כניסה לגן בגיל 4

אנונימי

שלום לכולם,

כבר הרבה זמן שרציתי לשתף במה שקורה איתנו. אבל עוד היתי יותר מדי בתוך העניינים. עכשיו העסק קצת נרגע.

ביתי סתיו בת ה - 4.5 היתה איתי בבית כל השנים (יש לנו גם את אורן בן 1.5). פעמיים ניסיתי לשלוח אותה לגן הילדים, אבל היא כל כך התנגדה, שויתרתי מיד. אני לא חשבתי שגן הוא מציאה מי יודע מה (אנדרסטייטמנט...), אבל חשבתי שאולי לזמן קצר ביום (בערך 3 שעות) ואפילו לא כל יום, זה יהיה לה כיף. היא בכתה ולא הסכימה להשאר לבד (היתה מאוד מעוניינת להשאר אם זה היה איתי), אז הוצאתי אותה. בשני הגנים לחצו עלי להפרד מהר ממנה, אפילו כשסיכמתי מראש שלא כך נעשה.

היו לנו כמה חברים "ביתיים", וגם כמה חברים אחה"צ, אבל היה מחסור. לא כל יום יש לי אוטו, כך שהיינו די מוגבלים מהבחינה הזו, וגם היו לי מגבלות של שעות כי היה לי קשה לתפקד בלי שנ"צ (לעצמי ולכולם), כך שלמשל חלק ממפגשי חינוך ביתי היו בצהריים וויתרנו. גם אחה"צ לא היו לנו מספיק חברים, כי הילדים שסביבנו העדיפו בד"כ להפגש עם ילדים שהם מכירים מהגן. שתי חברות שסתיו שיחקה איתן לא היו חברה טובה לדעתי. הן לא היו נחמדות לסתיו ולימדו אותה התנהגויות גסות ופוגעות, והצטערתי שזה המבחר שלה (בדיוק ששקלתי למנוע את המפגשים, היא בעצמה לא רצתה להפגש איתן). החורף שבו לא היו לנו מספיק חברים וגם להיות בחוץ היה קשה, ואחה"צ גן השעשועים היה שומם, שבר את סתיו. היא ביקשה ממני כל יום לקחת אותה לגן, להיכן שנמצאים כל הילדים. כל יום היא אמרה לי משפטים כאלה: אני רוצה ללכת לגן. אני רוצה הרבה חברים בבוקר. אני רוצה לשחק עם ילדות בגילי ולא עם תינוקות (בגן השעשועים). הסברתי לה שחד וחלק, גן זה בלעדי. החלטתי שהיא גדולה מספיק בשביל להבין את העסקה, ואין לי כוונה להשאר איתה הרבה זמן בגן עד שתתרגל, בעיקר כי אני גם עם אורן. וגם כי החלטתי שבגיל 4 היא כבר יכולה להשאר שם לבד, אם היא בוחרת ללכת לגן (בדיעבד אני רואה שזה לא פשוט כל כך).

אז מצאנו גן פרטי עם גננות שנראו לי מקסימות, קבוצה לא גדולה מדי של בנות שהיו נראות מקסימות (וגם כמה בנים שהם לא קיימים עבורה...), סתיו לא רצתה לצאת משם (כל כך נהנתה - נחתה ישר על שיעור יוגה), רשמתי אותה לשם והתחלנו להסיע (זה אפילו לא כל כך קרוב - בחלק מהימים לוקחת אוטובוס עם שניהם והעגלה, ובחלק - אוטו). בשבועיים הראשונים היא היתה באופוריה, ואז לפי הז'רגון המקובל "נפל לה האסימון" והיא התחילה להתנגד ללכת בבוקר. ראיתי שיש לה הרבה משיכה לשם - אהבה את החוגים, את קבלת שבת, כנראה שנמשכה לילדות. אבל גם הרבה פחד ועצב, להיות שם בלעדי.

חשבתי שהיא יודעת להפרד ממני מצוין - מגיל פחות משנה מוכנה להשאר ערבים שלמים בלעדי, עם מגוון די גדול של סבים ובייביסיטרים, מגיל שנה לילה בלעדי בקלות (אפילו שינקה עד שנתיים), מגיל שלוש שני לילות. וזה נכון. אבל כל המקומות האלה הם למקומות שמישהו אחד שהיא אוהבת מאוד, מטפל בה ומסור אליה לחלוטין. פה זה שונה - היא חלק מקבוצה. היא התחילה לבכות הרבה בבקרים. שהיא לא רוצה ללכת לגן. בגן היא כן היתה שמחה רוב הזמן, אבל הכניסה לגן היתה לה קשה. הגננות משכו אותה פנימה בכל מיני פיתויים כמו להאכיל את הדגים או לבחור סיפור, והיא נכנסה, בולעת את הבכי (פעם אחת, אוי לבושה, הגננת לקחה אותה פנימה בכוח). רק פעם אחת צלצלו אלי שהיא בוכה ולא שמחה, ברוב הזמן היא כן היתה בסדר אבל התקשתה ללכת בבוקר. כשחזרתי לקחת אותה, דבר ראשון פרצה בבכי חזק, ובכתה איזה דקה או שתיים, ואז היא היתה שמחה בד"כ וסיפרה לי בהתלהבות על החוגים, על הסיפורים, רקדה ריקודים חדשים, שרה שירים, השתמשה במטבעות לשון חדשים, סיפרה על החברות החדשות בגן. היתי מבולבלת במשך השבועות הללו: אני רואה הרבה שמחה והתלהבות ממה שקורה בגן, ומצד שני מבחינתה עדיף לא ללכת לשם. כל יום כשהכנסתי אותה, אמרתי לעצמי, זה לא יתכן לכפות ככה דבר על ילד, בחיאת! הילדה לא רוצה. וכשאספתי אותה, ואחרי שתי דקות של בכי ההתלהבות שלה ממה שקרה שם היתה ברורה לגמרי, אמרתי לעצמי, כנראה שצריך להמשיך. הזמנתי הביתה חברות מהגן כדי לשלב אותה יותר בחברה, ויצרנו כמה חברויות חדשות (מה שנחמד גם לי).

לפני שבועיים חל מהפך והבקרים שלנו הפכו שונים. יש עדיין קצת דיבורים על אי הליכה לגן ("אני מכירה ילדה שאמא שלה מרשה לה לא ללכת לגן, אפילו שהיא ילדה גדולה!", או כשאנחנו משחקות שהיא האמא ואני הילדה, היא אומרת לי: "אני מרשה לך עכשיו עשרה ימים לא ללכת לגן!..."), אבל גם הרבה רצון כן ללכת, היא אומרת שהיא רוצה ללכת וכיף לה שם, ששמח לה עם החברות, החוגים וכל השאר. היא עולה לבד את המדרגות שמובילות לגן, מנפנפת אלי בשמחה לפני הכניסה, ורצה פנימה בשמחה. עדיין בוכה דקה כשאני אוספת אותה, ברוב הימים, אבל אח"כ שמחה.

באיזשהו שלב הבנתי שאני לא מעוניינת ללכת "אחורה" ולהחזיר אותה הביתה. לבי"ס תכננתי תמיד כן לשלוח, כי לי אישית הומסקולינג עד הסוף לא מתאים (אני מעוניינת באיזשהו שלב לצאת מהבית לחצי יום) וגם לא חשבתי שלה יהיה כיף, כך שגם גן חובה תכננתי לשלוח, כך שבכל מקרה זו רק שנה אחת נוספת לפני הגן חובה. וראיתי שכן יש מיומנויות מסוימות שקצת חסרות לה. מעט מאוד, סה"כ היא מאוד חברותית ותמיד שיחקה עם חברות, אבל משהו בעניין של להמצא בקבוצה, קצת נימוסים, התחשבות, יש פה ושם מה ללמוד, וחשבתי שזה כדאי לעשות את זה במסגרת המחבקת הזו של מספר גדול של גננות מקסימות ברובן, שממש יוצאות מגדרן כדי לשלב אותה ולשמח אותה. מרשים לה שם לעשות מה שהיא רוצה (זה "גן זורם"), לא לעשות מה שלא, הכל חופשי. ראיתי שכן היא שמחה להיות מוקפת ביותר חברים. אחה"צ היא רוצה כל יום לפגוש חברה. לא שעושים את זה, כי אני חושבת שבכ"ז זה מוגזם ולא ישאיר לה זמן שקט איתי. אבל נפגשים הרבה - בערך 3 פעמים בשבוע. יש הרבה יותר מבחר של חברות.

אבל ברגע שהבנתי שלא יהיה לה יותר כיף בבית, כי כן היא רוצה את החברות, התחלתי להרגיש קצת במלכודת. הגן הרי לא מושלם. לדבריה (וגם אני ראיתי) גננת אחת צועקת (מה שברור לי שבגיל הזה יקרה מעכשיו בכל מסגרת, במידה זו או אחרת. משפחתונים זה כבר לא). עם החברות זה מתקדם די לאט - הן עוד לא ממש קשורות, אני רואה את זה במפגשים אחה"צ. היא עדיין מתנגדת לעשות חלק מהפעילויות בגן (דברים שהיא מתה עליהם - כמו פעילות מים או צבעי גואש, או ארוחה שבה מוגשים דברים שהיא לא ממש מקבלת הרבה בבית, ואוהבת, כמו דברים מטוגנים או קמח לבן), מה שמעיד על "בעסה" מסוימת. ועדיין מדברת על לא ללכת. אז בבית לא היה מספיק טוב. ובגן, גם לא אידיאלי. ושנה הבאה זה יהיה גן עירוני, כי הילדים בגן שלה עוזבים לגן חובה, ואני לא אסיע אותה יום יום עבור מפגש עם שתי בנות ושני בנים שישארו (חוץ מהקטנים). אז אמנם הגננות נראות לי טובות בגן החדש, אבל 35 ילדים... אאוצ'... ומצד שני, לכל מי שהיא פוגשת היא מספרת בהתלהבות שהיא הולכת לגן. והפנים שלה שמחים כשהיא אומרת את זה. אני מרגישה שאם היא תצליח כן ממש להשתלב בגן, זה יהיה מאוד מוצלח בשבילה. כך שאני חושבת שאני תומכת בה לתהליך שיהיה לה חיובי. אבל כרגע אני גם מבעסת אותה. וגם יודעת שהבעיות תגברנה ככל שיתקדם הגיל. שאין מפלט מזה ממש. אגב, אני עדיין שולחת אותה למעט שעות (3 - אבל בעירוני זה יהיה 5) ועדיין איתה הרבה הרבה בשאר היממה, כך שאני עדיין מרגישה שיש לה הרבה הרבה זמן אמא (וגם אבא וסבים ובקיצור המון פינוק ותשומת לב אישית).

תודה למי שהגיע עד הלום. בעיקר רציתי לשתף ולקבל קצת חיזוקים, אבל מכיון שכתבתי את זה פה באתר ולא במקום אחר, זה בסדר גם להעלות התנגדויות....

סופ"ש נפלא...

אולי את יכולה למצוא איתה ועם אצמך איזו פשרה של הולכים לגן רוב הימים או שהולכים לגן כל יום אבל רק לחלק מהיום
כי מה שהכי נקרא מהדברים שלך זה שמצד אחד היא רוצה ומצד שני לא
נראהלי שהיא רוצה שתרשי לה לא ללכת - אז פשוט תרשי

קראתי שוב וראיתי שאת כבר החלטת, ולא מבקשת עצות אלא יותר שיתוף.

בכל זאת משהו אחד שעלה לי:
בדרך כלל כשמתלבטים, מקבלים את התשובה מהתבוננות בילד. יש לי הרגשה שאצלך, התבוננת כל כך בפרוטרוט, רשמת לעצמך כל סימן קטן אצלה, כל תנודה קטנה וכל הבעת פנים - שזה מבלבל אותך (וכתוצאה מכך גם אותה). מה שאת צריכה זה טיפה להתרחק ולראות את התמונה השלמה. כי הילדים עצמם מתמודדים ויכולים להסתדר עם כל דבר כמעט - מגן בינוני ועד שעמום בבית

(לא שאני רומזת שאלה האפשרויות אצלכם). מה שצריך זה גיבוי מההורים שלהם להסתגלות הזו.

לכן שווה להפסיק רגע להתבונן בפרטים בזכוכית מגדלת, לעלות גבוה ולשאול: מה הערכים שלך? מה האילוצים של המשפחה? מה לדעתך טוב לילדה (כל ילדה) בגיל 4.5? מה לדעתך מתאים לילדה שלך מתוך הרשימה הזו ומה לא? עם איזה חסרונות של גן את תוכלי לחיות ועם איזה לא? וכולי וכולי. לבדוק את השיקולים מלמעלה, להגיע להחלטה ערכית ו/או עקרונית, ואז "לספוג" את ההשלכות שלה הרבה יותר בקלות @}

אילה - זה מה שחשבתי במקור. שלא אשלח אותה כל יום (אני כן לוקחת אותה למעט שעות, כמו שכתבתי, זה בהחלט רק חלק של היום שם...). אבל ראיתי שבפועל, לפחות כרגע, זה בלתי אפשרי (כל עניין הגן הוא פחות מחודשיים בינתיים). העניין הוא שכל יום שם משפר את מצבה. היא עוד יותר מתחברת. וכשהיא לא הלכה שבוע מסוים, כי היו יומיים של שבועות, יום אחד היה חום - היו כמה דברים - זה היה השבוע הגרוע ביותר שלנו. היא בכתה כל השבוע שהיא לא רוצה ללכת לגן, אבל לא היתה שום התמודדות ושום שיפור, כי לא היה גן. היה רק את הפחד מהגן. ואז ראיתי שלפחות בינתיים היא כן צריכה את הרצף, שלא יהיו כל יום ענייני כן גן/לא גן. אני מקווה שבהמשך יהיה מצב יציב שיאפשר לי כן לא לשלוח כל יום, שזה יהיה יותר חופשי.

קרוטונית, סיכמת יפה... זה פחות או יותר החשיבה שניסיתי לעשות. אגב, אני מסכימה איתך ששיעמום בבית הוא לא הדבר הגרוע ביותר... כשהיו שואלים אותי אם היא לא משתעממת בבית, הייתי אומרת שכן, לפעמים היא כן משתעממת, ואני לא רואה את זה כאסון גדול כל כך (גם לעצמי זה לא נראה לי הדבר הכי גרוע, לחץ מסוגים מסוימים בשבילי גרוע יותר משיעמום). אבל זה עניין של מינון, ובסוף היה נדמה לי שהשעמום גדול מדי. אני חושבת שעדיף לה כן עכשיו להכנס לגן. אבל אני מרגישה קצת בערפל. לא יודעת 100% מה קורה שם בגן, מה עובר לה בראש, בלב. לא יודעת מה יהיה בגן העירוני. לא יודעת אם אני צודקת בהחלטות שלי. אולי קשה לי כי זה לא התחיל עדיין (הגן העירוני) - יש את הפחד ממנו אבל עדיין אין אותו...

