להשתחרר מחוויה זוגית שלילית

שלום לכולם,
מבקשת להתייעץ בענין שנראה שאיני מסוגלת לו לבד

לפני שבועות ספורים, במהלך טיול אתגרי, עברתי חויה קשה עם סיכון חיים ממשי. הארוע נמשך כחצי שעה, לווה בחרדה ובפגיעת הלם שנמשכה מספר שעות לאחר מכן, אבל בסך הכל הסתיים בשלום, לאחר שמטייל אמיץ שנקלע למקום חילץ אותי. לצד אותה חויה, נמצא הארוע המקביל. בן זוגי היה אתי, אבל לא תיפקד. במקום להושיט יד או לקרוא לעזרה, הוא פשוט קפא. לאחר מכן, כשכבר יצאתי מכלל סכנה, הוא התנפל עלי במילים רעות ובהאשמות, ועברנו מספר ימים קשים מאד עד שהוא נרגע. בימים האלו פינקתי את עצמי במספר פגישות עם פסיכולוגית, שעזרה לי להבין מה עובר עליו ולשמור על עצמי שלמה בתוך זה.

אנחנו כבר אחרי. הוא התאפס, התנצל, הפגין אהבה, תייק לאגף העבר. יש לנו הרבה עניינים, ילדים מלאי מרץ וחיים, עבודה, חובות... החיים ממשיכים קדימה ואין רגע דל. ועדין, עמוק בפנים אני מרגישה תקועה. מביטה בו, רואה ריק. מביטה בעצמי, רואה בדידות. וענן כהה, סמיך ומאיים מאי פעם, רובץ עלי. האם הזוגיות שלי מתה באותו היום, בו הוא לא הושיט לי יד כשנזקקתי לה?

קשה לי להבין את התגובה של עצמי, ואינני יודעת מה אוכל לעשות כדי לנקות את עצמי. אנרגטית, רגשית, משהו. שלי עם עצמי, שלי מול הענן השחור שלי. אשמח לרעיונות לעזרה עצמית. תודה!

קטונתי
אני לא עברתי חוויה של חיים ומוות אף פעם
אבל בהחלט היתה לי תקופה ארוכה שהרגשתי כך מול בעלי, שאני טובעת,זקוקה לעזרה והוא לא מושיט יד
טיפול עזר
מה עם להמשיך בטיפול עוד? זו נשמעת לי חוויה מאוד מאוד קשה,בעיקר בכפל הקושי שבה

עוד דבר:אמרת לנקות אנרגטית. אז קפץ לי פרחי באך, אולי תמצית 29? 26? או אפילו רסקיו. זה לטראומה.

אני לא התנסיתי אבל יש פה המלצות על טיפול אייפק

שיטת אייפק

מביטה בו, רואה ריק. מביטה בעצמי, רואה בדידות. וענן כהה, סמיך ומאיים מאי פעם, רובץ עלי. האם הזוגיות שלי מתה באותו היום, בו הוא לא הושיט לי יד כשנזקקתי לה?
יכול להיות שזו הזדמנות בשביל שניכם להעלות את הזוגיות לשלב הבא שלה. זה מה שעולה לי. אבל קודם לכן תני לעצמך את הזמן שאת צריכה בלי להאיץ. חשוב שהוא ידע שזה יקח לך זמן לעבור הלאה. למרות שהוא תייק לאגף העבר.

קודם כל, שמחה שיצאת מזה בשלום לפחות במישור הפיזי.
מציעה נקודת מבט נוספת

בן זוגי היה אתי, אבל לא תיפקד. במקום להושיט יד או לקרוא לעזרה, הוא פשוט קפא.
קורה. יש דבר כזה וזה לא נשלט. אולי אל תקחי את זה כאילו שהוא היה אדיש אליך - אולי זו בעיה שלו.

אחר מכן, כשכבר יצאתי מכלל סכנה, הוא התנפל עלי במילים רעות ובהאשמות, ועברנו מספר ימים קשים מאד עד שהוא נרגע.
גם תגובה שהיא לצערי טבעית. חיפוש אשמים, מנתב את הכעס שיש לו על עצמו עליך וכדומה.

מה שקרה, אכן קרה בעולם שלך.
תנסי לברר מה קרה בעולם שלו
תנסי לקחת את זה (ובעצם כל דבר שקורה לך בחיים) לכיוון של צמיחה

הצהוב - אפשר להזמין הזדמנויות ואפשר גם להשתמש בכאלו שקרו.

תודה לכם. מקשיבה (קוראת)

עדינה יקרה, שם הדף לא מאוד מעיד על תוכנו. זה עלול להשפיע על מספר הנכנסים/ות אליו. רק מסבה את תשומת לבך שאולי תשקלי שם דף מתאים

יש לנו הרבה עניינים, ילדים מלאי מרץ וחיים, עבודה, חובות... החיים ממשיכים קדימה ואין רגע דל.

ומעבר לעיסוק היום יומי, איך היית מגדירה את הקשר שלכם לפני הארוע?

עורכת יקרה, התקשתי למצוא שם מתאים לדף. את מוזמנת לשנות , תודה!

תשובה ל'ואולי'- הקשר טוב, אוהב ויציב. יש עליות וירידות, ויש היסטוריה מסויימת של ארועים לא פשוטים, שאולי זה הנוכחי קשור אליהם. אני מנסה לא להתבונן בקשר (זה מפיל אותי לבור של אומללות והאשמות) אלא בחויה ובמקום שלי בתוכה, בפני עצמו. אני מתקשה בזה.

עורכת יקרה, התקשתי למצוא שם מתאים לדף. את מוזמנת לשנות , תודה!

אני לא יכולה להחליט על שם בשבילך

. איך להמשיך אחרי משבר בזוגיות?

לא לא ממש לא

כאמור, המשבר בזוגיות הוא לא האישו. האישו הוא שאני מרגישה "מלוכלכת", טעונה, כעוסה, לא מצליחה להתקדם... אני רוצה לנקות את זה. לקחת צינור ולשטוף מבפנים את כל ההאשמות והאומללות והשליליות והבדידות, לשחרר את האכזבה ואת הביקורתיות ... להניח לחויה הזו לעבור אותי. להמשיך הלאה. פשוט ככה. אולי בעצם שם הדף שלי כן קולע איכשהו, לא?

להשתחרר מחוויה זוגית שלילית?

כן אפשר, תודה. האם אני נשמעת כאילו החויה היא בעיקר זוגית? - שואלת באמת.

מחדדת את השאלה - האם זה שמאז הארוע אני מביטה בו ורואה ריק - האם זוהי חויה זוגית, או חויה שלי עם עצמי? כי הוא הרי לא השתנה, ובחוסר התפקוד במצבי לחץ נתקלתי כבר בעבר, כך שגם כאן אין הפתעה גדולה.

ברור שזה רק בך. הקיום שלו הוא בדימיון שלך. כמו שאת כותבת

האישו הוא שאני מרגישה "מלוכלכת", טעונה, כעוסה, לא מצליחה להתקדם... אני רוצה לנקות את זה. לקחת צינור ולשטוף מבפנים את כל ההאשמות והאומללות והשליליות והבדידות, לשחרר את האכזבה ואת הביקורתיות

השאלה הגדולה היא אם את באמת רוצה?
אם את באמת רוצה זה קל להגיד וקצת יותר קשה לעשות.
אם את את לא רוצה זה הרבה יותר קל.

האם זוהי חויה זוגית, או חויה שלי עם עצמי?
כל חוויה שקורית לנו היא חוויה שלנו עם עצמנו.
אבל זו לא חוויה "רק שלך עם עצמך". היא לחלוטין חוויה זוגית. יש לך משבר אמון גדול בו.
היית רוצה לטייח גם את התקרית הזאת ולהמשיך בזוגיות כאילו לא קרה כלום.
אבל הפעם, יש משהו שלא נותן לך.

הוא הרי לא השתנה
נכון, אבל לפעמים תכונה שלא היינו מודעים לקיומה כאשר בחרנו בבן הזוג, מתגלה והופכת להיות מאוד משמעותית וגורמת לאומללות רבה. לדוגמא, התחתנת עם אדם שנראה נורמלי ולא היה מאובחן בכלום, אבל כעבור כמה שנים התברר שלמעשה הוא חולה במאניה דפרסיה והחיים במחיצתו בלתי נסבלים. האם זה שהוא תמיד היה חולה במאניה דפרסיה אומר שאת אף פעם לא תסבלי מזה, רק משום שבראשית הזוגיות לא ידעת כמה זה ישפיע עלייך? (דוגמא מהחיים , למרבה המזל לא שלי).

ובחוסר התפקוד במצבי לחץ
כמתבוננת מהצד, לי לא נראה שהבעיה היא חוסר התיפקוד שלו במצב לחץ. נכון, זה קשה וסיכן את חייך.
אבל המשמעותי הרבה יותר היה, שהוא
הוא התנפל עלי במילים רעות ובהאשמות, ועברנו מספר ימים קשים מאד עד שהוא נרגע
כלומר -
את היית בסכנת חיים,
הוא פישל ולא היה מסוגל להציל אותך,
ובמקום להצטער על זה, להתנצל על זה, להודות למחלץ שבזכותו חייך ניצלו, לפנק ולפצות אותך עד בלי די על החוויה הקשה והמסוכנת שחווית, כשהוא נכנס להלם של חוסר תיפקוד -
מה הבנאדם עושה?!
תוקף אותך ומאשים אותך ו"לא נרגע כמה ימים", לא מזה שכמעט איבד אותך, אלא מחטא על פשע.

ומעניין שעל זה את לא אומרת אף מלה, ולעומת זאת הניסוח שלך:

בימים האלו פינקתי את עצמי במספר פגישות עם פסיכולוגית, שעזרה לי להבין מה עובר עליו ולשמור על עצמי שלמה בתוך זה.
ממש ניסוח מוזר:
"פינקתי את עצמי" - כאילו זה מותרות, במצב שבו עברת טראומה קשה משולשת (גם מה שקרה לך, וגם התנהגותו של בן זוגך בזמן האירוע, וגם התנהגותו של בן זוגך לאחר האירוע).
"שעזרה לי להבין מה עובר עליו" - הא??? הפסיכולוגית היתה עסוקה בלהסביר לך אותו? בלהגן עליו? בלנסות לעגל את הריבוע ולעשות שמיניות באוויר כדי "להבין" את המצב הפסיכולוגי החולני של בן זוג שמתנהג בצורה כזאת,
במקום לעזור לך להבין מה עבר עלייך, מה עובר עלייך, מה לא בסדר בסיטואציה הזאת, ומה הגוף שלך והנפש שלך מנסים לומר לך בזמן שאת והיא עסוקות בכל הרציונליזציות האלה "להבין אותו" כאילו הוא זה שחייו היו בסכנה, והוא זה שהתאכזב מבן זוג לא מתפקד קיצונית, והוא זה שחווה משבר קשה בגלל ההתקפה המרושעת שאותו בן זוג לא-מתפקד הפנה אלייך לאחר מעשה - אלייך במקום אל עצמו?

נשמע לי מאוד מוזר, אבל אולי התיאור שלך של מה שהפסיכולוגית עשתה חוטא למה שהיא באמת עשתה, ואינו אלא ביטוי לבלבול ששורר בתוכך.

ראי,
הישר מתוך אגדות העם יש כאן ספור אמיתי עד כמה שספור עשוי להיות אמיתי בו נסיך הציל אותך בעוד אהובך - נכנס לשיתוק.
היות וזו לא פעם ראשונה שכך נוהג אהובך ועד כה עדיין נותר אהובך - למרות חוסר התפקוד שלו, עולה תמיהה מסוימת אל מול האכזבה שגם במקרה אמת הוא לא תפקד.

כעת חיה הנך יודעת שהאיש פשוט לא מתפקד במצבי לחץ.
מעבר לכך את המתח, האכזבה העצומה מעצמו על קפיאתו - הוא מוציא עלייך - כלומר על נשוא תסכולו הכביר.

זה לא עניין של צודק או טועה, צודקת או טועה.
ככה הם פני הדברים.

כאן, יכולה לחיות עם בן הזוג הזה כל חייך בידיעה ברורה שלא מומלץ לטייל אתו אלא אם כן יש בסביבה עוד אנשים או להקפיד לא לצאת אתו למקומות מסוכנים.
ויכולה לומר, לא, איני מוכנה לחיות עם אדם פחדן שלא מוכן להטיל חייו מנגד בעבורי (כאשר הוא קפא - הוא חווה פחד מוות. פחד ממותך ופחד מאשמתו הוודאית).

אין כא נכון או לא נכון.
יש כאן הלם. וכשאת עדיין בהלם - ואת עדיין בהלם, את יכולה לטפל בעצמך נוכח עובדות חייך או להיתפש בו, כאילו הוא הבעיה. כאילו הוא זה שבידיו משהו ביחסים האלה - מלכתחילה.

פרחי באך בהחלט מומלץ. לא קשור אליו. קשור אלייך.
בכלל כל הדף הזה לא קשור אליו בכלל, רק אלייך
איך את מגיבה מול התסכול שלך.

הוא? אין לו שום משקל במובן הזה.

רק לתפישתך את את חייך.

תודות

בשמת
תודה על הדיוק הרב, תשובתך מועילה לי. ותודה על החידוד שהחויה היתה משולשת, כמובן שאכן כך. מבינה שנדרשות כמה הבהרות.
המטפלת - הלכנו אליה לפני מספר שנים שנינו, כמטפלת זוגית. היא מכירה אותו, ואהדתה נתונה לו. עכשיו, בימים הראשונים והקשים לארוע, כל מה שעניין אותי לדעת היה אם הוא רצה שאני אמות שם. היא הכירה אותו, רציתי שהיא תסביר לי אותו, וכך אמנם ניסתה לעשות. אחר כך היתה פגישה נוספת בנוכחותו. לכאורה נרגעתי, וגם הוא השקיע כמה ימים אחר כך בלהסביר את עצמו. יחד עם זאת, לא המטפלת ולא הוא נתנו לי חום, הבנה, הכלה. גורנישט. רק הסברים קבלתי, וחלק מהם היו קשים ביותר לשמיעה. המממ... איך אסביר "קשים ביותר לשמיעה" בלי להסיט את הדיון ולשמוע "איזה איש נורא למה את אתו" וכאלו? לא יודעת, ולכן מדלגת. מה שחשוב כאן, נראה לי, זה אם הצלחתי להשתכנע שהוא לא רצה, באיזשהו מקום עמוק שסביר שגם הוא לא מודע לו, שאני אמות. אז נראה לי שהצלחתי, אבל אני לא בטוחה שבכל הרמות, בכל המישורים, שהכל נקי שם מהמחשבה האיומה הזו.

ומעניין שעל זה את לא אומרת אף מלה
אין לך מושג כמה יש לי להגיד על זה. מה זה יתן לי? אני חושבת שהוא מלא פגמים ושריטות. לצערי, באופן מבהיל מאד אני לא מצליחה עכשיו לראות שום דבר אחר חוץ מהפגמים והשריטות. ההסברים שלו לא סיפקו אותי, ברוב הזמן שאחרי הארוע הוא היה עסוק רק בלגונן על עצמו ובלהאשים אותי (חוסר האחריות שלי שהתחיל את כל המצב, למשל), בכל פעם שהדיון התלהט הוא קפא מחדש, ובאמת שאין לי מה לכתוב כאן. גם את זה אמחק עוד מעט, מה זה נותן לי שזה כאן.

