כלים שלובים דף בלוג

[כשאת_נהר*]

יש עצב כזה שאפשר להוציא דרך העיניים והוא משרה שלווה, ויש עצב עם זמזום של אי-שקט, שמבקש תנועה, מבקש שינוי. אני שם. היום בבוקר דיברתי עם חברה וזה היה מרווה כמו כוס מים קרים באמצע המדבר. הבעיה עם כוס מים קרים היא שהיא לא חבית... ופתאום שטפה אותי הבדידות הגדולה שנערמה בחיי שכבות שכבות, שנים של מעברים ממקום למקום וממדינה למדינה מקלפות הרבה מעגלים. גם הפרידות התכופות מבני ובנות זוג הוסיפו איזה חוסר יציבות חברתי ותחושה שכל פעם בניתי הרבה מחדש, אולי גם בגלל בושה ורצון לברוח מאיפה שהייתי. ועכשיו הקורונה עושה לי וידוא הריגה ואני בבית, עם תינוקת קטנה שגדלה בקצב מסחרר, עם בת זוג מדהימה שמדברת שפה אחרת, ובעיקר לא כל כך מדברת את שפת החפירה...

אז אני כותבת, כדי להרגיש קיימת ולהרגיש חלק. ולהתחיל משהו שדומה למסע, גם אם הוא קורה כאן על הספה בבית בין הנקות להחלפת חיתול.

הגורה שלי נולדה בתחילת יולי בבית, בלידה ארוכה (יומיים מירידת המים) ומהירה (4 שעות מתחילת הצירים) שהותירה אותי המומה, מאושרת, חבולה, ובעיקר אמא.
משהו במעבר הזה לאמהות שלף אותי מהמצב הקודם בו הייתי בצורה שלא ציפיתי לה. אני מטפלת בגורה ונהנית ממנה, אוהבת אותה ומתפעלת מכמה שהלב יכול לגדול כשכל כך הרבה רכות מציפה אותו. ויחד עם זאת מזדחלת לה פנימה איזו תחושת סכנה. התחושה היא שאני מסוכנת. הכל כל כך יציב, שקט ובורגני בחיים שלנו שבאמת אפשר פשוט להמשיך ככה ולקבל בסוף פרס נובל לחיים נכונים. אבל משהו בי פשוט מתמרד. לא רוצה. רוצה משהו אחר. רוצה לקחת את גורת האדם המהממת הזו ולגור איתה קרוב לאדמה. לא לחזור לעבוד בבית חולים. לא לעבוד בכלל! לעשות מה שאני רוצה לעשות. מה זה באמת? (נא לשאול בטון ביקורתי שמפקפק בכל החפירה המיותרת של זו שאוי אוי אוי יותר מדי נח לה בחיים) שאלה טובה. אין לי מושג. אני מרגישה שהחיים במסלול הנוכחי החלישו לי את שריר הרצון ועכשיו הוא איפשהו שם למטה עם רצפת האגן שלי, זקוק למנוחה ואימון (כן, לשניהם.)

אני רוצה לצאת לדרך בלי לשבור את הקיים. הקיים יקר לליבי יותר משיכולתי לקוות. אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה לגדול. אני רוצה להתממש ולא רק להמשיך. אני רוצה את זה בשבילי, בשביל גורתי ובשביל אהובתי. מקווה למצוא כאן אתכן/ם מילים למסע הזה, כי ממש אין לי מושג איך לעשות את זה.

[מומינאמא*]

__ולהתחיל משהו שדומה למסע, גם אם הוא קורה כאן על הספה בבית בין הנקות להחלפת חיתול
נשמע שכבר התחלת @}
ברוכה המתחילה. קוראת אותך, מקשיבה.

[יעלי*]

קוראת @}

[תמרוש_רוש]

ברוכה הבאה!
קוראת בשקיקה.

[כשאת_נהר*]

תודה שאתן כאן, ותודה על החום שקורן מהתגובות שלכן.

אפשר להגיד שהתגלגלתי להיות רופאה. זה נשמע מוזר לרוב האנשים ואולי הם חושבים שזו סוג של עאלק צניעות אבל באמת שזה פשוט יצא ככה. לא חלמתי להיות רופאה ואין במשפחה שלי רופאים. לא למדתי ביולוגיה בתיכון (חוץ ממה שהיה חובה) ולא ידעתי אילו איברים יש לי בפנוכו. אפילו לא הייתי חרשנית, סתם אהבתי לקרוא וללמוד שפות ומסתבר שכדי להפציץ בפסיכומטרי לא צריך הרבה יותר מזה. אז פתאום יש לי ציון וואו והתלבטות מה ללמוד, ההרשמה באוניברסיטה העברית עדיין פתוחה, יאללה ננסה, אחרת אצטרך לחכות שנה.

אני חושבת שזה גם היה צורך נואש ביציבות אחרי שנים מאד סוערות ושחרור מהצבא עם תחושת אבדן שייכות. כל שנה שסיימתי אמא שלי אמרה לי שהיא מופתעת... באמת שהיא אמא מפרגנת אבל היא כנראה ראתה אותי היטב והבינה שהלב שלי לא בדיוק שם. או שיציבות זה לא הצד החזק שלי.

אבל קשה לעזוב לימודים כאלה, וקל להשתכנע בתחושת השליחות והמטרה, וקל להסחף בחומר המעניין שיש בפיזיולוגיה, גנטיקה, אמבריולוגיה, אנטומיה. אחר כך המחלקות מגיעות ופוגשים אנשים, סיפורי חיים כל כך קרובים, דרמטיים, חשופים, זקוקים לעזרה. כמה קל לרצות להיות בצד שיודע, שנותן תשובות, מושיט עזרה, מצטט את המדע אבל מגיש אותו עם מבט חומל בעיניים. כמה מפתה לחשוב שיש צד שיודע.

הולכת להניק.

[אי_ננה*]

@}
מקשיבה

[דו_כיפת*]

יקרה,
קוראת אותך באהבה @}
ומבטיחה, שאחרי שקראתי אותך אתמול, ידעתי שאת רופאה p-:

אני רוצה להגיד כמה מילים, אבל לא בטוחה שזה הכייון שאת רוצה לשמוע
אז אם אני חא בכיוון, תני סימן
כדי שנהיה פה ברוח שטובה לך
@} @} @}

• דניאל סטרן, בספרו "הולדתה של האם", מתאר באופן ציורי, שבכל אחת מאיתנו יש כמה "דמויות".

יש את הבת, החברה, השכנה, העובדת. והדמויות הללו, חיות זו לצד זו, בשלום, על פי רוב, וכל אחת ניגשת לקידמת הבמה בעת המתאימה.
ואז נולדת האם, וטורפת את כל הקלפים.
תופסת את כל הבמה.

השינוי הזה הוא חד, פתאומי, ועם כל ההכנה... לפעמים מפתיע.
הבשורה, בשבילי היתה, שיש גם שינוי לכיוון השני.
הוא איננו חד באותה המידה, הוא הדרגתי...

לאט לאט התינוק הופך פעוט ולילד, ובהדרגה, האם חוזרת לתפוס רכיב בחיים אבל לא את כל-כל כולם.

אז שאלת המיליון: מתי לחזור לעבודה?
אין תשובה חד משמעית, וכל אחת מה שמתאים לה
אבל ניראה לי גם חבל להחליט כעת 'שלעולם לא'.
אם אני מבינה נכון, הקטנצ'יק שלך ממש קטנטן, והחוק בעדך, אז אפשר להאריך בינתיים, ולבדוק: האם עולה רצון לעבוד? לעיסוק כלשהו?

אני ממש מציעה לאפשר בירור הזה להתהוות, באהבה. לא מפחד.

אני ממש קצרה, אבל תרשי לי להתייחס לטענתך שאמא שלך מפרגנת, פאאאחחח.
על נבואה שמגשימה את עצמה, שמעת?
את באמת חושב שיש מי שנהיית רופאה בטעות?
זה מקביל, בעיניי, להצעה שקוף יכתוב שייקספיר. ברצינות...
צריך קצת יותר מפסיכומטרי כדי לצלוח את דרך החתחתים הזו. לפחות תתייחסי לעצמך בכבוד.

ו...עוד מילה אחת
אנשים צריכים ש"בצד שיודע" יהיו יותר רופאים שמפקפקים בכך שבכלל יש צד שיודע. ממש. זה צורך אנושי אלמנטרי

[כשאת_נהר*]

דו כיפת יקרה, תודה! את צודקת, והמשפט שלך שהכי נגע בי הוא הבירור שנעשה מתוך אהבה ולא מתוך פחד. אני מאד רוצה לעשות אותו ככה אבל בפנים עדיין מרגישה, ממש פיזית, איזה חלק שרץ מהר מהר מהר ומת מפחד רק מהרעיון של לשבת רגע ולפרוט את הרצונות והאפשרויות שאולי אולי רוצים להתבטא.

כשכתבתי שאני לא רוצה לעבוד בכלל, לא בדיוק התכוונתי לזה. כלומר התכוונתי אבל לא מעכשיו ולתמיד אלא שהרצון הזה שמזיז אותי לעשות, הוא כאילו מכריח אותי עכשיו להתיישב.

אנשים צריכים ש"בצד שיודע" יהיו יותר רופאים שמפקפקים בכך שבכלל יש צד שיודע. ממש. זה צורך אנושי אלמנטרי
לגבי זה יש לי מלא מלא מחשבות אבל אני עדיין לא מצליחה לסדר אותן. אני בכנות לא יודעת אם אני האדם הנכון במקום הנכון, זה בינתיים הכי הרבה שאני מצליחה להגיד, אתבשל עם זה עוד קצת ואכתוב, מבטיחה לעצמי.

וכן, הפצלוחה רק בת 3 וחצי חודשים! בינתיים אין לי משרה שמחכה לי (בחרתי שלא להאריך את החוזה במיון בו עבדתי עד הלידה). אני רואה את זה יותר כמו הזדמנות לחקור את הכיוון המקצועי שלי, לא מתוך לחץ לחזור לעבוד (שבטח גם הוא יגיע בקרוב, לפחות מהסביבה).

[נחמה_שליו*]

[כשאת_נהר*]

יש לי היום יום קשה. מסתובבת עם איזו טרדה בין העיניים, לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שאני רוצה, לא שמחה. ישבתי וניסיתי להקשיב לזמזום הזה במקום לחכות שיתעופף כבר. פתאום התחברו לי כמה דברים יחד ויכולתי לתת יותר מקום לקושי (זה אחד הבאגים שלי, אני פשוט חייבת להבין. אם אין לי הסבר טוב אני לא מצליחה להניח או לנוח. לפעמים אני אפילו מכירה בזה שההסבר הוא רק הד לתחושה הפיזית או הרגשית ובכלל לא המקור שלה, אבל אני עדיין צריכה אותו...)

אז זה התחיל בלילה ממש טוב, שבו הקטנטנה ישנה 6 שעות רצוף והתעוררה ב5 בבוקר עם חיוך מאוזן לאוזן. שיחקנו, נהנינו, הערנו את מאמי, היה נעים. כשהן הלכו לטיול בוקר עם המנשא חזרתי למיטה וניסיתי להירדם אבל אולי לא הייתי עייפה מספיק ועלה בי לחץ נוראי שקשור לכתיבה כאן. פחד מהחשיפה, פחד לשעמם, פחד מביקורת, פחד מטרולים, פחד מההתחייבות כלפי עצמי לעבור תהליך, פחד שאף אחד לא יגיב לי (תודה שהגבתן).

אחר כך היה לי פיזיו רצפת אגן. אני מרגישה שיש שם באמת איזה משהו רגשי שיושב עם השרירים האלה. יש לי צניחה די רצינית של איברי האגן ואני צריכה לעשות תרגילים כל יום, להשתמש במעין טמפון ענק שמחזיק את האיברים שלא יצנחו עוד יותר, לא לסחוב הרבה (ממש, עם תינוקת באחוזון 95 ששונאת את העגלה). והפגיעות הבלתי נסבלת של להיות מטופלת באזור הזה, האישי והפגוע והצנוח (זאת מילה קצת מעליבה לדעתי).

ומחר אני צריכה ללכת לבית החולים לעשות טופס טיולים יוצא כי זה היום האחרון של חופשת הלידה שלי. אני חוששת להגיע למיון ולפגוש אנשים שאני מכירה, חוששת שישאלו מתי אני חוזרת או לאן אני ממשיכה, לחזור למקום שבו הייתי מהירה, החלטית, פתוחה, חזקה ויודעת ולעמוד עקומה, רכה ונפוחה כמו סימן שאלה ממרשמלו.

עכשיו כל הפגיעות הזו מתחברת לאלפית צעד במסע כאן, ואני זוקפת לעצמי הישג קטן בתוך ים של חוסר בהירות.

[תמרוש_רוש]

אוי נהר, את נפלאה.
חכי חכי מה יהיה לך ממני ברגע שאצליח להגיע למחשב...
נשביתי בקסמיך.

_ו...עוד מילה אחת
אנשים צריכים ש"בצד שיודע" יהיו יותר רופאים שמפקפקים בכך שבכלל יש צד שיודע._
מסכימה לגמרי. ראוי לגריון @} וארחיב על זה מאוחר יותר.