סאלי, זו בדיוק הנקודה שבה רבות מהאמהות בחינוך ביתי מתחילות להתלבט- וגם אני. אם באמת תכננת להכניס אותה לבי"ס, אז גיל 4 זה זמן מצויין להתחיל להתרגל למערכת הכפיה הזו. לעשות מה שאומרים לה, בלי מקום לויכוח, ומצד שני- שפע החברה. אי אי אי. זו בדיוק הנקודה הכואבת בחינוך הביתי, המיעוט של החברה. מצד שני- כמה אנשים אנחנו צריכים סביבנו כבוגרים בכדי להרגיש נוח? אחד? שניים? שלושה? למה צריך ערימה?
תודה על השיתוף, יש בך כוחות עצומים, להתחיל תהליך כזה. אומץ, והבנה אמיתית וכנה לבתך. שיהיה המון בהצלחה!

רוצה לענות מצד אחר - בתור מישהי שעבדה בגנים הרבה שנים.
קודם כל אני חושבת בפירוש שאם את חושבת לשלוח לב"יס אז גיל 4 זה זהמן להכניס למערכת.
כי להיכנס יש ר לכיתה א' או גן חובה זה קשה לדעתי.
אלא אם כן היא תלך לבי"ס דמוקרטי או משהו כזה שהוא יותר פתוח ופחות דורש.

גיל 4 היא כבר מספיק גדולה להבין שאמא לוקחת בבוקר ותחזור בצהריים מצד אחד.
ומצד שני היא מספיק גדולה גםל הנות בגן עם חברים ולספר לך מה עברה שם כך שיהיה לך איזשהו מעקב ופיקוח על מה קורה איתה כשאת איננה.

לגבי הבכי - מניסיוני ילדים בוכים בתחילת היום בגן וכשההורים חוזרים.
כבר ראיתי מקרים של ילדים שבכו כמה חודשים טובים בשניה שראו את שער הגן ועד שאמא/אבא סגרו את הדלת אחרי שנפרדו מהם.
ושוב ברגע שראו את אמא/אבא נכנסים לגן. גם אם עד שניה קודם שיחקו בהנאה.
אני חושבת שהבכי הוא סוג של פורקן וגם סוג של אמירה:
"אני רוצה להיות עם אמא" אני לא רוצה שאמא/אבא יעזבו" "אני שמחה לראות את אמא שוב" "התגעגעתי אלייך אמא"
אני לא חושבת שהבכי הזה בהכרח משמעו משהו רע.

מה שכן יכול להקל - פרידה קבועה.
תקבעו לכן איזשהו טקס שיהיה קבוע לפרידה בגן - יכול להיות קצר- נכנסים, אומרים שלום לגננת/סייעת - היא נותנת להן יד ואת אומרת שלום חיבוק ונשיקה והולכת.
ויכול להיות ארוך - אתן נכנסות מתיישבות בשולחן ציור - היא מציירת שני ציורים ואז היא מלוווה אותך לדלת/ את מספרת סיפור וזא נפרדת.
הטקס הקבוע מאד מקל על הפרידה, מנסיוני, כי הילד יודע למה לצפות.
הוא יודע בדיוק באיזה שלב אמא/אבא ילכו. אין מן ציפיה לא ברורה - כמהז מן אמא תהיה איתי היום בגן? וכד'..

בכל אופן נשמע שטוב לה בגן.
לוקח זמן להסתגל, בטח בגיל 4, לעובדה שאני לא במרכז אלא יש עוד ילדים והם שווים לי. וזה לא פשוט.
אבל נשמע לי ששתיכן מרגישות שזה הכיוון הנכון לכן ואתן רק צריכות לעבור את תקופת ההסתגלות.

מצטרפת ללוטם ומאחלת המון בהצלחה...

שליחה על ידי שרון* » 24 יוני 2007, 16:47

הבן שלי בן שלוש ואיתי בבית ועוד יש לי התלבטות לגבי שנה הבאה.
אני מבינה מה שעובר עליכם כי יש לי גם בת בת 9 ועברנו איתה מסלול דומה , לא חיכיתי עד כיתה א' אלא נתתי לה להתרגל למסגרת של ילדים נוספים, של חוקים אחרים, של כללי התנהגות חדשים - עוד טרם כיתה א' ואני לא מצטערת על כך. מה שכן, עוד חולפות במוחי מחשבות והוציא אותה לשנה לחינוך ביתי אבל עדיין את תמימות דעים והחלטה סופית.
זה קשה אחרי 4 שנים של אהבה גדולה והרמוניה ביתית להתרגל למסגרת שונה, אבל לא אגיד לך "אל תיסוגי" אם תרגישי שזה מה שנכון עבורכם לעשות.

אני לא חושבת שהבכי הזה בהכרח משמעו משהו רע.
לא מה פתום זה ידוע שילדים ובכלל בניאדם בוכים כי טוב ונעים להם
נו באמת, אם ילד בוכה כל יום בעת שהוא מגיע לגן זה סימן מעולה שהוא לא אמור להיות שם !

נו באמת, אם ילד בוכה כל יום בעת שהוא מגיע לגן זה סימן מעולה שהוא לא אמור להיות שם !

יש ילדים שבוכים נורא נורא כשבאים לקחת אותם הביתה ולא מוכנים לעזוב (אני הייתי עדה לסצינה קורעת לב כזו לפני שבוע, ילדה שלא רצתה ללכת הביתה כולל צרחות, צווחות, השתטחויות והתחננויות). לפי הפרשנות שלך צריך להשאיר אותה בגן לעוד כמה שעות? פו תיארה מצב שהוא יותר מורכב ממה שאת מכירה, כי היא מתארת מה קורה בזמן שאחרי הפרידה מהאמא/ אבא. זה לא חוכמה "לעבור ברחוב", לראות ילד בוכה ולרחם עליו. למרות שזו תגובה טבעית וגם אני מרחמת על ילדים בוכים וצורחים - לא תמיד כל התמונה מוצגת מולנו. מה שפו כתבה נותן עוד נקודת מבט, שאינה שיפוטית אלא מתארת את המציאות כפי שהיא חוותה אותה. מה שאת כתבת מצמצם את זה לסלוגן של קמפיין.

סאלי - בהצלחה!

זה לא חוכמה "לעבור ברחוב", לראות ילד בוכה ולרחם עליו. למרות שזו תגובה טבעית וגם אני מרחמת על ילדים בוכים וצורחים - לא תמיד כל התמונה מוצגת מולנו

אני מתכוונת כאן באופן כללי ולא באופן ספיציפי לגבי עניין הגן. הרבה פעמים אנחנו עדים לחלקי סיטואציות ועל פיהן שופטים ומגבשים דעה (גם אני, גם אני). לכן דווקא טוב לשמוע דעה חיצונית כמו של פו. זה לא שהדעה שלך, אילה, היא לא לגיטימית. כמובן שכן. אבל הניסוח מצביע על pov מאוד שיפוטי שלוקח חלק מהסיטואציה ועל פיה נותן פרשנות מגוייסת לרעיון שלך. אני חושבת שעל פי הפרשנות הזו - ילד שלא רוצה הביתה ובוכה צריך להישאר בגן לעוד מה שעות ן - ולזה אני באופן אישי לא מתחברת...

אם ילד בוכה כל יום בעת שהוא מגיע לגן זה סימן מעולה שהוא לא אמור להיות שם !
אם ילד בוכה כל יום וגו', זה סימן מעולה שקשה לו (בגן, בפרידה מאמא או בכל דבר אחר שקשור לזה).

לפי ההיגיון הזה קל יותר להתייחס לדוגמא ההפוכה-לכאורה: יש ילדים שבוכים נורא נורא כשבאים לקחת אותם הביתה ולא מוכנים לעזוב
אולי קשה להם להתנתק מפעילות, אולי קשה להם "להתחבר" שוב מיידית להתנהלות עם אמא, אולי יש כעס מסוים על האם בהקשר של הפרידה, וכולי.

למה תמימות הדעים שגן הוא הכנה טובה לבית ספר? (אני יודעת שזה קצת סוטה מנושא הדף)
אני לא רואה כל כך קשר בין המסגרות, פרט לכך ששניהם מסגרות.
בנוסף, הכנה של שנתיים לקראת משהו היא פרק זמן ארוך מאוד למבוגר ועל אחת כמה וכמה לילד. אין סיבה לחשוב שקל יותר לעבור מגן לבי"ס מאשר מבית לבי"ס.
באופן כללי אני לא כ"כ תומכת בכל ה"הכנות" שעושים לקראת השלב הבא, אבל זה כבר נושא אחר.

אולי קשה להם להתנתק מפעילות, אולי קשה להם "להתחבר" שוב מיידית להתנהלות עם אמא, אולי יש כעס מסוים על האם בהקשר של הפרידה, וכולי.

המילה אולי נכונה כאן. אפשר לפרשן את זה לפי ראות המתבונן. אין לי ביקורת על הדעה. אם מישהו מהילדים שלי בוכה ולא רוצה ללכת והוא יכול להישאר בבית וזה יום שאני לא עובדת בו - הם ישארו בבית. אבל אם הם יבכו שהם רוצים להישאר בצהרון כשאני באה לקחת אותם הביתה - אני ברוב המקרים אסרב. בלי הרבה תיאוריות, פשוט אני חושבת שככה יותר טוב לנו. מה שאני מתכוונת לומר זה שגם בכי אפשר לפרש איך שרוצים (הנה, הבכי שרוצים להישאר בצהרון מפורש באורח פלא בדיוק בצורה הפוכה מהבכי בבוקר).

באופן כללי אני לא כ"כ תומכת בכל ה"הכנות" שעושים לקראת השלב הבא

גם אני. ממש ממש לא מתחברת לזה...

למה תמימות הדעים שגן הוא הכנה טובה לבית ספר?
אני חושבת שאם ברור שהילד יילך למסגרת, עדיף להתחיל במסגרת חמה ותומכת שבה מספר המטפלים גדול, מאשר "להשליך" את הילד לכיתה שבה יש 30 תלמידים על מורה אחת. אני מסכימה איתך שהכנות לא תמיד נחוצות, אבל לא במקרה הספציפי הזה (ואגב, ההכנה כאן היא בעצם של שנה וקצת, השנה הזו ממש תיכף נגמרת).

סאלושית, את כבר יודעת מה אני חושבת: שאם ממילא את מתכננת לשלוח לגן חובה, עדיף להתחיל ברכות במסגרת שהיא יחסית תומכת ומחבקת כמו זו שהיא כבר הולכת אליה.
מצד שני, נראה לי שאולי יש משהו בדבריה של אילה. תראי, יש לך עוד עד סוף השנה (אני לא יודעת מתי יוצאים לחופשה בגן פרטי - רק באוגוסט, לא?) הזו ועוד שנה שלמה "להרגיל" אותה למסגרת. מהדברים שתיארת, נשמע כאילו אחד הדברים שקשים לסתיו הוא שהיא מרגישה שהיא מחויבת ללכת - שאין לה בחירה. אולי אם תחליטי שאת מאפשרת לה בחירה למשך תקופה מסוימת, יהיה לה קל יותר לבחור בהמשך ללכת בעצמה לגן? אולי היא תיזכר כמה היא השתעממה בבית? אין לי ממש נסיון בזה ורק את תדעי אם ספציפית לסתיו זה מתאים, אבל מצד שני, ממילא לא נשאר הרבה זמן, א"כ יש חופשת קיץ ואז כשחוזרים יש המון חגים שבכל מקרה מקשים על השגרה, כך שזה לא נראה לי סוף העולם לעשות את זה.

עוד דבר, את בטח עושה את זה כבר אבל אני אכתוב בכל מקרה, זה לשקף לה את הרגשות האמביוולנטיים שלא בטוח שהיא מצליחה למצוא להן מילים בעצמה: שמצד אחד היא מאוד נהנית בגן, יש שם הרבה חברות ופעילויות וכיף, ומצד שני קשה לה להיפרד ממך.

מה שאני מתכוונת לומר זה שגם בכי אפשר לפרש איך שרוצים (הנה, הבכי שרוצים להישאר בצהרון מפורש באורח פלא בדיוק בצורה הפוכה מהבכי בבוקר).
במבי, אני מסכימה איתך. היה נדמה לי שרמזתי, וכנראה זה לא עבר, שהיענות כפשוטה לבכי (הילד בוכה

טוען שהוא רוצה משהו

לספק לו את הרצון) אינה דרך טובה להתמודד במקרה כזה. כמו שאת רואה ילד צורח שהוא רוצה צעצוע X, אבל ברור לך שהוא צורח כי עברה שעת ארוחת הערב והוא סחוט מעייפות, וברור לך שתיעני לסיבת הבכי ולא לעילה שלו.

מה שאני מתכוונת לומר זה שגם בכי אפשר לפרש איך שרוצים (הנה, הבכי שרוצים להישאר בצהרון מפורש באורח פלא בדיוק בצורה הפוכה מהבכי בבוקר).
אה, בקריאה שנייה הבנתי את העקיצה שלך

כבר כתבתי: הילדים עצמם מתמודדים ויכולים להסתדר עם כל דבר כמעט - מגן בינוני ועד שעמום בבית (לא שאני רומזת שאלה האפשרויות אצלכם). מה שצריך זה גיבוי מההורים שלהם להסתגלות הזו.

נו באמת, אם ילד בוכה כל יום בעת שהוא מגיע לגן זה סימן מעולה שהוא לא אמור להיות שם !
מה שאני מתכוונת לומר זה שגם בכי אפשר לפרש איך שרוצים (הנה, הבכי שרוצים להישאר בצהרון מפורש באורח פלא בדיוק בצורה הפוכה מהבכי בבוקר).

