לא יודעת... אולי כי מרקורי (כך שמעתי) היה בנסיגה וגרם לשיקול דעת מוטעה ולאובדן רכוש?
אולי כי רציתי כבר לשחרר את בן זוגי שנשאר קבול אלי רק בגלל הרכב?
בכל אופן זה מה שהיה, והאוטו עדין לא אצלי כי עדין לא הספיקו לסדר לי אותו, אמרו שיהיה מוכן בשישי ואפילו לא הודיעו שלא מוכן ונסענו שלושתנו אני בן זוגי והילד סתם נסיעה לא קצרה כלל
וכבר שלימתי מקדמה וחתמתי זכרון דברים עם התיחבות ל10% אם מבטלים עיסקה, ככה שאין לי מה לעשות בקשר לזה עכשיו )-:

ואז הוא דיבר איתי על העבודה בשנה הבאה, שלקחתי שתי חצאי משרות כדי שיהיה לי כמה שיותר כסף (ועדין ארוויח רק קצת מעל המינמום)
והוא אמר שיורידו לי 30% מס בגלל פיצול המשרות ואח"כ שאל איפה העבודה ומה אני העשה וכך יצא שדיברנו שהניסעות הארוכות לעבודה יעלו לי הרבה דלק ובכלל עבודה לא בדיוק מה שאני רציתי ויהיה לי קשה ולא כל כך מעניין
ואז אמא שלי החלה לכעוס על אחי כי הוא הודיעה לה רק ערב קודם ב11 בלילה שהוא בא
והוא צעק עליה
ונהיה לי כאב בטן ורצתי לשירותים
ובארוחת הערב נהיה לי בחילה והיתה תחושה של המולה, איפה כל אחד יישב ואיך פתאום נשארנו רק אני ואחי עם הורינו. בלי הבני זוג, בלי כמובן אחינו שמת מזמן
גם הילדים לא מצליחים להיות יותר רגועים
לא ממש אוכלים. שום דבר לא טעים להם.
כולם חוץ ממני עומדים, מביאים דברים, לא רגועים
והבטן שלי שוב מתהפכת.
שוב רצה לשירותים
הראש מתמלא אוויר, הדופק מהיר
זה התקף חרדה. אני כבר מזהה. הוי לא, שוב התקף חרדה?! אצל ההורים שלי? עם הילד בלי אבא שלו? לא מתאים בכלל
ככה זה כנראה אצלי כהשהפחד והכאב לא מקבלים אפשרת לביטוי. הגוף צועק- סכנה!
כשאני חוזרת לשולחן הילדים כבר לא רוצים לאכול. אומרת לעצמי שהיה עם הילדים וכך הכל יעבור לי
הולכת לשחק עם האחינית רוני בחדר משחקים והילד שלי משחק בחדר אחר עם בן דודו מיכאל- ילד בן 4 מופנם שבקושי מדבר
לפתע הילד שלי מגיע עם כדור ספוג שאליו הוא תקע דוקים מעץ ששבר וזורק עלי- זה כמו כדור דוקרן
אני כועסת והוא רץ לחדר השני ואני אחריו
מוצאת אותו מנסה לדקור את מיכאל עם דוק
עוצרת אותו ומסבירה להם שזה מאוד מסוכן. שהדוק דוקר ויכול לעשות פצע, חס וחלילה עם יפגע בעין
אומרת למיכאל שאם עושים לו משהו לא נעים ומסוכן הוא חיב ללכת משם ולבוא להגיד למשהו מבוגר
רוני שואלת אם אפשר למות מהדוק ומאוד מבוהלת. ההורים שלי צועקים מהסלון מה את בפניקה
ואני רואה וויז'ן שיכול היה לקרות, שהילד שלי הוציא עין לבן דודו מיכאל
ואז הילד שלי בוכה, הוא נעלב שאני הזהרתי את מיכאל מפניו, שלא אמרתי שגם הוא צריך ללכת להגיד לי אם עושים לו משהו מסוכן ולא נעים
רוני ומיכאל הולכים לסלון ואני מנסה להרגיע את בני
ואז הוא נרגע וחוזר לשחק איתם ואני שוב צריכה לשירותים.
כשאני יוצאת אני מתחילה לחשוב מוזר. קולטת את העולם רק בצורת אנרגיות ומודעת למימדים אחרים. מנסה לחשוב על הרגלים שנוגעות ברצפה אבל זה לא מספיק לי בשביל להרגע
קוראת לאמא שלי ומבקשת ממנה כדור הרגעה ומשהו לכאב הבטן
היא שואלת מה קרה ואני מתחילה לבכות לה על הכתף
אני שונאת את הסיטואציה אבל זה מעבר לשליטתי
היא מתחילה להגיד לי "יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר" קצת בהיסטריה. אני מבקשת להישאר לבד בחדר שינה של הורי ולצפות בטלוויזיה
הילדים בחושים של ילדים מבינים ולא מחפשים אותי.
אני נחה בחדר עד 10 בלילה ורואה את התוכנית "עושים כבוד" שעשו למוני משנוב.
זה טיפשי, אבל כשאני מצליחה להתרכז בטלוויזיה אני שוכחת את הסערה הפרטית שלי
ב10 אחי נוסע ושואו מה שלומי. הוא שואל למה כואבת לי הבטן ואני מספרת לו שמסטרס
הוא שואל למה ואני מספרת לו ומתחילה לבכות. הוא מחבק אותי ואני לא רגילה לזה ומרגישה נבוכה אבל הדמעות זולגות מעצמן
אני אומרת לו שאני כזאת רגישה ולא קשוחה כמוהו. והוא אומר לי תהיה חזקה ושיהיה בסדר, ושאני אשמח כי סוף סוף יהיה לי רכב משלי, שגם הוא עשה הרבה שטויות עם כסף כשהיה לחוץ והיה לו שיקול דעת מוטעה.
שככה זה, זה קורה לכולם. שנצא מחר לארוחת ערב, או לאיזה בר ויהיה כיף
אני אומרת נראה (אין לי כסף לכל הבילויים שלו)
אח"כ בן זוגי אומר לי בטלפון שאח שלי סתם הבהיל אותי. שבתיאום מס יחזירו לי את כל הכסף. שאין רכב שלא עבר תאונה, ושהאוטו שאני בחרתי עשה תאונה לא רצינית, שיש לו רק ,. 50 אלף ק"מ ושהוא אוטו טוב.

וזהו, אני נשארת לישון אצל הורי כי אני עדין מרגישה רע וגם קצת מטושטשת מהכדור
אבל בגלל החוסר ריכוז שיש לי בזמן האחרון שכחתי לקחת חיתול ללילה לילד
ובגלל שההורים שלי גרים בסוף העולם, כלומר בפריפריה
אז אין בית מרקחת תורן והוא נאלץ לישון בלי חיתול ומתמודד בגבורה עם הענין
חוץ מ שמפספס רק פעם אחת וקם לעשות פיפי פעמים בלילה. המחאה הפרטית שלו לבלבול של אמו זה לעשות בכוונה פיפי על הרצפה למרות שהוא עומד מול האסלה ואני מבקשת ממנו לעשות באסלה
נו מילא... פיפי על הרצפה עדיף מעין דקורה של ילד

בבוקר עוד הייתי עייפה ועדין במצב רוח רע
אני יודעת שאם אתיחס על התקופה הזאת כתקופה, אם האמין שיהיה לי יותר קל בהמשך
אם אצליח שוב לשמוח ולהנות
אז יהיה לי טוב
שאזכור שלמרות שהמשפחה שלי לא משהו, הם בכל זאת משתדלים לעזור
אולי בגלל שהמקום של הדיכאון מוכר לי מדי, אז בקלות אני רואה רק את כל מה שרע
מפחדת מהלא נודע
רואה איך הדשא של השכן ירוק יותר ומוריקה מקנאה.
ועכשיו צריכה לגדול.
לא רק ללמוד להיות עצמאית. גם להצליח לאהוב את מה שיש
גם בדשא שלי יש פינה קטנה ירוקה ונחמדה וערוגה חביבה עם כמה פרחים
תעבדי תשתלי עוד זרעים. תשקי, תזבלי, תנקשי עשבים, תתאמצי ויהיה לך יותר אני חושבת
חושבת אבל רוצה לסגור את כל החלונות, לפתוח מזגן ולהישאר במיטה רק עם במבה, שוקלד, פיצה,מים, לפטופ, טלוויזיה וטלפון
זה באמת מה שאני רוצה??

[(())*]

חיבוק גדול.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לא קל בכלל.
תני לי לזרוק אותך קדימה רגע.
כשתהיי אחרי-
בבית שלך עם הילד שלך,
ופתאום תביני שכבר כמה זמן,
את חיה לך איך שאת רוצה,
בלי כעסים ובלי לחצים
ואת נושמת במלאות,
בתוך המרחב שלך.
ח ו פ ש י ה.
וגל של היי מטורף ישא אותך אל על
למרות כל מה ש״בכלל לא בסדר״
רק בגלל השקט,
ואינספור התסריטים
שעוד אפשר שיתממשו.

^לגבי העבודה-
הערב סמסתי לשכנה האם זה רלוונטי
היא טרם ענתה, אבל אם את כאן כרגע-
נוכל להחליף פרטים, כדי לא לעכב
את התקשורת איתה^
חיבוק!

