כלים שלובים דף בלוג

[דו_כיפת*]

באמת? בטח שאפשר!
ברור שבאמת!!!

תכתבי למייל של תמרוש (בראש דפהבית שלה) והיא תדע לחבר ביננו.
נעשה את התיאומים כבר שם...

[יולי_קו]

איזה כייף לכן!

[כשאת_נהר*]

מאיפה להתחיל?
השתתקתי. נאלמתי. לא יודעת בדיוק למה אבל חרדת חשיפה ותחושת פגיעות עצומה תקפה אותי ונאבקתי ערבים רבים בדחף להתגנב לפה ולמחוק הכל. למחוק אותי. תחושה קשה.

הנחיתה בארץ היתה קשה אבל בניגוד לביקורים קודמים, תחושת הזרות כבר לא זרה לי. אני מרגישה כמו תיירת יותר מאשר בבית, וזה עושה סדר.

החלטתי להגמל מסוכר. קולד טרקי. כבר 3 שבועות שאני לא אוכלת סוכר בכלל. השבוע הראשון היה קשה, מאז זה לא כל כך מורגש חוץ מכשיש לי עוגה מול העיניים.

הרבה שאלות מאנשים קרובים, מתי היא תיכנס לגן, מתי אחזור לעבוד, מה אני רוצה לעשות, מה השלב הבא. הספקות מתקבלים בהרבה אהבה, אבל אני לא מרגישה שהם קלים יותר.

מה אני רוצה? למה אני כותבת את כל זה? לא יודעת. שולחת בלי לקרוא שוב ומבקשת למצוא את הדרך להרגיש שוב מפוקסת, להרגיש שאני בדרך.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מזל שלא מחקת. מזדהה.

[דו_כיפת*]

חיבוק.
יקרה.
מותר לך.



מותר לך להתלבט,
מותר לך לא להתבלט
מותר לקחת הפסקה
מותר לחשוש שהיא ארוכה
מותר לא לדעת לאן
מותר לרצות שהשביל יהיה מושלם
מותר לבטוח שהדרך תתגלה מעצמה
וגם להטיל ספק, ולפחוד ממש בעצמה

ואז, מה?

לנשום עמוק.
לחבק.
להיזכר שוב ושוב
שמבפנים את יודעת
וטובה
והדרך... גם היא שווה
עומדת בפני עצמה
לא רק היעד...

[תמרוש_רוש]

[כשאת_נהר*]

תודה, יקרות.
דוכי, את מהממת.

[כשאת_נהר*]

יוצאת מהערפל הארס-פואטי המייגע ומנסה להמשיך לצעוד עם תחושת מטרה.
הביקור בארץ ישראל הסגורה והחמה היה מרווה וגם מתיש, ואנחנו שוב בבית. באופן מפתיע לא היו הרבה שאלות על העתיד עם המשפחה (חברים פגשנו מעט כי היה מאתגר לכולם להתנייד) ומלבד כמה שאלות בסגנון "מתי גן" ו"כמה זמן עוד תניקי אותה" לא נדרשתי לודאות כלשהי לגבי התכניות שלי בחיים.

הגורה גדלה במהירות מסחררת חמסה עליה, ואיתה גדלה בי גם התשוקה ליצור. אבל. היא גדלה כאילו בתוך בקבוק, לא יוצאת החוצה, לא מתבטאת באיזו יצירה שופעת או אפילו בטפטופי שרבוטים או טיוטות או תנועות בחלל האמיתי. אבל היא שם, אני מרגישה אותה. אני מנסה להחלץ מהמקום היבש והמוכר של הלקאה עצמית על זמן מסך מיותר ומכבה, ולהתבונן בבקבוק הזה. מה יש בו? מה הדבר הזה רוצה? ואם הוא רוצה לצאת החוצה, מה הוא צריך בשביל זה? אילו תנאים צריכים להתקיים בחיים שלי כדי שאוכל להביא את עצמי לידי ביטוי כמו שאני רוצה?
כיוונים לתשובות לשאלות האלה: אני צריכה להרגיש בטוחה שהתוצר לא יהיה הדבר שעל פיו מוגדרת ההצלחה שלי בחיים, עכשיו שהטייטל של הרופאה לא מגן עלי מפני חיים נטולי משמעות. אני צריכה זמן פנוי שבו אני לא בהיכון לרוץ לילדה ישנה שהתעוררה או לזכור להעביר את הבגדים למייבש ולהוציא את הירקות מהתנור (האמנם?). אני צריכה לישון יותר.

ראיתי את אמנדה גורמן מקריאה את השיר שלה על גבעת הקפיטול בטקס ההשבעה של ביידן ודמעות חנקו לי את הגרון. אני רוצה להיות פתוחה מספיק לרגש ולהתרגשות מיצירה, כדי שהן גם יתגלגלו על הלחי. כרגע יש בי משהו שעוצר, שמפסיק לנשום לנוכח ההתפעמות הזו. זה מרגיש לי קשור לבקבוק שלא נותן ליצירה להתבטא.

אני קוראת את "הדרמה של הילד המחונן" ומזדהה עם הרבה דברים שאליס מילר כותבת על אנשים מוכשרים ונסיבות ילדותם עם הורה חסר בטחון ולא יציב רגשית. בכל זאת אני לא מרגישה שאיבדתי את האני שלי שם בילדות, אלא רק את היכולת להביא את עצמי לפרונט של החיים שלי. אבל הנה זה קורה, רק שאין חזרה גנרלית וגם לא טקסט שנכתב עבורי וכל האלתור הזה שנמרח על ימים ושבועות הופך להיות החיים שלי, אז אני מקווה שבקרוב אצליח לרקוד את הריקוד שלי למרות פחד הקהל.

