ללדת בבית בקיבוץ

אני יודעת שיש כאן כמה קיבוצניקיות בפועל שילדו בבית והייתי רוצה לשמוע איך התמודדתן עם שאלת השכנים המסתובבים מסביב, שאלת הסבים הגרים בשכנות ובכלל עם ההוויה המתערבבת, הצפופה שמסביב?
ובעצם, כל מי שילדה בבית צפוף מוזמנת לענות. צועקים? לא צועקים? יולדים רק כשכולם בעבודה? מה עושים אם מישהו דופק על הדלת ושואל מה קרה?

חברה שלי ילדה בבית דירות גדול, ולדבריה, צעקה מאוד בסוף הלידה - בשבע בבוקר. ז"א, אנשים עדיין בבית, חלקם ישנים.
היא סיפרה שלמחרת היה לה קשה להסתכל לשכנים בעיניים במעלית, אבל שכנה שגרה דלת ליד, וידעה על התוכניות ללדת בבית, בכלל הופתעה לשמוע שכבר ילדה...
אני מניחה שכדאי לידע את מי שמרגישים מספיק קרובים לידע אותו, בלי חשש מניג'וסים מיותרים; אם מישהו דופק בדלת, אחד המלווים יכול לענות בקצרה ובנימוס שיש כאן לידה מתוכננת, יש מיילדת, ואנחנו באמת לא יכולים להרחיב עכשיו בשיחה, תודה.
<המסעדה הניידת מדמיינת שלט בחדר המדרגות, בסגנון "אנחנו משפצים/נקיים הערב מסיבה" - "לידיעת השכנים, בימים הקרובים מתוכננת לידה בדירה 3. אנו מתנצלים על אי הנוחות העלולה להיגרם לכם" (-: >

שרה לה ממליצה להכין שלט כזה לדלת, לזמן הלידה.

ילדתי בבית דירות (4 קומות בכניסה שלנו, שתי כניסות נוספות מכל צד), בלילה, ולפי דעתי צעקתי. זה באמת היה דבר שהציק לי קצת, לפני הלידה (בלידה לא היה איכפת לי מכלום...).
המיילדת שלי אמרה שהיא לא שמעה כלום, לא למטה ולא במדרגות, ואף אחד מהשכנים לא שמע כלום. הם הופתעו מאוד לשמוע שילדתי בבית.

ילדתי בבית בקיבוץ, דירה אמצעית מתוך שלוש, שורות נוספות מלפנים ומאחור. באמת הייתי מוטרדת מה יהיה עם הצעקות.
ילדתי בארבע בבוקר, וצעקתי הרבה.
למרבה הפלא השכנים הצמודים, שתמיד עיצבן אותי שאני שומעת אותם ואת הטלויזיה שלהם אצלי במיטה, לא שמעו כלום. דווקא מהשורות לפני ואחרי הבית שמעו בודדים, ודי נבהלו, כי לא ידעו על התכנית ללדת בבית. תחשבו שפתאום שומעים צעקות איומות מאחד הבתים בשתיים בלילה!
זה היה זמן לא רב לפני שעזבתי את הקיבוץ, והחלטתי שממש לא איכפת לי מה יחשבו. בדיעבד הייתי צריכה אולי להגיד משהו על התכניות, פשוט כי מי ששמע נורא נבהל. אבל חוץ מזה בכלל לא היתה אי נעימות, ולא הייתי צריכה לדאוג מה יחשבו, גם אם לא היה בתכנון לעזוב....
בסופו של דבר הייתי מאד גאה בעצמי, ולא היה איכפת לי בכלל מי שמע ומי לא.

אצלנו, הדירות נמצאות כך שהחלונות של שאר הדירות מול החלונות שלנו. אף אחד לא שמע כלום. אבל פשוט כלום.
צעקתי, ועוד איך צעקתי (זה גם מתועד).
גם מאוד צפוף אצלנו בין הדירות, ועדיין צעקתי, ולא חשבתי על זה בכלל.
השכנים שלנו, שיש לנו קיר גבס משותף איתם, לא שמעו כלום כלום כלום, השעה היתה 11 בלילה.