[קואלה*]

הי אמא של אני פה
ותודה

[כספית*]

קואלה יקרה
יושבת כאן כבר הרבה זמן באמצע הלילה וקןראת את הדף שלך.
את עוברת תקופה קשה כל כך, ליבי איתך.
זה נראה כאילו אין ברירה, מכאן כבר חייב להיות יותר טוב!!
גם אם ימשיך עוד קצת למטה, אין, הירידה נגמרת בסוף ומתחילה עליה..
אני מקווה בשבילך ומחזיקה לך אצבעות

[קואלה*]

לפעמים גם אני מוצלחת

סתם ככה לאיזון, היום במקום בהעבודה החדש שלי היה יום פעילות.הגיע מנחה שהרצה ואח"כ חולקנו לקבוצות דיון בנושא ההרצאה כשלאחר מכן התבקשה כל קבוצה לבחור דובר שייציג את סיכום דברי הקבוצה. ביקשו ממני לדבר ועשיתי זאת בקלות ובריהטות. קיבלתי מחמאות על המצגת וגם המנהלת שיבחה אותי ואמרה שהיא מאוד התרשמה ממני ושהיא מאוד שמחה שאני יעבוד אצלם (-:

מוזר שאני אותה אחת שחוטפת התקפי חרדה ודיכאון משתקים, מובילה דיון בקבוצת עמיתים וא"כ עומדת מול 50 אנשים במקום עבודה חדש ומדברת בצורה בטוחה ומענינת. מחיכת, יוזמת, משפיעה, חברותית
מוזר, כי אם ההיתם רואים את הקואלה של היום ואת הקואלה שהיתה בשישי בערב לא ההיתם מאמינים שזאת אותה בחורה

[אורית*]

אותי קואלה זה דווקא לא מפתיע...בהצלחה רבה בעבודתך החדשה..את הצעד הראשון כבר עשית, ובגדול!

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

יופי, יופי, יופי!
שמחה בשבילך, גם על ההצלחה וגם על היכולת שלך להכיר בה! כן ירבו!
וגם תודה! @}
^{<ניסיתי ולא הצלחתי להשיג את הגננת היום. אני קצת סקפטית בגלל הגיל, אבל שווה בדיקה לפחות>}

[קואלה*]

הבוקר מפציע ופוצע
שום דבר לא קרה
עסקים כרגיל
הניירת נערמת על השולחן
צלצלול בדלת
למה כל כך קשה בלי אהבה?
ומה אני עדין עושה פה
בעיר הסואנת
בבית הרועש הזה?
חלום אחד הפך להיות ברור

[קואלה*]

לפעמים אנשים הופכים להיות קשים
מכל מיני סיבות
זאת לא אשמתי
אולי עכשיו זאת גם תקופה קשה לכולם?
הכל בתואם מושלם?
מי אני שאדע.
למה הכעס של זרים מערער אותי?
מחבקת את עצמי ורועדת
שתיהיה לנו שנה טובה

[קן_לציפור*]

וזה מה שעלה בי שכתבת קשים

[קן_לציפור*]

שנה טובה לך

[קואלה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה שיר מקסים. שנה טובה גם לך קן לציפור

[גוזלית*]

אויי שיר כול כך באמת של החיים..
שיר מעגלי , בדידות היא קור קושי , חום הוא רך ונוזלי..
כול כך אמת בשיר אחד!
תודה קן לציפור שהזכרת לנו שבתוך מציאות כזו מליוני אנשים חיים. לכאורה יש המון תנועה

[קואלה*]

ע.ה נסע לפני חודש עם אשתו לניו יורק. עכשיו היא בהריון. למה אני בכלל חברה שלו עדין בפיסבוק?
הנישואים שלי גוססים ובכל זאת אני מצטערת שוב שוב על אובדן של ע.ה, מה עובר אלי?
הלב לא הגיוני. אני מדברת איתו ומסבירה לו שאין לו סיבה להחמץ. שחמיצות לא יפה לעור הפנים
שכמו שהיקום שלך לי את ע.ה הוא יכול לשלוח לי מישהו אחר
אני מדברת
והלב שלי בוכה. רוצה אחורה בזמן. רוצה לתקן את הכל
כל הטעיות שנעשו, או שלא הביאו את בני לעולם
האיש הקטן המדהים הזה. קסם
ובכל זאת. תחושות קשות
תמיד אהבתי את ראש השנה. את האופטימיות שהיתה מביאה עמה
עכשיו אני מרגישה יותר את הימים הנוראים, אפילו שאף פעם לא האמנתי ביום כיפור
השנה זה מרגיש לי שונה
אולי רק לי באופן אישי, אולי אני חוששת מ2012

לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי ולכולם אהבה
ואני חושבת שהשנה הזאת אצטרך לגדול
לקחת אחריות, בלי פפאניקה, בלי קורבניות, בלי יאוש, בלי דרמטיות בכלל
פשוט לעשות מה שצריך, בהתאם לגילי, נסיוני, השכלתי, יכולתי ותפקידי בעולם
פשוט להיות ולהאמין

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אמן, קואלה!
מצטרפת לאיחולים היפים שלך ומוסיפה לרשימה גם בריאות  
ושכל הצמיחה המופלאה הזו שלך,
תמלא אותך שמחה גדולה
ועם שיר בלב תרגישי ח ו פ ש י ה
(מהכלא של קורבנות ושאר קרובי המשפחה שאנו בני האדם נוטים להכניס את עצמינו אליו).
שולחת לך גם @}

[מזדהה*]

קואלה היקרה,
אני במצב דומה לשלך. אני מאד מבינה לליבך. לגבי בקשתך בכיכר - חפשי את פסטיבל צלילים מרפאים בחול המועד סוכות.
שנה טובה ומלאה אהבה.

[קואלה*]

תודה אמא דבש!
שתיהיה לך שנה נהדרת ומצויינת! שמה שאת רוצה מאוד יתגשם לך וכמובן בריאות

היתה תקופה לפני כמה שנים שרוב חברי ומכרי התחתנו
עכשיו זה זמן הביבי בום
ואצלנו לאור המצב אין סיכוי לעוד הריון
אני מוצאת את עצמי עצובה בשבילנו על כך
פחות בגלל התינוק/ת החדש שאין לנו
את זה אני זוכרת טוב מאוד- עד כמה טובענית היא ההתחלה ולא כל כך מתגעגעת לבחילות הריון והנקה סביב השעון
אני יותר עצובה שאיבדנו את האהבה שאפשרת לשקול לעשות עוד ילד
לאחרונה הילד שלי התחיל לבקש אח או אחות
אוף
לשנה החדשה אני מבקשת אהבה וסקס משובח

[אהבת_עולם*]

לשנה החדשה אני מבקשת אהבה וסקס משובח

גם אני .
מאחלת לך מכל הלב....

שתהיה לך שנה מלאה אור, שכל הדלתות ייפתחו לך, שהכל יסתדר לטובה ותרגישי שכל דבר נופל למקום המדויק, ותרגישי מלאה אהבה ומוקפת אהבה.

[קואלה*]

תודה אהבת,
שנה מצויינת! שתמשיכי לתת אור ואהבה לעולם פה באתר ובטח גם בחיים שבחוץ ושתקבלי בחזרה המון אהבה

[כספית*]

שהכל יסתדר לטובה ותרגישי שכל דבר נופל למקום המדויק, ותרגישי מלאה אהבה ומוקפת אהבה.
גם ממני
הלוואי שיהיה לך כבר שמח
כל הזמן

[קואלה*]

אמן! תודה כספית. שנה טובה גם לך וגמר חתימה טובה

[גוזלית*]

גמר חתימה טובה גם ממני קואלה..
ויהיה טוב <3

[קואלה*]

גיליתי שבעלי קורא לי פה בדף
הוא לקח לי גם את המקום הזה שהיה רק שלי

שושה-
בטח נעלבת לגלות שאני חושבת על משהו אחר ומתפשרת עליך
וודאי נפגעת לקרוא שאתה מאמלל אותי
אולי גם חשבת שאני מנצלת אותך
שאם אני לא אוהבת ולא טוב לי שהלך
ובכלל מה אני ממורמרת על הבגידה שלך כשאני לא באמת אוהבת אותך

אז רוצה להזכיר לך שהדף הזה נפתח לפני שנה וחצי לא לפני 3 וחצי שנים
שכל פעם שלא אהבת משהו שאמרתי
כל פעם שבאמצע השיחה אני אמרתי משהו שלא מצא חן בעינך
החלטת שאתה לא רוצה לדבר איתי יותר
אפילו בגלל סתם מחשבה קטנה שלא קשורה עליך בכלל,
וכך כל פעם שנתתי לאחת מאותן מחשבות שלי להשתחרר ולרוץ חופשי מבעד לשפתותתי, ללבוש שמלה של מילים ומשפטים
אחת מאותן מחשבות שנראו לך בלתי ראויות: קטנות, מטופשות, ילדותיות, מרושלות, יחפות, בורות, עלובות, מטונפות, מעצבנות
אז נהגת לתרוק בזעם את דלת התקשורת שלנו ישר בפרצוף שלי ולפעמים על גם על קצות עצבותי ועצבי החשופים שנאחזו במשקוף
מנסות לעצור אותך עוד רגע
כי אולי בכלל לא הבנתי מה הפריע לך
או שהבנתי ורציתי שנדבר על זה, להבהיר את עמדותי, להבין אותך
אבל כל נסיונותי לדבר איתך רק גרמו לך להקשיח את ליבך יותר.
נאטמת
אמרת "טוב" על כל דבר שאמרתי
וכששאלתי למה את מדבר אלי כך רק ענית לי כזה אני
וגם כששמעת מבעד לדלת בכי או דפיקות
התעלמת מהקולות שנמעו מהצד השני,
מה אכפתך לך כשאתה כל כך צודק וכועס
לא חושב, אם נושא השיחה דחוף וחושב, אם אני זקוקה לך בסיטואציה מסוימת יותר מתמיד
בלידה שלי, לפני ראיון עבודה, ביומולדת שלי וכו'
כל זמן מתאים לך לברוגז


וכך במשך שנים הרעלת את האהבה שלנו
לאחרונה לא עובר יום ללא ברוגז
למעשה כמעט ואין שיחות שלא מובילות לברוגז
ואם לא ברוגז אז מילות ביקורת
או "רקvA9PPYv] המבט האלכסוני הזה עם גלגול העיינים


