להוציא את בית הספר מהילדים

אנונימי

_{ראו גם: תמיכה בילדי בית הספר}

בית ספר - איך אפשר להיות עם ולהרגיש בלי, אם בכלל?
שני ילדיי הגדולים התחילו את שנתם השלישית במסגרת ממלכתית, הגדול בא', האמצעי בב' (הקטנה בבית).
חוץ מזה שהם משתעממים מהתכנים הלימודיים, אני חושבת שהם סך-הכל נהנים. אוהבים את ההפסקות, פעילים חברתית, שזו בעצם המטרה של בית הספר מבחינתי. עבורנו, בית הספר משמש בייביסיטר ומספק היצע ילדים שיוכלו להיות חברים של ילדיי.

אני לא מצפה מבית הספר לחנך את ילדיי או ללמד אותם באיזשהו אופן. כן הייתי מאוד רוצה שהוא יקלקל אותם כמה שפחות. אני תוהה מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו לקלקל אותם כמה שפחות. אספר פה קצת מהרהורי ומעשיי, ושאמח לשמוע את דעתכם.

היום, אני סוג של מכריחה את הילדים להכין את שעורי הבית ולסדר ילקטו בכל יום. בתפיסה שלי, ברגע שבחרתי לשלוח אותם למערכת הזו, יש כללים שעדיף לציית להם, בעיקר כדי שהמורים או התלמידים לא יתנכלו לילדים, שלא מכינים שעורים או באים לא מוכנים לשעור. נורא קשה לי עם זה, כי לא עד כדי כך חשוב לי שהם יכינו שעורים.

הם יודעים שמבחינתנו מה שחשוב בבית הספר הוא החברים ולא הלימודים. אמרנו להם גם שמורות יכולות להתנהג בצורה מסוימת כי מאוד קשה לגרום לכיתה של כל-כך הרבה ילדים להקשיב.
ואני תוהה, האם וכיצד אפשר להוציא את בית הספר מהילדים, בעודם שם?

במיוחד בשבילך, חתיכת היסטוריה:
בעד הילד בבית הספר - ראיון עם אורנה שפרון מתוך גליון 1 (!) של עלון "באופן טבעי"

במיוחד בשבילך
וגם במיוחד בשבילי (-:
כמו בהזמנה, איזה יופי!!
<לא, אני לא שולחת אף אחד לבית ספר. זה קשור לעבודה>

והמרגיעון - אפשר להזמין הזדמנויות

וגם במיוחד בשבילי, הדף הזה קרא את מחשבותי....
אין, אין על באופן

נשמע כאילו הילדים ואתם תחיו בהתנגשות שתלך ותכביד עליכם. המערכת הרגילה דורשת מילדים לשבת בשקט רוב שעות היום ובכלל לא עוסקת לטעמי בחיברות. (ההפסקות מאוד קצרות ואין עיסוק בית ספרי מערכתי במה שנעשה בהן, בכלל ההפסקות הן לא הנושא בבית הספר - שם קורים הדברים האמיתיים...). בתי הספר הממלכתיים עסוקים מאוד במדידת הילדים ובשינון חומר. אם זה לא מה שאתם רוצים שילדכם יעשו, אז למה לשים אותם במערכת שמחייבת לעשות זאת? האם אתם לא מעבירים לילדים מסר כפול? האם זה לא מבלבל אותם?
בכל אופן לעניות דעתי, היה טוב שתעברו למסגרת אלטרנטיבית.

ברגע שבחרתי לשלוח אותם למערכת הזו, יש כללים שעדיף לציית להם, בעיקר כדי שהמורים או התלמידים לא יתנכלו לילדים, שלא מכינים שעורים או באים לא מוכנים לשעור.
שתי הבנות שלי היו בבית ספר ומעולם לא הכרחתי אותן להכין שיעורים או לסדר את הילקוט.
לפעמים עלו מאחת מהן שאלות או בקשות לעזרה בשיעורים וניסיתי לעזור אבל היוזמה אף פעם לא באה ממני.
יש הרבה התעסקות של ההורים סביב בית ספר. צריך לקום מוקדם, להכין סנדויצ'ים, לזכור כל מיני דברים שצריך להביא ולבוא לאספות הורים, לארגן את היום ככה שהילד ילך לישון מוקדם מספיק וכו'.
שיעורים ואירגון התיק לדעתי הם דברים אישיים של הילד.

תודה על הדף הזה. נהיה באותו מקום בקרוב מאוד, עם התלבטויות דומות.

היום, אני סוג של מכריחה את הילדים להכין את שעורי הבית ולסדר ילקטו בכל יום. בתפיסה שלי, ברגע שבחרתי לשלוח אותם למערכת הזו, יש כללים שעדיף לציית להם,
אני מבינה שלך, מיצי החתולה, חשובה העמידה בכללים האלה, ואילו אמא בבית חושבת שזו אחריות של הילד לדאוג או לא לדאוג לזה. אני מניחה שיהיו ילדים שיראו את החשיבות שבציות לכללים אלה או אחרים, ולילדים אחרים זה יהיה פחות חשוב.
הרי יש בבית ספר המון המון כללים וחוקים, חלקם כתובים ונאמרים, וחלקם לא, ואת כאמא ממילא לא יכולה לציית לכולם. אני מסכימה שסידור התיק והכנת שיעורים הם כללים שחשוב בדר"כ לציית להם, אבל לא רצוי שלך זה יהיה יותר חשוב מאשר לילדים.
גם אורנה אומרת בשיחה עם רחלי שהיא היתה עוזרת למי שזה היה חשוב לו....
בכלל, כיועצת בבית ספר לשעבר (P-:) אני יכולה לומר לך שההמלצה להורים היא לא להתערב בהכנת שיעורי בית. זה משהו בין הילד למורה. כמובן שאם מבקשים עזרה...

הילדים שלי בבית, אבל לפעמים בעלי נורא רוצה לשלוח אותם לבית ספר, רק כדיי שתעיז המורה הראשונה להגיד משהו בגנות הילד ואז הוא יוכל להכנס בה....מין חלום ילדות כזה. מזל שהחלום הזה לא יתגשם לו....

תודה לכולכן.
יונת - כתבה נהדרת, תודה על הקישור!
נקודות - המערכת אכן לא עוסקת בחברות, אבל זה מה שהכי מעניין שם, בעיני, לרוב הילדים. לפחות לשלי.
אני לא חושבת שהמסר הוא כפול. הוא אולי מורכב, אבל הוא לא כפול. וברגע שאני שלמה עם משהוף אני חשובת שאני מצליחה להעביר אותו באופן בהיר.
מסגרת אלטרנטיבית משמעה הוצאה כלכלית שתעמיס עלינו מאוד. אני לא פוסלת כלל את האפשרות הזו, אבל תוהה אם אפשר גם אחרת. הכתבה עם אורנה מראה לי שכנראה שכן.

אמא בבית - יש פה כמה דברים. הראשון, הוא שיש פה עניין של הקניית הרגלים, ששונה מילד לילד. אני זוכרת את עצמי תמיד מכינה ש.ב ומסדרת ילקוט, בלי שהוריי יאמרו לי. לעומת זאת, אני רואה שבניי קצת פחות מאורגנים בהקשר הזה. ואני לא בטוחה אם זה נכון לשחרר את האחריות לגמרי. בהחלט חושבת שבשלב מאוחר יותר (חשבתי על כיתה ג', או אמצע ב'), האחריות היא שלהם, והם ישאו בתוצאות של אי הכנת שיעורים או אי סידור ילקוט.

בלה - כאמור, אני מזגזגת פה בין מה ששלי למה ששלהם. מצדי, שלא יכינו שיעורים ושלא יסדרו ילקוט ושלא ילמדו למבחנים. מצד שני, אני חוששת שהאנטי שלי למסגרת יקלקל להם את החוויה, או משהו. אני מקווה שאני ברורה.

חלקיקה -

.

בכל מקרה, אני כמובן שמחה שפתחתי את הדף הזה. השילוב של הראיון עם אורנה והדברים שכתבתן פה, עוזר לי להפריד בין מה ששלי לבין מה ששלהם. יש בי חלק שחש שהוא עושה להם עוול כשאני שולחת אותם לשם, ושרוצה מאוד לשמור עליהם ממה שעלול להתרחש שם, וזה כנראה שלי. הם חזקים וחכמים ויכולים להתמודד בכוחות עצמם, עם יותר ממה שאני מעלה בדעתי.