[יולי_קו]

@}

[יולי_קו]

מאוד יפה ועדין מה שאת כותבת. בשבילי מתוך מקום שנדמה לי דומה למה שאת מתארת צמח מקצוע חדש שהשתלב ביעוד שלי נהדר.

[דו_כיפת*]

היי, שמחה לקרוא אותך, שוב
אהבתי מאוד מאוד את הסיום, ואת האוירה המנשבת ממנו: האלתור שהופך לחיים בעצמם,
ואם כבר תנועה אז עדיף ריקוד, תמיד עדיף ריקוד, וגם מוזיקה מתאימה...

@}

[אמא_של_מוש*]

כשאת נהר כייף לקרוא אותך שוב @}
נגע בי מאוד מה שכתבת, בעיקר הסיום.
האלתור אצלי נמשך כבר כמה שנים והוא חלק בלתי נפרד מהריקוד שלי. אמנם הוא עדיין נרקד מאחור ובהיסוס אבל בקרוב ממש בעזרת ה' אפרוץ לקדמת הבמה לסולו עוצמתי (-:

[כשאת_נהר*]

תודה לכן על הפרחים והמילים, עושה לי נעים בגוף הידיעה שעיניים טובות קוראות אותי ולבבות פתוחים מלווים אותי.

[תמרוש_רוש]

[כשאת_נהר*]

סוף שבוע משפחתי. המשפחה שלנו שונה, צבעונית ודנדשה מהניילונים. פעם ראשונה שהתחלתי להכיר את הריח שלה, ממש מקרוב. איזה תענוג.
מתוך ההתרפקות הזו על ההווה שחלמנו ואז יצרנו גם כשזה היה נראה בלתי אפשרי, אני יכולה להאמין שאמצא את הדרך גם במישור האחר.

יותר מזה, אולי אפילו לא אצטרך לחלק את החיים שלי למישורים כאילו הייתי משוואה במתמטיקה, אולי פשוט אחלום ואוהב ואעשה ואנוח, כל אחד מהם בזמן הנכון ולפרק הזמן המתאים. חלק בי אומר פחחחחחח למקרא המילים האלה. חלק אחר מעז להנץ תקוה זהירה מתוך הענף העייף שתלויים עליו בערבוביה מבחנים, תורנויות, הפלות, ספרים כבדים, פרידות וגם סתם מאות אי-הבנות שתמיד נחוות ככישלון. ניצן יחיד אבל אפשר לשים אותו הערב במרכז התמונה.

[תמרוש_רוש]

חושבת עלייך.
אכתוב מאוחר יותר

[כשאת_נהר*]

שיחות בגרמנית שבורה לפעמים מדוייקות יותר מבשפה הנכונה.

אני: אני מפחדת שגורה לא צוחקת איתי אלא רק איתך כי היא רואה אותי לעומק ויודעת שיש לי לב כבד
היא: אוי זה עצוב, אבל זה לא נכון, אין לך רק לב כבד
אני: נכון, יש לי גם ראש כבד...

בא לי לבכות היום והדמעות לא יורדות. אני מרגישה אמא לא טובה, אמא עצובה, אמא שמזייפת חיוך.

[דו_כיפת*]

מול גורה באמת אי אפשר לזייף.
היא חשה
את הראש הכבד, את הלב הכבד
וגם את הרגעים הללו שהמסך מוסת ואת הופכת לשלולית של נחת...

גם אם היא ישנה, גם אם את ישנה, בטח אם אתן ישנות יחד
היא חשה אותך כל הזמן, מעל למקום והזמן
גם מעל החמשבות הנוגות
אני בטוחה בכך @}

[תמרוש_רוש]

אמא,
אמא כבדת לב,
לבי יוצא אלייך
ונכמר אלייך.
מה העצב?

[תמרוש_רוש]

...וגם סתם מאות אי-הבנות שתמיד נחוות ככישלון
בעיני, זה משפט מפתח.
כמוס בו משהו חשוב.

[נ_הר*]

תודה לקוראת שקטה וליוליקו היקרה שהשאירו כאן אהבה ומילים טובות, ובעיקר פתח בלבי להחזיר ולחזור. להמשיך את המסע הזה שלוקח למחוזות חדשים.

[נ_הר*]

עונת מעבר בחוץ ובחיים.

אני מצוננת אנושות על הספה (הילדה איתי בבית אבל חולה כמו ילדת גן) ומנסה לנשום לתוך שקט שבדרך כלל אין לי.

בזמן האחרון קוראת המון ספרים על חינוך ילדים, על חינוך בתרבויות שונות, על תקשורת עם ילדים. זה סימן בשבילי שאני תופסת כיוון, משהו מעניין אותי ואני צוברת ידע בתחום.
ניסיתי להסביר לאמא שלי שאני מתמקצעת, או אפילו מתמחה. אמנם לא רופאה מומחית, אבל ההתלמדות אינטנסיבית לא פחות, בחיי. אני בבית עם הגורה, שהפכה להיות ניצוץ של אש שלא מפסיק לזוז לרגע ושואלת "מה זה?" על כל דבר שנקרה בדרכה. אני לומדת את הדבר שהכי חשוב לי לעשות טוב.

שתי החברויות שטיפחתי בעמל רב בשנתיים האחרונות עזבו את העיר. אחת תחזור בעוד שנה לזמן קצר, השניה אין לדעת. הקמתי קבוצת אמהות שנפגשות אחת לשבוע, אבל אף אחת מהן לא הפכה לחברה למרות שכולן חביבות מאד. זו הבעיה פה בשווייץ: האנשים כל כך נחמדים, יותר קל לעקור להם שן מאשר לחלץ מהם משפט אותנטי לגבי עצמם ומה הם מרגישים.