_למה תמימות הדעים שגן הוא הכנה טובה לבית ספר?
אני חושבת שאם ברור שהילד יילך למסגרת, עדיף להתחיל במסגרת חמה ותומכת שבה מספר המטפלים גדול, מאשר "להשליך" את הילד לכיתה שבה יש 30 תלמידים על מורה אחת. אני מסכימה איתך שהכנות לא תמיד נחוצות, אבל לא במקרה הספציפי הזה_

נו באמת מה את חושבת שאני לא יודעת שאם לוקחים ילד מאמא שלו והוא בוכה ואז מראים לו חתול או נותנים לו פרוסת עוגה או לוקחים אותו להאכיל אתהדגים הוא שוכח שהיא הלכה?
השאלה היא אם ככה את רוצה לנהוג בילדיך ?
ואם זה אומר שהם אוהבים להיות בגן ואתזה רק את יכולה לענות לעצמך
ואם יצא ממה שכתבתי שאני נגד גנים אני ממש לא ראיתי ילדים שאוהבים ללכת לגן ואומרים בבוקר לאמא ביי ורצים בשמחה פנימה וראיתי גם ילדים שבוכים בפתח והגננת חוטפת אותם להאכיל דגים או לשמוע סיפור ועל אלה אני מרחמת
לא תמיד כל התמונה מוצגת מולנו
לא תמיד צריך את כל התמונה כדי לרחם

ואם יצא ממה שכתבתי שאני נגד גנים אני ממש לא ראיתי ילדים שאוהבים ללכת לגן ואומרים בבוקר לאמא ביי ורצים בשמחה פנימה

ואני ראיתי, עשרות ילדים שרצים בבוקר לגן, שמבקשים ללכת לגן בשבת, שאוהבים את הגננת, שמשחקים רק עם החברים מהגן אחרי הצהריים.

אז אנא, חאלס עם ההתיימרות! תכתבי את דעתך בלבד, ואל תכתבי פה אנליזות בוטות ללא שום אחיזה במציאות.

פלונית מתבקשת להירגע.

המשפט של אילה מפוסק כך:
"ואם יצא ממה שכתבתי שאני נגד גנים - אני ממש לא! ראיתי ילדים שאוהבים ללכת לגן ואומרים בבוקר לאמא ביי, ורצים בשמחה פנימה".

נו באמת מה את חושבת שאני לא יודעת שאם לוקחים ילד מאמא שלו והוא בוכה ואז מראים לו חתול או נותנים לו פרוסת עוגה או לוקחים אותו להאכיל אתהדגים הוא שוכח שהיא הלכה?
אבל יש ילדים שלא צריך לעשות את זה..
אני הייתי בצד של הסייעת - לקחתי ילדים בוכים מאמא שלהם חיבקתי אותם וליטפתי אותם ובשניה שאמא שלהם סגרה את השער
הם הפסיקו לבכות ירדו לי מהידיים ורצו לשחק עם החברים שלהם.
לא הייתי צריכה לנסות להסית את תשומת הלב שלהם.
ובאחד הגנים [שהייתה בהם גננת מעולה] שעבדתי בהם לא הייתה בכלל אופציה כזו.
הגננת דרשה מההורים להיפרד מהידל - היא לא הסכימה שההורים פשוט יעלמו להם בזמן שהילד עסוק במשהו אחר.
וכל הורה מצא לו את טקס הפרידה שלו מהילד - ולפעמים לקחנו ילד בוכה מהורה אבל ברוב הגדול של המקרים הילד נרגע לבד תוך פחות מדקה אחרי שההורה הלך.

והילדים שלי לא בגן הם איתי בבית.

אבל עדיין אני לא חושבת שגן זה תמיד רע. ומנסיוני אני גם לא חושבת שכל ילד שבוכה בפרידה מאמא זה סימן שרע לו בגן.
קשה לו להיפרד מאמא - זה אין ספק.
זה לא אומר שאחרי שהוא מסיים את הפרידה רע לו בשאר היום...

שני הגרוש שלי
לי היה מאוד קשה עם זה שבחרתי שהיא תלך לגן (הרבה יותר מוקדם מגיל 4)
התוצאה היתה שכל פעם שהתאפשר לי הוצאתי אותה מוקדם / לא שלחתי אותה לגן / באנו מאוחר / הלכנו מוקדם
במבט לאחור במיוחד לאחר שיחה עם בר עדש אני חושבת ששגיתי משום שלא איפשרתי לה להשתלב בריתמוס של הגן
אם הייתי קובעת איזו שהיא מסגרת קבועה (הולכים לגן כל יום חוץ מיוןם ג') זה היה משהו אחר, אבל ככה כמו שעשיתי "זורם" "גמיש" "לפי הנסיבות" אני חושבת שזה יצר לה קושי (למשל בימים שהיא באה לגן אחרי 2-3 ימי העדרות ובמיוחד! בימים שבאנו מאוחר).

לכן לדעתי ועל סמך נסיוני הצר מאוד - גם אם תבחרי "גן חלקי" כדאי שזה יהיה מובנה
בהצלחה

שמבקשים ללכת לגן בשבת
אוי, נו באמת...כבר דיברו על זה פה מיליון פעם
ילד שלא מוצא את עצמו בבית בכלל זה דיון אחר בפני עצמו.

כמה דברים לגבי בכי ופרידות.
יש ילדים שקשה להם עם מעברים, כל מיני מעברים, גם אם הם בין דברים טובים. הבן שלי (אמנם צעיר בהרבה) בוכה גם אם לוקחים לו את הסנדויץ כדי לחלק אותו לחתיכות יותר קטנות.
ילדים לפעמים בוכים פשוט כי יש שינוי. הם מצפים לרצף ואין. אחרי כמה שניות (או כמה דקות) הם לרוב מתאוששים, נזכרים שהמצב החדש הוא דווקא בסדר, וממשיכים משם. יש גם ילדים שבוכים יותר כשנפרדים מאמא ופחות מאבא (או ההיפך).

(אתמול הילדים שלי בכו כשהשארתי אותם עם סבתא, והם מתים עליה. אני יודעת שדקות ספורות אחרי שהלכנו הם שכחו ממני ורק נהנו)

דרך אחת לצמצם את הקושי במעברים הוא שגרה קבועה. תמיד מדברים על שגרת השכבה בלילה והחשיבות שלה לילד, גם בבקרים זה מאוד עוזר. לנו (לי ולבת ה-4 שלי) יש שגרה קבועה כבר מאז תחילת השנה בגן, ולמרות שהיא כבר מכירה את המקום ורגילה אליו, אנחנו מתמידים בה. היא אומרת לי שלום בדלת, רצה לחלון, אני עומדת בצידו החיצוני ואנחנו מנופפות אחת לשניה לשלום. קרה שהיא התעכבה בדרך לחלון ואני הלכתי והיא פרצה בבכי.
צודקת, השגרה שלה הופרה, והיא היתה זקוקה לה כדי להתחיל את היום כמו שצריך.

_שמבקשים ללכת לגן בשבת
אוי, נו באמת...כבר דיברו על זה פה מיליון פעם
ילד שלא מוצא את עצמו בבית בכלל זה דיון אחר בפני עצמו._
לא נראה לי שזה קשור לבית. זה קשור לשגרה ולחברים. זה לא שרע להם בבית, אבל הם רגילים ללכת לגן, אז לפעמים הם צריכים עוד תזכורת שלא הולכים לגן היום, ונראה את הגננת ואת כל החברים רק מחר. גם לפעמים יש משחקים ושירים שיש בגן, ולא מוכרים בבית, והם חסרים להם פתאום.
הבת שלי כל כך נהנית לפגוש חברים מהגן בגן המשחקים בשבת, זה נראה לי ממש מופלא שהנה הם כאן, למרות שהיא לא הלכה לגן היום.

כוסמת , אני מאוד לא מסכימה עם מה שאמרת , ו"הדיברו על זה כבר" שנאמר בזלזול גדול, ממש מצחיק אותי. מי זה דיברו? מי המומחים האלו שיודעים כל מחשבה ורגש שעוברת בתוך ילדינו?

אישית אני נתקלתי גם בסיטואציה עם האחים שלי. כשהם היו יותר קטנים לפעמים בשבתות היו קמים אוטומטית ומושכים את התיק של הגן, לפעמים מבקשים ללכת.
אחר כך כשהם גדלו, התחילו להגיד "איזה כיף שבת היום , חופש!"

חבל לי שכל מילה של הילד מחוץ לקופסאת החינוך הביתי, מתפרשת פה כמו הורות רעה ומזניחה. זה ממש קיבעון.

כוסמת , אני מאוד לא מסכימה עם מה שאמרת , ו"הדיברו על זה כבר" שנאמר בזלזול גדול, ממש מצחיק אותי. מי זה דיברו? מה שהתכוונתי הוא שילד שבשבת, היום היחיד בעצם שהוא אמור לבלות בחיק משפחתו הקרובה (הוריו, למען הדיון), רוצה ללכת לגן ובעצם להיות רחוק מהוריו, לא מעיד בהכרח
על כך שהילד מאושר בגן אלא על עוד דברים אחרים כמו הרגל,
חוסר יכולת להיות במקום ו אין הרבה גרויים,חוסר קשר אינטימי עם ההורים ועוד.
וזה ממש לא נאמר בזילזול - זאת האמת. הנושא הזה נטחן עד דק באתר.

חבל לי שכל מילה של הילד מחוץ לקופסאת החינוך הביתי, מתפרשת פה כמו הורות רעה ומזניחה. זה ממש קיבעון. ובעיניי זה אפילו מחליש את הצד המחנך בבית. אני לא חושבת שיש לנו עניין במיסיונריות כלשהי.
פותחת הדף משתפת אותנו ברגעי ההתלבטות והקושי שלה, היא לא מבקשת שמישהו פה "יחזיר אותה בתשובה" רק אמפתיה, תמיכה ואת שני הגרוש שלנו.

_שמבקשים ללכת לגן בשבת
אוי, נו באמת...כבר דיברו על זה פה מיליון פעם_
ומה אמרו? שואלת באמת מסקרנות. מה אומרים על זה
המומחים האלו שיודעים כל מחשבה ורגש שעוברת בתוך ילדינו?

הרבה תודה על כל התגובות... אני מאוד מעריכה את מה שכתבתן.

אל דאגה אילה, לא קראתי את דברייך בטון נוזף (גם אם זו במקרה כן היתה הכוונה...). זה נשמע פשוט מאוד וגם הגיוני - ילד בוכה, משמע לא אמור להיות שם. מסכימה.

אבל מה עושים, אם גם בבית הילדה אמרה כל הזמן: לא רוצה להיות כאן? רוצה להיות בגן (לא בכתה אמנם, זה נכון). אז רשמתי לגן (ושילמתי ממיטב כספי אבל נניח לזה...). עכשיו לא רוצה, להוציא? ומחר עוד פעם תשתעמם, אז להכניס? אני לא חושבת שהיא יכולה להתחבר לפעילות בגן בצורה מקוטעת כל כך (או שהגננות שטפו לי את המוח...). ובשנה הבאה: מתחילים את השנה, לא תרצה ללכת (כי חלק זה לא יהיה, לעבור לקבוצה גדולה כל כך). אז לוותר? אבל זה גן מבוקש נורא, ברגע שלא נלך, ירשם ילד אחר. ואז שוב היא תשתעמם, ומה אני עושה הלאה? האפשרויות שלי כבר יהיו מצומצמות יותר. ומצד שני, כאמור, לשלוח כשהיא לא רוצה?

אני לא הכנסתי אותה בשביל להכין אותה למשהו, הכנסתי אותה כי היא השתעממה מדי בבית (והדגש הוא על "מדי" - כי כשהיא קצת השתעממה זה היה בסדר) ונורא רצתה ללכת לגן ולפגוש הרבה ילדים. אני מסכימה שלא צריך המון. גם אני אישית לא צריכה המון אנשים סביבי. אבל מבחר של בערך 4 ילדים מפוזרים על פני שבוע, לא הספיק לה (היה גם עניין של המבחר הספציפי הזה - ולא, חתלתולה, לא מדובר על בנייך החמודים). לטווח ארוך, יש לי עוד השגות על חינוך ביתי (גם אם יש בזה גם הרבה משיכה - בעיקר על רקע היצע המסגרות), אבל לא היה דחוף לי להכניס אותה. רק שברגע שכן הכנסתי אותה, ראיתי שבעצם זה כן משהו שצריך להסתגל אליו ואולי טוב לעשות את זה כשיש שם הרבה צוות שיכול להתיחס אליה.

כל העניין אמביוולנטי כל כך... אם היה כל כך רע, הייתי שולפת אותה משם בלי לחשוב פעמיים, ובלי לתכנן יותר מדי קדימה. שולפת וזהו. אבל זה כל כך לא המצב. היום למשל, אחרי שכל הבוקר קיטרה על הגן וטיפה בכתה, חניתי בחניה של הגן ופתאום יצאה הטבחית, וסתיו רצה אליה בשמחה, ושמעתי את סתיו מדברת אליה בטון שמח, מספרת לה משהו, והציף אותי גל של שמחה! על זה שיש לסתיו עוד אנשים לדבר איתם, לא רק אמא ואמא כל הזמן, שעם כל חוכמתה (-: יש לה בכ"ז סט מוגבל, גם אם גדול, של השקפות ותפיסות. שמחתי על היציאה הזו מהשטח שלי, מהשליטה שלי. משהו בליבי לא מרגיש נכון להשאיר אותה לידי כל הזמן, זה מרגיש לי מגביל. ועם זאת, כמובן שמה שקורה שם בגנים רחוק מלהיות אידילי. אני כבר יודעת (סתיו מספרת בימים האחרונים וגם אני קצת ראיתי) שאחת הגננות בגן שלה צועקת. אלו לא צעקות מרושעות או כועסות מאוד, אלא יותר טון דיבור רם ופסקני מדי. אבל זה מפחיד את סתיו. אני מתכננת לדבר איתה מחר (עם הגננת), לומר לה שזה מפחיד את סתיו, אבל אני ריאלית - זה כנראה ימשך. וזה יקרה גם במקומות אחרים בעתיד.

הולכת - לגבי הכנות. את באמת חושבת? שלהתחיל בי"ס שבו את מתרגלת בבת אחת לכמה דברים שונים, כמו גם לא להיות במרכז, גם להיות עם אנשים די זרים, גם להיות בקבוצה גדולה, גם למלא אחר הוראות (לא צד חזק אצל סתיו...), גם ללמוד קריאה וכתיבה - ישר מהבית שלא לא למדה אף אחד מהנ"ל יותר מדי - זה לא קשה?

חתלתולה - אני מתה לעשות את זה חופשי, פשוט יש לי תחושה שיש לי ממש מעט זמן (רק חודש וחצי - עד אמצע אוגוסט) ורציתי לנצל את הזמן הזה לפרויקט הזה שלקחתי על עצמי ששמו "להכניס את סתיו לגן". ואז יש שבועיים חופש ואז שנה הבאה, שאני דווקא שמחה שמתחילה עם חגים, כי זה יהיה התחלה רכה יותר, נדמה לי..

