לא הייקו

[עירית_לוי]

אני לא יכולה להסביר לך כמה אני חושבת שזה חמור.

[סלט_פירות*]

כנראה שלא עמדת מספיק טוב!!

[יולי_קו]

גדול.

[תמרוש_רוש]

ענק. פשוט ענק.

את יודעת מה? עושה לי חשק להגיע לגיל הזה של הילדים שלי.

[כותב_ת*]

אל תמהרי, אחותי.

[תמרוש_רוש]

כאילו שיש לי שליטה על זה...

[כותב_ת*]

תנסי כל דבר. פורמלין. אנטי אייג'ינג במסווה של פריגורט. אל תבחלי בכלום. אומרת לך.
<תחושה עמומה לא נוחה שאיש אינו זוכר מה זה פריגורט!>

[בשמת_א*]

שאיש אינו זוכר מה זה פריגורט!
לאו דווקא, עוד נותרו דינוזאורים בעולם. ועוד בטעם תות.

[כותב_ת*]

מוקה. פריגורט מוקה . הרעיון הערטילאי "אושר" , בגשמי.

[תמרוש_רוש]

מה שאת עושה לי על הבוקר...
בפרצי צחוק בלתי נשלטים.

פריגורט תות. הרעיון הערטילאי "אושר", בגשמי.
זוכרת את ההוא עם באגס באני?

[בשמת_א*]

פריגורט תות. הרעיון הערטילאי "אושר", בגשמי.
ברור שתות!

[כותב_ת*]

טושים זה הדק

[כותב_ת*]

כך אמר לי אתמול בערב בני בן התשע:
נכון שאנחנו תמיד רואים את עצמנו הטובים?
מי זה אנחנו, אני שואלת אותו.
אתה, הוא עונה. את. אני. אתה תמיד חושב על עצמך שאתה הטוב.
אה. מממ...כן. נכון.
אז מעניין אותי לדעת איך הרעים רואים את עצמם.
יכול להיות שהם גם רואים את עצמם הטובים...אני עונה לו.
בדיוק, הוא עונה בפסקנות. זה בדיוק מה שאני חושב.
ברוך הבא, מעיין של הגות מתוקה.

[כותב_ת*]

כשהייתי בת ארבע או חמש, ממש בזמן שרק התחילה הטלויזיה לילדים בבתים, הלכתי עם אבא שלי ברחוב כשלפתע חלף על פנינו בהליכה מהירה וטרודה, ישראל גוריון. אבא שלי התרגש, הרגשתי את זה כנראה ביד שלו, וכשהיה ממש סמוך אלינו אמר לו "ישראל, הבת שלי מתה עליך". וישראל גוריון ענה תוך כדי הליכה מהירה " אהלן מה עניינים" בפרצוף חמור עייף וממהר, ולבי הקטן מאוד התמלא שנאה מבולבלת. כי הוא העליב את אבא שלי, וכי בכלל לא אהבתי את ישראל גוריון. ונעלבתי שאמרו את זה עלי. מאז, מימי קולרגול ועד שלשום בבוקר, החזקתי טינה עמומה לישראל גוריון. הזיכרון המוקדם והראשוני הזה הפך אותו בעיני לרע. לא היו פשרות בנושא. אז כשא' אמר בחמישי בבוקר שיש את ישראל גוריון ואסף אמדורסקי בזאפא בחיפה, לבי העלה במהירות ועירנות את אותה טינה נושנה. אבל הניצוץ בעיניו והכבוד ליעל צ גרמו לי להגיד איזה "מממ.." קצר ומחודד של ספרנית ולהסכים לבוא.
הגענו ברגע האחרון והיו רק שני כסאות, סמוכים לבמה, מה זה סמוכים, סמוכים שהיה צריך להיזהר על חרטומי הנעל שלהם עם כוס המשקה, ככה סמוכים. וחשבתי לעצמי נו באמת.
זה מוזר, איך בתור עויינת ישראל גוריון, השירים של הדודאים חקוקים על כל נימי ההתרגשות והעברית והאהבה שלי, בלי שאחזיק אף פעם ביד אף תקליט שלהם, שום קסטה, שום כלום. הכל רק מהרדיו של אמא במטבח. כל מילה, כל פיתולו של ניגון, כל הו.
אסף אמדורסקי לא נכנס לנעלי אביו. הוא עמד שם, כולו גמישות וחן ורכות וחיוך מאושר, עיניו מספרות דבר מה על אמא שלו, שבבלי דעת ומבלי להכירה חשבתי עליה כל ההופעה, איך יצר גופה מישהו כל כך דומה, אבל אדם בפני עצמו, כה מוכשר ומלא עוצמה פרטית, עם עיניים רכות וטובות ולא עיני זימה כלל.
אז הוא עמד שם, ומדי פעם, לרגעים קסומים, הניח לאביו להיכנס אליו. זה היה פלא לחזות בו.
ואחרי ההופעה , יצאנו ספוגי משהו, וניסינו לפענח את המשהו הזה על כוס יין בפאב הסמוך, ולמחרת בבוקר על הקפה, וכל הזמן המשהו הזה טרם נפתר, כשפתאום היה ברור: המוסיקה נשמרה. המשהו העמוק , השדרה הנעלמה הזו, שמותירה בנו עצב כה גדול כשהיא הולכת עם אנשים כמו לאונרד כהן, הונחלה ונשמרת ויש מי שמקיים אותה חיה.
זו הייתה הופעה יפה מאוד מאוד מאוד.

