כמה ילדים

שליחה על ידי לילך* » 31 יולי 2002, 00:00

רציתי לשאול, למה עושים הרבה ילדים, נגיד יותר משניים-שלושה-ארבעה, ובכלל לעורר דיון בנושא מספר הילדים במשפחה, יתרונות וחסרונות, העדפות וסיבות, בעיות ופתרונות ועוד.

אה, ארבעה זה לא הרבה? אנחנו במשפחה שלושה, אז מה שמעבר לזה נראה לי הרבה. לבן זוגי יש אח אחד ולו נראה ששניים מספיק. אני מתארת לי שמי שגדל במשפחה "גדולה", מה שזה לא יהיה, רואה במשפחה כזו דבר טבעי.
באופן אישי נראה לי שרוצים ילדים לא מסיבות רציונליות כלשהן. נראה לי שתמיד, לא משנה כמה ילדים יהיו לי, אני ארצה עוד תינוק.

ולבעלי יש רק אח אחד והוא רוצה 6 ילדים... אנחנו 4 ילדים וזה נראה לי מספר הגיוני... כנראה נעשה ממוצע...
זה עניין כלכלי עבורינו כרגע

כמה סיבות לעשות הרבה ילדים:

אפשר לקשור לכל אחד סמרטוט ולתת להם להסתובב חופשי, ככה חוסכים עוזרת בית.
שלא יהיה משעמם.
שלפחות אחד יצא טוב.
לקבל קצבה גדולה מבטוח לאומי.
כי רוצים הרבה נכדים.
חרמנות לתינוקות.

וברצינות:
מאהבה, מהיכולת להיות שותפים לבריאה.

גם אני רוצה הרבה ילדים. אבל דני פולני.

צפריר

גם שביט חושב שמתוך 6 בטוח אחד יצא נורמאלי (יש לו פירוט, אבל אחסוך מכם)
ובאמת העניין עם העוזרת זה באמת רעיון טוב, ואז זה מתקשר גם ל איך מנקים בחינוך הביתי
נעה גל - תגידי לדני שיש פולנים אחרים... שביט פולני מבית טוב, ורוצה הרבה...

שגית, נראה לי שההורים של שביט נכשלו בחינוך

.
הסכמנו על 4 (אני הייתי שמחה מאוד ליותר), דני רוצה שהילד האחרון יהיה מאומץ. אני אמרתי שאין בעיה - אבל, אחרי ה-4 הביולוגיים. אז אולי בסוף באמת תהיה לי משפחה ענקית כמו שאני אוהבת, או כמו שאורן קוראת לזה "להקת אנשים".
אגב, לשנינו יש רק אח אחד...

נראה לי שהריון ולידה (ותינוק) הם חוויות ממכרות..

למה הרבה ילדים? במקרה שלי הרצון נובע מהידיעה איך זה לגדול במשפחה כזאת(אנחנו 9 אחים).
הרבה ילדים זה אומר שאף פעם לא משעמם, כייף , חבורה מגובשת, חברים טובים שבאמת לצידי ויהיו כנים איתי.
שגית, גם לקטע כלכלי יש פתרון: בגדים שעוברים מאחד לשני(טוב זה לא חוכמה, אנחנו 7 בנות אז גם היום יש החלפות בבגדים), לא צריך אף פעם ביביסיטר וביננו אים מכינים ארוכת ערב ל5 או ל7 זה משמעותי? או כמו שאמא שלי אומרת זה עוד כוס מים למרק...
ובכלל כמו שריטה שרה כי "ילדים זה שמחה"

נעה, בדקתם ברצינות את עניין האימוץ? הכוונה, בהיבטים של גיל ההורים, גיל הילד (תינוק לא מקבלים בארץ אם יש לכם ילדים ביולוגיים), מצבו הגופני... אתם מתכוונים בארץ או בחו"ל?

הי עדי יותם,
לא בדקנו את הענין ברצינות כי לא מדובר, עדין, על השנים הקרובות (הספקתי לעשות רק 2 מתוך ה-4

).
בכל מקרה, אנחנו רוצים מהארץ, אנחנו רוצים ילד גדול יחסית (כלומר, לא תינוק בן מספר חודשים), ושמענו שאפשר לקבל יחסית בקלות ילד/ילדה אתיופים (כמה עצוב, נכון?). מתברר שגם בכל הנוגע לאימוץ יש ענין של היצע וביקוש. מגיל מסוים (ועדה מסוימת) של הילד, אפשר לקבל "יותר בקלות" ילדים.

חחח, דנה מאוד שיעשעה אותי לגבי ההריון כחוויה ממכרת... אצלי זו חוויה גומלת...
אני תמיד חלמתי לאמץ ילד, נוסף על ילדי הביולוגיים. מה לעשות, התקלקלתי כתוצאה מקריאת יותר מדי ספרים על ילדים יתומים בילדותי...

מעולם לא רציתי לאמץ תינוק. אני לא מתחברת לתינוקות זרים, לא באמת. אם אאמץ - אז הכוונה שלי לילד גדול, מאלה שאין להם כמעט סיכוי שיאמצו אותם, נגיד בן שבע. כולם קופצים על התינוקות, אבל את הגדולים כמעט אף אחד לא רוצה.

נעה ובשמת, אם הכוונות שלכן רציניות, הייתי בודקת בשירות למען הילד כדי לא להתאכזב בשלב יותר מאוחר. אולי גם במקרים האלה, כמו עם הורים נטולי ילדים, יש רשימת המתנה? אם כן, כדאי להירשם בזמן, לפני שמגיעים לגיל שבו כבר לא נותנים יותר לאמץ. (לא יודעת מה הגיל הזה). בכל מקרה, התהליך עצמו לוקח כשנה, אם אני לא טועה. בדקתי פעם את עניין המאומצים האתיופים, זה עניין משתנה - לפעמים יש תקופות שבאמת הילדים האלה לא רצויים, ולפעמים לא.

והנה לינק לכתבה ממצה בעניין:
http://www.horim.co.il/vpages/N0021.htm

לא לגמרי ממצה.
מה דינם של הורים ליותר מילד ביולוגי אחד (כתוב שם "ראשון או שני")?
מי צריך להיות בן למטה מ-43?
כי אם מספיק שאחד עבר את הגיל, אז אין לנו שום סיכוי לאמץ.
אני דווקא נתקלתי במקרים של אימוץ ילדים גדולים ע"י הורים לילדים ביולוגיים מבוגרים יותר. אז אולי כשכבר מגיעה משפחה מתאימה הם מגמישים את הכללים למען הילדים שגדלים במוסדות?
קצת מגוחך הגבול של "43", ובמיוחד היום כשהרבה אמהות מצליחות ללדת תינוק ראשון בערך בגיל הזה, ולפעמים אחריו, אחרי שנים של טיפולים.
43 של היום זה לא 43 של פעם, ולמה דווקא שלוש? למה לא ארבע? הצחיקו אותי.

אבל בשמת, אם היו מחליטים על 44 היית שואלת למה לא 45... אולי דווקא המחשבה המקורית היתה 40, והחליטו לצ'פר את ה"זקנים"? (-;
אני לא מתמצאת בכללים, אני חושבת שדי שאחד עבר את הגיל אבל לא בטוחה; מצד שני, ייתכן שהרשמה מוקדמת מבטלת את העניין הזה, ולכן מראש כתבתי את זה.
אני אומרת גם לנשים בטיפולי פוריות שכדאי להירשם במקביל לשירות, כדי להתחיל להיכנס לתור - זה כשמדובר בתינוק, וההמתנה ארוכה מאוד.
אני לא יודעת מה דינם אבל כן מכירה משפחה עם שלושה ילדים ביולוגיים שקיבלה תינוקת אתיופית לאימוץ לפני כמה שנים, ועוד משפחה עם שני ביולוגיים שאח"כ אימצו, בהפרש של כמה שנים, שני אתיופים.
ובאשר לגיל... נכון שזה לא מה שהיה פעם, ואין לזה שום קשר שהוא אלייך, אבל לי היה קשה מאוד לגדול עם הורים שהיו בני ארבעים וארבעים פלוס כשנולדתי.