תודות, לך הן

איך התחלת, מהאגדות. אני קוראת אותך ודבר ראשון חושבת - איזה מזל שלא התאהבתי בנסיך הזר. פףףף, רק זה היה חסר לסיפור האומלל הזה. לגבי התמיהה שלי אל נוכח אי התפקוד - אני לא בטוחה שהבעתי תמיהה. האם כך אני נשמעת? אני חושבת שלא הייתי מופתעת. אבל הסיטואציה הזו, להיות זקוקה ברמה כל כך מוחלטת לעזרה, לראות אותה אבל לא לקבל אותה - העוצמה הזו חדשה לי, וההדהוד שלה לתוכי הוא עצום ומטלטל מדי.

ככה הם פני הדברים - נכון. לא לטייל אתו יותר - האם אתה ר/ציני? כי מה זה קשור טיול, מצוקה יכולה להתפתח בכל מקום, מי אני אל מול מה שיילד יום.

אני יודעת שהוא כזה, כלומר שהוא יכול להפוך להיות כזה במצבים מסויימים של הצפה רגשית (נניח, נקרא לזה ככה), ואני גם מניחה שזה לא ישתנה בקרוב. אני מרגישה שאתה צודק, ושאין לו שום משקל במובן הזה. רק לתפישתי את חיי. בדיוק מה שכתבת. אני לא יודעת איך לעשות את זה.

אם לא קיבלת את החום שהייתי זקוקה לו ואת ההכלה שהיית זקוקה לה,אז למה לא לחזור שוב לטיפול. לאותה אחת אם טוב לך או למישהי אחרת. זו חוויה באמת קשה ואת תפחיתי בערך.
אם ההסברים עזרו לך זה טוב ויפה אבל זו רק התחלה. את צריכה להתמודד עם קושי כפול. את צריכה להתמודד קודם כל עם זה שהייתי בסכנת מוות, זה לא דבר פשוט ולא דבר קל. וצריך לעבד את זה ולתת גם לזה זמן,לעצמך זמן עם זה. ודבר שני זה להתמודד עם היחס של בעלך.

איך אסביר "קשים ביותר לשמיעה" בלי להסיט את הדיון ולשמוע "איזה איש נורא למה את אתו" וכאלו? לא יודעת, ולכן מדלגת.
לא נראה לי ששאלו למה את איתו, בעיניי רק רצו להעמיד את הסיטואציה כך שתראי עד כמה את נפגעת פה,ועד כמה את זקוקה עכשו להכלה ואהדה, כדי שתתני לעצמך את מלוא הקרדיט לכך. לא כפינוק אלא כי זה מה שאת צריכה עכשו וזה מה שראוי שאת תתני לעצמך, תאפשרי לעצמך.
ואם לא לכך התכוונו אחרים,אז לכך אני מתכוונת בעצמי.

נראה שמצד אחד את כועסת מאוד על בן זוגך, מאוד. מצד שני כל כך ניסית להבין ולהצדיק אותו (וזו העמדה המתגוננת שגם הוא היה בה) כי באמת לא נעים (לא נעים?איום ונורא!) שמישהו קרוב מתנהג כך כלפייך, ולכן צריך לעדן את זה למצוא לזה סיבות. אבל צריך לראות את הדבר כמו שהוא ,איך שהוא בצורה הקשה שלו, ולקבל הכרה לזה, כדי שתוכלי להמשיך הלאה ולהתקדם עוד. נראה לי שזה מה שבשמת ניסתה לעשות, לכתוב בצורה ברורה ומלאה ולהסתכל לחוויה הקשה הזאת בעיניים.

רק לתפישתי את חיי. בדיוק מה שכתבת. אני לא יודעת איך לעשות את זה.
לכן עלתה ההצעה לעבוד עם פרחי באך.
ותקראי את נוודית היטב. הכל טרי אצלך.
תודות

עדינה מה בעצם קרה בדיוק? ועל מה הוא מאשים אותך?

אורי ונוודית, תודה. אני כל כך רוצה לקבל את ההכלה וההערכה והתמיכה הזו בתוך הבית, וביחד להצליח להסתכל לחוויה הקשה הזאת בעיניים . רצון לחוד ומציאות במקום אחר לגמרי, אני מתקשה לקבל אבל בהחלט יודעת.
נוודית, ברשותך ואם מתאים לך - האם הסתייעת באיזה דבר חיצוני כדי להתגבר? והאם החוויה היתה קשורה בעיקר לאותו פחד שהיה, או גם להיבטים רגשיים מסביב?

חני, אני מעדיפה לא לכתוב מה קרה בדיוק. היו המון עדים למקרה, המון עוד יותר שמע עליו בדיעבד, ואני חוששת להחשף. לגבי על מה הוא מאשים אותי, אני תוהה אם זה חשוב. קל מדי להיסחף לתשובה מתלוננת מצדי, כזו שתראה שוב כמה אני בסדר והוא לא, כאילו אין את זה כאן מספיק. בגדול, הבעל שלי נוטה למהר להאשים. במקרה הספציפי הזה הוא מאשים בכך שבכלל יצאנו לטיול שהוא לא רצה, שלא הייתי זהירה וגרמתי לכל הסיטואציה, שנכשלתי בשמירה על הילדים ובכך סיכנתי אותם, ושההתנהגות שלי בבוקר של אותו היום גרמה לכך שיהיה סגור ומכונס בעצמו, ולכן לא היה פנוי להבין את גודל הסכנה, ולכן לא סייע. בימים שעקבו למקרה האשים אותי בכך שיש לי ביקורת עליו, שיש לי פנים מאשימות, שאני מנסה להיות נחמדה ולהפגין אהבה אבל ברור שאני מסתירה כעסים כלפיו ומה אני עושה הצגות, ובעיקר שאני עושה מנמלה פיל והופכת את הכל לדרמה מופרזת. בנוסף הפנה אצבע מאשימה לעתיד, שעכשיו אחפור בזה כל החיים ואקבור את היחסים ביננו תחת זה, מה שמסתדר היטב עם הפסיכיות שלי וכל מיני מילים רעות אחרות. הנה, כתבתי בפירוט. כך הוא נראה כשהוא במצוקה וזה מה שיוצא לו מהפה. מהצד השני, מרגישה מחוייבת להוסיף, הוא גם אמר מילים הרבה יותר יפות ואוהבות, והוא מנסה כל הזמן ליצור קרבה אלי, לחבק ולהעניק חום. כאן, ברגישות שלו שקשה לתפוס אותה, כשאני מרגישה בפנים מאשימה הוא תוקף אותי, וכשאני מרגישה בפנים שקטה הוא מקסים אלי, ואי אפשר לכסות את ההרגשה הפנימית בשום מסכה מולו.

אני רוצה להתרכז בעצמי ונסחפת לדבר עליו. מספרת לעצמי שאולי המידע חיוני למישהו שיוכל לעזור לי, ומבטיחה לעצמי למחוק לאחר מכן. תודות לך, בבקשה ממך. על איזה תמציות אתה חושב?

תודה ששיתפת.
יכול להיות שאחרי שיעבור זמן כמו שכתבו אחרים תוכלי באמת להיות קשובה לעצמך ולשמוע מה הגוף אומר לך שאת צריכה.
בינתיים תבדקי מה יעזור לך להיות בסבלנות אל עצמך.

ושההתנהגות שלי בבוקר של אותו היום גרמה לכך שיהיה סגור ומכונס בעצמו, ולכן לא היה פנוי להבין את גודל הסכנה, ולכן לא סייע.

זה מקריאה ראשונה היגד ״לא קביל״ בעליל.
אבל כמי שצועדת בנתיב של צמיחה בזוגיות הפרטית שלה (ה״אירוע״ המכונן שדחף אותי לכך היה הריון שהציף את שנינו, וטוב שכך) נשמע ש״יש על מה לעבוד״
בלי האשמות- כנראה שאתם מתקשרים אחד עם השני עם איזה קצר שיוצר תשדורת עקומה (מכירה שהאור נשבר בתוך כוס מים והכפית נראית עקומה? כזה מן עיוות).
ואני מסכימה עם נוודית מעליי.
מקשיבה

העיקר נשכח (כמובן)

אני מצליחה להשתחרר מחוויה זוגית שלילית ע״י הפיכתה לחוויה חיובית פרטית:

לתעל אותה לצמיחה ולהיטיב עם עצמי (קוראים לזה חמלה, יד רכה, כל מיני.)
זה לא ״פוטר מעונש״/ חורץ גורלות (להישאר או לוותר, נניח).
זה משחרר אותי מהכובד של המטען הרגשי
כי אז אני יכולה ״לעשות עם זה״ משהו, אין חוסר אונים מול רגש שלילי שאני לא מבינה אותו ומנוטרלת מולו

כל מה שעניין אותי לדעת היה אם הוא רצה שאני אמות שם
וואו

זו נשמעת חוויה קשה ביותר. אני אפילו לא העליתי בדעתי לדמיין כזה דבר מצדו. אני יודעת שיש אנשים שנכנסים להלם (שוק) במצבי לחץ וסכנה ופשוט קופאים, זה לא קשור אלייך או לרצון כלשהו לראות ברעתך, לדעתי. אבל אם לך יש מחשבה כזאת, שזה אפשרי שבן זוגך רצה שתמותי שם - אז הייתי אומרת שיש פה הרבה יותר חוסר אמון וטראומה לגבי הזוגיות שלך ממה שנראה לעין. לא בגלל מה שהוא רצה או לא רצה - בגלל מה ש{{}}את מסוגלת לחשוב שהוא חושב או מרגיש לגבייך.

(אוי, יצא לא ברור. אנסה שוב: כשאשה מפחדת שבעלה רוצה במותה, זה כבר משבר אמון באהבה שלו, עוד לפני שהוא עשה או לא עשה כל דבר שהוא).

יחד עם זאת, לא המטפלת ולא הוא נתנו לי חום, הבנה, הכלה. גורנישט
מזעזע

הדבר היחיד שאני יכולה להגיד על זה: בפעם הבאה תלכי למטפלת אחרת. באמת.
יצא שהמטפלת הזאת בכלל לא תמכה בך ולא עזרה לך. היא היתה עסוקה בלהציל אותו מה"אשמה" הנוראה לאור העובדה הבלתי ניתנת לויכוח (וכל אחד רואה את זה, כולל הוא) שהוא פישל כפול, והפשלה השנייה גרועה בהרבה מהראשונה.

(שיהיה ברור. זה שהוא פישל לא אומר שהוא אדם נורא ולא אומר שהזוגיות שלכם נגמרה ולא אומר שאת חייבת להתגרש ממנו ולא אומר שום דבר. כל אלה, לא ממין העניין, ולכן מיותר להגיב ב"איזה אדם נורא הוא". זאת סתם הכללה שפוסלת את כל אישיותו של אדם שאנחנו רק יודעים עליו מה הוא עשה בהקשר המוגבל שעליו את מספרת. והרי כל אדם מפשל במשהו...)

באופן מבהיל מאד אני לא מצליחה עכשיו לראות שום דבר אחר חוץ מהפגמים והשריטות. ההסברים שלו לא סיפקו אותי, ברוב הזמן שאחרי הארוע הוא היה עסוק רק בלגונן על עצמו ובלהאשים אותי
תראי, כל מה שתיארת לגבי מה שהוא עשה ואמר, וההאשמות שלו אותך, הכל מזעזע.
אני נותנת לך פה תמונת מציאות, שיקוף של מתבוננת מהצד שלא מכירה לא אותך ולא אותו: כל ההתנהגות שלו, פשוט "על הפנים".
זה לא נדמה לך. לא סתם את מזועזעת. לא סתם את בטראומה כפולה, גם מהאירוע הטראומתי עצמו (סכנת מוות) וגם מהטראומה בזוגיות.

אני מצטרפת לעצה של נוודית: טפלי בטראומה שלך, עכשיו, מהר, כבר.
אני מציעה את מיכל בן אריה שהיא פסיכולוגית וללא ספק מומחית ומנוסה בעיבוד טראומה (וגם מטפלת בפרחי באך ובשיטות נוספות), כי היתה לי תחושה שזה המקצוע שאת מחפשת (אם את לא רחוקה מת"א). אני חושבת שגם חני בונה וגם עירית לוי יכולות לעזור אבל פה אני לא בטוחה, תשאלי אותן באופן אישי.

גם אני מסכימה שאת עדיין עמוק בתוך הטראומה.
יש לך שתי טראומות קשות לעבד, ומאוד כדאי לעשות את זה עם בעלת מקצוע שהיא גם מקצועית, וגם תהיה לצידך, עם שפע של חום, הבנה והכלה. רק אחרי העיבוד תוכלי לחשוב "לאן הולכים מכאן". את כרגע עדיין "שם".

בשמת, בהנף מקלדת כי אני בלחץ של זמן. לגבי מה שחשבתי ושלא חשבתי, את כבר מבינה ודאי שיש פה עניינים מורכבים של הנפש, חלקם לא רציונלים. איך אני אסביר, בלי לגעת ביד גסה בנימי נפש שאינה שלי? אני מסתבכת במילים וממהרת בזמן, מבינה כיצד דברי נשמעים. הוא אוהב אותי ורוצה בטובתי תמיד. אני יודעת. כל עוד הוא לא מוצף רגשית. לא משנה עכשיו, אחזור

אח, עדינה, את ממש לא צריכה להסביר לי. ובטח לא לתרץ לי את בן זוגך. אני מה איכפת לי ממנו.
לך, לך את צריכה להסביר.
את יכולה לעשות את זה כאן או רק בפרטיות הטיפול, אבל לי את לא חייבת כלום. איך שאני רואה את זה - את עברת חוויה מזעזעת משולשת, ואת זאת שצריכה עכשיו לעבד אותה ולהחלים ממנה. זה לא קשור אליו בכלל. את פה המוקד של הדיון, ובטובתך אנחנו מעוניינים.
ולכן אני מצטרפת להמלצות שתמצאי לך מישהי יותר מתאימה מהמטפלת שהלכת אליה, כדי לדבר על הטראומות שעברת ולעבד אותן בעזרת גורם מקצועי שהוא (היא) גם רכה, מכילה, מבינה ומעוניינת אך ורק בטובתך.

למשל, המטפלת שהלכת אליה? אני הייתי מצפה, שאפילו אם את הגעת עם השאלות לגביו וביקשת במפורש שהיא תסביר ותפרש לך אותו, היא תגיד לך "תקשיבי, אני מכבדת את השאלה שלך, אבל קודם כל, כבעלת מקצוע, אני חייבת לומר לך שאת עברת כרגע חוויה טראומתית, חכי רגע לפני השאלות עליו. בואי נדבר קודם כל עלייך, על מה שעבר עלייך, איך שאת מרגישה" וכן הלאה, בלי שיפוט שלך בשום צורה.

את צודקת, כל הזמן אני מרגישה שאני צריכה להסביר. כי זה כל כך הזוי, וכל כך מופרך, וכל כך בלתי נתפס. שרגע אחד הוא גבר שאפשר לסמוך עליו בהכל, הוא אהובי איש החלומות שלי. ורגע אחר פתאום נופלת, ורואה את המוות מול העיניים, ואין לי אויר ואין לי אחיזה ואין לי כלום, וכמה מטרים ממני עומד האיש שלי, רואה אותי מתרחקת, רואה ולא רואה, בוהה ולא רואה, גם כשמצילים אותי, לא רואה. אמרי לי, איך אשאר שפויה אם לא אנסה להסביר?

מעבר לכך, תודה על העצות. אייפק, פרחי באך, פסיכולוגית. רושמת מול עצמי, הופכת.

היי עדינה, עצוב לי לשמוע על החוויה שעברת ומקווה שתחלימי מהטראומה במהירה, טוב שפתחת את הדף הזה כדי לעזור לך לעבד את כל זה.
ורגע אחר פתאום נופלת, ורואה את המוות מול העיניים, ואין לי אויר ואין לי אחיזה ואין לי כלום, וכמה מטרים ממני עומד האיש שלי, רואה אותי מתרחקת, רואה ולא רואה, בוהה ולא רואה, גם כשמצילים אותי, לא רואה. אמרי לי, איך אשאר שפויה אם לא אנסה להסביר?