ילדתי בבית בקיבוץ. שום בעיה. אפילו את השלט דלת רב תועלת לא שמנו (הכנתי, כמו יקית טובה, אבל יותר התפדחתי לשים מאשר ללדת, ובאופן כללי לא מגיעים אלינו 50 אורחים ביום...).
את הקטע של "השכנים ישמעו" עברנו עם הבכורים: גרנו ב"איזור צעירים" עם קירות מנייר (בערך). תינוקות שאחד מהם צרחן רציני, שכמעט לא ישן. אחרי כמה זמן, השכנה (צעירה, כאמור) מציינת שבכלל לא שומעים את הילדים שלנו... אז כשמדובר על אירוע חד פעמי, (ובינתיים גם עברנו למגורים קצת יותר נורמליים, ועם שכנה זקנה) זה ממש לא הטריד אותי. צעקתי כרצוני.
לפני - מעט ידעו, לא יותר מדי שאלו. אחרי, התחילה חרושת שמועות, שנגמרה די מהר בעיקר כי נשרף איזה בית, וזו היתה אטרקציה גדולה יותר. כתבתי לעלון הקיבוץ קצת מהסיפור והמניעים, בעיקר כדי שיבינו שזו לא היתה סתם גחמה מסוכנת, כפי שאמרו השמועות. קיבלתי תגובות מאד חיוביות, גם על הלידה, גם על הכתבה. בטח הרבה עוד חשבו שמשוגעת, אבל זו בעיה שלהם בלבד.

ילדתי בדירה בתל אביב. די הדאיג אותי העניין עם הרעש וקיוויתי שהלידה תתרחש במשך היום כשיש הרבה רעש מהרחוב. עידכנתי את השכנים על כוונותי, כדי שלא יבהלו.
באמת רוב הלידה הייתה ביום (ולא עשינו רעש) ודווקא השלב הרועש היה בין 7-8 בערב (והוא היה ממש רועש...)
למחרת בבוקר, כשיצאנו בדרך לבית החולים, השכנה מהדלת ממול ראתה אותנו והייתה ממש מופתעת ולא האמינה שבאמת ילדתי בבית. אף אחד לא שמע כלום!!

שרה לה ממליצה להכין שלט כזה לדלת, לזמן הלידה.
אכן הכנו שלט כזה: "נא לא להפריע אנחנו יולדים בבית"

<בכל מקרה השכנים של ב דרך חצי חרשים>

אני סיפרתי לשכן מעבר לקיר כמה ימים לפני הלידה. את השכנים מלפנים ומאחור לא טרחתי להזהיר -- מי שלא מתעדכן ברשת הרכילות המקומית כנראה שלא נורא אם לא ידע. בסוף לא צרחתי כמעט, לאכזבתו הגדולה של בני הגדול (הוא קיווה לשמוע אותי צורחת -- כל אחד וההנאות שלו).
אה, וממש באמצע הלידה דפקו בדלת חברים. (לא הספקנו לתלות שלט) שרהלה ורועי פשוט צעקו להם "לא עכשיו!" ובזה זה הסתכם.

אני בדיוק כמו טרה רוסה, ילדתי בעיר, והודעתי מראש לשכנים (ובמיוחד לשכן הנרגן שדירתו גבלה בחדר השינה שלנו). צעקתי בטירוף. הוא לא שמע בכלל, והופתע שכבר ילדתי.
מה שהיה נחמד זו התגובה שלו לפני. אמרתי לו שאני מתכננת ללדת בבית, ומראש אני מתנצלת אם יהיה רעש וצעקות. אז הוא אמר, להיפך, יהיה לי המזל להיות הראשון שיודע שהוא נולד.
ומדובר, כאמור בנרגן אחד שלא החלפתי איתו יותר מ3 מלים.

אתם לא חושבים שיש בזה משהו מיסטי מאד- בעובדה שכולם לא שומעים?? לא משנה באיזו שעה?

לא יודעת אם מיסטי, אבל כאמור, אלו לא רק רעשי-לידה. כנראה שבעולם הרועש שלנו, גם אם שומעים, לא מזהים כרעש חריג מספיק בשביל לזכור.

כרמית,
אני חושבת שלעתים קרובות אנחנו שומעים -- בתוך הרעש הסביבתי שהזכרת -- בעיקר דברים שמשום מה אנחנו ערים להם, לא תמיד במודע. לדוגמא, בשנים של ריבוי הקטיושות בגליל אפשר היה לזהות אנשים מהצפון גם כשהם היו רחוקים מהאזור המוּעָד (חוף הים, דרום הארץ). הם הגיבו לטריקות דלת, לבום עלקולי ולרעש של מסוק -- כולם רעשים שאנשים אחרים שנכחו במקום בכלל לא שמעו! למעשה שמעו אקוסטית אבל לא תפיסתית. יתכן שזה ההסבר, ויתכן גם שצעקות היולדות היו פחות קולניות בפועל ממה שנשמע להן עצמן.