זה לא שאני רוצה הרבה ילדים, אני רוצה שלילדים שלי יהיו הרבה אחים כמו ש-אמא של איסתרא ובלגינא אמרה.

אני מוכן למסור את ילידי לאימוץ כל יום החל מהשעה שמונה בערב ועד למחרת בבוקר (בסביבות השעה 9 -10)

פלוני אלמוני
כמו שכבר אמרו מזמן בשביל כבוד צריך לעבוד ועם המיתון של היום ילדים זה הדבר שהכי כדאי להשקיע בו...
ולאב הנואש אתה ממש לא יודע מה יש לך בידיים ואם אתה באמת חושב ככה אז כשזה יבוא לך בהפוכה מהילדים תבין למה...

כי ילדים זה הדבר היחיד ששוה להשקיע בו בעולמנו המטורף.
אבל...אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לגדל יותר מארבעה...
כי ילדים לא מספיק ללדת (ויש לי שכנות שיולדות כמעט כל שנה) אלא גם צריך לחנך וזה מה שהכי קשה לי מהכל- הריון זה בסדר, לידה זה אחלה, הנקה זה קשה אבל גם כיף, אבל הגידול...אין לי כוח...אולי כשהארבעה (יש לי כרגע 3 וחצי אבל אני כבר במחשבות של מה יהיה בעוד 3 וחצי חודשים) יגדלו יתחשק לי עוד, לא יודעת. כרגע, עצם המחשבה מחרידה אותי.
אמרו לי שזה בגלל שאני לוקחת את נושא החינוך בצורה קשה ורצינית מדי. אולי.

ראיתם בידיעות אחרונות שזה רע שיש אצלנו הרבה ילדים כי זה מעכב את התפתחות התוצר הגולמי לנפש או משהו כזה? כלומר- מדינת ישראל נחשבת לפחות מפותחת בגלל שיש לנו ריבוי ילדים יחסית למערב.

זה קשקוש סטטיסטי.
כמו שכתבת - "נחשבת"

חבצלת, אני קוראת לזה ללדת ולזרוק. גם לי יש שכנות שיולדות מדי שנה. מה דעתך, האמנם האמהות מסוגלות לתת להם את המיטב שהן יכולות?
נתחיל מן ההריון: הוא קשה כי יש הרבה ילדים בבית הדורשים תשומת לב.
אחר כך הנקה. רובן לא מניקות, ואם כן אז לטווח קצר, אחרת הן לא יכולות לטפל בשאר הילדים, אז הן מוותרות מהר מאוד על ההנקה ועוברות לבקבוק, בדרך כלל כשאחת הילדות הגדולות מאכילה את הבייבי. (חינוך לדור הבא שלומד ומפנים )
הן לא יכולות לצאת לכל מקום עם כולם גם בגלל העניין הכספי וגם בגלל שזה טירטור לצאת עם כולם אז הן נשארות בבית והילדים משתעממים.
בדרך כלל, בשלב מסוים בחיים הן מואסות בילדים (כך על כל פנים אני רואה אצל שכנותי) ומתייחסות אליהן כמו אל עצמים שיש צורך לזון ולהלביש.
אני מכירה אם כזאת שיש לה 17 ילדים.
לפי ההלכה מספיק שיש לך בן ובת כדי לצאת ידי חובת מצוות פרו ורבו (ורוו)
זה לפי בית הילל.
המהדרין, לפי בית שמאי גורסים שני בנים ושתי בנות.

שושנת העמקים -
אני בטוחה שיש אמההות ל 10 שלא מתנהגות כמו שאת מתארת, ואמהות לילד יחיד שכן.

יש לי שאלה אחרת. אם הילדים זה דבר יחיד ששוה להשקיעה בו, אז למה אמהות מפתחות קריירה על חשבון הזמן
ביחד עם הילדים? או במילים אחרות, למה לעשות הרבה ילדים אם בסופו של דבר אנשים אחרים מגדלים אותם?
סליחה עם פגעתי במישהו, אבל זה באמת מסקרן אותי.

בפורום של "אמנות הלידה" www.leida.co.il/forum.asp יש מישהי בשם אמא10. בהתחלה סתם חשבתי שזה ניק נחמד, אולי אפילו הערכה עצמית לאמהותה. מסתבר שכרגע היא לקראת לידתה ה 11, והיא נשמעת אוהבת ילדים אמיתית.

היום, באותו הקשר כמעט, בגן השעשועים, תוך שיחה על הריון לידה וגידול ילדים, אמא מהגן של אגם, אמרה שלא אכפת לה להיות בהריון, אבל היא שונאת ללדת ולגדל את הילדים, זה ממש סבל בשבילה. שאלתי אותה למה בכלל לעשות אותם? והתשובה (אני נפלתי ממנה): כי אני אוהבת להיות בהריון!!!

אלונה, אני לא רוצה להיות 24 שעות ביום ביחד עם בעלי ובכל זאת אני לא חושבת שהוא נשוי לעבודה.

כבר כתבתי אפשהו שהחלום שלי הוא וואן מלא בילדים (וואן-כי יוצאים להמון טיולים...) רק שאנ'לא בטוחה כמה אפשר לדחוס בכזה.
מחשבות על אימוץ מלוות אותי עוד מהיותי ילדה, כשהרעב בקמבודיה תפס כותרות. אני זוכרת את עצמי משכנעת את הורי לאמץ ילד קמבודי.מאז-להבדיל אלף אלפי הבדלות, אימצתי כלבים לרוב...
היום, אני זורה טיפין טיפין את הנושא לבן זוגי, הוא "יחשוב על זה"...
אני תוהה מניין בא הצורך הזה לאמץ, על אף שיש לי ילדים ביולוגים, רגש החמלה? פטרוניזים חלילה?
מנסיונה של חברה קרובה, תהליך האימוץ בארץ קשה לאין ערוך,גם אם מדובר בילדים גדולים. יש לה ילדים ביולוגיים, מצב כלכלי טוב ביותר ונכונות רבה... ובכל זאת, זה כמעט שנתיים של מו"מ.

חבצלת כותבת "ילדים לא מספיק ללדת, צריך גם לחנך", ואני לא כל כך אוהבת את המילה חינוך, אבל אני מתחברת לרעיון, וגם לדבריה של שושנת העמקים "האמנם האמהות מסוגלות לתת להם את המיטב שהן יכולות?" גם חוויות מופלאות של הריון ולידה הן לא סיבה מספקת להביא ילד לעולם. לשם כך צריך לרצות ילד, להיות מוכנים לקחת אחריות על גידולו, ולשאוף לתת לו את המיטב שיכולים. כמו שאני לא מצליחה להבין איך מטפלת במשפחתון יכולה לטפל בו-זמנית בחמישה תינוקות, כך קשה לי להבין איך יכולה לתפקד אמא לשבעה ילדים, נניח, במרווחים קטנים. אז נכון שעם ילדים בגילאים שונים זה יותר קל, וכיף שיש בבית "קבוצת כדורגל", כלומר הרבה ילדים לשחק איתם, אבל גם מהמגזר הדתי נשמעים כיום קולות של אנשים שחוו את הילדות מרובת האחים כילדות חסרה, בעיקר בתשומת לב הורית (ראו ראיון עם חנוך דאום ב"העיר" מלפני כמה שבועות).
הריון, לידה והורות הן חוויות נפלאות מבחינות רבות, אבל גם קשות, ודורשות הרבה אנרגיה, זמן ומחשבה, ממי שמתייחס אליהן ברצינות. באופן אישי, קשה לי לראות איך אני עומדת בזה ועושה זאת כראוי בעיני, במשפחה מרובת ילדים.
ועוד נקודה, חשובה במיוחד לאמהות שבחרו לפנות זמן לגידול הילדים. ילדים הם הדבר הנפלא והחשוב ביותר בחיים בעיני, ולכן בחרתי לפנות לו את מלוא הזמן. אבל אני אשמח בשלב כלשהו של חיי לשבת ולרוות נחת מילדיי הגדולים, ולעסוק גם בדברים אחרים החשובים לי (ולעשות גם אותם ברצינות). שלב זה ירחק ממני, כמובן, ככל שאעשה יותר ילדים (וראו בעניין זה מאמר של רינה קסם באחד מגליונות "באופן" הקודמים). כן, אני יודעת שיש יחידי סגולה שגם מגדלים ילדים וגם עושים המון דברים אחרים, ואולי אפילו עושים הכול היטב, אבל אני לצערי לא נמנית עליהם.

