לצערו של אישי היקר , בת זוגו שתחייה (אני) לא כל כך מפרגנת. למה?
- אני חושבת שהוא פראייר. זתומרת הוא טוב לב כזה. החברה עושה הון מהרעיונות שלו והוא מקבל מזה יחס של אח"מ אבל כלום בתכלס מבחינת כסף.
- כל הזמן שהוא משקיע מחוץ לשעות העבודה, על טלפונים, חיפוש מידע, פרזנטציה, בא על חשבון הזמן המשפחתי ועל חשבון הזמן הפרטי שלי
- טוב לב, מצליח.. הכל נפלא. כולם מתלהבים ואני מה?עז? אני מתחילה להבין את כל הנשים של אנשי הצבא והפוליטיקאים. נשים ששנים מארחות, מתלבשות, מנומסות, הולכות לאירועים, עונות למכתבים כדי שהקריירה של הבעל תפרח ובינתיים מה הן? עם מה הן נשארות ביד אחרי שיום אחד הוא מוצא בחורה אחרת(ברק), מת או סתם כשהילדים גדלים.
מוצאת את עצמי מרירה ושוב בבית ריק בערב. או שהוא נמצא אבל עסוק. והסביבה לא מבינה. כולם כל כך גאים בו.כאילו זה מלכוד כזה. בילדים חשובים לי אבל פתאום נראה לי שאולי כשאתה מסתכל על חייך ורואה מה עשית, אז יותר תזכור הצלחה שהיתה לך ופרסים שזכית מאשר זה שכבר מגיל חודשיים זיהית מתי שהבן שלך צריך פיפי.
אז יש כאן כמה נושאים. מטריד אותו ואותי שאני לא כזו מפרגנת בהתלהבות(והוא כועס ונעלב ומתרחק)
מטריד אותי שהוא לא בבית או בבית אבל נוכח נעדר
מטריד אותי שאולי אני מבוזבזת ואצטער על זה
מטריד אותי שאני מקריבה כל כך הרבה ומרגישה לא מתוגמלת
לפני כמה ימים אמרתי לו שאני עוד צעירה ויפה(נניח......) ועוד מגיע לי זוגיות וסקס לוהט ושיחזרו אחרי ושיביאו לי פרחים ושיתעניינו בילדים שלי ושאני ארגיש במשפחה(למה אני בוכה?) ומגע לי להיות מאושרת ושידאגו לצרכים שלי ולא רק אי אצטרך להיות משמשת כל הזמן. ואני מתכוונת שזה יקרה לי איתו או בלעדיו.רבנו. הוא יצא מהבית וחזר רק אחרי זמן מה. בבוקר הוא ניסה להיות נחמד והביא לי משהו שאני אוהבת. אבל כבר שבועיים אני בוכה כל ערב ובלילה. אני לא מסתפקת בזה שכשאני מתפרקת יהיו נחמדים ליום אחד וזהו.
מצד שני אולי אני אגואיסטית?אני בחרתי לוותר על הקריירה שלי. אז אוליאין לי מה לבוא בטענות, פשוט לקבל שזה מה שבחרתי. מצד שלישי, הוא לעולם לא ירצה להישאר בבית או לעבוד חצי משרה ושאני אתפתח מקצועית. אז אולי זה לא בדיוק בחירה בשבילי אלא בחירה משפחתית.
אני מבולבלת ורע לי.
