לידת בית יפנית

[אנונימי]

^דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה במים^

[יפנית*]

לידה יפנית:
היום 31.12.08, במלאת שנה ללידה הקסומה שלנו החלטתי לפרסם אותה. כתבתי אותה בשבוע לאחר הלידה.

ההריון:
את תהליך הלידה התחלתי קצת לפני ההריון כשההריון היה בתכנון. אני פחדתי מאד מכל הנושא הזה של לידה. פחד שנבע בעיקר ממראות בסרטים. לא יכולה לדמין את עצמי פשוקת רגליים כואבת עם אנשים זרים בחדר שאומרים לי ללחוץ. פחדתי מהחתכים, פחדתי שיקח לי זמן ויהיה לחץ שלא יאפשר לי להתרכז (מהכרות עם גופי), חברות שלי ספרו לי על עוצמת הכאב בצירים, על קלסטרופוביה בשהות ממושכת המיטה, על אפידורל שלא עבד, על חתכים שמשתקים אחרי הלידה, על ואקום, על קיסרי ולא רציתי ללדת. חברה אחת חוותה לידה טובה בצימר של אילנה שמש אבל היה נראה לנו חוסר אחריות ללדת מחוץ לכתלי בית חולים. קראתי את "לידה פעילה" , ספר שמצאתי במקרה בסטימצקי במהלך ביקור בארץ. בטיסה חזרה ליפן סיימתי לקרוא אותו והייתי חדורת התלהבות שיש דרך דרך אחרת ללדת! עם זאת, לא חשבתי על לידת בית והתמקדתי בקריאה בלידת בית חולים. מצאתי את הפורום "לידה פעילה וביתית" והתמכרתי. קראתי בשקיקה ובהתרגשות את כל ספורי הלידה, מאמרים וכל פיסת מידע. ע' היה בארץ וכשחזר התחלתי לטפטף לו פיסות מידע ותחושות שלי בעניין. נכנסתי להריון והצטרפתי באופן רשמי לפורום. בפורם נחשפתי להמון מידע ותובנות מנשות הפורום, הכרתי (טלפונית) את מנטי שמאד תמכה לאורך כל ההריון ופתחה בפני צורת חשיבה וגישה חדשה.
נכנסתי להריון בכושר פיזי מעולה, כל יום אופניים לעבודה וחזרה ולכל מקום, חדר כושר, יוגה, ארובי, תזונה טובה. בשבוע 6 היה דמום אז נסעתי למרפאת נשים להבדק. עשו לי אולטראסאונד וראיתי לראשונה את סומסומית שהיתה בגודל של שומשום. רכבתי הביתה בגשם, מאושרת עד הגג. היו דאגות שמא משהו השתבש ואיך אני אדע שהכל תקין עם העובר. כעבור שבועיים נקבעה בדיקת מעקב הריון אבל החלטנו לא לעשות אולטראסאונד (כמקובל ביפן). פה התחלתי להתחבר לגוף שלי. הסתכלתי על עצמי וראיתי חזה כואב וגדול, הרגשתי בחילה וידעתי שהכל תקין אז ויתרתי על הבדיקה. עברנו לבי"ח קרוב יותר לביתנו "קיוטו ביואין". הרופא שם היה מדהים, חיובי ונתן לי את כל הזמן בעולם לשאול שאלות. התברר שביפן אין את כל הבדיקות כמו בארץ ועושים אולטראסאונד אצל רופא הנשים בכל בדיקה במהלך מעקב הריון. עשינו שקיפות בארץ אבל מעבר לזה לא עשינו בדיקות כך שלא היינו לחוצים במהלך ההריון ולמדנו להאמין בגוף שלי ובסומסומית.
במהלך ההריון היה: התקף אסטמה אחרי 15 שנה שלא סבלתי מאסטמה, בריחת שתן שנחשדה כמי שפיר בחודש שביעי, מצג עכוז בשבוע 31 שבו האמנו בה והיא התהפכה חזרה, מחודש 5 כאב עצבי חזק בגב ימין למעלה ומידי פעם בסרעפת ימין. בכל ה"ארועים" למדתי להאמין בגוף שלי ובעוברית שלי דבר ששימש הכנה טובה ללידה.
חודש תשיעי
אפשר לומר שפה התחילה הלידה. שבוע 36 כמו שעון, אני מתחילה להרגיש כאבי מחזור תמידיים ומידי פעם התכווצויות והתקשויות של הבטן. לא משהו רציני שמצריך נשימות ולא דומה לדבר האמיתי בכלל.ע' נוסע בשבוע 36 לחמישה ימים לאי אחר במרחק כ1000ק"מ ואני מתבקשת לא ללדת. התחלתי להכין את הבית לקראת הלידה אבל נזהרת לא להתאמץ יותר מידי. עדיין מתקשה להאמין שאני עומדת ללדת ולפגוש את העוברית שלי, לא מצליחה לדמיין שגופי יולד. אני נתקפת פחד מהלידה וכותבת לעוברית שלי:
"sumsumi- chan
הפעם הראשונה שגיליתי על קיומך היתה בשרותים של ה"מוס בורגר". מיד התקשרתי לאבא להודיע לו.
לאחר שבוע נפגשנו לראשונה וראיתי אותך במוניטור, היית קטנה כמו שומשום ולא ידעתי שאת נקבה אז קראתי לך סומסום.
הבטחתי לך לשמור עליך טוב טוב ולא להשתולל יותר מידי כמו שעשיתי לפני שידעתי שיש לי אוצר בבטן. לקח לי זמן להבין שאני כבר לא יכולה לעשות מה שבא ואני צריכה להתחשב בך.
גרמת לי לאושר עצום כי כל כך רציתי אותך כל השנים כך שבאמת שמרתי עליך והגנתי עליך בשמחה ובאהבה. הקפדתי על תזונה טובה, כושר, התרחקתי ממקומות מעושנים. למרות הבחילות, ההשמנה והחצ'קונים שמחתי מאד שאת גדלה בתוכי. כל הזמן רציתי שתגדלי ואני אוכל להרגיש אותך ולראות אותך. כשהיינו בארץ ראינו אותך בבדיקה והז היה די מבהיל כי הצורה של הגולגולת שלך עדין לא התפתחה והיית דומה לעב"ם. אבל כבר בבדיקה הבאה ראינו איך צורת הפנים שך השתנתה והעניים התקרבו והרופא סיפר לנו שיש 90 אחוזים לכך שאת נקבה ואז השם שלך השתנה מסומסום לסומסומית. עם הזמן התחלת לזוז ולהראות סימני חיים והיה לי יותר קל לדבר איתך ולהרגיש אותך. את מאד פעילה שם בפנים ואני מרגישה אותך רוב שעות היום וגם כשאני לא מרגישה אותך זזה אני כל הזמן חושבת עליך.את מגיבה למה שאני אוכלת, לתנוחות שלי בלילה, לצלילים ולקול של אבא כמובן.
לפני כמה שבועות היית כל כך פעילה שעשית סלטה ונשארת עם הראש למעלה. זה קצת הבהיל אותי וניסיתי להפוך אותך בכל מיני טכניקות של תנועה, השמעת קולות, הארה בפנס, שרתי לך וביקשתי ממך הרבה לזוז עם הראש למטה..
שרתי לך:
"מי אוהב אותך יותר ממני, מי מחזיר אותך כשאת הפוכה עד מתי תהיי בפנים ולמה את מתהפכת?"
התקשורת בננו פרחה ואת התפהפכת מספר פעמים ובסוף החזרת את הראש למטה.
עכשיו את עם הראש כלפי מטה ואין לך הרבה מקום אבל את זזה הרבה. רב הזמן את עם הרגליים בצלע הימנית שלי וזה כואב אבל אני מנסה לקבל באהבה ולהבין שאין לך מקום וככה נוח לך.
לאחרונה יש התכוצויות ברחם מידי פעם ואני מקווה שזה לא מוציא אותך משלוותך. אותי זה לפעמים קצת מבהיל ואני מקווה שלך זה לא כואב או גורם לחוסר נוחות. אני משתדלת לנשום עמוק כדי להעביר לך הרבה חמצן.
עוד מעט תצאי לעולם ואני מחכה לראות אותך ולחבק אותך אבל אני גם אתגעגע לתקופה הזו שאת בבטן שלי קרובה אלי וצמודה אליי תמיד!
נקשרתי אליך סומסומית ועוד מעט כבר לא תהיי סומסומית ונבחר לך שם, תראי עולם, תנשמי אויר, תינקי , תבכי והדברים יהיו קצת שונים עבורינו.
זה קצת מפחיד השנוי הזה ואני מקווה שאני אצליח לטפל בך ולהעניק לך את כל מה שאת צריכה.
אני גם מפחדת מעצם היציאה שלך לעולם, זה עלול לכאוב לנו ואני מאד מקווה שנעשה עבודה משותפת טובה ונעזור זו לזו להתמודד.
כדי שיהיה לך יותר קל החלטנו שתבואי לעולם בבית שלך, אולי במים, בסביבה אוהבת ורגועה.
אני מקווה שנצליח לעשות זאת יחד ונתגבר על כל המכשולים, אם יהיו.
זהו, לא נשאר לך עוד הרבה זמן להיות בתוכי וזה קצת עצוב אבל גם משמח ומרגש כי החיים שלך בעולם הזה תכף מתחילים.
עוד מעט תוולדי."

