לסלוח לעצמי

אני רוצה לעורר פה שאלה שמציקה לי מזה זמן.
אבקש שהמזהים/ות לא "יגלו".
תודה.

והענין הוא כזה:
יש המון אירועים בחיי בהם עשיתי מעשים המעיקים על מצפוני. מ"קלים" ועד "כבדים".
אם יש צורך - ברור שאפרט, אבל זוהי שאלה מהותית: איך אני סולחת לעצמי?
ישנם אירועים שממש מעיקים עלי גם אם אני יודעת את כל ההצדקות להם:
גם אם אני יודעת שבאותו הזמן לא ידעתי לעשות אחרת,
שלא הבנתי את הדברים שכמו שאני מבינה היום,
שלא עמדו בפני - לתפיסתי דאז - אופציות אחרות,
שפעלתי מייאוש, מחוסר אונים...

ועדיין - יש בי משהו שאולי אקרא לו "הקול המוסרי" שאומר: הכל טוב ויפה, אולם המעשה נעשה. ואת הנעשה אין להשיב. ובאמות מידה שלך - לא של החברה בהכרח (ברור שהן נטמעות דרך החברה והחינוך, אבל הייתי רוצה לחשוב שיש לי בחירה ...) - את חושבת ומאמינה שאותו מעשה אינו ראוי ולעתים אף מגונה.
וזהו.
עם זה אני תקועה.
לא סולחת לעצמי.

האם תוכלו לעזור לי בזה?

יש המון אירועים בחיי בהם עשיתי מעשים המעיקים על מצפוני. מ"קלים" ועד "כבדים".
גם אני מרגישה כך לפעמים.

אולי לדבר על זה עם מישהו שיש לך בו אמון?

התדיינות תוך-ראשית בין "הנאשמת" ל"שופטת" מתישה, לפי דעתי, ומקבעת את הצורך לעונש או מחילה.
מצד שני - לתאר בקול בפני צד שני, את מה שמעיק עליך, יעיל יותר, לדעתי (למה שאני לא אשן בלילה? שהוא לא יישן בלילה!)

יכול להיות שיש הבדל בין סליחה למחילה? את השתמשת במילה סליחה שבשבילי אומרת - טעיתי. אני מצטערת אבל אני אנושית. מאז, חל בי שינוי ואפשר להמשיך הלאה.
מחילה (מחיקה)בשבילי זה כמו - אשמתי. זה איום ונורא. צריך להעלים את זה לגמרי (יחד עם כל התובנות שעלו בעקבות המקרה) אם אני רוצה להחשב בעיני עצמי מושלמת וראויה להכלל במין האנושי.

לא סולחת לעצמי. ואיך זה משרת אותך?

לא סולחת לעצמי. ואיך זה משרת אותך?
שאלה טובה מאד.
אולי - משאיר אותי בעמדה של צדקנות? של מסוגלות לעמוד בעמדה של שיפוטיות כלפי אחרים?
אבל, לפחות ככל שאני מודעת לזה, אני לא נוהגת ולא חשה כך כלפי אחרים, אלא כלפי עצמי בלבד.
אז?
הצעות?

את הנעשה אין להשיב.
זה המפתח.

היום את יודעת אחרת, ובגלל זה זה מציק לך. איזה מזל שאנו יכולים להתפתח, ללמוד ולהתקדם. חלק מזה בזכות טעויות שעשינו. ועושים - כי אולי מחר נסתכל על מה שאנו עושים היום ונצטער. וזה רק מראה לנו שהיום אנו יודעים רק כך ולא אחרת, ולכן אין טעם לכעוס. אפשר להצטער, אבל אז לעבור הלאה.

דפנה,
אני יכול מאוד להזדהות עם מה שאת כותבת. גם לי יש כמה נקודות כאלה שמדי פעם מרימות את ראשן המכוער. באמת, אני לא יודע מה עושים. אבל אני חושב שאם מוציאים את זה החוצה איכשהו (מספרים למישהו קרוב, או אולי אפילו באנונימיות דרך האינטרנט או כל דרך אחרת), זה יכול לעזור. אדם ששומע את זה יכול אולי לתת לך את הסליחה שאת מחפשת, אפילו אם הוא/היא לא האדם הנפגע. עצם התהליך של לספר את הדבר, כנראה מרפא. נדמה לי שאני עשיתי את זה כמה פעמים. יותר מאשר לקבל סליחה, זה עוזר לפרוק את המתח שמצטבר בפנים.

<לא בטוח במה שאני אומר>

אני חושב שאם מוציאים את זה החוצה איכשהו (מספרים למישהו קרוב, או אולי אפילו באנונימיות דרך האינטרנט או כל דרך אחרת), זה יכול לעזור
רעיון טוב

עירית_לוי

_לא סולחת לעצמי. ואיך זה משרת אותך?
שאלה טובה מאד._
הצעות?

דפנה, מה דעתך על זה:

ההלקאה העצמית משרתת אותך בכך שזו הדרך שלך להעניש את עצמך על המעשים שעשית ושמעיקים על מצפונך.
והעונש הזה בא במקום לקחת אחריות.
העונש הזה הוא לפעמים אשלייה של לקיחת אחריות.
עשית מעשים שאת חושבת שהם נוראיים, עכשיו את מענישה את עצמך, והעונש הזה בא כביכול לכפר על המעשים. אבל הוא לא, כי עובדה שאת "תקועה" איתם.