שושה-
רוצה לומר לך שזה לא שהפסקתי לאהב אותך
לא, אתה עדין גבר נאה, חכם וטוב לב
רק לא לי
הפסקתי לבטוח בך ולסמוך עליך
מאסתי בביקורתית שלך
אתה לא שותף שלי ולא חבר שלי
מפני שאינך מתיחס בכבוד אלי


אלו ימים קשים
אדם לאדם זאב
בכל מקום יש אנשים שמנסים לנצל את מי שרק אפשר, כמה שאפשר
העם דורש צדק חברתי
אבל לא דורש מעצמו צדק ואהבה כלפי האנשים שסביבו
קודם כל כלפי עצמו ואחר כך לאוהביו
ובכל זאת בתוך כל החושך הזה
יש כיסים של אור
ויש אנשים שעובדים בלהפיץ אותו ולהאיר נשמות חשוכות אחרות
שנינו ניסינו להיות אור אחת לשניה, אחד לשני
היו ימים שהצלחנו לעיטים
אך מזה זמן רב שאנחנו לא מצליחים

שושה-
לפני יום כיפור ביקשתי ממך סליחה
ענית שאתה לא יודע אם אתה מסוגל לסלוח
ולא ביקשת ממני סליחה
אולי כי לא אכפת לך מרגושתי
כנראה מפני שאתה רואה רק את הצדק שלך
ושברגע שאתה מרגיש שנעשה לך עוול
אינך יכול להכיל עוד משהו אחר מלבד האי צדק שלך
ואני אומרת לעצמי שלמרות שאני אוהבת אותך
לא כדאי לי להישאר במקום חשוך כזה.
מקום בלי אהבה

שושה-
השיר הזה
z6s[/po]"
מוקדש לזכר תקופה טובה יותר שלנו כזוג

[אהבת_עולם*]

וואו קואלה, נראה שאת כלכך בהירה וברורה לעצמך עכשיו.
נדהמתי לקרוא את מה שכתבת. אני מעריצה אותך !!!

יש לך המון עומק וכוחות נפש עצומים.
מאוד קשה, אבל תצליחי.

[גוזלית*]

יואו אומץ אלוהים אומץ
כול הכבוד קואלה!! גאב בך
נתתי לי כוח.
את מדהימה!
תודה על השיתוף

[גוזלית*]

אתתצלחיאתתצלחיאתתצלחיאתתצלחיאתתצלחי

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אוי קואלה
מדהים איך הפוסט האחרון
מסכם באופן כ״כ רהוט, מדוייק
ונוגע ללב את הבלוג שלך..
מזכירה לך, ולשושה גם,
שהשם שבחרת הוא:
״כל יום אוהבת ושונאת אותך מחדש״.
אוהבת ושונאת.
לא ״נתפסת״ על כלום.

צר לי על הכאב שלך. של ילדך.
גם על שושה צר לי.
^{אני נתקעת פה סביב כל מיני ניסוחים לגבי אי בקשת הסליחה שלך שושה, אז מניחה לזה.}

אם אכן אתם הולכים לקראת פרידה,
אז מאחלת לכם
שתכאיבו זה לזו כמה שפחות
ושתצמחו למקומות טובים יותר.

חוץ מזה זה ממש עצוב ש:
הוא לקח לי גם את המקום הזה שהיה רק שלי
חיבוק גדול ותאמיני בעצמך יקירה,
יש בך עוצמה וכוחות נפש רבים משאת מדמיינת!

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

שתכאיבו זה לזו כמה שפחות
סליחה, איזה ניסוח אומלל!
מאחלת לכם שתיפרדו בלי להכאיב זה לזו בכלל.
הפרידה כשלעצמה (בייחוד עם ילד)-
מספיק כואבת.

[שבע_יהלום*]

לא יכולתי שלא לכתוב כלום אבל בעיקר רוצה לחבק אותך במציאות.
הצהוב שיצא- אמירת תודה פשוטה, בדרכה, מניעה את העולם
תקף גם לסליחה, ולמילים טובות אחרות.
את יוצאת לאור.

[פלוני_אלמונית*]

שולחת לך חיבוק

[פלוני*]

אחח.. קואלה, את עוברת דברים קשים...
ואת כותבת קשה מאוד, ישיר מאוד, ואמיץ מאוד
קורא ומצטרף לאלמוני בעניין החיבוק.
תמיד הוא קרא את הבלוג? או רק לאחרונה הוא גילה אותו?

[קואלה*]

לא יודעת ממתי הוא קורא ולא באיזו תדירות. ראיתי אותו גולש ולא דיברתי איתו על כך
תודה על החיבוקים שלכם

[פלוני_אלמונית*]

קואלה - השיר של איה כורם מקסים ומרגש.

[ורד_דרור*]

קואלה, את כותבת שאת עדיין אוהבת אותו ואני לא מבינה על מה ולמה
נשמע שאת אולי תלויה בו עדיין או מחפשת את אישורו
מה יש לאהוב בגבר שלא מסוגל לסלוח ולא מסוגל לבקש סליחה
אפשר להבין את שורשיו, להכיל, לחמול
אבל לאהוב?
אהבה זה כשהלב מתרחב
לא נראה לי שחשת תחושה כזו כלפיו כבר זמן רב

[פלוני_אלמונית*]

קואלה - מה שלומך?

[גוזלית*]

מה שלומך קואלה?
סתם לשתף שהצהוב שיצא לי הוא "הכאב אינו בשינוי עצמו,אלא בהתנגדות לשינוי"

[קואלה*]

תודה לכן בנות יקרות
כתבתי פה שאני לא יוכלה יותר כבר פעמים
ושאני מתכוונת לעזוב אותו והוא אותי ושאנחנו נפרדים וחוזרים ובתהליכי גישור ושנעלבתי והשלמתי וסלחתי וכעסתי ונפגעתי ובכיתי וקינאיתי והתגעגעתי לימים אחרים שלנו ביחד לאהבות אחרות שהיו לי וחלמתי ופחדתי ושוב קיוויתי ושוב ניסיתי ושוב כעסתי ונבעלתי

---

ביום ראשון ההינו בגישור אחרי הפסקה ארוכה
זה תקוע כי אנחנו לא מסכימים על הסכומים
אני נלחמת על כל שקל כי אני באמת לא יודעת איך אסתדר
כמה נמוך אפשר לרדת?
ואנחנו גם לא מסכימים על ההגבלה של מרחק המגורים ממנו
אני רוצה שתיהיה לי את האפשרות לגור בפרפיריה שם יותר זול, העבודה שלו במרכז והוא לא מסכים
ולמרות הגישור היה בחופשה יותר טוב ביחד
אולי לא ההינו צריכים ללכת לגישור ככה כשאנחנו מנסים לתקן את הקשר?
_
הוי,
איזה דיסה בישלתי לעצמי
לא טעים כלל וכלל
_
כל יום
אוהבת
אוהבת אותך
כל יום
שונאת
מחדש

---

אני רוצה כבר לסגור את הבלוג הזה
די נמאס
איזה שם בחרתי לבלוג שלי - כל כך מדויק כמו חץ מורעל ישר לתוך האמצע של לבי
דביק ומדמם
פועם

---

היום התחיל כמו עוד יום
ריב קטן עם שושה יחד עם הקפה של הבוקר
שוב הוא מרגיש שאני לא מבינה אותו, מודיעה לו דברים ולא מתיעצת
למרות שקצת ניסיתי להסביר את עצמי. זה לא הולך לי והוא הולך לעבודה בכעס.
היום זה היום שלו להוציא את הילד מהגן
על זה היה הריב- אמרתי שאני רוצה לעשות עם חברה הליכה ספורטיבית אחרי העבודה עד שעה 19:00
ולו יש פסיכולוג והוא צריך לצאת ב6 וחצי. אז שאלתי אותו אם הוא יכול לקחת ביביסיטר
ושאלתי עם הוא יכול להחליף ימים אצל הפסיכולוג כדי שיהיה לי אחה"צ אחד פנוי
אבל הוא התעצבן על איך שביקשתי
אחר כך הוא אמר שהייתי צריכה להגיד שאני רוצה אח"הצ פנוי
ולא להציע הצעות שהוא יחליף יום אצל הפסיכולוג
זה גרם לן להרגיש שאני מנחיתה את הרצונות שלי ולא משתפת.
היום אני אמורה להתחיל לעבוד מאוחר
אז אחרי הריב רציתי לשמח אותו והכנתי אוכל שיהיה לו ולילד שיחזרו
התקשרתי להגיד לו את זה
ואז הוא אומר יורה את חציו המורעלים
אומר לי שנמאס לו
שאני אקח את יום שלישי וגם את ראשון (כמו שאמור להיות אם נפרד)
שהוא לא רוצה להיות איתי יותר
הוא לא נמצא איתי, הוא לא אוהב אותי, לא טוב לא איתי, הוא לא רוצה לפרנס אותי ודי נמאס לו
זאת לא הפעם הראשונה שהוא אומר שדי ואז מתחרט
שניניו עשינו את זה כמה פעמים
אבל אני שמועת את מה שהוא אומר
ומאמינה שזה נגמר.
אפילו שכבר צעקנו "זאב זאב" עשרות פעמים
ואני מתקשרת שוב ומוודה הריגה: "אתה בטוח שאהבה שלנו מתה? אין חרטות?"
שושה: "בטוח"
כמה פעמים אני יכולה שיפצע לי הלב, שוב ושוב ושוב?
המחשבות רצות לכל הכיוונים והדמעות עולות וחוסר שקט,
זה טוב אני אומרת לעצמי:הדמעות האלו עוזרות לרעל שבלבי להתנקז החוצה
תיהיה עכשיו פה נוכחת, ברגע הזה של הכאב הראשוני.
עוד יהיה מקום לפחד מההתמודדות ולתגובה שתבוא
עושה עם עצמי חשבון מהיר- האם אני מסוגלת לעבוד ככה?
לא נעים, אבל הפעם זה לא ילך. מודיעה שאני לא הגיע לעבודה בדקה ה-90 (וזה די מורכב במקצוע שלי להבריז בלי הודעה מוקדמת, אבל אני לא מסוגלת)
ומה עכשיו?
(הצהוב: הכל בתואם מושלם)