בשבוע 37 ע' נוסע שוב ליומיים וכשהוא חוזר אני מקבלת אישור ללדת ואני מתכוננת נפשית, צוברת בטחון ובהמלצת המילדת מדמינת (בקושי רב) את סומסומית יורדת וקוראת לה לרדת. אני לא ממש רוצה ללדת עדיין. הבטן לא יורדת ואני מתכוננת ללדת בשבוע 42 ומנסה להמשיך עם החיים ולהיות עסוקה. הצלחתי לארגן תוכניות עד ה-26 לדצמבר.
השלב הלטנטי הארוך....
27/12/07 יום חמישי
ביום חמישי הרגשתי רטיבות לא ברורה באזור הנרתיק וחששתי שיש דליפה של מי שפיר. לא היה לי ברור מאיפה זה יוצא ואם זה סתם הפרשות או אולי שתן. כשהמילדת שמעה היא המליצה בדיקה בבית חולים. מיד אמרתי לה שאני לא רוצה אז קבענו שאני לא אכנס לאמבטיה והיא תבוא למחרת לבדוק אותי. באותו הלילה התחילו צרים שהפריעו לישון, נמשכו עד הבוקר.
28/12/07 יום שישי
בבוקר שישי בבוקר ע' ניפח את הבריכה הוא רצה גם להכניס מים וזה מאד הצחיק אותי כי היה לי ברור שיש עוד זמן עד הלידה עצמה והמים בטח יתקררו עד אז.... ב-11 המילדת הגיעה לבדוק את החשד למי שפיר. היא בדקה רמת חומציות בתחבושת שהיתה עלי במשך שעתיים . התחבושת לא היתה רטובה כפי שהיא ציפתה והיא לא יכלה לקבוע בודאות במה מדובר כיוון שהיה גם שתן ולא היה ברור מה יצא מאיפה. כשהיא הגיעה הצירים נחלשו מאד. היו שני צרים שהעברתי איתה, אני נענעתי את האגן לצדדים, הרגשתי שזה עוזר לי "לנער" את הכאב החוצה לצדדים והיא אמרה לי "לאט, לאט" ונשמה נשימות " פווו". לא הרגשתי שאני רוצה שהיא תהיה איתי בצירים הבאים ותכננתי להעיר לה בפעם הבאה שזה קורה כי התכנית שלי היתה להקשיב לגוף ולא לקבל הנחיות להקלה על צירים (אלא אם אני מבקשת או יש צורך). אמרתי למילדת (לאחר התיעצות בפורום ובדיקה באינטרנט) שגם אם יש ירידת מים אני ארצה ללדת בבריכה, היא הביעה הסוס והתנגדות קלה. הסברתי לה שכיום מחקרים במערב מראים שאין עם זה בעיה ובאנגליה במרכזי הלידה יולדים גם אחרי ירידת מי שפיר, הראתי לה כמה מחקרים באינטרנט וע' עזר לי ואמר "זה בסדר, אין בעיה עם לידת מים, בדקנו" וכך נסגר העניין. המילדת הלכה להסתובב בעיר, נתנו לה מפתח לבית (כי היא גרה במרחק שעתיים נסיעה ברכבת והיא לא רצתה לחזור הביתה למקרה שמשהו יתחיל). המילדת אמרה שיש לצירים נטיה להחלש במהלך היום ואני אמרתי לה שאולי הם נחלשו כי קראתי לה, אולי פחד שלי מהלידה שהפסיק את הצירים ברגע שהיא הגיעה. היא אמרה שיש נשים שנחלשים להן צירים כשהיא מגיעה ויש כאלו שלהיפך. היה יום גשום וסגרירי, הלכנו ל"קיוטו סטיישן" לסדורים, לקניות ואכלנו ארוחת צהריים במסעדת בופה שאני מאד אוהבת. היו לי כ-6 צירים במהלך 3 השעות שהיינו בחוץ, ברכבת, תוך כדי הליכה ואחד מהם בישיבה במסעדה שהיה קשה לי להעביר אותו הזעתי והרגשתי שאני מוכרחה להסתיר אותו משום מה. את הציר הבא במסעדה העברתי בהליכה לשרותים וראיתי שזה מאד עוזר לי. במונית חזרה היו עוד שני צירים. ואיך שהגענו לכניסה לבנין היה ציר חזק. בבית רוקנתי את מעיי (באופן טבעי) ושחררתי את המילדת שתחזור לביתה שבנארה. קראתי קצת בספרה של אילנה שמש על השלב הראשון של הלידה. היה רשום שהשלב הלטנטי הוא עד פתיחה של 3ס"מ ותכיפות הצירים היא בדרך כלל כל 3 דקות (מידע שיסתבר מאוחר יותר שחבל שקראתי). בהמלצת המילדת הלכנו לישון כדי לצבור כוחות לדבר האמיתי. בשינה הצירים נחלשו מאד , אבל כשהגיעו היה לי מאד קשה להעביר את הצירים בשכיבה על הצד והזזתי את האגן קדימה אחורה כדי להקל על הכאב. כעבור 4 שעות קמתי מהשינה בערב, הצירים חזרו וגיליתי שתליה על המדף העליון של ארון הקיר (בהמלצת מנטי שיש לה אותו ארון קיר יפני) ותוך כדי סבובי אגן מאד עוזרים. באחת בלילה החלטנו לצאת לטייל לאורך הנהר, טיילנו