סאלושית, בשנה הבאה את מתכננת להעביר אותה לגן אחר, או שהיא תישאר באותו הגן? אם בשנה הבאה היא עוברת לגן עירוני, זה משהו אחר. אני הבנתי איכשהו שהיא אמורה להישאר באותו הגן שבו היא נמצאת עכשיו, ולכן אמרתי שאפשר לעשות את זה יותר חופשי, ברוח מי שכתבה למעלה (שכחתי מי), שאולי אם היא תדע שהיא יכולה לבחור, היא תבחר בגן. עכשיו יש לה לפעמים (נראה לי) תחושה שמכריחים אותה ללכת בניגוד לרצונה, שהיא תחושה קשה בכל מקרה, במיוחד שמהכרותי אתכם, זה לא משהו שהיא רגילה אליו.
ראה לי
לא כתבת לי בנוגע לסוג המסגרת בהמשך - האם מסגרת אלטרנטיבית (נניח דמוקרטי, נדמה לי שיש בי"ס דמוקרטי בחיפה?) היא משהו שאתם שוקלים? או תהיו מוכנים לשקול עכשיו? כי במקרה כזה, שבו יש גן שא"כ עולה לכתה א'ב' וכו', והמסגרת עצמה היא חופשיה יותר במהותה, אולי כן יתאפשר לך יותר מקום לחופש פעולה, כי בסיס המסגרת בכל מקרה לא משתנה (כלומר, אותם ילדים עולים לכיתה א' באותו מתחם, רק עוברים מהאזור של הגן לאזור של כיתה א'.

בית הספר הניסויי הפתוח בחיפה

הולכת - לגבי הכנות. את באמת חושבת? שלהתחיל בי"ס שבו את מתרגלת בבת אחת לכמה דברים שונים, כמו גם לא להיות במרכז, גם להיות עם אנשים די זרים, גם להיות בקבוצה גדולה, גם למלא אחר הוראות (לא צד חזק אצל סתיו...), גם ללמוד קריאה וכתיבה - ישר מהבית שלא לא למדה אף אחד מהנ"ל יותר מדי - זה לא קשה?
אני חושבת שזה קשה, אבל כפי שאת רואה גם כניסה לגן זה קשה. וזה לא נראה לי מקל על המעבר לבית ספר (יש סיבות טובות אחרות ללכת לגן) אלא רק עוד קושי שעוברים שנה קודם.
אגב, חלק מההכנות (אם הן נראות לך נחוצות) ניתן לעשות באופן מלאכותי מהבית.

את באמת חושבת? שלהתחיל בי"ס שבו את מתרגלת בבת אחת לכמה דברים שונים, כמו גם לא להיות במרכז, גם להיות עם אנשים די זרים, גם להיות בקבוצה גדולה, גם למלא אחר הוראות (לא צד חזק אצל סתיו...), גם ללמוד קריאה וכתיבה - ישר מהבית שלא לא למדה אף אחד מהנ"ל יותר מדי - זה לא קשה?
זו שאלה טובה. התשובה ודאי קשורה לבירור הגיל שבו ילדים מתחילים להיות מסוגלים לעשות דברים כאלה (הדיון על מתי הם אמורים לעשות אותם אם בכלל הוא דיון נפרד). ייתכן שבאמת מילוי הוראות ותפקוד בקבוצה הן מיומנויות שצריך לתרגל. מצד שני, אולי הן בלתי אפשריות לבת 3, קשות מאוד לבת 4, אבל הרבה יותר קלות לבת 5 וחצי? כמו תינוק, שלא צריך "לעבוד איתו על זחילה" או "להרגיל אותו לעמוד" ובכל זאת, בהנחה שזה תינוק בריא, הוא פשוט זוחל בזמנו והולך בזמנו?
(אין לי תשובה מלומדת).

אוי כל כך נכון מה שכתבה הקרוטונית
כלפעם שפותרים שאלות בחשבון אני לא מבינה איך פעם בתור ילדה לא ידעתי את התשובה והיום היא כל כך ברורה לי ואבא שלי היה מתעצבן עלי שאני לא יודעת ולא חושבת.
לפעמים פשוט נראה לי שאם היו מתחילים ללמד אותי חשבון 4 שנים יותר מאוחר היה לי נורא קל .
(למרות שלפחות לפי מה שאני יודעת באופן תאורטי ככל שצעירים יותר קולטים ומבינים יותר מהר )
ועכשיו סאלוש למשהו שרלוונטי (אני מקווה)
מה אם תושיבי את ביתך היקרה לשיחה ותאמרי לה את כל אשר על ליבך מצד אחד את חושבת שיהיה לה טוב, נעים וכייף בגן, מצד שני לפעמים נראה לך שהיא לא רוצה ללכת אבל בגן יש מין דבר כזה שנקרא מחוייבות שזאת הבטחה לבוא ואם היא לא רוצה זה בסדר מבחינתך אבל אם היא כן רוצה אז היא צריכה להבטיח ללכת כל יום חוץ מנגיד ביום שישי (או משהו אחר שמתאים לדעתך)
כלומר להעביר אליה את מצב האו כן או לא ולתת לה לבחור .
וכן אני יודעת שזאת בחירה גדולהלילדה קטנה וכאן נשאלת שאלת הלכמה זמן היא יכולה להתחייב שאולי את זה אפשר לתחום וכעבור חודש או חודשיים אם עולים ספקות לבדוק שוב אם החלטתה שלמה יכול להיות שלא יהיה צורך כי ההחלטה שלה תיהיה שלמה לגמרי והיא תעמוד מאחוריה .
נראהלי שהילדה משדרת בלבול כי אתגם מבולבלת וכך אתן מבלבלות זו את זו. אבל יכול מאוד להיות שאם את תרפי מהמצב אז משהו בנושא יפתר .
שואלת פעם נוספת אם את הסאלוש שהכרתי בנעורי בירושלים
יאלה ביי

מה אם תושיבי את ביתך היקרה לשיחה
לי נראה בדיוק ההפך. זה סתם להעמיס עליה את הבלבול שלך ולצפות ממנה להיות חברה ולא להיות לה לאם. את האמא, את קובעת. את מתחשבת בצרכיה ורצונותיה של בתך כמובן, אבל את מחליטה. רק ככה תוכלי לת לה גב לעניין הזה של ללכת לגן. אולי היא בכלל בוכה כי היא מרגישה שקשה לך עם כל הסיטואציה? אני חושבת שככל שתהיי שלמה ועקבית יהיה גם לה יותר קל. זה לא אומר שלא יהיו משברים או קשיים, יהיו , אבל תוכלו לעבור אותם עם הרבה פחות בלבול.

שאלת השאלות.... האם צריך "להתרגל" ו"לתרגל" או שדברים באים בזמן שלהם ובקצב שלהם...

כל בוקר אני עצובה ומבולבלת וכשסתיו חוזרת, כמו היום, שמחה כל כך, אני חושבת שזה נכון. היא אמרה שהיה כיף בגן ושהיא רוצה מחר ללכת לגן. ואז מגיע הערב ושוב דיבורי ה"מחר לא גן".
האם זה יפתר אם אני ארפה? אך, איזו שאלה... קרה לי הרבה פעמים שהרפיתי ודברים השתפרו (עניין שיתופי צעצועים בינקות, עניין הממתקים). ותמיד בהתחלה פחדתי להרפות וזה לא היה נראה לי נכון. כאן גם אני פוחדת שה"הרפיה" רק תדחה את כל העניין לחודשיים קדימה שזה לא הרבה זמן, כי אני לא חושבת שעוד שנה בבית תהיה לה טובה. מה שכן אני חושבת לוותר לה על הקייטנה מה שאומר שבועיים הפסקה לפני הגן החדש וסה"כ עוד 6 שבועות בגן הזה. אולי בשבוע או שבועיים האחרונים אני אעז לתת לה יד חופשית ולראות מה קורה.

היום בצהריים פגשתי את הגננת בחוץ, שוחחתי איתה והיא אמרה לי דבר מעניין. היא טוענת שזו תופעה רגילה לחלוטין, העניין הוא שכשיש עוד אח קטן בבית, הילד שהולך לגן מרגיש שדוחקים את מקומו. שהקושי להפרד מהבית נובע מעניין בבית ולא מעניין בגן. ושזה משהו שסתיו צריכה להתגבר עליו, ושאני צריכה להקדיש לה הרבה זמן לבד אני והיא או אבא והיא. היא אמרה שסתיו משחקת ומשתתפת ושמחה, ופתאום נעצבת ואומרת, מעניין מה אמא ואורן עושים עכשיו? אני חושבת שזו נקודה מעניינת. אז כשלקחתי את סתיו דיברתי איתה על זה, היא מאוד הזדהתה. וגם השתדלתי לפנק אותה ולקבל אותה ממש בשמחה (גם עברנו בדרך הביתה לביקור קטן אצל שכנה שהיא מאוד אוהבת ושתמיד משמחת אותה). העניין הזה גם משמעותי של כשהיא חוזרת להרעיף עליה עוד יותר אהבה. אני מאוד שמחה שהחינוך שלנו הוא עדיין ביתי למדי. אני באמת מרגישה שאנחנו עדיין כמעט בחינוך ביתי. כי זה באמת רק 3 שעות (שנה הבאה - 5... יותר) ובאמת אני (ובני משפחה אחרים) איתה המון. כך שאני חושבת שעדיין זה די ליהנות מכל העולמות. קצת חוץ והרבה בית.

חתלתולה, לגבי כל האלטרנטיביים שקלתי את זה והחלטתי נגד בגלל עניין המרחק. בלי אוטו כל העניין הזה הוא תיק אדיר, והחברים יהיו רחוקים - זה לא מתאים לנו. כרגע לפחות זה מה שאני חושבת.

ואילה, נדמה לי שלא... אמנם גרתי בירושלים בין 79' ל - 87' אבל השם הפרטי שלי היה אז אחר...

ואם כבר חישבתי את השנים של ילדותי בירושלים, אני חושבת שבמבט לאחור (וזה גם מה שחשבתי אז - אני זוכרת את מחשבותי מגיל 4 בערך), רוב הבעיות בחיי לא נבעו מהמסגרת החינוכית הרגילה לחלוטין שבה הייתי (היו בעיות איתה, אבל הן לא היו גדולות מבחינתי - בעיקר השיעמום בבי"ס וחוסר הגירוי האינטלקטואלי המספיק), אלא מכמה דברים שלמשל לא חושבת שחינוך אלטרנטיבי היה פותר, אחד, שלא הרגשתי יותר מדי "מקובלת", שניים, שההורים שלי לא שמו מספיק לב מה עובר עלי. הם הניחו שאני בסדר ולא תחקרו אותי. גם כעסים של אמא שלי. סה"כ את גן ובי"ס די אהבתי, ולא חושבת שהייתי רוצה להשאר בבית כל השנים. אני לא מצליחה לדמיין את זה בצורה חיובית ממש, להיות שנים שנים בבית, אולי יש לי איזו בעיה (-:

רוקדת, אני באמת משתדלת להיות כמה שיותר עקבית. כן קשה לי עם הכפיה, אבל מכיון שאני בתוכי כן חושבת שהבית גרוע יותר (עד שזה היה המצב ויתרתי מיד כשהיא לא רצתה ללכת לגן), היא מקבלת ממני מסר די קונסיסטנטי, לפחות עד כמה שאפשר. היא רואה שעצוב לי כשהיא עצובה, אבל תמיד מקבלת את התשובה פחות או יותר "אני רואה שעצוב, אבל זה ילך וישתפר ויהיה לך כיף יותר ויותר, ובבית היה משעמם מדי ואת הולכת לגן". לא היה אף יום שויתרתי. אני גם לא מרגישה שלמה עם להטיל עליה את הבחירה, זה לא מתאים כי היא לא יכולה לראות קדימה. היא לא יכולה להביא בחשבון שיקולים כגון שאם לא תכנס עכשיו לגן העירוני אז שנה שלמה הוא לא יהיה זמין (העירוניים האחרים סביבנו באופן משמעותי פחות טובים). היא לא יודעת מה זו שנה שלמה (גם אני לא... אבל קצת יותר ממנה). היא לא יכולה לדמיין מה תרגיש קדימה. [במאמר מוסגר, קראתי ספר מדליק בדיוק על הנושא הזה, "להתקל באושר" של דניאל גילברט נדמה לי, שטוען שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לחזות כלל מה יגרום לו אושר או סבל, ולקחת אדם אקראי ולבדוק איך הוא הרגיש במצב דומה, אפילו לא דומה מדי, יתן תחזית טובה יותר מאשר שננסה לדמיין.... זה דיון שלם אבל הספר מהנה ביותר]. לא כל שכן שאם מבוגר לא יכול לחזות, ילד לא יכול לחזות. ואף על פי כן, כפיה על ילד היא משהו שמאוד מנוגד לאמונות שלי. וזו הבעיה שלי.

מסכימה גם עם מה שכתבה קרטונית. כל מילה.
פשוט לא הצלחתי לנסח.
וגם עניתי על בסיס ההנחה (שצריכה בירור) שבגיל בי"ס כבר אין ספק לגבי המסגרת (כלומר הולכים. נקודה) וסביב זה בניתי את מה שכתבתי.

את באמת חושבת? שלהתחיל בי"ס שבו את מתרגלת בבת אחת לכמה דברים שונים, כמו גם לא להיות במרכז, גם להיות עם אנשים די זרים, גם להיות בקבוצה גדולה, גם למלא אחר הוראות (לא צד חזק אצל סתיו...), גם ללמוד קריאה וכתיבה - ישר מהבית שלא לא למדה אף אחד מהנ"ל יותר מדי - זה לא קשה?
אני דווקא חושבת שכן קשה. ולאו דווקא הקטע של הקריאה, המטלות וכ"ו. מהנסיון שלנו ילד שגדל בבית בלי קבוצת ילדים גדולה להיפגש איתה באופן קבוע, מתקשה לרכוש את המיומניות החברתיות הדרושות במסגרות כאלו.

אני באמת משתדלת להיות כמה שיותר עקבית
שוב מהנסיון שלי, זו היתה עיקר הסיבה לכשלון בהסתגלות בנסיון הראשון בפעוטון.
לפני כשנה "נשברתי" והחלטתי להכניס את הבן שלנו לפעוטון. עשיתי את זה בלב מאד לא שלם, ועם שלל הוראות לגננת: "רק שלוש שעות, לא כל יום, לא הכריח אותו כלום..."
היה לי קשה מאד, לא רציתי את זה וכך היה. הנסיון העצל נכשל אחרי חודשיים.