[כותב_ת*]

בטיול שלנו לחיפה, הלכנו לאכול במעיין הבירה. האשה בכניסה שאלה אותנו בענייניות כמה אנחנו ואמרה יש להצטרף כאן, והחוותה לכיוון שולחן לעשרה שהיה בו רווח קטן בין הקיר לסועדים, ויש שולחן לזוג יותר בפנים, בואו. אמרה וגבה המנוסה כבר יודע מה בחרנו עוד לפני שהספקנו להסתכל על כל העושר הנפתח עליך בהמולה צבעונית ועסוקה ברגע שאתה פורש מהרחוב האפרורי ומחליט להיכנס. זה אולי קצת כמו להיכנס לאקווריום ולהידהם מכמה השקט הצבעוני הרך היה מטעה מבחוץ.
אז התיישבנו בשולחן לזוג, בין פינת קירות , מה שהסתבר מיד כטעות איומה, כי כל מה שכל החושים רוצים שם, זה ללטוש עיניים לכל מנה נישאת על צלחת, וכל פנים רחבות ורציניות ששוקעות בה, יד אחת מונחת בכבדות על ערימת הארבע פרוסות לחם לבן הכי עבות שראיתי, ויד שניה מקרבת קצת את צלוחית החזרת, והשפתיים הבשרניות נפערות לאט, הנחיריים מתרחבים, הראש נרכן אף יותר ממה שהיה רכון קודם, והיד המועכת את הלחם נשלחת אל המזלג הכבד.
זאת מסעדה רומנית.
אנשים שם אוכלים בשקט, בריכוז. הם נמוגים. הם הופכים בעצמם לתבשיל שמולם. הם לא מפריעים לו בנוכחות שהביאו עימם טרם הכניסה למסעדה. הם בהכנעה מלאה.
רציתי רק לבלוע אותם במבטיי.
ומה שנפלא, היה שלטישתי הידועה לשמצה היא פשוט מותרת שם. אף אחד לא שם חצי קצוץ על עיניך הנוברות בפרטיותו. מעניין את סבתא שלו הרומנייה עבת הירכיים ומוכתמת הסינר ואת עדת האווזים אשר סביבה, הלטישה שלך. הוא אוכל.
ברור שבאנו למחרת עוד פעם.
הפעם פשוט אכלתי. ובסוף גם הוצאתי את הסריגה. והתערבתי בשיחת הגברים המבוגרים שהיו לידינו , בשולחן לעשרה הפעם.
ברבוניה! בורי! צעקתי אליו כשניסה אחד מהם להיזכר איזה דג אכל אתמול, ושמו של הדג המשיך לשייט הלאה ממנו , ואמר לחבריו בתחינה, כשהזיכרון החלקלק מענה אותו: "תגידו לי שמות של דגים. לא. לא , הכי רגיל, אתם לא אומרים את הכי רגיל" ואז שמע ופנה אלי ואורו פניו בהקלה ואמר "בורי! נכון! תודה רבה!"

[בשמת_א*]

או! או! או! עוד!

[כותב_ת*]

תודה בשמתי

[בשמת_א*]

(-:

[יולי_קו]

אהההההה. נחת.

[כותב_ת*]

[תמרוש_רוש]

ברוך הבא, מעיין של הגות מתוקה.

[עירית_לוי]

עונג גדול לקרוא אותך

[כותב_ת*]

תודה

[כותב_ת*]

בוקר טוב סבתא
אה, יאמא, בוקר טוב! מה?
מה שלומך?
בסדר יאמא, מה חלמת?
סבתא למה את נשמעת ככה, את עצובה?
לא, אני בסדר. מה חלמת?
מה?
את חלמת משהו?
לא
(עוד פעם אחת היא שואלת מה חלמת והמוח שלי ימציא שחלמתי ואני אספר לה הכל לפרטים. אני לא ברושה כמוה. אני רק ממציאה ומאמינה שזה באמת)
סתם ככה התקשרת לסבתא?
כן
לא , למה האימא שלך אומרת תמיד בטלפון את אין לך זמן אין לך זמן
אה, כי זה יום חופש היום אז יש לי זמן, אני בבית.
בטח חופש...כל הבית על הראש שלך עכשיו
נכון סבתא
לא נורא זה נעים לעשות הבית
נכון. זה נעים
טוב אז שיהיה לך טוב, ולילדים, ושיהיה לך אור בחיים שלך. יאללה.
שיחה קצרה.
נראה לי שהיא כן הייתה עצובה

[תמרוש_רוש]

[יולי_קו]

לי כבר אין יותר סבתא.
איזה כייף לכן.

[עירית_לוי]

גם ממני חיבוק

[בשמת_א*]

וגם אני כל כך התגעגעתי לסבתא שלי כשקראתי את השיחה הזאת

[כותב_ת*]