והצירים לא היו צפופים או חזקים מידי, זרימת המים בנהר עשתה לי טוב וחשתי שאני כמו הנהר נמצאת בעיצומו של תהליך בטבע. קנינו בדרך גלידה והיה כיף במיוחד שמזג האויר היה חם יחסית לעונה (10 מעלות). לקראת סוף הטיול הבחנתי שלא כואב לי בגב העליון בכלל (כאב שסבלתי ממנו מחודש חמישי בערך וקשור לתנוחת העובר המקרינה על אזור הכבד) הרגשתי רטיבות בתחתונים, חשבתי שזה בריחת שתן או דליפת מי שפיר. כשהגענו הביתה ב-3 לפנות בוקר הבחנתי שיצא הפקק הרירי, הפרשה ורדרדה. המשכתי עד הבוקר עם צרים חזקים מאד (כל 7-6 דקות). היו צירים שהעברתי לבד והיו שהעברתי עם חיבוקים שמאד עזרו.עזר לי לומר לעצמי שאת הכאב אני חווה עבור ע' שיהפוך לאב מאושר כי אם זה היה בשבילי הייתי מסכימה לותר על כל הסיפור. העברנו את רוב הצירים בסלון לאור נרות, לפעמים מחובקים ולפעמים לבד כשאנחנו תופסים תנומה על פוטונים בין הצירים.
29/12/07 יום שבת
בשעה 8 בבוקר ע' פרש לישון (העדפתי שהוא ישן ויהיה לו כוח מאוחר יותר). רקדתי והלכתי בבית הרבה . התקשיתי לישון בין הצירים כי אם ציר התחיל כשאני בשכיבה לא הצלחתי לקום והכאב להעביר ציר בשכיבה על הצד היה בלתי נסבל. ישבתי על הכדור וישנתי על כרית המונחת על השולחן.היה לי יותר קל לקום מישיבה על הכדור אם החל ציר. בשלב מסויים ישבתי על הכדור והתפללתי בספר תפילה שאחותי שלחה לי. היה שם חלק שהיה מאד חזק עבורי: "רבונו של עולם, אני מאמינה באמונה שלמה שישועתי בידך היא ואין בידי רופא בשר ודם לרפא שום דבר". התפילה היתה מרגשת ובכיתי . בחלק מהצירים מצצתי אתרוגים (מעין ריבה עם חתיכות פרי גדולות) שאחי שלח לי וזה מאד עזר. ב-11 הצירים טיפה נחלשו ושוכנעתי על ידי ע' להכנס למיטה לשון קצת. ישנתי כמעט כל היום, עם הפוגות עד 8 בלילה. היה קטע שחלמתי שהציר הוא בעצם של מישהי אחרת ואני אומרת בחלום שהיא לא נורמאלית שהיא מעבירה ציר בשכיבה. כשהתעוררתי נוכחתי לדעת שאלו היו הצירים שלי ואני זו שלא נורמאלית. ע' דאג להכין אוכל ולהמשיך עם ההכנות לקראת הלידה. הודענו למשפחות על התחלת לידה. התקשרתי הביתה וספרתי לאמא שלי כדי שתתכונן לטיסה ליפן, היא שאלה אם כאב לי הגב ואמרתי ש"בטח" אז היא אמרה, אה אז זה באמת זה (לעעעעע). אמרתי לה שהכאב שם ולא משנה מה אני עושה והנשימות לא ממש עוזרות והיא אמרה לי שזה יעזור לי בהמשך וכדאי לי להמשיך לנשום מסודר כדי לתחום את הכאב, משפט שהדהד ועזר לי בהמשך. היו לי שיחות טלפון עם האחיות שלי כשבאמצע אני מפסיקה את השיחה לציר. היתה התרגשות קלה באויר שזה עוד מעט קורה. בערב נכנסתי להתקלח ושמחתי שסוף סוף מצאתי משהו שמקל משמעותית על הכאב. כתבתי בפורום שיש לי בעיה עם הטכניקות להקלה על כאב וקיבלתי הרבה המלצות לטכניקות שיכולות לעזור. ניסיתי הרבה מהן והטכניקה שתפסה היתה הטכניקה של עופריקה- קולות נמוכים, מעין המהום, העברת רטט לאזור האגן. אני "פיתחתי" את זה והשמעתי קול מאד עמוק (ומעצבן) בו אני מעבירה רטט שיורד מהגרון ויוצא מהנרתיק. הקול רוטט ומסתובב סביב "ציר" המגיע עד הנרתיק ויוצא החוצה. כשהציר מתגבר אני צריכה להתאמץ ולעשות קול יותר נמוך ול"קדוח" בחוזקה כלפי מטה. גם בקבוק חם על הגב עזר אבל אם הוא היה חם מידי או כבד מידי זה עיצבן והיה צריך למקם אותו במקום מסויים ומדויק אז לפעמים הוא סתם העיק. כשהייתי מוכנה לציר קראתי לע' ש"יעמיס" את הבקבוק החם וכך הוא ידע שמתחיל ציר. שמתי לב לכך שכשאני מתעצבנת, הכאב גובר והופך בלתי נסבל לעומת זאת, אם אני נינוחה לפני ציר ומתחילה לנוע לפני שהוא מתחיל ומוכנה לקבל אותו, הכאב נסבל יותר.