[קואלה*]

תודה לכן בנות יקרות
כתבתי פה שאני לא יוכלה יותר כבר פעמים
ושאני מתכוונת לעזוב אותו והוא אותי ושאנחנו נפרדים וחוזרים ובתהליכי גישור ושנעלבתי והשלמתי וסלחתי וכעסתי ונפגעתי ובכיתי וקינאיתי והתגעגעתי לימים אחרים שלנו ביחד לאהבות אחרות שהיו לי וחלמתי ופחדתי ושוב קיוויתי ושוב ניסיתי ושוב כעסתי ונבהלתי

---

ביום ראשון ההינו בגישור אחרי הפסקה ארוכה
התהליך גישור תקוע כי אנחנו לא מסכימים על הסכומים
אני נלחמת על כל שקל כי אני באמת לא יודעת איך אסתדר
כמה נמוך אני יכולה לרדת?
ואנחנו גם לא מסכימים על ההגבלה של מרחק המגורים ממנו
אני רוצה שתיהיה לי את האפשרות לגור בפרפיריה כי שם יותר זול, אבל העבודה שלו במרכז והוא לא מסכים לזוז
דווקא בחגים היה לנו יחסית יותר טוב ביחד
אולי לא ההינו צריכים ללכת לגישור ככה כשאנחנו מנסים לתקן את הקשר?
_
הוי,
איזה דיסה בישלתי לעצמי
לא טעים כלל וכלל
_
כל יום
אוהבת
אוהבת אותך
כל יום
שונאת
מחדש

---

אני רוצה כבר לסגור את הבלוג הזה
די נמאס
איזה שם בחרתי לבלוג שלי - כל כך מדויק כמו חץ מורעל ישר לתוך מרכז לבי
דביק ומדמם
פועם

---

היום התחיל כמו עוד יום
ריב קטן עם שושה יחד עם הקפה של הבוקר
שוב הוא מרגיש שאני לא מבינה אותו, מודיעה לו דברים ולא מתיעצת
למרות שקצת ניסיתי להסביר את עצמי. זה לא הלך לי והוא הולך לעבודה בכעס.
היום זה היום שלו להוציא את הילד מהגן
על זה היה הריב: אמרתי שאני רוצה לעשות עם חברה הליכה ספורטיבית אחרי העבודה עד שעה 19:00
ולו יש פסיכולוג והוא צריך לצאת ב6 וחצי. אז שאלתי אותו אם הוא יכול לקחת ביביסיטר
ושאלתי עם הוא יכול להחליף ימים אצל הפסיכולוג, כדי שיהיה לי אחה"צ אחד פנוי
אבל הוא התעצבן על איך שביקשתי
אחר כך הוא אמר שהייתי צריכה להגיד שאני רוצה אחה"צ פנוי
ולא להציע הצעות שהוא יחליף יום אצל הפסיכולוג
הוא אמר שזה גרם לו להרגיש שאני מנחיתה את הרצונות שלי ולא משתפת ואני מסבירה שאני לא מבינה מה זה משנה, כך הוא אמרתי שאני רוצה לא הודעתי.

היום אני אמורה להתחיל לעבוד מאוחר
אז אחרי הריב רציתי לשמח אותו והכנתי אוכל שיהיה לו ולילד כשיחזרו (מוקפץ של עוף, ירקות ופסטה בשבילו וקציצות ופסטה בלי כלום לילד- השקעתי)
התקשרתי להגיד לו את זה
אבל יורה את חציו המורעלים
אומר לי שנמאס לו
שאני אקח את יום שלישי וגם את ראשון (כמו שאמור להיות אם נפרד)
שהוא לא רוצה להיות איתי יותר
כי אני לא נמצאת איתו בכלל, כי הוא לא אוהב אותי יותר, לא טוב לא איתי, הוא לא רוצה לפרנס אותי ודי נמאס לו
זאת לא הפעם הראשונה שהוא אומר שדי ומתחרט אחר כך
שניניו עשינו את זה כבר כמה פעמים
אבל גם הפעם אני שמועת את מה שהוא אומר ומאמינה לו שזה נגמר.
אפילו שכבר צעקנו "זאב זאב" עשרות פעמים
ואני מתקשרת שוב ומוודה הריגה: "אתה בטוח שאהבה שלנו מתה? אין חרטות?"
שושה: "בטוח"
כמה פעמים אני יכולה שיפצע לי הלב, שוב ושוב ושוב?
המחשבות רצות לכל הכיוונים והדמעות עולות ביחד עם החוסר שקט,
זה טוב אני אומרת לעצמי: הדמעות האלו עוזרות לרעל שבלבי להתנקז החוצה
תיהיה עכשיו נוכחת ברגע הזה של הכאב הראשוני.
עוד יהיה מקום לפחד מההתמודדות ולתגובות שיבואו בעקבותיה
עושה עם עצמי חשבון מהיר- האם אני מסוגלת לעבוד ככה?
לא נעים, אבל הפעם אני לא מרגישה שאמליח להתגבר כל כך מהר.
מודיעה שאני לא הגיע לעבודה בדקה ה-90 (וזה די מורכב במקצוע שלי להבריז בלי הודעה מוקדמת, אבל אני מעריכה שעדיף לי להבריז מאשר להגיע בתפקוד לקוי)
ומה עכשיו?
(הצהוב: הכל בתואם מושלם)

[קואלה*]

חצי יום עבר ורק ישנתי. מוזר.
כתבתי פה כמה שורות ואחר כך מחקתי
על הפחד מפני המחר
על הכסף
על חוקי המדינה והשיטה שמפקירים אותי לחסדים
שמאפשרים לי למרות שעשיתי הכל לפי הספר להיות עניה
זה לא הוגן בכלל
האם זה שווה את כל זה?
watch]מה זה עצוב response[/po]

[קואלה*]

הוא התקשר אחרה"צ וביקש סליחה ושהוא לא רוצה להיפרד
עבר עלי יום נוראי בגללו ועכשיו הוא רוצה שאסלח
כמה פעמים אני מסכימה עוד לעבור את זה? אולי די?
דילמה
כיששנתי בצהריים חלמתי שזה מה שיקרה ובחלום חשבתי, או שמעתי את עצמי אומרת לעצמי להתנות את ההשארות בהסכם פרידה מספיק הוגן שלא יפחיד אותי
עכשיו כשאני חושבת על זה, זה נראה לי אולי הכרחי אבל לא מספיק
מצד אחד כל מה שמפחיד אותי כשהוא אומר שנגמר שזה שלא יהיה לי כסף לדאוג לעצמי
מצד שני זה שהוא אומר כל פעם שהוא כועס שהוא רוצה להיפרד כשלעצמו בעייתי ביותר
ומה זה אומר עליי שכל פעם אני מאמינה לו שהוא באמת מתכוון להיפרד ובסוף הוא לא?
למה בבוקר, הוא אומר שהוא לא אוהב אותי ואחה"צ מדבר עליי יפה ובשמות חיבה? למה הוא מתקמצן על גילויי האהבה
לא טוב לי ככה, זה ברור. וכמה שאני מנסה לשנות כלום לא משתנה
כרגע אני מחוץ לבית, לא מסוגלת לראות אותו
לא יודעת מה העשה בערב

[אהבת_עולם*]

למה בבוקר, הוא אומר שהוא לא אוהב אותי ואחה"צ מדבר עליי יפה ובשמות חיבה? למה הוא מתקמצן על גילויי האהבה

את נמצאת במערכת יחסים מתעללת.

[פלוני*]

את נמצאת במערכת יחסים מתעללת.
הערה מוזרה ולא מועילה.
זו מערכת יחסים קשה. הצדדים סובלים, ואולי צריכים להיפרד, ואולי לא.
מערכות יחסים הן הרבה פעמים קשות. אבל בגלל המשפט הזה ללכת ל'התעללות'?
למה הוא מתעלל בה? כי הוא מתקצמן על גילויי אהבה? מה זה, כבר אין
משמעות למילה התעללות? זה סתם לדחוף אותה למקום של פסיבי של קרבן, שאני
בכלל לא בטוח שהיא נמצאת בו.
במקום קשה כן. במקום סובל כן. אבל גם במקום שיש לו כוחות להשתנות.
זו נשמעת מערכת יחסים עם הרבה בעיות, והוא אכן נשמע בן זוג קשה. אולי אפילו 'מניאק' לפעמים.
אבל לא בהכרח מתעלל. זה בלוג, רק בלוג, ועוד מנקודת מבטה, וצריך לשקול מילים גם לטובתה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש
לא קל בכלל להיות בטלטלה הזו.
בראיה מהצד- את במגמת טיפוס. בצמיחה.
לא יודעת אם זה מנחם במשהו כרגע,
אבל תזכרי שיש לך אותך.
ואת- נהדרת!

[פלוני_אלמונית*]

אבל תזכרי שיש לך אותך

[אהבת_עולם*]

מערכות יחסים הן הרבה פעמים קשות. אבל בגלל המשפט הזה ללכת ל'התעללות'?

כן, בהחלט.
כי לפי מה שקואלה מספרת, לא מדובר כאן רק במערכת יחסים קשה, אלא בהתעללות רגשית של ממש.
זאת גם אם המתעלל לא מודע לכך שהוא מתעלל, ולא עושה זאת בכוונה להתעלל.
אם קראת או תקראי את הדפים באתר על התעללות רגשית, אז תביני שהתעללות יכולה להיות משהו מאוד מינורי לכאורה, שלוקח הרבה זמן להבין שזה מה שקורה.