בנסיון הנוכחי (שהתחיל לפני חודש וחצי) באתי כבר כל כך נחושה, וההבדל ניכר לעין. אני לא מדברת על המסר שאני מנסה לשדר לו, אלא בתוך תוכי אני כבר לא מאמינה שזה נכון לכל הילדים להיות בבית עד גיל 5 או בכלל. מבחינתי זה היה פשוט, לבן שלי חסרה חברה שאני לא מצליחה לספק לו, לדעתי זה כבר ממש לא היטיב עימו ולא ראיתי שוב את הסיבה "שזה לטובתו" להתעקש. בגלל ההבדל בחשיבה שלי גם הגישה שלי לגננות הפעם שונה לחלוטין. אומנם זה פעוטון פצפון, אבל הכי מיינסטרים שיכול להיות. לא באתי עם כל דרישה מיוחדת, וכשהיתה בינינו תקלה מסוימת פתרנו אותה תוך שיתוף פעולה.

האם צריך "להתרגל" ו"לתרגל" או שדברים באים בזמן שלהם ובקצב שלהם...
זו שאלה קשה. גם בנסיון הנוכחי המוצלח יותר היו כמה ימים שהיה לו לא קל, אבל הוא שאמרתי הבנתי שבבית כרגע לא יותר עדיף.
כפיה על ילד היא משהו שמאוד מנוגד לאמונות שלי.
זו שאלה, שאצלי היתה מאד טעונה. מי אמר שאני לא כופה עליו חינוך ביתי, שבשלב מסוים ראוי היה להיקרא בידוד ביתי. מי אמר שלא אני כפיתי עליו את הקושי להסתגל, משום שלא האמנתי ששם הוא צריך להיות.
לטעמי לרוב לשאלה אין תשובה מוחלטת, אלא רק זוית הסתכלות.

בהצלחה@}

אגב, דיברנו כמה פעמים בטל' בנוגע למפגשים בטבעון (-:

מיטל, הסיפור שלכם על הנסיונות דומה מאוד לסיפור שלנו... גם אני בפעמים הקודמות היתי מאוד ביקורתית כלפי המסגרת. כשהחלטתי בוודאות שהפעם אני הולכת על זה, באתי בגישה שונה - שזה הגן שלהם ואני מכניסה לשם. מי שמסתגל זו אנחנו. לא יכולתי לעשות את זה עד שלא החלטתי שזה עדיף מהבית. תודה על מה שכתבת. בינתיים אנחנו ממשיכים יום אחרי יום...

שוב תודה לכולם, אשמח לעוד הערות, אם יש.

נתקלתי (שוב) בדף נהדר ומפורט בשם כל ההתחלות קשות דף בלוג של חגית אמא של יובל , עם ילד שנכנס לגן בגיל 5 .

קרוטונית, קראתי... תודה. זה באמת היה תואם בהרבה דברים את החויה שלנו.

גם אני יכולה לסכם עד כה שלושה חודשים, שאני מאוד שמחה שהכנסתי את סתיו לגן, כי היא מביאה הביתה הרבה חוויות חדשות עם החברות, וכיף לה עם זה. אני לא מרגישה שהיא נפגעה מזה שהיא בגן, כי נשאר לה עוד מספיק מהיחס הטוב והפתוח שהביא אותה עד הלום. למעשה גם הזמן שלנו יחד רגוע יותר, כי הרבה פעמים אנחנו יחד אחה"צ, בלי לחפש חברה כל הזמן, כי הצורך הזה שלה מסופק. אני לא משלה את עצמי שמה שקורה בגן הוא רק טוב, ואני יודעת שהיחס לילדים לא תמיד מעולה. והאמת היא שסתיו הרבה פעמים אומרת שהיא לא רוצה ללכת בבוקר לגן. היא לא מתעקשת על זה ולא נלחמת (כמו שהיתה עושה בוודאי אם זה היה גרוע), אבל יש לה חוסר רצון להפרד ממני, ואני מזדהה איתה (אני ככה עד היום עם אמא שלי... מאוד לא אוהבת שהיא עוזבת...). כשהיא חוזרת היא תמיד אומרת שהיה כיף (ומספרת דברים) ושהיא שמחה שהיא הלכה לגן.

תודה לכולם על התמיכה וההתעניינות...

עדכון בפרספקטיבה של כמה חודשים...

עברנו בספטמבר לגן עירוני ליד הבית. אחרי בערך שלושה ימים הילדה פשוט התאהבה בגן לחלוטין. זה גרם לי להטיל ספק בכל מיני דברים שחשבתי. מאז היא רוצה ללכת לגן כל הזמן. לפעמים אני מתעצלת לצאת מהבית החמים מוקדם בבוקר לקחת אותה לגן, ואני מנסה לפתות אותה להשאר איתי בבית - אין מצב! היא רוצה ללכת לגן. היא רצה בשמחה ובששון לגן, וכל יום אומרת לי שהיום שלה בגן היה קצר מדי (וזה 5 שעות לעומת הקודם שהיה 3 שעות, והיא אמרה אז שהיה ארוך מדי), והיא רוצה להשאר בצהרון. היא חוזרת מלאת שירים וסיפורים מהגן, מספרת על החברות ועל הבנים שהיא התחתנה איתם היום ועל המשחקים שהם שיחקו. פה ושם, ממש מעט, בערך פעם בשבועיים שלושה, היא מבקשת להשאר בבית איזה יום, אם היא לא מרגישה 100% ומתאים לה יותר לנוח, ואני מכבדת את זה בשמחה כמובן, כי כל כך ברור לי שהיא אוהבת את הגן ואין שום צורך לשלוח אותה בימים המעטים שהיא לא רוצה ללכת.

עכשיו זה כל מה שמזמן דמיינתי לגבי גן, וכבר התיאשתי ממנו. והנה זה קורה לנו שהילדה פשוט מאושרת. אני שומעת מהסיפורים שלה את ההתנסויות החברתיות שהיא עוברת, וכל כך שמחה שהיא מתנסה בהן, ולדעתי בהצלחה. החברות, הילדה שרוצה לשחק איתה והיא לא רוצה. החפצים שיש לאחרים ואין לה, או יש לה ואין להם. התנסויות - ובכיף.

כמה מסקנות שלי מהסיפור הזה.

בגן הקודם היא קצת פחדה מאחת הגננות. אשה חמה ומקסימה, אבל בעלת מזג חם וקול חזק. כנראה שזה מה שקלקל לה את כל החויה. ידעתי על זה בזמנו, והמעטתי בערך של זה. היום הגננות לדעתי קשוחות יותר, אבל מדברות יותר בשקט, ובשבילה זה מתאים יותר.

בגן הקודם התוכן לא היה מעניין, כי הקבוצה היתה בגילאים משולבים, והתוכן - מה לעשות - הותאם לקטנים יותר. אני לא חשבתי שהתוכן בגן חשוב במיוחד. חשבתי שיותר חשוב החום והתשומת לב לילדים, קבוצה קטנה, מקום מרווח. אבל דווקא בשבילה היא מעדיפה קבוצה גדולה בחלל לא גדול, יעני די דחוס, אבל שהתוכן יהיה מעניין בשבילה. זה פשוט מעניין אותה ועושה לה כיף.

דווקא בקבוצה הגדולה יותר יש לה יותר מבחר של ילדים שמהם היא מצאה חברות טובות, יותר מאשר בשנה הקודמת בקבוצה הקטנה, שהיא לא התחברה כל כך לילדים שספציפית היו שם.

תודה על ההתעניינות, ומקוה שהוספתי קצת נתונים למישהו.

הוספת ועודדת.
תודה!

איזה יופי!

אבל דווקא בשבילה היא מעדיפה קבוצה גדולה בחלל לא גדול, יעני די דחוס, אבל שהתוכן יהיה מעניין בשבילה. זה פשוט מעניין אותה ועושה לה כיף.

כמה משונים הילדים האלה

... לי זה נשמע כמו הסיוט בהתגלמותו, אבל יכול להיות שגם הבת שלי היתה מעדיפה את זה, אין לדעת. מעניין וכיף להיות מופתעים מהילדים, בעיקר כשאלה הפתעות לכיוון הזה - שטוב להם וכיף להם.

שמחתי להוסיף...

חשבתי על הכוח שיש למילים שאדם אחר כותב, יש להן סמכות. היו דברים שאנשים כאן (או במקומות אחרים) כתבו, שמאוד הרשימו אותי, והשתכנעתי מהם, ואני בטוחה שהם נכתבו בכנות מלאה ובכוונה הכי טובה - אבל, מה לעשות - לנו זה לא התאים. זה לא שיקף את המצב שלנו. כמובן שאני שמחה שקראתי אותם, כי הם העלו את הנושאים למודעות שלי, אבל אני מזכירה לעצמי לאחרונה שדברים שאדם אחד כתב, חכם ככל שיהיה, לא יכולה להיות להם סמכות עלי יותר ממה שזה - אדם אחד (או בודדים) שכתבו. אין לזה אפילו את הכוח של סטטיסטיקה גדולה.

בעבר קראתי דברים רעים כל כך על גנים, שבפועל לא תואמים את הנסיון האישי שלנו.
זה קצת מרופף את הצורה הקיצונית שבה היתי מאמצת לי תיאוריה ודבקה בה בהחלטיות ובלי להמשיך לבדוק.

אישית אצלנו היו כמה בעיות רציניות שנפתרו בזכות הגן.
היו גם כמה נושאים שלא הושפעו.
ומעט מאוד דברים נראים לי כרגע גרועים יותר (בעיקר הטרחה שלי ללכת ולקחת לגן, ולקחת לשם גם את הבן הקטן כל פעם. זה מצמיד אותנו ללו"ז שלפעמים לא הכי נוח). את מעט ההרגלים הרעים שהיא רוכשת שם (דיבור מתחצף לפעמים, מין ניסוי כזה שהיא מנסה אותי) קל מאוד "לעשב".

היום הילדה בת כמעט 5. קשה להפריד בין מה שהיא רכשה בגן ובין מה שהיא רכשה פשוט כי ילדים כל הזמן רוכשים דברים. אבל אני חושבת שנוסף לה הרבה עושר לחויה ולאישיות מהשהות שלה של 5 שעות ביום עם ילדים אחרים ומבוגרים אחרים, גם אם המבוגרים הללו אומרים משפטי אימה כמו "תאכל יפה", "אם תריבו אני אקח לשניכם" או "תצבע את העיגול באדום בלי לצאת מהקוים", או שגיאות עברית גסות כמו "תכבד לכל החברים"...

נושא נוסף מעניין הוא שהיא מסרבת בעקביות שאני אלמד אותה דברים (למשל לכתוב), אבל מוכנה בשמחה ללמוד אותם בגן, יחד עם החברים. ככה יוצא שהיא יודעת כבר לכתוב כמה דברים. ובחיים לא לחצתי עליה לכתוב, למשל, או כמעט כל דבר אחר. אני ממש לא מלחיצה. אבל היא לא רוצה. ובגן כן.

במבי - זה מדהים מחדש איך שקשה לשפוט דברים בעיניים שלהם. גם לי זה נראה סיוט, להיות עם כל כך הרבה אנשים במקום לא גדול. ועוד הרעש הזה רוב הזמן. ושוטפים את השירותים עם אקונומיקה שלפעמים מסריחה שם.

אבל... היה איזה יום שהם שיחקו ב"רכבת של ימי השבוע" וכל ילד היה יום בשבוע, הם ישבו על הכסאות הקטנים שלהם סביב הגן ובאמצע היתה רכבת של ילדים, וכל פעם ילד נוסף הצטרף, ובינתיים שרים איזה שיר שהפזמון שלו הוא "צ'יק צ'יק צ'יק על השבוע, צ'יק צ'יק צ'יק על הפסים". בשבילה זה מרתק. גם רכבת וגם ימי השבוע, גם ילדים שהם הקרונות - להיט. ודברים כאלה אני אישית לא יודעת לספק. אין לי מספיק דמיון, מרץ, אני פשוט לא עושה דברים כאלה. זה נחמד להוסיף אנשים נוספים שיתרמו לילד כוונים שונים של פעילויות. אני מוכנה לקרוא לה שעות. אבל לא מצליחה להמציא משחקים כאלה. זה גם הרשים אותי עושר המגוון של הפעילויות שהגננות האלה צברו במשך השנים. זה באמת דבר שנטיתי לזלזל בו, הפעילויות האלה, עד שראיתי את ההשפעה של זה על סתיו.

לא מתיימרת להציע פתרון לכולם, אגב...

אנונימי

איזה יופי!

אני לא חשבתי שהתוכן בגן חשוב במיוחד. חשבתי שיותר חשוב החום והתשומת לב לילדים,
גם אני חשבתי ככה, והופתעתי השנה. מגן שבו הוא היה המבוגר מכולם, במצב חברתי מצויין עם גננות מעולות שהוא מכיר, הוא עבר לגן עם חדשים גדולים (אנטרופ' אז יש גם בני שש וחצי ובצהרון מגיעים גם ילדי א'), חוקים יותר קשוחים ופתאום הוא פורח...

שימשיך כך לשניהם

נמאס לי. נמאס לי לשבת לידו 4-5 שעות בגן כשהוא בקושי זז ממני מטר (ולא רק אני ישבתי, גם סבתא והמטפלת התחלקו בזה). כבר היום השישי.

הגננת אמרה שבכל שנה יש אמא אחת שנשארת לשבת שבועיים או חודש או יותר, עד שנמאס - השנה זו אני.
עדיין לא היתה פרידה ליותר מרבע שעה - עד עכשיו סתם אמרתי שאני הולכת רגע לשים משהו בתיק, ומתחתי את הזמן שהסתדר בלעדיי. היום ניסיתי ללכת "רשמית" והוא בכה עשר דקות, גם בזרועות הגננת. לא הלכתי. זו הרגשה איומה והדמעות נשארו לי בעיניים. גם ללכת במצב כזה זו הרגשה איומה, וגם להישאר זה מבאס. העברתי לו נאום על זה שהוא יכול גם להחליט אם יהיה לו כייף או לא. הוא עושה את עצמו חושב שגן זה עם אמא, כאילו לא ראה שאני האמא היחידה שם.
פתאום אני נוטרת לו על שהוא נדבק כזה, למרות שעד היום הייתי דווקא גאה בו שהוא לא נסחף בזרם, והוא שיחרר בקלות כשמדובר במטפלים אחרים. אני גם נוטרת למערכת שמעמידה אותנו במצב כזה.