אני וגורה בסוג של בועה. הבועה הזו מתעצמת מהתחושה שלי שאני לא יודעת את הכללים. שפה זה החלק הקל באינטגרציה. לדוגמה קרה לי כמה פעמים שגורה טיפסה על המגלשה מלמטה למעלה ואמא אחרת הסבירה לילד שלה בקול דידקטי ורם מספיק כדי שאשמע, שהם לא מטפסים במגלשה אלא מתגלשים מלמעלה למטה. ולכי תדעי איזה עוד חוקים מוזרים אני לא מכירה. יש כאן כל כך הרבה חוקים. אני כמו עיוור שנתקל בעמודים סביבו. והתחושה הזו קשה, לשדר לבת שלי ש"אמא לא יודעת כאן את הכללים". להיות זרה כל כך. זאת עם המבטא. לפחד להביך אותה.
מתוך הבועה הזו עולה גם דמות נוספת, שהרבה זמן לא פגשתי בי. התגעגעתי אליה. היא רוקדת ברחוב. היא צוחקת בקול רם מאד. היא לא שמה על אמהות פאסיב אגרסיב בגן השעשועים. היא עושה מה שטוב לה ולבת שלה באמונה שלמה שלא יכול להיות שזה יפגע באחרים. ושתיהן מתבוננות היום על צבעי הסתיו המתגברים בחלון.

[יולי_קו]

יקרה,
אני גיליתי שיש גם יתרונות בלהיות זו שבאה מבחוץ ולא יודעת את הכללים (את החסרונות גם אני מכירה).

[נ_הר*]

יולי קו איזה כיף לקרוא אותך. הלבביות קורנת מהאותיות
נכון, יש יתרונות. צריך ללמוד לנצל אותם ולזכור שאת חלק מהעושר האנושי ולא הפרעה בנוף הפסטורלי (לפחות בדרך כלל).

[יולי_קו]

זה מה שהצהובון כתב לי:
ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו

נעים שאת מבינה.
לי הזרות מעניקה חופש מסויים מהכללים המקומיים.

[נ_הר*]

עוד חלק מעונת המעבר הזו, בה החברות עזבו והעדיפויות התבהרו: עברנו את קו השנה. מסתבר שזה קו די משמעותי לרוב הנשים, אחריו כבר אפשר להכניס את הילד למסגרת. אז רוב הנשים שאני מכירה לא זקוקות לחברה כמוני. הן עובדות, אז יש להן אינטראקציה עם אנשים מבוגרים, והילדים בגנים, אז יש להם חברה שם.
הייתי רוצה למצוא מישהי שעדיין בבית פול טיים, שבוחרת בזה ברצון ונענית לאתגר בסקרנות. מישהי לדבר איתה על החיים בזמן שהקטנים משחקים או בזמן טיול בחוץ. בינתיים לא מוצאת, אבל יש כל מיני התחלות, ואף פעם אי אפשר לדעת מה יצמח מקשרים ראשוניים.

עניין הבחירה נשמע אולי בדלני או מתנשא, אבל יש איזו מחיצה ביני לבין מרבית חברותי/מכרותי השולחות לגנים. הן לא מבינות אותי ממש, או לא רוצות להבין, ומציעות כמעט כל שיחה שאשקול להכניס את הקטנה למסגרת, רק לקצת, רק לחלק מהשבוע, כדי שיהיה לי זמן לעצמי. אני מצדי נושכת את הלשון כדי לא להביע את תחושותי לגבי מסגרות בגיל כל כך צעיר, ונפער כך פער. בכלל, אני לא אומרת את דעתי יותר. כל דבר שקשור בהורות הפך פתאום נפיץ כל כך, ואני נהייתי בעיני אחרים משונה כל כך, אני לא יודעת איך להרגיש קרבה למרות הפערים, כל עוד הם לא מדוברים. יש לי חברה אחת איתה הכל מדובר וזה מרווה את הנשמה, אבל היא רחוקה ועסוקה, אני צריכה מישהי שתהיה קרובה ויחסית פנויה.

[יולי_קו]

אני חושבת שמה שמרתיע אותך מלשתף את המכרות שלך בתחושותיך לגבי גן זה החשש מפגיעה בהן וביחסים ביניכן, בגלל ביקורת גלויה או סמויה מצידך על הבחירות שלהן. אולי אפשר לדבר על ההעדפות שלך לגידול בתך (בבית, איתי, הנקה זמינה, חינוך חפשי, …) ולא על חסרונות המערכת. אבל אולי זה ממילא מה שאת עושה, וזה מרגיש לך חסר ככה. הבנתי נכון?

[נ_הר*]

הבנת בול.

[אי_ננה*]

כלכך מוכר

זאת אחת הסיבות שעזבתי מקום מגורים אחד לטובת מקום מגורים אחר, שבו יש קהילת חנ"ב יחסית גדולה (מאז עברתי עוד כמה מקומות מגורים, תמיד זה היה פרמטר)

ולא כי בהכרח חנ"ב, אלא בעיקר כדי לא להיות המוזרה הזאת, שבוחרת בהורות, גם בגיל שנתיים המופלג

הבדידות הזאת, הבדידות של להיות לבד בתחושות שלי, בבחירות שלי, ברגשות שלי, בקיטורים שלי (אם קשה לך - תכניסי למסגרת, מה נסגר איתך?)
הבדידות בלשמור על הפה, מלהגיד משו שיכול להתפרש חלילה כביקורת...