עצם זה שהוא כלכך הפכפך, רגע מתייחס אליה יפה וברגע הבא מתהפך עליה - זה בפני עצמו מתעלל.
זה שהיא לא יודעת מאיפה זה יבוא. שהיא לא יכולה לבטוח ביחס שלו אליה.
אני לא מספיק מתמצאת בסממנים של התעללות אבל יש דף סימני התעללות בזוגיות, ואני כמעט בטוחה שקואלה יכולה למצוא שם סימנים רבים. (קואלה, אם אני טועה, אנא תתקני אותי).

וכן, מאוד חשוב לקרוא לזה בשם. כי אחרת אין מצב לצאת מזה.
כל פעם היא תמצא לו צידוקים שונים, וככה תסכים לספוג עוד ועוד ועוד.

אבל זה ממש לא משנה אם הוא אשם או לא, אם הוא עושה זאת בכוונה או לא - מה שמשנה זה שקואלה נמצאת במצב של התעללות רגשית, וזה מה שהיא חווה וזה מה שהיא סופגת וזה מה שהיא צריכה להתמודד איתו.
והשאלה אם היא רוצה להישאר שם.
(אם כן, זה גם בסדר)

[שבע_יהלום*]

תסתכלי במראה ותגידי לך- יש לי אותי יש לי הכל.
העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים.

[קואלה*]

מערכות יחסים הן הרבה פעמים קשות. אבל בגלל המשפט הזה ללכת ל'התעללות'?

כי לפי מה שקואלה מספרת, לא מדובר כאן רק במערכת יחסים קשה, אלא בהתעללות רגשית של ממש.

_(קואלה, אם אני טועה, אנא תתקני אותי).

וכן, מאוד חשוב לקרוא לזה בשם. כי אחרת אין מצב לצאת מזה._

אמ.. אני לא יודעת... חשבתי עד היום שקשה לי, שגם לו קשה. אנסה לבדוק זאת...

היינו הערב אצל הורי

הוא כל הערב אמר לי מה לעשות עם הילד, איך לנהוג (הוא לא יכל לנהוג כי נשברו לו המשקפיים)

כשהלכנו הוא התקדם קדימה לרכב עם הילד על הידים ואמי שאלה אותי במפתן הדלת:

"למה הוא כל הזמן אומר לך מה לעשות עם הילד?"

עניתי: "כי אחרת רק הוא מטפל בילד וזה מעצבן אותו שרק הוא מטפל בו"

אמי: מה פתאום? הוא גם נח וקרא עיתון ולמה רק הוא אומר לך איך לטפל בילד? זה אמור להיות אם כבר הפוך

ותעדכני אותי מה החלטת עם הלימודים"

באותו רגע מחשבה מפלחת אותי:
האם הוא באמת מתעלל בי? האם להאמין לאמי? (מפני שהיא בעצמה מניפולטיבית)
ותוך כדי שאני נכנסת לרכב ושמה את התיקים והוא שולח אותי להביא שמיכה מהורי כדי לכסות את הילד אני חושבת למה שכחת לקחת שמכה, תמיד את מעופפת
ואח"כ מחשבה: לא פלא שאני ככה בקשר- אמי סופר שטלתנית ואני אולי ככה פיתחתי הרגל להיות מעופפת כדי לנתק את עצמי מכל האיכס שהיה כשגרתי איתם
ריבים, ושליליות קיצונית. תמיד שליליות והיסטריה ומניפולציות וביקורת ושתלטנות
אפילו לבכות לבד בשקט אי אפשר היה. ולא היתה הקשבה והם לא ענו תשובות אף פעם לעניין
אני אומרת את כל זה בכאב, כבר לא בכעס
הם כל כך רצו להיות הורים טובים משפחה מאושרת
זה נוגע ללב
אבל הכשלון הזה צרוב כנראה עמוק בדי.אן.אי המשפחתי שלנו
דור אחרי דור של אומללות
אולי די כבר עם זה?!

ועכשיו למרות שאני מאד רוצה ומנסה אני כבר אולי לא יודעת איך ליצור ולעודד תקשורת טובה ובונה
כן, יודעת שתקשורת כזאת צריכה להיות קודם כל קשובה, משתפת, ללא כעס ומאבקי כוח, ללא שיפוט ועם הרבה הקשבה וחמלה,כלפי עצמי וכלפי הצד השני
שהכל יחי/(ם) ובפרספקיטבה של זמן הכל עובר וכו' וכו'
אבל בפועל כזה דיסוננס- מצד אחד אני רגישה ואוהבת חברת אנשים ומצד שני, אני חיה בתוך בועה משל עצמי, כל כך מנותקת, לפעמים נראה לי שעל גבול האוטיזים
ומה לעשות שבן זוגי מתחרפן מזה

בדרך חזרה לו היו הפעם ריבים, אבל תחושת ריקנות חשוכה, סמיכה עם ריח של זקנה ועליבות גרמה לי לחוש איכס.
שיו איך בא לי עכשיו סיגריה

vvvS]לכת/ג'ירפות 2vSr o[/po]

מילים: גלעד כהנא, רותם דרור, ארז רוסו, אסף ששון ויאיר קז
לחן: יאיר קז, אסף ששון, ארז רוסו, גלעד כהנא ורותם דרור

אין לי מה לתת לה
אין לה מה לתת לי
אין לי מה לתת לה
ואין לה מה לתת לי

ואין יום טוב
ואין יום טוב
ואין יום טוב
ואין יום טוב

[אהבת_עולם*]

אמ.. אני לא יודעת... חשבתי עד היום שקשה לי, שגם לו קשה. אנסה לבדוק זאת...

קואלה, את הסתכלת בדף סימני התעללות בזוגיות?
אני חושבת שיש עוד דברים מעבר לזה שהוא הפכפך ושאת כל הזמן מפחדת מההתפרצויות שלו - שזה סימן ראשון רציני.
זה שהוא כל הזמן מבקר אותך, כל הזמן מעיר לך, אומר לך מה לעשות, גורם לך להרגיש לא טוב עם עצמך, גורם לך לא להאמין בעצמך, לא להאמין בתפיסת המציאות שלך, מוריד לך את הביטחון העצמי, עושה עלייך מניפולציות - ואת מאמינה לו. את מאמינה שאולי באמת הוא צודק, שאולי באמת את לא בסדר.
זה ועוד דברים. (קראתי שם היום, והרבה התחבר לי עם דברים שסיפרת).

ואת כל הזמן מחפשת לו הצדקות.
למשל כתבת על עצמך שאת לפעמים בבועה וכותבת ומה לעשות שבן זוגי מתחרפן מזה. כאילו אם את בבועה, או ככה או ככה, אז באמת יש הצדקה לביקורת האינסופית שהוא מעביר עלייך, לאיך שהוא מתנהג כלפייך.
מרוב שאת לא מאמינה בעצמך ולעצמך, את שוב ושוב לוקחת על עצמך את האשמה ומצדיקה אותו.

האם הוא באמת מתעלל בי? האם להאמין לאמי? (מפני שהיא בעצמה מניפולטיבית)

דווקא זה שאמך בעצמה מניפולטיבית זה יותר מחזק את האפשרות שתבחרי לך בן זוג כזה. את יודעת, יש לנו נטייה לחזור על דפוסים.

קואלה, בבקשה בבקשה תקראי בדף ההוא !
ואם אחרי שתקראי תוכלי לומר 'לא, אני ממש לא מוצאת שם את עצמי, אין לזה שום קשר אליי, לזוגיות שלנו' - אז אפסיק 'להציק' לך עם העניין הזה.

בבקשה ממך, זה חשוב !

[קואלה*]

קואלה, את הסתכלת בדף סימני התעללות בזוגיות?
זה כבר פעם שניה לדעתי שאת שולחת אותי להסתכל שם
וזאת לפחות פעם שניה שאני קוראת בדף הזה

_קואלה, בבקשה בבקשה תקראי בדף ההוא !
ואם אחרי שתקראי תוכלי לומר 'לא, אני ממש לא מוצאת שם את עצמי, אין לזה שום קשר אליי, לזוגיות שלנו' - אז אפסיק 'להציק' לך עם העניין הזה.
בבקשה ממך, זה חשוב !_

מצאתי את עצמי בחלק מהסיעיפים (אולי חצי) בטח לא בהתעללות פיזית, אבל רגשית אולי כן
ומצאתי את עצמי גם בחלק מהסיעיפים- למשל קוטעת לפעמים את בן זוגי בשיחה (הוא מדבר לאט ואני חסרת סבלנות עם קוצים בטוסיק ואוהבת לדבר הרבה)
לא מבינה אותו, לא מתחשבת בו
ואז היה שם את הסעיף שאם אתה חושב שתה המתעלל יש יותר סיכויים שאתה בכל זאת כנראה הקורבן במערכת היחסים

היום בבוקר הבן זוג יוזם שנצא כל המשפחה לבית קפה במושב לידנו
מקום מקסים, קפה מצויין ואוכל טעים
אבל הוא ישר התלונן שאני והילד דיברנו בכל רם מדי והרסנו את שלוות הכפר
ישר יצא לי המצב רוח
ובכל זאת ניסיתי להנות
מהטבע, העיתון, הקפה הטעים הילדון המקסים
בסוף בדרך חזרה אחרי שהמתוקי נרדם אני שואלת את הבחור על מה הוא חושב

שושה: לא נהנתי מהבית קפה.
אני: למה?
שושה: ביקשת שאני לא אבקר אותך הרבה, אז אני לא אגיד כלום"
אני: למה לא תגיד, בוא נדבר על זה. לפחות נדבר על משהו
שושה: שותק

וכך כרגיל, הוא לא מדבר ומתבצר בשתיקתו.
ואני חושבת לעצמי, בלי קשר לסוגית התעללות כן, או לא
האם אני בכלל רוצה, או אפילו מסוגלת להמשיך כך עם השממה הוורבאלית הזאת?
המילים בשבילי הן חברות והקבאוי הזה לעולם לא יספק את הסחורה
אולי אפשר לסכם שניסית לאהוב אותו ולא הצלחתי כי אנחנו פשוט לא מתאימים?