כיביתי את המחשב, נכנסתי למיטה, וחשבתי לעצמי, מה זה כל הקשקושים האלה, כל מה שרציתי להבין הוא: זה כל כך קשה, וכל פעם זה יותר קשה, אז איך עושים את זה כל כך הרבה פעמים? (בקשר ללמה, תשובתו של צפריר, זו הרצינית, מספקת אותי).

ההשקעה בקריירה- אני אף פעם לא באמת חשבתי שהקריירה זה בשביל האנושות לתווך ארוך (ואני עוד מורה!:-)) אלא בשביל שאני לא אתייבש אי שם בנפתולי המוח...כי כשיש רק קטנים נורא קשה להתרכז בהם כי הרמה האינטלקטואלית דורשת משהו אחר...היום אגב כשיש לי יותר גדולים זה הרבה פחות מפריע...וגם הרצון לעבוד החוץ פוחת בהתאמה...בכל אופן ברור לי שגם אם אני אעשה משהו מדהים כמו הספר שאני חולמת לכתוב, זה לא ישתווה אפילו בערך בגידול ילדיי מבחינת החשובות והמשמעות של העניין. למה? ככה.
לגדל ולזרוק- יש בזה אמת ויש בזה-לא. כלומר אני מכירה המון אמהות עם הרבה ילדים. הרבה אני לא מדברת על 6 אלא על 8-12. 6 אצלנו זה רגיל. 4 זה מעט.
מה אני אגיד לכם. יש כאלה שנראות מדהים, הילדים שלהם נראים אחד אחד, ואפילו הסלון שלהן מבריק (?!?) מתי שלא תיכנסי. הדבר האחרון שתחשבו על הילדים שלהם זה שהם מוזנחים. עד שאת מדברת איתם קצת לעומק. אז מתגלות כל מיני אמירות כמו "אם הוא נודניק תתני לו אקמול למה לסבול"(אני נותנת אקמול רק במקרים ממש חריגים של חום גבוה במיוחד או בכי בלתי פוסק, ועד אז- עיסויים, שמנים, טיפולי סבתא, אמבטיות...יותר קשה, אין מה להגיד, מאשר לדחוף תרופה), "אני לא הנקתי יותר מ-3 חודשים, לא היה לי כוח" (מה, באמת...) אז אולי הם לא באמת "מוזנחים" אבל זה מלמד אותי שאני לא בנויה לכל כך הרבה ילדים כי לי יש דרישות הרבה יותר גבוהות מהאמהות שלי, נקודה. וזאת עוד אמא שבאמת גידלה ולא הייתה בעבודה ולא שלחה למעון. יש גם כאלה שהילד מגיל 3 חודשים במעון עד 4. לא רוצה להגיד מה אני חושבת על זה.
חוץ מזה שהשכנה הזאת סיפרה לי שכדי שיהיה לה זמן לעצמה ולבית היא היתה במשך שנים קמה ב-4 וחצי בבוקר. ובכן זה משהו מתחום האגדות בשבילי.
אגב יש לנו גם משפחות עם 4 -5 ילדים שזה בפירוש ילדים שגדלים "כמו דשא". הם גם אלה שאלימים יותר ואלה שתמיד יהיו בחוץ בין 2 ל4 בשבת. אז זה כנראה לא רק כמות הילדים. מה שאני רוצה להגיד זה שלא כל אחד בנוי להרבה ילדים וכל אחד צריך להכיר את עצמו היטב ולדעת למה הוא מסוגל. אין טעם להביא ילדים ואז להגיד "אבל אי אפשר להניק אותו כי יש לי הרבה ילדים".

שושנת העמקים
אני עדיין לא יודעת איך זה כאימא אבל אספר לך קצת מההוי של השניה מתשעה.
רובן לא מניקות, ואם כן אז לטווח קצר_ _בדרך כלל כשאחת הילדות הגדולות מאכילה את הבייבי אצל אמא שלי זה לא היה כך(וגם אצל אמהות של חברותי בישוב בו גדלתי. אמא הניקה עד גיל שנה וחצי בערך את כולנו. נכון זה דבר שמחייב עזרה גדולה יותר של האחים הגדולים בבית , וזה התבטא בא. צהוריים\ערב, מקלחות, ש.ב וכי"ב. כמובן שלא תמיד כי לא בכל יום מניקים בזמן הכנת השיעורים, זה דבר שמשתנה.
כמו כן בין 2-4 ידענו לשמור על שקט כי אמא צריכה לנוח (כולל לא לראות טלביזיה).
הן לא יכולות לצאת לכל מקום עם כולם אם רוצים מוצאים לאן אפשר ובכמה כסף אנחנו תמיד טילנו בכל חופשה וכמעט בכל מקום בארץ.
תראי הכל ענין של איך מסתכלים על הדברים ואיך מחנכים כן מחנכים את הילדים. נכון הבית של אמא שלי מבולגן אבל זה כי היא מבולגנת (סבתא שלי אמרה שהיא תמיד היתה כזאת)
ילדים זה דבר שצריך להשקיע בו אבל נראה לי שההשקעה תלויה במי שמשקיע (ביגוד, אהבה , חוגים וכו')

פעם בציבור הדתי זה לא היה כך. היום ההנקה בציבור הדתי ובעיקר החרדי ירדה מאוד כי הנגישות לתמ''ל, הפרסום המסיבי, וגם תחושה של "אין לי כוח להיות סופרוומן אז אני אוותר על מה שהכי פשוט לוותר"- עשו את הירידה הזאת ולדעתי חבל. בצד השני יש את הציבור הדתי שדווקא דוגל בפחות ילדים ויותר הנקה- ופחות זה לא שניים. אבל גם לא 10. אני חושבת שהיום לנשים (ואולי בכלל לאנשים) יש כל כך הרבה עומס שאי אפשר באמת לרקוד על כל החתונות. מי שבוחרת ללדת כל שנה שנתיים מוותרת על הרבה דברים אחרים וזה כבר שיקול אישי. בד''כ אף אחת היום לא גם מטפלת בילדים, גם מפרנסת (כי הבעל לומד תורה), גם מניקה לתווך ארוך ומכינה אוכל טבעי שהרבה יותר זמן לוקח מהג'אנק, וגם יש לה כוח ללדת כל שנה. אולי יחידות סגולה.

לילך, כמה ילדים יש לך? לי יש רק שניים, אבל אמרו לי כבר כמה נשים שהיה להן הרבה יותר קל לעבור מאחד לשניים מאשר משניים לשלושה (כמובן שזה לא תופס לגבי כולן). אולי עד שאת מגיעה לרביעי את כבר מתורגלת ובכושר, כבר יותר סלחנית, כבר פתרת את כל ההתלבטויות שהיו לך לגבי גידול ילדים, כבר הסכמת עם בן הזוג לגבי חילוקי הדעות באשר לחינוכם, כבר את יודעת איפה יש גן/בי"ס טוב אם את לא בחינוך הביתי, ובקיצור, כמו ותק בעבודה - עם השנים והניסיון זה נעשה יותר קל? לא צריך לכבוש מחדש את ההר, להמציא מחדש את הגלגל, ושאר קלישאות?

מסעדה - התכונת הפוך? שקל יותר לעבור לשלישי מאשר לשני?

וכמו שאגם אמר: "כשישי שני ילדים - אחד לאמא ואחד לאבא, אבל כשיש שלושה..." אולי אחד באוויר כל הזמן?

אחד באוויר,כן

אצלי זאת הבת....מרחפת...