במילים אחרות, ההלקאה העצמית משרתת אותך בכך שהיא כאילו פוטרת אותך מלקחת אחריות.
במקום לקחת אחריות את לוקחת אשמה.

לקיחת אשמה לוקחת אותך רק אחורה,* לעבר: למשל - "זה מה שהיה, איזו נוראית אני, איזו לא בסדר אני..." וכו' וכו'... זה לא נותן שום פתח קדימה, רק מקבע אותך במה שהיה בעבר, ומעצים את המשא הכבד.

לקיחת אחריות לוקחת אותך קדימה,* לעתיד: למשל - "זה מה שהיה, זה שלי, סליחה, טעיתי, למדתי כך וכך, מעכשיו אני מתחייבת לעצמי (או למישהו אחר) לא לעשות זאת יותר, או מתחייבת לעשות כך וכך כדי לפצות על הנזק שגרמתי. את שמה את כל מה שקרה מאחור, לוקחת עליו אחריות ומתייחסת לעתיד, למי שאת הולכת להיות מרגע זה ואילך.

קודם כל מבררת לעצמך ואולי ביחד עם מישהו אחר מהי בדיוק אשמתך: מה עשית לא טוב. אולי תגלי שחלק ממה שאת חושבת הוא אשמת שווא ולא היה באמת אשמתך (Cכל זאת אנחנו לא אחראים על הכל). אחר כך שכאת מגדירה בדיוק את האשמה: מה עשית לא נכון, מה היתה הטעות שלך, למה זה קרה ואיך... את צריכה לפעול לתיקון. אם יש משהו שאת יכולה לתקן אחורה - תעשי את זה. אם את צריכה להתנצל, להחזיר כסף, להודות ברצח וכו'... צריך לעשות מה שניתן. אם לא הנקת תינוק שלך ואת מרגישה שזה היה באשמתך ועכשיו הוא בן 14 - זה לא הזמן להתחיל להניק אותו. יש גבול.
הרבה פעמים כשנישהו ואמר לנו שהוא מרגיש אשם בקשר למשהו, אנחנו מיד אומרים לו מה פתאום, אל תחמיר עם עצמך, תסלח לעצמך וכו'... במקום לברר אולי יש צדק בדבריו. הרי כולנו חטאנו וטעינו ולכן אנחנו אשמים במשהו ולפעמים גם נענשים על משהו. נכון שהאשמה מושכת אחורה, אל ואתם דברים לא סגורים בעבר, אבל לפעמים בשביל להתקדם קדימה, צריך לפנות אחורה.
<אני מבלה בעיקר בזה מתחילת שנות הארבעים שלי>

מותר לכעוס וצריך לדעת לסלוח גם לעצמך וגם לאחרים.

שיטה שעובדת:
לכתוב על דף ניר רשימה של כל הדברים שאת כועסת עליהם
אחר כך לכתוב לגבי כל אחד : אני סולחת על ש....
בסוף לקרוע את הדף ולזרוק.
לחזור על הפעולה במשך כמה ימים.

נראה לי שהבעייתיות היא בכך שכאשר סולחים לעצמנו זה קצת כמו להסכים עם מה שעשינו, ואז כאילו אנחנו עדיין באותו מקום "פושעני". הרי אין לנו שום הוכחה לכך שהיום היינו פועלים אחרת, חוץ משאט נפשנו מן המעשה, ואיך מחברים שאט נפש מן המעשה עם סליחה.

אז אם זו הנקודה הבעייתית, הרי שאנו מחוייבים לעצמנו לא-לסלוח כדי להיות בטוחים שבאמת "חזרנו בתשובה".

ומכאן הפתרון - למצוא דרך להיות בטוחים ש"חזרנו בתשובה" שתהיה כל כך מרגיעה עד כי נוכל להסתכל על עצמנו אחורה ולסלוח בלי שזה "ייחשב" (בינינו ובין עצמנו) כמו הסכמה.
מה יכולה להיות הדרך? להתחייב, בפני עצמי ואולי בפני אחרים משמעותיים שלעולם לא אעשה זאת שוב; לחוות חוויה מתקנת דומה בה בפועל להתנהג אחרת; להבהיר לעצמי את כל ההבדלים ביני כיום לביני אז, הבדלים המבטיחים שבאמת כיום הייתי נוהגת אחרת.

והואיל ואני אחת מנושאות דגל הייעוץ הדדי באתרנו - גם לפרוק: לפרוק את הכעס, לפרוק את הכאב המקופל באותם מעשים שגויים מן העבר, לפרוק את הפחד שמעוררת ההתנהגות ההיא; .לאחר הפורקן, כשזה כבר לא יהיה פצע מדמם אלא רק צלקת שהגלידה, אולי תוכלי להתבונן בכל הפרשה ממקום נקי יותר, ממקום של כאן ועכשיו, וממילא ממקום שיכול לוותר על הכעס העצמי.

תודה לכולכם.

