להפוך ענבים ליין

אני לא עצובה, סתם עייפה.
יום עבודה ארוך ואחריו פגישת תכנון של מסיבת האלטרנטיבות המאוד-לא-ירוקה-ואדומה.
איזה רשימת קניות ארוכה הנחיתו עלי… אנחנו מצפות ל-35 אנשים, הערכה גסה.
נצטרך לחלק את הרשימה לשתיים.

בסוף הפגישה כולנו התחלנו לפהק, למצמץ, למלמל לעצמנו, לאבד ריכוז.
אוטוטו היינו נרדמות שם כולנו עם זום פתוח, ורק החתול היה מחכך את המסך בזנבו ולוחש לו סודות אפלים.

״אני החתול שגולש לבדו, וכל המסכים שווים בעיניו״.

נו. ניסיתי.
הרי לך חיבוב. האחד מהלב...
3>
(האחד שאני זוכרת איך לעשות...).
ו- הפי הולידייז.
ץ

אה, אה, רגע...

נכון???
ץ

@}
רק מבליחה להזכיר לך שאת נהדרת.

_אה, אה, רגע...
נכון???_
נכון!!!!!

ואם את רוצה לב, אז תעשי קו אנכי | ואז L גדולה, ואז עוד קו אנכי.

(מתה על לבבות)

רק מבליחה להזכיר לך שאת נהדרת.
וואללה, הייתי צריכה את זה, דחוף
עייף לי.

מחר הולכת לשיעור יוגה טיפולית, לסדר את הגב.
ומתי אעשה את הקניות למסיבה?
קודם צריכה להיכנס למסמך שלנו בגוגל דוק ולראות את רשימת הקניות.
ואז לכתוב אותה על פיסת נייר צ'יקמוקית, כי פה הפלייסטוקן, כבר אמרנו, ובלי פיסת נייר זה לא הולך...
ואז אוכל להבין (מהנייר) כמה אני יכולה לסחוב בנגלה אחת.
ואז להוריד את מה שאי אפשר ולבקש מבוגונוויליה לקנות את השאר.
ו...
עייף לי רק מלקרוא את הפרוצדורה.
מחר. נקרא אותה מחר.
@}

עוטפת,
את יודעת משהו על הפיתוח הישראלי נגד דיכאון ?

לא, פעם ראשונה שאני שומעת על זה.

אבל אגיד לך מה אני חושבת על הכתבה:

נשבר לי הרחם מלשמוע שדיאכון זה "מחלה". יאללה כבר, צאו מזה. זה לא מחזיק מים כל עוד נחזיק בדעה ש"מחלות נפש" זה הפרעה פנימית של הבנאדם, ונתעלם מההשפעות החברתיות-סביבתיות והבינאישית, לא נתקדם מילימטר.
נחמד מאוד שחוקרים מואילים בטובם להכיר בתופעות הלוואי החמורות של תרופות. כן ירבו. (כמובן, הם עושים את זה רק כי הם רוצים לקדם טכנולוגיה אחרת. אבל מתוך שלא לשמה... אולי יבואו לשמה)
את יודעת מה? אפילו כשהם כבר מואילים בטובם לדבר על תופעות לוואי, הם משתמשים בשפה המניפולטיבית הזאת "החולים נרתעים מתופעות הלוואי". את מבינה את זה? בכל תחום הגון ברפואה, את שומעת מהרופאים שהם נרתעים מתופעות הלוואי, שהם מהססים או נמנעים מלהמליץ על טיפולים מסוימים בגלל ההשלכות. בפסיכיאטריה פשוט אין את זה. המסר המובלע הוא, שלחולים אין מספיק אומץ / אמביציה / נכונות / התמדה / אנא עארף ללכת על התרופות. למען השם, אם התרופה יוצרת תופעות שגרועות יותר מהמחלה, ובשכיחות גבוהה, אז צריך להוציא אותה מהשוק! עכשיו! לפני חמש שנים! למה הם ממשיכים להתשמש בהן ומספר המרשמים של "נוגדי דיכאון" רק עולה ועולה כל עשור??

עכשיו, על "הפטנט החדש":

לא ברור לי איך הדבר הזה עובד. הם אומרים שהם שולחים אותות מהרגליים שמגיעים למרכז הסנסומוטורי, ומשם "אנחנו שולחים את האותות האלה למרכז המצחי". לגמרי לא ברור לי איך אפשר לגרום למרכז אחד במוח לשלוח אותות בתדירות ובעוצמה הרצויה בדיוק למרכז אחר. נשמע לי משונה.
ואם כן, אז מה? שוב, הם מניחים שדיכאון מתרחש במוח. תשפיע על המוח ותחלים מהדיכאון. אני מאמינה ש"דיכאון" (או כל דבר אחר מסוגו) מתרחש בכמה רמות. גם הרמה המוחית קיימת, אני לא אומרת שלא, אבל המון מתרחש ברמה הבינאישית והחברתית והרגשית והקוגניטיבית.... אז קשה לי להאמין שיהיו תוצאות מרשימות לדבר כזה אם תשליכי יהבך עליו כ"הטיפול המרכזי".
וגם ההשפעה ברמה המוחית, מה שהם עושים למוח זה איזה סוג של פטיש שניצלים. שולחים תדרים שמשפיעים במאסה. זה לא מה שהייתי רוצה לעשות למוח שלי. שיראו לי איך הם מפתחים טיפול-פינצטה שעובד על מסלולים מאוד מאוד מסוימים שמשפיעים על עיבוד חוויות עבר והרגשות והתחושות ורמת האנרגיה של הבנאדם, איך הם מחליפים אותם במסלולים "בריאים" יותר, מועילים יותר, ואז נדבר.
אהבתי את המכירה של "ללא תופעות לוואי". תופעות לוואי בדרך ככל מתגלות אחרי הרצה של התרופה או המכשיר לאורך זמן. הם לקחו איזו קבוצה קטנה יחסית של "החולים הקשים ביותר" בבית חולים אחד ובדקו עליהם. יופי חי. זה לא אומר שאין תופעות לוואי, אלא רק שעדיין מוקדם מכדי לדעת.
ובואו לא נזכיר את אפקט הפלסבו, שלדעתי מועצם במיוחד כשמדובר במחקר ראשוני עם אוכלוסיה קטנה, כי החוקרים מה-זה מתלהבים מהרעיון, הם מתים שזה יצליח, ויוצרים סוגסטיה. גם אם הם לא מתכוונים לזה. וסוגסטיה זה דבר רב עוצמה.
למען הגילוי הנאות, שמעתי את ההקלטה של הראיון (שיותר מפורטת מהכתבה) עד שליש בערך, ואז התעצבנתי והפסקתי. אז...