[געש*]

את ממש מזכירה לי את עצמי כשהבכור שלי נולד.
הייתי ממש עם אותן תחושות, וממש במצב דומה.
אני חושבת שמה שהכי היה עוזר לי, ולקח ממש המון זמן למצוא, זה הקשבה.
הקשבה כזו שעוזרת לי לחזק את שרירי הרצון.
להבין מה אני רוצה.
שנותנת לגיטימציה לכל האפשרויות.
מאחלת לך את מה שאת הכי צריכה, הקשבה או משהו אחר.

[תמרוש_רוש]

לא לסחוב הרבה (ממש, עם תינוקת באחוזון 95 ששונאת את העגלה)
תסחבי רק אותה, שום דבר אחר חוץ ממנה, תשתמשי בעגלה בשביל שאר המטען, תשכבי הרבה, תניקי בשכיבה כמה שיותר, תצמצמי עמידה, תמשיכי לטפל ויהיה בסדר.
(איך קראו לדף המוצלח והמפורט ההוא? מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן. אולי יהיה שם משהו מועיל בשבילך.

והפגיעות הבלתי נסבלת של להיות מטופלת באזור הזה, האישי והפגוע
אוי מבינה.

אני חוששת להגיע למיון ולפגוש אנשים שאני מכירה, לחזור למקום שבו הייתי מהירה, החלטית, פתוחה, חזקה ויודעת ולעמוד עקומה, רכה ונפוחה כמו סימן שאלה ממרשמלו._
אוי, הזכרת לי את עצמי אחרי הלידה הראשונה.
שיצאתי עם בעלי ועם התינוק במנשא (התינוק היה עליו, לדעתי), אולי שבועיים אחרי, והלכנו לפארק ליד הבית ואני גררתי רגליים והרגשתי כל כך נכה, ועברו לידנו שני רוכבי אופניים, גבוהים וקלילים כאלה, ואני ממש בכיתי: "האם אי פעם אשוב לרכב על אופניים??" זה נראה אז כמו חיים אבודים...
אבל לא מיניה ולא מקצתיה. זה פשוט דורש זמן. @}

[תמרוש_רוש]

_קשה לעזוב לימודים כאלה, וקל להשתכנע בתחושת השליחות והמטרה, וקל להסחף בחומר המעניין שיש בפיזיולוגיה, גנטיקה, אמבריולוגיה, אנטומיה. אחר כך המחלקות מגיעות ופוגשים אנשים, סיפורי חיים כל כך קרובים, דרמטיים, חשופים, זקוקים לעזרה. כמה קל לרצות להיות בצד שיודע, שנותן תשובות, מושיט עזרה, מצטט את המדע אבל מגיש אותו עם מבט חומל בעיניים.
אני בכנות לא יודעת אם אני האדם הנכון במקום הנכון._
דיבר אלי.

אחד הרופאים הכי טובים והכי משובחים שהכרתי בימי חיי, בכלל לא רצה להיות רופא.
התגלגל... הרבה תחת לחץ משפחתי, ואחר כך כל פעם בחר את הבחירה שהיתה הכי סבירה באותו רגע, בהינתן שהוא לא עמד לשנות כיוון דרסטי ולהתחיל לעשות משהו אחר, כי האופציה הזאת לא היתה לגיטימית בעולם שלו ולא באה מבחינתו בחשבון.
בסוף פתח קליניקה כרופא משפחה.
אם היה לו חופש בחירה פנימי אמיתי, כנראה לא היה נשאר שם.
אבל שם, הוא היה יכול לנהל את עצמו, לעשות דברים שהאמין בהם, לעשות דברים בדרך שלו, ליצור לעצמו את הבועה הספציפית שבה יוכל לבטא את עצמו ולחיות עם עצמו ועם תפקידו בשלום.
ככה, כמעט עשרים שנה, עם מספר הולך וגדל של מטופלים שבאו אליו ורק אליו מקרוב ומרחוק, עד שבאה המציאות ומירפקה אותו החוצה.

אז לא בא לי לתמוך בדיכוי עצמי פנימי (כמו שהיה במקרה שלו), אפילו עם הטובה העצומה הבלתי נתפסת שצמחה מזה לאנשים אחרים.
אבל אפשר להבדיל בין שני זרמים שונים בתוך ההיגד "האם אני האדם הנכון במקום הנכון".
אחד: אם את האדם שמתאים לתפקיד או למערכת.
והשני: אם התפקיד או המערכת מתאימים לך.

אם יש פה עניין של תפקיד או מערכת שמחניקים ודורסים אותך (גם אם באופן מעודן וסמוי), אז התשובה הנלהבת שלי היא "החוצה". לא להישאר שפופה בתוך הדיכוי
למרות שגם אז, יש כל מיני דרכים "החוצה". זה לא עניין של שחור או לבן. יש מיליון גוונים ודרגות ואסטרטגיות. וזה ממש לא אומר בהכרח לעזוב הכל ולהירשם לבצלאל

אבל אם את תוהה בקול רם לגבי ההתאמה שלך לתפקיד, או לאימג' של התפקיד, או למה שהמערכת מחנכת אותך שאמור להיות, אז התשובה שלי היא בדיוק כמו של דוכיפת:
אנשים צריכים ש"בצד שיודע" יהיו יותר רופאים שמפקפקים בכך שבכלל יש צד שיודע.

ועצם זה שהעלית את השאלה, זו כבר אינדיקציה לכך שאת אדם נכון במקום שצריך אותך

[תמרוש_רוש]

_אני חושבת שמה שהכי היה עוזר לי, ולקח ממש המון זמן למצוא, זה הקשבה.
הקשבה כזו שעוזרת לי לחזק את שרירי הרצון.
להבין מה אני רוצה._
געש, שפתיים יישקו
זה נכון.
היתה לי פעם חברה, מקשיבנית מאיכות מעולה. הייתי מדברת, היא היתה מקשיבה, ותמיד, אבל תמיד, היתה אומרת בסוף "טוב, תמרוש, את צריכה לעשות את מה שטוב לך".
וכל פעם, כבמטה קסמים, ברגע שהיא אמרה את זה הייתי יודעת מה טוב לי.
זה ערכה של הקשבה טובה.

[כשאת_נהר*]

נשביתי בקסמיך.
אויש... מסמיקה... תודה

_הקשבה כזו שעוזרת לי לחזק את שרירי הרצון.
להבין מה אני רוצה.
שנותנת לגיטימציה לכל האפשרויות._
בדיוק געש. איך את מוצאת את ההקשבה הזאת אצלך? מנסה למצוא אותה בתוכי ומגלה הרבה נסיונות התחמקות (מליוני סרטונים ביוטיוב שאני חייבת לראות, דפים על הנקה ומנשאים בבאופן, ניקיונות, בישולים, קניות, כל דבר שהוא לא פשוט רגע להקשיב)

תסחבי רק אותה, שום דבר אחר חוץ ממנה, תשתמשי בעגלה בשביל שאר המטען
זה הצחיק אותי כי בדיוק התלוננתי עם חברה שילדה חודש לפני שכל פעם שאני לוקחת את העגלה בסוף אני דוחפת עגלה ריקה, אבל לפחות אני לא צריכה לסחוב את התיק. היא אמרה שלדעתה כל האמהות האלה שהילדים שלהן ישנים או יושבים בשקט בעגלה בטח נתנו להם לצרוח שם שבועיים אבל בינתיים אף פעם לא ראיתי תינוק צורח בעגלה, חוץ מהתינוקת שלי והתינוק שלה. אולי הן יוצאות לחופש בעיר אחרת לאימון עגלה וחוזרות כאילו כלום...

_זה נראה אז כמו חיים אבודים...
אבל לא מיניה ולא מקצתיה. זה פשוט דורש זמן._
כל כך טוב לשמוע. אני יודעת את זה, ושיהיה בסדר, אבל עדיין, זה לוקח כל כך הרבה יותר זמן משחשבתי! אני מתגעגעת לתנועות מהירות ולא מתוכננות. אני חושבת שאני מפתחת אלרגיה לפילאטיס.

_אחד: אם את האדם שמתאים לתפקיד או למערכת.
והשני: אם התפקיד או המערכת מתאימים לך._
ואו. תמרוש. קלעת לשאלה מאד מדוייקת שעד עכשיו לא ניסחתי לעצמי ככה מעולם, למרות שהנושא הזה עולה כבר מתחילת הלימודים. אני אנסה להתחיל לענות.
יש בי הרבה איכויות שגורמות לי לחשוב שאני מתאימה לתפקיד. אני סקרנית, אוהבת אנשים ואת הסיפורים שלהם, אוהבת ללמוד, מגיבה טוב במצבים קשים ויודעת להשרות רוגע וביטחון על הסביבה, ויש לי ידיים טובות ואולי יותר חשוב מהכל- אינטואיציה חזקה שיודעת ללחוש לי באוזן אם פיספסתי משהו או אם מטופל לא עובד כמו שכתוב בספר.
ככל שעבר הזמן במערכת גיליתי שהתכונות האלו באות לידי ביטוי הרבה פחות משחשבתי. הלחץ היומיומי והעבודה במשמרות שוחקים את הסקרנות. המטופלים בחסר מאד גדול של תשומת לב והקשבה והרבה פעמים לא מקבלים ממני את כל מה שהם צריכים, מה שמתסכל אותם ואותי. הלימוד הוא בעיקר של guidelines חדשים בצורה של תרשימי זרימה, וגורמים לי להרגיש שאני נדחסת לתוך מגירות של נכון ולא נכון במקום להשתמש באיזו יצירתיות שרוצה להתבטא (לא שאני חושבת שתרשימי הזרימה לא טובים, אבל מתסכל אותי ללמוד אותם ולחיות על פיהם במקום לחשוב בעצמי). הידיים אמנם טובות אבל בחרתי בהתמחות לא כירורגית ולכן העבודה איתן מסתכמת בתפירת חתכים קטנים, בדיקה גופנית, אולטראסאונד, החדרת צנתרים ונקזים. וכמובן ההיררכיה. העבודה בבית החולים כל כך היררכית, שזה פשוט מתיש. ואני עוד במדינה אירופאית מנומסת אז כל האדוני והוד רוממתו עוד יותר מוגזמים... כאילו כל הזמן אני צריכה לחכות שיגיע השלב שיהיה לי מותר לחשוב בעצמי, אבל לאט לאט אני חושבת שהוא יגיע רק כשאהיה רגל אחת בפנסיה. כמובן שהאופציה להקים מרפאה פרטית תפתור חלק גדול מהבעיות האלו (למשל אם אחליט שלכל מטופל יש 40 דקות ולא רבע שעה, ואבחר את הצוות, ולא אהיה תחת הבוס הגדול) אבל רפואת משפחה כאן בעיר היא ממש רפואת הפניות וגם המטופלים מצפים לראות מומחים ספציפיים על כל דבר. וגם: הייתי לפני שנה כמה חודשים במרפאת דיאליזה. חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה להכיר את החולים לעומק כי רואים אותם 3 פעמים בשבוע. אז באמת דיברנו המון ולמדתי את סיפורי החיים שלהם ואיזה מוזיקה הם אוהבים אבל לא היה לי כיף. היה חסר לי עניין והרגשתי שאני נובלת.
טוב אני מרגישה שאני מרבה מילים אבל לא מגיעה לנקודה. צריכה עוד לחשוב כנראה.

זה ערכה של הקשבה טובה
תודה שאתן מקשיבות 3>

[תמרוש_רוש]

__איך את מוצאת את ההקשבה הזאת אצלך? מנסה למצוא אותה בתוכי ומגלה הרבה נסיונות התחמקות
לא געש... אבל אני מוצאת אותה אצל אנשים אחרים
מבחינתי, יש שלושה מקשיבנים על כדור הארץ ששווים את התואר "הכי טובים בעולם" (אלה האליטה של האליטה, וכעת יש לי גישה רק לשניים מהם כי החברה ההיא שלי פרשה מהחברות), ועוד ארבע מקשיבניות בשכבה שמתחת, גם הן טובות מאוד.
כשצריך- הולכים לאלה שיודעים להקשיב ולהגיב.

בדיוק התלוננתי עם חברה שילדה חודש לפני שכל פעם שאני לוקחת את העגלה בסוף אני דוחפת עגלה ריקה, אבל לפחות אני לא צריכה לסחוב את התיק._
נו, בדיוק. העגלה היא בשביל התיק והמעיל, לא בשביל התינוק

המטופלים בחסר מאד גדול של תשומת לב והקשבה והרבה פעמים לא מקבלים ממני את כל מה שהם צריכים
כן.
אבל גם בחמש דקות אפשר לתת המון המון.
First thing, prove yourself harmless


הלימוד הוא בעיקר של guidelines חדשים בצורה של תרשימי זרימה, וגורמים לי להרגיש שאני נדחסת לתוך מגירות של נכון ולא נכון במקום להשתמש באיזו יצירתיות שרוצה להתבטא
נדמה לי שאני מבינה.
מזכיר לי את המורה הרוחנית שלי לשעבר, נורה לואוקס, שדיברה פעם על היצירתיות ועבודה.
היא אמרה שאין ברירה אלא ללמוד דברים באופן שיטתי ולשנן ולרכוש מיומנות וכולי, ואז באמת אין הרבה מקום ליצירתיות להתבטא בעבודה עצמה,
אבל יצירתיות עדיין יכולה וצריכה להתבטא ביומיום, באופן שבו את מגיבה לאנשים, לאירועים, לרגע מסוים, לכאן-ועכשיו.
היא נתנה כדוגמה איך פעם יצאה לטיול עם הכלבים, ועברה מולה אשה אחת.
משהו בה דחף אותה לעצור, לחזור לאחור, ולהגיד לאשה הזאת מילה טובה.
האשה שאלה אותה: למה את אומרת לי את זה? מה את רואה בי?
והיא אמרה: אני רואה בך אשה יפהפיה.
האשה התחילה לבכות. מסתבר שבדיוק זמן לא רב לפני כן אבחנו אצלה התחלה של מחלת ניוון שרירים, או MS.
ומורתי עמדה אתה, ודיברה אתה חמש דקות. רק חמש, כי גם צריך להחזיר את הכלבים הביתה ולהכין ארוחת ערב. זה מה שיש וזה מה שאפשר. אבל בחמש הדקות האלה, בתגובה הזאת שלה, היא נענתה למצב והיתה יצירתית.
המקום שאת מתארת והלחצים הם לא קלים. אבל את יכולה להיות יצירתית באינטרוולים של דקה-שתיים. וזה המון.