עירית לוי,
לקיחת אחריות לוקחת אותך קדימה, לעתיד: למשל - "זה מה שהיה, זה שלי, סליחה, טעיתי, למדתי כך וכך, מעכשיו אני מתחייבת לעצמי (או למישהו אחר) לא לעשות זאת יותר, או מתחייבת לעשות כך וכך כדי לפצות על הנזק שגרמתי. את שמה את כל מה שקרה מאחור, לוקחת עליו אחריות ומתייחסת לעתיד, למי שאת הולכת להיות מרגע זה ואילך

וגם "מי",
מה יכולה להיות הדרך? להתחייב, בפני עצמי ואולי בפני אחרים משמעותיים שלעולם לא אעשה זאת שוב; לחוות חוויה מתקנת דומה בה בפועל להתנהג אחרת; להבהיר לעצמי את כל ההבדלים ביני כיום לביני אז, הבדלים המבטיחים שבאמת כיום הייתי נוהגת אחרת.

אני מאד מאד שם. אני עושה כל הזמן עבודה עם עצמי, יודעת שלעולם לא אהיה באותם המקומות. זה עדיין לא עוזר לגמרי.

יותר מדבר אלי המצוטט להלן שלמעשה נאמר כתחילת העצה לעיל...

נראה לי שהבעייתיות היא בכך שכאשר סולחים לעצמנו זה קצת כמו להסכים עם מה שעשינו, ואז כאילו אנחנו עדיין באותו מקום "פושעני" אבל בלי החלק של לא להיות בטוחים שלא נחזור עלזה אחר כך.
כלומר, אם הסתבכתם:
אני חשה שאם אסלח לעצמי זה כמו להסכים עם מה שעשיתי. ולא עוזר לי שאני יודעת בבירור שלא אחזור על המעשים, שאני כבר במקום אחר, שאני יודעת למה זה נעשה אז וכן הלאה. עצם הסליחה נדמית לי כאישור.

וכיון שבחשיפה לצורך טיהור עסקינן, אז אולי באמת אעשה רשימה של חטאי [הלא מדומים כלל].
מה"קל" אל הכבד [לא במרכאות, באמת כבד, לצערי...] -

פעם, כשהייתי צעירה [אני בת 48 היום] אבי היה הבייבי סיטר ובעלי ואני היינו איפה שהוא ובדרך עצרנו לאכול בסטקיה. אכלנו סטיק בפיתה [צעירים ותפרנים]. אני לא סיימתי את מנתי ולקחת אותה לאבי במקום לקנות לו סטייק משלו או לא להביא בכלל. זה נורא מבייש אותי לספר את זה.

לפני כמה שנים מצאנו כלב ששוטט. לאחר זמן ועקב כל מיני נסיבות לקחתי אותו לכלבייה והשארתי אותו שם ביודעי שהוא יוצא להורג ולא תימצא לו משפחה. וזה בניגוד לכל רגשותיי בנושא ובניגוד לכל ערכי.

בנישואי הייתי שנים רבות בתוך מערכת יחסים קשה מאד בה הייתי אני הקורבן. היום ברורים לי חלקי ואחריותי, היום אינני קורבן עוד, אבל אני כועסת על עצמי על כך שהרשיתי לחיי לחלוף בצורה כזו ויותר מזה - שהראיתי לילדי מודל כזה גרוע.

והפצצה -
במהלך נישואי, בתוך התקופה המאד מאד קשה, ולאחר שניסיתי בכל דרך אפשרית לנסות ולחולל שינוי, כולל בקשות ותחנונים לטיפול, איומים ואזהרות מפני גירושין, תקופות אובדניות ותקופות דכאוניות [נסיונות לא מודעים, כמובן] - בגדתי בבעלי. למרות שמצד אחד אני יודעת היום שלא היתה בפני אפשרות אחרת, לפחות על פי תפיסתי של אז, ושזה היה מעשה של יאוש במובנים רבים - במקום שאני נמצאת היום אני מלקה את עצמי על המעשה. זה סותר את כל מערכת הערכים שלי. הידיעה שאני גרמתי לאובדן האמון ולשינוי בלתי הפיך [גם אם ישוקם לעולם לא יהיה אותו הדבר] - הורגת אותי. אני יודעת שגם לבעלי יש חלק עצום באחריות, אבל אני לא חשה פטורה בשל כך ולא יודעת לסלוח לעצמי.

קודם כל מבררת לעצמך ואולי ביחד עם מישהו אחר מהי בדיוק אשמתך (נועה ברקת)

אני מוצאת שכשמבינים את ההבדל בין אשמה לאחריות אז לא צריך להתאמץ כל-כך לסלוח.
אשמה זו ממש מילה שורפת ומכלה. לא רלוונטית לכלום, לא נחוצה- מיותרת.

בהחלט יש כמה דברים משמעותיים שעשיתי בעבר שמעיקים לי ושהייתי עושה אותם אחרת היום.
בשום מקרה אני לא מצליחה לחוש אשמה בהקשר שלהם.
לפעמים אני חווה עצבות, כאב גדול. אבל לא אשמה.

אש-מה,
נמצאת המהות ה- 'מה', נשרפת בלהבת ה 'אש'.
'אש' - 'מה'.

דימוי של מים, דימוי של אדמה - יועילו.
כאן, אחריות איננה עומדת מנגד לאשמה אלא בפני עצמה.