אני תוהה, האם וכיצד אפשר להוציא את בית הספר מהילדים, בעודם שם?
שמעי... לא קראתי את שאר הדף אבל רציתי להגיד, שאנחנו כבר שנה וחצי לערך בבית ולא בבית הספר, ועדיין יש דברים שעוד לא "יצאו" מהילדים שלי, שאני משייכת ישירות לתקופה בה שהו במסגרות. אני מניחה שככל שיעבור הזמן, הם ישתחררו מזה יותר ויותר, אבל ממש לא מצליחה לראות איך הדברים הללו היו קורים כל עוד הם היו נשארים במסגרות.

בית הספר לא מסתיים בבית הספר
דפוסי ההתנהגות וכו...מלווים את הילדים גם מעבר לבי"ס
כיוון שילדינו נפגשים עם ילדי בי"ס הם נחשפים
לשפה ולקורה שם
כך ש....בי"ס "נדבק" לילדינו גם עם הם לא שם.

דף קשור: תמיכה בילדי בית הספר

רוני ושרית- אין לי ספק שאתן צודקות. ועדיין, בהינתן שאני כן שולחת את הילדים לבי"ס, הייתי רוצה לעשות את מרב המאמצים לקלקל את החינוך הבית-ספרי.

פלונית, תודה על הקישור המצוין.

אני מתעצלת מלהגיב באריכות, אבל תודה על הדף ועל המחשבות שהוא מעורר.
הנושא מעסיק אותי מאוד, כי לצאת לחינוך ביתי לא נראה שנצא בקרוב, אם בכלל אי פעם. (על אף שאניממשיכה לרצות מאוד!)

"מה חדש" לא עובד לי וגם מסיבות אחרות אני לא פעילה פה מאוד, אבל מדי פעם נכנסת לטעימות...

מקווה מאוד שעוד תיכנסו הנה, כיוון שכפי שכתבתי הנושא מעסיק אותי מאוד.
הדילמה מורכבת מאוד מבחינתי, ודווקא לכן אני מנסה לבטא אותה במשפטים פשוטים:

אני רוצה מאוד להתחיל בחינוך ביתי.
בעלי פוסל חינוך ביתי על הסף.
בתנו הבכורה בכיתה ג'.
היא מקבלת שיעורי-בית.
ביום שישי האחרון היא קיבלה שיעורי-בית. בעלי חשב, שיש לפטור אותה מהכנת שיעורים בימי שישי. הוא כתב זאת למחנכת במחברת הקשר.
בשאר הימים סבור בעלי שעליה להכין שיעורי-בית. הוא מסכים שהכמויות צריכות להיות סבירות. גם המחנכת מסכימה לכך.
הם הגיעו להסכם:
הילדה תכין ש"ב במשך שלושת רבעי השעה ליום לכל היותר במקצועות של המחנכת. המחנכת תדאג שתשלים מה שלא הספיקה. (לא ברור מתי...)
לדעת המחנכת, שלושת רבעי השעה ליום הוא זמן מספיק כדי לסיים את שה"ב שהיא נותנת, ולכן עד מהרה הילדה תלמד לסיימם בזמן זה, כדי שלא יישאר לה מה להשלים.
באשר לשיעורים המקצועיים הבטיחה המחנכת להשיב לאחר שיחה עם היועצת.
הילדה ש-ו-נ-א-ת להכין ש"ב.
פעמים רבות היא טוענת שהיא מתקשה בהכנתם. לדעתי, זה נובע לעתים מקשיים אובייקטיוויים מסוימים (ואז - למה נותנים לה דברים, שהיא לא יכולה להתמודד אתם? אלה ש"ב בשבילי?) ובעיקר מחוסר מוטיבציה.
במקרים רבים אחה"צ עתיר בעימותים ובבכי, במקום שיהיה זמן התרגעות אחרי ביה"ס. היא מגיעה הביתה שלוש פעמים בשבוע לקראת 15:00!
מבחינתי אפשר לוותר על כל התענוג.
בדרך כלל בעלי אינו נמצא בבית בשעות הכנת שה"ב.
הוא מטיל את האחריות עלי.
חשבתי להתנער מהאחריות הזאת. החלטתי להעביר אותה לילדה: אני אזכיר לה (לבקשתה!) שיש ש"ב, והיא תחליט אם להכין, מתי וכמה. כמובן שאעזור במקרה של פניות נקודתיות אליי. מוטיבציה מסוימת קיימת מבחינתה, כיוון שהיא חוששת להיות חריגה מול חברותיה וגם חוששת מתגובת המורה, אך קשה לה להעמיד דברים בפרספקטיבה, והיא "חיה את הרגע".

הבעיה:
אני לא יכולה לגבות אותה מספיק מול המחנכת!
בתחילת השנה דיברתי עם המחנכת. היא ביקשה לפנות אליה, כשנראה שעומס שה"ב גדול מדי ולא לקצץ על דעת עצמנו. היא רואה בכך חוסר כבוד למורה.
לאחר שבעלי הגיע אתה להסכם המתואר, הפרה שלו מצדי תיתפס כחמורה פי כמה!
כל זאת, בלי להתייחס לעימות שייווצר עם בעלי ולפגיעה בילדה, כשהמורה תעיר לה, וכשלא תהיה מסונכרנת עם הכיתה בהספק החומר.

היא מגיעה הביתה שלוש פעמים בשבוע לקראת 15:00!
שלושת רבעי השעה ליום הוא זמן מספיק כדי לסיים את שה"ב שהיא נותנת.
אני היחידה שחושבת ששילוב הנתונים האלה מראה עומס לא סביר לילדה בגיל זה?

בתחילת השנה דיברתי עם המחנכת. היא ביקשה לפנות אליה, כשנראה שעומס שה"ב גדול מדי ולא לקצץ על דעת עצמנו. היא רואה בכך חוסר כבוד למורה.
האם זו מחנכת שמבינה עניין ואפשר לדבר איתה? אם כן, הייתי מתחילה משאלה אמיתית, לא קנטרנית, מהי מטרת שיעורי הבית, ומה הערך המוסף של לעשות אותם בבית ולא כעבודה עצמית בכיתה (אישית עוד לא הצלחתי לשמוע תשובה משכנעת לשאלה השנייה. בעצם גם לראשונה לא). זאת כדי להפריד את סוגיית השיעורים מסוגיית הכבוד למורה. אם יש איזשהו רציונל לש"ב, הם אמורים להיות בשביל הילדה, לא בשביל המורה.
ואחרי שתסכימו שזה עבור הילדה (נניח...) אפשר לשאול איך העניין אמור להתבצע; יום אחד היא מתחילה להכין שיעורים. תוך כדי הכנה מגלים שהעומס גדול מדי. מה אתם אמורים לעשות? להמשיך בכל זאת? הרי כרגע הגענו למסקנה שזה יותר מדי... אז? להתקשר אליה ולשאול מה לקצץ? קצת אבסורדי.
ואם היא ממש מבינה עניין אפשר לדבר איתה על החשיבות החינוכית שיש לקביעת סדרי עדיפויות בעצמך, על פני היענות עיוורת לתכתיב חיצוני.
ואולי אפשר להחליט על פרק זמן יומי שסביר להקדיש לש"ב ומה שמספיקים מספיקים, ומה שלא לא. בלי ענייני כבוד למיניהם -- שיעורים שנעשים בשם הכבוד למורה הם מיותרים בעליל.

חשבתי להתנער מהאחריות הזאת. החלטתי להעביר אותה לילדה: אני אזכיר לה (לבקשתה!) שיש ש"ב, והיא תחליט אם להכין, מתי וכמה. כמובן שאעזור במקרה של פניות נקודתיות אליי. מוטיבציה מסוימת קיימת מבחינתה, כיוון שהיא חוששת להיות חריגה מול חברותיה וגם חוששת מתגובת המורה, אך קשה לה להעמיד דברים בפרספקטיבה, והיא "חיה את הרגע".
לי זה נשמע הכיוון הנכון. אם יש איזושהי חשיבות לשיעורי בית, היא בממד האחריות האישית.
אבל אז ברור שלא תוכלי לגבות אותה מספיק מול המחנכת! היא תצטרך לגבות את עצמה, ולפעמים לשאת בתוצאות אי ההכנה. אם זו האחריות שלה, אז זו האחריות שלה.
לאחר שבעלי הגיע אתה להסכם המתואר, הפרה שלו מצדי תיתפס כחמורה פי כמה!
שוב -- אם זו האחריות שלה, זו האחריות שלה. נשמע שזה לגמרי לא מה שקורה: אבא הגיע עם המורה להסכם ו אמא תהיה זו שמפרה אותו (למה בכלל מצפים מהילדה לכבד הסכמים שהיא לא צד להם?). אבל בתך היא זאת שצריכה להגיע להסכם, והיא זאת שאחראית לעמוד בו, או לא לעמוד בו ולשאת בתוצאות. אפשר לעזור לה בכל דרך שהיא ואתם תמצאו לנכון, אבל האחריות היא שלה.
תוכלי להסביר למורה שזו גישתכם החינוכית ואתם מבקשים לכבדה.