מסעדה- זה ממש לא נשמע לי נכון. כי הרי כשהראשון עולה לכיתה א' זה חדש לך, ואח''כ גיל ההתבגרות והצבא והכל...ובמקביל יש את הקטנים שעדיין אי שם בשלב החיתולים...וגם אח''כ- הילדים כל כך שונים אחד מהשני, מה שהוחלט לגבי אחד בכלל לא בתוקף לגבי השני (בדיוק היום היה לנו ויקוח על זה עם בעלי לגבי הגן- לגדול היה נכון משהו אחד ולשנייה ממש לא). אז אין קיצורי דרך. גם את הרביעי יש לגדל ולפעמים דווקא הוא יסתבר כילד שלא עושה לך הנחות.

גילה - תודה, אכן בדיוק להפך. אמרו לי שיותר קל לעבור לשלושה מאשר לעבור לשניים.
חבצלת, נכון עם הראשון הכול בפעם הראשונה בכל שלב שהוא, אבל הפעם השנייה יותר קלה. וגם חוקי הבית כבר פחות או יותר ברורים, מה אוכלים, מתי הולכים לישון וכו'.
אבל כמובן שזו הכללה וכל משפחה תגיב אחרת. הפואנטה שלי היתה יותר שבניגוד למה שאפשר לצפות, עם הילדים הנוספים, באופן יחסי, יותר קל.
אין לי כרגע תוכניות למספר שלוש, אבל ברור לי שהשנה הראשונה שבה הייתי אם לשניים היתה שנת הגיהנום שלי, ושלו אצטרך לעבור הסתגלות לתינוק חדש, דברים יהיו אחרים וקלים יותר.
החזקתי והסנפתי היום לרגע תינוקת בת פחות משנה בפארק... אח, איזו רכות, איזו התמסרות של הגוף. הקטנצ'יק היום בן שנתיים כבר...

אני מסכימה עם זה שהשנה הכי קשה זה השנה הראשונה שיש שני ילדים. אצלי זה היה ככה גם בגלל שהייתי קצת מדוכאת. (אז כמובן לא הבנתי את זה.) עם השלישי המשבר הגיע רק כשיצאתי לעבודה. עם הרביעי שיוולד בעז''ה עוד 3 חודשים, מראש פתרתי את הנושא הזה ואני ב-ב-י-ת. ועדיין, נראה לי שיהיה לי קשה עם 4 מתחת לגיל 7. למעשה אני די מבוהלת מהמחשבה הזאת. נקווה שאני סתם עושה עניין.

עדי יותם,
אכן, ילדה שנייה, אכן, חודש שלישי עם הילדה השנייה, אכן, מעולם לא היה כל כך קשה. ותודה תודה שאתן אומרות שפעם זה נגמר.

אוי לילך )-:
אני ממש ביליתי את השנה הראשונה בספירה "עוד תשעה חודשים למנאייק," "עוד חצי שנה למנאייק" וכו' (בשמת אל תתקני אותי, אני מקבלת את הסברך אבל יותר מדי קשורה לטעות).
כמה עצות, למרות שלא ביקשת: תבקשי עזרה מכל מי שאת יכולה, תזמיני חברות עם ילדים ותלכי אליהן בעצמך, נסי להקים לך קבוצת תמיכה עם אמהות לתינוקות באותו גיל, נסי להתקלח ולהתלבש בכל בוקר ועוד מקלחת (בקיץ) אחרי שהן הולכות לישון בערב, ובעיקר - לכי לישון בכל הזדמנות!
אה, וכמובן - אם יש קבוצת ללל באזורך... לכי לבקר שם...

לילך,
אני חייבת להגיד לך שממבט מהצד נראה שאת עושה עבודה נפלאה,
ואת מצליחה לתת לבנות המקסימות שלך כל מה שהן זקוקות לו.
ואם את צריכה עזרה - רק תגידי (-:

חבצלת - גם לדעתי השנה הראשונה עם שניים היא הקשה ביותר.
(למען האמת, הזמן עם ילד אחד היה מענין, ולא כל כך קל: חצי ממנו רבנו עם רופאים, ובחצי השני ילדתי).

למה עושים הרבה ילדים?
טוב, הרבה כפי שאפשר לראות בדף הוא מאוד יחסי. בשבילי 10 ילדים זה לא הרבה. זה ה-מ-ו-ן !!!
בבית הורי היינו 4 וזה היה "הרבה".

למה עושים הרבה ילדים?
אתמול חזרתי מביקור אצל סבתי. היא כבר כמעט בת מאה. כבר לא לגמרי צלולה... כל פעם שאני מגיעה היא שואלת שוב ושוב: "אז יש לך שני בנים? ממש כמו לי. טוב, יש לך זמן ואפשרות. יהיו לך גם שתי בנות. אמא צריכה בנות. את יודעת זה משהו אחר..."
כן, אני יודעת. אני חושבת. אני מנחשת.
אני רוצה בת. מאוד מאוד. אולי לא עכשיו מיד. אבל אני "חייבת" בת.

גם אני מתחבטת בראשי בקשיים. אנחנו נשואים לצבא ונמצאים המון לבד בלי אבא. וזה קשה, אתם יודעים... במיוחד השנה הראשונה.
ואז אני נזכרת בסבתי, וחושבת בפורפורציה, מה זה שנה ביחס לחיים? נכון שממשיכים לתת המון גם אחרי השנה הראשונה אבל אז הדברים כבר קצת יותר קלים, ומה עם כל מה שמקבלים?

ואיך סבתא שלי אומרת לסיום: "ואם יבוא בן גם תקבלי אותו" - נו, עם זה באמת אי אפשר להתווכח!

הלו, הפחדתם אותי.
עוד כמה ימים תתחיל אצלי השנה הראשונה עם שניים.
מה, אני צריכה להתכונן לסיוט?
יותר נכון, "הסיוט - סרט המשך"? הואיל וברגע שהקטנצ'יק שלי יהיה בחוץ ייגמר פרק א' של הסיוט, זה שנמשך כבר שמונה חודשים...
ועזרה?
אחרי שהוצאנו את כל חסכונותינו על עזרה לשמירת ההריון שלי, ואת מה שיישאר נוציא על לידת בית????
ואחרי שהיתשנו כבר את הסבים ככה שגם הם מחכים ללידה כמו לשיחרור מצה"ל?
מאמא מיה.

העיקר שאת אופטימית (-;
אני מאמינה שזה לא יהיה כל כך נורא כמו שמבטיחים לך פה.

שלושה גורמים הפכו את השנה ההיא לשנת הגיהנום והאופל:

התעקשות שהבכורה תמשיך לישון בצהריים

וזאת כדי שתצליח לראות את אבא שלה בערב, שהיה חוזר מאוחר מאוד, וזו סיבה מס' 2:

מעט מאוד עזרה
סטנדרטים גבוהים - יחסית לחברה, או מינימליים, יחסית למערכת האמונות והערכים שלנו לגבי הורות: ארוחות מבושלות בביתובעלות ערך תזונתי סביר, מדי יום, ורצוי טריות במידת האפשר; מעט מאוד טלוויזיה; ניסיון למלא את צרכיהם של הילדים, הורות גם בלילה.

בשמת - נשימה עמוקה ולהרגע. מיד!!! (כבר מותר לך ללדת?) בצחוק....
איך אפשר לדעת?
קראת את סירס? איך להיות הורה לילדים עם צרכים גבוהים? הוא מספר שם שאחרי שלושה ילדים "רגילים" נולדה בתם הרביעית שהייתה ילדה עם צרכים גבוהים. מה זה צרכים גבוהים? - נו, את יודעת. כל הזמן: ציצי, ידים, מנשא, ריקודים, טיולים, ציצי ושוב ציצי ושוב... (אני לא נכנסת כאן לסוגיה האם לכל הילדים צרכים גבוהים ופשוט לחלקם יש את היכולת להביע זאת בקולי קולות או שאכן יש ילדים יותר רגועים).
אני בורכתי בשני בנים עם צרכים ע-נ-ק-י-י-ם. מה זה ענקיים. אי אפשר לתאר. וכן, בזכות העובדה הזו הייתה שנה ראשונה מאוד מעניינת (וגם בגלל סיבות סובייקטיביות שתארה המסעדה הניידת). אבל:
א. מי אומר שזה מה שיקרה אצלך? אולי לידת הבית תעזור לתינוקך להיות רגוע ושליו ובכך בהחלט יקל על התהליך? מהיכרות אישית עם תינוק ותינוקת שנולדו בבית זה אכן היה כך. (לא עם דניאל שלי....)
ב. אם אכן תבורכי בתינוק עם צרכים גבוהים אני יכולה להבטיח לך שהתמורה תבוא - ובגדול. אז ברוח האופטימיות שלקחתי מסבתא - מה זה שנה? קטן עלייך. לפחות לא תעשי אותה בשכיבה....