הצירים גברו ונמשכו כל הלילה, נכנסנו לקטע מטורף של תזמונים (למרות שמלכתחילה תכננתי לא לתזמן בכלל). נכנסנו לזה בגלל שהצירים לא היו קבועים והבנו שצריך להיות זמנים מדויקים בין הצירים כד שיחשב תחילת לידה. אז למרות צפיפות ועוצמת הצירים עדיין כביכול לא הייתי ב"לידה", הייתי "בשלב הלטנטי של מחיקת צוואר הרחם". היו קטעים שאני מתחילה ציר וע' מסתכל על השעון. גם אם הוא היה מאחורי הרגשתי אם הוא לא איתי בציר וזה גרם לי לתחושה לא טובה, אצלי זה התרגם לעצבים, דבר שהגביר את הכאב. למזלי רוב הזמן הוא היה טוטאלי במהלך הצירים, נמנע מהלהרעיש, היה מוכן לכל בקשה. ביקשתי שיהיה איתי לגמרי אם הוא מעביר איתי ציר. מצד שני היו הרבה צירים שהעברתי לבד ולא יכולתי שיהיה איתי. בשבת בצהריים שוב נחלשו קצת ונחתי במשך כמה שעות.
30/12/07 יום ראשון (תל"מ)
מערב שבת עד יום ראשון בצהריים שוב צירים המגיעים לצפיפות של 5 וחצי דקות ואז רגיעה.ברגיעה הזו נכנסתי לאמבטיה לאור נרות, היתה הקלה אבל לא כפי שציפיתי. הייתי כבר עייפה ומותשת, נחתי קצת ואז החלטתי שאני חייבת ללדת הלילה כי אי אפשר להמשיך עם הצירים האלו עוד הרבה זמן והכוחות שלי החלו לאזול...עד אז הייתי מודעת כל הזמן לכך שאני מפחדת לתת לצירים להמשיך ושזה מעכב אותם כל פעם מחדש מלהמשיך לשלב הבא, מעבר ל- תדירות 5. הייתי עוברת בסלון ורואה את הבריכה ומצד אחד מתה להכנס למים כדי להקל על הכאב ומצד שני מפחדת מהתסריט הסופי של הלידה, הלחיצות, איבוד השליטה, "שלב המעבר" ומקרעים. ע' ירד לקניות, הוא הביא קרקרים,פירות, מיצים, מים ועוד הרבה דברים שאזלו. הוא הכין ארוחת צהריים- עוף ותפוחי אדמה. בשש בערב הצירים מתחילים מההתחלה, בהתחלה קלים כמו צירים שהכרתי כבר ולאט לאט התחזקו. ביקשתי מע' שלא יתזמן כי זה סתם ייאש אותי כל פעם. נמנמתי בין הצירים כשכל פעם אני שואלת כמה זמן יש לי. השינה היתה קצרה אך עמוקה. לא יאומן כמה אפשר לצבור כוח ב-6 דקות!
לאחר שע' הבחין שהצירים ממשיכים ומתגברים ויש הצטופפות מתמדת הוא ביקש ממני לקרוא למילדת, אמרתי לו שאין טעם והוא שכנע אותי לקרוא לה רק "לבדיקה". בהתחלה היססתי אבל כשהגעתי לצירים בצפיפות של 4 דקות הסכמתי. עדיין לא ממש האמנתי שזה זה ואפשר לומר שבשלב הזה לא ממש הבנתי מה קורה סביבי ואני לא זוכרת הרבה. הייתי בקטע שהמילדת רק באה לבדיקה כי ממש לא ראיתי את הסוף . סוג של הכחשה וקבעון בנסיון לחוות ולהיות בהווה ולא להיות לחוצה להגיע לסוף. המילדת הגיעה ושמרה על שקט שאיפשר לי להמשיך עם הקולות המוזרים הקול שהשמעתי כל כך עיצבן אותי כבר אבל כשניסיתי לחרוג ממנו ולגוון הטונים שלי עלו והטכניקה לא עבדה. השתמשתי בטכניקה כל הצירים. בכואבים יותר זה דרש יותר ריכוז וכשזה לא עבד הגעתי לקולות היסטרים יותר והכאב היה קשה יותר. אני מנסה להבין את הכאב של הציר ושמה לב שאתמול (יום אחרי הלידה) זכרתי יותר מהיום, ממש כאב שהולך להעלם ולהשכח בקרוב.
את השלב הזה שבו הצירים היו תכופים וחזקים אני לא ממש זוכרת. אני זוכרת שקראתי למילדת לחדר ושאלתי אותה אם נראה לה שאני יכולה להכנס לבריכה והיא שאלה אם אני רוצה לבדוק פתיחה, סרבתי כי תכננתי לא לבצע בדיקות ואגינליות כדי לא להתאכזב ולהתעסק במדידות מיותרות שממילא יכולות להשתנות במהירות. באותו שלב גם חשבתי שאני כנראה בפתיחה 3 (קראתי שבתדירות של כל 3-5 דקות הולכים לבית חולים או קוראים למילדת) ולא רציתי להתיאש סתם. נכנסתי לבריכה והצירים אותם צירים. המים הקלו אבל לא כמו שרציתי. כעבור ציר או שניים במים נרגעתי ובין הצירים יכולתי לנוח, להתנועע במים והרגשתי בטוחה יותר, הפחד מהלידה נעלם. הצירים החלו מתגברים בעוצמה מפחידה שלפעמים הטכניקה שליוותה אותי כל הזמן לא עבדה. אבל קולה של מנטי הדהד בראשי "הגוף חכם" "הגוף יודע ללדת" וזה עזר לי להתגבר. המילדת אמרה לע' שהמים מאד אפקטיביים והיא נראיתה מופתעת מהתאוצה של הלידה במים. הלידה התקדמה מהר מאד ואני שומעת ברקע את הסטופר של המילדת מטקטק בקצב מטורף ואני מבינה שמשהו קורה מהר אבל לא לגמרי מבינה שהסוף קרוב או מסרבת להאמין כדי לא להתאכזב.