השבוע נכחתי בשיחת חברים על הביטוי "הכל צפוי והרשות נתונה"
זה משפט כה מרתק, שטוב יהיה לעצור כאן ולהניח לקורא לשרות בו.
אבל אני ממשיכה לספר, כמובן.
חברה אחת אמרה: אני בת שבעים וחמש. כשהייתי צעירה לא היה לי מושג מה זה להיות בת שבעים וחמש. גם אם היו אומרים לי, אולי הייתי מקשיבה אבל לא חושבת שהייתי מבינה, או מאמינה,
למשל לא הייתי מדמיינת שיהיה זמן שאחשוב פעמיים אם לקום לקחת משהו כי קשה להתנועע. זה לא משהו שאפשר באמת לקבל אותו לפני שהוא קורה כי אין מושג לגבי זה.
עוד חמש שנים אהיה בת שמונים. ןאין לי מושג איך להיערך לזה. לא הייתי שם. איך אני יכולה לדעת מה ארצה בגיל שמונים אם לא הייתי בגיל הזה מעולם?
מה ארגיש אז? מה אוהב? מה ארצה לעשות?
ענן מנחם ירד עלי לשמע מילותיה וקיבלתי צידוק נפלא לחוסר יכולת התכנון שלי . כל חיי, זה בדיוק מה שהרגשתי. הקפיצה הזאת קדימה והחלטה איך אעשה שם בעתיד במקום ההוא שאין לי מושג איך ייראה ואיך איראה אני בו. הבנתי מה אמרה. לבי עלה על גדותיו בהודיית ההכרה.
למחרת, בחמש בבוקר, זינקתי לשמע קולה של בתי "אמא, היה מלא טל בלילה, המדים רטובים לגמרי. אני לא יכולה לאחר יש רק אוטובוס אחד"
מיד עטתי על המגהץ וייבשתי את המדים בגיהוץ.
בינתיים התעוררה בתי בת החמש עשרה והזכירה לי שאי אפשר להכין כריכים רגילים לטיול, כי היא החליטה לא לאכול גלוטן הרי. היא רוצה רק הרבה פירות . מבט אל המגירה במקרר גילה שני אפרשזיפים (כן! מה תעשו לי?) רכים מדי לצד כמה ענפי פטרוזיליה שמוטים ופלפל חריף אחד.
בינתיים התעורר בני בן התשע ואמר לי אבל אמא צריך מכנסיים קצרים שחורים למופע, לא את אלה.
אלה בסדר גמור
הם לא, זה לא שחור
זה כחול כהה זה כמעט שחור
טוב אני לא הולך
אחותו אומרת לו זה ממש כמעט שחור מה אתה כזה דרמה קווין
ואני עוברת לסדרת תחינות תשמע היום נקנה, תלך עם זה היום זה רק חזרה , אני אכתוב למורה שהיום נקנה שחור, למופע בטוח יהיה לך שחור
עיניו מתמלאות דמעות ואומר בכעס אני לא הולך אני גם שונא את ההצגות האלה
מהר לאוטו עם המדים שהתייבשו ועם הילדה המודאגת אבל אמא נוסעים ממש מהר לא הרגיל שלך, משפט שמקווץ' אותי מיותר מדי זוויות,
מגיעים בזמן לאוטובוס החיילים הממתין בעיר המחוז המנומנמת. אני הולכת לסופר הקרוב בתקווה שכבר נפתח, רצה אל המקפיא שם שולפת אריזת לחם ללא גלוטן במאה שקל פלוס מינוס , טראח האריזה נקרעת וכל הלחם היקר מתפזר על הרצפה של הסופר הכמעט ריק לגמרי למזלי ועובדת טובת לב אומרת לי סליחה זה הכל בסדר אל תדאגי תקחי אחר, אני נמסה מתודה, מתגבשת חזרה כשקולטת את השעה אוספת איזה עשרים אפרשזיפים קשים אבן שועטת אל הקופה משלמת רצה לאוטו, רואה סמס מהמחנכת "כחול כהה זה מספיק שחור בשבילי בבקשה אל תקנו במיוחד"
יושבת נושמת חושבת יאללה הכל בסדר. עוד לא התחיל היום. מה נסגר עם העולם. הכל בסדר.
בגיל חמישים ושתיים אני דווקא לומדת לתכנן. למרות איך שזה נראה.
ובאמת שהשתפרתי. זו הרפתקה כזאת. לעשות משהו כל כך כל כך לא סביר, כמו לתכנן מראש.
הייתה לי פעם חברה שבארוחות בוקר הייתה מורחת את הממרח שבחרה, קוטג' או שוקולד למריחה, או מיונז, רק עד חצי הפרוסה, כדי להשאיר מקום להחליט מחדש באמצע הפרוסה, כי לא יכלה להיות בטוחה שאי שם במרחק חצי פרוסה מכאן עדיין תהיה אותה היא, שרוצה את הממרח הזה דווקא. .
כל העניין הזה עם תכנון והחלטות לעתיד הוא ממש ממש לא מובן מאליו לחלק מאיתנו.

[תמרוש_רוש]

הייתה לי פעם חברה שבארוחות בוקר הייתה מורחת את הממרח שבחרה, קוטג' או שוקולד למריחה, או מיונז, רק עד חצי הפרוסה, כדי להשאיר מקום להחליט מחדש באמצע הפרוסה, כי לא יכלה להיות בטוחה שאי שם במרחק חצי פרוסה מכאן עדיין תהיה אותה היא, שרוצה את הממרח הזה דווקא. .
חצי פרוסה מכאן זה המון דרך

[פרח_בית*]

כי לא יכלה להיות בטוחה שאי שם במרחק חצי פרוסה מכאן עדיין תהיה אותה היא, שרוצה את הממרח הזה דווקא. .
@}

סיימתי לקרוא והתחלתי לזמזם
https://www.youtube.com/watch?v=azxoVRTwlNg

[יולי_קו]

מאוד התחברתי!
והתיאור של הבוקר...

[יולי_קו]

(ה׳שלוש נקודות׳ מתארות את צמרמורת ההזדהות שלי)

[בשמת_א*]

ואני באתי לשים לך באהבה את זה
לרומם, לשבח, לקלס, לעלה ולגדל.

[עירית_לוי]

[אמא_של_מוש*]

וואו! קראתי את כל הדף ונהנתי מכל מילה!