דבר אחרון: אם שה"ב לוקחים לה משמעותית יותר זמן מן המצופה וממה שהם לוקחים לילדים אחרים, הייתי שוקלת אבחון -- קל וחומר אם ברור שהילדה נשארת בביה"ס בעתיד הנראה לעין.

אני היחידה שחושבת ששילוב הנתונים האלה מראה עומס לא סביר לילדה בגיל זה?
לא )-:

_אני היחידה שחושבת ששילוב הנתונים האלה מראה עומס לא סביר לילדה בגיל זה?
לא._

מהי מטרת שיעורי הבית, ומה הערך המוסף של לעשות אותם בבית ולא כעבודה עצמית בכיתה.
חזרה על החומר! שינון, תרגול. אפשר להתווכח מה זה בדיוק נותן, אבל זו המטרה.

אני היחידה שחושבת ששילוב הנתונים האלה מראה עומס לא סביר לילדה בגיל זה?
לא.
לא נשמע מאוזן שאת מרבית היום הילדה מבלה בבית הספר וכשהיא חוזרת הבייתה, היא צריכה להמשיך את בית הספר.
כמה זמן נשאר לה לחלום, לשחק, לבהות, לצפות בטלוויזיה/מחשב, לפגוש חברים, לדבר עם המשפחה, לקרוא להנאתה וכולי?
אני הייתי עושה מחקר קטן בין הורי התלמידים בכיתתה ואם את בנויה לזה הייתי ממשיכה גם להורים בכיתות אחרות. ואם יש מספיק אנשים, ניתן לבקש לעשות אסיפת הורים ולהבהיר את עמדתכם, בצורה נעימה ובדו שיח.
צריך לזכור: הילדים הם שלכם ולא של המערכת. בית הספר אמור לתת שירות לכם כאנשים ולא ההפך.
אם הגישה לא נראית לכם, צריך להבהיר זאת ולא להסכים להמשך המצב הקיים. לא קשה להסביר ולהבהיר שילד בגיל כה קטן לא צריך לרוץ לשום מקום (חוץ מלרוץ בחצר, מה שלא קורה מספיק בהפסקות הקצרות), הוא צריך ללמוד באווירה רגועה ובנחת. בהנאה וללא אווירת תחרות ואיומים. ולימודים עד שלוש זה המון המון ומעבר למה שהוא צריך. לדעתי אחרי זה כבר לא צריך לעשות כלום בבית. שיעשו שיעורים משעה 13:30 ועד 15:00 בבית הספר.
איך הם מצליחים להיות מרוכזים עד 15:00?

תודה על התגובות.
אשתדל להשיב בהרחבה בערב.

אולי אני שוקיסטית, אבל לו אני "הילדה", הייתי מתחרפנת כליל מזה שאבא שלי ואיזו גיברת יושבים ומחליטים מה אני אעשה בכל יום ומה לא, כמה זמן אני אמורה להקדיש לזה בדיוק, ועוד.
עומס לא סביר זו הבעיה? זו ילדה בכיתה גימל למען השם! מה כל כך בוער לכפות עליה איך בדיוק תבלה את כל כל שעות הערות שלה?

ובכן...

סמדר, נראה שאפשר לשוחח עם המחנכת, אבל עד גבול מסוים. אני מניחה שמבחינתה שיעורי-בית הם אקסיומה, ושקשה יהיה לה לקבל אפילו שאלה על מטרתם. וכמו שקרוטונית כתבה אם היא תהיה מסוגלת לדון בכך - בלי לחשוב שאני סתם מתגרה בה - היא תאמר, שחשוב לתרגל. ואולי היא תחשוב גם שכך ההספק השנתי הוא גדול יותר, כי לא מסתמכים רק על שעות הלימודים בביה"ס, ואולי יהיה מבחינתה גם ערך להכנה עצמית של שה"ב בבית כמדד לעצמאות, לאחריות או משהו. (רק למה זה נופל עלי???)

תוך כדי הכנה מגלים שהעומס גדול מדי. ... אז? להתקשר אליה ולשאול מה לקצץ?
לדבריה, זה בדיוק מה שאמורים לעשות. זאת על סמך השיחה שלי אתה אי-שם בתחילת שנה"ל.

ואולי אפשר להחליט על פרק זמן יומי שסביר להקדיש לש"ב ומה שמספיקים מספיקים, ומה שלא לא.
זה מה שהוחלט בשיחתה עם בעלי!

אתן לא מאמינות! (מאמינים)
הרגע התקשרה המורה.
הרגשתי כמו ילד שנתפס בקלקלתו!
היא התקשרה לספר לי כמה שהבת שלי ענתה יפה במבחן בתורה ובכלל כמה יפה היא מתנהלת בכיתה.
זו רק דוגמה אחת, שמצטרפת לרישומים במחברת הקשר וכיו"ב, ומטרתה כנראה להרגיע את מי שהמורה תופסת כהורים לחוצים. יפה שלפחות מולה אנחנו נראים כרגע כחזית אחידה...

יו!
איך נמחק לי הכול!

_חשבתי להתנער מהאחריות הזאת. החלטתי להעביר אותה לילדה...
לי זה נשמע הכיוון הנכון. אם יש איזושהי חשיבות לשיעורי בית, היא בממד האחריות האישית.
אבל אז ברור שלא תוכלי לגבות אותה מספיק מול המחנכת!_
זה נראה לי לא פייר: מצד אחד, אציג בפניה שהאפשרות שלא תעלה על דל שפתיהם של המורה ושל אבא היא קבילה, אך מצד שני, אחרי ש"המרדתי" אותה, אשתפן ולא אודה באשמה?...

בתך היא זאת שצריכה להגיע להסכם.
בעלי שימש בעניין זה כבא כוחה. אינני חושבת שהיא מסוגלת לומר למורה, ששה"ב לא בקטע שלה, ואני מאמינה, שהיא מחזקת את ידינו בכל ניסיון שלנו לצמצם את דרישות המערכת. היא מבינה, שלא מציאותי לייחל לכך שהמורה תוותר על שה"ב.

תוכלי להסביר למורה שזו גישתכם החינוכית ואתם מבקשים לכבדה.
זו גישתי. לא גישתנו. וקשה להאמין שהמורה תוכל לעכל דבר כזה. למערכת יש כללים, והילדה ממוסגרת במערכת.

אם שה"ב לוקחים לה משמעותית יותר זמן מן המצופה וממה שהם לוקחים לילדים אחרים, הייתי שוקלת אבחון
בתגובה שנמחקה לי פירטתי מהלך של אבחונים וטיפולים שעברנו, ואני מתעצלת לשחזר זאת כרגע, אבל בשורה התחתונה אין משהו "מדיד" שמקשה עליה. אם יש קשיי קשב וריכוז קלים הם ממקור רגשי שלא הצלחנו לטפל בו עד כה.

מצ'רה, קרוטונית ונקודות -
אנחנו גרים בלוד. יום לימודים ארוך (עד 14:30) הוא פריבילגיה מפוקפקת, שאנו מקבלים מעצם הגדרתנו כטעוני טיפוח. בתוך הזמן הזה דוחפים גם קרן קרב, פעילות שהיא די נהנית ממנה, ובכלל משתדלים שבסוף היום יהיו יותר שעות בסגנון שיעור חברה או "עידוד קריאה".
בכל מקרה ברור שגם מבחינתי היום יכול היה להסתיים שעה-שעה וחצי מוקדם יותר.

ניצן,
מה כל כך בוער לכפות עליה איך בדיוק תבלה את כל כל שעות הערות שלה?
היא אכן מפגינה חרפון מסוים מכך, אבל אני לא יודעת איך לצאת מהפלונטר הזה!

אני שבה ומדגישה את הנקודה הקריטית מבחינתי, כי אין לי שום חילוקי דעות אתכן על כך שהעומס רב ומיותר:

האם יש מילות קסם באמתחתכן?
מה לומר למחנכת (ולשאר המורות) כך שלא תכעס על ההתנהלות העצמאית שאני רוצה לאפשר לילדה?
זה קשה במיוחד משום שהיא מרגישה שהיא מנסה לבוא לקראתנו!
וגם כיוון שבעלי ואני איננו חולקים אותה נקודת מבט.

ואצל היועצת - שהמחנכת שכחה כנראה שהבטיחה להיוועץ בה - אני בטח "מסומנת" עוד מלפני שנתיים, כשבאתי לשוחח אתה לקראת הוצאה לחינוך ביתי, שהתבטלה ברגעים האחרונים, כשבעלי התחרט.