בקיצור, נחכה עוד עשר שנים ונראה

תקשיבי, החוקר הזה מזעזע בבורות שלו.
הסמטוחה שהם עושים שם מהמושגים של גוף, מוח ונפש.... אוי ווי

. אני פשוט לא מאמינה שאני שומעת את הקשקוש הזה.

ומה זה? "הפסיכולוגים המציאו שיטה שקוראים לה מיינדפולנס"

. מיינדפולנס הוא זיקוק ופיתוח (או עיוות) של מסורות רוחניות-רגשיות-מנטליות רבות שנים מהמזרח. "המציאו שיטה", עלק. באמת!!
והוא עוד אומר לי שמיינדפולנס הוא "שיטה מילולית".

מילולית, אחותייייייייי!!!! מיינפולנס זה כמעט ההפך מ"שיטה מילולית". זה להאט את המחשבות, להאט את המילולית, ולהיות יותר בגוף, יותר בכאן-ועכשיו. הבנאדם הזוי מרוב שהוא בור ולא יודע על מה הוא מדבר, ברגע שהוא זז סנטימטר ימינה מהבלטה של 20X20 שהוא חוקר.
ועוד יש לו החוצפה לתפוס טרמפ על המונח, ולקרוא למכשיר הנפלא שלו "בריינפולנס".
כולי התפעמות.

אה, כן, הוא גם אומר שהשכיחות של דיכאון עולה באיזה 15% או כמה כל שנה.
חלילה לא נזכיר את ההשפעה של DSM-5 על הגידול הנפלא והמסתורי הזה ב"תחלואה", שזועק, כמובן, לטיפול חדשני בחולים הסובלים.
וגם לא נזכיר את התמוטטות מדינת הרווחה ואת ההתחממות הגלובלית ואת משבר הדיור, שכמובן לא משפיעות על "דיכאון" בכלל. בכלל בכלל לא. מה פתאום. למה לקלקל לקלינאים את הפנטזיות. יש להם מחלה לטפל בה, אז הם רוצים תרופה.
שיהיו לי בריאים

|אוף|

(נו, הקשבתי עד הסוף. יופי לי

:-(:-()
(הולכת לשמוע קצת אניה. בטוח יותר טוב מתרופות נגד דיכאון, ומייצר הרבה פחות תופעות לוואי מלהקשיב לליצנים האלה ברדיו)
(שנאמר: כמות השטויות שמפיצה הפסיכיאטריה גורמת לעלייה מדאיגה ביותר בלחץ הדם של המאזינים)

אבל תראי את זה: אותו ערוץ שבע, שסופסוף הביא מומחה שמכיר (חלקית) בעובדה שתרופות נגד דיכאון מביאות יותר נזק מתועלת, מדווח בכתבה סמוכה על "עלייה חדה במספר בני הנוער שלוקחים תרופה נגד דיכאון"
אותה תרופה נגד דיכאון שגורמת לאין-אונות, אובדנות, הזיות, בלגנים ותופעות גמילה קשות ביותר.
נוער. את הזבל הזה הם נותנים לנוער.
https://www.inn.co.il/news/577198

אויש, באסה!
בקיצור, נחכה עוד עשר שנים ונראה - לפעמים קשה לחכות יום אחד.
תודה רבה על התשובה המפורטת והמנומקת.
אשתדל להקשיב גם אני לראיון.
@}

אבל תשמעי,
ברמת הפרט?
זה באמת יכול לשנע תהליכים חיוביים של פלסבו ואוטוסוגסטיה.
אני הייתי 100% מכבדת החלטה אינדיווידואלית של אדם שהיה הולך על זה.
זה אנשי המקצוע שמעצבנים אותי.