וגם אצלי במקצוע, יש לא מעט מקומות שדוחסים אותך לתוך קוביות קטנות ולחשיבה שבלונית של א' מוביל לב' אז ניתן לו ג'. וזהו. צריך להיאבק בזה, יחד עם ללמוד את זה. ויש מקומות שיש בהם יותר מרחב, ומקומות שפחות. וזה לוקח זמן, לדעת איפה להיות. אל תדאגי. מה שכתבתי בבלוג שלי, על איזה כיף זה להיות אשת מקצוע בשלה? גם אצלך זה יגיע

אבל רפואת משפחה כאן בעיר היא ממש רפואת הפניות וגם המטופלים מצפים לראות מומחים ספציפיים על כל דבר.
אה, כן. כמו בארץ, לא?
במערכת שלנו, רופא המשפחה הוא הרבה יותר במרכז.

העבודה בבית החולים כל כך היררכית, שזה פשוט מתיש.
ספרי עוד אני אהנה להתעצבן

אני מרגישה שאני מרבה מילים אבל לא מגיעה לנקודה. צריכה עוד לחשוב כנראה.
יש זמן. תמשיכי לספר

[כשאת_נהר*]

דף מוצנע

לפני כמה חודשים, בסגר הראשון שהיה בישראל, אני, אחי וחבר שלו מהצבא הקמנו סטארט אפ. מדובר במכשיר רפואי עם שכלול להגנה מפני הדבקה. אני הרופאה היחידה מבין שלושתנו והם עבדו יחד בסטארט אפ רפואי. אחי סיפר לי על הבעיה, אני נתתי רעיון לפתרון, שלושתנו שכללנו ואז צירפנו מעצב מוצר שבנה איתנו את הפרוטוטיפ. מפה לשם התחלנו סטארט אפ עם חברה ופטנט והתחלנו לחפש משקיע ולסקור את השוק. בהתחלה פרחתי. היה לי פשוט תענוג לחשוב על פתרון לבעיה, לדבר עליו ולפתח אותו ביחד עם אנשים שכיף לדבר איתם, לחזור לספרים כדי לברר פרטים טכניים או פיזיולוגיים, הלוך ושוב בין למידה והמצאה. ברגע שזה נהיה אמיתי חטפתי לחץ נוראי. ממש ברמה שלא הצלחתי לישון בלילה. פחדתי שמשהו במוצר שפיתחנו לא יעבוד בגלל שלא בדקתי את החומר כמו שצריך, או כי אני לא יודעת משהו ממש בסיסי. פחדתי שאני גורמת להם לבזבז זמן וכסף (למשל על עריכת הפטנט ועל סרטונים למשקיעים). גם את מה שביקשו ממני לעשות לא הצלחתי: להתקשר לבתי חולים כאן ולברר דברים עם הרכש שלהם, לברר אם יש רופאים חוקרים שרוצים לשתף איתנו פעולה. קפאתי. הייתי בסוף ההריון ולא התאים לי כל הלחץ הזה אז אמרתי להם שאני לא ממשיכה לקחת חלק פעיל ושאני סומכת עליהם שיתגמלו אותי בהגינות אם וכאשר יהיו רווחים. תוך חודש נמצאו משקיעים ונסגר חוזה עם משקיע שקנה שליש מהחברה תמורת מיליון דולר. אבל הקיפאון הזה וחוסר הביטחון מלווים אותי ומעכירים את השמחה שלי בשביל אחי. אני לא יודעת בדיוק למה קפאתי. אולי אני פשוט לא מספיק חצופה ונועזת כדי להרגיש בנוח בסטארט אפ. ואולי דוקא אני מאד רוצה את זה ומתאימה לזה ונבהלתי להצליח? לשנות?

בצהוב כתוב "במאבק בינך לבין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד" אבל זה גם להיפך!

[דו_כיפת*]

יקרה,
אוהבת את הבלוג שלך
ממש מהאות הראשונה
אפילו מהשם @}

משום מה, בכל שורה כמעט שאני קוראת, כמו נלחץ לי כפתור "גמאני גמאני גמאני"
למען הכנות, אני יודעת, שכפתורים כאלו לא מגייסים הקשבה נקיה, כמו שאת אולי רוצה ומקווה למצוא כאן
אבל הם כן יכולים לפתוח פתח להזדהות עמוקה.

עוד משום מה, שאני במוד קצת פחות משתף, כרגע
וגם... הכאוס שאני חווה בזוגיות מהמעמם במקצת את הענין המקצועי, ולא בקטע טוב...

בקיצור, רגע לפני שאני צוללת פה בקפיצת ראש ומוציאה את הקישקעס שלי על היררכיה, מקצועיות ושאר ירקות, אני אמתין לאות.

תחשבי האם זה מתאים לך פה/ מתחבר לצורך שלך, ותני קריאת כיוון.

למען הסר ספק, בכל מקרה, ממשיכה לקרוא פה בשקיקה כל אות

[מומינאמא*]

מצטרפת. קוראת כל מילה. איתך, מקשיבה.

[תמרוש_רוש]

אח, איך שהרמת לי פה להנחתה, תענוג.

השבוע מתחיל, אכתוב כשאתפנה. @}

[געש*]

איך את מוצאת את ההקשבה הזאת אצלך? מנסה למצוא אותה בתוכי ומגלה הרבה נסיונות התחמקות (מליוני סרטונים ביוטיוב שאני חייבת לראות, דפים על הנקה ומנשאים בבאופן, ניקיונות, בישולים, קניות, כל דבר שהוא לא פשוט רגע להקשיב)_

באותו זמן, הייתי צריכה הקשבה מבחוץ.
ומצאתי אותה בסוף רק בתשלום, אצל מישהי שהכרתי מפה וידעתי שיש לה את ה' שאני צריכה.
אז מצד אחד זה מבאס, שאף אחד סביבי לא יכל להיות במקום הזה בשבילי, אם מחוסר מיומנות, או אג'נדה משלהם לגבי מה טוב בשבילי או מעורבות רגשית גבוהה מדי ומערבולות פנימיות משלהם.
מצד שני, זה היה ממש ממש אפקטיבי.
עם הזמן למדתי גם איך להקשיב לעצמי (את זה לדעתי לא עושים תחת אש. כשאת כבר במצב שמאוד צריך את זה, את לא ממש פנויה להתחיל ללמוד מיומנות חדשה) וגם איך לדייק את הבקשות שלי להקשבה מהסביבה. ועדיין לפעמים צריך פשוט להיתמך מבחוץ, וגם זה בסדר.

[געש*]

צריך להיות "שיש לה את מה שאני צריכה"

[כשאת_נהר*]

_נלחץ לי כפתור "גמאני גמאני גמאני"
רגע לפני שאני צוללת פה בקפיצת ראש ומוציאה את הקישקעס שלי_

דו כיפת, זה מרגש אותי לחוש את הקרבה שבהזדהות ומסקרן אותי מאד לקרוא אותך ולחקור איתך יחד. אני מצטערת על הסערות שאת חווה בזוגיות עכשיו ומבינה שזה לוקח הרבה אנרגיות . את מוזמנת רשמית להוציא כמה קישקעס שאת רוצה, ובכלל אני מזמינה אתכן (גם אתן: געש, מומינאמא, יעלי, נחמה, אי ננה ותמרוש רוש) לכתוב מה שתרצו, לשאול מה שרוצות, משהו כמו שיחה עם חברות טובות במסעדה שווה, שמותר להתפרץ לדברים, לצחוק, לבכות ולהתענג ביחד. זה מה שבא לי כאן. חגיגה של קישקעס!

ומצאתי אותה בסוף רק בתשלום
אני כבר הרבה זמן חושבת שאני רוצה למצוא שוב מטפלת, אחרי שנפרדתי מהקודמת בסוף תהליך טוב אבל בהרגשה קצת חמוצה. קשה לי עם המחשבה לעשות את זה בסקייפ אבל גם באנגלית או גרמנית לא מרגיש לי הגיוני, אז אני קצת תקועה.

השבוע מתחיל, אכתוב כשאתפנה
יש! ממתינה בסבלנות

מצטרפת. קוראת כל מילה. איתך, מקשיבה
תודה

[כשאת_נהר*]

משהו התבחבש לי עם הציטוטים, לא נורא...

[יולי_קו]

אני מתפרצת להגיד שפתחת כאן מקום נהדר.
כתבת שלא יכולת לתפקד בסטרטאפ ושאת מרגישה אשמה ואולי גם כישלון באופן כלשהו. רציתי לשתף שאני בהריונות לא יכולתי לפעול החוצה, כי היתה המון יצירה פנימה (נו, יצרתי בני אדם ). אולי זה יכול להתחבר לך.

[דו_כיפת*]

מסתערת לי פה בכיף על שפיכת קישקעס...
אהבתי את המסעדה, רק שתיפתח כבר
מסננת - אאוט, וינטלציה - אין
לכי על זה, דוכי, ממילא לא נראה מסעדה מבפנים בעתיד הניראה לעין...

[דו_כיפת*]

• היום בבוקר דיברתי עם חברה וזה היה מרווה כמו כוס מים קרים באמצע המדבר. הבעיה עם כוס מים קרים היא שהיא לא חבית..._

וואי, כמה שאני מזדהה
ואת יודעת מה? ואף על פי כן.
כמ שאפשר. מתי שאפשר.
שולחת ווטסאפ לחברת ילדות, מקסימום תצא מזה שיחת זכרונות מצחיקה.
ומתקשרת שוב להיא שהיה כיף לדבר איתה
זה לא בשביל חברה לחיים ממש, רק בשביל שיעשה לי טוב על הלב, לעכשיו.

את יודעת? אם את צמאה במדבר ומוצאת כוס מים, אפשר לקונן שלא נמצאה החבית. אבל אפשר, גם, לרגע לעצור, ופשוט לגמוע ממנה, לרוויה...

• __ועכשיו הקורונה עושה לי וידוא הריגה ואני בבית, עם תינוקת קטנה שגדלה בקצב מסחרר

גמאני. ילדתי בקורונה. והרגשתי... שנתקעתי.
כל העזרה ששיריינתי מראש התבררה כלא רלוונטית. הרגשתי כלואה. תקועה באל כורחי בסיטואציה שלא הזמנתי לעצמי.
ו...לא יכולתי. לא יכולתי לצאת משם לבד. הרגשתי שהבדידות והאחריות פשוט סוגרות עליו.

אישה יקרה מבאופן היתה לי אוזניים מקשיבות ולב אוהב. יום אחד היא פשוט הגיעה אלי הביתה והכינה פה ארוחת בוקר לשתינו. משהו הלב שלי נפתח. נזכרתי. איך זה לאהוב ולצחוק ולשבת בנחת על הספה, וסתם שיש מי שרגע מחזיק את התינוקת ואני הולכת לשירותים בנחת...
ומאותו היום, פשוט יצאתי מזה.
קבוצת אימהות במתנס, הליכה בערב עם שכנה, פגישה עם חברה והילדה. לאט אבל בטוח החזרתי את השליטה על החיים והזמן לידים שלי, במקום ההרגשה שהן מסטיק לעוס שנמתח בלי סוף...

לאחרונה, לרגעים, אני מוצאת את עצמי שןב נופלת לבורות האלו.
מרשה לעצמי להשתבלל בכיף איזה זמן מה, ואז מפעילה רצונית את השריר של "מספיק, בוא נעשה משהו טוב עם החיים האלו"

לא בטוחה אם אני מצליחה להסביר
אבל הקורונה וואחד תקעה את החיים
כי התייחסנו אליה כמו גל שיעבור
עד שבינתיים שחיכינו לה עפה לה חצי שנה מהחיים שלי, אבל דרמטי יותר: חצי שנה מהחיים של הפיצקית. חצי שנה שהיא לא קיבלה בה עיסוי, בקושי יצרנו איזה בונדיג בסיסי. ענן הקורונה ריחף מעל היחסים ביננו.
לא עוד.
הינני כאן. למסע, להורות, לנוכחות
עדיין קשה, אבל אני משתדלת...

• משהו במעבר הזה לאמהות שלף אותי מהמצב הקודם בו הייתי בצורה שלא ציפיתי לה. _

וואיי, מזדהה עד כאב, עד העצמות החשופות, שבבקעת החלומות שנטלה מהם רוח חיים.