היה קטע שפחדתי אבל מיד חזרתי לקולות הנמוכים שלי. עשיתי לעצמי חור בראש (קדחתי בלי הפסקה) אבל זה עבד. כעבור שעה בערך הצירים הצטופפו ולא נתנו לי מנוחה, הייתי בטוחה שיש עוד הרבה זמן ונכנסתי לחרדה הסברתי לע' שאני בהיסטריה ואני לא יכולה לעשות את זה ואני לא יודעת מה לעשות. ע' נתן לי רסקיו והתחלתי להסביר למילדת שאני בפניקה ושתגיד משהו(כי היא שמרה מרחק ממני), הסתכלתי עליה וביקשתי שתפסיק להיות שקטה,שתגיד משהו, שאלתי אותה מה לעשות ושאני לא יכולה יותר.היא לא ענתה אלא רק התקרבה לשפת הבריכה ונשמה איתי בצירים. היא החזיקה לי את הידיים ואהבתי אותה כל כך- הסתכלתי לה בעניים וזה היה מספיק.נרגעתי. אני מניחה שזה היה שלב המעבר אבל מרוב שלא ציפיתי להתקדמות מהירה לא חשבתי על זה. ביקשתי מע' לפני הלידה שבשלב המעבר יגיד לי שזה זה אבל הוא לא אמר. למרות שהוא ידע ומסתבר שבגלל זה הוא נתן לי את הרסקיו. כעבור כמה צירים הייתי בחזרה על הגל. אמרו לי שכל הענין היה גג עשר דקות-רבע שעה. הצירים נחלשו וטוב שכך כי זה היה בדיוק השלב כשהרגשתי שזה המקסימום שאני יכולה לסבול .
בסביבות 11 בלילה הרגשתי שאני צריכה קקי וע' רצה שאני אצא מהבריכה, אמרתי לו שאין מצב ושאני כבר אעשה בבריכה, המילדת שאלה בפליאה אם אני רוצה ללחוץ ואמרתי לה שנראה לי זה קקי. היא הציעה שאולי זה הראש. תוך כדי הציר הבא הרגשתי שיש לי דחף ל"קקי" ואז הכנסתי אצבע לנרתיק והרגשתי משהו קשה ולא מוכר, די עמוק בפנים. נתתי לע' להרגיש והוא לא ממש האמין שזה זה. כולנו היינו בשוק ואני לא האמנתי למילדת שחשבה שזה הראש. נתתי לה לבדוק והיא קבעה שזה הראש (לא ברור מתי ירדו המים). המילדת מודיעה שהיא הולכת לקרוא למילדת השניה (להלן: המסייעת). הצירים הבאים שינו את אופיים לגמרי והיו נסבלים בהרבה יותר, מלווים בדחף ללחוץ . לא היה צורך בקולות הנמוכים (למרות שמכוח ההרגל השמעתי אותם מדי פעם) . המילדת נשפה איתי במהלך הצירים דבר שכהארה האט את הקצב והחליש את עוצמתם. זרמתי עם הקצב של הצירים ובין הלחיצות התנועעתי לי בבריכה מצד אחד לאחר. כשרציתי פרטיות התרחקתי לקצה אחד של הבריכה, כשרציתי תמיכה הגעתי לשפה והתקרבתי למילדת או לע' (לרוב למיילדת). בשלב הזה ע' תפס מרחק ונתן למילדת להיות התומכת. לפעמים הרגשתי לא נעים שאני בוחרת בה. נהניתי מהמגע הנשי שלה ומהרוגע שהיא הקרינה כשהיא נושפת החוצה ומביטה בי. ע' יצא ונכנס מהחדר, התעסק בחימום המים. נהניתי מהלחיצות ומיששתי את הראש של סומסומית בין הצירים. נתתי לע' להרגיש מידי פעם, רציתי שיהיה שותף בתחושה הנפלאה שהמגע עם הראש שלה עורר בי. הרגשתי איך הוא מתקדם. היו צירים בהם היתה נסיגה והיו צירים בהם הוא התקדם משמעותית. המגע עם העוברית שלי ריגש אותי מאד ועורר את הדחף ללחוץ. אני חושבת שהמגע עם הראש גם שיכך את הכאב במידה רבה כי אני לא זוכרת שכאב לי מרגע שהרגשתי את הראש. לא מאמינה שהשלב הזה שהכי הפחיד אותי עבר בלי כאב ועם הרבה מאד אושר ואהבה שמילאו אותי. היה שלב שחשבתי לעצמי שאולי אני לוחצת יותר מידי זמן וכדאי לכרוע בלחיצות כדי לעזור לה לרדת ביתר קלות. בין הלחיצות ע' משקה אותי במים ונותן לי ענבים. מידי פעם היו לי גרעפסים וצחקתי מזה כל פעם. היה חם בחדר וראיתי שכולם מזיעים, שאלתי את המילדת אם חם לה. הייתי לגמרי ערנית ומודעת לכל מה שקורה, דואגת ל"ארוח" של המילדות ולנוחות שלהן. לא תקשרתי עם המסיעת חוצמזה שאמרתי לה שלום כשהיא הגיעה. ובשלב כלשהו הסברתי לה שקראתי איפשהו שמגע בראש מעורר אצל האמא הורמון כלשהוא. תוך כדי כשהסברתי לה נגעתי בראש ומיד בא עוד ציר. נראה לי היא היתה בהלם מזה שאני מסבירה לה תוך כדי לידה.בשלב כלשהו הרחתי ריח מסריח וחשבתי לעצמי שמישהו הפליץ וזה ממש הגעיל אותי. מסתבר שהיו לי 4 יציאות קטנות בבריכה שניקו מיד.