ומצד שני אני לא חושבת שזה נכון לשבת שם חודש. אם אין אמון במקום, גם שנה לא תעזור. אם יש אמון, אז להשאיר אותו בקלות, כמו שהשארתי עם הבייביסיטר בזמנו (אחרי זמן הסתגלות קצר, אבל בלי רגשות אשם).

אני שונאת את הסיטואציה הזאת כי היא מכריחה אותי להחליט איזה סוג של אמא אני, וכרגע אני מתקשה להחליט.
אף פעם לא רציתי להיות, וגם עכשיו אני סולדת מלהיות האמא שמכריחה לבכות ולהיפרד כמו שממליצים "מומחי הגיל הרך".
מצד שני אני כבר לא מרגישה בנוח עם הישיבה האינסופית.

מחר הבייביסיטר תהיה איתו שם.
לא יודעת איך לתדרך אותה.

שנינו מנוזלים כבר שבוע, ואני הייתי חולה ממש יום וחצי. באתי היום לעבודה ומישהי אמרה "בטח היית חולה בגלל שהבן שלך נכנס למסגרת". היא פיתחה שעורה חריפה בעין, הבת שלה נכנסת לכיתה א' ובוכה כל הדרך לשם.

אוי.
אני באה מהגישה שאומרת לשבת, אבל לא בלי סוף. ואם אפשר - אז שבוע זה לא הרבה.
מה שכן, אם אתם יחד אפשר לקצר את זמן הגן, אין טעם לשבת שם שעות על גבי שעות אם את נשארת...
מה אני אומרת ?
קחי בחשבון שהתקופה בעייתית, ילדים בוכים גננות לחוצות, וילדים שיש להם אימא רגישה (בעיקר כזו שיכולה להישאר) עדיף שתאפשר פרידה הדרגתית ונכונה.
הכי חשוב זה קשר טוב שלך ושלו עם הגננת או מישהו אחר מהצוות.
תפני אליהם לעזרה. מה זה אומר ? "בבקשה שאחד מכם יתחיל בקשר עם הבן שלי"
איך עושים את זה ? ביום הראשון 10 דק' שהוא בא, יושב לידו, משחק איתו, מתקרב אליו בכל דרך אפשרית.
ביום השני הוא בא ואחרי 5 דקות שישבו יחד הוא מזמין אותו קצת הצידה לראות/לעשות משהו יחד.
ביום שלישי, הוא מזמין אותו מייד ל- 10-15 דקות של פעילות.
(בנתיים את/בייביסיטר/סבתא בצד = עציץ. עדיף עציץ עסוק)
למחרת אם הלך טוב את אומרת לו לפני שאתם מגיעים לגן שהיום תצאי לסידור קטן מחוץ לגן - 10-15 דקות.
את אומרת מראש, הוא יכול להתנגד אבל את רק חוזרת ואומרת שאת יוצאת וחוזרת כי את חייבת. הוא נשאר עם .... כמו כל הילדים, רק שאת חוזרת מוקדם יותר.

הצעה שלי, אל תאריכי הרבה את הזמן הזה, בהנחה שהוא לא ישים לב, תסכימי שעדיף לבוא והוא עסוק ושמח, מאשר שהוא כבר תשוש ובוכה.
כשאת חוזרת, אתם הולכים הביתה. לא נשארים עד סוף הגן. אין טעם לגן עם אימא !
מקסימום עוד קצת נשארים כי יש אטרקציה או אוכל טעים שחבל לפספס (שילמת נכון ?

)

באותו יום, בערב, את אומרת לו שוב שלמחרת תלכי, כי יש לך עבודה, וכשתחזרי תלכו יחד הביתה.
את הזמנים שאת עוזבת את מגדילה לפי ההתמודדות שלו בשטח, אבל לא לחזור אחורה, ולא להתרגש מקצת בכי.

כי אחרי שראית שנוצר קשר טוב אם אחד מאנשי הצוות את יכולה לאפשר לו התמודדות שבה מישהו אחר מנחם אותו וזו לא את.

אם אין אמון במקום, גם שנה לא תעזור. אם יש אמון, אז להשאיר אותו בקלות, כמו שהשארתי עם הבייביסיטר בזמנו (אחרי זמן הסתגלות קצר, אבל בלי רגשות אשם).
אמון יכול להיווצר עם הזמן. זה משהו שנבנה על סמך תכלס בשטח.
ובייביסיטר זה לא גן. בגן את לא בטוחה אם יהיו ידיים להחזיק אותו בזמן מצוקה !! ולכן לא תירצי להשאיר אותו שם במצב זה.
בייביסיטר תמיד תהיה שם רק בשבילו, עם מה שהוא , ורק הוא, רוצה או יעשה לו טוב..

מחזקת אותך. קחי נשימה ותביני שהרגישות שלו היא טבעית. הילדים שלנו הם אחרים (מקווה שלא פותחת כאן תיבת שרצים).
מי שמההתחלה הקשיבו לו, אי אפשר כך פתאום להפנות לו עורף. פשוט אי אפשר.

שכחתי לכתוב שבימים שבהם את בגן ומתחיל קשר מכוון עם איש צוות, אז גם אין טעם לשבת שם הרבה אחרי התהליך הזה.
מקסימום עוד שעה. ואז לחתוך.
את אומרת לו מראש שהוא עדיין לא נפרד ולכן הזמן שלו בגן קצר יותר (כך שאם במקרה הוא נהנה, את יכולה "לשחק" בכך שתאמרי לו שאחרי שיפרד מאימא יהיו לו המון שעות גן, וגם אז, תוכלי לעיתים לקחת אותו מוקדם יותר אם יסתדר, אבל .. - לאימא יש עבודה ולך יש גן .

אני קולטת כמה קל לתת עצות לאחרים

אני לא חושבת שזה נכון לשבת שם חודש
אצלנו ב קבוצת משחק היתה לפחות אמא אחת שישבה חודש, והיתה עוזבת כל פעם לפרקי זמן קצרים שהלכן והתארכו מאד בהדרגה, עד שהבת שלה (בת שנתיים וקצת) התרגלה להיות שם בלי בכי בכלל.
אבל בגלל שזו קבוצת משחק והיו שם גם אמהות שבאו כדי להשאר, לאף אחד זה לא נראה מוזר.
אני עצמי הלכתי עם הבן שלי לשם 3 חודשים תמימים עד שנפל לי האסימון שבעצם אני יכולה להשאיר אותו בלעדי, אפילו שלא תכננתי לעשות את זה כל כך מוקדם...
מה שכן, הייתי חולה חודש ולא יכולתי לבוא איתו (שלא אדביק את הילדים) ושלחתי אותו עם בייביסיטר וזה בעצם יצר שלב מעבר שלדעתי הפך את ההשארות בלעדי יותר קלה. אולי גם אצלכם זה יעזור.
הסתייגות- אצלנו הוא היה הולך לשם בערך פעם בשבוע ולא על בסיס יומיומי. מצד שני אז הוא היה צעיר כמעט בשנתיים מצ'וצ'ו כיום.

לא קראתי את כל התגובות אבל רציתי לספר שאני יושבת. אני גם הולכת, אבל יושבת לא מעט.
אצלנו היא כבר היתה כידוע שנתיים במשפחתון ועכשיו אחד חדש. יש ילדים נוספים שזו לא שנה ראשונה שלהם שם וההורים נשארים לפחות חצי שעה בבקרים. אני נשארת בערך שעה וחצי שעתיים. כשאני שם היא לא זזה ממני מטר. אני מתחילה לגשש לגבי הליכה כשעה לפני שאני הולכת. אומרת ש"עוד מעט" ומדי פעם שואלת אם אפשר, והיא אומרת שלא. בסוף יש רגע שבו היא אומרת: אמא את יכולה ללכת, ואני מנצלת אותו (גם אם יש לי עוד זמן שאני יכולה).
אני כן יכולה לספר שהיא מאד לא רגועה בימים האלה בבית ושהשינוי הוא לא פשוט, ראיתי בימים הראשונים גם ילדה שנמצאת שנה שלישית בגן הזה מתקשה להיפרד.
לדעתי להגיד לו את מה שאמרת זה להפיל עליו את כל עול הבגרות שלך. לא שאני לא חוטאת בשכאלה אבל עדיף שלא. מאד לגיטימי שיהיה קשה ולגיטימי גם לבכות. גם אם תלכי ואחר כך הוא יהיה בכיין בבית (מה שקורה אצלנו, והיא לא בוכה כשאני הולכת כאמור) זה עדיין בסדר, לתת לו פשוט מקום לחוות את הקושי. לא בהכרח להקל עליו כי הקושי קיים, אבל להבין שקשה ולהכיל אותו. לשריין יותר סבלנות לימים האלה.
בכל מקרה שבוע זה כלום להסתגלות לגן.
יש לי עד היום רק חברה אחת שסיפרה על הסתגלות חלקה לגמרי. ילד שהיה בבית עד שלוש ורבע, בכל מקרה ממה שאני מכירה אותו הוא ילד גמיש במיוחד. בכל שאר המקרים, ילדים עוברים קצת קושי בדרך...

או-הו, יש לי הרבה מה להגיד על זה. עוד לא כתבתי בבלוג שלי על קורות בכור בגן בשישי וראשון, ואני לא רוצה להתחיל לספר את כל הסיפור פה בטעות במקום שם, אז אני אנסה לקצר.
אני חושבת שזה מאד תלוי במהות היחסים ביניכם. ובעד כמה לדעתך הוא בשל להתמודדות עם זה שאת תלכי והוא יישאר (כי הוא מטבעו ילד יותר מופנם ונצמד מאשר הילדים שלי, נניח). מה יהיה לו קשה - האם עצם הפרידה? האם ההתאקלמות בגן? אולי שניהם?

מה שנועה הציעה נשמע לי רעיון מצוין - לתת לו להתרגל לאחד או יותר מאנשי הצוות שם, כך שאם יהיה לו קשה - יהיה לו אצל מי להתנחם.

יש לי עוד הצעה, לא בטוחה שתתאים לך - מה דעתך על האפשרות להתכונן נפשית לרעיון שייקח לו חודש? חודש שתשבי בגן כמו פרח קיר עד שהוא לאט לאט יתחיל להגיח מהפינה שלו ולחקור את הסביבה?

קודם כל רציתי להאיר לך משהו
הוא מסכים לצאת מהבית
הילד שלא רוצה לרדת לגינה לא רוצה לצאת לדואר לבנק או למכולת מוכן לצאת מהבית ושאלתי אותו איך בגן הוא אמר שכייף ויש לו שם כבר חבר אחד עומר אז המצב לא כל כך גרוע וגם נזכרתי בעצה שחברה שלי קיבלה בגן מאנגליה כשאת בגן את צריכה להיות מממממממש משעממת כך שחברה של מישהו אחר תיקסום לו בהרבה
לא דיגדוגים לא צחוקים לא משחקים סתם אחת שיושבת ומפהקת

הי, באתי לחזק אותך. כשאני הייתי גננת, היה זוג שנשאר עם הילדה במשך חודש. כל פעם אחד מהם היה בא לגן ויושב שם בלי כל כוונה לעזוב אבל גם, כמו שאילה כתבה, בלי דיגדוגים ובלי אף יוזמה של משחק משותף. מדי פעם זה שנשאר היה מכין קפה לגננות או עוזר בפינוי השולחנות. אם הילדה ביקשה משהו, הוא בדרך כלל היפנה לגננת.
אחרי חודש, הפרידה הייתה מאוד חלקה ופשוטה.
כך שגם זו אפשרות.
חוץ מזה, אני מאוד בעד העצה של נעה בר, לפנות לצוות ולבקש מהם שיתקרבו ויזמו פעילות עם הילד.
בהצלחה!

עונה קודם על מה שקל:

_הכי חשוב זה קשר טוב שלך ושלו עם הגננת או מישהו אחר מהצוות.
תפני אליהם לעזרה. מה זה אומר ? "בבקשה שאחד מכם יתחיל בקשר עם הבן שלי"_
נועה, זה נעשה כבר 100 פעם ב-10 צורות שונות, יש שם 5 אנשי צוות בבוקר (בתקופה הזו, כנראה אח"כ יש רק 4). הוא כבר הלך עם הגננת לקחת X ועם הסייעת להביא Y וכן הלאה. אבל זו לא פרידה ממני, כי הוא מתרחק מטר וחצי, וחוזר אחרי רגע ומצפה שאהיה שם.

ושאלתי אותו איך בגן הוא אמר שכייף ויש לו שם כבר חבר אחד עומר
לא רוצה ללכלך על עומר (ערכתי לו את השם), אבל הוא ממש לא חבר של מוצקו או של אף אחד כרגע - זה ילד בן 3 שדוחף וחוטף צעצועים כמו בן שנה וחצי. סביר להניח שהוא פשוט בולט לו יותר בשטח ולכן נקב בשמו.
מוצקו כבר הספיק לשחק איזה חצי שעה עם חמודה אחת בת 2.5, כבר הזמנתי את אמא שלה להתקשר ולבוא אלינו למפגשים ביניהם, זה עוד לא קרה.

_למחרת אם הלך טוב את אומרת לו לפני שאתם מגיעים לגן שהיום תצאי לסידור קטן מחוץ לגן - 10-15 דקות.
את אומרת מראש, הוא יכול להתנגד אבל את רק חוזרת ואומרת שאת יוצאת וחוזרת כי את חייבת._
זה מה שניסיתי לעשות היום - על זה התחילה סצינת הבכי.
אמרתי שאני יוצאת לרגע לקנות משהו וחוזרת. הוא מחה בתוקף והתנגד שאלך. "התפשרתי" בזה שלא אלך אלא אשאר בטווח ראייה אבל רחוק ממנו, והוא בכה על זה 10 דקות כשהגננת מחזיקה ומנחמת ללא הועיל (טוב, גם כנראה בגלל שהרגיש שאני לא פה ולא שם, פיזית ונפשית).

_מחזקת אותך. קחי נשימה ותביני שהרגישות שלו היא טבעית. הילדים שלנו הם אחרים (מקווה שלא פותחת כאן תיבת שרצים).
מי שמההתחלה הקשיבו לו, אי אפשר כך פתאום להפנות לו עורף. פשוט אי אפשר._
את צודקת, אי אפשר. לא בשביל זה סחבנו 3.8 שנים בבית.