עם כל ההכנה, והצפיה, והתקווה, וההיכרות... החיים הם בדרך שלהם, מה שהם. ויש מה לעשות עם זה. אבל קודם כל, באהבה ובשמחה @} @} @}

[דו_כיפת*]

• __אפשר להגיד שהתגלגלתי להיות רופאה

גם אני התגלגלתי למקצוע שלי. ממש. ברמה שלא הבנתי, כמעט מילולית, את המשמעות של החוג שנרשמתי אליו, וכשהבנתי - כבר היה ניראה לי מאוחר לוותר על הקורסים שצברתי בינתיים ו... גם על היוקרה

אני אומר <בצניעות p-: > שאני טובה במה שאני עושה, וגם נהנית <לפעמים> מהמשימות שצריכה לבצע וגם מהתוצאות שלהן
אבל...
טוב, ובכן. יש אבל. גדול.

אנסה לפרוט אותו לפרוטות:

• יש בארגון אנשים שאני לא מתחברת לסדר העדיפות שלהם, בלשון המעטה...

יודעות מה? זה אינטרנט פה ואני סמי אנונימית, אבל אני באמת לא סובלת את תרבות ה'היררכיה אני פה הבוסית ואני אחליט מה לעשות'. אני לא מתנהלת כך אם הכפופים לי ושונאת איך שהבוסית שלי משתמשת בזה כדי לכופף אותי p-:

• יש דברים שאני כל כך יותר טובה בהם, שניראה לי לרגעים, שהיה לי ממש צורך לוודא שאני לא ממש ממש הולכת להינות מהחיים האלו, כשבחרתי מקצוע...

• ניסיתי לשנות כיוון. לפני כשנתיים חתכתי ימינה לכיוון שהיה ניראה אז יותר נכון לי. במהלך החלד ניסיתי עוד צעד אחד, ורגע לפני שחתמתי, לקחתי צעד אחורנית.

קורונה, מיתון עולמי, הרגשתי שנכון יותר להשאיר את העבודה כעוגן יציב ולהתמסר אלי ולביתי.
אני חושבת שזו היתה בחירה נכונה
אבל עדיין, כשאני צריכה לקום בבוקר, ולעשות, שוב, את אותו התפקיד "המקצועי" לרגעים עולה בי תחושת בחילה. ממש פיזית.

[דו_כיפת*]

• סתם אהבתי לקרוא וללמוד שפות ומסתבר שכדי להפציץ בפסיכומטרי לא צריך הרבה יותר מזה. אז פתאום יש לי ציון וואו _
• כל שנה שסיימתי אמא שלי אמרה לי שהיא מופתעת... באמת שהיא אמא מפרגנת אבל היא כנראה ראתה אותי היטב והבינה שהלב שלי לא בדיוק שם. או שיציבות זה לא הצד החזק שלי _

תקשיבי, בעיניי, זה הולך ביחד.

כן, אמא שלי מפרגנת, עאלק. אבל זה היה ניראה לה ש"משום מה" הצלחתי.
ואי, אני לא מאמינה לעצמי אבל כותבת ממש עם דמעות בעיניים. תקשיבי לי טוב, אני מזכירה לעצמי, אין דבר כזה.
אף אחד לא קוטף ציוני צמרת בטעות, או הערכה מקיר לקיר מחוסר יכולת וכישרון.

זה יכול, אולי, לקרות באופן חד פעמי. אבל החזרתיות, הסידרתיות, מעידות... על משהו שיש בך. יו ניים איט. יכולת שקיבלת והוזמנת לעשות איתה טוב בעולם הזה.

אם את רופאה, אז אני רק אניח את זה כאן: מסתבר שיש לך יכולות יותר משל יתר האוכלוסיה. אם וכיצד תירצי להביא אותם לידי ביטוי - זו באמת הבחירה שלך.
יחד עם זאת, אני בהחלט חושבת שכדאי, לעצור רגע, להתבונן, להכיר ביכולת הזו, ולהודות שקיבלת אותה.

ואם עולה התנגדות?
אם בעת שאת אומרת לעצמך, בשקט, בלב: "וואלה, אני מוכשרת" עולים מנגד אלף קולות, שזועקים לך: "את לא, את לא, את לא"
מה אז?

אפשר לרגע לעצור, להקשיב, ואז להניח אותם בצד ולהזכיר להם שהם לא את, הם לא חלק ממך, מישהי השמיע אותם באזנייך ובנפשך, אבל הם לא נכונים מבחינתך

-

[דו_כיפת*]

בקריאה שניה אני נשמעת באזני עצמי מטיפה משהו.
למען הסר ספק, רק על עצמי לספר ידעתי, ואני פשוט מערבבת מהירהורי לבבי ומהשיעורים שאני מזמינה את עצמי ללמוד

[יולי_קו]

כותבת באופן כללי:

אני חושבת שכמו בסיפורים שכתובים ממש טוב אנחנו דמויות עגולות, ובמהלך סיפור חיינו אנחנו מתפתחות. הרבה פעמים בזכות התהליך שעוברות בעבודה ובזכות היחסים עם הקרובים לנו. אז זה שבחרתי פעם מקצוע, זה לא אומר שבהכרח אעבוד בו כל חיי. ולרוב גם בתוך התחום יש אפשרות להתפתח לכיוונים שונים. ההורות עצמה מאתגרת ודי מכריחה לצמוח.

אוי, מאוחר, צונחת למטה. לילה טוב!

[כשאת_נהר*]

לכי על זה, דוכי, ממילא לא נראה מסעדה מבפנים בעתיד הניראה לעין
אני מזמינה דג שלם, קריספי כזה עם מלא לימון וסלט ירוק בצד (כבר שנים לא אוכלת חיות אבל חיות מדומינות לא סובלות...)
דוכיפת, כמה טוב שאת כאן. ותודה על הכתיבה שלך.

_ואת יודעת מה? ואף על פי כן.
כמ שאפשר. מתי שאפשר._
לגמרי. פעם חשבתי שהדרך שלי לעשות דברים היא "פעם אחת טוב", לא חצי ולא מהוסס. עכשיו המוטו שלי הופך להיות "יותר טוב מכלום". אם זה להתחיל שיעור יוגה ביוטיוב כי הקטנה בדיוק נרדמה, וגם אם היא תתעורר עוד רבע שעה, זה יותר טוב מכלום. או להתחיל לבשל ארוחה מושקעת ולא לדעת אם אצטרך לאלתר את הסוף שלה. או לפגוש חברה שגרה קרוב, פשוט כי היא גרה קרוב! וזה יותר טוב מכלום. לא בקטע של להעביר את הזמן אבל כדי לעשות דברים קטנים שמשמחים אותי ומאווררים אותי. עכשיו למשל אני כותבת עם תינוקת ישנה על הידיים. ברור שלא אספיק לשלות את כל הפנינים שפיזרתן לי כאן בנדיבות, אבל אתחיל.

ענן הקורונה ריחף מעל היחסים ביננו
ואו. כואב. אני חושבת שאצלנו זה יותר כמו בועה. בתוך הבית אין קורונה אבל כל מה שמחוצה לו נהיה רחוק פי אלף. וזה שהמשפחה שלי עוד לא פגשה את הבת שלי, וזה שילדתי ולא חיברתי את אמא שלי אחר כך, זה גורם לבועה שלנו להכיל הרבה עצב לפעמים.

יש דברים שאני כל כך יותר טובה בהם, שניראה לי לרגעים, שהיה לי ממש צורך לוודא שאני לא ממש ממש הולכת להינות מהחיים האלו, כשבחרתי מקצוע...
גדול! גם אני!

לרגעים עולה בי תחושת בחילה. ממש פיזית.
אוקי. אני אגיד משהו אבל אל תחשבו שאני אובדנית, כי אני באמת לא. אבל בחודשים האחרונים שלי בעבודה לעתים קרובות קיויתי שבדרך יקרה לי משהו רע שימנע ממני להגיע.


אם בעת שאת אומרת לעצמך, בשקט, בלב: "וואלה, אני מוכשרת" עולים מנגד אלף קולות, שזועקים לך: "את לא, את לא, את לא"
את לא מטיפה, וזו נקודה מאד חשובה שגרמה לי לחשוב. נזכרתי במשהו שקרה לי לפני שנה וחצי בערך. כשסיימתי את העבודה בבית החולים הקודם, התייעצות עם אחד הבכירים המנוסים לגבי המשך ההכשרה שלי. הוא אמר לי, תשמעי, יש לך בעיה. את יכולה לעשות הכל, מה שאת רוצה. (הוא חשב אגב שלא מתאים לי להיות רופאה כי זה לא מספיק מעניין, וחשבתי שהוא ממש מגזים).
זה כל כך הפתיע אותי שהוא חושב שאני מוכשרת, שהוא רואה אותי מבעד למבטא, לשגיאות השפה, לזרות. רואה ומעריך. והבנתי שהבאתי את עצמי איתי גם אם שכחתי לגמרי שככה רואים אותי.
ועוד תובנה בנושא: לא להכיר בזה מאפשר לי להשאר קטנה, לא בוגרת, לא להחליט לעשות עם זה משהו.
אז כן. אני מוכשרת. הרבה דברים באים לי בקלות ואני אוהבת לעשות דברים מגוונים. אני יכולה כנראה באמת לבחור מה שאני רוצה (טוב נו, כנראה שרקדנית כבר לא אהיה אבל המבחר בכל זאת גדול).
אמאלה.

שולחת ואמשיך כשאגיע למחשב בערב

[תמרוש_רוש]

עכשיו המוטו שלי הופך להיות "יותר טוב מכלום".
במקרה או שלא, זה בדיוק המוטו של פליי ליידי. ומוטו טוב לחיים בכלל, במיוחד כשילדים נכנסים לתמונה.
פירור פה, םירור שם, עבודה באינטרוולים של עשר דקות, כל פעם קצת, כי לכל יום יש מחר.


אל תחשבו שאני אובדנית, כי אני באמת לא. אבל בחודשים האחרונים שלי בעבודה לעתים קרובות קיויתי שבדרך יקרה לי משהו רע שימנע ממני להגיע.
מוכר
זה ממש לא סימן שאת אובדנית. זה סימן חזק שלא היה לך טוב שם, ושחיפשת וייחלת למצוא דרך החוצה.
עכשיו את בחוץ ויש לך זמן. לגדול, לחשוב, לתהות, להתבשל.

הוא חשב אגב שלא מתאים לי להיות רופאה כי זה לא מספיק מעניין, וחשבתי שהוא ממש מגזים
כן, לפעמים אני חושבת שאנחנו עושים מרפואה קצת יותר ממה שהיא באמת
מדי פעם אני שומעת דברים ברוח דומה מרופאים אחרים.
חברה שלי לשעבר, רופאת טיפול נמרץ ילדים, טוענת בתוקף שהעבודה שלה הרבה יותר קלה ופשוטה משלי. "כל מה שאני צריכה לעשות זה לגרום להם לנשום" היא אומרת "אבל את צריכה להתמודד עם ההתנהגויות שלהם! שלא לדבר על לעבוד עם ההורים".
ורופאת משפחה אחת שטענה בתוקף שהעבודה שלה קלה ופשוטה. "90% ממי שבא אלי יחלים ויהיה בסדר כך או אחרת. אז כל מה שאני צריכה לעשות זה לזהות את העשרה אחוז הבעייתיים, ולהפנות אותם למומחה המתאים".

זה כל כך הפתיע אותי שהוא חושב שאני מוכשרת, שהוא רואה אותי מבעד למבטא, לשגיאות השפה, לזרות. רואה ומעריך.
את מקסימה.
ואני מזדהה.

ועדיין מחכה שתגיעי סופסוף למחשב הערב

[כשאת_נהר*]

ועדיין מחכה שתגיעי סופסוף למחשב הערב
D-: הגעתי... אפילו שלא ערב

יולי קו, כיף שבאת, ומאד התחברתי למה שכתבת. למרות שבאיזו פינה אני מרגישה שההריון וההורות הם תירוץ למשהו שהתבשל כבר הרבה זמן

[כשאת_נהר*]

את הדברים הכי חכמים שלי אני כותבת כשאני לא יכולה לכתוב, בראש שלי, מדברת עם הקולות המדומיינים שלכן (לכל אחת מכן יש קול!). אבל היום כל מה שרציתי לכתוב בימים שלא הגעתי לזה ממש לא זמין לי.

בימים האחרונים הגעתי לקצה שלי. מעבר לזה שהייתי מאד שמחה אם מישהי יכולה להגיד איפה מעבירים את התינוקת לשעון חורף, פשוט לא הקשבתי לעצמי. עשיתי ספורט כל יום, גם כשהייתי מאד עייפה וזה היה הזמן היחיד לנוח. קיצצתי באוכל כדי לרזות כבר ולא הקשבתי לרעב. אתמול אהובתי חזרה הביתה באיחור של חצי שעה והרגשתי שאני מתפרקת: כואבת לי הרגל, מתחילה לי דלקת בשד, לא אכלתי מאז הבוקר ואני מתחילה לכעוס... אז אהובתי המקסימה, במקום להגיד לי שאני עושה סתם עניין מחצי שעה, לקחה אותה מיד על הידיים, הושיבה אותי לאכול. אחרי שהרדמתי את הקטנה היא באה אלי לספה (כשאני עדיין זועפת וממומרמרת, כן?) עם גיגית מים חמים וציוותה עליי להשרות את כפות הרגליים (כבר לא הצלחתי להתמרמר אחרי זה). אחר כך היא עשתה לי מסאז' ברגליים ושלחה אותי בשמונה למיטה. היום קיבלתי יום חופש חוץ מהנקה וכירבול והיא פשוט עושה הכל. אני כותבת את זה כדי להוקיר את המזל הטוב שיש לי ולהניח לעצמי לשקוע בחופש הזה ובפנאי שנחתו עליי אחרי 4 חודשים של מוכנות תמידית לפעולה. אכלתי היום בכמויות, מילאתי מחסני אנרגיה. התחרדנתי על השטיח בשמש בלי שום כוונה לצאת אליה כדי להפגש פנים אל פנים, עשיתי כמה דברים שדחיתי כבר מיליון שנה וכל פעם הציקו לי לפני השינה. אז אני מרשה לעצמי רגע להיות לגמרי לגמרי בהווה והיום לא לחשוב על מה אהיה כשאהיה גדולה. אולי מכאן באמת מתחילים.