(-:

[תפילה_לאם*]

אהבתי את הקישור של חוויות הבוקר לפתיח.
והזדהיתי עד דמעות עם הסיטואציה של האם העומדת מול עיניו מתמלאות דמעות ואומר בכעס אני לא הולך אני גם שונא את ההצגות האלה.
@}

[כותב_ת*]

תודה על בחירת השירים ועל כל הנקודות ותודה שאתן קוראות

[אישה_במסע*]

בשמת, איזה שיר יפה @} תודה רבה לך עליו @}

[כותב_ת*]

הקטע הבא מוקדש לנשות המפגש שהיינו:

בגן שבו אני גננת, יש שבעה ילדים בני שנתיים וחצי- שלוש.
לילדה אחת עומד להיוולד אח ממש כל רגע, הבטן של אמא שלה כבר ענקית.
חברתי בעבודה הציעה שנדבר קצת על הלידה, על התינוק שעומד להיוולד, ושאולי נשאל מה מרגישה אחותו ונקשיב לה קצת כולנו.
בישיבה על קצה כסא בפישוק גדול ילדתי מתוך החולצה אל כיוון השטיח בובה מושלמת ישר אל תוך ידי. הילדים היו מרוצים.
ואז, בהתרגשות לקראת התפקיד החתרני האמיתי שלי שם, שאלתי בחגיגיות: "ילדים, אתם יודעים איפה התינוק רוצה להיות עכשיו? " -מכינה בראשי פרק בהילכות ההנקה ונפלאותיה, ומתלבטת במהירות ביני לביני אם ממש לחלוץ שד לבובה יהיה מוגזם או לא,
וכל השבעה, נדמה לי שכולם, ענו פה אחד ובאדישות משהו :
"במנשא"
באותו הרגע התאוויתי לרוץ אל תוך המנהרה של דאג וטוני, ולהגיע אל תוככי המפגש שלנו לפני חמש עשרה שנים, ולספר לכן שככה זה עומד להיות. ציצי, מנשא, וכל מה שבא עם זה, כבר לא יהיה נחלתן של קומץ דינוזאוריות בוחשות קינואה . פתאום רציתי להגיד למי שהיינו.}

[כותב_ת*]

(המרגיעון שעלה כשכתבתי: הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי.)

[קור_את*]

איזו כתיבה נפלאה! לא חושבת שקראתי פה קודם. עכשיו קראתי מההתחלה (כלומר, בלעתי את הדף מההתחלה)

[כותב_ת*]

תודה אני דווקא די בטוחה שכינויך מוכר לי אבל מי יודע, אולי יש עוד עוסקות במלאכה זו

[יולי_קו]

באותו הרגע התאוויתי לרוץ אל תוך המנהרה של דאג וטוני
גדול. ענק.

[תפילה_לאם*]

חוזרת בהיסוס _{(אף פעם לא בטוחה בדיוק בכללים של הדף, ובכלל אם מילותיי הן לא סתם איזו קטנוניות שמושכת לכיוון רצוי פחות)} :

במקרה של הילדים המוכרים לי מקרוב לא בטוח ש{{}}סמס מהמחנכת "כחול כהה זה מספיק שחור בשבילי בבקשה אל תקנו במיוחד" , היה מספיק שחור גם בשבילם...

[כותב_ת*]

הדף עצמו אינו בטוח בכלליו...וגם כשהוא כבר בטוח, יש לו נטייה לשינוי דעה ולקפריזיות באופן כללי, אז את יכולה להיות רגועה (גם אם הוא פתאום יעקם את האף, הישארי רגועה!) ואכן, השחור הזה לא הספיק, ולבסוף מצאנו עצמנו צובעים את הפסים הלבנים בצדדים של מכנסי ספורט שחורים, בלורד (טושים זה הדק), שחור.
ודווקא זה הניח את הדעת!

[תפילה_לאם*]

ולבסוף מצאנו עצמנו צובעים את הפסים הלבנים בצדדים של מכנסי ספורט שחורים,
אוי, גדול!
באופן מוזר כלשהו זה מזכיר לי את הפעם שמצאתי את עצמי שולה זחלי משי דשנים מקרטון ענק והומה, שהביאה הגננת המשלימה כדי למכור לכל מעוניינים (?!), ואמרתי לעצמי שמעולם לא שיוויתי בנפשי שזאת תהיה אחת הדרישות ממני עם בחירתי להיכנס לתפקיד "אמא".

ודווקא זה הניח את הדעת!
חזקו ואמצו! @}

[יולי_קו]

ולבסוף מצאנו עצמנו צובעים את הפסים הלבנים בצדדים של מכנסי ספורט שחורים,

באופן מוזר כלשהו זה מזכיר לי את הפעם שמצאתי את עצמי שולה זחלי משי דשנים מקרטון ענק והומה, ... ואמרתי לעצמי שמעולם לא שיוויתי בנפשי שזאת תהיה אחת הדרישות ממני עם בחירתי להיכנס לתפקיד "אמא".

כל מלה.

[כותב_ת*]

שולה זחלי משי דשנים מקרטון ענק והומה,

[בשמת_א*]

התאוויתי לרוץ אל תוך המנהרה של דאג וטוני

וזה נשלח אלייך ישר מהדולומיטים, באיטליה (יש WI FI).

[כותב_ת*]

[כותב_ת*]