אוי, את כזאת חמודה! הייתי בטוחה שהגזמתי ושאני לא אעבור ברור...

אז תודה.
זו חוכמה קטנה לנהל אורח חיים שאין בו בכלל בכלל מהדברים האלה ולהביע את הדעה שלי על חיים אחרים לגמרי.

כתבתי את מה שכתבתי מנקודת ההשקפה שלי כילדה. בלי קשר למציאות שלי היום. שנאתי שיעורים ולא הכנתי אותם. כמעט תמיד.
הייתי מתכוננת לבחינות בשעה שלפני הבחינה (בד"כ גם לא ידעתי שיש בחינה) והצלחתי מצויין, כי אלה כישורים שתמיד היו לי בשפע. אז אני אפילו לא יכולה להגיד לך משהו בסגנון "היא יכולה לא לעשות שיעורים ולהצליח גם ככה." כי זה לא עובד ככה.

בינינו, מעולם לא יכולתי לסבול שרירותיות ותמיד תמיד הייתי זקוקה להסבר. אני צריכה נימוק כדי לעשות משהו או כדי לא לעשות משהו. "כי אמא אמרה" או "כי ככה צריך" גירד לי עוד בתור ילדה מתחת לעור. אז אני זוכרת את זה עד היום, ומביאה את זה להורות שלי. אז שוב, זה הסיפור שלי, זה מה שקפץ לי, "הילדה", כשקראתי את הדברים.
לעניין "הילדה" - בעיניי יש בהתייחסות כזו משהו צורם. היא הבת שלכם. היא היקרה והאהובה שלכם. היא בבת עיניכם. היא לא "הילדה", והיא לא איזה סטטיסט במחזה שבו התפקיד שלה כתוב מראש. זה נשמע לי בעל פוטנציאל לסרס או להמריד. ניסית לשאול אותה מה היא היתה רוצה? ולקבל את התשובה שלה? נניח, "לא לעשות שיעורים" זו תשובה טובה. אולי לדבר עם המורה שאתם מנסים להוריד את הלחץ מהנושא, ולכן למשך חודש אתם תומכים בבתכם שתגיע בלי להכין שיעורים. רוצים לראות איזה אפקט יהיה לזה. ולא להיות מאויימים ממורשת הקרב הסטנדרטית ש"ההקבצות נקבעות כבר בגן". כולה חודש. מה כבר יכול לקרות חוץ מזה שתרגעו? יכול להיות שהיא תפתח קצת פער ותקלוט שכדאי לה להכין שיעורים? אבל זה חייב להיות באוירה של פרגון וכבוד, בלי לחץ. אם זה לא אפשרי, אז בכלל לא לפתוח את הדלת הזאת.

חוץ מזה, בקטנה, אני שומעת איזה משהו בינך ובינו שצריך לפתור הרבה לפני ש"הילדה" נקלעת לאמצע של הסיפור שלכם, שיעורים או לא שיעורים.

תראי, המורים זה לא איזה עם, שיש לו צורת חשיבה אחידה ודפוסי התנהגות זהים. סך הכל מדובר באנשים ובעיקר נשים שגם להם יש או היו ילדים במערכת החינוך. אם את מדברת איתה באופן הכי פשוט וללא התנשאות על המצוקות, על האמונה שלך, על חלוקת היום, ועל כל מה שעולה שם, אם היא לא תסכים איתך במרומז או בגלוי, לפחות תזהי את גישתה וגם אולי השיחה קצת תחלחל בסופו של דבר (ואז עשית מצווה לעם ישראל שהעיר עוד מורה בישראל ואני לא מרמזת שהם פועלים מתוך שינה- יש רבים מהם שחושבים אחרת, אך לא יכולים לעשות שום דבר). בקיצור - אני כן הייתי מנסה לשוחח איתה בשקט ובארבע עיניים על כוס קפה.

אולי לה יש רעיון או הצעה לגבי חלוקת הזמן והצורך של הילדה שלך גם לחיות ללא קשר לבית הספר, תני לה להציע.

_אני שבה ומדגישה את הנקודה הקריטית מבחינתי, כי אין לי שום חילוקי דעות אתכן על כך שהעומס רב ומיותר:
האם יש מילות קסם באמתחתכן?_
חינוך מבוסס-ראיות?
תשאלי אותה, בשיא הרצינות וההתעניינות, כמה מחקרים מאששים את ההנחה ששעורי בית יעילים ללמידה.
ומה מידת שעורי הבית היעילה, ומאיזו נקודה ומעלה הם כבר לא יעילים ורק מתישים.
(אני, אישית קראתי כתבת של פרופסור לחינוך שאמר שאין בכלל ראיות מוצקות לזה ששעורי בית תומכים במשהו)
אולי זה יגרום לה לחשוב שנית על ה"אקסיומה" הזאת.

ואם היא תגיד "לא ידוע", אז תמשיכי הלאה, ותגידי, או.קיי, אין ראיות מחקריות, אז בואי נסתכל על הילדה עצמה: היא חוזרת הביתה מאוחר, היא עייפה, יש לה עיסוקים אחרים חשובים, והיא מאוד מתוסכלת מהמטלה הזאת.
זה יותר מדי בשבילה.
_הילדה ש-ו-נ-א-ת להכין ש"ב.
במקרים רבים אחה"צ עתיר בעימותים ובבכי, במקום שיהיה זמן התרגעות אחרי ביה"ס._
במילים אחרות, שעורי הבית גורמים סבל מתמשך ונזק (מקומי) ליחסים ביניכן, כי את "צריכה" לריב אתה. מה המשקל של נזק כזה, כשאנחנו משווים אותו לתועלת (?) שבהכנתם?

_חשבתי להתנער מהאחריות הזאת. החלטתי להעביר אותה לילדה: אני אזכיר לה (לבקשתה!) שיש ש"ב, והיא תחליט אם להכין, מתי וכמה. כמובן שאעזור במקרה של פניות נקודתיות אליי. מוטיבציה מסוימת קיימת מבחינתה, כיוון שהיא חוששת להיות חריגה מול חברותיה וגם חוששת מתגובת המורה, אך קשה לה להעמיד דברים בפרספקטיבה, והיא "חיה את הרגע".
הבעיה:
אני לא יכולה לגבות אותה מספיק מול המחנכת!_

את לא צריכה לגבות אותה מול המחנכת, אם היא לא מכינה שעורים. את יכולה לגבות אותה מולך ומול בעלך (אם אכן את יכולה מולו, וזה משהו שעומד בסימן שאלה, כמו שניצן כתבה)
נניח לצורך הדיון שאת ובעלך באותו ראש:
את יכולה לדבר עם הילדה, ושתחשבו ביחד מהו פרק זמן סביר מבחינתה להכנת שעורים יומית.
(אני כילדה הייתי אומרת רבע שעה, וגם זה כפשרה. רק בשביל הםרופורציה... אבל אולי הייתי נכנעת ומסכימה לחצי שעה)
ואז היא מכינה שעורים בזמן הזה.
מה שהיא לא מספיקה - היא לא מספיקה.
והיא תצטרך להתמודד עם זה! אין ברירה... היא תקבל הערה או נזיפה מהמורה. אולי לפעמים היא תקבל עונש. אני לא רואה איך אפשר להתחמק מזה.
אבל את כן יכולה לעזור לה לראות את זה כמשהו שהיא יכולה לבחור. את כן יכולה לעודד אותה להתנסות באי הכנת שעורים ובנשיאה בתוצאות שלהם. ואז לעזור לה לרכוש פרספקטיבה על כך, וגם סדר עדיפויות. מה יותר קשה: להכין שעורים או לא להכין ולשלם את המחיר? מה הכי קשה בלא לבוא מוכנים לביה"ס? האם התגובה מהמורה? האם מהחברות? האם התגובה של החברות, למשל, באמת כה נוראה או שהיא יותר בראש שלה ובחששות שלה?

והעמדה שלך מול המורה היא: אני מזכירה לבת שלי להכין שעורים, עוזרת לה להכין שעורים כשהיא מבקשת עזרה, מאפשרת הכנת שעורים על ידי יצירת סביבה מתאימה (שולחן עבודה, זמן, שקט יחסי וכו') - וזהו. כל השאר - אחריות שלה מול המורה, וחלק מהיחסים ביניכן. אני מכבדת את הסמכות של המורה, במובן זה שלא מנסה להכריח אותה לוותר רשמית על ש.ב. ולא להעניש את הילדה. אבל אין לי עניין ואין לי אפשרות להכריח אותה להכין שעורים יותר ממה שהיא מוכנה, מה גם שזה לא בדיוק מבוסס מחקרית, ויש ראיות מובהקות לכך שזה מחבל ביחסים ביניכן.