[דו_כיפת*]

נשיקות, אהובה.
מיד אחרי הלידה הטיפול בפיצקית אינטנסיבי מאוד.
עכשיו, הוא עדיין אינסיבי, אך מאפשר לקחת טיפ-טיפה ספייס.
לא רוצה להביא אנרגיות של קינאה למקום המהמם הזה, אבל ההוקרה לזוגית בהחלט במקומה.

אני לא אשכח את הערב ההוא, שאחותי אמרה לי: כנסי להתקלח, אני אהיה פה עם הקטנה.
זו היתה ה מקלחת של חיי. סירייסלי.
ההרגשה הזו, שיש מי שיהיה עם הקטנה, ואני יכולה להיות רגע... עם עצמי.

והמרגיעון: קחו אויר - זה בחינם!
נישמע שהוא לא היה אמא מעולם!!!!

[יולי_קו]

אוי, יקרה, רק לא דיאטת הרזיה!
תני להנקה לעזור לך לאזן את הגוף. ממילא השרירים והשומן מתפרשים בגוף אחרת אחרי הלידה.
אם נשמעתי נוזפת אז בכלל לא. כואב לי על מניקה רעבה.

[תמרוש_רוש]

כואב לי על מניקה רעבה.
ועייפה גם.
צריך לנוח, צריך לאכול. זה קודם כל. פעילות גופנית שבאה במקום שינה ואכילה פוגעת בגוף.
(ובנפש, גם)

הייתי מאד שמחה אם מישהי יכולה להגיד איפה מעבירים את התינוקת לשעון חורף
חודש, וזה מסתדר :-\

ועכשיו לפוסט הקודם שלך על הסטארט-אפ:

בהתחלה פרחתי. היה לי פשוט תענוג לחשוב על פתרון לבעיה, לדבר עליו ולפתח אותו ביחד עם אנשים שכיף לדבר איתם, לחזור לספרים כדי לברר פרטים טכניים או פיזיולוגיים, הלוך ושוב בין למידה והמצאה. ברגע שזה נהיה אמיתי חטפתי לחץ נוראי. ממש ברמה שלא הצלחתי לישון בלילה.
אווייייייייי, כל כך הזדהיתי.
הייתי בצומת דרכים דומה לפני שלוש-ארבע שנים.
פיתחתי רעיון לשיפור מצב ההנקה בארצנו, ברמה שאפתנית של תכנית התערבות-בקהילה לאומית, עם שת"פים עם רופאי משפחה ואחיות טיפת חלב, עם הרבה רציונל והרבה evidence, משהו יוצא מן הכלל.
ואז ניגשתי למנכ"לית של הלה-לצ'ה המקומית, וביקשתי ראיון, להציג ולהסביר את המתודה.
היא אמרה כן
ואז, כמו שכתבת, נכנסתי ללחץ אטומי, חרדה שלא חוויתי כמוה. בחווייה שלי, לעמוד מול מנהלות בכירות ולהגיד להן (בעדינות, במשתמע) מה הן עושות לא-מספיק-טוב ואיך אפשר לשפר את העשייה, היה מחריד.
זה הרגיש לי כמו לעבור משהו בין השפלה פומבית להוצאה פומבית להורג. לא פחות.
(אני מגחכת. בדיעבד של ארבע שנים, אחרי שגיליתי את המקור לרגע הזה וטיהרתי אותו מתחילה ועד סוף, אני יודעת שזה היה לחלוטין גם וגם. גם השפלה, גם וידוא הריגה).

אני לא יודעת בדיוק למה קפאתי.
אני כן יודעת למה.
קפיאה, על פי תיאריית הפוליוואגוס, היא תגובה פיזיולוגית לסכנת חיים, או למצב שנתפס כמסכן חיים:
https://www.youtube.com/watch?v=8tz146HQotY
(יש גם סרטונים קצרים יותר. חפשי ותמצאי)
עכשיו, ברור שלא היית באמת בסכנת חיים בגלל הסטארט-אפ
לא משנה. משהו בזה, בסיכון שבזה, בהעזה או בחשיפה או בלקיחת האחריות, איים עלייך ברמה עמוקה מאוד.
והגוף שלך הגיב כדי להגן עלייך.
וזה בסדר (()) זה קורה הרבה. המון.

<אצלי? אני בכל זאת המשכתי ביוזמה, והגעתי לפגישה, והעברתי את המצגת שלי כמו גדולה.
אבל לא בגלל שאני כזאת חכמה ונאדרת. ממש לא. זה התאפשר בגלל שני דברים חיצוניים:
א. היתה לי חברה מאגודת המיניקות, שהיתה גם המדריכה שלי והכשירה אותי כמדריכת הנקה. היא שמעה את הרעיון הראשוני ותמכה ודחפה אותי לקחת אותו הלאה. זה היה מכריע בשבילי לקבל אישרור מאשה מנוסה, שאני בכיוון הנכון.
ב. היתה לי אשת תמיכה רגשית, (במקרה היא היתה spiritual director אבל זה היה יכול להיות כל יועץ / מטפל טוב). הלכתי אליה בדיוק כשהתחלתי להתפרק, והיא עודדה אותי, עזרה לי להתקרקע, לפתח אסטרטגיית התמודדות לפחד הזה ולהמשיך לעשות את מה שרציתי לעשות.

ככה זה. בלעדיהן לא הייתי מסוגלת. בטח הייתי מושכת את היוזמה ומבטלת את הפגישה. ואחר כך, אולי מצליחה לנחם את עצמי ש"זה לא כזה חשוב", ואולי נסחבת שנים עם הרגשה מאוד רעה

אבל מה אני רוצה להגיד לך: אף פעם לא מאוחר מדי להרגיש טוב
קודם כל, אמפתיה לעצמך, למי שהיית, וכבוד והכרה לאתגר שלקחת על עצמך ושהפגיש אותך עם המוות פנים אל פנים.
אחר כך - נראה @}

[כשאת_נהר*]

אהובות, תודה לכן! ממש מרגישה את התמיכה שלכן והדאגה לשלומי. אני אוכלת היטב ובריא בימים האחרונים, מנסה לשמור על הרגל כדי שתוכל להתאושש (נראה לי שזו דלקת בפאציה של כף הרגל), וישנה כמה שאני יכולה. כמעט מיד התחלתי להרגיש טוב יותר וגם רפלקס שחרור החלב, שהיה בזמן האחרון איטי מאד, חזר לעצמו... פשוט לא הזנתי את עצמי מספיק וזה השפיע על הכל. השד גם פחות כואב ונראה לי שהדלקת נסוגה.

זה הרגיש לי כמו לעבור משהו בין השפלה פומבית להוצאה פומבית להורג. לא פחות.
בדיוק! ואם זה לא מספיק, היום אחי הזמין אותי לראיון עם מפיקי סדרת טלוויזיה שרוצים לכלול אותנו (את ההמצאה וממציאיה) בפרק שלהם. יותר פומבי מזה? מצד שני אם לא אשתתף ארגיש עוד יותר קטנה ומעפנה.

[כשאת_נהר*]

אז אני מרשה לעצמי רגע להיות לגמרי לגמרי בהווה והיום לא לחשוב על מה אהיה כשאהיה גדולה. אולי מכאן באמת מתחילים
דוקא המשפט הזה שכתבתי בהיעדר השראה מסתובב איתי ביומיים האחרונים. אולי אני באמת ניגשת לזה מהכיוון הלא נכון. אני קופצת כל הזמן בין העבר לעתיד, מנסה להשליך מהאחד לשני, משוכנעת שאם רק אבין את העבר כראוי אוכל לבחור נכון לעתיד. אבל אולי התשובות טמונות בהווה? דוקא בתחושה שהכל לא ברור. אולי אם אביט בערפל הזה מספיק זמן העיניים יתרגלו והצורות יתחילו להתגלות? אולי שווה להשקיע רגע ולהקשיב לזו שממש עכשיו כאן, עם המשקל העודף, עם האופק בגובה העיניים של תינוקת, עם התמהיל המוזר של חוסר ביטחון וידיעה עמוקה ופראית. ננסה להקשיב, נראה אם אני בכלל דוברת את שפת ההווה.

[דו_כיפת*]

@}
רק לגבי שעון החורף: לי עוזר להזכיר לעצמי שהעובדה שכללים בירוקרטיים הזיזו את השעון, לא צריכה לגרום לי להר של רחמים עצמיים כשאני קמה ב6.
אז מה?
כשקמתי ב7 הכל היה טוב?
אז יאללהה, שעון אחד שנשאר על השעה הבלתי מעודכנת מספיק כדי להפסיק את הסבל ברמת הרחמים העצמיים.

הצעד השני הוא להקדים את השינה, חד משמעית.
אי אפשר ללכת לישון מאוחר, להתעורר בלילה להנקות, לקום בבוקר מוקדם, וגם לתפקד.
זו שמיכה קצרה מידי.
וכשעייפים, או רעבים, החיים באמת ניראים פתאום הרבה-הרבה יותר קשים

[כשאת_נהר*]

חחח דוכי D-: גם כשקמתי ב5 ריחמתי על עצמי אבל 4 זה כבר משהו אחר... אבל יש מגמת שיפור אז אני בטוחה שכמו שתמרוש אמרה, עוד חודש זה מאחורינו

[דו_כיפת*]

ואי, ארבע זה בהחלט קשוח!
אבל עדיין קל יותר אם הולכים לישון ב-8 בערב ככה...


מה שלי הכי קשה עם ההשכמה של הצאצאית, שאין לי כמה רגעים לעצמי לפני שהיום מתחיל...
היום לקחתי לי כמה כאלו, והן התעוררו אחרי
זה היה ממלא, ושווה כל דקה (אפילו יותר משינה P-: ...

[כשאת_נהר*]

קראתי פה הרבה באתר בזמן האחרון (משהו לקרוא בשקט עם גורה ישנה עלי או במנשא). גיליתי שאני כל כך לא מקורית שזה ממש מדהים. הייתי יכולה בקלות לכתוב בעצמי חלק ניכר מהבלוגים וגם לגלם כמה כותבות בדף אמהות וקריירה... אז זה בעצם שלב בחיים, אחרי לידה, שבו שאלות מתעוררות או מתחדשות. זה מוסיף לי אינפורמציה כדי להחליט? לא בטוחה. בסופו של דבר כל אחד לומד ללכת בעצמו, גם אם כולם עושים את זה בחלון זמן דומה. ולאן הולכים, זה כבר בכלל סיפור אחר...
נגע בי משהו שצילי כתבה, שהיא שאלה את עצמה בכל רגע נתון מה ישמח אותה יותר עכשיו, ועם זה הלכה. לא לפי חישובים של על מה אתחרט אחר כך או מה אני רוצה לטווח הארוך. זו שאלה הרבה יותר קשה ממה שנדמה ברגע הראשון.

[תמרוש_רוש]

גם כשקמתי ב5 ריחמתי על עצמי אבל 4 זה כבר משהו אחר
מחזקת את דבריה של דוכיפת:
אם תשכבי לישון ב- 9, או אפילו תיכנסי למיטה בשמונה וחצי, ארבעה-חמישה ימים בשבוע, לקום בארבע לא ייראה לך כזה עונש


היום אחי הזמין אותי לראיון עם מפיקי סדרת טלוויזיה שרוצים לכלול אותנו (את ההמצאה וממציאיה) בפרק שלהם. יותר פומבי מזה? מצד שני אם לא אשתתף ארגיש עוד יותר קטנה ומעפנה.
נו??
באמת. מה הדבר הכי גרוע שיקרה אם תלכי לשם?
לרצוח אותך הם כבר לא ירצחו. הוכחנו את זה (הגוף טוען שכן, ובמקרה הזה אנחנו יודעות שהוא מפספס את המציאות).
אז מה יקרה? תגמגמי קצת?
לכי לראיון, ותקחי אתך חתיכת פלסטלינה ללוש מתחת לשולחן. או בלוק ציור.



צילי כתבה, שהיא שאלה את עצמה בכל רגע נתון מה ישמח אותה יותר עכשיו, ועם זה הלכה. זו שאלה הרבה יותר קשה ממה שנדמה ברגע הראשון.
כן, זו שאלת עומק (())(())

[כשאת_נהר*]

יאללה נצלול לשאלת העומק, אני מאד אוהבת לצלול. הכי אני אוהבת לשחות בנהר בעיר שלנו, שהוא קריר ונראה קפוא גם כשהוא לא, ואז להסתכל למעלה, על פני המים מהצד של המים.