לפעמים קשה לחכות יום אחד.
סליחה אם אני מתערבת איפה שלא צריך, וזו לחלוטין דעתי האישית, הלא-מקצועית והלא-מחייבת (תפיסת תחת במיטבה), אבל אם זה רלוונטי -
לא לחכות.
להתחיל לעבוד על תכנית מסודרת, מיודעת, של גמילה מושכלת והדרגתית מתרופות נגד דיכאון.
אלא אם כן - - - הן הוכיחו את עצמן (אצל האדם הספציפי) כיעילות ובלתי מזיקות בעליל, והבנאדם מבסוט מהתהליך ומהתוצאה.
(באמא שלי, אני לא מתווכחת עם דברים שעובדים טוב. כן באופן טבעי, לא באופן טבעי, לא זה העניין. לב העניין הוא עלות-תועלת. במובן הרחב והעמוק של המילה)

ירידה מתרופות פסיכיטראיות - סרט תיעודי (שווה צפייה)
https://www.youtube.com/watch?v=Q5EpnVdLvkU&t=1564s

מדריך מפורט:
http://nycicarus.org/articles/reduction ... ric-drugs/

הנה הלינק מלמעלה:

Stop Using Antidepressants Except for “the Most Severe Depression, Experts Say "https://www.madinamerica.com/2023/12/st ... perts-say/"

אז ככלל, תרופות "אנטי-דיכאוניות" לא יוןתר יעילות מפלצבו.

אז אם אני לוקחת תרופה והיא עובדת לי - אם בגלל אפקט הפלסבו או בגלל האלחוש של רגשות חזקים, או בגלל שהפסיכיאטר שלי הוא אדם טוב שמאמין לי ומנסה באמת לעזור לי והתרופות הן סוג של התניה קלאסית שמתגברת את האפקט של היחס החיובי שאני מקבלת אצלו כל פעם שאני לוקחת את זה בבית, ואין תופעות לוואי - ניחא.
עד שהיעילות יורדת.

אבל,
כל כך הרבה פעמים המענה המערכתי הוא תרופות ותרופות ו... זהו בערך.
יש לך תגובה פסורט-טראומטית "לא קלאסית" שנראית כמו דיכאון מז'ורי - אז מאבחנים אותך עם דיכאון, ומה'כפת למישהו מה קרה לך בעצם.
פסיכולוגים מסכימים לקבל אותך לטיפול עד גבול מסוים - ואז הם מעיפים אותך לפסיכיאטרים, לפעמים כתנאי להמשך טיפול, כי הם למדו לפחד מ"מחלות נפש".
וכי הם לא (באמת) יודעים לעבוד עם אבדנות.
ואם את אובדנית, אז הם יקראו לאמבולנס.
אז מעלים אותך על תרופות, וכבונוס מסבירים לך שיש לך מחלת נפש שזו מין הפרעה מוחית לטווח ארוך שמחייבסת תרופות כדי לאזן את "חוסר האיזון הכימי" (קשקוש במיטבו, לא הצליחו לאושש במחקרים מאז שנות השמונים), אבל את כן יכולה ללמוד לחיות עם זה ולהסתדר עם זה, כמובן עם טיפול תרופתי ארוך טווח, ואז את כבר שם, ולא ברור בכלל איך ומתי תרדי מהן.

ואם את מנסה לרדת מהן, ובגלל ירידה חדה מדי את מקבלת תופעות גמילה, כולל תופעות ממש קשוחות, אז כולם אומרים לך: "את רואה! את צריכה להישאר על תרופות! את לא יכולה בלי זה! הנה, עובדה שהידרדרת בחזרה!".

בעיני פגשתי, ראיתי, דיברתי עם, שתי נשים שסבלו תופעות גמילה חמורות ביותר אחרי ירידה חדה מדי בתרופות, והן ידעו שמשהו לא בסדר, כי זה בכלל לא דמה למצוקה המקורית שלהן, הסימפטומים היו אחרים, והן רצו טיפול נכון, ניסו להסביר את זה למומחים, שוב ושוב ושוב, ומה קרה אז?
"לא, יש לך התפרצות מחדש. תאמיני לי, אני יודעת"

|אוף||אוף|
תאמיני לי, הפסיכיאטרית ההיא לא ידעה. ועוד רבים וטובים כמותה. הם לא יודעים. לא מלמדים אותם להבדיל ולאבחן תופעות גמילה.

(שכחתי את הדובדבן שבדייסה: שתי הנשים האלה ירדו מהתרופות בדיוק באופן שהרופאים שלהן אמרו להן לרדת.

)

תשאלי. פעם הבאה שאת רואה פסיכיאטר, תשאלי אותו איך הוא עושה אבחנה מבדלת של תופעות גמילה, ואיך רואים את ההבדלים בינן לבין "המחלה". תשאלי ותראי איזה תשובות את מקבלת. כמה הסברים. מה איכות ההסבר. וכמה נפנופי ידיים ומתיחות שפתיים מבטלות יש ברקע.
אין נפנופי ידיים? יש הסברים מאירי עיניים? יש נימוקים ענייניים? אין הפחדות בעלמא? האח הידד. מישהו פה יודע על מה הוא מדבר.

(תקראי רופאים ולידת בית. אותו סגנון בעייתי של תקשורת מחורבנת, עיוורון מקצועי ואינטרסים זרים קיים בדיוק בפסיכיאטריה. רק יותר)

אז שוב, יש את המקרים המועילים. באמת, לא מתווכחת עם מה שעובד.

אבל אני לא מבינה, באמת לא מבינה, איך במקרים הלא-מועילים, כשהתרופות לא עובדות, עדיין אומרים לאנשים להמשיך אתן, ומנסים קומבינציות עד אין קץ, ומסבירים לך שזה לוקח זמן עד שתראי תוצאות, שלושה חודשים אפילו, ומוסיפים תרופות על תרופות (פוליפארמה בפסיכיאטריה זו בעיה רצינית), ולפעמים גם מפרשים את תופעות הלוואי של התרופות כ"סימפטום", ומעלים מינונים במקום להוריד!