לוקחת אחריות על ארועי חייה, מאפשרת לסליחה הזו הפנימית לחלחל. כך, מאפשרת את סליחתה לאירועי חייה, ולמי שבתוכה שמאפשרת את תחושת הקיום בדרך הכאב והסבל.
הסכמה לאחריות הזו המשותפת לארועי החים תפתח את נתיב הסליחה, זה שמאפשר חרטה,זה שמאפשר אחריות.

אם תתבונן היטב תוכל לראות כיצד בגידות העבר (היום דיבר כותב הדברעם עם אדם שמעולם לא בגד באשתו בגידה מינית אך כל חייהם המשותפים משחק אתה חתול ועכבר ומסתיר ממנה רבים ממעשיו) לא רק שהיו הכרחיות אז מבחינת הנסיבות ההן, אלא שמהוות מנוף ליחסי ההווה. מנוף במבן זה של הבנה עמוקה ואמון שנמצא עמוק בהרבה מאותו אמון מכאני שהיה לפני הבגידה ההיא. כך, מה שנתפש מאיים בעבר, אותה אפשרות של תהומות האמון והאידיאה המזוייפת, קיבל מעמד מחודש של דיאלוג, ועומקים על פני תהומות.
על פני להתדרדר במדרון או לטפס על צוקי היחסים הזוגיים, ניתן לצעוד יד ביד ולהביא את כל אחד מבני הזוג אל יעדיו כשהזוגיות הזו תומכת בשני הצדדים.

כך אותה הסתתרות ופניה לנתיב זר באופן זמני, על ידי המעשה המיני, מגלה את הדרך המשותפת כנכונה גם אם מחייבת את מהמורותיה.

לכן, יכולה לסלוח לעצמה. עם זאת יכולה גם על פני לסלוח לעצמה, לעמוד בפני תולדות חייה, לראות את הטרגדיות ואת הקומדיות: רואה כיצד שיחקה להפליא את כל תפקידיה, מקורבן ומקרבן, עריצה ומעריצה ועד היותה אדם שלם, ומרימה את כל הקהל על רגליו, ובניצוחה הפרטי על כל הקהל שכולו גם היא - מוחאים לה כפיים בשאון אדיר.

אז, אותה דמות אשר משתבללת פנימה אל תוך תהומות הייאוש, האשמה והבושה, נמצאת יוצאת אל זרקורי הבמה ובהשתחוות השחקן - שגם השחקן הזה הוא היא עצמה וגם כל אחד ואחת מהקהל הם היא עצמה - אל הקהל - יוצאת אל אותו מקום של הערכה עצמית, שלמות עצמית ומבטלת את אותה גחמה חברתית שלטת של הצורך להיות מושלמת.
מכאן, שלמה על פני מושלמת, נמצאת יודעת כי חייה בתואם מושלם, וזה, התואם המושלם מאפשר לה את שלמותה מתוך היותה נפלאה, מופלאה ומאפשרת א חייה על כל גווניהם.

הודיה אם כך, לאותו קהל פנימי, לאותה נשמת הבריאה כולה - תהווה את הבסיס ליחסים פנימיים חדשים בהם אין אשמה. הודיה על האפשרות לחוות חיים אלה, לצאת מאיזון ולחזור אליו, הודיה על עצם הקיום.

מכאן, תודה רבה.

<מולבן>

נראה לי שאת יודעת את כל התשובות בכל המישורים
הרוחני הפסיכולוגי והפסיכוסומטי
בסופו של דבר מה שישחרר אותך זה לא עוד מילים ועוד תובנות
מה כן? קטונתי...
אולי רצון אמיתי להשתחרר מזה
כבר בתחילת הדף עלה עניין הרווח המישני שיש לך מהאשמה הזאת
ולדעתי שם טמון הכלב.

שליחה על ידי א* » 25 נובמבר 2004, 10:54

נראה לי שהבעייתיות היא בכך שכאשר סולחים לעצמנו זה קצת כמו להסכים עם מה שעשינו
לפי דעתי זה ממש לא נכון.
גם כשסולחים למישהו אחר, זה מתוך הבנה שעשה מעשה רע, מתוך טעות, חולשה, חוסר אונים ...
הסליחה לא "מכשירה" את המעשה.
אבל אנחנו בני אנוש וצריך לחיות עם החולשות, לסלוח ולעשות מאמץ להשתפר.

שני משפטים שלך מתחברים לי

_משאיר אותי בעמדה של צדקנות? של מסוגלות לעמוד בעמדה של שיפוטיות כלפי אחרים?

אבל, לפחות ככל שאני מודעת לזה, אני לא נוהגת ולא חשה כך כלפי אחרים, אלא כלפי עצמי בלבד._

הייתי אני הקורבן. היום ברורים לי חלקי ואחריותי, היום אינני קורבן עוד.

הרושם שלי שלא לגמרי יצאת מעמדת הקורבן.
את לא סולחת לעצמך ובכך ממשיכה בעצם לחוש את אותן תחושות.
ובמילים בוטות: אם אין מי שיתעלל בי - אני אתעלל בעצמי.
האם את סולחת לעצמך על דברים יומיומיים שאינם מסתדרים?
"העבודה" שלך עם עצמך צריכה להיות בכיוון של אהבה, אהבת עצמך. משם תבוא הסליחה.

< גם לי יש כמה נקודות כאלה שמדי פעם מרימות את ראשן המכוער לכל אחד יש. גם לי. זה רק אנושי. >

נועה,
האם את סולחת לעצמך על דברים יומיומיים שאינם מסתדרים?
בהחלט כן.
ושמתי לב שאני מתרגזת מדברייך - סימן שיש בהם משהו....