איזה באסה לצאת לטיול בוקר מוקדם וכמעט לדרוך על מוקשי חרא לכל אורך הכביש מול הבית? ככה כבר כמה שבועות. אני עוקפת אותם, ומנסה בכוח לעקוף מחשבות ממורמרות על האנשים שככה מרשים לכלבים שלהם, שככה לא אכפת להם, בוקר! אני רוצה לחשוב רק דברים טובים.
ובבוקר אחד כזה, מלא בכוונות טובות למעשים טובים ומחשבות רעות על בעלי כלבים מלכלכים, בעודי פוסעת בצעד קל שהולך ונעשה כבד משהו, מסרבת להאמין למראה הנשקף במטושטש אל מולי אך עם כל צעד נוסף נאלצת להתחיל להאמין מאוד, אני מבחינה בכלב הזקן שלנו עומד על הכביש, צועד, מבולבל, צועד, נבוך, עוצר, חושב, מבצע מין הרעדת ירכיים לא נוחה למראה, וחתיכות קקי נופלות לו אחת אחרי השניה ישירות מהטוסיק אל הכביש. והוא ממשיך עוד כמה צעדים, מרעיד, לא יוצא כלום, מוותר, ובהמשך פשוט מחליט לשלב הליכה תוך הטלת גושי קקי על הכביש, במיומנות שבאמת לא רואים הרבה.
רצתי חזרה אחוזת רגש גואה שאני לא בטוחה מה שמו, חזרתי חמושה באת חפירה מהגינה, ותפילה שאף אחד לא רואה אותי והתחלתי להערים.
את אלה של היום וגם אלה של הימים הקודמים.
עם חלוף הדקות גיליתי שהפעולה של העלאת גוש קקי מכביש ישר אל את היא בכלל לא מובנת מאליה. זה דורש פיתוח מיומנות של זווית נכונה בהתאם למבנה הגלל ותעתועיו הבלתי נראים של מבנה הכביש, החלטה, נחישות , ו...באחת! ביצוע מהיר. בהקפצה. כל האטה קלה או חריגה מאלה תסתיים במריחה לא סימפטית ובהגברת הסיכויים שיראו אותך.
אבל, אהה! כשאת מתחילה ליהנות, כבר לא אכפת לך מה חושבים. זה מעניין מאוד. זה אולי החיזוק המשמעותי ביותר להנחה שמוטב לעשות דברים שנהנים לעשות אותם, כמה שיותר.
הבוקר כבר עמדתי נשענת על האת וניהלתי שיחות שכנים מלבבות עם העוברים והשבים.
בהמשך, הבנתי שלא יכול להיות, זה יותר מדי קקי לאורך הכביש. ודמותה של כלבה זקנה שעברה לשכונה לא מזמן עלתה לי בראש עם סימן שאלה . לא נורא, נאסוף גם את שלה. התעסקות בקקי מרחיבה לבו של אדם.
זה כל אמא יודעת

[כותב_ת*]

נהר כתבה כאן בזמן אחר, אולי אתן זוכרות, : "מי אמר שלהתעסק כל היום בקקי ופיפי זה מנוון?" - ונזכרתי בגריין הזה באהבה רבה. באופן מוזר ומעניין הוא דווקא לא היה הגריין שהופיע כעת בראש הדף.

[עירית_לוי]

[יולי_קו]

יו, אפילו מחרא את עושה זהב. אלכימאית.

[תמרוש_רוש]

לגמרי אלכימאית

[פלונית*]

יש ב"כל אתמולינו" נטליה גינצבורג דמות שאוספת זבל פרות לוורדים שלה ,מוקדם בבוקר ומקווה שלא רואים.
הזכיר לי.
חוץ מזה את צדיקה |l|

[כותב_ת*]

[בשמת_א*]

אח, נאנחתי לי. על הכתיבה הקסומה , וגם בצער על הכלבים המזקינים )-:

[כותב_ת*]

פייסבוק הציע לי עכשיו להצטרף לקבוצת מגדלי פלפל חריף, והסכמתי. ביקשתי להצטרף וקיבלו אותי. טרם נכנסתי. כעת אני בזמן הנעים הזה, של הידיעה שאני נמצאת בקבוצת מגדלי פלפל חריף. אני אקח את הזמן לחשוב על זה קצת.
אני מאוד אוהבת פלפל חריף.
סבתא שלי הבורמזית העיראקית ההודית הייתה מבשלת לעצמה בסיר קטן נפרד, חריף.
כמעט ולא הכרתי אותה.
אני חולמת עליה לפעמים.
אבל אני יודעת בוודאות שהיא הייתה שמה שמן על סיר מעוקם ממתכת זולה כלשהי, במטבח קטן מאוד, ועל השיש הייתה מכינה שלושה תרמילי הל שהייתה מועכת בין שתי כפות חזק עם האגודל עד שיתבקעו, ותערובת של כל מיני דברים כתומים, בצלוחיות של הכוסות קפה, ומשליכה הכל יחד אל השמן המתחמם, ורק אז מתחילה לבשל.
בדומה לסבתא שרה שלי, גם היא לא אהבה אנשים מעדות אחרות, והייתה אומרת לאבא שלי תדיר "we are not from the east, we are from the orient" והמבטא ההודי שלה היה נותן לדברים תוקף שאין לערער עליו.
אמא שלי הכלה הצעירה והעדינה מאוד, תמיד הרגישה לא נוח נוכח דבריה אלה ואחרים, בגלל האופן בו נאמרו, ובגלל שכמו רוב הדברים שם, הם לא נאמרו אליה. הם נאמרו לידה.
וואי אני כל כך לא מקנאה באמא שלי של השנים הראשונות ההן. אולי הנחמה היחידה שהייתה לה במעבר הפתאומי לחור צפוני שכוח אל (חה חה, האל גר שם , אבל זה רק מעטים יודעים, ומחייכים כשכולם חושבים שהוא שכוח אל. עדיף ככה), היה ההתרחקות הכה משמעותית ומתוקה מהיכל האוריינט ההוא מצועף הריחות הכתומים והסירים הנפרדים והמבטא הלא מובן והמבטים של הנשים שגרו שם כולן ביחד והסתכלו ואמרו ביניהן כל הזמן חצי בלחש ',afterward . afterwards. והוסיפו לחתום פניהן אל האשה-ילדה הזאת שבאה פתאום.
ההקלה היפהפיה הניפה שוקיה הגאות, ירכיה החטובות, וגמאה בדילוג את כל המרחק ממקום שבתנו החדש הירוק הרחוק, ועד להבל החום הכה דרומי , חצאיתה מתנופפת מעל הריבועים הירוקים של שדותינו, מעל הגאיות האגמים הצוקים והבתרונות, פורשת על כולם, כולם, ברחף תחתונית נהדר, רק איוושה אחת: : אינא-לך אינא לך אינא-לך
וכך קרה, שבעצם לא הכרתי את סבתא שלי גרני. לא הכרתי אותה בכלל והיא מתה כשהייתי בת שתים עשרה בערך ולא נסענו ללוויה.