חברתי שבע יהלום, הצהירה שלעלום לא תסכים להתפשר על אהבה
שבלי אהבה החיים האלו חסרי טעם
והיא לעולם לא הסכימה לתת לפחד להפחידה
אז הנה- ילד כבר יש לי (ועוד איזה ילד, כזה חכם ויפה ורגיש ומתוק)
אפילו שאני רוצה יותר מאחד, אולי אני יכולה להיות יותר צנועה, לסמן ווי על סעיף האמהות ולגרש את הפחד הזה מלבי
או מה להישאר בשביל הסטטוס? בגלל כסף? בזכות הכאילו יציבות? חיי המשפחה כאילו מאושרים בשביל הילד?
או לעזוב הכל וללכת אל הלא נודע?
כמו המהגרים בשנות ה- 40 שברחו מביתם ומומולדם, מפני שהרגישו שכבר אין להם תחושת ביטחון ושיכות אמיתיים
ועזבו הכל במסע לא"י
הסבים והסבתות שלי עשו את המסע הזה. חלוצים.
זה הימור לא קטן, אבל להישאר פה זה הימור די בטוח- שמה שהיה הוא שיהיה- לא טוב

"אם תרצו" כתב החוזה
האם יש דבר שיעמוד בפני רצוני?

[כיוון_נוסף*]

קואלה יקרה שלום

קראתי חלקים גדולים ממה שכתוב פה ואני חושב שהבעיה העיקרית שלך היא שאת לא יודעת מה את רוצה.
אם הוא אומר בבוקר שהוא רוצה להתגרש ולך אין דעה ואחר כך הוא חוזר בו ולך עדיין אין דיעה אז..
המצב הזה מתאפשר רק כי אין לך דיעה.

אני רוצה להדגיש את הדברים העיקריים

1. הוא לא ישתנה. הוא בדיוק אותו אדם שאהבת רק שכרגע הוא כועס ומבולבל (ואולי גם הוא לא יודע מה הוא רוצה) ולכן הוא מתנהג ככה.

2 גם את לא תשתני. את אותו האדם שהתאהב בו ויצר חיים יחד איתו. גם את כרגע כועסת מבולבלת ולא יודעת מה את רוצה.

1. מגשרים ויועצים לרוב (כולל אני) לא יכולים לעזור לכם בשאלה מה אתם רוצים (אלא רק להנות מהכסף שעמלתם עליו)

העניין הוא שאם אתם רוצים להיות ביחד זה חייב להיות טוב לשניכם. לדעתי, זה אפשרי ברוב המקרים אבל מניסיוני זה לא מצליח כי לא באמת רוצים.
כשרוצים באמת, נושכים שפתיים וממשיכים הלאה.
כשרוצים מוצאים עוד דרך ועוד דרך כדי להשיג את מה שרוצים
אי הצלחה זמנית היא דבר טבעי וידוע שלא נכשלת כל זמן שלא הפסקת לנסות.

אין כאן קריאה שלי אליך להקריב את נשמתך על מזבח מערכת יחסים שמתה.
את כל זה צריכים לעשות שניכם ולכן השאלה החשובה היא מה אתם רוצים

לכעוס אחד על השני, למצוא פגמים אחד בשני, להיות מדוכא - זה לכאורה קל אבל לא מוביל לשום מקום. זה כמו לקחת הלוואה לכיסוי משיכת יתר ולהמשיך לנהל רמת הוצאות שלא מתאימה להכנסות.


מציע. לשאול ביושר את עצמך מה את רוצה. לשאול אותו עם מה שאת רוצה מתלכד עם מה שהוא רוצה ולעשות את זה אבל לא לחיות בהרס עצמי

[שבע_יהלום*]

וואהו, את באמת חושבת שאני לא נותנת לפחד להפחיד אותי?
אני אנסה לזכור את זה בפעם הבאה שאני מתאבנת מפחד
בקשר לאהבה, מנסיון חיי ומהתבוננות באנשים קרובים, לפעמים אני מרגישה שאני מעדיפה לחכות בסבלנות לאהבה הנכונה (או להיות לבד) מאשר להיות בקשר חונק על פני מפרה ומרפא.
הצהוב אומר שבכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה ויש לזה קשר ישיר לאהבה, זוגיות ושותפות.

[קואלה*]

חושבת על מה שכתב לי כיוון נוסף, מה אנחנו רוצים, זאת השאלה ששנינו שואלים את עצמנו כל הזמן הזה.
האם אנחנו באמת רוצים? באיזה מחיר?
בוודאי שאנחנו רוצים משפחה מאושרת. זוגיות, קשר, סקס, עוד ילד/ים אח/ות לבן שלנו, לבנות לנו את החלום של בית עם גג אדום 2.4 וכלב
ובשם החלום, הלכנו למגשרים ויועצים לרוב ושילמנו להם מלא כסף
אבל אני חושבת שכנראה שרצון הוא לא הענין פה
אלא היכולת
היכולת לסלוח, לקבל, להכיל, להאמין בזמן שהצד השני מפנה לך כתף קרה כשאת/ה בא/ה לתת חיבוק מכיוון שאנחנו מלאים בכעס ואכזבה וחשדנות
זה הסיפור של שניניו
אהבת עולם הוא לא התעלל בי יותר ממה שאני התעללתי בו
שנינו קורבנות לאהבה האומללה הזאת
ובשם החלום הבורגני למשפחה סבלנו מלא

_כשרוצים באמת, נושכים שפתיים וממשיכים הלאה.
כשרוצים מוצאים עוד דרך ועוד דרך כדי להשיג את מה שרוצים
אי הצלחה זמנית היא דבר טבעי וידוע שלא נכשלת כל זמן שלא הפסקת לנסות._

ככה חיים הורי. לראות אותם נועצים אחד בשני את שניהם זה מראה קשה. לא מספיק החיים קשים אז כשהבית הופך להיות שדה קרב
לפעמים את רוצה למכור את חייך באיי ביי או יד 2 ופשוט לברוח
רחוק הכי רחוק שהאוטובוס המקומי מגיע
והשנים עוברות
את מטפחת חלום קטן ומתוק
בלב הסחי והעוני כמו בסרט חנות קטנה ומטריפה
יש לבלונדנית הבודדה מלבד חלום סודי חדר ורדר ומטופח
יומאחד הוא יבוא ויציל אותה אותה מכל השדים וביחד תגשימו את החלמות

והבחור גדל גם הוא בשדה הקרב.
גם הוא מצא אוטובוס שיקח אותו משם.
אצלו ההורים נלחמו על הבית. ובמלחמה כמו במלחמה אין מנצחים.
האבא לא הסכים ללכת עד שיקבל את מה שמגיע לו
הוא קיבל את הרכוש והפסיד את אהבת הילדים.
לבחור שלי אין קשר עם אביו
וגם הוא כמוני נשבע לעצמו שיהיו לו חיים טובים יותר
שהוא יהיה אבא טוב

אז ניסנו לאהוב בזהירות ועדינות ולריב עם אין ברירה בנימוס
ונתנו אחד לשני ספיס
עד שגילנו שאנחנו בשתי ארצות נפרדות.

ובכל רגע שאני כותבת כאן אני מרגישה שהמילים שלי גורמות לאהבה שלנו לפרפר. שהחמלה מפיחה בה חיים
שאם רק הלך לחדר השינה ואנסה לזכות בחיבוק של הבחור שלי הכל יהיה בסדר
זה תמיד אותו הכאב שמוביל אותי לסלוח ולשכוח
כמו במומנטו. אני לא מצליחה לזכור את הכעס
אבל הגוף זוכר. הכעס מתפרק ממני בכל מיני צורות שונות ומשנות.
על עצמי בעיקר, אבל גם על הקרובים לי, על בן זוגי, על בני, בעבודה
הורס ומחרב לי את חיי- חיינו

והצהוב-------------------------------------------------------------------------------------------------
תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך.

---

מה זאת אהבה?

[כיוון_נוסף*]

קואלה יקרה
קודם כל תודה שענית. כתבתי את מה שכתבתי באמת מתוך רצון לעזור לסיים נכון את מסכת הסבל שאתם חווים.
כשראיתי שאת לא עונה חשבתי שאולי הסיבה לכך היא שהניסוח שלי יכול להתפס כבוטה ואולי פגעתי בך.

לדעתי אתם לכודים בתוך אשליה. אסביר זאת בעזרת דוגמה מתחם ניהול הוצאות הבית.
נהוג לומר שמשפחה שחיה במצב מתמיד של משיכת יתר חיה מעבר ליכולה. זו אשליה או תעתוע אכזרי.
כאשר עושים חשבון אמיתי של מספרים ולא של תחושות, מתברר שהמשפחה הזו בעצם חייה הרבה מתחת למה שהם יכולים לאפשר לעצמם.
מתברר להם שהם מממנים הרבה מאד בנקים וחברות אשראי מההכנסות הדלות שלהם.
המקום היחיד בו נוצר לכאורה רווח, כלומר שההוצאות היו גדולות מההכנסות היה באותה תקופה קצרה שבה הבנק מרשה למשיכת היתר לגדול.
כשמסתיימת תקופת החיזור הזו, המשפחה הופכת להיות קורבן נצחי של הבנק החולב את לשדה.
נוצר גלגל קסמים אכזרי שבו לא די בכך שיש מעט הכנסות והרבה הוצאות אלא שאחת מההוצאות היא תשלום על משהו שלא נהנים ממנו. זה תשלום הריבית על כסף שלקחתם פעם אחת בתקופה קצרה שבה הבנק אפשר משיכת יתר. מאז אתם חיים מתחת לרמה שההכנסות שלכם מאפשרות.
הפתרון לבעיה הקשה הוא לכאורה בלתי אפשרי ועוד יותר קשה. אין ברירה אלא לצמצם את ההוצאות עוד יותר.
צריך להיות קפדן ולשמור על כל הוצאה.
ברגעים של חולשה אנושית, מול מוצר שחושקים בו צריך לזכור היטב מה מונח על כפות המאזניים ולקבל החלטה קשה ונכונה.
אולי זה לא קל, אבל להשאר במצב הנוכחי עוד יותר קשה.
בתחילת הדרך נראה כאילו מדובר במעבר לחיים של קמצנות מרודה אבל זו הדרך לעצמאות.
משפחה שבוחרת בדרך הזו מתחילה תוך זמן קצר לשלם לבנק פחות, יותר כסף מופנה לצרכיה ורמת החיים שלהם עולה.
הטוב עובר לא רק למישור הכלכלי אלא גם לרגשות לתחושות ולהשקפת העולם.
במילים אחרות אולי זה קשה לעשות שינוי אבל עוד יותר קשה לא לעשות אותו.