[נ_הר*]

נכון איננה. ואצלי, לפחות, באמת יש ביקורת. יש לי באמת דעות קשות על המערכת, על התרבות בה אנחנו משאירים כל כך בקלות את הילדים הכי רכים והכי חסרי ישע בידי אנשים שלא מאד אוהבים אותם ולא מסוגלים, ולו רק טכנית, לטפל בהם באופן אופטימלי.
חברה שלי מתלבטת אם לשלוח את בתה בת ה10 חודשים ליום נוסף (רביעי בשבוע) למעון ליום שלם עד חמש, רק בגלל ששם היא אוכלת טוב יותר מבבית. חברה אחרת עושה cry it out. חברה אחרת משתדלת לא להרים את הבת שלה כשהיא בוכה כדי שלא תצא מפונקת.
עכשיו כל הדברים האלה כשלעצמם לא היו כל כך מפריעים לי בחברות אם הייתי יכולה להגיד את דעתי הכנה עליהם ולפתוח דיון אמיתי. לא חייבת שיסכימו איתי. אבל אני לא מצליחה, אני מרגישה שזה ממש טאבו להביע דעות על חינוך ילדים.
גם מה שחושבים עלי ועל דרכיי לא נאמר בפה מלא, אלא רק דרך עצות ושאלות אגביות.
זה מייצר תחושה לא נעימה של בידוד. האם ככה זה פשוט, מרגע שיש ילדים? עד כה הצלחתי להיות אדם פתוח וכנה ובכל זאת חברותי וחביב יחסית, וכאן אני כאילו נתקעת.

[אי_ננה*]

זה באמת תלוי קשרים..

במהלך השנים אספתי חברות, נשים, שיודעות מה שאני חושבת ואני יודעת מה הן חושבות
ואין שיפוטיות
אני רואה את הקשיים שלהן, הן רואות את הקשיים שלי
הן יכולות לקטר לי ואני להן - על דברים הפוכים לחלוטין

למדתי לראות בחמלה את הבחירות ההוריות של אחרותים, ואני דורשת חמלה כלפי, בין החברות שלי, כחלק יסודי בתוך מערכות היחסים החבריים שלי

החברות שלי הן העוגן שלי, ואני שלהן - לא משנה כמה זמן הילד/ה שלהן במסגרת וכמה שלי לא

אין ספק, שהחיים משתנים עם ההורות, וזה חלק מהשינוי - לזקק את טיב מערכות היחסים שאני רוצה בחיי ומוכנה להכיל

אבל זה לא התחיל ככה, מיד.
בהתחלה בהתחלה, בשנתיים-שלוש הראשונות לחיי כאמא, הקפתי את עצמי בנשים שחשבו כמוני, חיו ונשמו אימהות מקושרת, מחוברת תקראי לזה איך שתרצי
לאט לאט, אחרי שנים בסביבה "כמוני", בועתית מאוד, וכלכך כל כך שונה מהמיינסטרים, יכולתי להסתכל החוצה בחמלה, ולראות את זה ש...האמת לא אצלי בלבד
זה לקח לי זמן להגיע לכאן, נשבעת לך.
הייתי סופר ביקורתית (הייתי? עדיין. אבל כלפי החברה באופן כללי, כלפי מגמות, לא כלפי נשים וגברים ספציפים וספציפיות והבחירות ההוריות השונות)

הייתי זקוקה להמון זמן של שהייה בתוך הבועה, כדי להיות מספיק ממורכזת כדי לצאת החוצה רגשית, מבלי שביקורת חיצונית תשפיע עלי, ומבלי הצורך העז להביע שיפוטיות כלפי בחירות הוריות שונות

אז החברה שלי? ששולחת לפעוטון מגיל 3 חודשים?
עושה את הכי נכון לה, ולילדה שלה, בכל רגע נתון

[נ_הר*]

כלפי החברה באופן כללי, כלפי מגמות, לא כלפי נשים וגברים ספציפים וספציפיות
מסכימה לגמרי ומרגישה שאני קרובה לשם. החברה הכי קרובה שלי באמת בוחרת מאד שונה ממני, מאד. והיא אשה ראויה, חזקה ועושה כל כך הרבה טוב בעולם. היא גם מגדלת ילדים מקסימים ונבונים ולמדתי ממנה לא מעט על הורות. אפשר לדבר איתה פתוח. אני אוהבת אותה אהבת נפש והבחירות שלה לא גורעות מכך כלום. אבל עם אחרות/ים אני מרגישה שאין סיכוי לפתוח בלי שיתפוצץ.

[נ_הר*]

עוד מחשבות שעלו לי בעקבות המילים כאן:

• החמלה הזו ש אי ננה מדברת עליה, היא חסרה לי לעתים קרובות. כלפי עצמי וכלפי אחרים. זה החלק שבי שמאמין שיש נכון ולא נכון, שמי שלא עושה נכון הוא לא בסדר. זה חלק שמתחפש למדען שמחזיק בידע אמיתי אבל בעצם הוא פשוט נזפן זעפן.

• בתחילת האמהות הדרך בה את עושה דברים מגדירה אותך מאד, כי את מגדירה את עצמך מחדש. לאט לאט דברים עוברים אינטגרציה והחלקים מסתדרים מחדש במקומם, והדרך שלך להיות אמא היא עוד אחת מהבחירות שאת עושה ולא מי שאת.

• הבסיס עליו סובלנות קיימת בתוך חברויות הוא החיבה, ההערכה והקרבה. בשביל שהן יווצרו צריך זמן, פתיחות והדדיות. אני מנסה לייצר חברויות במהירות שלא מאפשרת לדברים האלה להתקיים, ומתאכזבת כשאני מגלה שאין בסיס משותף. זה מעין מילכוד כזה שאני לא מבינה עד הסוף.