[כותב_ת*]

אבא שלי סיפר לי , שכשהם הגיעו ארצה אל הקיבוץ, היו שם אנגלים, ומזרח אירופאים, והם. הילדים היו בבית ילדים, והיו נשארים בו גם אחרי הלימודים, ובארבע היו יושבים על הדשא. באחד הימים הראשונים, כשישב עם כולם על הדשא, הוא שמע צעקה מרחוק שהקפיאה את דמו "אייזיק!!" . הוא ידע שקרה משהו מאוד מאוד לא בסדר ולא הסתובב. ושמע עוד: "אני יודעת שאתה שומע אותי!"
עד שהגיעה ממש עד אליו, והנחיתה סטירה איומה על עורפו, סטירה שהוא נשבע שהוא מרגיש אותה עד היום. הוא התחיל לבכות, והיא התיישבה על הדשא לידו והתחילה לבכות גם.
ובעוד שניהם בוכים, פתחה ואמרה לו, בהתעלמות מוחלטת מכל הסובבים:
אתה לא כמוהם! אתה שומע אותי? אתה מבית טוב! אתה ילד מחונך! אתה תסיים כל יום את הלימודים ותבוא אל האוהל שלי בשעה ארבע, ותשתה איתי כוס תה ותשאל אותי מה שלומי. אנחנו נשב ונדבר ורק אז אתה יכול ללכת."
ומאז היה ככה עד שהלכתי לצבא. כל יום. הייתי הולך בארבע לאוהל של אמא שלי, אוכל איתה חצי פרוסה עם ריבה ושותה כוס תה. היינו מדברים ואז הייתי חוזר לבית ילדים. בימים מיוחדים שהיינו מקבלים בננה לא הייתי אוכל עם כולם. הייתי לוקח אליה לאוהל ומתחלק איתה. בשלג הגדול של 51' האוהל שלה קרס. והיא עברה לצריף.

[בשמת_א*]

אז גם פה: נופת צופים

[בשמת_א*]

חשבת פעם על הביטוי הזה? נופת צופים? על המשמעות המילולית שלו? איזה תענוג. נופת. צופים. אבא שלי לימד אותי ללגום בעדינות את טיפת הצוף מהפרח ההוא, נו, שכחתי, ואולי מעולם לא ידעתי. העיקר היה הצוף. טיפה אחת בכל פרח. צריך הרבה פרחים כדי לאסוף נופת-צופים.

[כותב_ת*]

יערה

[כותב_ת*]

חמוד אבא שלך. תמיד חיבבתי מאוד את הסיפורים עליו

[כותב_ת*]

לפני שנה בערך, הלכתי למכון גמילה מגלוטן וסוכר ונגמלתי מגלוטן וסוכר. זה פשוט שיעמם אותי, להיאבק תדיר בחצאי הסנדביצ'ים המעולים שאני מכינה והם משאירים על השיש, בשאריות הטוסטים המדוגמים בקופסאות האוכל, בלחם המעולה עם לאבנה ושמן זית שאנחנו מחלקות לילדים בגן, שיש לו ריח פשוט מוגזם כשמחממים אותו בתנור, וכשהוא קלוי עם חמאה יש לו טעם של פלא תבל.
אין לי כוח לאיסורים. אני לא טובה בהגבלות. לא בא לי טוב כל הקטע של הימנעות.
והגמילה עבדה מדהים.
כל כמה שבועות התקשר אלי החמוד מהמכון לברר אם אני בסדר ואיך הולך והזכיר לי שאפשר לבוא לחיזוק ללא תשלום נוסף. .
בהתחלה התרגשתי מתשומת הלב, אחר כך פחות, כי הלך מצויין ולא היה לי כוח לעדכן אותו כל הזמן. התחלתי לענות פחות.
השנה עברה מעולה, הכנתי לילדים ערימות כריכים בלי להניד עפעף ובלי שבלוטת רוק אחת תתעורר.
ביום של מסיבת הסיום המתוקה בגן שלנו, נשכחה משפחתי כליל, כל הראש והלב היו נתונים לילדים לברכות לשירים למתנות, לפרידה. כשהסתיימה המסיבה והחזרנו דברים למקום בסיפוק ונחת ורווחה שעבר בשלום, טלפון מבתי: אמא אנחנו מתים מרעב. אין כלום.
פתחתי את המקרר בגן, והנה, קערת בולונז נפלא מאתמול, גדושה ויפהפייה. אפשר לקחת את זה נכון? שאלתי בשמחה את חברתי בעבודה.
כן, בטח, הייתה התשובה. זה נשאר מאתמול ואף אחד כבר לא יאכל את זה כי מתחיל החופש.
נהדר, אמרתי. באתי הביתה, חיממתי לילדים, ולפתע, בלי הכנה מוקדמת ובלי להיות ממש נוכחת שם, לקחתי מזלג והתחלתי לאכול את הפסטה המסולסלת הריחנית והרוטב הטעים. ככה מהסיר, טעיםטעיםטעיםטעים.
בתי, שכבר הסתדרה עד שהגעתי, הסתכלה ואמרה "לא בא לי ,"
הבן שלי אמר שכבר אכל תפוח. לא בא לו.
אבל זה נורא טעים, ילדים!
לא. לא רוצים.
טוב. טעמתי עוד קצת. ועוד קצת, ועוד הרבה הרבה ועוד קצת, ועזבתי את זה. חלק ממוחי מתבונן בפליאה במתרחש.
כעבור כמה שעות, טלפון מחברתי. קולה שקט, דיבורה איטי:
היי...אה, תגידי...כבר נתת לילדים את הפסטה?
לא! את רוצה חלק? יש המון.
אה..לא. לא, לא. אני לא רוצה
אוקיי.
אז הם לא אכלו?
לא. הם לא רצו.
אה! יופי!
אני אכלתי. למה?
את אכלת? קולה מנסה להימוג ללא הצלחה ומתפלל שמישהו יציל אותו מהשיחה הזאת
תשמעי ...קולה הולך ונחלש , והיא משיבה אותו בעזרת שני כיחכוחים החלטיים:
...אני ממש מתנצלת. אתמול ביקשתי שיאספו לי שאריות לכלבים, ובעצם...אה...אני לא ידעתי, אבל אלה היו השאריות שאספו בארוחת צהריים אתמול מהצלחות בגן, והשאירו לי. בשביל הכלבים.
נדמה לי שאמרתי משהו כמו "אהה." או "לא נורא" רפה כלשהו. .
אני לא בטוחה מה אמרתי.
אין שום סיום אלגנטי לסיפור הזה.
אני צריכה למצוא את הטלפון של החמוד ההוא מהמכון.