לוונדר,
_בסופו של דבר מה שישחרר אותך זה לא עוד מילים ועוד תובנות
מה כן? קטונתי...
אולי רצון אמיתי להשתחרר מזה_

כנראה, אם כי אני צריכה לעשות סדר, באמת, בין לסלוח כאקט של חמלה ובין לסלוח כאקט של הכשרת השרץ....

קשה לי לראות עצמי, מצד אחד, כבעלת סטנדרטים גבוהים של התנהגות - של חמלה, הבנה, יושר ויושרה, כשכל אלה מיושמים ביום יום שלי במידה רבה, ומצד שני - כמישהי שעשתה את כל הנ"ל. לא מתיישב לי ביחד....

עירית_לוי

דפנה,

אני אציע עוד כיוון:

אני מכירה מקרוב מישהי שעברה תהליך של גמילה מהתמכרות לאוכל, בשיטת שניים עשר הצעדים (שיטה שאם אני לא טועה פותחה במקורה לגמילה מאלכוהול. מה שמוכר היום כקבוצות 'אלכוהוליסטים אנונימיים').
זהו תהליך ריפוי רוחני, אשר בחלקו עוסק בבקשת סליחה מאנשים שפגעת בהם.
הוא מדבר על ענווה ומסירה של הדברים לכח עליון, לאלוהים. אם המילה אלוהים לא תדבר אלייך, נסי להחליף אותה במילים 'כח עליון'.

אני אתאר לך את התהליך באופן כללי, כפי שהוא זכור לי (הוא כולל חלק של וידוי, ואני הייתי זו שהיא התוודתה בפניה), ואולי תוכלי להעזר בדברים.
אם תרצי מידע נוסף - אבקש ממנה. חשוב להדגיש שמה שאתאר כאן זה חלק מתהליך כוללני יותר.

תחילה יש להכין רשימה של כל האנשים שפגעת בהם (את זה אני רואה שכבר עשית). זו בעצם התוודות בפני עצמך.
אח"כ יש להתוודות בפני אדם אחר (חברה קרובה למשל) ובפני אלוהים על המעשים.

אח"כ מגלים נכונות** לבקש סליחה מהאנשים. הדגשתי את המילה נכונות, כי בשלב הזה את לא צריכה לחשוב על איך תבקשי סליחה, רק להגיע לנכונות. אם תקפצי לשם, זה יכול להפחיד אותך ולהפריע לך לגלות נכונות אמיתית. במקרים בהם את לא מצליחה, את יכולה לפנות לאלוהים ולבקש את עזרתו.

אח"כ יש לבקש סליחה ממי שאת יכולה לבקש ולפצות אותו. אם הוידוי יפגע באדם הזה עדיף לעשות מעשה חלופי. למשל - לכתוב לו מכתב בלי לשלוח אותו. אם אי אפשר לפצות באופן ישיר, אפשר לעשות מעשה עקיף. למשל - במקרה שתיארת - את יכולה לאמץ כלב נטוש, או לתרום סכום כסף לצער בעלי חיים, או להתנדב בעמותת תנו לחיות לחיות.

סליחה אם לא הייתי מספיק רגישה. אני מתארת לעצמי שעשית דרך ארוכה וקשה בכדי לחוש שיצאת מעמדת הקורבן, והנה באה מישהי שכלל לא מכירה אותך ומעיזה לפקפק בהצלחה שלך.

גם אני חשבתי בכיוון של "להחזיר טובות לעולם" ולעשות מעשים טובים:
אם אי אפשר לפצות באופן ישיר, אפשר לעשות מעשה עקיף. למשל - במקרה שתיארת - את יכולה לאמץ כלב נטוש, או לתרום סכום כסף לצער בעלי חיים, או להתנדב בעמותת תנו לחיות לחיות.
אולי את אבא שלך את יכולה להזמין לארוחה טובה? ע"ח ימים עברו.
עם הכעסים על עצמך הייתי אולי מנסה גם כן להתייחס במעשים טובים. תני לעצמך, תפנקי את עצמך.
את מאוד קשה עם עצמך ( אהבה - כמו שכתבתי למעלה היא הדרך לסליחה. )
הידיעה שאני גרמתי לאובדן האמון ולשינוי בלתי הפיך [גם אם ישוקם לעולם לא יהיה אותו הדבר] - הורגת אותי.
למה את לא עוזבת את העבר ומתמקדת במה שטוב היום?

נועה,
תודה על המלים החמות. אכן, כך חשתי, אם כי לא שמתי זאת במלים כל כך מדויקות.

ולענין שנים עשר הצעדים וגם הצעותייך, נועה:

אני מכירה את התוכנית. אכן, עשיתי כמתבקש ממנה: עשיתי רשימה -יש לי עוד כמה, אבל שפחות מציקים לי -וביקשתי סליחה מהמוזכרים לעיל ומאחרים. כולם - גם הלא מוזכרים - סלחו מייד.
אבי סלח לי מייד ובכלל לא זכר במה מדובר.
הכלב - לא יכול כבר לסלוח. אכן - חשבתי בכיוון של לאמץ כלב אחר, ממכלאה [למרות שיש לי כבר כלב וחתול].
בענין בעלי - הוא לא סולח וניתן להבין מדוע. ואולי כיון שהוא אינו סולח - גם לי קשה לסלוח לעצמי.
ואולי - להיפך.
אבל זה בהחלט מכביד על החלק של לעזוב את העבר ולהתמקד במה שטוב היום.