התיאור הזה מאוד מטריד ולא נותן מנוח, נשמע סיוטי ממש וצר לי עלייך.
רציתי לשאול אותך, האם היה משהו שהיה ביכולתו לעשות באותה סיטואציה מבלי לסכן את עצמו? אולי אני טועה או מתמקדת בדברים תפלים אבל לדעתי יכולה להיות משמעות לשאלה הזו, אולי מה ששיתק אותו היה הפחד למות בעצמו או להסתכן בפציעה חמורה ולכן נכנס למין אוטומט כזה של קפיאה במקום? האם רק איש או אנשי הצלה מצויידים ומנוסים יכלו לעזור באותו מצב או שכל אחד היה יכול להוציא אותך מזה, או לשפר את מצבך בקלות יחסית ובלי סיכון לעצמו? לא במטרה להצדיק אותו או מה אבל אולי יעזור לך להסביר לעצמך מה בעצם קרה שם ומה גרם לו לא להצליח לעזור. נראה לי שיותר קל להתמודד עם המחשבה שבעלך לא עזר כי לא יכול היה מבלי לסכן את עצמו מאשר עם המחשבה שרצה במותך חלילה (לא מאמינה בזה בכל מקרה).

עדינה, האם האיש נמצא איפשהו על הרצף האוטיסטי?
אני שואלת כי פגשתי פעם סיפור מאוד דומה ששם האיש היה מאובחן וזה הקל קצת, הידיעה הזו.
בינתיים - חיבוק.

שקטה, הוא לא היה צריך לסכן את עצמו. תוהה, יכול להיות שכן. מה היה הסיפור, את מוכנה לספר?

את מוכנה לספר?
לא, כי זה לא סיפור שלי. אבל כמעט כל האלמנטים כמו בסיפור שלך. ממש ממש קרוב. וקרה כבר הרבה פעמים לאורך הזוגיות הארוכה.
הגבר מתקשה להבין סימנים חברתיים ורגשיים ודברים מפתיעים או מאיימים משתקים אותו לגמרי. ומרוב מבוכה ומצוקה הוא מתנהג אחר כך כמו שהגבר שאיתך. יש לו בלוק רגשי רציני ביומיום.

הוא מודע לזה?

ושההתנהגות שלי בבוקר של אותו היום גרמה לכך שיהיה סגור ומכונס בעצמו, ולכן לא היה פנוי להבין את גודל הסכנה

מיד כשקראתי את המשפט הזה חשבתי על כך שהוא לא קביל בעיני. גם שאר המשפטים לא מעידים על יותר מידי אחראיות מצידו, אבל אני יכולה לחשוב על נסיבות בהן הם קבילים. המשפט הזה - לא. הוא מעיד על חוסר הבנה מהותי של גבולות האחראיות האישית. כל אחד אחראי לתגובות שלו, וגם בלי לדעת מה הייתה ההתנהגות בבוקר של אותו יום אני יודעת שאנשים שונים היו מגיבים אחרת. אני למשל הייתי יכולה להתעצבן ולכעוס, ובטח לא להתכנס לתוך עצמי אלא לדבר על זה. לא בכל המקרים זו התגובה העדיפה, אך זה דפוס ההתמודדות שלי, וזה שהדפוס שלו הוא הסתגרות (שזה אגב נפוץ למדי אצל גברים ואצל מי שהחינוך שלו ספרטני, למשל יוצאי ברית המועצות. התוצאה ההגיונית של הדרישה להסתיר רגשות כי רגשות זה חולשה) זה שלו, לא שלך.

בכל מקרה, גם לדעתי החלק שמרפיע לי יותר הוא לא שהוא לא עזר לך, אלא התגובה שלו לאחר מכן. אנחנו חיים בעולם המערבי, כזה שבו סכנת חיים היא דבר נדיר ובו אני לא מאחלת מוות אפילו לאוייבי, יש לא מעט סיבות לחוסר תפקוד על סף מוות. לקפוא מפחד ומהלם זו תגובה סבירה לדעתי (כמו שיש נשים שקופאות כשהן מבינות שמנסים לאנוס אותן במקום להתנגד), זו תגובה אינסטינקטיבית שאפשר לשנות על ידי תרגול ..0שאין כל כך בעולם המערבי) ובעיני זה לא נקודה שאי אפשר לסלוח עליה. התגובה שלו אחר כך זה כבר עניין שונה לחלוטין.

כל התגובה שלו היא תגובה של אשמה ולא של אחראיות. כזו שמהותה בריחה מהאשמה שלו והטלת האשמה עלייך, ולדעתי זו בעיה גדולה, והיא עוד יותר גדולה אם הוא לא מודה בה ואם אי אפשר לדבר איתו על זה. והוא עשה לא מעט כדי לחסום תקשורת בנושא.

אוסיף לכך את עצם הרעיון שהוא רוצה שתמותי. זה רעיון מאוד מוזר בעיני. לרצות שמישהו ימות מבחינתי זה משהו מהספרים, לא משהו שקורה במציאות שלי. יש יוצאי דופן מעטים (מלחמה זה יוצא הדופן היחידי שעולה בדעתי, אבל אני בטוחה שיש עוד כמה) אבל הם לא ממש קשורים לחיים שלי. אני לא מאמינה שאף אדם שאני מכירה רוצה שאני אמות. ולא כי אני חושבת שכולם אוהבים אותי, אלא כי זה קיצוני מידי. לא סביר. רחוק מידי מהעולם שבו אני חייה, שבו לעיתים רחוקות עולים נושאים של חיים ומוות.

אז מבחינתי אלו שתי הנקודות הבעייתיות - ההאשמה שלו, ובאופן כללי, עד כמה הוא נוטה לאחראיות ועד כמה לאשמה? ומה זו הזוגיות הזו אם האפשרות שהוא רוצה שצמותי עלתה בכלל על דעתך, והמטפלת הצליחה לשכנע אותך שזה לא כך רק אחרי מאמץ?

את ההתנהגות שלו בזמן האירוע מבחינתי תגובת קיפאון קלאסית יכולה להסביר, אם את מחפשת הסבר אולי חומר על הנושא הזה יכול לעזור.
ובנוגע להשערה תוהה - אם הוא על הספקטרום זה יכול להסביר איך שהוא חא ראה, לא שם לב שאת בסכנת חיים, אבל לא את התגובה שלו אחר כך, לדעתי.

אני נותנת לך פה תמונת מציאות, שיקוף של מתבוננת מהצד שלא מכירה לא אותך ולא אותו: כל ההתנהגות שלו, פשוט "על הפנים".
מיד כשקראתי את המשפט הזה חשבתי על כך שהוא לא קביל בעיני

למרות האהדה העצומה שעדינה מעוררת בי ובכולן, אני חושבת אתן מגיבות למה שעדינה ראתה. זה לא בהכרח מה שקרה.
אני חושבת שהלינץ' שעושים לבעלה קצת מוגזם ובטח לא עוזר לעדינה.
אחרי מה שהיא עברה, לערער את האמון בכתף (הרעועה....?) שיש לה, לא עוזר.

אני חושבת שזה ממש לא לינץ', ושאני לפחות התאמצתי לא להביע את דעתי השלילית במלואה. ואולי בעצם לא היה כדאי לעשות את זה.

אז אני אגיד את זה בפירוש - לדעתי הגבר הזה לא ראוי להיות האיש של פותחת הדף. אף אדם שאני מכירה לא יחשוב ברצינות על האפשרות שבן הזוג שלו רוצה להרוג אותו. אף אדם שאני מכירה לא יחשוב ברצינות על האפשרות ש אויב שלו ירצה להרוג אותו.

אס בעצם אני מצטרפת לתמונת המציאות - ממש לא ברור לי איך אפשר לקרוא למערכת זוגית כזו סבירה, ולכל אישה עם בן זוג כזה הייתי מציעה באופן דחוף לתקשר איתו על אחראיות ועל הדפוסים שלו, לקבוע פרק זמן מוגבל לזה, ואם הוא לא מוכן להודות בבעיה ולפעול אקטיבית לפתרון שלה אז להיפרד. זאת בהנחה שהיא מלכתחילה בגישה של לשמור על הזוגיות. אם לא אז להיפרד, ברדע בו האפשרות שבן הזוג רוצה שבת הזוג תמות עולה בתור רעיון סביר.

המצב הזה - הוא לא תקין. בן הזוג מתנהג בצורה אלימה ומסכנת חיים, הוא מראה במעשיו שהוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו.

<אולי זה לא מעשה חכם מבחינה אסטרטגית - התקפה על בן הזוג עלולה לגרום לבת הזוג להגן עליו. כמה טוב שאני כותבת את דעתי בבאופן ולא מנסה לגרום לאישה שאני לא מכירה לפעול בדרך שאני רוצה באמצעות מניפולציות>

אחרי תיאור האירוע עדינה כותבת
קשה לי להבין את התגובה של עצמי, ואינני יודעת מה אוכל לעשות כדי לנקות את עצמי. אנרגטית, רגשית, משהו. שלי עם עצמי, שלי מול הענן השחור שלי. אשמח לרעיונות לעזרה עצמית. תודה!

רעיונות לעזרה עצמית! התחושה שלי ממה שהיא כותבת היא שהיא עצמה, בעזרתו האדיבה של בן הזוג, מוציאות אותה לא בסדר, כשלמען האמת בן הזוג הוא הלא בסדר. וכמובן שאין נקודת מבט אובייקטיבית וכו', אבל לא סתם כמה וכמה נשים כותבות את זה. אולי אחרי שעדינה תקרא את הדף היא תראה שניצלו את עדינותה ובמקום להרגיש לא בסדר על כך שנפגעה מהתנהגותו של האיש ולנסות להחליק אותה תפתח את הנושא ברצינות ותברר אותו. זו לדעתי הדרך היחידה.

_אס בעצם אני מצטרפת לתמונת המציאות - ממש לא ברור לי איך אפשר לקרוא למערכת זוגית כזו סבירה, ולכל אישה עם בן זוג כזה הייתי מציעה באופן דחוף לתקשר איתו על אחראיות ועל הדפוסים שלו, לקבוע פרק זמן מוגבל לזה, ואם הוא לא מוכן להודות בבעיה ולפעול אקטיבית לפתרון שלה אז להיפרד. זאת בהנחה שהיא מלכתחילה בגישה של לשמור על הזוגיות. אם לא אז להיפרד, ברדע בו האפשרות שבן הזוג רוצה שבת הזוג תמות עולה בתור רעיון סביר.

המצב הזה - הוא לא תקין. בן הזוג מתנהג בצורה אלימה ומסכנת חיים, הוא מראה במעשיו שהוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו._

את קצת מגזימה, לא?
עדינה לא אמרה שהוא באמת רוצה שהיא תמות, אלא שהמחשבה הזו עברה לה בראש. אולי כמחשבה חולפת, אולי משהו שהיא כבר חשבה עליו לפני התקרית, לי קשה היה להבין מהדברים.
לכל אחד יש כל מיני מחשבות, לפעמים קשות, לגבי עצמו ולגבי אחרים. הן לא בהכרח נכונות ולא בהכרח צריך לפעול לפיהן. אני חושבת שהמחשבה הזו מעידה קודם כל על המצוקה שעדינה חוותה ושהיא עדיין חווה. אבל מהמחשבה הזו בלבד להסיק משהו לגבי בן הזוג או מערכת היחסים זה קצת מוגזם. ברור שיש שם בעיות ורגשות קשים אבל לא ברור לי איך הגעת לכך שבן הזוג מתנהג בצורה אלימה ומסכנת חיים?? הוא קפא (כפי שבעצמך אמרת), לא תיפקד, ואחר כך היה מאוד לא תומך ותוקפני רגשית ומילולית אבל להגיד שהוא מתנהג בצורה "אלימה ומסכנת חיים" זה ניסוח קצת בעייתי. ושוב לא מנסה לגמד את מה שקרה, בכלל לא, אני פשוט לא חושבת שהניסוחים האלו עוזרים.

יקרות, תודה רבה על המילים החמות והדאגה המרגשת לי. אני מבינה למה המחשבה הזו שעברה בי מקפיצה כל כך. אני כותבת שוב, אני לא חושבת שזה מה שהוא רוצה שיקרה לי. ומעולם לא חשבתי שזה מה שהוא רוצה או רצה שיקרה לי, חס וחלילה. הסיטואציה שהייתי בה היתה הזויה, ההתנהגות שראיתי מולי לא היתה רציונלית, ומחשבות באות, אתן יודעות. כשבמקום לתמוך בי ולהגיד כמה שהוא שמח שניצלתי הוא היה קר ומאשים אלי, זו המחשבה שנכנסה לי לראש. אני כבר לא חושבת ככה, וההבנה שרכשתי בעזרת המטפלת ובעזרתו שלו היתה חיוני כאן. הסבירו לי, הבנתי, והמחשבה עברה. השאירה אדמה חרוכה, אבל עברה.

עדינה שלום

איך את מרגישה?
מקווה שקצת (או אפילו הרבה) יותר טוב.

מחשבות הן רק מחשבות. חלק גדול ממה שלכאורה קרה וממה שבעלך עשה או לא עשה באותו ארוע קרה בדימיון שלך.
לא כי את מדמיינת אלא כי כולנו בני אדם וכולנו חיים בסרט של החיים שבנינו לעצמנו.
לכן, בן הזוג שלך לדיאלוג הוא הדימיון שלך- איתו את צריכה לנהל את הדיאלוג כאשר תרגישי שאת חזקה מספיק.

בינתיים אני מציעה לך, לא לחפש אשמים (לא את לא הוא ולא....) ולהוקיע אותם על חומת העיר.
עליך להתחבר לעצמך, להודות על מזלך הטוב שנשארת בחיים. שילדיך יזכו להמשיך לחיות איתך, את איתם ושלא נפגעת בגופך.
יש לך זכות גדולה להמשיך את החיים בדיוק מאיפה שכמעט הפסקת אותם.

כל כך להגרר למקומות לא נכונים....
תמיד אפשר למצוא להחלטות הגרועות הללו, להגיע למקומות הלא נכונים, את הסיבות הכי טובות והכי הגיוניות לכאורה שיש.
אבל האהבה לעצמך, וחוזקך צריכים להורות לך לבחור מבין מגוון המחשבות שמציפות את מוחך באלו שאת רוצה.

גם אם זה לא קל, האפשרות השניה קשה עוד יותר.

בהצלחה

בינתיים אני מציעה לך, לא לחפש אשמים (לא את לא הוא ולא....) ולהוקיע אותם על חומת העיר.
את יודעת, "ואולי", ממש עיצבן אותי - מהצד, כסתם קוראת - לקרוא את ההטפה המיותרת הזאת ל"עדינה".
היא לא מחפשת אשמים.
והיא לא הוקיעה אף אחד.
לא את עצמה ולא את האיש שלה.

היחידה שאולי אפשר לומר שהוקיעה את בעלה, היא אישה במסע ואם את חולקת על דבריה את יכולה להתייחס אליהם ישירות. את לא צריכה להכליל על עדינה או על כל האחרים שכתבו כאן בדף את דעתה של אשה אחת (שגם היא, יש לומר, ביטאה אותה מאוד בענייניות ובהדגשת הזוית האישית שלה, כדעתה האישית, ללא כל הטפה או התנשאות או התיימרות להכתיב לעדינה מה לעשות, ובעיקר מתוך אמפתיה והזדהות גדולה עם מה שהיא מפרשת כעוול גדול שנעשה לה).

זה כל כך מכוער לכתוב לעדינה דבר כזה, שמסלף את השאלות שלה, את רוח הדברים שלה, את המצוקה שהיא מבטאת בדף הזה.