לא יודעת איך זה בישראל, אבל יש ארצות שבהן הנורמה, הטיפול הנפוץ, הוא להפציץ במינונים מעל ומעבר למה שמומלץ במחקרים קליניים. ואולי באמת זו הסיבה - כי הם מפרשנים בטעות תופעות לוואי כ"מחלה".

יש תרופות פסיכיאטריות שגורמות לחרדה. להזיות. לחוסר שקט אקוטי. לעלייה בדחפים האובדניים (מישהו תיאר לי את זה פעם כדחף פיזי למות, דחף ממש חזק שבא מהגוף, לא מהרגש, שקשה מאוד להילחם בו). להקהייה של כל הרגשות, כולל החיוביים (ואז, אם קשה לך ליהנות ממשהו חיובי, להרגיש אהבה, שמחה, אז מה הטעם?), לעלייה חדה במשקל (ואז, אוהו, איזה תיבות פנדורה שזה פותח לאנשים מסוימים...)

האם הפסיכיאטרים באמת, אבל באמת, אמונים על מאזן העלות-תועלת? לזהות אותו נכונה ולעבוד אתו נכון?
מהניסיון שלי - לא.
לא, למה ללכלך. יש את הטובים. בעיר מגורי, שמעתי על שלושה כאלה. שקולים, תומכים, זהירים, מאמינים לך.
ועל עשרות שלא.

"תאמיני לי, זה דיכאון" (לא, זו היתה תופעת גמילה)
"יש לה הזיות" (לא, היא פשוט הרימה פרויקט מאוד לא שגרתי של אמנות מודרנית, ואתה החלטת שהיא ממציאה את זה. אמת לאמיתה)
"היא מפרשת את המציאות לא נכון" (לא, היא קרבן של אלימות במשפחה, והם משתמשים באבחנות הפסיכיאטריות שלה כנשק. לכן היא מסרבת לתרופות אנטי-פסיכוטיות)
"הם ממציאים את זה" (עשרות תלונות על התעללות, אונס ואלימות מינית, כולל באשפוזים)
"יש לו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית וחרדה חמורה" (אבל מי בכלל יטרח לחפור במציאות ולגלות שהוא היה בחור בסבבה, חברותי ואוהב ספורט והכל, עד שיום אחד הגיע הביתה ואמר "אני לא הולך לבית ספר יותר" ונשר מהלימודים, ושהמחשבות הטורדניות שלו מכילות חומרים על רצח ואונס? קלאסה סימנים מחשידים לתקיפה מינית! מישהו שאל על זה משהו? ברור שלא)
"התנהגויות לא מאורגנות וחוסר שקט חריף עם מחשבות שווא ותפיסת זמן מעוותת" (היא רעבה, טמבלים!) (וגם זו תופעת לוואי ידועה של תרופות) (שלא לדבר על התפריט השוקיסטי של קורנפלייקס / טוסט עם חמאה תעשייתית וריבת סוכריות. מישהו אמור לשבוע מזה?)
"אוווו, היא כל כך פסיכוטית!" (לא, זה פוסט-טראומה עם פלשבקים חמורים)
"הוא מאני" (לא, הוא קיבל אביזר רפואי במידה הלא-נכונה. לכן הוא הוריד אותו. 'מאניה' סבתי הצולעת).
(טוב, האמת היא שהאדם האחרון ברשימה, באמת היו לו אמביציות קצת תלושות מהמציאות, על השכנת שלום עולמי דרך פיתוח מכשיר טכנולוגי שעושה משהו. בסדר, קיבלתי. אבל הוא עדיין קיבל אביזר רפואי פגום!! ואפחד לא שם עליו כשהוא התלונן על כאבים!)

וזה רק טיפה בים

ואל תתני לי בכלל לפתוח את הפה על העוול המתמשך הקרוי "הפרעת אישיות גבולית". אני משאירה את זה לאנשים עם קיבה חזקה. שהם יסבירו.

_אני אישית בחרתי באופן מודע לא להפיץ את השיטה למי שלא מעוניין.
אני רוצה למכור רק למי שממש "מת" לקנות. לדעתי זו הדרך הנכונה להחדיר רעיון חדש. כמו לידה בבית או חינוך ביתי: אני לא אלך לשכנע אף אחת ללדת בבית! להיפך, לדעתי זו סכנה ממש לשלוח ללידת בית יולדת שלא באה לזה מתוך עצמה בכל הכוונה והנכונות. לגדל בלי חיתולים מהמקום הלא נכון זה לדעתי נזק לתינוק._
(בשמת א, מתוך בלי חיתולים או קשב)

וזה כמעט בדיוק מה שהאנשים שהיו שם ויצאו משם אומרים (בסרט, בחוברת ובהרצאה של Will Hall) על ירידה מתרופות פסיכיאטריות: אני לא רוצה להגיד לך מה נכון או לא נכון לעשות. יש המון ווריאציות, הרבה משתנים, צריך להיות קשובה לעצמך. אבל אני רוצה שתדעי שיש אפשרות כזאת. ולתמוך בך אם את רוצה ללכת על זה. וליידע אותך על קונספציות מוטעות המקובלות כאמיתות. בייחוד אם את לא מרוצה מהמצב הקיים.