_אבל בגלל שזו קבוצת משחק והיו שם גם אמהות שבאו כדי להשאר, לאף אחד זה לא נראה מוזר.
אני עצמי הלכתי עם הבן שלי לשם 3 חודשים תמימים עד שנפל לי האסימון שבעצם אני יכולה להשאיר אותו בלעדי, אפילו שלא תכננתי לעשות את זה כל כך מוקדם..._
אבל מוצקו הוא מהסוג הנצמד (גם לשאלתך, מיצי). אפילו במקומות כמו בית הקהילה, אפילו במפגשי אמהות אינטימיים ומאוד קבועים שהיו לנו (3 אמהות ו-3 ילדים), גם אז לא יכולתי להשאיר אותו וללכת.

נועה, זה נעשה כבר 100 פעם ב-10 צורות שונות, יש שם 5 אנשי צוות בבוקר (בתקופה הזו, כנראה אח"כ יש רק 4). הוא כבר הלך עם הגננת לקחת X ועם הסייעת להביא Y וכן הלאה. אבל זו לא פרידה ממני, כי הוא מתרחק מטר וחצי, וחוזר אחרי רגע ומצפה שאהיה שם.

מה שאת מתארת שהיה הוא לא מה שאני הצעתי.
את צריכה עזרה, ובקשי מהגננת לפעול איתה בדרך הזו. אין כאן דרישה מוגזמת , כולה השקעה של 10-15 דקות קשר עם ילד שמתקשה להיפרד.
את לא באה אליהם בטענות (זה חשוב !!) אלא מבקשת עזרה. התגייסות למענכם.
זה חייב להיות מסוכם ולהתבצע בהמשכיות אחרת לא שווה כלום. (נו, טוב, אני מבינה שבכל זאת הוא שם די נהנה כך שכן יש משמעות לכל יום.. אבל העיקרון של קשר
מתמשך ואמון שנבנה עם איש צוות זה - ה כ י ח ש ו ב , לדעתי.)
מישהו שמתמסר אליכם. בלב שלם. חפשי אחד כזה.

או-הו, יש לי הרבה מה להגיד על זה. עוד לא כתבתי בבלוג שלי על קורות בכור בגן בשישי וראשון, ואני לא רוצה להתחיל לספר את כל הסיפור פה בטעות במקום שם, אז אני אנסה לקצר.
חיכיתי לקרוא את הסיפור שלך, מיצי..

כשאת בגן את צריכה להיות מממממממש משעממת כך שחברה של מישהו אחר תיקסום לו בהרבה
אני יושבת שם וקוראת ספר. לא מתייחסת לכלום. (על פי עצה של נועה).

אבל מוצקו הוא מהסוג הנצמד (גם לשאלתך, מיצי). אפילו במקומות כמו בית הקהילה, אפילו במפגשי אמהות אינטימיים ומאוד קבועים שהיו לנו (3 אמהות ו-3 ילדים), גם אז לא יכולתי להשאיר אותו וללכת.

לכן את חייבת אורך-רוח. תני לו זמן להיפתח להתרגל, ליצור קשר. זה דורש זמן.
אין מה לקטר על כך שאת יחידה שנשארת שם. הילד שלך מאוד מוכר לי, יש לי אחת כזו, ורק השנה - גיל 5 היא מתחילה (ולא מיוזמתה) להישאר פה ושם לבד וגם זה בקושי. אני עובדת כבר חצי שנה לפחות על הנושא של שיחרור הדדי. אז מה זה שבוע ????

_זה מה שניסיתי לעשות היום - על זה התחילה סצינת הבכי.
אמרתי שאני יוצאת לרגע לקנות משהו וחוזרת. הוא מחה בתוקף והתנגד שאלך. "התפשרתי" בזה שלא אלך אלא אשאר בטווח ראייה אבל רחוק ממנו, והוא בכה על זה 10 דקות כשהגננת מחזיקה ומנחמת ללא הועיל_
טוב שהוא היה בקשר עם גננת מחזיקה ומנחמת. גם זה יוצר קירבה. עדיפה קירבה ללא בכי, כפי שהצעתי. אם את יכולה לשבת בפינה הכי רחוקה ואפלולית, כך שהוא ממש ירצה להתרחק ממך לאזור האקשן + הקשר עם איש צוות, והחלטה ברורה שלך גם שבסדר להישאר וגם שעוד כמה ימים לאחר שיוצר קשר עם צוות להיפרד.
להתחיל ב- 5 דקות אם צריך.

אם אתם יחד אפשר לקצר את זמן הגן, אין טעם לשבת שם שעות על גבי שעות אם את נשארת...
עד עכשיו ישבנו בערך מ-9 (טיפה לפני) עד 12 וחצי, עד אחרי ארוחת צהריים (שאר הילדים מתארגנים לשינה. כולם כבר נשארים לישון!). אולי זה באמת יותר מדי.

יש שם אנומליות מצערות כמו תינוק בן שנה וחצי, הכי צעיר בגן, שכבר יומיים לא יורד מהידיים של המטפלים ומדי פעם נתקף בכי. במצבי ההריוני זה גורם סטרס לא קטן, לראות אותו ככה

מצד שני הרוב, בני 2-3, מסתדרים. מדי פעם אחד מהקטנים יותר בוכה ומטופל מייד ברוח טובה, היום היה "יום בכי" יחסית והגננת אמרה שהרבה פעמים זה כך בימי ראשון. מתרגלים לטוב, להיות עם ההורים, ואז נזרקים שוב לקלחת.

יש ילדים נוספים שזו לא שנה ראשונה שלהם שם וההורים נשארים לפחות חצי שעה בבקרים. אני נשארת בערך שעה וחצי שעתיים. כשאני שם היא לא זזה ממני מטר. אני מתחילה לגשש לגבי הליכה כשעה לפני שאני הולכת. אומרת ש"עוד מעט" ומדי פעם שואלת אם אפשר, והיא אומרת שלא. בסוף יש רגע שבו היא אומרת: אמא את יכולה ללכת, ואני מנצלת אותו (גם אם יש לי עוד זמן שאני יכולה).
מדהים אותי לשמוע, כי תיארתי לעצמי שאחרי כ"כ הרבה זמן במסגרת זה קל יותר.
מצד שני, היא משחררת אותך מיוזמתה, כלומר זה חלק מהטקס.

אולי אני צריכה למצוא איתו איזה טקס פרידה שיקל עליו? אבל יקרע את לבי לעשות את הטקס ולהיפרד גם כשהוא בוכה.
_הי, באתי לחזק אותך. כשאני הייתי גננת, היה זוג שנשאר עם הילדה במשך חודש. כל פעם אחד מהם היה בא לגן ויושב שם בלי כל כוונה לעזוב אבל גם, כמו שאילה כתבה, בלי דיגדוגים ובלי אף יוזמה של משחק משותף. מדי פעם זה שנשאר היה מכין קפה לגננות או עוזר בפינוי השולחנות. אם הילדה ביקשה משהו, הוא בדרך כלל היפנה לגננת.
אחרי חודש, הפרידה הייתה מאוד חלקה ופשוטה._
תודה, אמא בבית ! אני תמיד מפנה אותו לגננת/סייעת, גם בקינוח אף ובכל בקשה קטנה, וגם מנחה אותו שיבקש מהן לבד. צריך להתרגל שבגן, עם כל הילדים והרעש, לא תמיד שומעים אותו מייד וצריך להתקרב אליהם, להמתין לתורו וכולי.

אבל אני לא חושבת שאצליח למתוח את זה חודש, כפי שאת ונועה הצעתן. יש עוד גורמי מתח (התכוננות ללידה ולחיים שאחריה, טרדות פרנסה) שלא מוסיפים לסבלנותי.

_מה שאת מתארת שהיה הוא לא מה שאני הצעתי.
את צריכה עזרה, ובקשי מהגננת לפעול איתה בדרך הזו. אין כאן דרישה מוגזמת , כולה השקעה של 10-15 דקות קשר עם ילד שמתקשה להיפרד._
כן, קראתי שוב. מהרהרת.

זה כמו עם מיטת המעבר- מי מחליט? את או הוא?
כלומר- אני לא אומרת לא להיות קשובה או לא לשבת שם חודש אם צריך אבל גם לדעת ולהחליט מה הגבולות שלך, במה את יכולה ומוכנה לעמוד. אין ספק שזה מצב שדורש הרבה הכלה.
יש כאן עוד נקודה- לדעתי לילדים של חד הוריות יותר קשה לשחרר. יכולים לספר לי עד מחרתיים על ילדים נצמדים, אבל אלה שאומרים לי "מה את רוצה, את כל עולמה, את הביטחון שלה בחיים, את הדבר היחיד שיש לה" צודקים באיזה אופן.
אבל בלי קשר לזה מאד משמעותי בעייני איזו עמדה את נוקטת. אם את היחידה שמנחמת ומכילה, או שחלק מהאמון בצוות יכול לבוא מזה שאת תלכי, הוא יחובק ויטופל וכך הוא ילמד לתת בהם אמון. נכון שלא הייתי זורקת אותו לשם ביום הראשון ככה ובעייני זה ממש טוב שאת עוד יושבת שם, אבל אני מניחה שמגיע רגע שאם הוא לא משחרר את תשחררי, גם אם כואב וקשה.
מהניסיון שלי, הפרידה והמעבר הם קשים, אבל כשהילדה שלי כבר נמצאת בלעדיי מסתבר לי בדרך כלל שהנוכחות שלי רק מפריעה לה בחיים. זה לא אומר שהיא תיפטר ממי כל כך מהר או שאני אשים אותה בגן חדש ביום הראשון ואלך (אני היחידה שיושבת שם, יש רק ילדה נוספת אחת שהיא חדשה, ישבו איתה איזה יומיים אבל נראה שהיא ילדה שהמציאה את הביטחון העצמי ורשמה עליו פטנט והיא הכי קטנה, היחידה שעוד לא בת 3), אבל זה כן אומר שאני צריכה כן לאפשר לה את ההזדמנות להיות בלעדיי, גם אם המעברים לא קלים לה.
מהניסיון שלי גם זה שהיא מייללת או צורחת אחרי כן לא אומר שהיה לה רע או לא טוב, היא פשוט צריכה להסתגל ושינויים הם לא פשוטים. האם כמבוגרים אנחנו לא זקוקים לתקופת התאקלמות כשאנחנו במקום עבודה חדש או דירה חדשה? ומה קורה אם זה בכלל לא הוחלט על ידינו? אז כן להכיל ולהיות שם אבל גם לאפשר את הפרידה. היום אחרי שהלכתי היא כבר קבעה עם ילדה אחת שנבוא לבקר אותה בבית. מה שמצחיק בכל העסק זה שאם אני מסיעה לגן 20 דקות, אז את הילדה הזו מסיעים 30-40, רק מהכיוון ההפוך. או כמו שאמרה לי הגננת:"שמעתי וחשבתי בלבי, בטח, בריצה..." טוב שהיא לא קובעת שנבקר איזה ילד מדנמרק או משהו...

שמחה שאת מעדכנת. אני קוראת, כמובן.

חודש שתשבי בגן כמו פרח קיר עד שהוא לאט לאט יתחיל להגיח מהפינה שלו ולחקור את הסביבה?
הוא לא מהחוקרים. הוא לא "יחקור" ולא "יתרחק". הוא מהמתעמקים במה שהם עושים, בפינה שלהם, ומעיפים מבט סקרני לאקשן שלידם. נהנה מהמפגש ומהשירים של הגננת, אבל הוא זאב בודד. הקשרים שלו (עד עתה) מצוינים אחד על אחד, והוא לא בקטע של לקיחת חלק בקבוצה.

אני מאוד בעד העצה של נעה בר?, לפנות לצוות ולבקש מהם שיתקרבו ויזמו פעילות עם הילד.
כן, האמת שזה נשמע טוב. אנסה לדבר אתם מחר על הבוקר לגבי זה. ואולי גם להוריד לחץ מצדי.
<נשימה>
ציטוט מגריין שגריינו אותי פעם: כמה זמן זה אמא? מתי מחליפים משמרות?

לתת לו פשוט מקום לחוות את הקושי. לא בהכרח להקל עליו כי הקושי קיים, אבל להבין שקשה ולהכיל אותו. לשריין יותר סבלנות לימים האלה.
אז את יודעת מה קרה הערב, רוקדת? הוא הלך לישון די מאוחר, כי סחב עוד ועוד זמן בציורים. פשוט צייר בקצב, 4 דפים מלאים אחד אחרי השני, ודיבר עליהם ללא הרף, סיפורים מסובכים שכמעט לא הצלחתי לעקוב אחריהם, עם עקיצות ואבעבועות רוח ודינמיקות שזיהיתי מדברים שקרו בינינו אבל גם דברים שלא ברור מאיפה באו. גם דרש שאכתוב לו קטעי משפטים על כל ציור. למשל כל מיני ציטוטים מכספיון ("והדמעות זלגו מעיניו, טיף טף") על הלוויתן שהלך לאיבוד להורים שלו. גם למיטה התעקש לקחת את לוח הציור שלו.

אוי
("והדמעות זלגו מעיניו, טיף טף")

אולי עדיף שהביביסיטר תלך איתו או סבתא
נראה לי שמהם יהיה לו יותר קל להיפרד והוא יפנים שממך נפרדים בכניסה לגן
מה דעתך?

אוי
אוי אינדיד.

אני הולכת לישון על זה ואקרא שוב מחר על הבוקר. תודה רבה לכל המתגייסות בעצות ובתמיכה וגם סתם בקריאה. ליל"ט.

ודרך אגב, הילדה הזו שכתבתי עליה שהמציאה את הביטחון העצמי? היא ילדה שלהורים שלה יש גנון/משפחתון והיא היתה עד עתה איתם בגן שלהם. אמנם לא ילדה ראשונה שלהם ובכל זאת הייתי בשוק מכמות הביטחון שיש לה להיפרד והקלות היחסית (יש רגעים שנראה שקצת, עם דגש על קצת, קשה לה) אחרי ששהתה עד עכשיו עם שני ההורים, מדהים.

נראה שיש לו מה לספר לך, ויהיה לו עוד הרבה מה לספר לך אחרי שהוא יהיה בלעדייך. אגב אני בגישה (שאני לא תמיד עומדת בה) לא לשאול אלא לחכות שהיא תביא את הדברים גם אם זה בא אחרי יומיים. ככה אני מקבלת מידע יותר מדוייק. הדיוק אגב, הוא בתחושות שלה ולא בהכרח ב"מה קרה". כמו הסיפור על "עומר" בגן של מוצקו ככה זו היתה מספרת "הילדים הציקו לי" כשהיא היתה המציקה הראשית... אם כי גם על מה קרה הייתי מקבלת שפע של מידע כשחיכיתי בסבלנות.