"עדינה" עשתה מאמצים גדולים להמנע מלתאר בכלל את פרטי האירוע, במיוחד מפני שרצתה עזרה "איך להמשיך הלאה ולצאת מהתחושות הקשות" וגם רצתה להבין, מה קורה לה, בעזרת דיאלוג עם אנשים אחרים, שלא מכירים אותה ויכולים לתת לה פרספקטיבה מבחוץ.

אילו אני הייתי עדינה, הייתי ממש נעלבת מההטפה וההתנשאות שלך.

ממש עיצבן אותי
ואותי התגובה ממש שימחה - תודה.
הרי הכל עניין של השקפה.

וברצינות...
לקרוא את ההטפה המיותרת הזאת ל"עדינה".
מעניין למה הבנת את זה ככה? הכוונה שלי הפוכה לחלוטין.

ואולי, תודה על מילותייך. הן מחזקות ומדויקות לי - כאן ולאורך הדף כולו. כסתם קוראת - תודה גם לך על האכפתיות והדאגה לי

בכלל, אנשים זרים דואגים לי. כמה מרגש ומעצים זה. אני כבר מרגישה טוב יותר. תודה!

עדינה שלום
תודה על ההבנה המדויקת שלך אותי. לרגע גם לי היו ספקות לגבי איך את תביני אותי.
ואולי זו מהות העניין. כיצד מבינים את מה שנאמר, את מה שנעשה?
הרי הכל מחשבות. יש פער כזה גדול בין מה שהחושים שלנו קולטים ובין האופן שבו המוח מפרש את זה.
הפער הזה מלמד אותנו על עצמנו.... מה גם שיש הוכחות לכך שהחושים לא פעם מתעתעים בנו

אני חושבת שקטע התפילה "סור מרע ועשה טוב" מסמן בדיוק את הדילמה.
הרע, נוכח, זמין וצריך לסור ממנו
את הטוב צריך לעשות. צריך לעבוד בשביל זה.
אבל אחרי זה - טוב.
ואם לא רוצים לעבוד ולהשאר עם הזמין והקל אז רע...

אני חושבת הרבה על הצורך שלי בידע. ההרגשה שלמרות מה שבקשתי בראש הדף, שזה דרכים לנקות את עצמי מהחוויה השלילית, עדין אני זקוקה כל כך לידע ולהבנה.
כאילו, אני חייבת להבין לפני שמשהו יתחיל לעבוד עלי, פרחי באך למשל. שזה כמובן סתירה פנימית, ואני מודעת לה.
למה חשוב לי כל כך להבין, למה זו היתה העזרה הכי ראשונה לה נזקקתי?

מסתכלת בצורה רציונלית. אני נקלעת לסכנה, יוצאת ממנה בשלום. האדם הקרוב אלי ביותר לא עוזר לי בסכנה, לא שמח אתי בשלום. לכאורה, נהפוך הוא.
אלו העובדות, ומכאן רק פרשנות. ומה הפרשנות? אם הכל היה באמת רציונלי, האם זה באמת כל כך מופרך לחשוב שהוא לא שמח שניצלתי?
חייב להיות משהו אחר. אני חייבת להבין, אני חייבת לדעת. מה עצר מבעדו לעזור לי, מה גרם לו לבוא כנגדי כשנחלצתי.

אני לא מבקשת כאן תשובות לכך, הרי אף אחד מכם לא מכיר אותו. אני מתבוננת בעצמי, בצורך שלי. שואלת את עצמי לאן הוא יכול להוביל. מה אני מצפה עוד מבן הזוג שלי עכשיו? הוא הסביר, הוא התחרט, הוא הכה על חטא, הוא מנסה לנער ממני את המחשבה האיומה בכל דרך שהוא מבין. ועדין, אני מרגישה שהוא לא לוקח אחריות, ושההסברים שלו כוללים יותר מדי את האשמה שלי בתוכם (שנהגתי בחוסר זהירות, שרבתי אתו באותו הבוקר וכו'). אני מרגישה שמה שיעזור לי זה שהוא יקום על הרגליים ויודה שכן, היה כאן כשל. שלו, עם עצמו, משהו שקשור רק אליו. שיתבונן בעצמו, בסיטואציה הזו, בסיטואציות אחרות, שיבין מי הוא ומה יש לו, מה גרם לו לנהוג ככה, שיסביר לי.

ואני שואלת, ותוך כדי כבר יודעת, שהציפיה הזו לא תוביל לשום מקום. מעולם לא הובילה, ואולי גם לא הוגנת. הלואי שהייתי מצליחה להשתחרר ממנה, ולא הייתי תלויה כל כך בהסכמה שלו לראות את עצמו.
ועדין, זה הוא. האיש שאני רוצה ליצור אתו קשר בחזרה, לאהוב אותו בחזרה, לחזור ולהיות החברה הכי טובה שלו, החבר הכי טוב שלי. אני חושבת, ומדמיינת, ולא מסוגלת לראות את עצמי עם אף אחד אחר.
אז אולי זה לא כל כך הזוי לבקש ממנו לעשות עבודה גם? אולי זה פשוט לא יכול להיות, שאעשה את העבודה בעצמי לבד, ואבנה את הגשר ביננו בחזרה, אני עם עצמי, וגם אצליח?

לומר לאדם שהיה משהו קשה ואתה חושב ומבקש גם ממנו לעשות עבודה על העניין עם עצמו, זו לא בקשה הזויה בעיני, בטח לא מבן זוג.
להיפך, זו בקשה שיכולה לפתוח אותו, אם הוא לא נוקט רק בתגובה מתגוננת.
אשתי אמרה לי את כמה פעמים בחיים, ואני מרגיש שזה מאוד עזר לי וגם לנו.

מה עצר מבעדו לעזור לי, מה גרם לו לבוא כנגדי כשנחלצתי.
כנראה סוג של פחד.
וגם דפוס התנהלות.
אז אולי זה לא כל כך הזוי לבקש ממנו לעשות עבודה גם?
לא לא הזוי. השאלה היא איך.
איך אתם יכולים לנהל שיחה שתהיה כמה שפחות "כבדה".
כבדה זה שאת "נזהרת" כשאת מדברת איתו.
מצד שני כבדה זה גם כשאת מדברת מתוך החוויה הגורלית שאותה חווית.
איך תוכלי לומר את הדברים כמה שיותר פשוט וענייני?

ועדין, אני מרגישה שהוא לא לוקח אחריות, ושההסברים שלו כוללים יותר מדי את האשמה שלי בתוכם (שנהגתי בחוסר זהירות, שרבתי אתו באותו הבוקר וכו'). אני מרגישה שמה שיעזור לי זה שהוא יקום על הרגליים ויודה שכן, היה כאן כשל. שלו, עם עצמו, משהו שקשור רק אליו. שיתבונן בעצמו, בסיטואציה הזו, בסיטואציות אחרות, שיבין מי הוא ומה יש לו, מה גרם לו לנהוג ככה, שיסביר לי.
נשמע לי לגיטימי והגיוני לחלוטין

הגיון הוא דבר מאד מתעתע.

כך למשל, נשמע לי לגיטימי והגיוני לחלוטין
ולדעתי, ההפך הוא הנכון. הרבה פעמים אנחנו נופלים בפח עצמי וחושבים שמה שנכון ולגיטימי עבורנו נכון גם עבור האחר. אבל כמובן שזה לא נכון.
כלומר גם אם אחת חושבת כך זה לא משנה. משנה מה חושב בעלך והוא חושב אחרת.

את למשל מוזמנת לראות בסירובו לא להגיד את מה שאת רוצה לשמוע עקשנות גרידא.
מנגד את יכולה לשמוח שהוא מרגיש מספיק חופשי להגיד לך את האמת שלו.
האם תעדיפי שהוא יגיד את מה שאת רוצה לשמוע מן השפה ולחוץ כדי לרצות אותך?

לגבי הגיון ולוגיקה, האם המשפט "אני רוצה שאתה, מרצונך החופשי, תעשה את מה שאני רוצה" נשמע לך הגיוני?

רצון חופשי הוא דבר חמקמק. הרי כאשר אנחנו מעניקים בתודעה שלנו למישהו אחר בחירה חופשית
לא יכול להיות שנשמח שהוא משתמש בה רק כמו שאנחנו רצינו שכן בחירה זו אינה חופשית באמת.
אנחנו משלים את עצמנו שנתנו בחירה חופשית...

לדוגמה, נניח שנתנו לילד סכום כסף והוא קנה בו משהו שאנחנו לא היינו רוצים שיקנה.
האם עלינו להיות שמחים מכך שהוא ניצל את הזכות שלו לבחירה חופשית שלו או להיות עצובים מכך שהוא לא בחר באופן חופשי לחלוטין את מה שאנחנו רצינו שיבחר...

ןלסיום,
עדין, זה הוא. האיש שאני רוצה ליצור אתו קשר בחזרה, לאהוב אותו בחזרה, לחזור ולהיות החברה הכי טובה שלו, החבר הכי טוב שלי.
רק את מונעת את זה מעצמך. שאלי את עצמך למה? הרי זו הבחירה החופשית שלך.
אם זה מה שאת רוצה, בררי מה הם הקולות הפנימיים המונעים זאת ממך.

עדינה היקרה
המטרה של הפיסקה הבאה אינה להראות שאולי גם בעלך צודק אלא להמחיש עד כמה אפשר על סמך מה שאנחנו קוראים לו עובדות אפשר לבנות איזה סיפור שרוצים.
למעשה, כל נרטיב של עם, תרבות, דת או אדם מבוסס על עובדות (מטבע הדברים לא כל העובדות) שמקושרות זו לזו ויוצרות סיפור.

אז הסיפור מבוסס העובדות שבעלך יכול היה לכתוב היה בערך כזה:

אשתי האהובה, אם ילדי הנפלאים, עדינה, מאד אוהבת לטייל ולפעמים גם במקומות מסוכנים.
לפני כמה זמן היא רצתה שנלך למקום שלי הוא נראה מאד מאד מסוכן.
אני לא רציתי. התנגדתי בתוקף, אבל כמובן שלא יכלתי למנוע את זה ממנה.
נגד רצוני, יצאנו אל המסע ואני הצטרפתי אליה.
לפתע, מצאנו את עצמנו במצב בו חייה היו בסכנה.
אני נכנסתי להלם ולא יכלתי לזוז או להגיב - פשוט בלאקאאוט נוראי.
למזלנו הרב, היא ניצלה ללא פגע תודות לעזרתו של עובר אורח.
אחרי שחזרה אלינו אל החיים, לצערי אמרתי לה דברים קשים מאד שפגעו בה.
מאוחר יותר התנצלתי על הדברים שאמרתי ולהבנתי חזרנו למסלול החיים.
אפילו היינו אצל היועצת הזוגית שלנו לברר מה קרה ביננו שם...

אבל....
זה נלא נגמר.
עכשיו אשתי רוצה שאמשיך להיות האשם בצרה הגדולה שכמעט פקדה אותנו בגלל החלטתה: היא רוצה

שאני אקח אחריות על מה שקרה...כלומר, אי התפקוד שלי הפך להיות הנושא ולא העובדה שכמעט אבדתי את אהובתי ואם ילדי. לא העובדה שכמעט והייתי צריך לתפקד כאלמן או כנשוי לנכה בגלל הרצון שלה להסתכן.
היא טוענת שהיא לא רואה אותי יותר אלא רק חלל ריק במקומי. היא אומרת שהיא רוצה ליצור קשר בחזרה איתי - למרות שאני לא ניתקתי את הקשר שלי איתה. היא אומרת שהיא רוצה לחזור להיות החברה הכי טובה שלי ומשהו מפריע לה - אבל זה לא אני.

אז איך משתחררים מחוויה זוגית קשה כזו?
איך הפך מצב שבו בניגוד לרצוני, סיכנו את עצמנו, ואני אשם?
אבל זה באמת לא חשוב. מה שקרה קרה והיה לנו מזל.
איך עוזרים לה לגבור על הקולות הפנימיים שבה ולחזור ולאהוב אותי.

אשמח לעצתכם
בעלה של עדינה.

ושוב, למען הסר כל ספק. לא כתבתי את הקטע שלמעלה כדי להראות שאולי גם הוא צודק או כדי להראות את הצד שלו.
כאמור, זה לא מעניין, לא חשוב והדישה בעובדות העבר כדי למצוא את הצדק, הזכאי והאשם לא יועילו לאדם.
חשוב היה לי להראות איך מה שאנחנו קוראים לו הגיון או הסטוריה יכול להניב דברים הפוכים לחלוטין.

ואגב, יכלתי גם לכתוב כאן,על סמך אותן עובדות מכתב תודה בשם אישה ש:
חיה עם גבר מדהים.
יצאו לטיול במקום מסוכן נגד רצונו.
בעלה אמר לה שהיא מסכנת את עצמה.
היא לא שמעה בקולו...
כמעט מתה
הוא אמנם כעס ואמר מילים קשות אבל אפילו על זה הוא התנצל....
ולכן אחרי החוויה הזאת היה מבינה כמה היא אוהבת אותו והוא אותה.

נשמע הגיוני לחלוטין - באותה מידה.

לכן, הבחירה החופשית היא שלנו.....

כלומר גם אם אחת חושבת כך זה לא משנה. משנה מה חושב בעלך והוא חושב אחרת.
לדעתי לא משנה אם אחת חושבת ככה, משנה מה את ובעלך חושבים, ולא רק מה בעלך חושב. שניכם בסיפור הזה.

ואולי, לדעתי הניתוח שלך של הסיטואציה הוא לא רק מעוות, אלא גם לחלוטין אינו מביא בחשבון את מה שעדינה מבקשת לעצמה ולבעלה.
רק לשם דוגמה - את רואה בהתעקשות שלה להגיע לרבדים מעמיקים שמתחת לחוויה הספציפית ניסיון לחלץ איזו אמירה מבעלה.
אני חושבת שזה חוסר הבנה קולוסלי של מה שהיא מבטאת כאן, זו השטחה והפשטה של השאיפה שלה לטפל לעומק בדברים שנמצאים מתחת לכל הסיטואציה הזו.
אכן, יש דברים שבעלה מסרב לדבר עליהם או לגעת בהם. לתחושתה, זו בעיה בסיטואציה הנוכחית, וכנראה גם בזוגיות בכלל.
להגיד על זה שהיא פשוט רוצה לשמוע ממנו התנצלות זה פשוט לא להבין במה מדובר.

_לדוגמה, נניח שנתנו לילד סכום כסף והוא קנה בו משהו שאנחנו לא היינו רוצים שיקנה.
האם עלינו להיות שמחים מכך שהוא ניצל את הזכות שלו לבחירה חופשית שלו או להיות עצובים מכך שהוא לא בחר באופן חופשי לחלוטין את מה שאנחנו רצינו שיבחר..._
זה קפץ לי לעין ממש, כי זה מזכיר לי סיטואציות רבות שבהן אני משחררת את ילדיי לעשות כרצונם, כולל לקנות משהו בכסף שנתתי להם.
לא משנה מה הם בוחרים ומה דעתי על כך (ולעתים קרובות היא אינה טובה), תמיד יש בי גאווה ושמחה על שהם בוחרים בעצמם ולא מנסים לרצות אף אחד.

_אכן, יש דברים שבעלה מסרב לדבר עליהם או לגעת בהם. לתחושתה, זו בעיה בסיטואציה הנוכחית, וכנראה גם בזוגיות בכלל.
להגיד על זה שהיא פשוט רוצה לשמוע ממנו התנצלות זה פשוט לא להבין במה מדובר._

משנה מה את ובעלך חושבים
האם יש דבר כזה...?