לאף אחת אין מה לספר לי לגבי מה שכתבתי על בנות?
חשבתי שאופצץ בעצות איך עושים מניפולציות לבת....

בהזדמנות אני אענה יותר בהרחבה, בינתיים רק אומר שרציתי רק בנות, והפטנטים בהחלט עבדו אצלי... בחמישים אחוז מהמקרים. (-;
(ואגב, אני ממש לא מצטערת על זה. להפך. אבל כך ברא אותנו הטבע, מן הסתם).

חחח, רונה. אל תדאגי. מה שיהיה יהיה, הרי זה לא שאפשר לעצור פה איזה תהליך...
ואני בהחלט מצפה לתינוק שצרכיו יהיו דומים לאלה שהיו לאחותו. אני מאוד אופתע אם הוא ייצא פתאום מהסוג הרגוע, הסוג שלא יונק 19 פעמים ביממה ורוצה כל הזמן רק על הידיים...

מעניין אותי למה אמהות רוצות בנות.
אני רציתי בת ראשונה, מסיבות פמיניסטיות (אני חושבת שעדיף לבת לקבל את תכונות "הבכור", מאשר שתהיה אחות צעירה לבן).
לגבי השאר, לא היה איכפת לי. אבל אחרי שנולדה הבת, רצינו רק עוד בנות...
וגם אנחנו לא מצטערים שיצא אחרת D-:

רונה,
קראתי בספר על זה .
המחבר טוען שכשהאישה 'קרה' , כלומר לא גמרה עדיין ויש הפרייה- רוב הסיכויים שתצא בת.
וכשהיא חמה- כש'דואגים' לה לפני השפיכה

, זה מחמם לה את כל מערכת הרבייה, דבר
שמזמין יצירת בן זכר.
לא יודעת אם זה עובד... טרם ניסינו....

לי, אחרי הבכורה, בכלל היה קשה להבין איך זה שנשים יולדות גברים. זה כמו שתפוח יצמח על עץ אגסים (-:

קרן אור -
זה מה שנקרא - רוצה בת? תסבלי!!!:-)

ואני רציתי תמיד בנות. רק בנות. מה לי ולגידול בנים? ואחרי אורן (בת) נולד פתאום איתמר וגיליתי עולם חדש לגמרי. עכשיו אני רוצה רק בנים.

לא יודעת אם זה הדף המתאים לדיון הזה, אבל הקושי הגדול שלי הוא בעיקר בראש. בהרגשה שבכל רגע נתון אחת מהשתיים לא מקבלת את מלוא תשומת הלב שהיא צריכה, שקשה כל כך להתחלק לשניים ושכל פעם מישהי אחרת צריכה לחכות כי אני עסוקה עם השנייה והמילה הנשמעת ביותר בבית היא "רגע". אני יודעת שיש משהו טוב ונכון בלגדול כך, ולא עם אמא שיושבת לך פול טיים על הראש, אבל זה בכל זאת קשה.
כמובן שהימים הכי קשים הם כשנשארים לבד בבית, ולכן אני מצמצמת אותם למינימום. יש לי קבוצת תמיכה רחבה ופעילה, ואפילו בחום הנורא של אוגוסט אנחנו נפגשות כשלוש פעמים בשבוע, ועוד נותנות זו לזו תמיכה טלפונית. וגם בעלי מפצה על ימים ארוכים בימים קצרים, וגם אמא הרחוקה והאחים והחברות של האחים מוזעקים בעת חירום.
אבל כמו שאמרתי, עיקר הקושי הוא בראש, ולפעמים צריך את אמא, ולא משנה כמה אנשים יש מסביב (שנוכחותם תמיד עוזרת, ולו רק למורל), ולכן... קשה (ותודה, חגית).
וכמובן קשה עם הקושי של הגדולה, שמצדה לא טורחת להקל על החיים, ואת הקטנה עוד לא הצלחתי לסווג בחלוקה לבעלי צרכים גדולים או קטנים, אבל היא בטח איפשהו באמצע, ובכל מקרה תינוק בן יומו צריך הרבה, בייחוד אמא.
ובקשר לשינה, כיוון שאני זקוקה גם לקצת זמן שבו אף אחד לא זקוק לי, אני לא ממש ישנה הרבה...

פתאום חשתי צורך להוסיף משהו חיובי, לעידוד כל אותן שבדרך. אז יש כמובן את רגעי החסד המופלאים שיש לי עם כל אחת לבד, פתאום, ואת הרגעים המעטים ששלושתנו יושבות יחד בשלום ובנחת.
ולקבוצת התמיכה שלי, רציתי להוסיף סופרלטיב מחמיא במיוחד, אבל אני לא מצליחה לחשוב על אחד שמגדיר אתכן בצורה מדויקת, אז קחו לכן את כולם, ותודה על היותכן.

לי היה קשה לקלוט את העניין הזה שיש לי שני ילדים. מגוחך,כמו שני בעלים. כלומר, ברגע שהקטנה הייתה בוכה הייתי ניגשת אליה ושוכחת מהגדול ואז הוא היה בוכה (הוא היה תינוק בן שנה וחצי אז הוא בכה לפעמים מה לעשות) ונתקפת רגשות אשם. כי פשוט שכחתי שיש לי עוד ילד! הרי אני מטפלת בילד. מאיפה יש עוד אחד?
אח''כ היה לי קשה בשעה של האמבטיות/השכבות. והקושי נמשך עד שהקטנה ידעה היטב לשבת והייתי שמה את שניהם באמבטיה ביחד. והאמת? יש לי שקושי עם השעה הזאת גם היום, כשהגדולים כבר גדולים. זו שעת סיוט הכי מתישה, ואם יוסי לא נמצא- אני גומרת אותה מרוטת עצבים.באג אישי.
גם הניידות הייתה בעיתית. עד ששמים את שניהם בכיסאות שלהם באוטו וקושרים- כבר לא בא לצאת. וברגל? מנשאים טובים אז עוד לא היו נגישים. קנגרו שבר לי את הגב. עגלת התאומים- מאיפה הכסף. בקיצור בסוף הגדול פשוט ישב על המעקה של העגלה. אני בשוק שהיא עדיין שורדת.
הקטנה גם היתה על הידיים בלי הפסקה עד גיל 3 חודשים. וגם על הידיים היא צרחה. הנקתי אותה מסביב לשעון ואם לא היתה לי טלוויזיה היתי היום בבית משוגעים רק מזה. אגב פטנט למי שהילד הגדול עדין קטן. מניקים בחדר שלו עם דלת סגורה כדי שלא יצא , וכמובן החדר שלו גם בטיחותי. קלטתי את השיטה אחרי שכמה פעמים העולל בדיוק ניסה לקפוץ מהשייש באמצע שהנקתי (בעצם כל הזמן הנקתי אז זה לא חכמה).
ושאלת השאלות- למי ניגשים קודם, אם שניהם בוכים?
התשובה תימסר למעוניינות

תתפלאו אבל יש תשובה. קיבלתי אותה מחברה שכשילדתי את הראשון היא בדיוק ילדה את השני. בתה הגדולה עוד לא הלכה אז.(!)
בשמת, את רואה שהרוב פה כי גם הגדול היה קטן וחלק גם כתוצאה מהאישיות הדפוקה שלי, אז שיהיה לידה קלה ושהקטן ואת תהיו בריאים ו- פרה פרה (או טורקי טורקי.

) נא לדאוג לבעיות לפי סדר הופעתם.

למי ניגשים קודם? אני אומרת, לקטנים יותר.