מה ישמח אותי? חשבתי על זה הרבה בחושך בהנקות... לא הצלחתי להגיע לתשובה ברורה. אז החלטתי לקחת השראה מ פליי ליידי (תודה תמרוש רוש, לא הכרתי קודם) ולהתחיל בקטן. ממש ממש קטן. התחלתי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות. לא משימות, אלא דברים שאני באמת רוצה, למרות שהם עשויים להיראות כמו משימות. יש שם למשל: לתקן את הכפתורים של האובראול האהוב עלי, להכין מתנה לאחיינית שלי. והחלטתי שכשאני מוצאת את עצמי לא יודעת מה אני רוצה, אבחר משהו מהרשימה ואעשה אותו.
וזה עובד! לא רק שאני עושה דברים שאני רוצה, אני חושבת שעיקר הגאוניות בדבר הזה (עפה על עצמי כאן חופשי D-: ) זה שאני לא מרגישה את התחושה הכבדה הזאת של "אני לא יודעת מה אני רוצה". סקרנית לראות לאן זה ייקח אותי.

מה שאני כן יודעת שישמח אותי:

• לעשות דברים אמיתיים (עם הידיים, לא מול מסך)
• לזוז הרבה
• להיות בחברת אנשים שאוהבים לדבר, שיודעים לתקשר, שרוצים לגדול ומתעסקים בהתפתחות והתחדשות (לא רק עצמית, אלא בכלל)

[כשאת_נהר*]

_אז מה יקרה? תגמגמי קצת?
לכי לראיון,_
השתתפתי בפגישת ההכנה, שהיתה די משעממת, אבל אני מתכוונת להשתתף. אני אהיה שם כי זה היה רעיון שלי ופיתוח שלנו ואני גם חלק מהסיפור, רופאה צעירה, יזמית לרגע ואמא טרייה. (שכנוע עצמי זה לא הצד החזק שלי אבל אני עובדת על זה)

[כשאת_נהר*]

https://youtu.be/nryrwfr9CsE

[דו_כיפת*]

ואיי, כמה הזדהות...
עד גובה פני המים, ממש.

התחלתי את התרגול הזה של "מה אני רוצה לעשות" בימי ההתמחות ה(לא כל כך) עליזים.
הייתי מרפרפת בין לימודים, התמחות, מבחנים, וגם שיעורים פרטיים שהייתי מעבירה כדי להקל על העומס הכלכלי...
ראיתי את השעון סביב כל היממה, והשינה היתה שמורה אך ורק לשבת...
היו רגעים שהייתי גמורה.
זה הרגיש כאילו לא אראה את אור השמש לעולם...
ואני, הייתי ילדה של ציפורים, זה גמר אותי...

ואז, עליתי על משהו: גיליתי שאחרי כל בחינה יש נפילת סוכר רצינית, מין ריק. אפס אדרנלין. ואפס רעיונות.
בימים הללו, לא יכולתי לזכור מה אני רוצה לעשות.
אפילו לא שרציתי אי פעם.
פשוט הייתי נופלת לתוך שגרה עמומה כזו, עד למרותן לקראת הבחינה הבאה.

ואז, כשקלטתי את מעגל התסכול הזה, מהצד, המצאתי שיטה פנטסטית:
בימים העמוסים, הלחוצים, של טרום הבחינה, כל פעם שהיה עולה לי לראש משהו "הלוואי ויכולתי כעת ל..." הייתי רצה, ורושמת על המקרר...
הרשימה התארכה מיום ליום.
ואז! יום אחרי הבחינה! היתה לי רשימה!
פשוט הייתי מרפרפת ושולפת משהו כיף לכל יום, ומסמנת v.
כשהגעתי לטרום הבחינה הבאה היתה על המקרר רשימה ארוככההה עם הרבה סימונים חיוביים, שעזרה לי לזכור שבקצה המנהרה יש אור...

עוד מעט תמרוש רוש תבוא להסביר, אבל אני ממש בטוחה שזה פיזיולוגי:
בלחץ הבחינה הגוף מוצף אדרנלין שמתורגם לרצון לעשות.
אחרי הבחינה, המוח מפצה על המאמץ וכמו נאטם, ואז אין רצון, ואין זיכרון.

לכן אני ממש ממש בעד רשימה,
פיזית,
וממש לכתוב כל דבר שעולה, שמתחשק
בלי הסינון של: איך אני יכולה וכאלה...

כמה זכרונות נחמדים שעולים בי מהרשימות הללו:

• גלילי חצילים ממולאים (טון עבודה, יצא חביב, מסקנה: לא יקרה שוב. אבל הי! זה עדיין כיף שאי פעם פינקתי את עצמי בבילוי אחהצ שלם במילוי חצילים p-: )
• פיסול בעיסת נייר (יצא רימון מקסים ותפוח על הפנים שניראה משום מה יותר קלמנטינה לא בשלה)
• כמה מסלולי טיול בארצנו המהממת

כשאת נהר
עופי על עצמך, ממש
זו דרך מקסימה להינות מהדרך...

[מזמור_לילה*]

פליי ליידי היא גאונה.
בעיקר - כמו שהבנת בעצמך היטב - היא משחררת אותך מהפרפקציוניזם, כדי שתעופי על עצמך. פרק זמן קצר, בקטנה, כל פעם, משאיר טעם של עוד. הרבה יותר מלקחת על גבך איזה פרויקט ענק ולמצוא את עצמך מותשת ברבע הדרך, קבורה מתחת איזו ערימה.
והכי מעולה ולא ידעתי - FLY זה ראשי תיבות של
Finally Loving Yourself
אז עופי על עצמך חופשי, זה בבסיס השיטה (-:

[כשאת_נהר*]

ואו דוכי אני מבסוטה עלינו ששתינו המצאנו לנו את אותה השיטה!

אז עופי על עצמך חופשי, זה בבסיס השיטה
ברוכה הבאה מזמור! ותודה על ראשי התיבות שמזכירים את הבסיס החשוב

[כשאת_נהר*]

ימים עמוסים, שיניים שרוצות לצאת ושגרה שמשאירה אותי בסוף כל יום עם תחושת עמימות, גם אם היה יום נעים. לפחות חזרנו להתעורר בחמש בבוקר וזה ממש בבחינת להוציא את העז...

אני יוצאת הרבה החוצה עם הקטנה, עושות רונדלים עם המנשא ביער וליד הנהר, זה מחייה אותי.

הרבה אנשים מתחילים לשאול מתי אני חוזרת לעבוד, או מתי גורה נכנסת למסגרת. אתמול בשש בבוקר בשיחה מקרית עם הדוור מצאתי את עצמי מתביישת נורא שאני לא יודעת. הוא התפאר בקריירה של 40 שנה, יוצא החוצה עם העגלה של הדואר בכל מזג אויר, שמח.

אני לא רוצה לחזור. לא רוצה לא רוצה לא רוצה. מרגישה כאילו מישהו מכריח אותי לחזור לבית הספר ואני כבר צריכה למצוא תירוץ או לזייף מחלה. אני מנסה למצוא את הבגרות להגיד מה אני כן רוצה אבל אין לי כלום חוץ מטיולים ביער ועל הנהר, רק העכשיו מצליח להיות חי בשבילי.

[תמרוש_רוש]

אני לא רוצה לחזור. לא רוצה לא רוצה לא רוצה. מרגישה כאילו מישהו מכריח אותי לחזור לבית הספר ואני כבר צריכה למצוא תירוץ או לזייף מחלה. אני מנסה למצוא את הבגרות להגיד מה אני כן רוצה אבל אין לי כלום חוץ מטיולים ביער ועל הנהר, רק העכשיו מצליח להיות חי בשבילי.

טוב מאוד.
את נשמעת כמו האמא הכי נורמלית בעולם.
בת כמה הגורה?? תזכרי את זה. את אמא ואת עכשיו מקיימת חיים.
מה יכול להיות יותר חשוב ומשמעותי ומהפך-חיים מזה? מה יותר מזה דורש את הזמן שלו?
תזייפי תירוצים עד מחרתיים, זו הסיבה האמיתית

[תמרוש_רוש]

דוכיפתוש, ראיתי שהזמנת אותי לענות, אבל אני עכשיו בדיוק בסוף יום כזה כמו שתיארת, והמוח מחוק...
אצטרף לשיחה אחר כך.

(חוגגת כאן למען עצמי: שלחתי אימייל לפרופסור הלבבי. הא!!!!!!! ולכן אני מותשת)

[כשאת_נהר*]

בת כמה הגורה?? תזכרי את זה. את אמא ואת עכשיו מקיימת חיים.
4 וחצי חודשים... תודה על התזכורת! והמילים "מקיימת חיים" כל כך יפות ונותנות משמעות לזמן המרוח הזה.

חוגגת כאן למען עצמי: שלחתי אימייל לפרופסור הלבבי. הא!!!!!!!
מלכה! מרימות לך כוסי יין משובח (במסעדה כאן גם מניקות יכולות לשתות) ומקווה שתקבלי ממנו תשובה נלהבת בקרוב

[דו_כיפת*]

__רק העכשיו מצליח להיות חי בשבילי
זה בסדר.
את יודעת מה?
זה בסדר גמור.

יש איזה גריין כזה, של מה יותר ראוי להיקרא "חיים" מאשר לחיות את הרגע הזה, כפשוטו?

אני חושבת שהסטייט אוף מיינד הזה הוא סופר לגיטימי בגיל הזה של הילדה. תנשמי עמוק. התשובות תגאנה, בקצב שלהן
@}

[כשאת_נהר*]

התור לרופאת הילדים מתקרב ואזלו התירוצים לדחות את החיסונים של 4 חודשים. אני שונאת לחסן. מרגישה כמו אשה דתיה שעושה לבן שלה ברית מילה. כי הרפואה היא בסופו של דבר מדע, ומדע גם הוא סוג של אמונה. אני חושבת שזה אחד הדברים שקשים לי במקצוע הזה: השכנוע.

צריך כל כך הרבה אמון בבני אדם ואמונה בשיטה כדי להכאיב, לחתוך, להרדים, לדקור ולתת תרופות שתמיד יהיו להן תופעות לוואי, אמונה שזה לטובה. נכון, זה לא פשוט באוויר, מומצא ממוחו הקודח של מישהו. זה בסיס ידע ונסיון שעומד על שנים של מחקרים וניסויים קליניים. עדיין, העובדה היא שההמלצות עשויות להשתנות מחר בבוקר משחור ללבן. פעם היו בטוחים שאפנדציט חייבים חייבים דחוף לנתח ואין ברירה אחרת. היום יש מחקרים שמראים שטיפול אנטיביוטי יכול להספיק בחלק ניכר מהמקרים. ויותר מזה, שטיפול תומך (נוזלים ומשככי כאבים) דומה בתוצאותיו לטיפול האנטיביוטי. כמה צלקות עומדות בתור לשאול אם הן היו נחוצות, כמה אנשים שהרגישו בסכנת מוות. קשה לי עם חוסר הודאות הזה שמתחפש לדברי אלוהים חיים.
לכן לא הלכתי לכיוון של רפואת ילדים או אונקולוגיה, למרות ששניהם תחומים מעניינים. אני חושבת שכדי להכאיב לילדים או לתת רעל והקרנות לאנשים צריך רמת שכנוע גבוהה בהרבה מאשר לתפור חתכים ולטפל בהתקפי לב. רפואה דחופה זה קל מהבחינה הזו, אנשים מגיעים במאני טיים של הקושי וצריך לעזור להם עכשיו, כך שהכי טוב שיש זה הרבה יותר טוב מכלום. אבל השאלות כבדות ומכבידות תמיד, וזה שוחק. האם כך מרגיש אדם מאמין במשבר אמונה? או אולי תמיד?

אולי זה בכלל לא רלוונטי, ההתחבטויות שלי. אולי אני מנסה למצוא סיבות שיש להן מילים להחלטה שכבר גמלה בתוכי בדממה.

[תמרוש_רוש]

אוהבת אותך. עם ההתלבטויות והקושי והכל.
וגם... מזדהה. אם כי מכיוונים אחרים. כי אני איכשהו חיה עם ה חוסר הודאות הזה שמתחפש לדברי אלוהים חיים בשלום.
או בשלום יחסי

[כשאת_נהר*]

תודה תמרוש שימחת אותי כל כך בתגובה האוהבת

סקרנית לשמוע, אם את רוצה לספר, על ההזדהות ועל השלום היחסי שלך.

[תמרוש_רוש]

במסעדה כאן גם מניקות יכולות לשתות
מצחיק ונראה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם שותים אלכוהול, הכי טוב זה לשתות תוך כדי הנקה.
כי עד שהאלכוהול נכנס לדם היא כבר גמרה לינוק (נניח ) ואז יש לך שעתיים (נניח...) עד להנקה הבאה והאלכוהול מתפנה מהדם עד אז.

ארחיב אחר כך על החיים בשלום.
אבל איך הייתי רוצה להראות את הפוסט הזה לרופא שלי...

[כשאת_נהר*]

רב החיים יש לי חלומות מזעזעים. אלימות על גבול הקומיקס, מוות שלי ושל יקרים לי, שואה, זוועות בקיצור.
אבל פעם ב- יש לי חלום כזה שמרגיש אחרת, שמדבר איתי במקום לצרוח עלי, ואפילו אם הוא לא טוב הוא מעניין אותי ואני מקשיבה (את האחרים אני מעבירה בכל בוקר לסל המיחזור ומתעלמת מהם בהפגנתיות כשהם מתנקזים לחור במקלחת).