אני מנסה להבין - אולי מה שאני חשה הוא כאב ולא אשמה? לא חוסר יכולת לסלוח? אולי הכאב מחזיק בחיים משהו שאינני יודעת מהו?
אני די לא מתחברת להשערה של רווח מכל זה.
אני בתהליך מאד ממוקד של לאשר לעצמי שאני בן אדם טוב. אני רואה זאת דרך היחסים שיש לי עם האנשים סביבי, מהתועלת וההנאה שהם מפיקים מנוכחותי, מהמעשים הטובים שאני עושה, מהיושרה שיש בי ושבאה ממקום כל כך נקי. אני גם מקבלת פידבקים ישירים וברורים על כך.
אולי קשה לי עדיין לפרגן לעצמי עד הסוף.
בתהליך היציאה ממקום הקורבן יש ללמוד איך להיות אדם שמח ומלא בטחון.
ואת זה אני עושה בזהירות מסוימת.
אני עדיין למדה כיצד.
תודה.

נתקלתי לא מזמן בבן אדם שעורר בתוכי כמה עיניינים מהעבר שלא היו פתורים.
עברתי דרך ארוכה של פרידה מבן זוג וקבלה של החיים המעוותים שחייתי עם אותו בן זוג. חשבתי שסלחתי לעצמי אך מתי זה התעורר?
כל פעם שפגשתי גבר פוטנציאלי הרגשתי צורך לספר לו את החוויות שעברתי גם כדי לקבל ממנו אישור שאני "בסדר".
אז הגבר ההוא, עשה עלי רושם שמימנו לא אקבל לגיטימציה לחוויות שעברתי ושהוא ידון וישפוט אותי לפי אמות מידה מוסריות נוקשות.
למזלי הטוב, הקשר ביננו קיבל תפנית לאחר תקופה מסויימת.
אבל, חוסר הקבלה שלי את עצמי, חוסר היכולת לסלוח לי על מה שעברתי, האשמתי את עצמי. הרגשתי לא מוסרית מספיק ועוד ועוד.
יש מקומות שהתודעה הפרטית שלי לא מספיקה לריפוי. הלכתי למטפלת מדהימה בפרחי באך. שתי פגישות, שיחות ארוכות עם תובנות חדשות, תמציות מדהימות שקיבלתי ממנה, כל זה עזר לי לעבד את החוויות, להשלים, לחוש אדם שלם, טוב, ובלתי שפיט בעליל

ענבל,
יש מקומות שהתודעה הפרטית שלי לא מספיקה לריפוי. הלכתי למטפלת מדהימה בפרחי באך. שתי פגישות, שיחות ארוכות עם תובנות חדשות, תמציות מדהימות שקיבלתי ממנה, כל זה עזר לי לעבד את החוויות
את צודקת.
גם אני עשיתי זאת תקופה מסוימת וזה עזר מאד.
אחזור לזה. איך לא חשבתי על זה?

בהצלחה

עירית_לוי

_בענין בעלי - הוא לא סולח וניתן להבין מדוע. ואולי כיון שהוא אינו סולח - גם לי קשה לסלוח לעצמי.
ואולי - להיפך._

דפנה יקרה,
אני חושבת שזה באמת להיפך.
נראה לי שכאשר אנחנו סולחים לעצמינו - אז בד"כ גם אחרים סולחים לנו.
על משקל המשפט "רק אהבה מביאה אהבה", אולי אפשר לומר "רק סליחה מביאה סליחה"

.

מעבר לזה, גם אם הוא לא יסלח לך אף פעם, זה כבר שלו לא שלך. וכל מה שנותר הוא לשחרר...

שבוע טוב

לפני כמה שנים מצאנו כלב ששוטט. לאחר זמן ועקב כל מיני נסיבות לקחתי אותו לכלבייה והשארתי אותו שם ביודעי שהוא יוצא להורג ולא תימצא לו משפחה. וזה בניגוד לכל רגשותיי בנושא ובניגוד לכל ערכי.

האם אימצת מאז כלב אחר? אם לא אז אני בטוחה שקירבה לבעל חי כמו כלב יכולה לעשות פלאים.