מתיאורך עולה שאולי ההורים שלך לא עשו את השינוי.
נראה שהם במשיכת יתר ענקית והם שורדים כך עם הלוואה קטנה מפה ומתנה קטנה משם.
הם מצליחים לא להגדיל את משיכת היתר שלהם כי כבר כל הנורות האדומות דולקות.
אלו חיים לא טובים לטעמי אבל זה לא הצעתי.

היכולת לסלוח לאהוב וקבל את בן זוגך קיימת בך.
היכולת של בן זוגך לאהוב אותך ולקבל אותך קיימת בו
יתרה מזאת, אתם גם מבינים שזו הדרך הנכונה


אבל....

לכאורה יותר פשוט למשוך עוד קצת אנרגיה מבנק האנרגיה המדולדל של הקשר שלכם במקום להכניס פנימה
לכאורה יותר פשוט להיות במשיכת יתר מאשר לצאת ממנו.
70% ממשקי הבית במדינת ישראל נמצאים במצב של משיכת יתר.
ככה הם סובלים והבנקים פורחים.

אין אני טוען שהפתרון הוא בהכרח שתשארו ביחד אבל אני מציע לכם לזכור את הדברים הבאים:
אם תרצו, אתם יכולים לחיות ביחד ויהיה לכם טוב
אם תרצו תוכלו להפרד, למצוא זוגיות חדשה וגם שם יהיה לכם טוב
אם תשארו במצב הזה תהיו כמו ההורים שלך ואת זה את לא רוצה
את יכולה לעשות תיקון ושוב רק אם תביני באיזה מצב את ובאמת תרצי לצאת ממנו.

[V*]

קואלה, כותבת לך ממקום מזדהה.
אתם נדמים בעיניי כמו שני גלגלי שיניים שצורתם שונה בתכלית. אין תאום ביניכם, אין יכולת לנוע
אתם מנסים לשבור אחד את השני כדי להצליח להיכנס בפתחים וליצור תנועה
אבל האמת היא שאתם לא מתאימים. פשוט לא מתאימים.
ואני לא חושבת שזה קשור לרצון. יש אנשים שהם פשוט לא מתאימים.

[כיוון_נוסף*]

ההרגשה הזו, של אי ההתאמה, של החיפוש אחר מלכה או אביר על סוס לבן הם לא יותר מתעתוע שהוזן לראש שלנו אלפי פעמים בספרים, סרטים ושירים ואנו נוטים להאמין בו.
כל אדם יכול להיות בקשר עם כל אדם בתנאי שקיימים מספר תנאים בסיסיים כמו כנות ואי אלימות. שאר המידות הטובות נגזרות מתכונות אלו.

אני מניח שהיות והתנאים האלו היו קיימים בתחילת הקשר הם קיימים גם עכשיו.

במרוצת השנים, הפער בין מה שיש ובין שלמדו אותנו שצריך להיות גורם לתסכול. אנחנו רוצים שיהיה טוב אבל מה הוא אותו טוב?

אם רוצים לגרום לשני (ובעצם לעצמי) להתאים לחלום שהוא לא אפשרי ולא אנושי אז התסכול הוא רק תוצאה של שימוש לא נכון ברצון.
כך, במקום להשתמש בכוחו האין סופי של רצון לעשות טוב לעצמי אני משתמש בו נגדי - וסובל.

כאמור, אין דבר העומד בפני הרצון - גם כשאני רוצה לפגוע בעצמי

[קואלה*]

ניפגשתי בחודשים האחרונים פעמיים עם ניסן. סתם דיברנו. אני לא מעונינת בו בכלל. הוא לא מעונין בקשר.
יש לו מערכת יחסים קצת בעיתית עם החברה שלו והוא בכלל לא מאמין במונוגמיה. הוא בכלל לא רוצה את מה שאני רוצה בחיים- בורגנות משפחתית נוחה וחמימה
ואני גם לא נמשכת אל ניסן. אפילו לא קצת
ובכל זאת בחודשים האחרונים דיברנו בטלפון מדי פעם ולא סיפרתי את זה לבחור. אין לי מושג למה שיקרתי
היום אחה"צ הוא תפס אותי בשקר. הסתמסתי עם ניסן ואז הוא כתב שהיתה לו יומולדת, אז ירדתי למטה להגיד לו מז"ט וככה דיברנו איזה חצי שעה ואז היתה ממתינה מהבחור
הוא התעורר משנ"צ. לא עניתי לשיחה וחזרתי הביתה. כשהוא שאל עניתי שדיברתי עם הורי. הוא לא האמין לי ובדק בניד וגילה.
התנצלתי כמובן על השקר. זאת היתה טעות. אמרתי לו את זה ושאני לא יודעת למה בכלל שיקרתי לו
עכשיו הוא כועס ונסע מהבית לאנשהו
לא יודעת איך אני מרגישה בקשר לזה

[כיוון_נוסף*]

לא ממקום של מטיף אלא משקף..

זו דוגמה לאיך שאת דנה את עצמך לחיים שלפי דבריך את לא רוצה בהם.
מצד אחד את אומרת שלא טוב לך ומצד שני עושה ממשיכה להזין אותם.

כפי שכתבתי לך אין דבר העומד בפני הרצון - גם כשאני רוצה לפגוע בעצמי

[קואלה*]

הוא כעס, אבל היה נראה שהאמין לי שאין ולא היה ביננו כלום, כי בבוקר היה לכולנו נחמד ביחד. ובצהריים הלכתי לבקר חברה ולהביא לה בגדים להריון. כשחזרתי היתה שמש נעימה ומצב רוחי היה טוב מאד. חשבתי כשהתקרבתי לדירה שלנו בשבא לי לנסוע ולהיפגש עם ניסן, אבל אמרתי לעצמי שזה סתם יהרוס וחבל וכדאי להשקיע במשפחה אז חזרתי. הילדון קפץ עלי משמחה ואז נתלה לי על הרגל. שיחקנו כך קצת ואז הלכתי ולא שמתי לב שאני מתקרבת מדי לקיר והראש שלו נדפק בקיר.
הוא ישר בכה ואני הסתכלתי וראיתי שיורד לו דם מהמצח, אז נבהלתי. הוא ראה את המבט המבוהל שלי ונבהל בעצמו, "מה אמא? מה קרה לי? אמרתי לו שיורד לו דם ושנשתוף וקראתי לבחור מהטבח (אולי לא הייתי צריכה אבל נבהלתי מאד) ואז הוא אמר ישר "תני לי אותו" לא נתתי והלכתי לכיור של האבטיה. הבחור הלך אחרנו וכשהגיע לקח צמר גפן הרטיב במים וניקה לו. כשאני ניקיתי גם קצת עם היד רטובה הוא נזף בי שלא ככה
אחר כך הוא התיישב עם הילד על הקורסא בסלון והרגיע אותו
אני רציתי לשים לילד פלסטר, אבל הילדון לא רצה. האבא ביקש שהוא ישכנע את הילדון ולא אני. הסכמתי
אבל הילד לא הסכים אז אני ביקשתי לנסות גם. אחרי אולי 2 דקות שאני מנסה לשכנע את הילד לשים פלסטר האבא מבקש ממני להפסיק. אני אומרת שאני לא רוצה להפסיק. האבא אומר שאם אני לא מפסיקה הוא הולך
אני אעונה לאבא שזה לא בסדר שהוא אומר לי מה לעשות. האבא אומר לי שהילד רוצה להיות איתו ולא איתי כי אני לא מרגיעה אותו ומתווכחת איתו וגם שאני אשמה שדפקתי לילד את הראש בקיר.
כל זה הוא אומר מול הילד
אני אומרת לאבא שאני לא מעונינת להמשיך את השיחה הזאת עכשיו ושזה לא בסדר שהוא מכניס לילד ררעיונות לראש. זאת היתה תאונה
הילד מתחיל לבכות ואומר "אמא את דפקת לי את הראש בקיר"
אני אומרת שזאת היתה תאונה ואני מצטערת
אני משקרת לילד שאני צריכה ללכת לזמן קצר לפגישה כי אני עצבנית ממש
הילד בוכה- "אמא תשאירי"
אני אומרת בסדר חמוד אני הלך יותר מאוחר.
האבא אומר לילד: שים ראש מתוקי עלי, תישן.
אני אומרת לו. תשין על אבא חמוד, אני נשארת פה
הוא שם ראש ונרדם (הוא לא ישן צהריים והיה עייף)
אח"כ אני יורדת לאוטו ומנסה להירגע. אני מצליחה להרגע קצת ועולה הביתה
הבחור מעשן סיגריה על עדן החלון. (למרות שהוא בדר"כ מעשן רק ג'ויינטים ולמרות ביקשתי שלא יעשן בבית ולא יחזיק סיגריות בבית כדי שלא יהיה לי פיתוי לחזור לעשן)
הוא מסיים לעשן ומבקש לדבר איתי
הוא אומר בשיחה שהוא אמר לי שהסיבה שאמר לי שאם אני לא אפסיק לנסות לשכנע את הילד, הוא יילך, זה כי הוא לא יכול היה יותר לסבול את זה יותר (ואני אמורה לכן להבין אותו) ושהסיבה שהוא אמר ליד הילד את הדברים שאמר עלי זה כי אני גררתי אותו לשם בשיחה.
הוא אמר שאני עצבנית כי אני במחזור ושיעבור לי המחזור אני בטח אבין שטיעיתי
הוא אמר שהוא לא זוכר שאמר לי "תני לי אותו"
הוא צחק על כך שאמרתי לו שהוא החליש אותי והשפיל אותי מול הבן שלי

לסיכום:
אשמתי שלא נזהרתי ודפקתי לילד את הראש בקיר
אשמתי שנבהלתי וקראתי לבחור לעזרה כשבעצם רציתי להישאר עם הבן שלי ולטפל בו אחרי שהוא נפצע
האם אשמתי שהתעקשתי לנסות לשכנע את הילד לשים פלסטר?
האם הרגשתי מושפלת ומוחלשת ע"י הבחור רק בגלל המחזור?