[תמרוש_רוש]

טוב לקרוא אותך

רוצה להוסיף את השנקל שלי ברוח אי ננה, שפעם, כשהפשוש שלי היה בן 4 חודשים, נשאלתי (בלי שיפוטיות, בסקרנות) אם אני מגדלת אותו לפי ערון הרצף.
אמרתי: "לא".
ואז הסתכלתי על עצמי בשעשוע, וחשבתי: באמת?? עם ההנקה החופשית, והמנשא שאף פעם לא יוצא לך לכבס כי הוא כל הזמן עלייך, ועם המזרונים המשותפים על הרצפה, והעגלה שתמיד בסוף סוחבת את התיק והקניות והמעיל ומי יודע מה עוד, רק לא את התינוק? מה פה לא עקרון הרצף?
(בעלי תמיד קרה לזה "עגלה של חסרי בית". בכלל, הוא תמיד צוחק עלי שאני לבושה כמו הומלסית. אבל זה נושא ליום אחר).
הלכתי הביתה לחשוב על זה.
והבנתי שהעיקרון האמיתי שלי הוא:

להוציא את התינוק שמח, את האמא מרוצה ואת המשפחה מתפקדת.

במשפחה הזאת, עם האמא הזאת והתינוק הזה והערכים האלה, באמת הרבה מרכיבים של עקרון הרצף עבדו מצוין.
אז זה מה שעשיתי.
אם היה לי תינוק אחר, או פקטורים אחרים בחיים, אולי הייתי עושה אחרת.

[תמרוש_רוש]

נגיד, יש לי חברה שהתינוק שלה היה מחווט מאוד אחרת מהממוצע.
הוא לא היה מסוגל להירדם בהנקה, לא היה מסוגל להירדם על הידיים, לא היה מסוגל להירדם בכלל.
אחרי ארבעה ימים מסויטים בבית, בצעד אחרון של ייאוש, היא שמה אותו במיטת התינוק (שלא התכונה בכלל להשתמש בה בשלב הזה), בחדר אחר, ויצאה מהחדר.
הוא הפסיק לבכות.
היא סגרה מאחוריה את הדלת.
ותוך חצי דקה הוא נרדם וישן בשלווה שלוש שעות.
וזהו. ככה זה היה מאותו רגע. הילד היה צריך סביבה מאוד ספציפית, והיא הלכה נגד התכניות המקוריות שלה כדי לספק לו את זה.

אני, למשל, אמא שמאוד פתוחה למשא ומתן.
אני גם אוהבת לתת לאנשים בחירה.
אז עם הפעוט הראשון, נתתי לו כמה שיותר בחירה, והוא היה מבסוט מזה להפליא.
בא הפעוט השני, והפך עלי את הקערה.
לקח לי חודשים ארוכים להבין שבחירה, כל בחירה, מחרפנת אותו,
ועוד חודשים ארוכים ללמוד להפסיק לתת לו בחירה.
אחרי שכבר ידעתי שזה לא עושה לו טוב.
זה היה קשה ליישם....

הוא גם היה ילד שצריך גבולות מאוד ברורים ובלתי מתפשרים. את אומרת לו "לא" שעשוי מברזל - הוא מבסוט ומפסיק לשגע אותך. את אומרת לו "בוא נראה..." והוא יטחן לך את הצורה ויאמלל לך את החיים וידחף אותך הרבה מעבר לגבול שלך.
וכאן הוא פגש את המגבלות שלי.
כי אני לא יכיולה להיות אמא סמכותנית כזאת. פשוט לא יכולה.
אני negotiable.
אז עשיתי מאמץ להיות יותר תקיפה אתו, וזה החזיק כמה שהחזיק, וקרס לעמדה הראשונית שלי.
בסוף פיתחתי אסטרטגיה איך להיות אני, כמו שאני, וגם להסתדר עם החיווט שלו. הייתי מניחה לו לטחון אותי, מניחה לעצמי להיכנע לסחיטות שלו, הולכת עם זה בניגוד לאינטרס המשפחתי, מניחה למשברון להתרחש, הולכת עם המשבר (מרשה לו להתעצם באופן מבוקר), ואז, כשהילד חווה על בשרו את הסקנדל, יכולתי לחזור אתו אחורה ולהגיד לו: תראה מה קרה עכשיו, מה אתה עשית ומה אני עשיתי, מה היו תוצאות הדינמיקה וההתנהגות שלך.
ורק אז, אחרי שהוא חווה את זה באופן הכי דרמטי שיש, הוא היה פתוח לדיבור הזה, ואשכרה הפנים את הלקח.
ובאמת ההתנהגות שלו השתפרה.

מאז, אני יותר אמפתית לנשים שאומרות לי שהן לא מסוגלות לישון עם התינוק שלהן באותה מיטה או להניק אותו בלי להסתכל על השעון.
לפעמים הן לא עושות את הדברים האלה כי הן לא מודעות לכך שזה אפשרי, בסדר, לגיטימי, או כלמיני, אבל לפעמים זה מושתת על האופי והחיווט הבסיסי שלהן.
הנה, עובדה: גם אני לא הייתי מסוגלת להיות "הורה תקיף" עם הילד שלי, בניגוד לטבעי, למרות שידעתי במפורש שזה מה שטוב לו.

[אי_ננה*]

וואי, תמרוש רוש{{{}}}....רק תני לי ילדים שזקוקים ל-"לא" מברזל
יותר קל לי שם.