והדמעות- נו, אם את לא נותנת לו לבכות... תני לו לבכות, זה בסדר.

מה שקרה היום - בבוקר דיברתי איתו, אמרתי שאני יודעת שהיה לו קשה, שהיום היא לא תיפרד ממנו כלל, ושנחשוב איך לעשות את זה יותר קל עבורו.
הלך עם הבייביסיטר. הנחיתי אותה לא ליזום פרידה אלא להיות "עציץ" ורק להפנות אותו לצוות כשיצטרך.
כשחזרו, היא דיווחה שהיה צמוד וחרד יותר מהפעם הקודמת שהיתה איתו בגן. גם ביקש מספר פעמים ללכת הביתה, אבל הסכימו שיחזרו רק אחרי ארוחת צהרים.
בקיצור, נראה לי שרק החוויה המתקנת תיקח עוד שבוע...
מחר עם סבתא.

אחה"צ היו אצלנו מונו לוגית והחמוד שלה, ופתאום נזכרתי כמה הילד שלי חברותי, משעשע ופתוח, בשיחה עם מבוגר או עם ילד אחד (וכמובן בטריטוריה שלו).
איזה הבדל, לעומת ההידבקות שלו בימים האחרונים.

הוא באמת היה חמוד אמיתי, הילד שלך. הוא גם דיבר בנעימים על הגן וסיפר על מה שקורה שם. זה נשמע לי לא רע.
חשבתי על זה, שמכיון שהוא באמת טוב באחד-על-אחד אולי תנסי לחבר אותו בגן למישהו/' מהילדים. אני חושבת שזה קצת מנוגד לפאסיביות שהציעו לך, אבל האמת - אני לא כל כך מאמינה בזה. אני חושבת שאת יכולה לתת לו יד בעניין הזה (ז"א שכשאת שם את שם ממש כמו למשל במפגש שלנו אתמול - גם איתו אבל גם מעודדת נפרדות). אני למשל, בבוקר כשמגיעים לגן, שואלת לשם הילד שלצידנו, מציגה לו את הילד שלי, מציעה להם לשחק ביחד. זה הרי כל כך קשה כשלא ממש מכירים מישהו בגן. אצלנו לפחות, ממש קל יותר להיפרד כשמוצאים משהו ובמיוחד מישהו מעניין לשחק איתו.

כשחזרו, היא דיווחה שהיה צמוד וחרד יותר מהפעם הקודמת שהיתה איתו בגן
העניין שאני רואה כאן לפתור הוא שלך, לא שלו.
עשית בחירה עבורו. הוא לא בחר, את בחרת וזה בסדר שבחרת.
על דרך ההיפוך אני יכולה לספר שבשנה שעברה בחרתי לשלוח את הבת לגן 3 פעמים בשבוע. לא שאלתי אותה, החלטתי עבורה.
עכשיו, לצפות ממנה שתהיה גם מרוצה מהבחירה שלי ותתנהג למופת בימים שהיא בבית כשהיא בעצם מעדיפה להיות בגן מבחינתה, זה לא לתת לה מקום. אני עשיתי בחירה כי חשבתי שזה מה שנכון לי ולה מתוך פרספקטיבה של מבוגרת. מותר לה לגמרי להביע את אי הנוחות שלה מזה. לא שתמיד היה לי קל והכלתי, שלא תביני לא נכון, ממש לא היה לי כוח לחלק מהימים בהם היו כל היום קיטורים וניג'וסים שבבירור לא היו אם היא היתה בגן באותו יום ונעלמו בתקופה הקצרה ששלחתי אותה לגן 4 פעמים עד אחת.
הבעיה בעייני היא לא זה שהוא בוכה או שקשה לו, אלא זה שלך קשה עם הבכי והנצמדות. ונכון, בכי ונצמדות הם באמת קשים. בכל זאת אני חושבת שאם לגמרי תהיי בבחירה שלך, (תהיה מה שתהיה, מצידי שתחזירי אותו הביתה לגמרי ותוותרי על גן, או להחליט ללכת חצי שעה אחרי שהבאת אותו עד הצהריים,או כל קומבינה אחרת, מה שטוב לך) ותנסי להיות שם עבורו עם הקושי שלו, יהיה לשניכם יותר קל.
כרגע את מצד אחד רוצה לבחור עבורו בחירה שבעינייך טובה ומצד שני את מצפה ממנו שיהיה מבסוט ממנה. זה קצת הרבה לצפות ממנו כרגע, לדעתי.

הנה אני מעדכנת עוד כמה מילים. בעקבות מיצי החתולה ששולחת עכשיו לגן את בנה שהוא בדיוק בדיוק בגיל של בתי סתיו.

אנחנו מתחילים השנה גן חובה (הגיל - גבולי - 5 ושמונה חודשים). שנה שניה שלנו בגן, אם לא לספור את החודשיים הראשונים בגן הפרטי.

השנה הקודמת היתה מוצלחת בגן, בסה"כ. היו דברים מוצלחים יותר ופחות.
היא רצתה ללכת לגן כמעט כל יום, ובימים שהיא לא רצתה ללכת, לא שלחתי. זה היה בערך פעם בשבוע. על ימי שישי ויתרתי בקלות, והרבה פעמים השארתי בבית, כי היא מאוד קינאה כשהיה בגן יום הולדת לילד אחר. אז היו שבועות של ארבעה ימים והיו שבועות של חמישה ימים והיו של שישה. הגננת לא התרגשה מהנוכחות הלא לגמרי מלאה. בפגישה איתי היא אמרה לי משהו כזה, סתיו תצטרך מתישהו להכנס יותר למשמעת. אבל זה יכול לחכות לשנה הבאה... (-:
היו תקופות שלא היה לה כל כך קל בגן, כי היו כמה בנות שהיה לה קשה להסתדר איתן. הן לא רצו לשחק איתה. לפעמים הן אמרו לחברות שלה, לא לשחק איתה. בהחלט היה לי קשה כאם לראות התנהגות כזו כלפיה. מאוד שמחתי על התגובה שלה שהיתה ממש לא סמרטוטית או מתחנפת. היא למשל היתה יכולה לצעוק: מה פתאום! לא פייר! גם אני רוצה לשחק איתכן! תגובה שמאוד הרשימה אותי... וגם עבדה לפעמים. היו ימים שהיא שיחקה עם הרבה בנות (היו לה כמה חברות טובות) והיתה חוזרת מאוד שמחה. היא למדה הרבה שירים ונושאים (חגים...) והיתהמאוד שמחה עם הידע שרכשה. אני שמחתי שיש לה הזדמנויות לפתח את הכישורים שלה עם ילדים. ללמוד את היכולות שלה. להיות לא בסביבה שלי. עם אנשים אחרים, סגנונות אחרים.

סה"כ החיים שלנו הפכו לדי רגועים. בבוקר היא קיבלה מנה גדושה של חברים ואקשן ואחה"צ היתה שמחה עם הבילויים השקטים ברובם שאני אוהבת, כמו לקרוא, לצייר, לשחק בבית, וגם נהנתה לשחק עם אורן.

חלק מהקושי טמון לדעתי בשוני שלה מילדים אחרים (חלק בלבד). היא מוכשרת מאוד בספורט, חזקה ואמיצה. דוברת שפות. יש לה ידע כללי אדיר. והיא גם משויצה בדברים האלה. כך שזה מציב איזה קיר בינה לבין חלק מהילדים האחרים. יש עוד כמה הבדלים, כמו שבגלל שהיא ישנה בצהריים, היא הולכת לישון מאוחר, ובערב אנחנו מבלים - בריכה, ים, פעילויות ספורט - וזה גם שונה מילדים אחרים שהולכים לישון מוקדם ולא ממש מבלים באמצע השבוע. אז אני חושבת שזה משהו שהיא תצטרך ללמוד להתמודד איתו יותר טוב. להשויץ פחות. אולי זה לא יעלם מהר.

בקיץ תכננתי שנהיה שוב בחינוך ביתי. חשבתי שנשחק הרבה יחד, נקרא, נהנה מהזמן, עכשיו כשאין לנו תינוק (אורן בן 2.8) ואני יכולה להקדיש להם הרבה זמן.
סתיו לא רצתה. החברות שלה נסעו פה לסבתא ושם לחו"ל, ולא היו מספיק פנויות להפגש כמה שסתיו רצתה (מה שאומר פעמיים ביום). היא השתעממה מדי. זה היה שקט מדי. קראתי להם הרבה והם שיחקו יחד, אבל זה לא מילא לה מספיק את הזמן.
אחרי שבועיים נשברתי ורשמתי אותה לקייטנה של חודש. היא הלכה עם החברה הטובה שלהם וזו היתה חגיגה.היא היתה שם עצמאית, בשטח שלה (לא היתי שם מעולם) והרגישה טוב. היה לה כיף ומעניין.

עכשיו התחלנו שנה נוספת. בינתיים אני חושבת שזו תהיה שנה עוד יותר מוצלחת. היא עכשיו מרגישה שהיא שייכת לקבוצת הגדולים ויודעת שתלך בשנה הבאה לבי"ס. יש לה עוד יותר בטחון עצמי. חלק מהקבוצה התחלף, הגיעו עוד כמה בנות נחמדות. חברה טובה אחת עזבה, אבל החברה הטובה ביותר שלה נשארה. כל יום אני מתעדכנת אצל הגננת, איך היה, עם מי היא שיחקה (אני תמיד מופתעת לטובה עד כמה היא מבחינה מה הולך בגן, ידועת תמיד לענות על השאלות), ואני כבר רואה שינוי מהשנה הקודמת, בינתיים.

אז עכשיו יש לי עוד שנה אחרונה עם בקרים שקטים, רק עם ילד אחד.

בהצלחה בשנה החדשה!

שתיכן צודקות @}

הבעיה בעייני היא לא זה שהוא בוכה או שקשה לו, אלא זה שלך קשה עם הבכי והנצמדות. ונכון, בכי ונצמדות הם באמת קשים
אז זהו, שאני שואלת את עצמי במה זה נבדל מגישת המיינסטרים שמאפשרת ללכת ולהשאיר אותו בוכה.

היום אגב הוא בכה בבוקר, כשהיינו כבר למטה, "לא רוצה ללכת לגן". אמרתי לו שככה זה וזהו זה, מסרתי אותו לזרועות סבתא וככה הלכו.
בסוף היום אמר לה שהיה לו כייף.

אז זהו, שאני שואלת את עצמי במה זה נבדל מגישת המיינסטרים שמאפשרת ללכת ולהשאיר אותו בוכה נראה לי שזה מאד תלוי בילד הספציפי ובהורה הספציפי. ובסיטואציה. האם קשה לו להיות בגן, או שקשה לו להיפרד ממך? אם הקושי הוא בפרידה, אבל אחר כך סבבה לו בגן, זה משהו אחד. ואם הקושי הוא בעצם ההליכה לגן, זה משהו אחר.

אני חושבת כמו מונו לוגית - לנסות לייצר חברות בגן. אולי אפילו לנסות להכיר אמא וילד מהגן לפעילות אחה"צ.

כן, הזמנתי כבר אמא אחת לבוא לבקר אותנו, זה כנראה יקרה בשבוע הזה.
הגננת מצדה כבר ארגנה אתמול משחק כדור משותף לו ולעוד אחד מהגדולים יחסית, בתיווכה (וביום אחר, כשאני הייתי שם, הקריאה סיפור "בלעדית" לו ולעוד ילדה. זה נהדר, כל עוד יש לה את הדקות היקרות האלה).

ואם הקושי הוא בעצם ההליכה לגן
לדעתי עדיין כן. הוא פשוט נלחץ בסיטואציות צפופות. וגם חושש שהילדים ירביצו לו - לא משנה שזו בדיחה, שאף ילד בן שנתיים לא יחלום לגעת בו, כי הם הרי לא מרביצים למי שגדול מהם בעליל. גם לא ראיתי שם בכלל עימותים אלימים (אולי בגלל שרוב הילדים עדיין חדשים ולא מכירים זה את זה). חוץ מאותו "עומר" שדי יוצא דופן.

הוא מונה לעצמו "הילדה X נשארת בגן לבד ולא מפחדת, הילד Y נשאר לבד ולא מפחד"... הקטע של "לא מפחד" די חזק.

טוב, אני חוזרת בי - סיטואציה פיזית כן מלחיצה אותו (ובדרך לגן היום אמר "אני רוצה גן אחר").

אבל מה, בחצר הוא יזם ונהנה ממשחקי כדור עם הילדים. השתתף בשמחה ב"חוג מוזיקה". בישיבה סביב השולחן והמתנה לאוכל הוא הרגיש אחד מהחבר'ה (צעקו "אוכל! אוכל!"). ואכל המון בארוחת צהריים. הוא נהנה שם.

מנהלת הגן אמרה לי שלדעתה אני יכולה להשאיר אותו חצי שעה על הבוקר בהשגחה צמודה של אחת הסייעות, ללכת ולחזור. לקבוע איתו מראש שזה ההסדר החל ממחר.
אמרתי לה בסדר, אבל עדיין הרהרתי בזה ואם זה מתאים. פתאום הוא בא ואומר לי, ככה בסבבה: "מחר אנחנו נבוא לגן, ואת תגידי שאת צריכה לקנות משהו ותלכי, ואני אשאר עם X". יענו, הפנים ואפילו מריץ לעצמו את זה בראש.
בקיצור, יש כאן עגלה שנראה לי שאקפוץ עליה.

יש כאן עגלה שנראה לי שאקפוץ עליה.

לכי על זה !!!
מעולה. את רואה מה זה ילד בשל ? פתאום אין שאלה.

ברור שיש קשיים, פחדים, וודאי שעוד יצוצו עניינים אבל לצלוח את הפרידה בגן, זה העיקר כרגע.
וכן, שעת הבוקר קצת אחרי שכולם הלכו זה הכי נכון.
והסימולציה זה אחלה, ובטח תחזרו על זה כמה פעמים..
זוכרת? הולכת וחוזרת.

לדעתי אחרי שאת חוזרת לא להישאר, כפי שכבר כתבתי.
כדי שיהיה קל להגדיל את זמן "הכייף בלי אימא". למרות שאני לא לגמרי שלמה עם זה... אז אמליץ ללכת בעקבות הלב

יופי