זה קטעים עם הצעקות בלידה. בלידה אחת, בגבעתיים, היולדת הרימה את התקרה בצעקות, באמצע היום, ואף אחד מהשכנים לא התענין, ולא הזעיק את כוחות הבטחון. לעומתה, לידה במרכז תלאביב, בשעה 1 בלילה, דפק שוטר על הדלת, וסיפר שהשכנים מדווחים על צעקות. היה שלט נאה על הדלת, אבל הוא כנראה היה מהשוטרים שיודעים לכתוב. הוא לא עזב את המקום לפני ששלח שוטרת לתוך האמבטיה, ורשם פרטי ארוע.
היולדת, במזל, קיבלה את ההפרעה בחיוך.

אמא של יונת - זה מה שהתכוונתי. בכל מקרה, אני לא מתכננת את החיים שלי לפי מה שיאמרו אחרים, ואני חושבת שאירוע חד פעמי (גם אם חוזר על עצמו מספר פעמים) כמו לידה, אפילו אם אני מפריעה לשכנים, זה זבש"ם. לא מדובר על מסיבת טראנס פעם בשבוע. (אם הייתי יודעת שמישהו עלול להבהל, הייתי מזהירה אותו, אבל לא יותר מכך).

בשנים של ריבוי הקטיושות.
מסכימה עם אמא של יונת. מלחמת המפרץ כבר היתה לפני 12 שנה, אבל עדיין יש רעשים שמקפיצים אותי (הבית שלי רעד לא רק מהסקאדים, אלא בגלל שהייתי קילומטר ורבע מסוללות הפטריוט, וטילי הפטריוט ליירוט טסו בדיוק מעל לבית שלי).

לא בקיבוץ אבל עם שכנה פולניה ששאלה מתי אני אמורה ללדת התשובה הייתה את תדעי ראשונה... וזה מה שהיה.
בלידה השניה בבית כבר לא היו צעקות היא הייתה מהירה מידי. נראה מה יהיה עם הבאה

ילדתי בבית בקיבוץ מחניים. היו לי הרבה פחדים בסגנון מה יהיה אם ישמעו, מי יבוא, מה יהיה אם מעיין בת השנתיים תשמע ועוד.
לבסוף החלטתי שמה שצריך לקרות יקרה, אני אהיה עסוקה בעצמי בלבד. מה שקרה בפועל זה שילדתי בליל חורף עם חלונות סגורים. מעיין ישנה בסלון פעם ראשונה בחייה ללא התעוררות אחת. חברתי הטובה ביותר הופיעה מעצמה בדיוק כשהייתי זקוקה לה, ואמא שלי לא נעלבה שהזמנתי אותה רק אחרי שהשיליה יצאה (היא הגיעה תוך עשר דקות וקיבלה את נכדתה להלבשה ראשונה אחרי שינקה)
לפי מה שאני יודעת אף אחד לא שמע. חבל, דווקא רציתי להשוויץ בלידת הבית המדהימה שלי.

אף אחת לא התייחסה למרחק הבית מבית החולים ועל חששות ממרחק כזה.

יש על זה דף לידת בית רחוק מבית חולים
וגם ראי מדור לידת בית

ראה, רצית לומר (-;

I gave birth at home in Japan. We lived in a company housing, whishwas a closed complex of 3 buildings really close to each other, and neigthbours on all sides (above, below, front back and both sides). I did share my plans with my friends there, and basically, by the end (which went on and on..) everyone knew about my plans to birth at home.
I was in the bath during transition ( and birth), which is when I was most vocal. Our bath window faced the front of the building and it was open. It was between 8 and 9:30 in the morning, yet no one seemed to hear. Of course it is possible that the neighbours were too polite to say anything...( remember? I live in Japan!). I was worried that my neighbour infront who happens to be a midwife might hear, and feel she had to intervene (I was birthing unassisted), but she phoned me that night to say that by the amount of towels hanging on the washing line, she realized my baby had arrived.