בזזזזזזזזז...לא תמיד התשובה הזאת נכונה. אם כי היא הגיונית כשילד אחד בן 4 והשני בן 4 חודשים. אז- הגדול בהחלט יכול לחכות, כמעט תמיד. אבל אם אחד בן שנה וחצי והשני בן חודשיים? הגדול הוא מספיק קטן. אז נא לחשוב שוב. יש פרסים

לבעיה שניתנת לפתרון בזמן קצר יותר?

(הצטרפתי לחידון כששמעתי על הפרס (-;)

נכון, במקרה הזה גם הגדול הוא קטן מאוד, ובכ"ז. תשובה טיפה יותר מושקעת: תוקעים את הקטן במנשא וניגשים לגדול. אצלנו לפחות, עד גיל חצי שנה לפחות, המנשא שימש ככפתור Off של התינוק.

גילה, זכית בפרס.
רואים אמא לתאומים לפי היצירתיות

זה באמת הכל שהיא לימדה אותי ומאז הוא עזר לי ברגעם המבלבלים האלה. דוגמא:
אם הגדול צריך רק החלפת טיטול או להגיש לו לחמניה או בקבוק, והקטנה רוצה לינוק (עסק של 40 דקות פלוס מינוס) אז הגדול קודם.

השיטה שלי היתה דווקא לפי דחיפות הבעיה/ דחיפות הילד. גם כשהם בוכים (אני מתארת לעצמי שאצל לא-תאומים ההבדל עוד יותר ברור) אפשר בדרך כלל לסווג מה "חירום" ומה אפשר לחכות רגע. את מי אפשר להרגיע במילים, בשירה או בנדנוד עם הרגל תוך כדי טיפול בשני, ומי זקוק להתערבות. שתי שיטות ההרגעה הכי יעילות שלי כשהם היו קטנים (וגם היום, באופן חלקי) היו: לשיר (בגרון ניחר ומזייף, העיקר לא להפסיק לשניה) ולצאת החוצה. האוויר בחוץ עושה קסמים.
עוד דבר שעזר לי, ולכן גם לילדים (הקשר הידוע בין אם רגועה להרגעת הילד) היה לקבל את העובדה שכשניים יש מצבים שהם בוכים, וככה זה. נכון שמנסים לצמצם, נכון שמנסים להרגיע את הלא-מטופל באמצעים של שלט רחוק (כמפורט למעלה), אבל בסופו של דבר - עם זוג ידיים ורגליים אחד, לפעמים תינוק בוכה. זה לא אידאלי, אבל אלו החיים, וזה לא סוף העולם. והנה - למרות כל זאת, יש לי ילד שהיה תינוק רגיש במיוחד, והיום אי אפשר לנחש את זה אם לא יודעים. אז כנראה שבסך הכל, עם כל הטעויות בדרך, ועם כל הבכי-שלא-היה-קורה-עם-תינוק-יחיד מה שעשינו היה טוב לילד (ולמרות שלא ישנו ב-מיטה משפחתית, ולא הנקתי אותו בכלל (זה דווקא רציתי)).

כרמית, אני מתפלאת עלייך... אולי זו השעה? (-; ממתי זה שהילד יצא מוצלח בסוף זה הוכחה לכך שהבחירות שלנו היו נכונות? ושלא תביני אותי לא נכון, אני "מכירה" אותך לא מהיום ובכלל לא מפליא אותי שהילדים שלך מוצלחים

אבל זה כמו שתגידי שזה שהוא כזה מוכיח שהנקה לא חשובה.
הילדים שלנו לא שבריריים כמו שרוצים שנחשוב, והאדם בכלל הוא יצור סתגלן.
לפעמים תינוק בוכה, לפעמים בכה, ולפעמים יבכה - נכון, אלו החיים, זה לא סוף העולם, אבל גם אין צורך להפוך את זה לאידיאולוגיה. הילד שלך קיבל פיצוי בזמנים אחרים. ויכול להיות שגם בלי הפיצוי הזה היה מתגבר.
כשאני חושבת על עצמי בתור תינוקת לפני 36 שנה אני מתחלחלת - מי שמע אז על לידה רכה, על ביות. הרעיבו אותי עם לוח זמנים של הנקה כל ארבע שעות, וכו' וכו'.
אז אני לא טוענת ש"יצאתי בסדר גמור" ברור שאני לא (-; אבל יצאתי בסדר. אבל מה זה מוכיח?
או אולי זו השעה אצלי, שבגללה לא הבנתי אותך?

וואללה, המסעדה הניידת, את יצאת בסדר מהטיפול הזה?
אני ממש לא...
ובאמת היו לי הורים מסורים. אני מבינה הרבה דברים כשאני מחברת את סיפור הלידה שלי, עם שבוע בבית החולים שבו "הביאו אותי להנקות", ועם עוד כל מיני דברים שהיו אז לגמרי שיגרתיים -
וכל זה בתוך ילדות שזכתה להורות מאוד אוהבת ומשקיעה, עם אבא שטייל איתי שעות כל ערב על הידיים בגלל הקוליק, ושקם בלילות להביא אותי להנקה ואח"כ לתת לי בקבוק, שנתיים ימים, ועל אמא שעברה לעבוד בבית ועשתה את זה בלילות, כי היה צריך להתפרנס אבל היא לא היתה מוכנה בשום אופן לשלוח אותי לאיזו מטפלת או מעון, עם הורים ששלחו אותי לגן רק בגיל 4, וכיוצא בזה.

כלומר, על פני השטח, אם לא יודעים מה באמת הצרכים של התינוק ועד כמה באמת הם לא נענים, הכל נראה ורוד.
וגם אחר כך: אני נראית כלפי חוץ כמו אחת שיצאה "בסדר גמור" (טוב, אולי לא לכם

).
זה רק מוכיח את העיוורון של המתבונן בי, זה הכל.

"בסדר". לא "בסדר גמור" (אני).

מה שהתכוונתי, שאם תינוק בכיין וסובל הופך לילד חייכן וחברותי (כמובן שלא מושלם, אבל עולם אחר) אז כנראה שהטיפול בו, היה, בגדול, עם כל הפאשלות בדרך, טוב עבורו. היתה לי הזדמנות שאין להרבה, לראות את השינוי. אחותו למשל, היא חייכנית וחברותית (בלי קשר להיותה גם ביישנית) מלידה, ולכן זה באמת לא מוכיח כלום.
אני לא הופכת את הבכי (כמו גם את אי ההנקה) לאידאולוגיה, אבל טוענת, שזה גם לא נורא כל כך. לעשות מה שאפשר בשביל לצמצם - בהחלט. אבל כשאי אפשר, אין צורך להתייסר. בסך הכל מדובר בדרך כלל על זמנים קצרים (מעבר לבכי שאנחנו מתקשים להרגיע, והוא עשוי להיות ארוך, אך כשאנחנו עושים מה שאנחנו יודעים בשביל לעזור ו/או לתמוך).

בטח שאין צרך להתיסר - ילדינו יעשו זאת בעצמם - ראי את דבריהן של בשמת ומסעדה פה.
(ממני, שיצאתי - אה, נו, לא נורא.)

ושמזכיר לי - אתם מזמינים סבים למפגש? אנחנו הרמנו את הכפפה, והזמנו. עכשיו נראה אם יהיה להם אומץ לבוא (אחרי ששמעו על ואת סיפור הלידה במתוקשר הנ"ל)

אגב הפאשלות שעשו הורינו/אנחנו ותוצאותיהן (אני אגב בטוח יצאתי לא בסדר דווקא בגלל זה!;-) החזיקו אותנו 10 ימים (!) בבית חולים בלי שום סיבה (ככה הייתה המדיניות) שלא לדבר על לידה או על הגעה להנקה פעם בארבע שעות...)
קראתי ספר מדהים "תינוקות זוכרים לידה" (די ישן, בטח כבר קראתן...)
איפה הדף של המלצת ספרים? לא מצליחה למצוא...
אז בקיצור לפי הספר הזה- אנשים ממש מושפעים מהלידה שלהם/הריון שלפני כן/הימים שאחרי כן. אחרי שקוראים את זה אי אפשר לחשוב בכלל על להכניס ילד לתינוקייה

ובכלל ללדת בבית חולים...
אבל אני רוצה להתייחס לנושא הדף.
ולמה שכרמית העלתה.
האם ילדינו, בגדול, מרוויחים או מפסידים מלגדול במשפחות גדולות/עם רווחים מצומצמים בין הילדים?