דפנה, משהו שעזר לי לקבל את חטאי בשנים בהן בכיתי עליהם... לפי הקבלה החטא עצמו הוא העונש, העובדה שחטאנו לנשמתנו והתרחקנו מהחלק האלוקי שבנו היא העונש ואין צורך בעונש נוסף. מי שמאמין, מאמין כי הכל בעולם קורה מסיבה, אין מקרה, לכן לדברים שעשית היתה סיבה, ואם כך, אז סיבה טובה, כי אין סיבות רעות, הכל קורה לטובה. אם להשתמש במוטיב הקבלי של אורות וכלים (כאשר האור הוא ההנאה והכלים הם היכולת שלנו לקבל אותה) כדי להגדיל את היכולת שלנו לקבל את האור עלינו להגדיל את הכלים שלנו (האור אינו מוגבל) וזה נעשה על ידי שבירת הכלים הישנים. חשבת שחייך טובים מספיק, הסכמת עם חיים כקורבן במערכת מתעללת, שברת את הכלים ועכשיו אין לך ברירה אלא לראות כי יכולים להיות חיים טובים מאלה. והעובדה כי את הנעשה אין להשיב היא חלק מהעניין, אם לא היתה חותמת מציאות ברורה על הדברים היית ממשיכה להסתיר אותם מעצמך.
כבעלת סטנדרטים גבוהים של התנהגות - של חמלה, הבנה, יושר ויושרה, כשכל אלה מיושמים ביום יום שלי במידה רבה, ומצד שני - כמישהי שעשתה את כל הנ"ל. לא מתיישב לי ביחד
דווקא בגלל שאת כזו הסכמת לחיות כך והחטא אמור ללמד אותך עוונה (כי לרוב אנשים בעלי סטנדרטים גבוהים דורשים סטנדרטים גבוהים שקשה לעמוד בהם) וחמלה (מי שלא חטא לא יכול להבין איך אנשים עושים "דברים כאלה", עכשיו את מבינה, הם פשוט אנושיים) ואין הכוונה ליחס שלך כלפי אנשים אחרים, אלא לעצמך.
אין טעם להלקאה העצמית (הטעם היחיד שלה הוא האדרת האגו שלנו: איך אני עשיתי דבר כזה) הדבר היחיד שכדאי לעשות הוא להבטיח שלעולם לא תגיעי למצב שבו תרגישי כל כך גרוע שתפגעי בעצמך ככה. וכאן עולה השאלה, האם את עדיין חיה עם הבעל שאינו סולח?

האם את עדיין חיה עם הבעל שאינו סולח?
כן.
ולשאר ההסבר-
התקבל מאד מאד על דעתי.
ואף על לבי.
מרגיש לי מאד מאד נכון.

תודה רבה.

שליחה על ידי נעה* » 01 דצמבר 2004, 16:33

הי דפנה
אני מבינה מאוד את היסורים שעוברים עלייך. אבל נראה לי שאת יוצאת מתוך נקודת הנחה שאת צריכה להיות מושלמת = טעויות כאלה את לא "אמורה" לעשות.
אבל כל הרעיון בחיים (כמו שאני רואה אותם) הוא התנסות ולמידה בתוך מערכות יחסים וחייבים לעשות טעויות מכל הסוגים והכל בסדר, כי המטרה היא ללמוד על עצמנו.להכיר את עצמנו.
אולי תנסי לשאול את עצמך מה למדת על עצמך מהטעויות האלה - בלי שיפוט! ובלי ביקורת עצמית כי זו הלקאה עצמית ולא לימוד.הכל אנושי.
אני לא יודעת אם את מאמינה בגלגולי נשמות אבל אני כן. עברתי טיפול פסיכולוגי במשך הרבה שנים
ומאיזה שהוא שלב הרגשתי תקועה ופניתי לטיפול בהיפנוזה. גיליתי שם איך חויות מגלגולים קודמים משפיעות לי בצורה מדהימה על המצב הרגשי שלי בחיים האלה.
במדיטציה אחת גיליתי שבחיים אחרים רצחתי את מי שהיא אחותי היום כי היא רצתה לעזוב אותי (אז הייתי גבר). הייתי מזועזעת עד עמקי נשמתי שרצחתי מישהו אבל אז בהמשך המדיטציה הופיעה דמות שליטפה אותי בהרבה חמלה והראתה לי את המניע למעשה שלי (הפחד מהבדידות) והעובדה שהיא קיבלה כזה מעשה מזעזע שלי בכזאת הבנה ואהבה היתה מדהימה ומשחררת ואפשרה לי לראות שהכל אנושי והכל לצורך לימוד.
אני ממליצה לך לקרוא את "מסע הנשמות" .ספר מדהים ששינה לי את החיים.

אולי תנסי לשאול את עצמך מה למדת על עצמך מהטעויות האלה - בלי שיפוט! ובלי ביקורת עצמית כי זו הלקאה עצמית ולא לימוד.הכל אנושי
אני בהחלט עושה זאת. זה משהו שאני עושה כל הזמן ומכל התנסות.

אני רוצה לאמר לכולם תודה.
אני חשה שאינני מתיסרת עוד.
שהבנתי שאני יכולה לסלוח לעצמי ובכך לאו דוקא "להכשיר את השרץ". שפירושה של סליחה הוא אחר.
ושהחוכמה היא, באמת, ללמוד מהמקומות בהם היית. לצמוח מהם, למרות שהמלה הזו כבר שחוקה...

אני עדיין חשה נקיפת לב קטנה כשאני מנסה לסיים את חלקי כאן, בדף זה. נקיפת לב שמודיעה לי שאני לא שלמה לגמרי עדיין עם הסליחה שלי לעצמי. אבל זה בסדר והרבה יותר טוב.
תודה.
אתם מוזמנים להמשיך בדף זה כרצונכם, כמובן.

לסלוח לעצמנו זו למידה חשובה המאפשרת להזין לתוכנו כוחות חיוביים בהתבוננות אופטימית כלפי העתיד .
לשקוע במצוקות העבר תוך הלקאה עצמית , ייסורי מצפון ורגשות אשם מקבעת כגבס את התנועה החופשית של רוחנו.
להבין את העבר , להרגיש את הכאב של מעשינו , להבין אותו ,
ולעשות החלטה מפוכחת ומציאותית לשינוי הדרגתי .