[תמרוש_רוש]

אין שום סיום אלגנטי לסיפור הזה.
דווקא יש.
הצחוק שלנו, והרצון לחבק אותך חיבוק מפוקק עצמות.

<אשתו של ההוא שאוכל שוקולד מהמדרכה. תנוחי, לא קרה כלום. הכל טוב >

[בשמת_א*]

חמוד אבא שלך. תמיד חיבבתי מאוד את הסיפורים עליו

ואכן, יערה.

אין שום סיום אלגנטי לסיפור הזה
אה, את בקטע של לקחים מכלבים לאחרונה. אוקיי. בטח שיש סיום אלגנטי. קיבלת תשובה אלגנטית וברורה מהיקום, לא?
וכמה טוב שיש חיזוק בחינם ללא תשלום נוסף

[אישה_במסע*]

כנראה פספסתי משהו - מה רע בלאכול שאריות שנאספו מהצלחות בגן?

[כותב_ת*]

זה לא שזה רע. זה עניין של נקודת מבט. הארוחה בגן הילדים היא אירוע חברתי משובב נפש. ומלא פתיחות. נגיד, ילדים מאוד אוהבים לחלוק ולכבד ולהעביר חלקי תבשיל שהם לא אוהבים, למי שכן אוהב. למשל, חתיכות בצל מטוגן, או אפונה. או אורז שנגע בו משהו שהם לא אוהבים. היד המרימה,את המזון ע"מ להעבירו לצלחת של חבר, היא יד בת שנתיים או שלוש, מתוקה. קטנה. במסלולה היא יכולה לעבור דרך אף עם נזלת, המזון יכול אופסי ליפול אל הרצפה, להיות מורם בקפידה על ידי אותן ידיים מתוקות, להיטעם רגע, אולי בכל זאת אוהבים, ועד שיגיע אל צלחת החבר יעבור שלל הרפתקאות. שם, בצלחת החבר, נכונות לו עוד התרחשויות, שאחת מהן יכולה להיות הידחסות אל הפה הקטן (של החבר), ותעופה ממנו חזרה החוצה אל הצלחת בליווי אמירת " בעצם אני לא רוצה" . למשל.
זה בכללי.
לרוב אין עם זה שום בעיה.
המרגיעון גורס ש"כולנו משפחה אחת" וזה בהחלט מכניס הכל לפרופורציות.

[אישה_במסע*]

איכס!
<ועדיין, אני חושבת שהתגובה האינסטינקטיבית שלי שגויה ובאה מתוך חברה איסטניסית ובעייתית>

[כותב_ת*]

בני היקר בן התשע וחצי ואני יושבים לנו בנחת בצהרי יום מתיש, נחים ומתכוננים לראות עוד פרק בסדרה שלנו. הוא בקלאש רויאל ואני סורגת. ואז, משהו משונה קורה. תחושה מוזרה של חום ושקט כבדים מתאבכת סביבנו, זו הרגשה מאוד לא נעימה שהולכת ומתעצמת ואפילו קצת מלחיצה. לוקח לי כמה רגעים ארוכים להבין שהמזגן והמוסיקה הפסיקו. הפסקת חשמל.
כמה אנחנו לא רגילים בלי חשמל, אני אומרת לו. מזעזע.
"כן," הוא עונה בלי להרים את הראש, באינפוף ציני הלקוח היישר מהפה הגדול של אחיותיו הקלאפטעס : "בערך כמו כל אחד שחי על הפלנטה, אמא"
(בא לי לפנות אל הציבור בתחינה: איזה דוגמאות הייתם נותנים לילד הזה ודומיו, לא שמישהו על הפלנטה דומה לו חמסה על הפרצוף שלו, שיצליחו להסביר בלי להלחיץ, עד כמה אנחנו עשירים מליינים טובעים בשפע שלא נראה כמותו בתולדות המין האנושי? אפילו שאמא לא מסכימה לקנות פאקינג אובר בורד ושאנחנו לא נוסעים לחוץ לארץ ולאילת ושאני לא מסכימה להזמין באינטרנט כלום ואני לא מרשה מלא דברים?)