יושבת בבית קפה, מחוץ לבית עכשיו. מרגישה שהמקום בו הילד שלי ישן כרגע וששם נמצאים חפצי האישיים הוא לא ביתי עוד

שבוע טוב

[קואלה*]

אז אני חוזרת מהבית קפה עדין כועסת. וסוגרת את הדלת די חזק ועושה הרבה רעש בכוונה
אז הוא בא עלי ואומר לי "אולי תלכי מפה? מתי תלכי מפה? כל יום שאני איתך רע לי ?" ואנ י עונה שאני לא רוצה לדבר איתו עכשיו. ומוכנה לדבר על עניני פרידות והסכמים רק אצל המגשרת. הוא מבקש להקדים את הפגישה אבל אני לא יכולה. אני מבקשת שיניח לי והוא הולך לחדר השינה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אוי, קואלה. אוי.
פלונטר.
העניין הזה עם ההוראות שלו אלייך בכל מה שקשור לילד, זה משהו שרק לאחרונה שמתי אליו לב. (או שרק עכשיו הזכרת?)

אין לי ממש עצות, רק (שוב) להזכיר לך שאת נהדרת. מקוה שתאמיני בזה באמת, מבפנים, לא רק בראש.
אז גם תוכלי לפעול מתוך העוצמה, (שאני רואה) שיש בך.

[קואלה*]

המטפלת שאני הולכת עליה כבר כמעט שנה, שפגישה הראשונה אמרה לי שהיא רואה אותי כמשהיי שיכולה לכבוש את העולם, אמרה לי בפגישה האחרונה, שאולי היא יכולה לעזור לי לעבור קברת דרך, אבל שהיא לא יכולה את כל הדרך כי יש כאלה שיש להם תיק קטן, ולי יש תיק גדול. (כאילו דה? אמרתי לה מההתחלה את זה)
טוב נו, היא בכלל לא פסיכולוגית והיא גם די מוזרה (היא מתקשרת לשעבר ויש לה לפעמים כל מיני אמירות של מתקשרת)
ובכל זאת דווקא עכשיו בתקופה כל כך קשה להחליף מטפלת
עוד כשלון.עוד אכזבה.
כמה מוכר
ובין כה וכה מה זה משנה הטיפול. כל טיפול. להזיכר שוב ושוב בבור הגדול של כל מה שלא קיבלתי בילדותי: ביטחון, אמונה, הדרכה, התחשבות, קשב, הרמוניה, שמחה לכאוב את זה ועוד לשם על זה הון
מה התועלת בכלל בחיטוט בפצעים?
הם, המשפחה שלי, מעולם לא נתנו לי מה שהייתי זקוקה לו, לא נותנים ולא יתנו
זה רק אני פה.
ולא. גם הבחור לא ייתן. זוכרת איך החלטתי לחיות איתו. חזרתי מרה"ש אצל הורי. היה לי מאד רע ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יהיה המשפחה של
האם בחרתי בו כי הוא הכאיב לי המשפחה שלי ובחרתי בכאב מוכר, או שבחרתי בו באמת כי אהבתי אותו והצלחתי להרוס את הקשר בגלל שאני דפוקה?
כך, או כך הזוגיות שלנו נכשלה
ןמהכשלון המפואר נולד ילד מתוק ונהדר
שגם הוא בטח בגיל 10 יבקש לעבור לגור עם אביו ויכעס עלי
הדמעות החמימות, הגדלות והרכות מלטפות את לחיי
קשה לי
ויש לי מחשבות עצובות ושחורות.
שוב אני מרגישה כמו הנערה האבודה הזאת
מה אני כבר אישה? אני אישה ואני עדין מרגישה כך?
ואיך לעזעזל אחרי כל השנים האלו הגעתי למצב שכשאני מרגישה ככה אין לי אף אחד?!
איפה טעיתי?
למה?
כל כך הרבה פעמים היה לי קשה ואיכשהו מכל הקשיים אני לא מרגישה שאני מתחשלת. אולי להפך

תודה לך כייון נוסף שכתבת לי פה. על האכפתיות ועל ההבחנות המענינות:

_זו דוגמה לאיך שאת דנה את עצמך לחיים שלפי דבריך את לא רוצה בהם.
מצד אחד את אומרת שלא טוב לך ומצד שני עושה ממשיכה להזין אותם.
כפי שכתבתי לך אין דבר העומד בפני הרצון - גם כשאני רוצה לפגוע בעצמי_

למרות שאתה טועה.את שלב ההרס העצמי שלי עברתי מזמן
אני בכלל לא רוצה לפגוע בעצמי.
אני רוצה להיות מאושרת בחיי ואני באמת משתדלת להשיג זאת, אבל לא קל לי

[כיוון_נוסף*]

קואלה יקרה
אין לי את הרצון והחשק להוסיף על צערך ומצוקותיך.

את טוענת ש:
_למרות שאתה טועה.את שלב ההרס העצמי שלי עברתי מזמן
אני בכלל לא רוצה לפגוע בעצמי.
אני רוצה להיות מאושרת בחיי ואני באמת משתדלת להשיג זאת, אבל לא קל לי_

אני די בטוח שאם תסתכלי על מה שקורה לך היום בפרספקטיבה של עוד כמה שנים תביני שאת עדיין בשלב ההרס העצמי.
זה לא אני אומר את זה. אני הרי לא מכיר אותך בכלל. את אומרת את זה, את כותבת את זה ואני רק קורא את זה.

לדוגמה:
מה את מצפה שיקרה אחרי?
אז אני חוזרת מהבית קפה עדין כועסת. וסוגרת את הדלת די חזק ועושה הרבה רעש בכוונה

כמו שכתבתי לך, כדי לצאת ממשיכת יתר צריך קודם כל לרצות ואז לעשות לכאורה את הדבר שממש לא נראה שאפשר לעשות אותו

בהצלחה

[קואלה*]

כיוון נוסף כתבת לי-
אין לי את הרצון והחשק להוסיף על צערך ומצוקותיך.
מרגישה את הניסיון הרציני והאינטלגנטי לעזור לי וזה משמח אותי. מודה לך. מקווה שתמשיך לכתוב פה

קוראת מה שאתה כתבת לי:
_אני די בטוח שאם תסתכלי על מה שקורה לך היום בפרספקטיבה של עוד כמה שנים תביני שאת עדיין בשלב ההרס העצמי.
זה לא אני אומר את זה. אני הרי לא מכיר אותך בכלל. את אומרת את זה, את כותבת את זה ואני רק קורא את זה.
לדוגמה:
מה את מצפה שיקרה אחרי?
אז אני חוזרת מהבית קפה עדין כועסת. וסוגרת את הדלת די חזק ועושה הרבה רעש בכוונה_

_כמו שכתבתי לך, כדי לצאת ממשיכת יתר צריך קודם כל לרצות ואז לעשות לכאורה את הדבר שממש לא נראה שאפשר לעשות אותו

ובאנלוגיה ליחסי זוגיות שלי-
אני צריכה לתת יותר ממה שאני נותנת?
או פחות לכעוס, להעילב ולהתאכזב?
אבל איך אפשר, איך אפשר לקבל שהבנזוג אחרי שפגע בי במקום לבקש ממני סליחה, הוא צוחק לי בפנים?

[כיוון_נוסף*]

קואלה יקרה.
קודם כל אני באמת מודה לך שאת רואה באופן הזה את תגובותי.

התשובה גם היא בדבריך:
ובאנלוגיה ליחסי זוגיות שלי-
אני צריכה לתת יותר ממה שאני נותנת?

תתחילי ממך. את צריכה לתת יותר אהבה שלך לעצמך.
זה שבעברך לא אהבו אותך לא אומר שאת לא צריכה לאהוב את עצמך היום.
אם את תאהבי את עצמך, בצורה הנכונה, בן זוגך או ואהב אותך או יעזוב אותך ובשני המקרים, היות ואת אוהבת את עצמך הסבל יפסק.

שימי לב שמגיבים אחרים וגם המטפלת שלך טוענים שאת חזקה ומעודדים אותך להמשיך בדרכך.
לדעתי את חלשה והחולשה שלך גורמת לך לפגוע בך
ממש כמו שהשיכור שותה כדי לשכוח את חרפת השתיה (ציטוט מהנסיך הקטן).


או פחות לכעוס, להעילב ולהתאכזב?
כן. כי את פוגעת ככה רק בעצמך. זה לא מקדם את המטרות שלך אלא גורם לך להתחפר בבוץ שאת ממילא מבוססת בו.


אבל איך אפשר, איך אפשר לקבל שהבנזוג אחרי שפגע בי במקום לבקש ממני סליחה, הוא צוחק לי בפנים?
סליחה הייתה עוזרת?
אז אולי תתחילי מזה שתסלחי לעצמך?
ולא נראה לי שהוא צוחק. נראה לי שגם לו עצוב.