אז ככה:
אני צועדת במסלול הקבוע במעלה הנהר. שלא כמו במציאות הוא נהיה רחב יותר ויותר ככל שאני צועדת ואני מתפלאת על המרחב האדיר שנפרש בו. כל הזמן מלווה אותי התחושה שאני צריכה ללכת בכיוון השני אבל אסור לי להגיע למשהו שנמצא במורד הנהר. אני מחליטה להתחכם ולהגיע דרך המים ונכנסת לנהר. נעים לי במים והזרימה המהירה לוקחת אותי איתה בקלילות. תוך זמן קצר הנהר נהיה צר מאד ואני נחסמת על ידי סלעים גדולים שלא מאפשרים לי להמשיך לשחות.
הדרך הימית נחסמה.
אני יוצאת מהנהר ועולה בגדה התלולה, אבל היא מגודרת בתיל. אני מתחילה להילחץ ואז נזכרת שאני בעצם יכולה להיות גם חצופה וממציאנית, ואני שוברת את התייל כאילו היה חלון, ומגיעה לשביל צר על הגדה.
שם כבר יש זוג מוזר והחלום מתפזר שוב להיות לא ברור ואקראי. אבל רק כשסיפרתי אותו לבתזוג פתאום הרגשתי שיש לו הרבה משמעות (היא צחקה עלי שזה כל כך אובייס שזה אפילו לא מעניין לפרש).

ורק כשכתבתי כאן נזכרתי בניק שלי...

[כשאת_נהר*]

עוד משהו ששמתי לב אליו: זה החלום הראשון שלי מאז הלידה שאני לבד בו, לא נזכרת פתאום שהתינוקת לא איתי, לא מחפשת אותה, לא מגנה עליה, לא מזיקה לה, לא מתייחסת להיותי אמא.

[תמרוש_רוש]

בדיוק קראתי בדף אחר משהו שכתבתי פעם על חלומות. תיכף אראה לך...

[אי_ננה*]

כל פעם פותח כאן בדף, כותב, ואז זה נמחק
אז רק משאירה @}
ו-|L|

[כשאת_נהר*]

אי ננה, תודה
תמרוש רוש, סקרנית.

שיחה חשובה עם בת הזוג הערב. שתינו כרגע בצומת דרכים לגבי המשך הקריירה, ערך עצמי בראי המקצוע, בית מול חוץ וכו'.

אני חושבת שאם הייתי לבד בהתלבטויות היה לי יותר קל. יש לנו עכשיו פשוט המון חוסר יציבות. מה שעוד יותר בעייתי בעיני הוא שדוקא התינוקת שלנו הופכת לעוגן, מבחינת שגרה ומבחינת משמעות. וזה משקל כבד על תינוקת אחת רכה.

אני רוצה למצוא את הדרך לא להידחף מהר לאיזה גלגל הצלה בדמות משרה חדשה ויציבה שתחזיר אותנו לתלם, אלא להיבנות כאנשים שלמים ודינאמיים בתוך האמהות ומתוכה. לא על גביה. לראות מה צומח כשאנחנו מניחות לשלושתנו להתעניין במה שמעניין אותנו, לגדול בקצב שנכון לנו, להאמין שאנחנו ראויות בעולם בלי קשר לתארים ולהישגים שלנו.

איך מגיעים לשם מתוך הבצק היומיומי העמום הזה של חיתולים, מנשא, ארוחות, כביסות, נקיון, רביצה, הנקות, הרדמות- אין לי מושג. אולי אנחנו בשלב התפיחה? או שבכלל עדיין מרכזות את המצרכים על השיש? אולי יש מרכיב סודי שעוד לא גיליתי מהו?

[דו_כיפת*]

תובנות שלי לגבי חלומות:

• ראשית, ברוכה הבאה מועדון היוקרתי של נשים בבאופן שתהליכי עומק שעשו באו לידי ביטוי בחלומותיהן. זה קרה לי, ולמיטב זכרוני גם לתמרוש.
• אני לא זוכרת מי אמרה לי את זה בזמנו, אבל המילים הללו ממש תמכו בי, אנסה להעביר אותן: אני לא מנסה לייחס לחלום כוח נבואי ולפרש באמצעותו את העתיד לבוא. אני כן רואה בו הזדמנות רגע להציץ להווה שבי, להבין את התת מודע, ומכאן, לנקודה הבאה:
• אחד הדברים המעניינים זה שינוי בחלומות. אני חושבת שזה מראה שיש תזוזה, תנועה. אצלי היו במשך כמה שנים חלומות אימה מזוויעים, באופן סידרתי, תמיד את אותו החלום, כמעט ללא שינוי. במהלך העבודה שעשיתי חלו שינויים בחלום, לאט לאט, והדבר המשמעותי ביותר בעייני היה השיניו של ההרגשה שלי בחלום. מפחד מוות לביטחון מואר.

היי, כשאת נהר
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה
מאחלת שתמצאי את דרכך, בכבוד ובאהבה

[כשאת_נהר*]

_מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה
מאחלת שתמצאי את דרכך, בכבוד ובאהבה_

תודה אהובה

[מזמור_לילה*]

לגבי החלומות:
טרם הזדמן לי השיקוף הזה של תהליכי עומק בחלומותיי.
אבל כן מצאתי הרבה פעמים שהם ״מאפשרים״, וה״מאפשרים״ הזה נושא לפעמים אפקט מאוד חיובי ולפעמים בדיוק ההיפך: מדכדך.

לרוב אני לא מחפשת את המשמעות הסמלית, בכלל (מה משמע נהר? מה מסמל גל האבנים?) אלא נצמדת לתחושה.
האם קמתי בבעתה? בהתרוממות רוח? בסקרנות?
המון פעמים אני מתעוררת עייפה. החלום התיש אותי.
המון פעמים עשיתי משהו בחלום - משהו שנרתעתי מלעשות במציאות (למשל, בנעוריי הרחוקים, להתאחד סוף סוף עם אהבתי הראשונה) - ואז קמתי לפעמים בתחושת אכזבה: כאילו, הרגע עשיתי את זה, אז מה, עכשיו אני צריכה לעשות את זה שוב, ״באמת״?? אבל לפעמים גם שמחתי שטעמתי את הטעם - גם אם במישור המדומיין - של אותה חויה שנרתעתי ממנה או פחדתי לעשותה.
במצבים קשים ועצובים בחיים, הצטערתי להתעורר. התענגתי על התחושה הרגעית הזאת של יקום מקביל, מציאות מקבילה, עצמי אחרת. ואז ההתעוררות לפעמים ממש הביאה אותי לדמעות.
ולפעמים אני קמה סקרנית, עם אנרגיות של סוד.
אז בקיצור ארוך לגבי חלומות, אני מוצאת שאני מעדיפה לשאול את עצמי לא ״מה״ החלום אומר, אלא ״איך״ הוא אומר את זה.

[תמרוש_רוש]

חוזרת למה שכתבת פעם... לפני שלושה שבועות:

צריך כל כך הרבה אמון בבני אדם ואמונה בשיטה כדי להכאיב, לחתוך, להרדים, לדקור ולתת תרופות שתמיד יהיו להן תופעות לוואי, אמונה שזה לטובה. נכון, זה לא פשוט באוויר, מומצא ממוחו הקודח של מישהו. זה בסיס ידע ונסיון שעומד על שנים של מחקרים וניסויים קליניים. עדיין, העובדה היא שההמלצות עשויות להשתנות מחר בבוקר משחור ללבן... כמה צלקות עומדות בתור לשאול אם הן היו נחוצות, כמה אנשים שהרגישו בסכנת מוות? קשה לי עם חוסר הודאות הזה שמתחפש לדברי אלוהים חיים.

תראי, זה נכון מה שאת כותבת.
ואני יודעת את זה גם מהזוית שלך (בריפוי בעיסוק התפתחותי, לפעמים גם הראיות עשויות לייקרה, לא רק האביזרים ), וגם מהצד הלא-נכון של הסקלפל.
ועדיין אני חיה עם הרפואה בשלום יחסי.
מה נותן לי את השלום הזה, ולא מבריח אותי מהרפואה לצד השני של הגלקסיה, כמו שקורה לאנשים אחרים?
לא יודעת...
אולי ההכרה בכך שהדברים בכל זאת משתפרים מדור לדור.
ושיש לא מעט דברים שעובדים.
אבל אולי העיקר מבחינתי הוא שאני מרגישה מסוגלת להתנהל בתוך (ומוחוץ) למערכת בלי להשתעבד לה.
אני יכולה לקבל עצה רפואית ואני יכולה לדחות אותה.
אני יכולה ללכת לרופא אחד, ואז לרופא אחר. ולשמוע דעה שונה.
אני יכולה לחקור ולשאול ולהתווכח.
וגם להתנגד.
אני יכולה להתאשפז ואני יכולה להשתחרר.
ובעיקר, אני יכולה למצוא רופאים שהעבודה אתם מבוססת על שיחה ודיון.
וכבר הוכחתי לעצמי בנעורי שגם כשנופל עלי רופא שאיננו פתוח לשיחה ודיון, אני יכולה להתוות את הגבולות והכיוון שלי ולהוציא מהרופא הזה טיפול סביר, עד שאמצא משהו טוב יותר.
לא בסיטואציה של רפואה דחופה בזה עוד אין לי ניסיון...
ואני יכולה לבחור מתי לא להיות שם: בזמן הריון, בזמן לידה, כשאגיע לגיל חמישים וככל הנראה אדחה לחלוטין ממוגרפיה מניעתית.

אמרתי פעם לרופא שלי: אני לא קורבן של אף אחד.
יש הרבה אנשים שמרגישים שהרפואה מקרבנת אותם יותר מדי בקלות.
לבי לבי אתם ואני מאמינה להם לחלוטין. ראייתית, הם צודקים. אבל אני אישית לא כל כך מרגישה את הסכנה הזאת ביחס לעצמי.

[תמרוש_רוש]

הנה משהו שכתבתי פעם על חלומות:

לא לפחד מאלימות של חלומות.
החלומות שלי, רובם משעממים, וכשאני מנסה לספר אותם למישהו יוצא לי משהו בסגנון "אז היו שם כל מיני אנשים, והלכנו למקומות ועשינו דברים".
אבל אלה החשובים, לעתים קרובות מכילים (הכילו, עכשיו זה משתנה...) רמות מזעזעות של אלימות ואכזריות.
אההה!!! הצילו!!! גוועלד. בושה להגיד, בושה להזכיר. אימה לחשוב על זה.
אבל תמיד תמיד למדתי שהאלימות היא מטאפורה, והדבר האמיתי שהחלום הכיל היה באמת, באמת באמת הרבה פחות נורא.

היה לי פעם חלום אחד עוצמתי, שהתוכן המטאפורי שלו הכיל ניסויים בבני אדם, שאחד מהם היה הבן שלי. משהו נורא. באמת נורא.
אבל התוכן האמיתי של החלום היה: "תקפידי לא להיות מעורבת רגשית בקשיים של בעלך עם הדוקטורט שלו".
נו, באמת!
לא יכולתם להגיד לי את זה בשפה קצת יותר עדינה?
כנראה שלא... משום מה, זו היתה הדרך היחידה, או הכי טובה לאותו זמן, או הכי נגישה, שבה התת מודע שלי היה יכול לדבר אתי, או שאני יכולתי לשמוע בה את המסר.

אז שווה לייחל למשהו רך יותר, שיעביר את המסר כמו שצריך בלי כל האימה ואלימות.
(לפעמים אפשר גם לעשות משהו פרקטי בעניין. למשל, להיפטר מפחדים ישנים)
אבל גם שווה להסתכל על הדימויים הויזואליים בעין מחויכת, בלי להתרגש, כמו על פעוט שעושה רעש אימים וצרחות ורקיעות כדי להעביר את המסר שהכפית שלו הוגשה לו ליד במקום על השולחן, ושזו בכייה לדורות.
ולדעת, במקרה של החלום, ש"הצרחות" האלה זה רק דימוי, שהמציאות עצמה היא הרבה פחות גרועה - והרבה יותר פשוטה ויומיומית.
@}

[כשאת_נהר*]

מתחברת למה שכתבתן על החלומות, על האיך ולא המה, ועל ההווה שמשתקף דרכם.
ובמיוחד זה, מזמור, במצבים קשים ועצובים בחיים, הצטערתי להתעורר צבט לי בלב, הזכיר לי זמנים כאלה שהתאכזבתי לחזור למציאות כל בוקר.

תמרוש רוש, שווה להסתכל על הדימויים הויזואליים בעין מחויכת, בלי להתרגש, כמו על פעוט שעושה רעש אימים וצרחות ורקיעות כדי להעביר את המסר שהכפית שלו הוגשה לו ליד במקום על השולחן, ושזו בכייה לדורות. מאחלת לעצמי לזכור את זה כל בוקר! אני שוקלת לכתוב על התקרה בחדר שינה (-;

[כשאת_נהר*]

_אמרתי פעם לרופא שלי: אני לא קורבן של אף אחד.
יש הרבה אנשים שמרגישים שהרפואה מקרבנת אותם יותר מדי בקלות._
זה ממש חשוב בעיני. המטופלים שאני הכי מתרגזת עליהם (טוב נו, חוץ מכל מיני שיכורים עם בגדים מלאים קיא וחבלות ראש ב3 לפנות בוקר) הם הקורבנות מראש. אלו שבצורה בוטה כבר בלחיצת היד (טרם ימי קורונה) משילים מעצמם את כל האחריות על בריאותם. לא רוצים לשמוע מה התכנית, לא רוצים להבין, אבל כן מתרעמים אם הם צריכים להיות בצום או להתאשפז. מתייחסים אלי כאל כח עליון שרירותי שמפיל עליהם גזירות ויכול לרפא אותם על ידי הנפת שרביט קסמים.