ואולי, לדעתי הניתוח שלך של הסיטואציה הוא לא רק מעוות, אלא גם לחלוטין אינו מביא בחשבון את מה שעדינה מבקשת לעצמה ולבעלה.
יכול מאד להיות.... הרי המציאות היא המצאה של הדימיון ועוד חלקים באישיות.

רק לשם דוגמה - את רואה בהתעקשות שלה להגיע לרבדים מעמיקים שמתחת לחוויה הספציפית ניסיון לחלץ איזו אמירה מבעלה.
לא חשבתי שאני במוקד הדיון, אבל נניח לרגע שכן. אני חושבת כמוך שהאירוע הזה צריך לגרור דיאלוג חזק שלה עם עצמה. בעלה הוא לא חלק בסיפור.

אני חושבת שזה חוסר הבנה קולוסלי של מה שהיא מבטאת כאן, זו השטחה והפשטה של השאיפה שלה לטפל לעומק בדברים שנמצאים מתחת לכל הסיטואציה הזו.
יכול להיות. מעניינת אותי דעתה של עדינה.

השאלה המשמעותית ביותר מבחינתי וכאן אני מסכימה מאד עם אחת היא לאן רוצים להגיע. מה הבעיה שנוצרה? האם רוצים לפתור אותה?
אני אישית כמובן לא יודעת....

יש אנשים שקופאים בעיתות מצוקה. כמו נשים שלא יכולות להגיב כשאונסים אותן. זה לא בהכרח משהו נשלט,בטח לא בלי עבודה ארוכה וגם אז לא בטוח. יש משהו פנימי שעוצר אותו מלהגיב, זה לא נשלט.
לא נשמע לי שהוא היה רוצה שתמותי.
לפעמים כשעולות מחשבות קשות, אפשר פשוט להשלים איתן. הן שם, ואין להן יותר משמעות מלשאלה של ״מה קורה לחלקיק קוונטי בריק״ למשל.

_משנה מה את ובעלך חושבים
האם יש דבר כזה...?_
לא הבנתי את תגובתך. לרוב לכל אחד יש דעה, היא לא חייבת להיות אותה דעה לשניהם...

אני חושבת כמוך שהאירוע הזה צריך לגרור דיאלוג חזק שלה עם עצמה. בעלה הוא לא חלק בסיפור.
לא הבנתי למה.
דיאלוג עם הבעל אינו סותר דיאלוג עם עצמה.
והוא נראה לי אך מתבקש במקרה כה מטלטל שמערב את שניהם

יש אנשים שקופאים בעיתות מצוקה.
אני חושבת שהקיפאון שלו הוא החלק הכי פחות מטריד בכל הסיפור, תגובותיו לאחר מכן ממצות טוב יותר את הבעיה, אם הבנתי נכון

ואולי יקרה

קראתי אותך בחיבה, והתגובה הראשונה שלי היתה לשאול את עצמי בת כמה את, ובאיזה סרט את חיה

אחר כך, בעקבותייך, מצאתי את עצמי במשך כמה שעות (תוך בילוי עם הילדים וחבריהם בגינה) מנסחת בשמו תגובות היפוטתיות כנ"ל. לא, הוא לא היה מתנסח כמו שאת. הגרסה שחילצתי ממנו היא שונה לגמרי, גם באגף העובדות: אני באתי אליו בטענות בבוקר, זה גרם לו להתבצר בתוך עצמו, ולכן לא שם לב מה קרה לי תוך כדי ולא הצליח להרגיש שום אמפתיה כלפי לאחר מכן. מאחר ובסיום הארוע הרגיש שאני מבקרת אותו, כלומר ממשיכה את הריב של הבוקר, הגיב כפי שהגיב.

זאת ועוד, ממבט של כמה שבועות אחורה, כל החויה כולה היא עדין טראומתית בעיניו, הוא לא מוכן לדבר עליה ולא להתיחס אליה, כולה נתונה לאחריותי הבלעדית, ואני יכולה להמשיך לבכות מכאן ועד הנצח וזה לא ישנה את העובדה שלו אין קשר למה שקרה, והכל זה אני. מה היה טראומתי? אה, שהתנפלתי עליו באותו בוקר. מכל אותו היום, זה מה שנשאר וזה מה שקיבל את הכותרת הכמעט נחשקת - טראומתי. ודבר אחרון, בכל פעם שאני פותחת את זה אני מייצרת טאומה חדשה, והוא לא עומד בזה, והגיע הזמן שאקח את עצמי ואת הדמעות שלי לטיפול ואניח לו עם זה כבר כי הוא לא יכול יותר ואם לא טוב לי שאמצא בעל אחר ובלה בלה בלה.

עכשיו, אני הופכת בלי סוף בתגובה שלו, גם הרבה תוך הסתכלות אל ההיסטוריה המשותפת שלנו. ואני חושבת שאני מתחילה להבין. כשאני באה אליו בביקורת או בטענות הוא נכנס להלם. הלם. זו המילה שהייתי צריכה להבין מזמן. וכשהוא בהלם הוא לא רואה, לא שומע, לא מתפקד, כן מתנפל, כן מקלל. בצורה שאין לה שום אחיזה ושום קשר ושום שום כלום מהעדינות והנעימות והקסם המוחלט שהם מי שהוא ביומיום. וההלם הוא ספציפי אלי, כי בה בשעה שהוא ככה אתי, הוא ממשיך להיות בסדר עם הילדים. עצבני כמובן, אבל ברמות נורמליות. הנה, אני לוקחת לעצמי את החירות לכתוב את המילה 'נורמלי', כדי להבדיל מאותו מצב 'הלם', שגם אותו אני מגדירה בחירות יתרה ועל חשבון נשמתו הרגישה כל כך. אבל כן, אני מרגישה שמדובר בסוג של הלם (חרדה או ווטאבר, כמה קשה להיזהר במילים כשנוגעים בדברים קיצוניים) ושזה משהו שהוא מעבר אלי ושהגיע אליו לפני שאני. כלומר, לא קשור בכלל אם וכמה אני מפלצת ביצ'ית מגעילה ותוקפנית, זה לא רלוונטי. מבחינתו, אותה תגובה תתחיל להתבשל כבר אם אגיד משהו תמים כמו "מה שכחת לקנות לחם היום?" או משהו כזה. הוא תופס את זה כבקורת שלי אליו, ולא נדרש הרבה מעבר לכך כדי שיכנס לאותו ההלם.

יופי לי? קבלתי תשובה למה שחפשתי. לא רק זה, אלא שמאחר ונראה שהבנתי, ונראה שגם הוא, זכיתי אתמול להרבה עדנה ממנו, להפגנת אהבה ולהצהרות נעימות. אני אמרתי, כל כך הרבה פעמים ביקרתי אותך, ואתה אף פעם לא התייחסת לדברים, רק בנית קיר מהם (במאמר מוסגר - זה נכון. באופן שקשה לתפיסה הוא מעולם לא התייחס לדברים שבקשתי שיתקן, ותמיד לקח אותם כבקורת. למשל - כשהילד היה תינוק הוא היה מחזיק אותו בצורה שלא תומכת בראש. אני בקשתי שיחזיק בצורה אחרת, אבל הוא רק לקח את המילים שלי לבנות את אותו הקיר, ואת הילד המשיך להחזיק ככה. זה גרם לי להעיר שוב ושוב, זה גרם לקיר לגבוה ולגבוה. דרך ללא מוצא). אני אמרתי גם, אולי הקיר גבוה כל כך, שכבר לעולם לא יהיה מוצא ממנו. לא משנה נסיבות הקמתו, לא משנה מה נורמלי ומה לא. הוא שם. הוא אמר, והוא פתאום גם ראה את הבכי שלי, לא רק את המפלצתיות שבי. הוא אמר תפסיקי לבקר אותי, ואני אתפנה לפרק את הקיר הזה. את אל תוסיפי אבנים חדשות, אני אוריד את אלו הקיימות.

אז ככה זה עומד נכון ממש לעכשיו. ואם אני לא אבקר אותו מעתה ועד עולם, איזה יופי יהיה לשנינו. גבר החלומות שלי בשיא התגלמותו, כפי שבחרתי בנעורי, כפי שרציתי כל חיי. אבל אם אבוא בביקורת - יקום מולי אדם פוחד ומפחיד, ויפגע בי, ויגיד מילים איומות, ויחשוב שאני מפלצת וגם אם תיפול באותו הרגע פצצה על הראש שלי ואני אמות ואתפגר הוא לא יראה את זה.

את אל תוסיפי אבנים חדשות, אני אוריד את אלו הקיימות.

נכון שזה מנוסח כתנאי, ואולי מעצבן- אבל אולי (ואולי...?) זו התחלה?
הרי כאן את מבקרת אותו (את פעולת בניית החומה במקום להקשיב להפנים ולשנות) והוא - - לא נכנס להלם טוטאלי, אלא בא איתך בדין ודברים.
זאת אומרת בשיחה הזו הוא שמע ממך על מצוקה שלך מולו, ולא נמלט.
זה בדיוק אבן שהוסרה/ לא התווספה!
ובאמת לא משנה מי מכם החסיר אותה מהסך הכללי. לדעתי שניכם הקלתם פה את המשקל של החומה. כן ירבו
(אני מקווה שהרגשת אופטימיות/ הקלה שם? ולו במעט?)

עדינה יקרה,
תוכלי רגע להתמקד בשיחה ביניכם כאילו שאת מתבוננת על רגע אחד בתמונה מסרט שמוקרנת על מסך. לא רואים בסרט את מה שהיה לפני כן וגם לא רואים את המשך הסרט.
מה שאת רואה על המסך זו התמונה שבה שניכם מדברים.
_אני אמרתי, כל כך הרבה פעמים ביקרתי אותך, ואתה אף פעם לא התייחסת לדברים, רק בנית קיר מהם
אולי הקיר גבוה כל כך, שכבר לעולם לא יהיה מוצא ממנו. לא משנה נסיבות הקמתו, לא משנה מה נורמלי ומה לא. הוא שם. הוא אמר, והוא פתאום גם ראה את הבכי שלי, לא רק את המפלצתיות שבי. הוא אמר תפסיקי לבקר אותי, ואני אתפנה לפרק את הקיר הזה. את אל תוסיפי אבנים חדשות, אני אוריד את אלו הקיימות._
איפה התמונה הזו פוגשת אותך? (הצעה לשאלה לעצמך)

חני יקרה, אני רוצה לנוח. אני לא יודעת אם לכך את מתכוונת בהדהוד. אני רוצה להגיע לימים שלפני שהקיר היה גדול, ולהתעטף בזרועות שלו, ולהרגיש שהוא רואה בי אישה עדינה ומרגישה ואהובה ולא מפלצת שבכל רגע יכולה להתהפך עליו, ולנוח שם.

אוף כמה קשה יקרה. עצות של תנסי לראות את הצד שלו לא יועילו כאן להבנתי והרגשתי.
אילו הייתי אני בסיטואציה כזו או דומה לה, האמון שלי בו היה נגמר. ואולי היה חוזר ???אילו היה מבקש סליחה ומנסה להסביר את עצמו ומפצה. או כן. מפצה!!!
לא בחומר, אלא הכאה על חטא. פחות מזה לא היה מחזיר לי את האמון.
בעלך אהובך נשמע כמו ילד קטן ופגוע, ככל הנראה קשור לילדותו או לקארמה שלו.
כמה נשים נדרשות לתקן עוול שנעשה כלפיהן, על פני לקבל הסבר, התנצלות ובקשה לשולם... כמה זה עצוב.
עצוב לי שאת זאת שאמורה לבוא לקראתו, וחלילה לא לבקר אותו, כאילו מדובר בגור כלבים פצוע..
זה לא נגדך יקרה. זה בעדי.

חני יקרה, אני רוצה לנוח. אני לא יודעת אם לכך את מתכוונת בהדהוד. אני רוצה להגיע לימים שלפני שהקיר היה גדול, ולהתעטף בזרועות שלו, ולהרגיש שהוא רואה בי אישה עדינה ומרגישה ואהובה ולא מפלצת שבכל רגע יכולה להתהפך עליו, ולנוח שם.
את כל כך מרגשת בשיתוף שלך
האם תהיי מעוניינת בהתייחסות שמערבת מודעות עם חמלה? במודעות הכוונה להזדמנות שיש כאן בשבילך לצמיחה אישית ובחמלה- הכוונה להיות רכה אל עצמך.

כמובן, בתודה גדולה

עתליה, תודה על דברייך. בהצלחה לך בנגיעה שהיא אליך.

אוקי החמלה ראשונה: (-:
אם משהו בדברים שאכתוב יעורר בך ביקורת עצמית כלשהיא ואת מזהה זאת, בבקשה אמרי (בקול רם או בלב) את המילה חֶמלָה מספר פעמים.
אני רוצה לנוח.
זה הדבר הראשון שאת צריכה לעשות לנוח ולהתחזק. ללא קשר לזוגיות שלך. יש לך רעיון איך זה יכול להתאפשר לך? מה זה בשבילך לנוח? מה מחזק אותך?
רק אחרי שתנוחי ותתחזקי תוכלי ללראות מעבר לחסר שלך היום. לא לחזור אחורנית אלא ליצור קסם חדש שבו את רואה את עצמך דרך עיניו. רואה את האישה העדינה והאוהבת שאת.

קראתי אותך בחיבה,
תודה
והתגובה הראשונה שלי היתה לשאול את עצמי בת כמה את, ובאיזה סרט את חיה
לקראת גיל 60. ואני חיה בסרט נפלא אחרי שהרבה מדי שנים חייתי בסרט הרבה פחות טוב.
לקח לי הרבה שנים להבין את הדבר הפשוט הזה.
אני מניחה שאת יותר צעירה ומאחלת לך שתביני שהארוע שקרה לך הוא לא יותר מאשר דרישה של חלק פנימי בך להחליף את הסרט שבו את חיה
הרבה פעמים אנשים חושבים שלהחליף סרט פירושו להחליף בן זוג, עבודה, או משהו אחר.
זה לא בהכרח נכון ומה שניסיתי (אולי לא בהצלחה מרובה) זה להראות שאפשר לחיות בסרט אחר עם אותם שחקנים ואותה תפאורה.
הרי את הבמאי וכותב התסריטים. זה רק בידיים שלך.

ביקורת או שיפוטיות היא מחסום משמעותי בדרך להתקדמות. ושוב, לא מדובר בביקורת או שיפוטיות של בן הזוג כלפינו אלא ביקורת ושיפוטיות שלנו על עצמנו שאנחנו נותנים בפי בן הזוג שלנו.
צריך לוותר עליהם אם רוצים להתקדם - אבל אפשר גם לא להתקדם ולהשאר באותו מקום עד שמחליטים ללכת - בחירה חופשית.

אז ככה זה עומד נכון ממש לעכשיו. ואם אני לא אבקר אותו מעתה ועד עולם, איזה יופי יהיה לשנינו. גבר החלומות שלי בשיא התגלמותו, כפי שבחרתי בנעורי, כפי שרציתי כל חיי. אבל אם אבוא בביקורת - יקום מולי אדם פוחד ומפחיד, ויפגע בי, ויגיד מילים איומות, ויחשוב שאני מפלצת וגם אם תיפול באותו הרגע פצצה על הראש שלי ואני אמות ואתפגר הוא לא יראה את זה.
לזה בדיוק התכוונתי. אותו אדם ממש יכול להיות גם זה וגם זה. ורק את מחליטה מה הוא... לא הוא.

אני רוצה להגיע לימים שלפני שהקיר היה גדול, ולהתעטף בזרועות שלו, ולהרגיש שהוא רואה בי אישה עדינה ומרגישה ואהובה ולא מפלצת שבכל רגע יכולה להתהפך עליו, ולנוח שם.
אז קדימה. מה מונע ממך? הפחד שתהיי פראיירית? הפחד שתאבדי משהו מהזהות שלך? למה את מפחדת לחוות אובדן שליטה?
הרי כבר ראית שהחיים הם קצרים, מפתיעים. צריך לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון בחייך.
ואם את רוצה שזה יהיה יום של ריב, מדון ואי אמון או יום של הרמוניה ואהבה - זה תלוי רק בך.