היו 2-3 פעמים שהמילדת לחצה לי בפי הטבעת. לא הבנתי מה היא עושה . פעם התרחקתי ובפעם אחרת אמרתי לה שלא נעים לי ההרגשה והיא חדלה.
אני זוכרת גם שבשלב כלשהו די קרוב ללידה המילדת שאלה אם אני רוצה לצאת ליבשה. הייתי בהלם ולא הסכמתי. לא הבנתי למה היא מציעה את זה. היא אמרה שאולי לעשות "הפסקה". אני הרגשתי שהיא העדיפה שאני אלד ביבשה, שתהיה לה יותר שליטה על מהלך הענינים כי התכנון שלי היה ללדת לבד במים.
העברתי את צירי הלחץ בלי לחץ, בקצב שלהם, מאטה אותם כשאני רוצה על ידי נשיפות עם הפסקות בהם אני שוחה במים מקצה אחד לשני, משנה תנוחה, נחה על השפה, נמתחת, כורעת. אושר גדול הציף אותי לאורך כל הלחיצות ושיתפתי את כולם בתחושה. זו היתה חוויה רוחנית מאד חזקה ולא הרגשתי כאב. הפתיע אותי כמה דיברתי והייתי ערנית בכל המהלך האחרון. תוך כדי הלחיצות כל הזמן היה לי בראש שזה הקקי הכי גדול שאי פעם עשיתי בחיים וזה שעשע אותי. הופתעתי גם עד כמה התחושה דומה.
בשלב מסויים הראש היה בהיקף גדול ולא ידעתי אם יש הכתרה או לא אבל בחרתי לשכב כדי למנוע יציאה מהירה מידי. הראיתי למילדת את הראש ושאלתי את ע' אם הוא רוצה לגעת. אני הייתי מכורה למגע עם הראש שלה. היתה המולה סביבי, כולם התקרבו ואז צרחתי: "תנו לי פשוט ללדת". כולם התרחקו (למרות שהמילדות לא הבינו כי זה היה בעברית). היתה צריבה קלה ביותר והראש היה בחוץ בלחיצה. המילדת ביקשה שאבדוק אם החבל כרוך סביב הצוואר. המסיעת נכנסת לתמונה וחוזרת על דברי המילדת באנגלית תקנית יותר. הרגשתי את הצוואר הרך של התנוקת שלי ואמרתי לה שלא נראה לי וחייכתי כי הצחיק אותי הפחד שלהן כי סמכתי על סומסומית שהכל בסדר. התכוננתי ללחיצה הבאה והיא הגיעה. הכתפיים יצאו והרגשתי זרועות זזות לצדדים. והמילדות הנחו אותי להחזיק מתחת לכתפיים ולהוציא אותה. המסיעת נכנסה לתמונה ואמרה להזהר שלא תחליק, הסברתי לה תוך כדי שהיא לא מחליקה כי כולה במים... היססתי למשוך כי רוב גופה היה בתוכי עדיין ופחדתי שיהיה מגע עם האויר (לא ברור לי ממה בדיוק פחדתי אבל אולי כל ההנחיות בלבלו אותי והלחיצו.
ב-31/12/07 ב -1:59 ו34 שניות משכתי את סומסומית מתוך גופי ומשיתי אותה מהמים. שמתי אותה עלי ואושר גדול ביותר הציף אותי . התחלתי לקרוא בהתרגשות ולבכות, לא מאמינה שסומסומית בחוץ, נושמת מונחת עלי ויש לי תנוקת.! חיבקתי אותה והסתכלתי עליה בהלם בבריכה. החבל משך כלפי מטה, דבר שדי הפתיע אותי. ע' מציע שאני אניק אבל מושך לי ואני עם גופיה אז לא נוח לי.המסיעת הציעה שאני אצא מהבריכה והסכמתי
שלב 3 לידת השליה:
מכאן התחיל תהליך רפואי שלא הייתי פעילה בו. עד לשלב זה הכל היה תחת שליטתי, אף אחד לא התערב לי והייתי מלאת בטחון בעצמי ובסומסומית שלי. יצאתי מהבריכה, אני עומדת עם התנוקת והיא בוכה ומשמיעה גרגורים, שואלת אותן אם הכל תקין ואם הנשימה בסדר. הן אומרות שכן והמסיעת מכניסה סאקשן. . בחוץ הורדתי את הגופיה בקושי רב. השכיבו אותי בתנוחה מוזרה עם התנוקת מעלי גם בזוית מוזרה. פיסקו לי את הרגליים מעל צלחת . כואב לי עצם הזנב ובאזור פי הטבעת. מסתבר מאוחר יותר שיש לי עצירות (זה הרגיש יותר כמו עצם ענקית שצמחה לי במקום). אני שרה לסומסומית שלי את השיר ששרתי לה בבטן כדי