טוב לי בקצוות - בבחירה החופשית, ובגבול הקשוח
כל הבאמצע...לקח לי המון זמן להפנים איך לעשות את זה

מזל שהגיעה השניה ולימדה אותי שיעור הגון בהורות באמצע
והנה, יש את שלישי, שמלמד אותי שיעורים אדירים בקצוות שלא ידעתי שקיימים: הצבת גבולות ברזל, אבל פיזים מאוד, מילולי לא עובד עליו, בכלל.

נ


הבסיס עליו סובלנות קיימת בתוך חברויות הוא החיבה, ההערכה והקרבה. בשביל שהן יווצרו צריך זמן, פתיחות והדדיות. אני מנסה לייצר חברויות במהירות שלא מאפשרת לדברים האלה להתקיים, ומתאכזבת כשאני מגלה שאין בסיס משותף. זה מעין מילכוד כזה שאני לא מבינה עד הסוף._
אני גם כזאת, מנסה להאיץ קשרים, נפתחת "מהר מדי", מתחברת "מהר מדי"
כן, אני ממש מבינה את המקום שלך ומה שאת מדברת עליו

[נ_הר*]

תודה, יקרות, על התגובות החכמות והמבינות.

[נ_הר*]

נשארתי עם קצה של סימן שאלה שמבצבץ לי מהתשובות שלכן.
נכון, לכל הורה ולכל ילד/ה מתאים משהו אחר. אבל לרוב זו לא הסיבה לבחירות ההוריות, לדעתי. לרוב זו התרבות הדפוקה שלנו בשילוב עם עצלנות ועם העובדה שרוב האנשים מעדיפים לא לחשוב.

יש לי הרגשה שהאמהות שדיברנו עליהן, אלה, החברות שלנו ששולחות למעון וכו, הן בוחרות את הבחירות שלהן בדיוק לפי העיקרון של תמרוש רוש. הן אולי לא בוחרות כמונו, אבל מערך השיקולים שלהן לא מתעלם מצרכי התינוק, הוא משקלל אותם אחרת או מלכתחילה רואה שהם פשוט שונים (כמו בדוגמא שלך על התינוק שנרדם לבד, תמרוש רוש). לעומתן הרבה אמהות פשוט מקשיבות לאלה שאומרים שאין להן מספיק חלב אז שיגמלו כבר ודי, שהילד צריך חברה אז חבל לא לשלוח לגן וכאלה. זה מזכיר לי את הדף אמא שאוהבת יותר . השאלה היא לא אם אני טובה יותר ומגיעה לי מדליה אלא אם אני קשובה, בעלת תשומת לב, מנסה לבחור באופן אוהב. ומי שהבדיקה והבחירה הזו לא מעניינת אותה במהות, לא באיך שזה בסוף נראה, אז אין לי איתה שפה משותפת כי זה כרגע הפרויקט הכי משמעותי שלי.

[אי_ננה*]

אם מגיע לך, לי, מדליה על "אימהות טובה" (דיה או לא?
בפירוש לא

אם את רוצה להקיף את עצמך ב-"אמהות טובות" (דיות יותר או פחות)?
משתמע מהדברים שלך - שכן
גם אני ככה, אז זה מה שעשיתי.
הקפתי את עצמי באימהות שאוהבות.
הן החברות שלי, איתן יש לי שיג ושיח

הנה, עכשיו אני מול השלישי בטנטרום איום, שבו אני מתנהלת נורא ואיום אם תסתכלי על זה חיצונית.
אני הייתי מוציאה את הילד ממני, אם הייתי את שמתסכלת עלינו מהצד

אממה: כל דרך התנהלות אחרת מובילה לאלימות מאוד מאוד קשה (ממנו אלי ואל האחיות שלו, עד כדי שבירת חפצים ורהיטים בבית) ומאוד מהר
מה עדיף?
להחזיק אותו בחיבוק דב/להתעלם ממנו/להוציא אותו מהבית/לנעול אותו בחדר לבד
או לאפשר לו לפגוע בי, באחרות, בעצמו, בבית?

מה הופך אותי לאמא שאוהבת יותר?
האם הוא מרגיש אהוב עכשיו?
לא, הוא לא.
הוא מרגיש נורא
הוא מרגיש שאמא שלו לא מקשיבה לו, לא שומעת אותו, ואפילו אלימה כלפיו

זה הופך אותי לאמא נוראית?
אולי

[נ_הר*]

אוי, אי ננה, נשמע ממש ממש קשה. חיבוק גדול.

[אי_ננה*]

כן, טוב
מה שאני מנסה להגיד זה ש...לעולם יש גוונים רבים
צהוב, אדום, ירוק, כתום, זגול, ורוד...
זה לא שאני או כזאת או כזאת
יש את האידיאל, ויש את מה שקורה במציאות

יש מספיק נשים שהאידיאל שלהן הוא משהו מסויים, ובפועל החיים לוקחים אותן לכיוון אחר

אמא שלי רצתה ממש להיות משהו מסויים, מאוד דומה למה שאני עכשיו
בפועל?
היא הייתה 150° משם.
אני לא הרגשתי את ה-טובה דיה
לא בזמן אמת
בדיעבד, כבוגרת, כשיכולתי לראות את כלל התמונה, את התנאים והבחירות הבלתי הגיוניות שהיא נאלצה לעשות...מצאתי את החמלה כלפי האישה שהיא הייתה, כלפי האמא שגידלה אותי

אני מסתכלת על חברות שלי, עם גיסות שלי, על נשים שהן לחלוטין במיינסטרים
שאיננה של לפני עשור הייתה מסתכלת עליהן בשיפוטיות עצומה ומתייגת אותן כ-"אמהות לא אוהבות"...
ויכולה לראות בהן את אמא שלי, את עצמי

כמו שאני רואה את זה, השאלה אם הילד/ה חווה אמא אוהבת או לא, זאת לא השאלה הנכונה
השאלה הנכונה היא:
איזו אמא אני רוצה להיות?
אילו נשים אני רוצה להקיף את עצמי בהן?
מי הן החברות שלי שאני רוצה שיהיו לי?