ועכשיו רצה לקרא את כל מה שפספסתי.
ץ

וגם

וגם, את כל כך, כל כך נ ה ד ר ת!!!
וגם - אפשר להיות חברה שלך!!???
ב ב ק ש ה?????!!!
ועוד אחד, שיהיה...

ץ.

עטוף ברחמים,
עוד, עוד, עוד!
אני מבינה בזכותך יותר טוב מה קורה בעולם הזה, וזה עוזר לי מאוד (עכשיו יש לי אליו נגיעה מסויימת עקיפה, ואת עוזרת לי מאוד להפוך את החמלה לאישית ועמוקה).

שבוע טוב!
תבורכי. @}

איזה חמודות אתן

אפשר להיות חברה שלך!!???
צפרדעית -בטח!!! צפרדעים הן אחת החיות החביבות עלי, ביחד עם צבים.

ועכשיו, לשם האיזון, סיפור חיובי על תרופות.
הפרטים בדויים, העיקרון אמיתי:

_"...אז אחרי שהמצב בבית נהיה ממש גרוע, לא היה יום בלי צרחות בין ההורים, ואחרי שיצאתי משם ומצאתי דירה עם שותף, ותחסכי לי את הפרטים איך זה התגלגל אבל תוך חצי שנה כבר הייתי שבויה שלו, כולל שפחת מין, ורק אחרי עוד שנה כמעט סיפרתי לאחותי שבאה ושלפה אותי משם, וגייסה את דודה שלי לעזור, ועברתי אליה, באה הצלילה הגדולה.
אז לקחתי תרופות. ואני יודעת שהייתי חייבת לקחת אותן, כי בלי זה לא הייתי יכולה להתרכז דקה, ובלי זה לא הייתי יכולה ללכת לטיפול, לא הייתי יכולה לדבר בטיפול.
אבל הטיפול הוא זה שבאמת עזר. הפסיכולוגית היא זו שעזרה לי להבין מה בכלל קרה לי, לפרק שכבה אחרי שכבה, להבין את עצמי, להבין את הרגשות שלי, את המעשים שלי, את מה שעשו לי, ולהתחיל לראות את האור. זה היה הדבר העיקרי. ואם הייתי רק לוקחת את התרופות, הייתי נשארת לנצח באותתו מקום, הן לא היו משנות כלום.
וגם, הן היו משאירות אותי קהה, ברמה של לא ממש להרגיש כלום. לא דברים טובים ולא רעים. ולא יכולתי לבכות. שנתיים וחצי לא בכיתי. ואת יודעת מה? אחרי שהפסקתי אתן, ובכיתי בפעם הראשונה, את יודעת איך זה הרגיש? זה היה לצאת לחופשי. זה היה עמוק. זה היה כל כך חשוב!! התחלתי לקבל את עצמי בחזרה"_
סוף ציטוט.

וזה מה שאפשר להפיק מתרופות, במצב האופטימלי: הקלה מסוימת, שבמיטבה מאפשרת לדברים אחרים להתבצע, ולהחלמה האמיתית להתחיל להתרחש.
תרופות פסיכיאטריות יכולות, באמת יכולות, לעזור במצבי משבר.

אממה?
אפקטיביות נמוכה, וסיכון גבוה לתופעות לוואי ותופעות גמילה, ביחד עם תעמולת מכירות שגורסת ש"מחלת נפש היא כרונית" (קשקושי), ביחד עם הכחשת הנזקים מצד הממסד הפסיכיאטרי, ביחד עם כפייה ואיומים ("תתחילי לקחת את הכדורים או שנאשפז אותך"), ביחד עם בורות מדהימה בכל הנוגע להפסקה הדרגתית (tapering), הופכות אותן לעתים למלכודת מתמשכת, ולעתים למלכודת מוות.

(תרופות פסיכיאטריות הורגות, זה בדוק. לא ידעתן? לא שמעתן שתוחלת החיים של אנשים עם "מחלות נפש" קצרה ב- 10-20 שנה בממוצע מכלל האוכלוסיה? זה לא בגלל ה"מחלה", מותק. זה בגלל התרופות).
(שלא לדבר על עלייה בשעורי תשלומי הנכות שבאה ביחד עם עלייה בטיפול תרופתי).

דאייייי, לא יכולה יותר עם הזבל הזה.
באמת.
פרופסור יוסי לוי נותן הרצאת יוטיוב (חצי שעה): כיצד למנוע אובדנות ולהציל חיים

ומה לדעתך הוא אומר תוך פחות מחמש הדקות הראשונות?
אחרי שהוא גומר להתאהב במושג האמביוולנטיות, "הקול שרוצה להתאבד" מול "הקול שרוצה לבחור בחיים", הוא אומר:
אם נוכל לעצור אותו ולמנוע ממנו גישה לאמצעים קטלניים, נוכל ממש להפחית את שעורי האבדנות

אחותייי!!!!!
הבנאדם לא יודע מהחיים שלו!
קודם כל, מניעת גישה לאמצעים קטלניים מונעת - לטווח הקצר - נסיונות התאבדות מסוגים מסוימים.
זהו. זה מה שהיא מונעת.
אבל לא. הוא אומר שמניעת גישה מונעת אבדנות. ואובדנות, במילון כמו גם בחיים, זה לא רק נסיון התאבדות, אלא גם מחשבות התאבדות, רגשות, דיבורים, רצונות וכן הלאה.
גאון. תחביא לי את הנשק ואני אפסיק להרגיש אומללה ומיואשת ולרצות למות. נס רפואי!!!