וזהו. אני פורשת. בהצלחה

הוא אמר תפסיקי לבקר אותי, ואני אתפנה לפרק את הקיר הזה
S-:

מצד אחד, פתח לתקווה: אפשר לפרש כאילו הוא אמר "תעזרי לי, תשתפי איתי פעולה, אני פגוע שם קשה, אני צריך קביים כדי לצאת משם אפילו באופן ראשוני. תני לי קביים ויהיו לי כוחות להתחיל".
מצד שני, נשמע ממש כמו "אם רק תגהצי לי את החולצות כמו שצריך, אני לא אצטרך להרביץ לך".

אני לא יודעת מה הוא באמת אמר.
מה שאת ציטטת, לא נשמע כאילו הוא לוקח אחריות ו/או מבקש עזרה.
אלא נשמע כאילו הוא מטיל עלייך את האחריות המלאה, הן למצבו הפגוע והן להתנהגותו הפוגעת. כאילו תגובתו הפוגענית לביקורת נובעת מזה ש את ביקרת אותו ועכשיו הוא מסכים לפרק "את אלו הקיימות" שאפשר להבין שהוא חושב ש את הנחת שם, שזה לא קשור אליו.

אבל אולי הוא אמר מלים אחרות.
אולי כן יש שם התחלה של נכונות ראשונית ללקיחת אחריות.
אולי.

אני באופן אישי, בעד לעשות כל מה שרק אפשר כדי להציל זוגיות, נישואין ומשפחה, במיוחד אם כן יש שם נכונות ואהבה.
ולכן, הטיפ שלי אלייך מורכב משני חלקים:

איך תגני על עצמך: כדאי ללמוד לשמור על עצמך, להיות מחוברת לעצמך ולהיות בתשומת לב רבה לעצמך, כך שכל פעם שאת מקבלת ממנו מסר שמפיל את האחריות לאישיותו ולהתנהגותו עלייך, יהיה לך ברור לחלוטין איפה מונחת האחריות באמת. את לא תקחי את זה על עצמך, את לא תשאפי לריאות, את לא תקחי ללב.

איך תעזרי לו: כדאי ללמוד, איך להגיד דברים ללא העברת ביקורת. או אפילו לא להגיד כלום בכלל. "אם אין לך משהו טוב לומר, אל תגידי כלום".

לגבי הסיפור שלך על הראש של הילד שלכם כשהיה תינוק:
נראה לי, שאם את מנסה לתקשר איתו ונתקלת בתגובה "מוזרה", סימן שאת צריכה לחפש מייד דרך אחרת לתקשר.
פה את חייבת להיות גם מחוברת לעצמך (לקלוט בזמן אמת שקיבלת תגובה "מוזרה") וגם יצירתית (לחפש PLAN B תיכף ומייד).

תראי, את מתארת מצב מאוד מאוד פגוע: אדם שמתנתק מהמציאות ומגיב בצורה מסוכנת/אלימה בגלל טריגרים ממש קטנים ויומיומיים.
והאדם הזה, כלל אינו מודע לחומרת מצבו, אם הבנתי נכון את מה שאת מתארת.
יכול להיות ששווה לך להתייעץ עם פסיכיאטר/ית טוב/ה שיסביר לך עם מה את מתמודדת ואולי ייתן לך טיפים.

לחיות בצורה שתנסה לעקוף את כל הטריגרים הלא מודעים של אדם שמסוגל בכל רגע להתנתק מהמציאות ולהגיב בצורה אלימה, זה לא רק קשה ושוחק, זה בעצם בלתי אפשרי. הרי לא תלוי בך בכלל מה באמת הטריגרים של המוח הפגוע שלו. זה יכול להיות אפילו צליל מסויים של הזזת כוס שקדם למלים שלך. או משהו שנדמה לו שהוא שמע בטון שלך, שהזכיר לו משהו מסיטואציית-ילדות שבה התפתחה אצלו הטראומה הזאת.

הדף היה פתוח לי כל היום כך שלא קראתי אף אחת מהתגובות הקודמות.
אז רק מעירה, שמה שכתבתי בכלל לא סותר את כל הדברים האחרים שהציעו לך (ובעיקר, הקשבה לעצמך).

_והתגובה הראשונה שלי היתה לשאול את עצמי בת כמה את, ובאיזה סרט את חיה
לקראת גיל 60. ואני חיה בסרט נפלא אחרי שהרבה מדי שנים חייתי בסרט הרבה פחות טוב.
לקח לי הרבה שנים להבין את הדבר הפשוט הזה._

כך הורגש. חכמה עתיקה של דמות צעירה - ברוחה.

הקשיבי כאן.
ובקשי עוד.. יש מה לקבל, זה ניתן לך באהבה שגודלה לא ישוער.

הקשיבי כאן.

שהספור הוא הכל ואינו חשוב כלל.

תודות.

חני יקרה, לנוח פיזית אין מצב. הילדים כמעט כל הזמן אתי באופן טבעי וכל זה... יש עניינים מורכבים שתובעים את כל זמני, אבל לא המנוחה הפיזית היא שחסרה לי.
אני רוצה לנוח מהמילים הרעות שלו, לנוח מהמחשבות האיומות שלי, לנוח מההיסטוריה של אין ספור מצבים שהיו ביננו.
וגם מהמצבים שעוד יהיו ביננו. מהחששות שלי, מהאכזבות שלי מראש, מההסתגרות שלו מראש. לנוח מכל זה.

ואולי, תודה על המילים שלך. יפה לך הפרישה בשיא, תודה גדולה שהיית. אחזור לקרוא בך בהמשך, רגע.

בשמת יקרה, קיוויתי שתחזרי. אני כותבת לך כבר מעל שעה, כותבת ומוחקת ולא מסתדרת עם עצמי, גם לא עם המדיה. כן, הרבה דברים שכתבתי מדויקים, וכך גם הבנת אותם. אבל הוא לא אלים ולא מסוכן, ולעולם אפשר לצפות את התגובות שלו - הרי הן תמיד מתחילות בי. ואולי כן זז משהו בשיחתנו האחרונה בשבת, ואולי זה גדול ואולי זה חמקמק, ואולי בגלל זה אני לא מצליחה להגיב לך. כי הלך הרוח הכללי, מה שלרעתי, מה שלטובתי, הכל בלגן לי בראש עכשיו. אנא, אחשוב איך להתנסח טוב יותר אחר כך, אני פשוט לא מצליחה עכשיו. עכשיו לגבי הענין עם להתייעץ עם פסיכיאטר, טכנית אני בספק אם זה אפשרי, ככה מאחורי הגב. אבל מעבר לזה, גם אם יבואו אלי עם כותרת, וקשה לי להאמין שאהיה מופתעת מאותה כותרת, אני תוהה אם זה ישנה משהו. תוהה באמת, כבר הרבה שנים. מה דעתך?

ותודות, צפריר. תודה על ההכוונה להקשיב. ואולי השאירה אותי עם משפט שקשה לי להקשיב לו.

לזה בדיוק התכוונתי. אותו אדם ממש יכול להיות גם זה וגם זה. ורק את מחליטה מה הוא... לא הוא.

בבקשה, תוכל לעזור לי להקשיב כאן?

עדינה יקרה, אני קוראת את הדף הזה מתחילתו, ורק עכשיו מתנסחים לי הדברים שרציתי להציג.

המשבר בזוגיות הוא לא האישו. האישו הוא שאני מרגישה "מלוכלכת", טעונה, כעוסה, לא מצליחה להתקדם... אני רוצה לנקות את זה. לקחת צינור ולשטוף מבפנים את כל ההאשמות והאומללות והשליליות והבדידות, לשחרר את האכזבה ואת הביקורתיות ... להניח לחויה הזו לעבור אותי.

היה לי מוזר הטרמינולוגיה "מלוכלכת". למה בעצם? וזה מוביל אותי לחשוב על שני כיוונים אפשריים. אחד, שאולי כדאי לך להפריד יותר בין מה שנאמר לך, אפילו על-ידי אדם אהוב וקרוב כל כך, לבין מה שאת חושבת על עצמך ומרגישה לגבי הסיטואציה. לא יודעת אם ניסחתי היטב, אבל האמירה הזו שלך אולי מראה שיש לך קושי לעשות את מה שבשמת כתבה:

כדאי ללמוד לשמור על עצמך, להיות מחוברת לעצמך ולהיות בתשומת לב רבה לעצמך, כך שכל פעם שאת מקבלת ממנו מסר שמפיל את האחריות לאישיותו ולהתנהגותו עלייך, יהיה לך ברור לחלוטין איפה מונחת האחריות באמת. את לא תקחי את זה על עצמך, את לא תשאפי לריאות, את לא תקחי ללב.

כיוון שני שעלה לי הוא צורך מאוד חזק שלך שהכל יהיה "בסדר", על מי מנוחות. ההתמודדות עם קונפליקט, עם שליליות, עם האשמות כל כך קשה, שאת רק רוצה "להתנקות", להעלים את כל האלמנטים האלהה. עד כדי כך שהמשבר בזוגיות הופך להיות "לא העניין". כאילו את מוכנה להשלים עם עניינים קשים בזוגיות, העיקר לא להתעסק עם הרגשות הקשים האלה.
ברור לי שאני זורקת פה ניחושים פרועים, אז בבקשה אל תחשבי שאני מתיימרת לומר לך משהו על עצמך על בסיס רעוע כל כך. אני באמת לא. סתם כותבת כדי שאם משהו מדבר אלייך, תוכלי להיעזר בו, ואם לא - תוכלי להשליך הצידה.

רציתי גם להגיב לכמה דברים שכתבה לך "ואולי".

_בינתיים אני מציעה לך, לא לחפש אשמים (לא את לא הוא ולא....) ולהוקיע אותם על חומת העיר.
עליך להתחבר לעצמך, להודות על מזלך הטוב שנשארת בחיים. שילדיך יזכו להמשיך לחיות איתך, את איתם ושלא נפגעת בגופך.
יש לך זכות גדולה להמשיך את החיים בדיוק מאיפה שכמעט הפסקת אותם._

יש עוד אופציות. זה לא או לחפש אשמים ולהוקיע אותם על חומת העיר או להמשיך הלאה שמחה ומאושרת ומלאת הודיה. אפשר, גם בלי לחפש אשמים, לבדוק אם המצב הנוכחי מתאים לך ואם לא, איך אפשר להתאים אותו אלייך יותר. אפשר להגיד, רגע, פוס, קרה פה משהו שלא מאפשר לי להמשיך הלאה כל כך מהר. את עושה את זה בפועל בצורה נהדרת - רציתי רק לחזק את המודעות לזה.

_את למשל מוזמנת לראות בסירובו לא להגיד את מה שאת רוצה לשמוע עקשנות גרידא.
מנגד את יכולה לשמוח שהוא מרגיש מספיק חופשי להגיד לך את האמת שלו.
האם תעדיפי שהוא יגיד את מה שאת רוצה לשמוע מן השפה ולחוץ כדי לרצות אותך?_
מותר גם להעדיף שהוא יגיד מרצון חופשי את מה שאת רוצה לשמוע. באמת מותר. כשיש רצון לא כדאי למהר להשתיק אותו, גם אם הוא לא מוביל לאף מעשה.

לגבי הגיון ולוגיקה, האם המשפט "אני רוצה שאתה, מרצונך החופשי, תעשה את מה שאני רוצה" נשמע לך הגיוני?

הגיוני לגמרי. לנסות להכריח מישהו לעשות משהו "מרצונו החופשי" - זה לא הגיוני. אבל לרצות שהוא ירצה משהו? למה לא?

_רצון חופשי הוא דבר חמקמק. הרי כאשר אנחנו מעניקים בתודעה שלנו למישהו אחר בחירה חופשית
לא יכול להיות שנשמח שהוא משתמש בה רק כמו שאנחנו רצינו שכן בחירה זו אינה חופשית באמת.
אנחנו משלים את עצמנו שנתנו בחירה חופשית...
לדוגמה, נניח שנתנו לילד סכום כסף והוא קנה בו משהו שאנחנו לא היינו רוצים שיקנה.
האם עלינו להיות שמחים מכך שהוא ניצל את הזכות שלו לבחירה חופשית שלו או להיות עצובים מכך שהוא לא בחר באופן חופשי לחלוטין את מה שאנחנו רצינו שיבחר..._

גם כאן לא ברור לי למה אנחנו חייבים "לשמוח" דווקא בבחירה של מישהו, כדי לאפשר אותה. אולי זה נדמה כך למי שרגיל לחשוב שאם אנחנו לא מרוצים ממישהו, זה גורר אוטומטית כל מיני פעולות של כפייה. אבל זה לא באמת.
ואפשר גם להיות שחים שמישהו פעל מתוך רצון חופשי וגם להיות עצובים כתוצאה מבחירתו. גם וגם.
והאמת, שאם אנחנו מאוכזבים מהבחירה של מישהו אחר, אין טעם לנסות להעלים את האכזבה הזו בטיעונים של לוגיקה. אפשר פשוט להניח לה להיות.

ועוד משהו קטן על זה:
_מה אני מצפה עוד מבן הזוג שלי עכשיו? הוא הסביר, הוא התחרט, הוא הכה על חטא, הוא מנסה לנער ממני את המחשבה האיומה בכל דרך שהוא מבין. ועדין, אני מרגישה שהוא לא לוקח אחריות, ושההסברים שלו כוללים יותר מדי את האשמה שלי בתוכם (שנהגתי בחוסר זהירות, שרבתי אתו באותו הבוקר וכו'). אני מרגישה שמה שיעזור לי זה שהוא יקום על הרגליים ויודה שכן, היה כאן כשל. שלו, עם עצמו, משהו שקשור רק אליו. שיתבונן בעצמו, בסיטואציה הזו, בסיטואציות אחרות, שיבין מי הוא ומה יש לו, מה גרם לו לנהוג ככה, שיסביר לי.
ואני שואלת, ותוך כדי כבר יודעת, שהציפיה הזו לא תוביל לשום מקום. מעולם לא הובילה, ואולי גם לא הוגנת. הלואי שהייתי מצליחה להשתחרר ממנה, ולא הייתי תלויה כל כך בהסכמה שלו לראות את עצמו._

היה לי קצת עצוב לראות כמה מהר את מוותרת על מה שנחוץ לך, כמה מהר את חוששת שרצונותייך לא הוגנים, אחרי שהצלחת לדייק אותם בצורה יפה כל כך.
טוב לא להיות תלויה במעשים שלו. אבל מותר לגמרי להגיד (גם לו) בדיוק מה הדבר שיעזור לך להרגיש טוב יותר ביחס לזוגיות הזו ואיך את באמת מרגישה (למשל שהוא לא באמת לקח אחריות).

אז ככה זה עומד נכון ממש לעכשיו. ואם אני לא אבקר אותו מעתה ועד עולם, איזה יופי יהיה לשנינו. גבר החלומות שלי בשיא התגלמותו, כפי שבחרתי בנעורי, כפי שרציתי כל חיי. אבל אם אבוא בביקורת - יקום מולי אדם פוחד ומפחיד, ויפגע בי, ויגיד מילים איומות, ויחשוב שאני מפלצת וגם אם תיפול באותו הרגע פצצה על הראש שלי ואני אמות ואתפגר הוא לא יראה את זה.