הייתי בטוחה שדלת אשה, אז הלכתי לבדוק בדפבית:
אומנם אני אוהבת לכתוב בלשון נקבה, אינני אישה כלל.
נו נו נו

איזו נקודה רגישה-אצלי.
אני חיה כמו בקיבוץ,בתי קרקע,שקט ,קיר משותף עם השכנה. שומעים כאן הכל.
השכנים שלי הם,איך לומר,לא הכי הכי. קשה להם עם המשפחה שלנו על כל הבכי,הצחוק,קולות ילדים,מוסיקה,משחקים בחצר... זה שלהם,לא שלי. ובכל זאת בלידה זה הפריע והיה משהו אנרגטי שמאד הפריע לי להתפרק. מין קושי להחשף בפניהם.
אני לא יודעת מה יקרה בלידה הבאה,לכשתקרה. חשבתי על פרחי באך...

השכנים שלי הם,איך לומר,לא הכי הכי. קשה להם עם המשפחה שלנו על כל הבכי,הצחוק,קולות ילדים,מוסיקה,משחקים בחצר...
נו, אז מה זה משנה כבר...

בלידה זה הפריע והיה משהו אנרגטי שמאד הפריע לי להתפרק.
את חושבת שאולי זה מה שעיכב את הלידה שלך?

את חושבת שאולי זה מה שעיכב את הלידה שלך?

לא חושבת שהיה דבר חד מסויים שעיכב את הלידה. זה היה שילוב של מספר דברים. אבל השכנים היו במודעות שלי באיזשהו שלב וזה הפריע לי.

השכנים היו במודעות שלי באיזשהו שלב וזה הפריע לי.
מעניין אם זה קשור לאופי.
סליחה אמני גולשת מהנושא.
אני ילדתי בבית חולים.
אמנם היתה לי מילדת נפלאה, אבל היא בכל זאת אדם זר. יחד עם זאת הייתי רק 5 דקות בחדר לידה עד שילדתי את התינוקת. לא ממש הספקנו להכיר...
וכשלחצתי יצא לי קקי. אני כמעט בטוחה. הייתי מודעת לזה שאני עושה והייתי מודעת לזה שזה לא מזיז לי.
הייתי בבועה מודעת.
וזאת יכולת שיש לי גם בנושאים אחרים.

_הייתי בבועה מודעת.
וזאת יכולת שיש לי גם בנושאים אחרים._

מעניין אם זה קשור לאופי

לא כל כך יורדת לסוף דעתך. ברור שזה קשור לאופי. ולכן חשבתי על פרחי באך שיעזרו לי להתכנס בבועה הזו. אני אדם מאד רגיש ביסודי ומאד רגישה לתנודות חיצוניות. אפשר להגיד "סייקיק". כנראה שבלידה זה הווה הפרעה בשלב מסויים. לא קשור לקקי לא קקי. דווקא בקטע הזה אני מאד פתוחה. כאילו אין לי בעיה עם עירום וחשיפה גופנית על כל נגזרותיה.גם אין לי בעיה עם צעקות. מה שהפריע לי היה שידעתי שהשכנה שגרה באוהל הבדואי בחצר ודבוקה לי על חלון חדר השינה נמצאת שם באותו רגע ומדברת עליי. לא יכולה להסביר את זה במילים.זר לא יבין זאת.
שוב, לא הבנתי כל כך מה ניסית להגיד.אל תעלבי אבל זה נשמע קצת כאילו את אומרת לי "אה, לי יש יכולת שלך אין. איזה כיף לי".

שוב, לא הבנתי כל כך מה ניסית להגיד.אל תעלבי אבל זה נשמע קצת כאילו את אומרת לי "אה, לי יש יכולת שלך אין. איזה כיף לי".
א, לא לא, בכלל לא.
בטח שלא ממקום של התנשאות או של לעג.
(ז"א ברור שיש לי יכולות שלך אין, כמו שלך יש כאלה שלי אין.)

פשוט תמיד לידות מתוארות כמן התכנסות כזאת של האישה. שהיא מתנתקת מהסביבה.
לי זה קרה בלידה האחרונה. מן התכנסות כזאת שהחלה עוד לפני שידעתי שאני כבר בלידה.
חשבתי שזה קורה לכולן. ומה שאת כותבת מעלה לי מחשבות אחרות.
משהו שגם אותו צריך לתכנן.
אם זה תלוי אופי, זה משהו שצריך לקחת בחשבון, לא?

אני למשל יודעת שאם אמא שלי תהיה בסביבה אני לא אלד. העובר שלי אפילו יהפוך לזיגוטה. לא הייתי רוצה אותה לידי.