שתרגע. אני מבקשת עזרה להניק ולהחזיק את התנוקת נורמאלי, יש מעלינו מגבת דקה. קר לה והיא מחליקה. מביאים לי שמיכה במקום המגבת. מנסים לעזור למקם אותה לינוק אבל סומסומית בוכה ומתמקמת בתנוחה מוזרה. המסיעת אומרת שהתנוקת לא רוצה אז אני יורדת מזה. ע' מציע לי כמה פעמים להניק כי התנוקת עושה סימני מציצה ואני מסבירה לו שהיא לא רוצה (כי כך אמרו לי)המסיעת לוחצץ על הבטן, ביקשתי שתפסיק, המילדת מושכת קלות, ביקשתי שיפסיקו. הן הסבירו שהן רק בודקות משהו. המילדת ממשיכה למשוך וע' מבקש שתפסיק. היא מפסיקה. המסיעת נותנת הסבר רפואי שאני לא מצליחה לעקוב אחריו אבל קולטת שיש פה סוג של הפחדה שאני במצב מסוכן והן חייבות לפעול. המסיעת אומרת לי "או שתלחצי או שנמשוך", כאילו זה כל כך פשוט ללחוץ שליה. אני צוחקת וחושבת לעצמי "נראה אותך לוחצת שליה החוצה". אני מאוהבת בכולם ולמרות שלא אהבתי את הנימה של המסיעת אני מחייכת ומסכימה. המילדת רוצה לחתוך את החבל, אני מבקשת לחכות אבל מראים לע' שהוא לא פועם והוא משתכנע שזה מיותר ושנחתוך, אני מסכימה וחושבת לעצמי שזה יעזור לי להניק. חותכים ואני מנסה להניק ללא הצלחה בגלל המיקום של התנוקת והבכי שלה. אני שומעת את המילדת אומרת ש 43 דקות עברו ונראית בלחץ. נותנים לי תרופות הומאופטיות, ממשיכים להתעסק בי והשליה בחוץ כעבור שעה. מיד אחר כך בעזרת המילדת התחלתי להניק.
יצאתי ללא שריטה!!! לאחר יציאת השליה כבר דברתי על הלידה הבאה והערתי ש"לא ידעתי שזה כל כך פשוט ללדת". מים מהמשאבה שרוקנה את הבריכה נשפכו על הרצפה והפוטון שעליו שכבתי התחיל להרטב, הלכתי על 4 (כך הונחיתי) לשרותים ואז עברתי למיטה בחדר עם התנוקת . המילדת הגיעה להראות לי את השליה השלמה והסבירה לי שיש קטע שבו הצורה טיפה מוזרה, דבר שיכול להסביר את הכאב בגב ימין. פתחתי את המחשב ובזמן שע' הפשיר את הפאי תפוחים שהכנתי, כתבתי הודעה בפורום. התקשרנו הביתה כשהוא סיים, הראנו את סומסומית בסקייפ וכולנו ישבנו לאכול את הפאי.
המילדת נשארה לישון בסלון. לא הצלחתי לישון מרוב התרגשות, בסוף נרדמתי קצת וקמתי לקול חמוד של התנוקת שלי. היא פקחה עניים הסתכלה לכיוון החלון והסתנוורה מאור בוקר ראשון. לקחתי אותה לסיור קצר בבית והיא היתה ערנית וסקרנית. כל כך שמחתי שלא נפרדנו לרגע מאז הלידה ואני עדה לכל החוויות הראשונות שלה.
הימים שאחרי הלידה עברו עלי בהתרגשות עצומה, אהבה מטורפת לע' ולתנוקת (וגם למילדת...) אני מסתכלת עליה ולא מאמינה שהיא בחוץ. זו אותה סומסומית ואנחנו מכירות כל כך אבל רק עכשיו נפגשות פנים מול פנים. אני בוכה בכל פעם מחדש. מלטפת את ראשה שעדין מריח מהלידה והשערות עדיין דבוקות ויש את אותה תחושה של אותו מגע ראשוני שהיה לי איתה.
המיילדת הגיעה לערוך בדיקות לתנוקת ולי במשך חמישה ימים ואיפשרה לנו נחיתה רכה לחיים החדשים. היא בדקה לתנוקת משקל, צהבת, חום גוף, ויטמין קיי, פי קיי יו ועשתה לה אמבטיה. לי היא נתנה הדרכה בנושא הנקה, עיסתה פטמות וחזה ושיאצו בגב. כל יום היא הביאה לי מטעמים שונים ושוחחנו ארוכות, מנתחות את הלידה מכל מיני כיוונים.
ביום ה-3 בחרנו לסומסומית שם, קראנו לה "שקד". עץ השקד מתרבה גם ללא עזרת אדם. הוא עץ יציב ועקשן המכה שורשיו באדמת ההר בכל מקום שאליו מגיעים גרעיניו ופריחתו ניכרת בכל מקום. השקד בתנ"ך מסמל ראשוניות ושקדנות בשל פריחתו המוקדמת והמואצת . שקדי, כמו השקד הגעת לעולם ללא עזרת אדם בלידה טבעית לחלוטין, את בת בכורה ונכדה ראשונה לשני הצדדים ואת יפיפיה. מיד ניתן גם לראות שהתפתחותך מוקדמת ומהירה. מי יתן ותשקדי בכל דרך שתבחרי.
אני מודה לבורא עולם שנתן לי להיות שותפה בהבאת שקד לעולם.
ברוך שעשני אישה.