התשובות שלי הן פשוטות:אני רוצה מישהי שיהיה לי נעחם לדבר איתה, שנוכל להגיד: "הי, פוס, נעלבתי" וזה יהיה בסדר, ונדבר על זה
אני רוצה מישהי שגם אם היא לא חושבת כמוני או אני כמוה - נקבל את השוני.
הייתי רוצה שיהיו לי ולחברות שלי קווים הוריים דומים, אבל זה לא דיל ברייקר
האמפתיה ההדדית, הכנות, האמון...אלו דברים שיותר משמעותיים לי
מה חשוב לך?
עם החברות שיש לך ולא נרגיש לך בנח איתן - מה חסר שם, בדינמיקה?האם זה עניין של אישיות, או עניין של עומק, או של..זמן?

[נ_הר*]

שאלות טובות. נכון. מחזירה את הזרקור פנימה כדי לשאול את עצמי מה אני רוצה.
מישהי שאפשר לדבר איתה על הכל ברצינות תהומית אבל גם לזכור שזה לא כתוב בסלע ומותר לנו לשנות את דעתנו, לקחת מילים בחזרה, להתנצל אם פגענו. מישהי שאפשר לצחוק איתה בדיוק על הדברים שאנחנו לוקחות יותר מדי ברצינות. מישהי שאכפת לה.
חסרים לי הדברים האלה, וחסרה לי גם התחושה שמכירים אותי, שאני בנאדם ספציפי ולא עוד "פליי דייט".
אה וגם מרחק גאוגרפי שמאפשר מפגש פנים אל פנים פעם בשבוע-שבועיים...

[נ_הר*]

הניסיונות להכנס להריון נוסף מבהירים לי בהדרגה שכנראה אני לא מבייצת בכלל. סביר להניח שזה שילוב של הנקה גם בלילה פלוס ירידה במשקל של כעשרים קילו בקצת יותר מחצי שנה.

גם זה מדריך אותי להסתכל פנימה, לנסות להבין מה מתאים לי לעשות, מה חשוב לי, מה יכול להתגמש.
זה אימון מאד עדין של כל התודעה שלי, להקשיב באמת. לא רק להקשיב במובן של לקלוט ולעבד מידע כדי לפעול בהתאם. אלא להשאר עם מה שיש, לתת לזה להדהד, להרשות לחוסר, לטעות, לרגשות הקשים, להניח להם להיות. התאמנתי במהלך השנים האחרונות במהלכי חשיבה שונים לחלוטין, ולאט לאט המוח מסכים לשחרר קצת את האצבעות המלבינות מעוצמת האחיזה, להסכים למשהו אחר לחלחל.
יש בי איזו מחשבה שהתהליך הזה הוא גם הקצה של התחלת המקצוע העתידי שלי, אבל קודם כל הוא צריך לעבור דרך הרבה מחסומים שהתבססו במהלך העבודה במקצוע שהיה.

[יולי_קו]

יש בי איזו מחשבה שהתהליך הזה הוא גם הקצה של התחלת המקצוע העתידי שלי, אבל קודם כל הוא צריך לעבור דרך הרבה מחסומים שהתבססו במהלך העבודה במקצוע שהיה.
כשקראתי את המשפט זה עבר לי משהו בראש. בעוד כמה שנים אולי יפגשו התהליך שלך וה(אולי) אינטואיציה שלי.

[יולי_קו]

אי ננה, תמרוש רוש,
אני מאוד מתחברת לנושא צמד הורה-ילד, ואיך שההורות הטובה מתבטאת באופן שונה מילד לילד. אצלנו יש הבדל ענק בסגנון ההורות בין הבן לבנות, ולא בענייני מין או למי יש מברג ולמי בובה. אני מאוד בעניין בחירה וחופש ואחריות אישית, וכמובן בעניין התוצאה הטבעית של כל מעשה. אבל על הבחור זה לא פועל. הוא זקוק לסגנון הורות אחר שרק האיש מצליח לייצר בשבילו (וגם לו זה לא טבעי וזורם, ופועל חלקית). אני פשוט לא מצליחה.

[יולי_קו]

(בפן הזה).

[נ_הר*]

קחי כלי, לא חשוב איזה
מלאי אותו בלא חשוב מה
הציגי אותו על שלחן העץ
המלא בעצמו והביטי
איך מה שמתחיל לקרות
כבר קרה ויקרה
ובכל רגע (שהוא כהרף עין)
את ממציאה את צורת
היותך

ישראל אליעזר

[נ_הר*]

יוליקו, סקרנת אותי עם נבואת הלב שלך!

[תמרוש_רוש]

(גם אני לא בייצתי. שנתיים עם הראשון ושנתיים וחצי עם השני)

[יולי_קו]

גם אני סקרנית לדעת מה ינבוט אצלך

[נ_הר*]

בינתיים חוש הריח נובט אצלי בחזרה...

היום עשיתי עם הגורה טיול סתוי יפהפה בערפל. היא עדיין נרדמת רק במנשא לשנות היום שלה (בדרך כלל שתיים כאלה, אז יש הרבה זמן מנשא).