אני למשל יודעת שאם אמא שלי תהיה בסביבה אני לא אלד. העובר שלי אפילו יהפוך לזיגוטה. לא הייתי רוצה אותה לידי

(-: כנ'ל

אני למשל יודעת שאם אמא שלי תהיה בסביבה אני לא אלד. העובר שלי אפילו יהפוך לזיגוטה. לא הייתי רוצה אותה לידי.

גמני כנ"ל.

אני למשל יודעת שאם אמא שלי תהיה בסביבה אני לא אלד. העובר שלי אפילו יהפוך לזיגוטה. לא הייתי רוצה אותה לידי.

אני לא יולדת בלי אמא ואבא. נקודה.

אוי , כמה הדיון הזה נוגע לי עמוק בבטן. לא רק שאני גרה בישוב קטן ויחסית שקט, ושהשכנה ממול זה זו שרואה הכל ושומעת הכל ודבר לא נסתר מעיניה, כשחלון חדר השינה שלי פונה לכיוון הבית שלה שמעבר לכביש. עם כל זה אני יכולה לחיות. עם מה שקשה באמת זה עם ההורים. אני חיה בדירה מתחתיהם, הם השכנים הצמודים שלי. אני חושבת שהמקום הנוח ללדת אצלי בבית עשוי להיות הסלון, חדר השינה קטנטן מדי מכדי לאפשר לשני אנשים לעמוד בנוחות, למשל. ההורים שלי, בהחלט צמודים. אני כבר רואה את אבא שלי מסתובב סביב הבית "להשקות את העצים" או השד יודע ואת הלידה מתעכבת ומתעכבת. אמא שלי לא תנג'ס, אני מניחה שתיתן פרטיות גם ברמת המרחב, היא גם לא נוהגת להסתובב סתם ב"איזור שלי" וגם אפשר להגיד לה. אבא שלי? אלוהים יודע איך אני אעבור את זה. מאז ומתמיד ברור לי שאני רוצה לידת בית, ועכשיו כשיש לי הזדמנות להגשים בעוד כמה חודשים, זה נראה כל כך מטריד שאני שואלת את עצמי אם לא למצוא בית של מישהו אחר.

אולי את יכולה ללדת בצימרים של אילנה שמש?

אני לא יולדת בלי אמא ואבא. נקודה.
בדרך, כולי קנאה.
בלידה שלי אבא שלי התעקש לבוא לחדר הצירים וכשבעלי דחף אותו כמעט פיזית החוצה הוא כל כך נעלב שחזר הביתה ולא דיבר איתנו במשך שבועיים אחרי הלידה. הביקור שלו (וה"עימות" עם הבעל) גרמו לשינוי בכל התקדמות הלידה.
במחשבה לאחור, היה עדיף להעליב אותו כבר לפני הלידה ושלא יפריע למהלכה. (וזו גם תשובה לאחת בהריון)
עדיף שהוא ייעלב (זה יעבור לו כשיראה את הנכד שלו) לפני הלידה ושלא יפריע לך. פשוט לדרוש את זה ממנו. לבקש ממנו להתחייב על כך שהוא לא מסתובב שם ולא מפריע. להסביר לו את ההשפעה של זה על הלידה. אולי הוא לא יודע. ויש לך כמה חודשים להסביר לו ולהכין אותו לכך. (אולי תגייסי את אמא שלך לעזרה בהסבר?) בהצלחה

אמא שלי לא תנג'ס, אני מניחה שתיתן פרטיות גם ברמת המרחב.
בקשי ממנה שתקח את אבא שלך החוצה.
את יכולה, למשל, לשלוח אותם לקניות בשבילך, כך הם ירגישו (ויהיו) מועילים.