מה שכן, בהתחשב ב:
יום לימודים ארוך (עד 14:30) ... בתוך הזמן הזה דוחפים גם קרן קרב, פעילות שהיא די נהנית ממנה, ובכלל משתדלים שבסוף היום יהיו יותר שעות בסגנון שיעור חברה או "עידוד קריאה".
אז למה לא להגיע למסקנה הכי מתבקשת מאליה, ולהקציב זמן להכנת שעורים בזמן הזה? האם אני היחידה שחושבת שזה מגוחך? לפחות מחלק מהם היא תוכל להיפטר על המקום, כשהחומר עוד טרי (יחסית) בזכרון.

ובאופן אישי לגמרי:
(אומרת הילדה שבי)
שעורי בית זה חארטא.
באמת. אני לא מבינה איך המבוגרים לא רואים את זה.
"מלמד" אלק.
כן, אם נותנים לי עבודה בכתב להכין, משהו גדול, על נושא שבחרתי, אז לשבת בזמני "הפנוי" ולקרוא חומר ולסכם אותו ולערוף אותו ולארגן אותו בפורמט יפה, ולהוסיף תמונות - זה מלמד.
כן, בתיכון, לשבת ולהתכונן למבחנים לפני המבחן זה אפקטיבי.
(אפקטיבי לצורך קבלת ציון סביר, כמובן. לצרכי למידה - המממ... אולי כן ואולי לא)
וכן, שעורי בית במטימטיקה זה הכרח בל יגונה. אחרת אני עושה שגיאות איומות ומטופשות (6+2X+2=6+2X וכבר היו דברים מעולם), שנמנעות רק אם אני מתרגלת, הרבה פעמים, לאט ובקפידה. אחרת אני לא מגיעה לשום מקום.
ואם אני מתרגלת ומפנימה אז בכתה אני יכולה גם ליהנות מכל העסק.

אבל חוץ מזה? חארטה, חארטה, חארטה.
אני ניסיתי להכריח את עצמי לעשות שעורי בית עד, בערך, כתה ד'. בדרך כלל זה לא הלך, הייתי מגיעה לא מוכנה ומרגישה אי נעימות גדולה.
ואז היה קטע מהמטופשים בחיי, שהוכיח לי מעל ומעבר לכל ספק ששעורי בית הם קשקוש אחד גדול, ושאין קשר בינם לבין למידה (זה קרה כשאני עמלתי וייצרתי תשובה שהתבררה כלא נכונה, מתוך מחשבה והסקת מסקנות, וילדה אחרת ששאלה את ההורים שלה וכתבה את זה במחברת ודיקלמה בחוסר הבנה מוחלט, זכתה כמובן לפידבק חיובי).
והפסקתי להכין שעורים.
והפסקתי להרגיש רע עם זה.
אז נזפו בי. בסדר. אז קיבלתי ציונים בינוניים. בסדר. קיבלתי את זה כחלק מהעניין. עדיין, לספוג נזיפה מדי פעם היה עדיף בעיני בהרבה מאשר להשחית את זמני היקר לי מפז על קשקוש שכזה.
אצל ילדה בכתה ג', אני הייתי מנסה לעודד צורה כזאת של התנסות במעשים, בתוצאות, יצירת סדר עדיפויות וקבלת החלטות.

אבל שוב - אם יש בעניין מחלוקת בינך לבין בעלך, זה עשוי להוביל לצרות צרורות.

_בשאר הימים סבור בעלי שעליה להכין שיעורי-בית. הוא מסכים שהכמויות צריכות להיות סבירות. גם המחנכת מסכימה לכך.
הם הגיעו להסכם:
הילדה תכין ש"ב במשך שלושת רבעי השעה ליום לכל היותר במקצועות של המחנכת.
הילדה ש-ו-נ-א-ת להכין ש"ב.
מבחינתי אפשר לוותר על כל התענוג.
בדרך כלל בעלי אינו נמצא בבית בשעות הכנת שה"ב.
הוא מטיל את האחריות עלי._

הבעיה הכי אלמנטרית שאני רואה פה, זה ששני אנשים ישבו והגיעו להסכם, שאמור להיות מבוצע על ידי שני אנשים אחרים.
בנוסף, בעלך והמכנחת הגיעו להבנה הדדית ביניהם על משמעות המילה "כמויות סבירות" (של שעורים). שוב - בלי תיאום עם מי שאמור להוציא את הכמויות האלה לפועל.
נראה לי כמו מנגנון לוקה בחסר של קבלת החלטות.

נראה לי שיש פה סיבה מספקת לפתוח את הנושא הזה שוב לדיון - אבל קודם כל רק בינך לבין בעלך. ועדיף לחשוב הרבה מאוד לפני שאת מתחילה את זה...
אבל השאלות הן:
האם לבעלך יש סמכות להכריח אותך לעשות משהו שאינו נראה לך?
האם הכנת השעורים של הילדה חשובה לבעלך עד כדי כך שהוא מוכן לקחת את האחריות ולהיות נוכח / עוזר / מכריח כשהיא עושה אותם?
אם לא - מה הוא כן מוכן לעשות כדי להפיק את התוצאה שהוא מצפה לה?
האם יש לך אפשרות להכריח אותו לוותר לילדה שלכם על הכנת שעורים? במילים אחרות, אם הוא יחליט לחזור הביתה מוקדם או לפנות זמן בבוקר כדי לשבת אתה, האם את תוכלי למנוע ממנו לעשות את זה כי זה לא דרך שנראית לך, כי את היית בוחרת בדרך אחרת? (התשובה: לא. בשום אופן לא)

בני זוג צריכים להגיע למאז מאוד מאוד עדין ולתחושה ברורה מאוד של אוטונומיה ביחסים שלהם עם הילדים שלהם.
כמובן רצוי שתהיה הסכמה ביניהם.
(אידיליה)
אם לא - חייב להיות כבוד הדדי. והכרה באוטונומיה.
אני מאמינה גם, שזכותו של כל הורה לפתח סגנון יחסים משלו עם הילדים שלו - גם אם הוא שונה מהותית מהסגנון של ההורה השני.
הילדים לומדים לקבל את זה. הרי זה ממילא ככה. תמיד אבא ירשה משהו שאמא לא מרשה, ולהיפך.
נראה לי אבסורד שאשה תנסה לכפות על בעלה סגנון התנהלות מסוים עם הילדים שלהם, או שהבעל ינסה לכפות עליה דבר דומה.

אם לבעלך חשובים השעורים עד כדי כך שהוא מוכן לדאוג להכנתם במו ידיו - סבבה.
אם לא - אין לו ברירה אלא לקבל את ההתנהגות שלך בעניין.

אבל חשוב מאוד שלא תעשי עם בתך יד אחת נגדו ומאחורי גבו. זה גרוע. לכבד אותו ואת עמדתו בפניו ושלא בפניו, גם אם אתם לא מסכימים. ילדים יכולים להבין דבר כזה! "אבא חושב ששעורי בית זה דבר מאוד מאוד חשוב, ולכן הוא יושב אתך לעשות אותם. אני חושבת אחרת, אבל אני מכבדת את עמדתו ונותנת לכם לשבת ביחד ולהכין ש.ב. בלי להתערב ובלי להפריע" ואז את מתחפפת מהשטח ונותנת להם להתבחבש עם זה. אולי כמה פעמים כאלה יעזרו לבעלך להבין הרבה יותר טוב את העמדה של הילדה...

ואת אותו יחס של כבוד צריך להפנות גם למורה. אפשר לא לציית למישהו, ועדיין לכבד אותו ואת סמכותו. לכבד את כללי המשחק. זה משהו עדין, נכון, זה נשמע כמו סתירה, אבל זה אפשרי.

בסופו של דבר זו שאלה גישה בסיסית: מה המבוגר האחראי כאן? מי אחראי לנהל את העניינים, ומי בתפקידים מסייעים?
אם את נותנת למורה להיות המבוגר האחראי, אז ברור שאת צריכה לשרת אותה, להתמקח איתה על המשימות שלך, להיבהל כשהיא מתקשרת.
אבל אם את משאירה אצלך את האחריות על הבת שלך, אז את זו שאומרת למורה למה את מצפה ממנה, ואת זו שקובעת את המשימות שלה. (כמובן שתוך התחשבות במגבלות שלה ושל המערכת שהיא משתתפת בה.)

אני מציעה תרגיל: גם אם את לא מרגישה המבוגר האחראי, תקחי עשר דקות ותעשי את זה "בכאילו". לעשר דקות תתנהגי "כאילו" את המבוגר האחראי, ותדמייני מה היית מצפה מהמורה ואיזה משימות היית נותנת לה. ואם כבר, תדמייני גם איזה משימות היית משאירה אצלך.