[אישה_במסע*]

שיצליחו להסביר בלי להלחיץ
מתוך ניסיוני כילדה - למה להניח שזה אמור בכלל להלחיץ? הייתי מספרת את זה לא בתור תגובה להערה כזו, אלא בתור ידע היסטורי כללי רחב. אני אהבתי מאוד שיחות כאלו של "ידע כללי" עם אמא שלי. ולא עלה על דעתי לקשר את זה איכשהו לחיים שלי. יש אנשים אחרים שחיים אחרת איפשהו בארצות רחוקות. מה שכן - הגישה הזו לא תקשור בכלל את הפרופורציות לאובר בורד ואילת ואינטרנט.

ומצד שני, גם בימינו אפשר לחיות ככה שהפסקת חשמל של חצי שעה היא לא בעיה בכלל. מניסיון.

[כותב_ת*]

את צודקת. למה בכלל לקשור את זה למלחיץ. (אני יודעת למה, אבל מבינה כעת שזו לא הברירה היחידה ללכת לשם.) ולגבי ההערה על הפרופורציות- לא הבנתי.

[אישה_במסע*]

ההערה על הפרופורציות- לא הבנתי.
הידיעה התיאורטית שיש ילדים רעבים באפריקה לא תעזור לך מול הטענות ש אמא לא מסכימה לקנות פאקינג אובר בורד ושאנחנו לא נוסעים לחוץ לארץ ולאילת ושאני לא מסכימה להזמין באינטרנט כלום ואני לא מרשה מלא דברים?
כי זו השוואה בפרופורציה אחרת. לפחות ככה זה בשבילי.

[בשמת_א*]

עד כמה אנחנו עשירים מליינים טובעים בשפע שלא נראה כמותו בתולדות המין האנושי?
אני הייתי מראה לבן שלי את זה (מה שאת מחפשת נמצא כבר בשתי הדקות הראשונות, והמבטא השבדי שלו מקסים בעיני, כמובן)

למה להניח שזה אמור בכלל להלחיץ? הייתי מספרת את זה לא בתור תגובה להערה כזו, אלא בתור ידע היסטורי כללי רחב
כן, תודה ל אישה במסע. גם אני בעצם לא הבנתי מדוע זה מלחיץ אותך. אני תמיד מגיבה ב"מתן ידע היסטורי כללי רחב" P-: P-: P-:

ושוב מסכימה עם אישה במסע, שהעובדה שלא כל אחד שחי על הפלנטה רגיל כל כך לחשמל, ושאנחנו עשירים מליינים ביחס לשני מיליארד אנשים לפחות, לא קשורה לעובדה שגם בקרב ה"עשירים המליינים" יש כל מיני... P-:
ואני כשלעצמי, תוהה במידת מה על הקביעה הזאת שנתקלת בה חדשות לבקרים, תהיות על סקאלת ה"עושר". למה קוראים "עושר" ומהם "חיים טובים".

[נוודית*]

אם העולם היה מאה אנשים

[כותב_ת*]

תגידי לי, בשמת, איך את עושה את זה?

[כותב_ת*]

נוודית תודה גם לך

[בשמת_א*]

תגידי לי, בשמת, איך את עושה את זה?
הא? 0-:
עושה מה?

[כותב_ת*]

שולפת בקלולה את הסרטון המדוייק?
בואי נראה. אני צריכה מידע על מקורות הקפיריניה, מגוונים במסורות השונות ומידע שימושי.

[בשמת_א*]

שולפת בקלולה את הסרטון המדוייק?
אה! רק אם יש לי.
קפירינייה יש בבלוג קודם שלך, לדעתי ליאת סקיפי כתבה לך על זה, אם אני לא טועה. אין לי מושג מה זה וגם לא לינקים.
שכחתי איך קוראים להטייה הזאת, אבל את שמה לב למקרים שאני שולפת לך לינק מדוייק ולא שמה לב לכל המקרים שבהם אני לא כותבת כלום כי אין לי מושג P-:

[אישה_במסע*]

שכחתי איך קוראים להטייה הזאת
הטיית האישור?

[כותב_ת*]

אכן החשק לשמוע על קפירינייה עלה בעקבות שיחה עם ליאת סקיפי היום אחר הצהריים אבל את הלכת וזכרת שיחה איתה מפעם. אז אולי זה בהטייה כלשהי, אבל אני ממש מתרשמת.

[אנונימי]

בשמת,
אני מתפלאה עלייך. את פוטרת את עצמך בזה שניהלנו על זה דיון בעבר?
בלי מידע הסטורי רחב יריעה/ קישור למידע כזה/ סרטון/ או כל שביב מידע שיקל על המצוקה? משהו? פצפון?

[כותב_ת*]

פאסיינסיה

[בשמת_א*]

את פוטרת את עצמך בזה שניהלנו על זה דיון בעבר?
לגמרי! נתתי לה אותך כמקור אמין והנה תפסה אותך וגררה אותך עד לכאן (-: D-:
רואה שהשיטה שלי עובדת ועוד עם תוצאות נפלאות? P-:

[כותב_ת*]

[כותב_ת*]

במסעדה, אני שולחת מבטים מקנאים במשפחה הצעירה עם שלושת הילדים שההורים מחליפים בינהם חתיכות נוזלות של ביצת עין וצוחקים וקוראים אחד לשני ממי והאמא מתרגזת ואומרת פתאום "ממי נו אתה לא קולט שהם לא בעניין? נו תאכל את זה ושחרר אותם" והם שולחים בי מבטים מקנאים שאני יושבת לבד על שולחן נקי עם אוזניות ומחשב וכוס קפה ואף תמנון רב זרועות לא מבלגן לי את האויר סביבי.
סתם, הם בכלל לא הסתכלו עלי.

[תפילה_לאם*]

הם בכלל לא הסתכלו עלי.
אבל את כן. זה מה שחשוב, לא?