אידיוט.

מה שכן, אני חייבת לציין שאני לגמרי לגמרי בעד להעיף כל סוג של נשק חם מהחיים שלנו. כמה שפחות יותר טוב.
כי מניעת גישה לנשק חם מונעת לא רק התאבדות אלא גם רצח מתוכנן, רצח אימפולסיבי ומגוון נרחב של תאונות קטלניות.
אז כן. נשק חם - החוצה. אני בעד.

אבל כל השאר?
חבלים?
סכינים?
מספריים?
סכיני גילוח?
רכבות? מכוניות?
שרוכי נעליים?
כבל ההטענה של הטלפון?

את יודעת מה קורה כשאת מנסה "למנוע גישה" לכל חפצי היומיום האלה?
את כולאת את הבנאדם במקום צר ומגעיל עם מקלחות פושרות בלי ידיות, בלי שום דבר ששווה לעשות ובלי יכולת לתקשר עם חברים.
את דנה אותו להשגחה צמודה שגורמת לו להרגיש כמו פושע, עם "בדיקת בטיחות" כל 15 דקות, שכשלעצמן מספיקות לחרפן לו את השכל.
תנסי להפחית את רמת האובדנות בתנאים כאלה. אדרבה, נסי להגביר את ה"ובחרת בחיים".

ואז הם מתפלאים למה אנשים נהיים הכי אובדניים דווקא בחודש (ובשנה) שאחרי אשפוזים פסיכיאטריים.
סליחה, שכחתי: הם לא מתפלאים. הרי הם יודעים את התשובה! הם מסבירים לך שזה בגלל "נפילה ברמת התמיכה הניתנת לאדם", ומפמפמים על הצורך בליווי צמוד בחודש הזה.
הס מלהזכיר את הסיבה האמיתית, המדוברת אך ורק בחוגי השורדים הפסיכיאטריים. לא בשום מקום אחר.

אין, אין לי כוח לליצנים האלה.

<מחפשת בנרות ולא מוצאת, שיחות והרצאות מפי מתמודדים ביקורתיים, בעברית. אלה שלא קונים את המושג של "מחלת נפש".
אחי, אייכה???>

מה שכן, בישראל יש אשפוז יום, שזה מעניין.
קונספט שאני לא מכירה מפה.
מישהי מכירה? חוויות?

אבל, החוצפה הכי גדולה של הגאון מווילנה:
להסביר לנו שאבדנות והתאבדות נובעות קודם כל מכאב נפשי, שמתורגם תוך שניות למונח "מחלת נפש", וכמובן "תחושת בדידות פנימית", וכמה שהוא שמח לטחון לנו על זה כמה וכמה פעמים כדי שנאמין, ורק אחר כך מואיל בטובו להזכיר, בחצי דקה אולי, את "הטריגרים", שהם "אירועי חיים קשים שמוסיפים על הרובד של המצוקה הרגשית, בבחינת הקש ששבר את גב הגמל".
וב"אירועי חיים" כאלה הוא מזכיר אבטלה, הצקות (bullying), ואבדן קשר משמעותי.

וזה, ילדות וילדים, מיתוס הגובל ברשעות.
ולמה?
לא כי הוא רע (הוא לא רע. הוא פסיכולוג שרוצה להציל חיים).
אלא כי:

הסיבה המרכזית להתאבדות היא שלל מצבי חיים, לא רק "אירועים", אלא גם מצבים מתמשכים, קשים מנשוא. התעללות בילדות, פגיעה מינית, תרבות אונס, גזענות ואפליה, הומופוביה וטראנספוביה, משברים כלכליים, אבטלה כרונית, אלימות במשפחה. "מחלת נפש" הרבה פעמים נובעת בכלל מהדברים האלה, והרבה פעמים איננה הגורם הישיר להתאבדות.
כשאת מתמקדת על אבדנות כמשהו שמתרחש בתוך האשה פנימה, את למעשה, במובלע, מגדירה שהבעיה היא אצלה. שהיא דפוקה, ואת פוטרת את החברה מלקיחת אחריות לגורמים. את פוטנציאלית לוקחת חלק פעיל בהכחשת הטראומה של הגורמים המדכאים בחיי האדם, שעבדו ממש קשה לשכנע אותו שהם בסדר והוא לא.

וזה גובל ברשעות, כי בקלות זה יכול להוביל לתפיסה אישית של "אני דפוקה", שעוד יותר מכבידה על האדם, שגם ככה כורע תחת עומס הבושה והאשמה והשנאה העצמית והתיעוב העצמי (כמה נשים שנאנסו מרגישות "מלוכלכות"? מאשימות את עצמן?). איזה יופי של מניעת התאבדות.

שוב: התאבדות היא פחות בעיה נפשית ויותר בעיה של צדק חברתי.

ואם את יושבת עם הבנאדם, ובמקום לנסות לאבחן ולהעריך מסוכנות וכל זה, פשוט לשבת ולהקשיב לסיפור שלה מהתחלה עד הסוף, ואז לתת את השם המתאים לפגיעה המתאימה (בין אם זה אונס או השתקה או דיכוי כזה או אחר) - יכולה להיות בזה תחושת רווחה משמעותית. זה לא אני שדפוק. יש בי דברים טובים. אני פשוט מאוד מאוד פצוע. כי נפצעתי.
וזה, מה שנקרא, עשיית צדק.
וצדק הוא סופר חשוב לשורדים ושורדות מכל הגוונים.