תודה לכולכן.
השארתי היום את כולם אתי, ואנחנו אמורים לנסוע לכל מיני עניינים.
אהיה פנויה יותר להגיב בערב.

הבת הגדולה שלי התחילה ללכת לבית הספר לפני חודש. (כיתה ד')
הנה שיחה שהיתה לנו לפני מספר ימים:

אמא, בבית הספר מלמדים את הראש ולא את הלב.

מה הכוונה?

בבית הספר דוחסים מידע לתוך הראש.

ובבית?

בבית זה החיים.

אני, אישית קראתי כתבת של פרופסור לחינוך שאמר שאין בכלל ראיות מוצקות לזה ששעורי בית תומכים במשהו

אולי יש לך אפשרות לתת קישור לכתבה?
גם מעניין אותי באופן אישי. וגם אולי יעזור ל-אין ייאוש אם תהיה לה האפשרות להציג למורה 'ראיות' שנכתבו ע"י גורמים שנחשבים למוסמכים בעיניה.

תמרוש רוש

לגבי הכנת שיעורי הבית: יש שיעורים ויש שיעורים. יש שיעורים שהם תרגולת (כמו במתמטיקה) ואז בגילאים גדולים בעיקר בהחלט צריך לתת לתלמיד את זכות הבחירה לעשות או לא, לפי רמת ההבנה והצרכים של כל תלמיד.
אבל יש שיעורים שהם קריאת חומר עיוני לקראת שיעור ואז אם מגיעים לשיעור ללא הקריאה הזו - את נשארת מחוץ לתמונה במשך כל השיעור.
אני זוכרת מילדותי את התחושה החמוצה והאאוט סיידרית, של להגיע לשיעור ללא הכנת שיעורים. במרבית השיעור מרחפת בין הסוואה לבין הבנה על פניו ללא היכולת ממש להבין ולהשתתף כי לא קראתי פרק שביקשו או בדומה.

וואו! ממה להתחיל?
ברור שהמחלוקת ביני לבין בעלי והקושי שלנו להתמודד אתה - כמו גם עם כמה מחלוקות נוספות ברזומה - הוא נקודה משמעותית כאן.
כרגע אנחנו בשלב ששיחות בנושא הולכות סחור-סחור, ואנחנו לא מצליחים לגשר על הפערים ביננו. כמו לדבר בשפות שונות בתכלית.

המורה באמת מסורה ומתייחסת באופן אישי לכל תלמידה. ניכר שהיא מנסה לראות את החיובי, והיא תמיד אופטימית באשר להתקדמות הצפויה. ויחד עם זאת, לצערי, היא מאוד "ביתספרית". לא נראה לי, שאפשר יהיה לדון אתה באפשרות של אי מתן ש"ב או אי הכנת ש"ב, יתרונות וחסרונות, השלכות וכו'. זה פשוט משהו שהוא כל-כך מובנה כהנחת יסוד.

דבריכן מחזקים אותי לחזור ולנסות את הגישה של הטלת האחריות על הילדה.
אבל אני חוששת שגם מבחינתה יש איזה קונפליקט שקשה להתמודד אתו: מצד אחד, היא לא סובלת לעשות אותם. מצד שני, היא רוצה להיות בעניינים, רוצה לעמוד באותו המקום כמו כולן, רוצה לרצות את המורות (חוץ מאשר את המורה למדעים, שאותה היא לא סובלת עוד מאז השנה שעברה, ורוצה דווקא לא להכין את המטלות שהיא מבקשת, ואם כן - לכתוב בכוונה בכתב מכוער וכו'. היא לא מבינה, שהמורה לא תבין שזה עונש בשבילה...).
אז בעצם היא רוצה, שהשיעורים יהיו עשויים.
היא רוצה, שאשב אתה להכין הכול, וזה לא מעשי מבחינתי (יש עוד איזה ילד-שניים בבית...), וגם נראה לי לא לעניין.
או שאני אכין לה את השיעורים...
(ודרך אגב, מבחינת המורה יכולה להיות הקלה כזאת, שהילדה תשיב בע"פ לשאלות באוזניי, ואני אכתוב שאני מאשרת שהיא ענתה.)
בתי נעה בין הקטבים האלה: הרצון לעשות כל דבר אחר מלבד שיעורים והרצון שהשיעורים יהיו מוכנים.

אם אחזור ואאמר לה מה שאמרתי טרום-הסכם הבעל-מחנכת, אמירה שהתמסמסה מאז: שמבחינתי היא יכולה לבחור מה שמתאים לה, ואני מוכנה לתזכר אותה כדי שתתכנן את הזמן כראוי, לעזור בשאלות ספציפיות וכיו"ב - חוששתני, שזה לא יהיה טוב דיו.

אבל אולי שווה לנסות ולראות לאן דברים מתגלגלים...

נראה אם אצליח לשכנע את בעלי לקרוא את הדיון הזה ומה יהיה לו לומר עליו. בזמן האחרון הוא חוטף חררה מכל דבר שקשור לחינוך ביתי...

מישהו/י פה באמת ובתמים חושבת שהמורה תשתכנע בעקבות מחקר X ששיעורים "זה לא זה" ואפילו תפסיק לתת לילדים שיעורים?
זו נראית לי גישה פתוחה מצד אחד, אבל מאוד נאיבית מצד שני - מקווים להראות לה את האור. אם המורה מתעקשת כפי שהתעקשה עד עכשיו, היא לא תזוז סנטימטר.

מישהו/י פה באמת ובתמים חושבת שהמורה תשתכנע בעקבות מחקר X ששיעורים "זה לא זה" ואפילו תפסיק לתת לילדים שיעורים?
לא היום, לא מחר, לא מחרתיים, אבל כן לעתיד לבוא.
אין ברירה, צריך להתחיל מאיפשהו.
לא כדי שהיא תשתכנע תיכף ומיד. אבל כדי שהיא תתחיל לחשוב על זה, ולשאול את עצמה שאלות.

(כמה זמן לקח ולוקח לגניקולוגים לעבור לפרקטיקה מבוססת-ראיות בכל הנוגע ללידה? מהיום למחר? לא! זה לוקח שנים! אז זה אומר שנפסיק להגיד ולהזכיר להם את זה, רק כי אנחנו לא מקבלות תוצאה מיידית?)

_אני חוששת שגם מבחינתה יש איזה קונפליקט שקשה להתמודד אתו: מצד אחד, היא לא סובלת לעשות אותם. מצד שני, היא רוצה להיות בעניינים, רוצה לעמוד באותו המקום כמו כולן, רוצה לרצות את המורות.
אז בעצם היא רוצה, שהשיעורים יהיו עשויים._
אבל זה קונפליקט קלאסי, שלא נגמר אחרי שנות ביה"ס. כמה מאתנו מתמודדות אתו בעבודה? ובענייני משק הבית? (אני לא רוצה לנקות, אני רוצה שהבית יהיה נקי) ובנושאים אחרים?
את יכולה לעזור לה לחוות את הקונפליקט הזה באופן בונה, מתוך אמפתיה שלך, ובלי לנסות להכחיש את הקונפליקט - כי הוא אמיתי וחלק מהחיים. ולהגיע עם עצמה לאיזושהי פשרה שעובדת, לבדוק ולעצב כל פעם מחדש את סדר העדיפויות שלה, וזה יהיה לימוד אמיתי ובעל ערך.

נעמי - פנינה. איזו בת יש לך

אולי יש לך אפשרות לתת קישור לכתבה?
היא לא מופיעה באינטרנט.
אם את ממש רוצה, אני יכולה לנסות לסרוק אותה.

(כמה זמן לקח ולוקח לגניקולוגים לעבור לפרקטיקה מבוססת-ראיות בכל הנוגע ללידה? מהיום למחר? לא! זה לוקח שנים! אז זה אומר שנפסיק להגיד ולהזכיר להם את זה, רק כי אנחנו לא מקבלות תוצאה מיידית?)
בחייאת תמרוש, עם כל הכבוד לתיקון עולם, יש פה בעיה נקודתית של ילדה אחת שמנסים לפתור.
את חושבת שתלכי לחדר לידה עם פתיחה 5, תתני מאמר למיילדת והיא "תרשה" לך פתאום להפסיק לשכב על הגב וללדת בעמידת שש?