המלצות ספרים .

אנסה לענות לחבצלת מזוית אחרת:
האם בתי מפסידה או מרוויחה מזה שלצערנו יהיה לה אח רק כמה ימים לפני מלאת לה חמש שנים?
והאם היא מפסידה או מרוויחה מזה שלצערי יהיו לנו כנראה רק שניהם?
אני ממש לא יודעת. אני מרגישה שמצד אחד הרווחתי מזה שיש לי אחות, ושהרווח בינינו שלוש שנים, שהוא מספיק קרוב.
מצד שני, הפסדתי מזה בגדול. זה הרס את כל הילדות שלי (לצד, במקביל ויחד עם מה שהרווחתי!). נדחפתי בעל כורחי לתפקיד הגדולה והמטפלת, הכריחו אותי "לוותר בשבילה", אני והצרכים שלי נמחקנו מרגע שהיא באה, מבחינת אמי.
ובתי, מצד אחד תקבל אח עם רווח מאוד גדול, הם בפאזות חיים אחרות.
מצד שני היא כבר מספיק בוגרת, היא כבר רצתה אח, היא כבר בשלה, זה כבר הרבה פחות "על חשבונה".
אז לא יהיו הרבה ילדים - אולי הם ירוויחו מזה יותר יחס ויותר אפשרויות שלנו כמשפחה?
כל אלה שאלות.
חבצלת, קשה מאוד לענות.
אין לנו חיים חלופיים, שבהם ננסה על הילד חיים ככה ואחרת ונגיע למסקנות...

השאלה והשאלה (את בטוח יהודיה, חבצלת (-; ) בנושא לידת בית והדת היהודית הועברו לדף המתאים.

חבצלת, גם אני, כמובן בגלל הרגישות לנושא, בהחלט לא מתכוונת להיות מאלה שמצפה מהגדולה לוותר ומצדדת בקטן.
מה, זה חינוך רוסי? "אתה גדול, תוותר לה"?
חשבתי שזה בא מהרבה מקומות...

חבצלת - מצטרפת לחלק מדברייך.
כשאחד מהילדים איננו, השני מדווח שמשעמם לו, ושנחזור להחזיר את X, כי הוא רוצה לשחק איתו. כמובן שכשהם נפגשים, אחרי 5 דקות הם רבים ומתעללים, בדרכם, אחד בשני. למרות זאת, לעתים ההפרדה נחוצה, ואני מנסה להציע לאחד מהם ללכת לחבר, כדי שלשני יהיה קצת יותר קל, אפילו עם החבר שהגיע אלינו הביתה (יש לנו בית קטן וחדר משחקים אחד, אז אני מעוניינת שכל אחד ירגיש שהחבר שהגיע משחק איתו ולא עם אחיו).

אני הבכורה בבית. תמיד, הייתי הבייבי-סיטר-המובן-מאליו. סיוט. נשבעתי לעצמי שאני לא אעשה את זה לילדים שלי. תמיד הייתי צריכה לשמור על אחי הקטן (שנה ושבע צעיר ממני), בעיקר כשהלכנו יחד לבית ספר וכו', כביכול החלש יותר, בגלל רגשות האשם של אמא שלי, ואחר כך הבייבי-סיטר של אחותי הקטנה (9 שנים) שכנראה לאמא שלי לא כל כך התחשק לטפל במשרה מלאה... סבלתי מאוד. מה מצפים כבר מילדה בת 9?
אני לא מצפה שהילדים שלי יעשו את זה לאחותם הקטנה שתיוולד אוטוטוטוטוטוטוטו, אבל אם זה יהיה הרצון שלהם, אז יופי.

לעתים לשביט מתחלק מהפה - "תוותר לו, אתה גדול", אבל לאחרונה כמעט ולא יצא לי לשמוע אותו אומר את זה. הכוחות ביניהם כמעט שווים מבחינה רגשית, פיזית וכו'. בכל מקרה, אני מתנגדת למשפט הזה.

יש לדעתכם השפעה של המיקום שלנו בין הילדים (הבכור/ הקטן /הסנדוויץ' /בן למשפחה גדולה/ בן יחיד או אחד משניים...) וכמות האחים, גם על ההחלטות כמה להביא, וגם על החלטות איך לנהוג בילדינו?

ברור.
הביביסיטר המשפחתית לא רוצה לגרום לביתה להיות כזאת אז היא תלד בן בכור... וברצינות, היא אולי תלד בהפרשים גדולים יותר כדי שלכל ילד יהיה מרחב. בן יחיד יודע את הדברים שהיו חסרים לו ולכן יהיו לו יותר מילד אחד וכו'.

מה כל כך נורא באח/אחות גדולים שמטפלים באח הקטן? אני לא מדברת על הורה חלופי ובוודאי לא על "מובן מאליו". בוודאי שיש להשאיר לילדים הגדולים את החופש להמשיך להיות ילדים אבל אני מוצאת ששותפות בטיפול בקטן היא משהו שקורה "באופן טבעי". בין בניי שלוש וחצי שנות הפרש. זה לא הפרש בו אדם יכול לצפות מהבכור "לטפל" בצעיר ויחד עם זאת זה קורה השכם וערב. לפעמים אני מבקשת (למשל - אמא אופה וכל הידיים מלאות בצק, דניאל בן השנתיים רוצה קקי ולא מצליח למקם את הישבנון על גבי האסלה: ברור שאיל הבכור הולך לעזור), לפעמים דניאל מבקש ישירות מאיל ולפעמים איל יוזם עזרה מצדו. יש בזה משהו מקסים ומחזק מאוד כל אחד מהילדים בנפרד וכמובן שאת הקשר שלהם זה עם זה.

אני באופן אישי אחות גדולה לשתי אחיות. האחת צעירה ממני בפחות משנתיים והשניה צעירה ממני ב-9 שנים. לצעירה ביותר הייתי הרבה יותר מבייביסיטר מובנת מאליה. לפרקים הייתי אם חלופית. אצלי זה דווקא נזכר כחוויה בונה ואני מאושרת שהייתי שם עבורה כשהייתה זקוקה לי. עד היום הקשר ביננו מיוחד ונהדר.
אני חושבת שכל עוד זוכרים להקדיש זמן, תשומת לב ולתת לגיטימציה ל"תינוקיות" גם לגדולים זה בסדר גמור לצפות מהם לעזרה ואולי אפילו לשותפות (ולא- כמובן שלא "אתה גדול אז תוותר" מה הקשר?).

שכל עוד זוכרים להקדיש זמן, תשומת לב ולתת לגיטימציה ל"תינוקיות" גם לגדולים
זהו, רונה, אלה מלות המפתח.
ואידך זיל גמור.

רונה - יש הבדל בין להדביק את האח הצעיר לאחות הגדולה (יכול להיות גם אח) לבין דברים שקורים באופן טבעי, ועזרה פה ושם. אגם מיוזמתו הציע למור שהיה עייף מאוד לנעול לו סנדלים... איזה יופי זה היה, למרות שמור יודע לנעול מצויין.
ולעתים אני מבקשת מאגם להדליק למור את האור מכיוון שאגם גבוה בהרבה ממור. אבל אני לא אומרת דברים כמו שאני שמעתי בילדותי: "קח את מור ולכו לאיתמר ושחקו שם..." זה לא אני לא מסוגלת להשמיע דבר כזה.

באופן טבעי, אתמול, הדס (שנה ושני שליש) נראתה רצה אחרי אחיה הצעיר (שנה ושני שליש) עם שניצל ביד, להאכיל אותו (למען הסר ספק - הוא האכלן בבית, לא היא).