מה שהכי מעצבן אותי בהרצאה הזאת זה שהוא כביכול מציע לנו לשאול את הבנאדם מה קורה, ואז לשבת ולהקשיב בהקשבה, אמפתיה, "חוסר שיפוטיות", כי "זה מה שאנשים הכי רוצים, שיקשיבו להם" - מה שנכון!

אבל תגידי לי, אחרי הרצאה כזאת, האם את באמת יכולה להקשיב למישהי בלי הדעות הקדומות שהוא טחן לך הלוך ושוב? האם באמת תוכלי להקשיב לה מזוית חברתית ובינאישית, כשהוא בקושי נגע בזה? בלי שהתגית של "דיכאון" ו"מחלת נפש" ו"שיפוט לקוי" לא ישפיעו על איך שאת תופסת את הבנאדם?
והאם באמת תוכלי להקשיב, בשקט ובסבלנות, לאותה אשה במצוקה, אחרי שהוא מפמפם לך ששלושת הדברים הכי חשובים במניעת התאבדות זה "זיהו, תשאול והפניה"? זה הסיכום שלו. זה מה שהוא אומר: זיהוי, תשאול והפניה, זה מה שאת צריכה לזכור וליישם, כדי להציל חיים באופן ממשי.
"ואם הוא לא משתכנע [ללכת לטיפול] - לקחת אותו ביד ולהביא אותו למרכז טיפול בבריאות הנפש או אפילו בקהילה". כמובן. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. לא להקשיב לה כשהיא אומרת "לא". להגיד לה "כן, אני יודעת יותר טוב ממך, בואי אתי לטיפול עכשיו או שאני לוקחת אותך בכוח". שזה משהו שיכול לעזור, לפעמים, אבל להזיק בגדול בפעמים אחרות. והכי חשוב - יש כאן חוסר כבוד מוחלט לבנאדם, ודה-לגיטימציה למה שהוא אומר. שזה - מחפיר.

אבל!
מחר יהיה יותר טוב.
כי
אני
אספר
איך
היתה לנו מסיבת כריסמס מדהיימממממההההההההההההההה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי,
שאלת: מה שכן, בישראל יש אשפוז יום, שזה מעניין.
קונספט שאני לא מכירה מפה.
מישהי מכירה? חוויות?

כן. מהבן שלי. היה במקום מדהים בשיטת הדיאלוג הפתוח. כל יום למשך חמש משמונה עד אחת. לו"ז יומי ושבועי של פסיכיאטרית, פסיכולוג, אח רפואי שהסביר על תרופות, תופעות לוואי, אורח חיים בריא, ריפוי בעיסוק, תכשיטנות, יצירה, DBT, קבוצת שיתוף, קבוצת פסיכולוגיה חיובית, עוד קבוצות. הכנת ארוחות יחד. ציון חגים יחד.

שלושה חודשים במימון הקופה.

מדהים. מאזן, משקם. ממש בנה את הכוחות לצאת אחר כך לחיים, לבנות שגרה של החלמה, לבסס ביטחון, מערכות יחסים, דיאלו עם עצמו ועל הקרובים.

היתה לו ולנו חוויה חיובית ביותר. הלוואי שהיה אפשר יותר זמן, אבל מבינים למה לא (כי יוצר תלות), הלוואי שהיה נגיש לכל אחד (בגלל שאין הרבה מקומות מקבלים את המועמדים "המבטיחים" ביותר).

זו דוגמה לשירות שהמדינה שלנו נותנת, לגמרי בחינם (כלומר במסגרת המיסים שלנו), ושהוא שירות ממש ממש טוב. במתקן יפה ונוח ומאפשר עם צוות מעולה (שמן הסתם לא מתוגמל מספיק).

כחלק מהתהליך בנו אתו ותכננו את השגרה שלאחר השחרור מאשפוז היום, כדי שלא יצא לפתע אל ריק.

בנוסף יש מסגרת אשפוז יום במחלקות פסיכיאטריות. לא יודעת איך זה שם.

הלוואי שהיה נגיש לכל אחד (בגלל שאין הרבה מקומות מקבלים את המועמדים "המבטיחים" ביותר).
רוצה להוסיף על דבריה של אצבע:
אני מכירה מקרוב מקרה של צעירה, שהשתחררה מאשפוז ועדיין התמודדה עם דיכאון, חרדה ואובדנות.
במרכז אשפוז יום לא קיבלו אותה, מחשש שהעלאת התכנים בטיפולים תציף אותה באופן מסוכן בשעה שאין לה תמיכה.
וגם בבתים מאזנים (המתיימרים לשמש חלופת אשפוז) טרקו בפניה את הדלת, בטענה שאין לה מוטיבציה לשינוי.