בתור משימה ארוכת טווח שתפחית לחצים מהמערכת ותקל על ילדים רבים, זה יופי וחייבים להתחיל מאיפשהו. אבל בעיני, לחלק מחקרים על חוסר התוחלת בשיעורי בית, זה ממש לא משרת את הניסיון של האמא הספציפית לפתור את הבעיה האמורה. זה רק עלול ליצור אנטגוניזם - גם אם בלתי מודע (הנה האמא הזאתי שחושבת שחצי מהעבודה שלי חסרת תכלית, שהילדים לא לומדים כלום מהמשימות שאני נותנת ושהם באובר-סטרס בגללי).

אישית, הייתי מעדיפה ללכת על גישת "לנו זה לא מתאים" ולמצוא הקלות אישיות. כרגע הילדה סובלת.

תודה, חברות!

היום הוא היום היחיד, שאני משאירה את התאומות בצהרונים, ודווקא הגדולה מסיימת שעתיים לפניהן, ואנחנו רק עם הבנים. אשתדל לנצל את הזמן הזה כדי לדבר אתה על הנושא. נראה מה יתפתח, ובעז"ה אעדכן.

כמובן אשמח אם לעוד מישהו יש מה לתרום.

זה רק עלול ליצור אנטגוניזם - גם אם בלתי מודע (הנה האמא הזאתי שחושבת שחצי מהעבודה שלי חסרת תכלית, שהילדים לא לומדים כלום מהמשימות שאני נותנת ושהם באובר-סטרס בגללי).
מהכרות מבפנים עם מערכת החינוך - בדיוק כך.

אין יאוש רק רציתי להגיד שאני מקשיבה בשקט
נמצאת במצב דומה ושונה
ומזכירה לעצמי שאין פתרונות קסם סבלנות ואהבה יעזרו בטוח.

זה רק עלול ליצור אנטגוניזם - גם אם בלתי מודע (הנה האמא הזאתי שחושבת שחצי מהעבודה שלי חסרת תכלית, שהילדים לא לומדים כלום מהמשימות שאני נותנת ושהם באובר-סטרס בגללי).
אני מסכימה, וחושבת ששינוי יכול להגיע מעצם זה שאתם שונים, ומספיק שיקרו פה ושם עוד ילדים כאלו על דרכה של המורה, כדי שמשהו יחלחל.

לבחון יחד עם הילדה את תרומת שיעורי הבית. לתת לה את הכלים לבחון בעצמה אם היא זקוקה להם או לא.
והעצה השניה : להעביר אותה לבית ספר לא תחרותי ושלא עובד על הספקים... (-:

תודה על העידוד!
הדבר הראשון שאמרה לי בתי, כשבאתי לקחתה מביה"ס, הוא "אין לנו היום שיעורים"!
אז החלטתי להסתפק באדישות לאי הצלחתה במבחן במדעים שנערך היום, ושהיא לא למדה אליו, ובינתיים לא לדבר על נושא שה"ב, אלא לתת הזדמנות לאביה ולי ללבן שוב את הנושא.
נזכרתי שהנימוק המשכנע ביותר שלו כנגד החינוך הביתי הוא השיוך החברתי. לא נדון כאן כעת עד כמה הנימוק הזה נכון, אך בכל מקרה הוא מוריד מגדולתם את ההישגים הלימודיים כסיבה ללכת לביה"ס. אני מקווה, שלא יהיה לו קשה להפריד בין הרכיבים, ושלא יאמר: "היא הולכת לביה"ס, כי..., ומי שהולך לביה"ס, חייב...".

טוב, ניסיתי לדבר אתו בקצרה.
התשובה המפתיעה - או שלא - הייתה שאם היא בביה"ס - היא חייבת להכין שיעורים, ואם היא לא תכין - היא לא תצליח בחיים.
להזכירכם, הילדה בכיתה ג'!
עזבתי את הניסיון לדיון. זה נראה לי, שאנחנו מדברים מקצוות כל-כך מנוגדים, שאני לא יודעת איך בכלל להתחיל...

מה שכן היה מוצלח יותר הוא שבשבת דיברנו ליד השולחן משהו על ביה"ס, והגענו לשוחח על שיעור מדעים, על אי-הכנת שיעורי הבית במדעים וכו'. אז שוב בעלי אמר, שחשוב ללמוד מדעים וכו'. (ולא שהילדה לא מתעניינת במדעים. פשוט לא במה ובעיקר לא באיך שהמורה מלמדת.) בתי אמרה, שהיא נהנית בשיעורים מלעשות שטויות בכיתה, ואז הערתי, ש"אבא ואני חושבים אחרת בנושא שיעורי הבית. לי לא חשוב שתכיני ולאבא כן, אבל בעניין ההתנהגות בכיתה אנחנו תמימי דעים. אם תפריעי למורה ללמד את הבנות, שכן רוצות ללמוד אצלה, ובכלל לעשות את עבודתה - גם אבא וגם אני נכעס עלייך".
והוא לא העיר על זה כלום.
כך שנראה לי, שהעברתי את המסר שלי די במדויק לשניהם, ושניהם קיבלו אותו, גם אם לא הסכימו. (כל אחד לחלק אחר של המסר...

)

אני יכולה לומר לך שההמלצה להורים היא לא להתערב בהכנת שיעורי בית.
בבית ספר של אחיינית שלי זה דווקא כן מומלץ ואפילו ההורים קיבלו דף הנחיות להכנת השיעורים עם הילדים. ממש תיק בשבילה. מזל שיש את סבתא

קרן קיימת

נשמע שיש לכם ילדה חכמה ודעתנית אם כבר בגיל כה מוקדם היא מתמרדת נגד מה שלא מעניין ומוצא חן בעיניה. זה מראה לטעמי על אופי טוב. בנוסף,נשמע שהיא במצוקה - לא יודעת מה לאמר מעבר לזה...

פלוני אלמונית, גם אצלנו אני מקבלת מהמורה רושם, שהיא מצפה שנקדיש לכך מזמננו. מבחינתי, זה סביר לענות פה ושם על שאלות נקודתיות, כשהילדה מבקשת עזרה. לא יותר.

נקודות, היא אכן חכמה ודעתנית, וזה ניכר מגיל צעיר.
נשמע שהיא במצוקה
אני לא יודעת איך להתייחס, כי הניסוח שלך כללי מאוד. איזו מצוקה? למה מצוקה? ממה מצוקה? על סמך מה מצוקה? כווני אותי.

נקודות?
את רוצה להסביר?

כן, אנסה.
מצוקה מכמה כוונים:
א. הפער בינכם מכביד עליה. היא בוודאי מרגישה את הקונפליקט שלכם ולא יודעת איך להתייחס.
ב. קושי וחוסר רצון לעמוד בדרישות המערכת שכופה את דעתה על הילדה.
ג. ונראה גם (כפי שכבר כתבתי), לא בריא לשלוח את הילדה למקום שמבקש מהילדה דברים שאת לא מסכימה להם
בעצמך, מכניס אותה לקונפליקט כפול ומכופל.

ויכול להיות שאני לא קוראת את הדברים נכון כמובן. אלו רק השערות ממקום מאוד רחוק ווירטואלי...(-:

תודה על התשובה.
אנסה לענות מחר מרוכזת יותר.

א. הילדה לא רק מרגישה את הפער, אלא גם שומעת עליו מפורשות מפינו. אני מניחה, שזה לא פשוט לה, אבל אני חושבת, שעצם ההתייחסות שלנו לעניין יכולה להקל.
בפועל לרוב אני נמצאת אחה"צ, ולכן אין מתח תכל'סי בין העמדות השונות.

ב. + ג. זה בוודאי נכון, אבל אני לא רואה פתרון מיידי לבעיה הזאת.
בזמן האחרון היא מכינה את רוב השיעורים, ועושה זאת מיוזמתה מחשש לתגובת המורה. רק שלפעמים היא מתבכיינת לי: "אמא, תעשי לי", ואני מוכנה לעזור ולא לעשות במקומה. (מה, אני בעונש?)
בינתיים היא די שורדת, וכנראה מתמודדת עם הפעמים הבודדות שהיא מגיעה לשיעור נטולת שיעורי בית (בעיקר אצל מורות מקצועיות שהיא לא אוהבת...).

חוץ מזה, קיבלתי בשבוע שעבר שיחת טלפון מהמורה למדעים הידועה (נשמעה דווקא חביבה). היא סיפרה לי, שבתי לא הצליחה לענות על רוב השאלות במבחן (משהו כמו: מה קורה לסוכר כשמכניסים אותו למים?), וביקשה שאדאג שתחזור על החומר כדי לענות על המבחן כעבודת כיתה, וכך תהיה למורה אפשרות לציינן את הישגיה. המורה נדהמה, כשאמרתי לה, שאעביר לבתי את המסר, והיא תבחר מה לעשות. הכנסתי את הילדה לאתר האינטרנט, שהמורה המליצה עליו, והיא שוטטה לה שם להנאתה בתכנים שעניינו אותה. נראה לי, שהבעייתיות במבחן הייתה מוטיבציה ולא חוסר ידע (ע"ע השאלה לדוגמה... וזה עוד אחרי שהן ערכו ניסויים בכיתה). בכל אופן, למחרת דיווחה הילדה, שבשיעור הלכו לראות סוגים של אדמה, אז אולי המורה שכחה מכל העייסק.