אצלי הבכור הוא מורה בנשמה והוא מחדד את כישוריו החינוכיים על אחיו הקטנים (וגם את כישורי מדריך תנועת הנוער שלו:-D) וזה כולל כמובן גם עזרה בדברים שבהם הוא מסוגל יותר מהם, וגם "אודליה איתנו במשחק או שאני לא משחק". אבל- למרות שאנחנו בהחלט מבקשים ממנו פה ושם "תשמור שנייה על הקטן בבקשה, אני קופצת הביתה להביא לו בקבוק"- אינני רואה בו, ומקווה שגם בעתיד לא אראה, "שותף" או הורה חלופי. הוא שייך לילדים ולא להורים.
אגב שותפות בעבודות הבית זה משהו אחר- כל מי שגר בבית שותף לנקיונו וסידורו, במידת האפשר- זה הגיוני. אבל בטיפול וחינוך- אין לי שותפים מלבד האבא שלהם.

משהו

מעולם העזרה ההדדית שלהם: הבכור אומר לקטן: "אני יודע שאתה רוצה לצאת (מכיסא אוכל) אבל אסור לי להוציא אותך!" אני שומעת את השיחה מהמטבח ובאה להוציא את הפצפון מהכיסא...הבכור לקטן : "אתה רואה? הכל מסתדר בסופו של דבר!":-D

חבצלת -
הדוגמא שהבאתי אודות ילדותי והיותי הורה חלופי לא הובאה כהמלצה. בהחלט אין לראות בילד הורה חלופי (אף על פי, שוב, שאצלי זו לא הייתה חוויה שלילית).
לגבי שותפות -
בוודאי. כולם שותפים בהכל - פרט באחריות. האחריות כולה שלי (ושל בעלי כשהוא נמצא... איך עושים סימן שלי מישהו עצוב?)
ואיזה סיפור יפה... "הכל מסתדר בסופו של דבר!" תשלחי אותו אליי עם המשפט הזה לפעמים. גם אני צריכה לשמוע אותו.

חבצלת, נראה לי שמי שהיתה/יש לו חוויה טובה עם מספר אחיו, ירצה לשחזר את זה, ומי שלא ירצה לתקן. את עניין ההתייחסות לבכור כאל "גדול" שצריך לעזור ולוותר אפשר לתקן גם אם יש הרבה ילדים - פשוט לא לנהוג כך. הסכנה הגדולה היא שלפעמים, בעתות מצוקה אולי, אנחנו נוהגים כמו שנהגו איתנו.
דווקא הרבה אנשים ממשפחות קטנות אומרים שזה לא מספיק להם והם היו רוצים משפחה גדולה יותר ומן הסתם יעשו כזאת. את זה אפשר "לתקן" רק עם עוד ילדים.

הרבה ילדים. אבל כל עוד ניתן לטפל בהם. אנחנו חמישה אחים. היום הורי במצב לא טוב (כלכלית, וכן גם נפשית ובריאותית) וש/ני האחים הקטנים שבבית סובלים מכך. אחי עתודאי, והוא מסתדר אבל בטח לא בזכות ההורים שלי. (אם הוא לא יקבל מעונות לא יהיה לא איפה לגור. הוא חי בצמצום וכיו"ב).עד שהורי נקלעו למצב הזה היה נהדר. אני מצטערת שההפרש הוא גדול כ"כ (ביני לבין אחי יש שלוש שנים ואח"כ בין אחד לשני יש חמש, חמש ושנתיים). הטיפול באחים הקטנים הוא טבעי. בצעירם ממש טיפלתי ולא הרגשתי חסך. מעולם לא התבקשנו לעשות את עבודות הבית (וחבל!) אבל כל יום הלכנו לאסוף את הצעירים מהגן. (על אופניים, עם טריילר. שניהם יושבים בו. בחורף עפם חרמוניות. 2 ק"מ) וטיפלנו בהם עד שההורים חזרו הביתה (אמא דיילת אויר ואבא עבד (לשווא) עד שעות הערב המאוחרות. ואני חוזרת: לא נעשה לי עוול. זה טבעי, ומובן וברור. ורק שניים זה מאוד משעמם.
כשנולד ילד נוסף, הלב לא מתחלק. הוא מתרחב. ולפעמים אמהות לארבעה ילדים ויותר הן שמנות כי צריך מקום ללב הענק. הבעיות הקטנות של "למי לגשת קודם" נפתרות באופן טבעי. בכלל בלי לחשוב על זה. השנה האחרונה לא היתה לי קלה (התאומים היום בני שנה ותשעה. אבא שלהם מסיים את השירות הקרבי בעוד שבועיים) אבל לא היתה חלוקת קשב או אהבה. היה לי הכל, לשניהם. המחשבה היחידה השלילית שעולה לי מהדיון הזה: איך אפשר להכנס להריון שהילד בן שנה או שנה חצי? כשייולד עוד ילד הבכור עדיין תינוק. (וזה תוסר את הנחתי שלמעלה, אבל בכל זאת).

אילת - את מרגישה שילדייך לא חסרים משהו?
לי ברור שילדי מקבלים פחות מילד אחד. אולי זה יהיה לטובה - כי הקשר בין תאומים הוא מיוחד וגו', אבל כתינוקות, אין לי שום ספק שליחידאי ניתן לתת את כל מה שהוא זקוק לו, ולתאום - פחות.

ד"א - בנשיונל ג'יאוגרפיק האחרון היתה תמונה של קופה עם תאומים, ועם כיתוב שניתן לגדל תאומים רק בזכות זה שאת הצאצאים נושאות לפעמים קופות בוגרות אחרות בהרמון או צעירים.

גילה - בשנה הראשונה, מאד הרגשתי שהם מקבלים פחות (החל מהרחם...) ואני תמיד אומרת שההחלטה הכי קשה וחכמה שלי היתה לתת לאחד על חשבון השניה. אז בגלל שהם שניים, לקח לי שלושה חודשים להגיע למה שליחיד היתי נותנת כמובן מאליו, והתינוקת, אף על פי שהיתה רחוקה מלהיות מוזנחת, "ויתרה" על הרבה עד גיל שנה וחצי (וכשהיא החלה לדרוש את שלה, הבנתי שאחיה התאזן לחלוטין). היום (שלוש וחצי אוטוטו) אני כבר לא מרגישה כך. אז מצד אחד, מהן שנה-שנתיים לעומת כל החיים? מצד שני, אלו שנים מאד מאד משמעותיות (הגדילה התוך רחמית לא פחות מהשנה+ הראשונה), עם השפעה על כל מבנה האישיות.
בגדול, לו היה טופס הזמנה, ממש לא הייתי מסמנת X בסעיף של התאומים (וזה לא קשור לכך שיש לי ילדים נפלאים ואני מאד נהנית מהם ומהקשר המיוחד ביניהם).
א.ילת - אהבתי את ההגדרה של הנשים השמנות... (אם כי זה קצת משמיץ את הרזות. מזל שאני יודעת שאת שייכת לאחרונות, אז "מותר" לך...)

בדיוק אני כאן כדי לכתוב שאני מוחה על ההגדרה של א.ילת לגבי נשים שמנות. אמן וזה היה כך (כלומר, הפרשנות היתה נכונה). ברוב המקרים השומן רק מהווה מטריה מפני כל מיני דברים שלא רוצים/לא מסוגלים להתמודד איתם כמו, קונפליקטים בין אמהות לנשיות/סקסיות וכו'.

אוף אולי תפסיקו כבר לנתח ניתוח פסיכולוגי את השמנות? אני ממש מתחילה להרגיש מוצג מוזאוני לפסיכולוגים בגרוש;-)
שמנה או רזה זה מבנה גנטי+הרגלי תזונה ופעילות גופנית. אז נא להירגע.
בכל אופן תאומים -נשגב מבינתי איך אפשר להתמודד עם זה. על כן אני מעריצה כל אם לתאומים שנשארה שפוייה

סעיף נוסף בחוזה שקוראים לו "כמה ילדים?"- חלוקת חדרים (בהנחה שיש אופציה לבחור איך לחלק ולא כולם גרים בשניים וחצי חדרים כמו המשפחות החרדיות בי-ם). נראה לכם עדיף חדרון קטן אבל פרטי לכל אחד, או כמה שיותר ילדים בחדר ענקי אחד? או זוגות זוגות? או שזה תלוי בגיל?
אח''כ אני אספר לכם למה אני שואלת.