צפרדעית -בטח!!!
ייייייששששששש!
אני רוצה לחזור על עצמי פה, ולהדגיש: את כל כך, כל כך כל כך, כל כך נ ה ד ר ת!!!
אגב, אני בMA.
ץ

תודה, יקירות

תזכירו לי לכתוב משהו על זה:
https://www.madinamerica.com/2024/01/wi ... the-truth/

מקום מדהים בשיטת הדיאלוג הפתוח. כל יום למשך חמש משמונה עד אחת. לו"ז יומי ושבועי של פסיכיאטרית, פסיכולוג, אח רפואי שהסביר על תרופות, תופעות לוואי, אורח חיים בריא, ריפוי בעיסוק, תכשיטנות, יצירה, DBT, קבוצת שיתוף, קבוצת פסיכולוגיה חיובית, עוד קבוצות. הכנת ארוחות יחד. ציון חגים יחד.
נשמע טוב

רק חסר לי שם דיאטנית (טובה!! כזאת שיודעת שייעוץ דיאטטי צריך להיעשות באותה רגישות של ייעוץ מיני), פיזיולוג מאמץ ותמיכת עמיתים ו/או קישור לקבוצות תמיכת עמיתים עצמאיות בקהילה, ואני בעד

עטוף_ברחמים

יאללה, האתר הזה מתחיל להיראות כמו מחלקה פסיכיאטרית.
כל הבלוג נחתך ומפורק לחתיכות, מיליון זמזום בעיניים, הודעות לא-חשובות ופרטים טכניים (אני באמת רוצה לדעת באיזה תאריך יעלי_לה נכנסה לאתר וכמה הודעות היא כתבה? באמת? זה מה שהכי חשוב לי לדעת עליה?), והדברים הכי חשובים - מוחבאים.
אני עכשיו מסווגת "דפים למיון". עוד לא הצליחו לקטלג אותי עם דיאגנוזה חדשה מתאימה

יופי נחמה.

א ב ל,
עדיין יש מקום לחומר טוב.
נתחיל מהסוף - הקישור הרלוונטי:
https://www.madinamerica.com/2024/05/ho ... ric-drugs/
תקציר:
בלוג יפהפה, נוקב, מזעזע ומצחיק על איך זה להיגמל מתרופות פסיכיאטריות.

ציטוט נבחר מההתחלה:
I first went to a psychiatrist in 2008 as the transition from being a university student to an adult life had proved quite overwhelming for me and resulted in feelings of anxiety and depression. What I needed was metacognitive therapy and a mentor, but the cult of psychiatry was insistent that the solution to all my problems could be found in psychiatric drugs alongside made-up diseases and labels.

מה הקטע?
הקטע הוא שהתרופות האלה יוצרות תלות פיזיולוגית מאוד חזקה.
אז הרבה פעמים (אם כי לא תמיד) אנשים פשוט לא מצליחים לרדת מהתרופות, כי תופעות הגמילה מזעזעות, הרבה יותר גרועות מהתלונה המקורית (דיכאון, חרדה), וגורמות לך לרצות למות.

מה עוד הקטע?
שרוב הפסיכיאטרים לא יודעים לאבחן תופעות גמילה (הם חושבים שזה relapse, הישנות של "מחלת הנפש"), לא יודעים איך לעשות גמילה הדרגתית (tapering), ורוב ההנחיות הקליניות על איך לגמול בהדרגה הן עתיקות, לא מעודכנות ולא תואמות את המחקרים העדכניים.

מילות המפתח:
1) ל א ט (להוריד מינונים הרבה יותר לאט ממה שהרופא אמר)
2) הפחתה היפרבולית. כלומר: ככל שהמינון נהיה קטן יותר, גם ההפחתות במינון צריכות להיות יותר קטנות. זאת אומרת: ככל שאת מתקרבת לסוף, כך ההתקדמות נהיית איטית יותר.

ומאיפה תצמח הישועה, אם הרופא/פסיכיאטר שלי לא מוצא את ידיו ורגליו בעסק?
אה!

בשביל זה, בסוף המאמר יש שורה של לינקים לקטעי וידאו קצרים ונחמדים (ומאוד תקשורתיים!), שאלות ותשובות ספציפיות עם הפסיכולוג אנדרס סורנסן, שהוא כיום אחד המומחים המובילים בתחום בנוגע לגמילה הדרגתית מתרופות.
מומלץ בחום. אנא הפיצו.

ציטוט חותם:
I urge everyone to spread them far and wide. While psychiatry lives in a fantasy world of delusion, denying reality, it is important that the rest of us who have to face the reality of the horrors of psychiatric drug withdrawal help each other out.

כן ירבו

פלוני

נושא חשוב ביותר שבלחץ חברות התרופות ולוביסטים מושחטים לא נחקר ולא מפורסם,
אין ספק שהאינרסט של חברות התרופות והתעשייה סביבה (רופאים, פסיכיאטרים,מחלקות וכו') יקדמו בכול דרך את הצריכה של אותם תרופות.
תודה על המודעות שאת מעלה

לאורה

מסכימה
ומוסיפה כי גם ההתחלה של לקיחת התרופות יכולה להיות הרבה יותר מזערית והדרגתית, כי הרופאים לא מכירים בזה שרבע כדור ציפרלקס הוא מינון שעושה משהו בכלל, אבל מנסיוני הוא מאד משפיע. ולפעמים לא צריך יותר מזה.
גם כשמתחילים לקחת תרופות יש תופעות לוואי מבהילות ושינוי תחושתי עצום אז שווה לדעת שלא צריך להקשיב לכל מה שהרופא אומר בקשר למינונים, זמנים וכו'.

והאתר החדש נוראי, זו ההודעה הראשונה שאני כותבת בחדש כי הוא כל כך מבולגן ואקראי וחסר פשר.

תפילה

אויש, מקווה שאצליח לשלוח את התגובה הפעם, כי אתמול רק קיבלתי הודעת שגיאה.
בכל אופן, תודה על מה שאת כותבת ועל עצם הכתיבה ותודה מעומק הלב על שהזמנת אותי אישית לקרוא.
אין בארץ מישהו מוסמך שמפרסם בנושאים האלה, נכון?