הרי ברור שאי אפשר לחיות כך לאורך זמן. אם מדובר בקביים זמניות - ניחא. רק צריך לוודא שבזמן שאת מתאמצת לספק את הקביים מתרחש איזשהו תהליך ריפוי אמיתי. אבל זה לא דרך חיים. מגיע לך להרגיש בטוחה ומוגנת גם אם קרה שבאת בביקורת. אפילו אם את מאמינה שלא היית צריכה לבוא בביקורת, זה אנושי וזה קורה וטוב אם מערכת היחסים היא כזו שבה לכל אחד מותר לאבד את זה קצת לפעמים, והשני יהיה שפוי למען שניהם. וצריך גם לזכור שמה שהוא מכנה "ביקורת" זה בעצם כל אי שביעות רצון שהיא (אם הבנתי נכון). מגיע לך גם להרגיש שיש לך מקום וזכות להגיד מה את רוצה וצריכה וגם מה מפריע לך. מן הסתם לא תמיד תקבלי כל מה שאת רוצה, אבל מגיע לך להביע את זה בלי שתיחשבי מפלצת.

לחיות בצורה שתנסה לעקוף את כל הטריגרים הלא מודעים של אדם שמסוגל בכל רגע להתנתק מהמציאות ...

הטריגרים האלו ידועים לי, וכולם אצלי. כלומר הוא לא נכנס סתם להלם יש מאין, אלא תמיד בעקבות משהו שהתפתח ביוזמה שלי (בדרך כלל נסיון לשיחה, שכוללת איזו בקורת כלפיו). אז הפרופורציות אולי מוטרפות, והתוצאות הזויות ומאמללות ובלתי נתפסות, אבל הטריגר נמצא בידיים (בפה) שלי.
מעבר לכך, יש לו דרך חיים של התגוננות (לענות לי בהתגוננות במקום בתשובה לענין) אבל כאן אין ניתוק מהמציאות. מה שכן יכול לקרות זה שאני אתלונן על התגובות המתגוננות שלו, ואז זה יהפוך לביקורת ונלחץ הטריגר. אבל אם לא אתלונן אין לחיצה, ומכאן שגם כאן הטריגר אצלי הוא.

לולה, כתבנו ביחד. בקריאה מהירה, הדברים שלך מלאים חום ואהדה כלפי. תודה לך. ובעיקר על הפסקה האחרונה, שחשובה לי מאד. אשוב מחר. לילה טוב!

מכירה את התחושה (אמיתי מדומיין לא משנה) של הליכה על ביצים שכזאת.
זה מתיש

הטריגר המזוהה על ידך- עושה לו משהו. אבל גם לך? יש לך משפטים/ מילים/ טון דיבור/ מצב רגשי שמכניסים אותך ל״כוננות״?

(דוגמה הכי טריוויאלית משלי: כל דיבור עם אישי לפני הקפה שלו של הבוקר לא נעים לי עד הסוף, כי אני יודעת שאין סיכוי שבמצב כזה ״יש מישהו בבית״. אז אפילו שאני אוטוסטרדת מילים, איתו נעימה לי יותר השתיקה עד אז) לקח לי הרבה זמן להכיר להקשיב ולהוקיר את מה שטוב לי/ מפריע לי בתקשורת.
התגובות למה שמפריע לו מיסכו לי את המכ״ם הפנימי.

לשים לב למה שקורה רק אצלך ולעצור כל פעם שלא נעים לך.

אחשוב איך להתנסח טוב יותר אחר כך
אנא אל תעני לי. כל מה שכתבתי, כתבתי לך. מה שאת מנסחת בראש, לעצמך את מנסחת ורק זה מה שחשוב.

אני תוהה אם זה ישנה משהו. תוהה באמת, כבר הרבה שנים. מה דעתך?
דעתי שזה תלוי מאוד בך. לפעמים כותרת יכולה להסיר ערפל של הרבה שנים. לעזור להתמודד. ויש כאלה, שמגיבים רע לכותרת. מעדיפים לחיות בערפל. השאלה רק, איך את. וחוץ מזה אני לא פסיכיאטרית ולכן לא יודעת אם באמת יתנו לך כותרת כלשהי P-:

הטריגרים האלו ידועים לי, וכולם אצלי
חוץ מזה שלולה כתבה לך נפלא, ממש חשוב לי לומר לך, שזה פשוט לא נכון.
אבל זו דרך ראייה אופיינית של מי שחיה עם בן זוג כמו שלך.

כרגע זו ההתמודדות האינסטינקטיבית שלך עם המצב.
את חיה בערפל. אין לך "עד מואר".
אילולא היית בערפל לגבי דפוסי החשיבה וההתנהגות של בן זוגך, אילו היית רואה נכוחה בדיוק מה הוא עושה, אילו היית מבינה שאת לעולם לא הטריגר, שאת לא שולטת בטריגר, שאין לך שום אפשרות לשלוט - לא יודעת מה היית בוחרת.

יש לי תחושה שמה שקרה בחוויה האחרונה, הוא ה- wakeup call שלך. משהו בתוכך, מסרב להשתיק גם אותה כמו שעשית לכל קודמותיה.
משהו בתוכך, התעורר ומוכן להרגיש שיש לך זכות לחיות.
משהו בתוכך, התחיל להסכים לקבל שאת ראויה.
שלחיים שלך ולמי שאת, יש ערך.

אגב פסיכיאטרים. הוא ידע שהלכת להתייעץ עם המטפלת לגביו ולגבי מה שקרה? אז למה צריך להפריע לו שאת הולכת להתייעץ גם עם פסיכיאטר לגבי מה שקרה ולגבי התקשורת איתו בעקבות מה שקרה? את יכולה להגיד לו ביושר, תשמע, משהו בתגובות שלך אלי ממש מציק לי. אני חייבת להתייעץ עם אנשי מקצוע שיעזרו לי להבין אותך.
זה הרי בדיוק מה שאת עושה. גם פה.
את מחפשת אנשים מבחוץ שיעזרו לך להבין.
כי את כבר חשה בגוף ממש, את הערפל שאת חיה בו. את ממש על הסף של הסרת הלוט.

הי בשמת. את כותבת יותר מדי מדויק וזה קשה לי לקריאה. הסיפור של "עד מואר" הוא סיפור חיי. אני חושבת שהאמת המוחלטת היא שלי, הוא חושב שהאמת המוחלטת היא שלו. אני חושבת שכמות העוול שנעשתה לי לאורך השנים היא בלתי נתפסת. הוא חושב אותו דבר על עצמו. אני מייחלת ליום שהשמים יפתחו וההארה תבוא על ראשו, וכך גם הוא על ראשי. לכאורה, הייתי יכולה לסמן אותו כמשוגע וללכת למצוא חיים אחרים, אצל מישהו נורמלי. למה אני לא עושה את זה? הרבה פעמים נשאלתי, בעיקר על ידו. לא יודעת. כשם שהטירוף שורה על היחסים האלו, כך הוא אולי אוחז בהמשך שלהם. אני לא חושבת על פירוק היחסים, אולי כי אני משוגעת בעצמי, אולי כי אני פוחדת מדי להיות לבד, ואולי כי עוד יש אהבה שם. גם אם פצועה ומדממת.

נניח ואלך לפסיכיאטר, נניח ויסכים לדבר אתי מאחורי הגב. ונניח שהפסיכיאטר יצביע על משהו, נניח מתחום התקשורת. מה זה יעזור לי? האם בפעם הבאה שאתקל בהתנהגות מוזרה אוכל להחזיק את עצמי עם הידיעה הזו? לא אפגע יותר, לא אבכה, לא ארגיש את היאוש הנורא הזה, שאני מרגישה בכל פעם כשאני שואלת את עצמי איך, איך אדם משכיל ובכיר וחשוב ואהוב כל כך יכול לחשוב כמו משוגע, איך? האם מבחינתי כאילו יהיה לו מנוי לעולם הלא רציונלי, ובכל פעם שיכנס לשם אוכל להגיד לעצמי טוב זה התסמונת, זה לא הוא ממש? ובכלל, איך מפרידים אדם מתסמונת? וכל זה בהנחה שאכן יש משהו, כי הרי ברור לי בכל רגע ורגע שאם הוא היה פותח את הדף הזה, ומציג את הצד שלו, אולי הכל היה הפוך על הפוך, ואולי הוא היה מתייעץ כאן איך להמשיך לחיות עם משוגעת, וזוכה לתמיכה ולאהבה שכזו.

וגם, יש את נושא השיחות. שזה הנושא העיקרי הרי, כי הוא לא אוהב שיחות. בעיני, יש לו בעת שיחות. הוא אוהב להתבדח, לעקוץ, להיות ציני, לחבק, לשמוח, להשתטות. הוא לא אוהב 'לחפור'. כל דיבור על משהו שהיה הוא חפירה מבחינתו, כל דיבור חוזר הוא כבר אובססיה. הוא מוכן לדבר כמה שאני רוצה על נושאים נייטרלים, כמו פוליטיקה או עבודה או דברים סביב הילדים, אבל לשמוע על משהו שקשור אליו רגשית הוא פשוט לא מסוגל. ואני, החיים שלי מלאים בחורים בהם לדעתי היה צריך לתפקד ולא תיפקד, כמו למשל בארוע שסביבו נסוב הדף הזה, כמו בלידות שילדתי והוא לא תיפקד (בדיעבד כי נפגע ממשהו שאמרתי בלידה הראשונה, לא יודעת ממה, ולכן הרגיש מאויים גם באלו שבאו אחריה ומראש התנתק), וכמו בעוד אין ספור מצבים, באמת. ואני מרגישה שאני פשוט חייבת לדבר על זה, חייבת לשפיות שלי, הנה אני מצליחה לדייק עכשיו, חייבת לשפיות שלי שהוא יסכים אתי שהוא טעה,. וכל המקומות הארורים האלו שאני "חייבת", כמו סרטן בגוף שלי ה"חייבת" הזה, והם תמיד גוררים אותו למקומות העוד יותר גרועים האלו, ואז במקום שהוא יעזור לי לצאת משהם הוא תוקע אותי עוד יותר עמוק, ואני כבר משוכנעת בכל הגוף שלי ובכל הישות שלי שאחד מאיתנו משוגע, ולא יודעת מי. והוא קורא לי אובססיבית, ואני יודעת שהוא צודק. אני אובססיבית ממש ברצון שלי להוכיח שהצדק אתי, שההתנהגות שלו לא נורמטיבית, שזה לא יכול להיות, ואני לא יודעת מה לעשות ולא יודעת מה אני כותבת אז שולחת בינתיים ככה.

מה שתיארת למעלה כ"הלם", בכלל לא נשמע דומה להגדרה שלי להלם,
אולי אני טועה באופן קיצוני....
הלם, זה מצב שבו אדם נאלם דום מרב זעזוע, או משהו כזה.

מה שאת מתארת יותר מזכיר לי התקף זעם קיצוני (אלא אם כן אצלכם לקלל זה נורמה מקובלת,
את יודעת, יש גם נורמות כאלה).
ייתכן בהחלט שאת לוחצת לו על נקודות רגישות ויש לך עבודה לעשות עם זה,
אבל זה בכלל בכלל לא מצדיק התנהגות קיצונית כמו שאת מתארת שהוא מרשה לעצמו,
לפי איך שהבנתי אותך רק מולך.
יש מגוון ענק של התנהגויות ליגיטימיות (בעיניי, כמובן, זו רק דעתי) כשאדם נפגע: הוא יכול להסתגר,
להגיד שהוא פגוע, לבכות, להראות לא מרוצה, להגיד שהוא לא מרוצה, להתרחק וכו' מה בשבילי זה קו אדום:
אלימות פיזית או מילולית. אז נכון שבכולנו יש תוקפנות מסוימת. אבל קללות או מכות, למשל, אצלי לגמרי מחוץ לתחום,
אפילו אם הייתי ממש ממש ביקורתית ומעצבנת.
את הרי בעצמך אומרת שהוא יכול להיות עצבני "נורמלי" מול אנשים אחרים, מה שמוכיח שהוא בהחלט שולט בזה
ובוחר די במודע להתפרץ עליך בצורה שאת מגדירה אותה כלא נורמלית.
את יכולה לשאול את עצמך בהכירך אותו: האם הוא היה בוחר להתנהג אליך באותה הדרך אם מישהו זר היה נכנס באמצע
הריב לבית שלכם? האם היה מגיב כך גם לביקורת שבאה ממישהו אחר? כך הוא פשוט מגיב לביקורת?
אני באמת לא יודעת מה באמת קורה ביניכם, מה שאני כותבת אלה ספקולציות.
נראה לי שאת לוקחת על עצמך יותר מדי אחריות. זה נכון שכל אחד צריך להיות אחראי למעשיו, אבל ממש לא מומלץ לקחת
אחריות על מעשי הזולת. סתם עומס מיותר ולא מועיל לאף אחד.

נכון, את יכולה לעבוד על העברת הביקורת, שבדרך כלל קשה לעיכול ולא מקדמת כלום, אולי זה ישפר את המצב.
השאלה היא אם לא תהיי במיטבך ויצא לך משהו ביקורתי, האם את מוכנה לחיות בפחד מהתגובות הקיצוניות שלו?
כי מה שתיארת, מהצד שלי נשמע כמו משהו שקשה לסבול אפילו פעם ב...

עכשיו חשבתי, למה בעצם להעביר ביקורת יותר נורמלי מאשר להתפרץ ולקלל?
התשובה שעלתה לי ספונטאנית, שרובנו המוחלט (אני מתייחסת לאנשים שאין להם אישיות פטולוגית במיוחד), גם הפחות ביקורתיים
שבינינו, מעבירים מדי פעם ביקורת, לרובנו המוחלט לא נעים לשמוע אותה, ובכל זאת מיעוט יחסי מגיב דווקא בקללות או התפרצויות קיצוניות
בכל פעם ששומע ביקורת.

אז אני לא אומרת שאין לך אחריות או שאת לא יכולה לשנות, פשוט לא נראה לי שאת לבדך לגמרי יכולה לפתור את העניין,
כי יש עוד צד בסיפור.

אז הסיפור שכתבת בתחילת הדף היה נראה די "תמים", כי שיתוק זה תגובה מאד נפוצה במצבי סכנה ואפילו הכעס שבא אחרי,
שהוא יותר קשה, לדעתי, היה עדיין בגדר נורמלי: אני מכירה כמה נשים שאחרי שבן זוגן נחלץ מסכנה התפרצו עליו "שלא תעז לעשות לי דבר כזה! וכו/"
דווקא כי היה להן קשה לחשוב על אפשרות נוראה שיאבדו את בן זוגן. אבל כל בני הזוג לא חוו את זה בצורה טראומטית כמוך, אלא לגמרי הבינו את הכוונה
של בנות הזוג והרגישו שיש להם בת זוג אוהבת שממש לא רוצה לאבד אותם. מן הסתם ההבדל היה נעוץ במנגינה, בה נאמרו הדברים.

מה שתיארת אח"כ :שיש לכם טבואים שאסור לדבר עליהם לעולם, שיש התפרצויות, קללות, כבר נשמע יותר קשה.
מסכימה שיהיה לך טוב להתבונן בעצמך בדברים שהעלית, לחשוב מה מתאים לך, מה לא, מה עושה לך טוב, איזה יחס את רוצה לתת ולקבל.

_לזה בדיוק התכוונתי. אותו אדם ממש יכול להיות גם זה וגם זה. ורק את מחליטה מה הוא... לא הוא.

בבקשה, תוכל לעזור לי להקשיב כאן?_
בהחלט.
שהכל בעיני המתבונן.
איני יכול לשכנע אותך לראות בי משהו אחר ממה ש את רואה.
אבל את יכולה להחליט להתבונן על אדם באופן חדש.
כזה שאיננו נגדך - אלא בעדו.
כזה שאינו יכול להיות לפי מה שאת רוצה אבל בהחלט הוא אדם. אהוב עלייך.
למרות וחרף כי האהבה היא למרות וחרף - לא בזכות. בזכות זה רק נדמה. זה שטויות.