עצות טובות, רק לא מתאימות להורים שלי, העניין של הקניות והעזרה. האמת, חשבתי לא להגיד להם כשזה יתחיל. אבל אבא שלי חטטן ואם יהיו מכוניות שהוא לא מכיר ליד הבית הוא יתחיל לשאול בכל השכונה של מי הן, תמיד אפשר לבקש שינוי מסביב. אני לא חושבת שהוא יכול להבין שאם הוא משקה את העצים בצד שלי זה מפריע לי בתוך הבית או משהו... זה לא שהוא ייכנס, אלא שאני כבר רואה את עצמי קופצת מכל רעש קטן.
והצימרים של אילנה ממש לא בכיוון בשבילי. זה רחוק מדיי ובכלל לא מתאים לי מעוד כל מיני בחינות. נראה כבר איך יהיה ומה יהיה . אבא שלי לא אחד שאפשר "להסביר לו" תקשורת איתו היא מאד קשה, לא רק לי, וכל דבר הופך לויכוח. אמא שלי לעומת זה, לא חושבת כמוני אבל מקבלת שכל דבר, גם לידה, אפשר לעשות בכל מיני דרכים והיא מכירה את הדעות שלי בנושא כבר מספיק זמן (וגם יש מספיק נשים שהיא מכירה שילדו בבית, במשפחה) מכדי להתחיל לחנך אותי בנושא עכשיו. עם אבא שלי זה בכלל לא עולה לדיון , הוא לא מודע כי הוא לא מקשיב (לא שאני מחביאה או מפחדת לספר) ופניה כזו אליו תיצור ויכוח וניג'וס. לא בא לי.
אולי צריך לעבור דירה באמת.

הגיע הזמן להחיות קצת את הדף הזה...אני מקיבוץ במרכז,בית קיצוני אמנם, אבל
השכנים שלי הם,איך לומר,לא הכי הכי. קשה להם עם המשפחה שלנו... אבל בשל סכסוך על הרחבת הדירה.
גם אני חששתי מאוד ממה יהיה, האם ארגיש בנוח ובחופשיות לצעוק אם וכאשר אצטרך..אפילו לא טרחתי לומר להם שאני יולדת בבית, אם כי השמועה על ה"מוזרה הזו" שהולכת ללדת בבית בטוח הגיע לאוזניהם.
בזמן הלידה חוויתי התכנסות מדהימה פנימה. לא עניין אותי כלום, ואני ממש לא מישהי שלא דופקת חשבון (לצערי)

בזמן צירי הלחץ צרחתי מכל הלב.
אחרי שהכל נגמר השכנים מהצד השני סיפרו שהספרית של הקיבוץ שעברה במקום ולא היתה בענינים לא הבינה מה קורה ורצתה להיכנס לבדוק מה קורה...(אח"כ היא סיפרה לכל הקיבוץ אבל לי כבר ממש לא היה איכפת שהייתי לשיחת היום גם במספרה...)

אמ... נראה לי שאם השכנים לא מעירים על סקס רועש, הם גם לא יעירו על לידה, לא?

ילדנו בבית בקיבוץ בשכונה שקטה של זקנים שהבתים בה צפופים מאוד.לפני שנה וחצי זה היה.
לפני הלידה דאגתי לעדכן את שתי השכנות הקרובות שידעו שאם יש רעש לא להיבהל וזהו. למחרת השכנה סיפרה ששמעה אותי ומאוד התרגשה. לא התאפקה והתקשרה לאמא שלי לעבודה בשביל לדבר על זה. השכנה השנייה אמרה שלא שמעה כלום. ובזה נגמר העניין.

ילדתי לפני חמישה ימים בביתי בקיבוץ.
לפני סיפרתי ל3 שכנות שאיתם אני בקשר יותר קרוב (השתדלנו לא לספר ליותר מדי אנשים ובפרט לא להורים של שנינו שגם גרים בקיבוץ, בעיקר מכיוון שזה היה גוזל מאתנו כוחות נפשיים רבים. להסביר ולהזים פחדים של אחרים זה מאוד קשה.)
היתה שבת נפלאה ולידה קצרה וקלה. אפילו השארנו את דלת הכניסה פתוחה לרווחה (הכל קרה מאוד מהר ואחת המיילדות עוד יצאה כמה פעמים להביא דברים מהאוטו).
אף אחד לא שמע, כי גם לא כל כך הספקתי לצעוק...
התגובות של אחרי (מהמשפחה וזו המורחבת וכמובן חברים) היו תומכות ומפרגנות (עדיין לא יצאתי ממש מהבית). אפילו רופא המשפחה הקיבוצי שבא היום לביקור בית היה מפרגן (בעיקר אחרי שהוא בדק וראה שהתינוקת בסדר גמור...) הוא אפילו הגדיל ואמר שנראה מי תהיה הבאה... אני הראשונה בקיבוצנו.

אתם לא חושבים שיש בזה משהו מיסטי מאד- בעובדה שכולם לא שומעים?? לא משנה באיזו שעה?
אולי סתם נימוס?