עוד לא למדתי איך לעזור להם להחזיר את האחריות שלהם על גופם, איך לעזור להם להרגיש את הריבונות הכי בסיסית שיש להם בחיים, שנלקחה מהם בטרם קלטו והופקדה (או אולי הופקרה) במו ידיהם בידי אותה מערכת פגומה שאני והחלוק הלבן שלי מייצגים. אני לא מצפה מהם להיות רופאים, רק בני אדם שמכבדים את עצמם (באמת, לא בתור ביטוי).

הרופאים שהכי מרגיזים אותי הם אלו שמעדיפים את החולים מהסוג הזה על פני כל השאר.

[יולי_קו]

__המטופלים שאני הכי מתרגזת עליהם הם הקורבנות מראש. אלו שבצורה בוטה כבר בלחיצת היד (טרם ימי קורונה) משילים מעצמם את כל האחריות על בריאותם. לא רוצים לשמוע מה התכנית, לא רוצים להבין, אבל כן מתרעמים אם הם צריכים להיות בצום או להתאשפז. מתייחסים אלי כאל כח עליון שרירותי שמפיל עליהם גזירות ויכול לרפא אותם על ידי הנפת שרביט קסמים.



הרופאים שהכי מרגיזים אותי הם אלו שמעדיפים את החולים מהסוג הזה על פני כל השאר.__

אני מאוד מתחברת לזה.

[תמרוש_רוש]

הרופאים שהכי מרגיזים אותי הם אלו שמעדיפים את החולים מהסוג הזה על פני כל השאר.
לא בבית ספרי, זה בטוח :-\


עוד לא למדתי איך לעזור להם להחזיר את האחריות שלהם על גופם, איך לעזור להם להרגיש את הריבונות הכי בסיסית שיש להם בחיים, שנלקחה מהם בטרם קלטו והופקדה (או אולי הופקרה) במו ידיהם בידי אותה מערכת פגומה
אולי את לא יכולה לעזור.
לא לרובם
חברה שלי שהיתה רופאת משפחה 10 שנים ואז עברה לרפואת עור, אמרה לי פעם שזה היה נורא מעייף לראות שוב ושוב את אותם אנשים באים אליה עם אותן בעיות, והיא מציעה להם כלים לעבודה, ללקיחת אחריות, לכיוון חדש, לכיוון טוב יותר, לניהול עצמי, והם אומרים "כן, כן" ולא עושים עם זה כלום ובאים אליה שוב פעם, עם אותן בעיות, אולי עם הידרדרות, בלתי פתורים.
כאילו, די. נמאס. אתם לא רוצים לעזור לעצמכם, איך בדיוק אני אוכל לעשות את זה?
כמובן שהיו גם מקרים אחרים, של אנשים שכן רצו לקחת אחריות ופשוט פרחו תחת ידיה (היא נורא חמודה. כל פעם שאני פוגשת אותה אני צוחקת).
עכשיו היא רופאת עור ומתבאסת מזה שאין להם פסיכיאטר-יועץ בקליניקה. היא אומרת שיש המון ענייני נפש ברפואת עור. ושוב, יש לה מעט מאוד אפשרות לעשות משהו מועיל עם האנשים האלה...
כל תת-מקצוע והצרות שלו

שנלקחה מהם בטרם קלטו
מי לקח בעצם?
איך אנשים כאלה מגיעים למצב כזה של פאסיביות?

כי אני חושבת, יש את המקרים הכלליים, גם היועצת התעסוקתית שלי מדווחת לי עליהם, אנשים שממשיכים להאמין שהעולם הוא זה שצריך להשתנות, לא הם, ושוב לא מיישמים אף אחת מהעצות שהיא נותנת להם.
תופעה אוניברסלית.
אבל אולי יש את המקרים שבהם אתה כן אקטיבי ופעיל בחייך, אבל כשזה מגיע לרפואה אתה תשתתק ותתקפל ותוריד את הדגל?
תמהני...

[כשאת_נהר*]

_ שנלקחה מהם בטרם קלטו
מי לקח בעצם?_

נכון, גם אני תמהה. וחשבתי על זה כשכתבתי ותהיתי האם הם באמת בצד שנלקח ממנו או שהם בעצם התפוטרו מהתפקיד של החיים שלהם.

חלק מהסיבה בגללה בחרתי ללדת בבית, היא שאני שונאת להיות מטופלת. אני נכנסת ללחץ שאני צריכה להיות נחמדה וטובה ומצד שני אני יודעת בודאות שיציעו לי דברים שאני לא רוצה. שאני אצטרך לעמוד על דעתי ולעשות סלטות באוויר כדי להסביר את עצמי ולא לייצר אנטי. המתח הזה הוא הדבר האחרון שרציתי להתמודד איתו תוך כדי לידה.

מעניין שבתור אמא הרבה יותר קל לי לעמוד מול רופאים ולסרב להצעות שלהם בנימוס. זה לוקח ממני הרבה פחות אנרגיה. גם הרבה יותר קל לי לשקר אם אני צריכה, כדי לשמור על יחסים טובים עם רופאת הילדים, ואחר כך לחזור הביתה ולעשות בדיוק ההפך ממה שאמרה... (היא טוענת בתוקף שהילדה צריכה לאכול מוצקים טחונים, צריכה להיות על הבטן גם אם היא בוכה, חייבת להתגלגל מייד!)

[תמרוש_רוש]

האם הם באמת בצד שנלקח ממנו או שהם בעצם התפוטרו מהתפקיד של החיים שלהם.
היועצת שלי טוענת שיש הרבה כאלה. לא ברור לי איך הם נהיו כאלה, אבל היא אומרת שהם פשוט לא מוכנים לעשות משהו כדי לשנות את מצבם. הם ממשיכים לקטר ולחכות שמשהו / מישהו אחר ישתנה.


מעניין שבתור אמא הרבה יותר קל לי לעמוד מול רופאים ולסרב להצעות שלהם בנימוס.
אולי כי בתור אמא את שומעת מהם הרבה יותר הבלים...? :-\


היא טוענת בתוקף שהילדה צריכה לאכול מוצקים טחונים, צריכה להיות על הבטן גם אם היא בוכה, חייבת להתגלגל מייד!
פחחחחחחח.
ככה בדיוק (או כמעט בדיוק) סכסכו אחיות טיפת חלב בין חברה שלי לתינוקת שלה, וגרמו לחברתי נזק לא נורמלי, עם חרדה חמורה שנמשכה חודשים.
להגנתן ייאמר, שהיא היתה אשה חרדתית עוד קודם. אבל זה שהן לא עלו על זה, לא הבינו שאמא חדשה עם נטייה לחרדה צריכה אפס ביקורת והערות ומקסימום תמיכה וחיזוקים - זה פשוט נורא.
פעם היא התקשרה לטיפת חלב בדמעות. ממש בדמעות. ואמרה להן: אני מניחה את התינוקת על הרצפה והיא צורחת. בבקשה תגידו לי שזה בסדר לא להשאיר אותה שם, בבקשה תגידו לי שאני יכולה לוותר על זמן-בטן ושלא ייגרם מזה נזק.
ומה אמרה לה האחות: tummy-time זה מאוד מאוד חשוב.
נו..... :,(

[תמרוש_רוש]

[תמרוש_רוש]

צריכה להיות על הבטן גם אם היא בוכה
אני לא אתעייף מלכתוב את זה: בקורס שעברתי אחרי האוניברסיטה על התפתחות נורמלית ואבנורמלית, מועבר על ידי פיזיותראפיסטיות שמתמחות בהתפתחות הילד ובעבודה עם ילדים עם שיתוק מוחין, דיברנו ארבעה ימים על התפתחות מוטורית בשנה הראשונה. הן התייחסו באופן נרחב לאפשרויות המוטוריות וההתפתחותיות הטמונות בשכיבה על הגב ובאלה הכרוכות בשכיבה על הבטן.
עד כאן הכל טוב.
והן לא הזכירו במילה אחת את האפשרויות המוטוריות וההתפתחותיות הטמונות בצורות נשיאה שונות על ידי מבוגר.
המילה "מנשא" לא הופיעה בכלל.
בכלל.
בכלל.
ואלה אנשים שאמורים להיות מומחים בהתפתחות תינוקות...
אבל, כמו תמיד, מתברר שנורמות תרבותיות עוקפות בסיבוב את הידע המקצועי, מעוותות ומנצחות אותו.

[כשאת_נהר*]

מתברר שנורמות תרבותיות עוקפות בסיבוב את הידע המקצועי, מעוותות ומנצחות אותו

ב ד י ו ק!!! זה גם בדיוק המקרה עם מוצקים, לדעתי. הידע המדעי ממש עלוב בתחום הזה, אבל זה לא גורם לכך שהרופאה תתן לי יותר מרחב תמרון, אלא דוקא שהיא תתחפר יותר עמוק בעמדה שלה. וזה עוד בלי שהתווכחתי, רק שאלתי שאלה ספקנית אחת (בהשראת הביטחון שנתנה לי בשמת, המדהימה, בדף אין השמנת יתר מהנקה). ולמען הסר ספק, הילדה בלי עין הרע אי שם באחוזוני הסומו, זה לא שהרופאה מודאגת מתת תזונה.

והסיפור שלך על הקורס מזעזע בפני עצמו, כי הוא ממש משקף איך אנשים מדמיינים לעצמם תינוק: שוכב. או על הבטן או על הגב. לא על אמא, לא יונק, לא במנשא.
עד לפני כמה ימים הייתי צריכה להשכיב את הגורה מדי פעם באופן יזום על הגב או על הבטן, כדי שתרגיש את עצמה קצת ככה, כשאני לידה. עכשיו היא בפאזה של קפיצות בנג'י מהרגל שלי לשכיבה על הבטן (ותלונות אחרי 20 שניות)...

[תמרוש_רוש]

הוא ממש משקף איך אנשים מדמיינים לעצמם תינוק: שוכב. או על הבטן או על הגב. לא על אמא, לא יונק, לא במנשא.
נכון.
ואז, כשנופל עליהם וריאנט נורמלי לגמרי שגם תופס את הרצפה/המזרון כעלבון אישי, הם חושבים שמשהו אתו לא בסדר
(הבן שלי היה כזה. דקה אחת אי אפשר היה להניח אותו לבד על משטח. מגיל אפס עד 9 חודשים)

[כשאת_נהר*]

כותבת כאן משהו שחשוב לי לזכור.
זו הפעם הראשונה שאני עוזבת את הבית שלנו לתקופה ומרגישה שבאמת באמת החיים שלי קורים כאן. שזה הבית שלי. אבל בנימה מרגשת זו: אנחנו יוצאות לביקור מולדת וסוף סוף הגורה והשבט נפגשים. סוף סוף חיבוק לאמא אחרי הלידה. אני כל כך מתרגשת שבא לי לבכות.
עוזבות עיר מושלגת, חברים, משפחה.
הולכות להשמין את כל מה שירד בעמל רב (סתם! לא! בבקשה לא... )

[מזמור_לילה*]

@} שיהיה ביקור ממלא (מממ...) ומוצלח @}

[אמא_של_מוש*]

מאוד מאוד מרגש
איזה כייף תהנו
(אני קוראת אותך בשקט (-: )

[יולי_קו]

תצטרכו להיות בבידוד שבועיים?

[דו_כיפת*]

אפשר להזמין אותך לביקור בירושלים |l|

[תמרוש_רוש]

מרגישה שבאמת באמת החיים שלי קורים כאן. שזה הבית שלי.

אבל הלחזור - זו נקודת המבחן...

[כשאת_נהר*]

תודה לכולכן יקרות!
דוכיפת, אני מסמיקה ומתרגשת מההצעה שלך. באמת? בטח שאפשר!



אנחנו בבידוד אצל הוריי. הם מקסימים ומתרגשים מאד להיות איתנו אבל גם לא פשוט. אחזור לספר כשאצליח להגיע לזה. בינתיים יש לי גורה שפיתחה חרדת נטישה ולא מוכנה שאזוז ממנה לרגע, גם לא אם בת הזוג איתה, אפילו לא לרגע לשירותים. וכשאני איתה אני נמנעת ממסכים, אז ההזדמנויות מוגבלות ביותר. חושבת עליכן ומתייעצת איתכן בראשי, אפילו שאין לי זמן לכתוב (-:

[אמא_של_מוש*]

ברוכות הבאות
אני יכולה לגמרה להבין את הגורה המתוקה שלכן, היא בטח מרגישה את כל השינויים שסביבה ורוצה להשאר קרוב קרוב למקור הבטחון שלה.
שיהיה בקלות ותהנו

[אמא_של_מוש*]

לדעתי הדרך הכי טובה שהיא תחזור לעצמה זה פשוט לאפשר לה את הצמידות הזאת שהיא צריכה כרגע וכשתרגיש שוב בטוחה מספיק היא תשחרר בחזרה.