גיליתי משהו שאף פעם לא שמתי לב לגבי ערפל: הוא מאפשר לראות יותר טוב את מה שקרוב. הסתכלתי על העלים של העצים, על השדות, כל מה שראיתי לא מטושטש קיבל מעין רקע לבן שגרם לו להיראות כאילו הוא עומד לבד בעולם. ומה שהיה מטושטש היה יפהפה ורחוק, נראה רך ונוצתי. חשבתי שככה זה מרגיש להיות ברגע: להתבונן במה שממש כאן, לראות אותו היטב. להיות מודעת ברכות למה שרחוק, לדעת שכרגע אי אפשר להתמקד בו וזה בסדר גמור.

[יולי_קו]

כתבת מאוד יפה. הטלפון לא מסכים לגריין.

[נ_הר*]

תודה יוליקו

[נ_הר*]

משהו שמאד מקשה עלי להיות בהווה ביום יום הנוכחי שלי, הוא פרט טכני שאני לא מבינה איך לא שמעתי עליו מעולם.
הבת שלי דבוקה לי לגוף כמעט כל הזמן. פיזית. זה או מנשא, או ציצי, או ללכת עם יד (היא יכולה ללכת לבד אבל עדיין לא רוצה לעזוב), או לשבת איתה לשחק, או לנדנד בנדנדה.
בקיצור אני ממרכזת אותה בטירוף אבל לא יודעת איך לא, היא כאילו דורשת את זה באופן פיזי. גם כשאני עושה איתה דברים בבית זה בדרך כלל נגמר בזה שהיא על הידיים או במנשא. ובגלל שהיא ילדה מאד פעילה אז זה ממש כל היום תנועה שלה וליווי שלי, ואני מרגישה שהגוף שלי מתקומם לאט לאט.

אני צריכה פנאי גופני. מתגעגעת לריקוד, לתנועה לא מחושבת. ואני מוצאת את עצמי ממתינה שהיא כבר תגדל ותהיה עצמאית יותר, שנוכל לטייל יחד זו לצד זו ולא זו על זו.

אני עושה משהו לא נכון? יש לי כל הזמן תחושה שאולי אם הייתי מתנהגת אחרת היא היתה עצמאית יותר.

[יולי_קו]

אני עושה משהו לא נכון? יש לי כל הזמן תחושה שאולי אם הייתי מתנהגת אחרת היא היתה עצמאית יותר.

לו היית שואלת את האיש שלי, הוא היה אומר שהתחושה שלך נכונה. לו היית שואלת אותי, הייתי עונה לך שעם הזמן זה ישתנה.

אני חושבת שהנטיה הטבעית שלי היתה להענות לכל דרישה של התינוקות שלי, ולשים את צרכי הרחק מאחור. האיש ראה גם אותי. ראה גם ראה. והוא קלט שאני מתעלמת מעצמי, סוחטת את עצמי. הוא ניסה לעזור לי למצוא את מקומי במשוואה המתחדשת (אני והוא והתינוק/ת, והילדים). זה לא היה קל! לא לי ולא לו. אני חושבת שהוא הציל אותי.
הוא עזר לי להבין שעוד מבוגר שיטפל בילדים (הוא, סבא וסבתא, חברה טובה) זה ממש לא הזנחה והפקרה (שוב- חשוב עם מי, כמה, למה, איך, ומתי). שזה חשוב שיש לי חיים משלי ועולם משלי, אם זה מעניין אותי, וגם אם הילדים אינם בגיל שמאפשר להם להשתתף או להבין את העולם הזה.הוא גם עזר לי להפסיק להניק, כשזה מה שהתאים לי (אחרי גיל שנתיים). הוא אומר שתפקיד האב הוא לחתוך את חבל הטבור הרגשי. ולעזור לאם ולתינוק להרחיב את גבולות עולמם.

[נ_הר*]

שתפקיד האב הוא לחתוך את חבל הטבור הרגשי. ולעזור לאם ולתינוק להרחיב את גבולות עולמם.
מעניין מאד. בהיעדר גבר בבית אני מרגישה את הקונפליקט עם הגבר הפנימי שבי, שמדרבן אותי לשחרר יותר ולסמוך על היותנו חזקות ומסוגלות להתמודד עם העולם. בת הזוג שלי היא כולה רוך והכלה, לא נכנסת לתפקיד הזה בכלל (וטוב שכך, בשבילי)

בימים האחרונים הקטנה מגבירה את האחיזה בי וממש חרדה אם אני בחדר אחר בבית ולא רק רק איתה. אני מנסה לנשום עמוק ולהאמין שזה יעבור מעצמו. בעוד כמה ימים אני מתחילה קורס מורים ליוגה וזה אומר סופ"ש כמעט מלא שהיא תהיה עם מאמי שלה (בת הזוג שלי) במהלך היום, ואני אחזור בערב לפני שהיא הולכת לישון. אני מאד חוששת מהימים האלה אבל מרגישה שהם גם הזדמנות מבורכת. ואם יהיה רע, נשנה את התכניות.

[נ_הר*]

היום יש לי יום פנוי אחרי הרבה זמן שלא היה בכלל. אני לא מצליחה להזיז את עצמי לעשות כלום. ממש לאות קיומית. ניסיתי לעשות יוגה והמחשב עם הסרטון נתקע. ויתרתי. ניסיתי להתארגן לצאת החוצה ונשארתי. אני מתמזגת בספה ומרגישה בבירור את התחושה הזאת שיש כשבורחים מלהרגיש משהו חשוב. מנסה לתת גם לי זמן, כמו לתינוקת שלי, לשחרר אחיזה ברגע הנכון לי.

[יולי_קו]

[יולי_קו]

אני בעד לצאת ליוגה ולסמוך על שתי היקרות שלך. אם יהיה צורך הן יודיעו לך.