הבוקר כתבתי למחנכת במחברת הקשר, על כך שנראה, שמאז שהחלו ביום הלימודים הארוך עומס שיעורי הבית עלה במקום לרדת או להיעלם, ושאשמח לשוחח אתה על כך. עדיין לא בדקתי אם קיבלתי תשובה ואיזו. (הילדה נסעה ישירות מביה"ס לחברה וחזרתי אותה רק בערב. ולא ששם הן מי יודע מה עשו שיעורים...)
בינתיים גם דיברתי פה ושם עם אמהות אחרות, לאו דווקא של בנות מהשנתון שלה, והתרשמתי שאינני היחידה שמרגישה שמשהו פה מוגזם. יכול להיות שננסה לגלגל משהו מערכתי יותר, אולי דרך ועד ההורים.
במקביל אפילו בעלי מתחיל להשתכנע, שאם חוזרים הביתה בהסעה אחרי 1500 (התחילה לחזור בהסעה בשבוע שעבר, וכך היא מגיעה הביתה מאוחר מעט יותר ממה שהיה כשאספתי אותה), ורוצים להקדיש כמה שעות כדי ללכת לחוג/ לספרייה/ לתנועת נוער/ לחברה או סתם להעביר זמן שקט - זה לא מסתדר עם מבול של שיעורי בית.

<התכוונתי לענות נקודתית. בסוף יצאה לי מגילה...>

יופי שאת פועלת מערכתית (הורים וכו'). אני חושבת שאתם יכולים לעצור את זה. לא בכל בתי הספר זה ככה. (למרות שבטח ברוב). אתם יכולים לעשות אסיפה עם המנהלת ולהבהיר שלא מעניין אתכם מקום בית הספר בהשוואה ארצית. ושבכלל ההישגים הלימודיים הרבה פחות חשובים , לטובת ההרגשה הטובה של הילדים, התפתחותם הנפשית והעצמת אישיותם, חיברות (הנושא הזה צריך להיבחן בכל מקום בו יש ריכוז ילדים, גם בבתי הספר האלטרנטיביים) ואושרם כמובן.

לא קשה להסביר לדעתי, לאף מורה בישראל שהמירוץ הזה הוא מטורף ומיותר. ושאתם לא רוצים להיות חלק ממנו. תחליפו ההורים מיילים ותפתחו איזה פורום ביניכם. ככה תוכלו לדון בנושא או להיפגש וללבן זאת לפני שאתם פועלים מול בית הספר.
ולגבי
(מה, אני בעונש?)
אז למה היא צריכה להיות בעונש?

ועושה זאת מיוזמתה מחשש לתגובת המורה
טוב, כמובן שזה גם לא להיט.

טוב, מחר מזומנת לנו ההורים פגישה עם המחנכת ועם היועצת.
אף שעמדות שנינו שונות למדי, ואנחנו שרויים בריב מתמשך כבר למעלה משבוע, עדיין יש בינינו גם אי-אילו הסכמות, ובעז"ה נעלה מחר בעיקר את נושא עומס שיעורי-הבית, וננסה גם להבין היאך ייתכן ש"תלמידה חכמה שכזו לא מספיקה לסיים את מטלותיה בכיתה" (וזה יוצר חלק מהעומס בבית), ומה בכלל אפשר עוד לשנות כדי שיהיה לה נעים מעט יותר במסגרת.
אחלו לנו הצלחה!

בהצלחה!!!

כבר הרבה זמן, אני רוצה- שמישהו אקדמאי/ית ייקח לידיו ויעשה מחקר-
עד כמה באמת מוסיפים שיעורי הבית ללמידה של התלמיד/ עד כמה מפריעים שיעורי הבית להתנהלות התא המשפחתי
הייתי עושה את המחקר בעצמי- אבל, בגלל שאני לא אקדמאית- לא יספרו אותי.
פעם לפני כ12/14 שנה עשו מחקר בטכניון, לגבי שעות 0 בבית הספר היסודי, והתברר שמאוד לא בריא לתזז את שעות ההתעוררות, שעה אחת קודם לשעה הקבועה- ובכך הסתיים הסיוט.
מי מרים את הכפפה???

http://www.netc.org/focus/strategies/home.php
תקציר: בבי"ס יסודי שיעורי בית לא משפיעים על הציונים, בחטיבה משפיעים קצת ורק עד כשעה ביום, בתיכון משפיעים ממש. בנוסף יש הבדלים גדולים בין סוגי תלמידים שונים (מבחינת רקע משפחתי וליקויי למידה).

יונת,
תודה על התקציר לטובת העייפים והעסוקים שביננו.

ערכנו פגישה אחת עם המורה והיועצת, והיא נותרה ללא מילות סיכום, ומאז כבר כמה שבועות, שלא הצלחנו לתאם פגישה שנייה. הקו של היועצת היה מעודן משל המורה, שהשתמשה במילים "זה לא בריא" בהקשר לגישות שלנו בחינוך הילדה. הייתה לי תחושה, שהמורה תופסת את היועצת כשופטת בויכוח, ומנסה לצבור אצלה נקודות. היועצת מצדה דיברה בטון של יועצות, והייתה מכילה וכל הבלה-בלה-בלה, אבל בזכרה את פגישתנו שנתיים קודם לכן, עת החינוך הביתי כמעט עמד על הפרק, "הכניסה לי" בשאלה אם אין הילדה לכודה בקונפליקט בין הרצון או הצורך לסיים את מטלותיה בכיתה לבין ידיעתה, שאמא שלה ממילא לא תחשיב את זה במיוחד (אלא אם כן זה יהיה חשוב לילדה, אבל את זה היועצת לא הזכירה). בכל אופן, כפי שעולה מכאן, עיקר הדיון היה בסוגיה "מדוע אין הילדה מספיקה לסיים בכיתה את רוב המטלות כמצופה מילדה נבונה שכמותה, ובכך משתחררת מעול שיעורי הבית?"

ובינתיים - היא עדיין מקטרת על ביה"ס ועל שיעורי הבית, אבל איכשהו מתמודדת עם זה יותר בסדר: מצד אחד, כנראה שבאמת מספיקה יותר בכיתה, ומצד שני, עושה בבית קצת יותר בקצב או דוחה חלק מהשיעורים אם אינם מיועדים ליום המחרת, ואולי גם לא עושה חלק. (לא ממש עקבתי.) לכן גם לא העקתי על המחנכת/ היועצת (שאמה הקשישה נפלה) בניסיונות לתיאום פגישה מסכמת.

נו, עד הגל הבא...

בתקופה האחרונה היו לנו הרבה בקרים של "לא מרגישה טוב", קשיים לקום, איחורים לביה"ס, כאבי בטן (שמוכרים לנו כבאים וחוזרים כבר מגיל 4 לפחות ושלא הצלחנו לברר את מקורם המדויק: פיזילוגי? רגשי? מעורב?), קיטורים וכו'.
האיחורים מלחיצים את בתי מאוד, ובעקבות זאת דיבר בעלי עם המחנכת וביקשהּ להימנע מענישה. המחנכת מצדה הייתה תלושה מהמציאות, ועל אף שבעלי הסביר לה עד כמה הילדה מבועתת בעת ההגעה לשער ביה"ס דקות אחדות לאחר הצלצול, סירבה להבין זאת, וטענה, שאין לילדה סיבה לחשוש. והרי טענת בעלי לא הייתה שיש סיבה לחשוש אחא שבפועל הילדה חוששת?!?!?!
בכל אופן, משום מה לאחר השיחה עם המחנכת - שבה בעלי הזכיר גם את התהליך שהתחלנו ונקטע, והמחנכת השיבה, שאם ביררנו אצל היועצת מדוע נקטע ומתי יימשך, לא מתאים שהיא-המחנכת תתייחס לכך (מה עובר על האישה הזאת???) - נזעק ביה"ס לשוחח עמנו, ובתחילת השבוע הזה היה דחוף ליועצת לקבוע שיחת המשך כבר השבוע בנוכחותנו ההורים, בנוכחותה ובנוכחות המנהל!
אם כן, בעז"ה נפגש מחר.
והיום היא כבר הספיקה להיפגש עם הילדה.
טוב... היונק התורן התעורר...