מבחן האהבה אם יש כזה - הוא להכיר באהבתך אותו - למרות שהוא (גם) בלתי: נסבל/יציב/ חכם/ישר, וכן הלאה... מידות טובות.

תודות.

אני אוהבת אותו למרות שהוא גם בלתי כל מיני דברים.

אני אוהבת אותו למרות שהוא גם בלתי כל מיני דברים.
והוא גם האדם הזה שלפעמים מתנהג ככה.
ראי אותו בעדו. לא נגדך - כזה הוא.
החליטי בעדו, לא נגדך.

תודות

תודות, אני מנסה. ואני חושבת שאני מצליחה לא רע, הרבה פעמים.

אבל לפעמים ה"כזה הוא" קשה לי כל כך, כי העומס התפקודי עלי הוא גדול מאד. בכל מקום שבו ניכר החסר מצדו, זו אני שצריכה לקום ולמלא. למשל, בכל ההתמודדויות של הילדים בחיים, ובעיקר אלו החורגות מהיומיום ודורשות עצירה ובחינה של המציאות. בכל האינטראקציות שיש לנו עם אנשי מקצוע או שירות, מקומות שנדרשים בהם כישורי משא ומתן או בכלל, כישורים מול האחר. בכל המקומות בהם הילדים מתנהגים בצורה שראוי לתקן אותה, למשל לבקש שיורידו רגליים מהספה או שיאכלו בפה סגור. ובעיקר במקומות בהם מתרחשת סכנה על ראשינו, לא סכנה גדולה ומוחלטת (איש עם רובה מול הפרצוף) אלא משהו מינורי יותר, או מינורי עוד יותר, או סתם לא במקום. פעמים רבות התחושה היא שלמרות שבעלי נוכח, הוא כלל איננו שם.

ולמרות כל זאת, ולמרות עוד הרבה דברים שאני לא כותבת כאן, אני אוהבת אותו. כמעט כל הזמן. חוץ ממתי שהוא מוציא את הקוצים שלו. כי כשהוא מוציא את הקוצים שלו נגדי הם פוגעים לי ישר בנשמה, ואני דקורה ומדממת וזועקת, המילים הרעות שלו הן חצי רעל בתוך הלב שלי, הן חורכות כל רגש וכל תקוה, הן ממיתות אותי. וכל כך בקלות הן יוצאות, וכל ההסברים הפסיכולוגים והנפשיים והפסיכיאטרים והרוחניים לא יכולים להשקיט אותי, כשהאיש האוהב שלי מתבונן בי במבט מבועת של חיה בצייד שלה, ומאחל לי גהינום עלי אדמות, אז זה מה שמגיע אלי. ומתי זה קורה, בזמנים שאני הכי זקוקה לו. כשאני נופלת, או יולדת, או עוברת הפלה, למשל. לא משנה מה מביא אותו לזה, במקומות הכי רגישים שלי הוא אומר לי דברים איומים, ובדיעבד מסביר לי שהם נאמרו באשמתי, ואני לא מצליחה להחליט בעדו שם, כי זה נגדי.

מה שתיארת אח"כ :שיש לכם טבואים שאסור לדבר עליהם לעולם, שיש התפרצויות, קללות, כבר נשמע יותר קשה.

בהחלט.

ומאחל לי גהינום עלי אדמות

??

באמת? זה מה שהוא צועק עלייך? נשמע לי מאוד חמור, וזה שכתבת שאולי הוא רצה במותך נשמע לי כבר פחות מוזר, לא יודע. יכול להיות
שזה 'רק' מעצבים, אבל כך או כך, רק המשפט הזה מעיד בעיני על משהו מאוד בעייתי, בעייתי בצורה עמוקה. דורש עזרה וטיפול מעמיקים. זו דעתי.

האמת היא שכבר שקראתי לפני כמה זמן את המשפט שלך:
אז ככה זה עומד נכון ממש לעכשיו. ואם אני לא אבקר אותו מעתה ועד עולם, איזה יופי יהיה לשנינו. גבר החלומות שלי בשיא התגלמותו, כפי שבחרתי בנעורי, כפי שרציתי כל חיי. אבל אם אבוא בביקורת - יקום מולי אדם פוחד ומפחיד, ויפגע בי, ויגיד מילים איומות, ויחשוב שאני מפלצת וגם אם תיפול באותו הרגע פצצה על הראש שלי ואני אמות ואתפגר הוא לא יראה את זה.

אני לא יודע אם הוא נכנס להלם, אבל זה נשמע כאילו אולי את בהלם, באלם, וגם באלימות. נשמע שאת ממש מפחדת ממנו. המחשבה שאת צריכה לשתוק (אני בכוונה כותב ככה, כי להעביר ביקורת ולדבר על חוסר מרוצות ממשהו זה עניין יומיומי, לא משהו שאפילו אפשר לשקול ברצינות להעלים או לשתוק אותו) היא מטרידה.

לפי מה שאת מתארת ההתנהגות שלו לא נורמטיבית (לפחות לפי סטנדרט הנורמטיביות שאני מכיר ורוצה להכיר

. את לא צריכה להשתגע בגלל השאלה הזאת כי התשובה נראית לי די ברורה לגביו. מה שכן, יכול להיות שגם ההתמודדות שלך עם המצב אינה 'נורמטיבית'. את בעצמך כותבת כמה פעמים שאת קרובה ל'להשתגע'.
את העיסוק ב'מי צודק' הייתי מנסה להזיז הצידה. הוא בעיני מפיל אותך לבור של או יחסי כוחות מיותרים, או מן שיגעון עצמי. אין כאן שום עניין של צודק או לא. המצב נשמע די חמור ממה שאת מתארת, וזה כשלעצמו 'צודק'.

נשמע לי ממה שאת מתארת שהוא אדם שקשה לו מאוד להכיל רגשות שליליים, והוא מתעל אותם לכעס. העניין הוא שזה נשמע יותר מכעס. זעם, או שנאה אפילו. וחוסר שליטה בתוך העניין הזה.

יש לי עצה מועילה גם? לא יודע. כותב לך מהצד של גבר שמסתכל, קורא, מרגיש עצב על כך שאני בכלל מרגיש היכרות והזדהות עם התחושות האלה של בעלך. ושמח על כך שבבגרותי ידעתי להשתנות ולאפשר לי חיים וזוגיות טובים.

מאחל לך טוב,

ראי אותו בעדו. לא נגדך - כזה הוא.

הוא בעצמו לא נשמע לי בעדו.

כזה הוא

וזה נשמע בעייתי ולא דבר שיש להשלים איתו.

גם אם את יכולה לנסות לעזור לו ולעצמך להיות בעדו. אבל תהיי קודם כל נאמנה לעצמך ובעדך.

ואם כתבתי דברים לא נעימים או לא מועילים או פוגעים אז סליחה ותמחקי ותתעלמי.

במקומות הכי רגישים שלי הוא אומר לי דברים איומים, ובדיעבד מסביר לי שהם נאמרו באשמתי,
סליחה על הבוטות אבל כל דיבורי ה"להפנות את הדיאלוג פנימה", במקום הזה מקוממים אותי במיוחד.
בלי שום קשר לדיאלוג שלך עם עצמך ולעבודה שאת יכולה לעשות, יש פה גבול ברור שהוא חוצה.
אם הוא לא מסוגל לשלוט בהטחת הדברים הקשים הללו דווקא במקומות הרגישים והקשים (לידה, הפלה, סכנת חיים, למען השם!!),
המעט שיוכל לעשות הוא להתכבד וללמוד איך לא להאשים אותך. יש גבול.
סליחה אם פגעתי, אני מרגישה שהדבר הזה חייב להיאמר לך בבירור

_סליחה על הבוטות אבל כל דיבורי ה"להפנות את הדיאלוג פנימה", במקום הזה מקוממים אותי במיוחד.
בלי שום קשר לדיאלוג שלך עם עצמך ולעבודה שאת יכולה לעשות, יש פה גבול ברור שהוא חוצה.
אם הוא לא מסוגל לשלוט בהטחת הדברים הקשים הללו דווקא במקומות הרגישים והקשים (לידה, הפלה, סכנת חיים, למען השם!!),
המעט שיוכל לעשות הוא להתכבד וללמוד איך לא להאשים אותך. יש גבול.
סליחה אם פגעתי, אני מרגישה שהדבר הזה חייב להיאמר לך בבירור_

אני קצת חוששת לכתוב לך, אבל בכל זאת...

כמו בלידות שילדתי והוא לא תיפקד (בדיעבד כי נפגע ממשהו שאמרתי בלידה הראשונה, לא יודעת ממה, ולכן הרגיש מאויים גם באלו שבאו אחריה ומראש התנתק
בדיוק כמו כשהיית בסכנת חיים:
הוא מתנהג בצורה שלא מקובלת בשום צורה (זה הניסוח הכי עדין שהצלחתי לגייס) - ומאשים אותך שזה מפני ש את פגעת בו מתישהו באיזה רגע בעבר?!
האם את מסוגלת לתפוס שגם ההתנהגות וגם התירוץ להתנהגות, שתיהן הזויות ובלתי-קבילות-בעליל?

בתור "עד", תרשי לי לשתף אותך בזה, שהמשפט שציטטתי לעיל ממך, גרם לי לזעזוע עמוק.

נניח ואלך לפסיכיאטר, נניח ויסכים לדבר אתי מאחורי הגב
שימי לב שאת מעלה פה המון התנגדויות. מציעה לך פשוט לשים לב להתנגדויות שלך. להרגיש אותן. לדבר איתן. את נוגעת פה בפחד "לדעת את האמת". את רוצה לדעת את האמת כל החיים, אבל זה הדבר שהכי מפחיד אותך. אז תמשיכי להיות עדינה עם עצמך. בהתנגדויות לא כדאי להלחם, כדאי להקשיב להן ולדבר איתן. מכירה את הדף ביד רכה?

אבל לפעמים ה"כזה הוא" קשה לי כל כך, כי העומס התפקודי עלי הוא גדול מאד. בכל מקום שבו ניכר החסר מצדו, זו אני שצריכה לקום ולמלא.
לא בהכרח.

למשל, בכל ההתמודדויות של הילדים בחיים, ובעיקר אלו החורגות מהיומיום ודורשות עצירה ובחינה של המציאות.

אינך יכולה או צריכה למלא חוסר בכל ההתמודדויות של הילדים בחיים.
אינך היחידה למלא עניין זה, יש גם מבוגרים נוספים שלוקחים חלק בעולמם של הילדים וברצותך או שלא ברצותך גם הם לוקחים חלק בגידול הילדים, כנציגי הבריאה ניתן לומר. כלומר, אפשר במילים אחרות – להשאיר גם משהו לאלוהים.

בכל האינטראקציות שיש לנו עם אנשי מקצוע או שירות, מקומות שנדרשים בהם כישורי משא ומתן או בכלל, כישורים מול האחר.

אז את שר החוץ. אינך היחידה. זה תפקידך וטוב פשוט לדעת את זה.
בכל המקומות בהם הילדים מתנהגים בצורה שראוי לתקן אותה, למשל לבקש שיורידו רגליים מהספה או שיאכלו בפה סגור.

זה – כולו שלך.
הוא פשוט לא חושב כמוך.
ולא, אינך צודקת בעניין הזה יותר ממנו.

ובעיקר במקומות בהם מתרחשת סכנה על ראשינו, לא סכנה גדולה ומוחלטת (איש עם רובה מול הפרצוף) אלא משהו מינורי יותר, או מינורי עוד יותר, או סתם לא במקום. פעמים רבות התחושה היא שלמרות שבעלי נוכח, הוא כלל איננו שם.
אכן כך, כך נראה.
עם זאת, נוכח שם ושומע ורואה, ופשוט לא מוצא את העוז לחשוב שיש לו מלה ששווה משהו בנושא, ומעדיף לא להתערבב רגשית עם כל הסיטואציה – שמראש מלחיצה אותו.

ולמרות כל זאת, ולמרות עוד הרבה דברים שאני לא כותבת כאן, אני אוהבת אותו. כמעט כל הזמן. חוץ ממתי שהוא מוציא את הקוצים שלו. כי כשהוא מוציא את הקוצים שלו נגדי הם פוגעים לי ישר בנשמה, ואני דקורה ומדממת וזועקת, המילים הרעות שלו הן חצי רעל בתוך הלב שלי, הן חורכות כל רגש וכל תקוה, הן ממיתות אותי. וכל כך בקלות הן יוצאות, וכל ההסברים הפסיכולוגים והנפשיים והפסיכיאטרים והרוחניים לא יכולים להשקיט אותי, כשהאיש האוהב שלי מתבונן בי במבט מבועת של חיה בצייד שלה, ומאחל לי גהינום עלי אדמות, אז זה מה שמגיע אלי.

ברשותך, זה מאוד עדין -

האיש שלך אומר לך – אני חי בגיהנום.
חיי גיהנום.

איחוליו לחיי גיהנום בעבורך אינם אמת.
ואת יודעת את זה.
אבל כפי רבים – את לוקחת על עצמך אחריות שאינה שלך לא יכולה להיות שלך – אחריות עליו, על חייו, על הגיהנום.
כשאת לוקחת את האחריות הזו, אל מול מצוקתו האמתית – שמבטו מבועת – אבל רק את מדממה שהוא החיה המביטה בצייד שלה, הוא מתבונן וברוב תסכולו אומר לך – תצילי אותי – אני חי בגיהנום.
זורק עלייך את האחריות מתוך מצוקה ולא מתוך רשעות, מתוך בעדו ולא מתוך נגדך.
ואת ממהרת לקחת את האחריות אל מחוזות האשמה.

והאשמה, שהיא קשה מנשוא בעבורך במובן של ייאש עמוק, היא גם עוגן איתן לתחושת קיומך.

וזה,
הרווח שלך מכל הספור הזה, בו שתי נפשות פצועות תומכות אחת בשניה במובן הזה של אימלול הדדי – לשם תחושת הסבל האישית, לשם הסרת האחריות (בעיקר מבחינתו) לשם לקיחת האשמה (בעיקר על ידך).

ומתי זה קורה, בזמנים שאני הכי זקוקה לו. כשאני נופלת, או יולדת, או עוברת הפלה, למשל. לא משנה מה מביא אותו לזה, במקומות הכי רגישים שלי הוא אומר לי דברים איומים, ובדיעבד מסביר לי שהם נאמרו באשמתי, ואני לא מצליחה להחליט בעדו שם, כי זה נגדי.

כי אז את לוקחת אחריות שאינה שלך – אשמה בפועל – בקלות יתירה.

זה לא נגדך. זה תחושה שזה נגדך.
הוא אינו נגדך.

הוא אישך.

כאן, האהבה אינה נעלמת כאשר הנך כועסת או פגועה מאהובך.
אלא, עולה אשמה ועולה פחד ועולה אימה ומכסות את שמי האהבה.

וטוב לזכור שאת אהובה. מאוד.
שכן, מעבר לכל ההצמתות האלה, ההדדיות, והדברים הרבה יותר מורכבים הרי ממה שנראה מהאפיזודה הזו – אהבתכם כבירה.
אהבתך כבירה.
וגם אהבתו..

האם זה מוסכם?

תודות

קשה לי לקרוא את הערבוב והבחישה שנעשים כאן של הכל והדבקת פרשנות אחרת לדברים. כביכול פתיחה של עוד אפשרויות, למעשה - או ככה לפחות זה נקרא לי - התעלמות מוחלטת וקצת יהירה ממה שעדינה מספרת. ונשמע שהיא מאוד מאוד הולכת לקראת האיש שלה כבר גם ככה. כמה בן אדם אחד יכול לשאת בעול בשביל כולם?