[סגו_לה*]

מזל טוב ! @} למרות שעברה שנה...
מרגש...

[פלוני_אלמונית*]

TMI וואו! מי יקרא את כ----ל זה?

[מיכל_בר*]

מזל טוב!!
איזה סיפור עשיר ומלא תשומת לב לפרטים הקטנים...
יופי ששקדת לתעד את הלידה שלך בצורה כזאת.
וכל הכבוד על האומץ כבר בלידה הראשונה.
שתמשיך להיות לך, לע' ולשקד משפחתיות מתוקה וחמימה!

[יפנית*]

תודה:)
אורך הספור כאורך הלידה...
אבל עדיין שווה קריאה למי שמעניין אותה הנושא:)

[תמרול_ה*]

וואוו.
איזה כיף לשקד שתוכל יום אחד לקרוא איך היא נולדה,

[שני_צו*]

מזל טוב לשקד!

לאמא ולאבא

איך שהזמן טס..

[גברת_פלפלת*]

מקסים, מרגש! מזל טוב! @}

[יפנית*]

תמרול-
היא תוכל גם לצפות ביציאתה לעולם כי הכל תועד בודאו...

שני-
תודה מותק. מה שלומכם?

[יפנית*]

שני-
תודה רק עכשיו קלטתי איך לתייג...

[יהל*]

התרגשתי לקרוא. ממש דמעתי. ילדתי את בני לפני שנה וחודש, ב-27.11.07. היו חלקים בסיפור שריפאו משהו בפצעים רגשיים שנוצרו בלידה של בני. והייה להרגיש את האושר ואת האהבה ואת לשלוף אותו, מתוכי בעצמי, ולא להפרד אפילו לרגע. איזה כיף לחוות את כל זה שוב, דרך סיפור של אשה אמיצה.
תודה רבה !
יהל

[גברת_פלפלת*]

זה לא מפריע, שמצלמים אותך? אני חשתי כי זו חדירה לפרטיות ולא חשבתי לרגע שהאיש יצלם. מעניין לשמוע איך הרגשת.

[יפנית*]

בצירים לא אהבתי את הצילומים וביקשתי שיפסיק אבל בין הצירים הוא עשה לי ראיונות בוידאו ויש לי אחלה מזכרת עכשיו.
צירי הלחץ תועדו במצלמת וידאו שלא היתה קרובה אלי. הבחנתי בה מתישהו וזה ממש לא הוציא אותי מה"סרט" שלי. הייתי כל כך בתוך העניין ששום דבר לא הפריע לי.
ביציאת הראש היתה לי חויה רוחנית ולא תיקשרתי עם העולם. אחרי היציאה של הראש שאלתי אותו אם הוא מצלם אז הוא רץ להביא את הוידאו. הייתי בחדות מטורפת ומרב התלהבות נורא רציתי לתעד.
הרגשתי שאנחנו מצלמים בשבילינו ולא כדי להראות
עכשיו דווקא אני שמחה גם להראות. במיוחד לנשים לפני לידה כהשראה...