אני חשה שאינני מתיסרת עוד
שמחה מאוד לשמוע, ומאחלת לך שחייך יוסיפו וישתפרו מיום ליום

.
אני מקווה שכאשר תצליחי ללכת ליד בעלך בתחושה אמיתית של שלווה ושמחה (בלי שום נקיפות מצפון, כי מגיע לך לשמוח!) לא תהיה לו ברירה אלא להכנע ולשמוח גם. הוא יכול להמשיך בתפקיד הפגוע רק כל עוד את משחקת את הפוגעת, כשתעברי הלאה לא תהיה לו ברירה, אלא להמשיך הלאה.

חתולה,
הוא יכול להמשיך בתפקיד הפגוע רק כל עוד את משחקת את הפוגעת,
האם התכוונת ל"פוגעת מלאת רגשי אשמה" או לפוגעת כוחנית?

אני מוכרחה להגיד משהו:
נדהמתי לראות שכולכם עברתם כל כך ב... בשקט, אולי, על ענין הבגידה.
אולי תסבירו לי למה?
מה, זה לא סוף העולם?
מה, זה לא הופך אותי לאדם הנורא ביותר בעולם בעיניכם?

האם התכוונת ל"פוגעת מלאת רגשי אשמה" או לפוגעת כוחנית?
התכוונתי לראשון, העובדה שאת מתהלכת חפויית ראש על כך שפגעת בו כל כך מאפשרת לו לפגוע בך בחזרה, באופן קבוע, בלי פרופורציה למעשה. אילו המעשה עצמו היה מפריע לו הפתרון ההגיוני היה להתגרש, לא לראות אותך יותר. אבל נראה לי שזאת הסיטואציה המועדפת עליו, וכנראה שהיתה מועדפת עליך, כי חיית ככה כל כך הרבה זמן... אולי התחלת להבין שבעצם בכלל לא פגעת בו, ואין תירוץ לכל השנים שבהן הוא התנהל כמישהו פגוע, מה שמתיר לו לפגוע בך, שבעצם אין איזה חטא קדמון שחטאת שבגללו מגיע לך לחיות ככה, אז ביצעת "חטא", שיהיה על מה להמשיך לפגוע.

_מה, זה לא סוף העולם?
מה, זה לא הופך אותי לאדם הנורא ביותר בעולם בעיניכם?_
לא ולא
לגבי האחריות המשותפת (שלא לומר הבחירה המשותפת) למעשה הבגידה של שני בני הזוג כדאי לך לקרוא בדף ייסורי בגידה את מילותיו החכמות של צפריר. שני בני הזוג בוחרים מערכת יחסים ואת כל המשתמע ממנה. בעלך יכול להמשיך לחיות בתחושה שהדברים קורים לו, בוגדים בו, רוצים לעזוב אותו, ולא לקחת אחריות על חייו, וגם את. אבל אם כבר הגעת לכאן כנראה שאת מעוניינת בשינוי, מהדפים הנ"ל תוכלי ללמוד שאת ובעלך בחרתם במערכת יחסים קורבנית, בה שניכם קורבנות, וזאת הנקודה המחברת ביניכם. תוכלי ללמוד גם שאפשר לשנות, מספיק שאחד מבני הזוג מפסיק לשחק את המשחק כדי לשבור את התבנית הישנה. לא תמיד בן הזוג משתף פעולה, לפעמים זה מוביל לגירושים, אבל הרבה פעמים זוגות גדלים מהתנסויות כאלה.
בהצלחה

תודה.

שליחה על ידי תמרוש* » 03 מאי 2005, 05:42

למרות שהדף כבר "נסגר" די הרבה זמן, אני אוסיף משהו, לדורות הבאים
רוב הדיון היה על אמצעים של עבודה עצמית, תובנות, לעבוד על רגשות של סליחה, קבלה, אהדה, והכל חשוב מאוד, אבל לא תמיד זה מספיק.
יש מקום גם לעבודה התנהגותית פשוטה כדי להשתנות. כלומר:
אחרי שביררת לעצמך שהגיע הזמן לסלוח, להשאיר את ה"פשעים" שלך מאחור, להתקדם הלאה, ושאין טעם בהלקאה עצמית, פשוט תשגיחי זמן מה על מחשבותיך, וכל פעם שאת שמה לב שנכנסת ללופ של "איזה רעה הייתי, כמה נוראים היו מעשי" - לעצור!!! ולהכניס כאן איזשהו משפט מפתח, מנטרה, מסוג "עשיתי שגיאה. בפעם הבאה אני אעשה את זה טוב יותר". להגיד את זה בקול רם! ובמפורש! ואולי פעמיים, בלב, עם דגש על כל מילה. ואז מיד, לעבור לחשוב, במודע, על משהו אחר, שנותן לך הרגשה טובה של עשייה והתקדמות, ולהפסיק את הלופ הזה.
משמעת עצמית! רכה, אוהבת, אבל משמעת. אין הצדקה לעינוי המחשבתי הזה - אז אני עוצרת אותו בעודו באיבו.

הרבה פעמים אנחנו כבר ממש בשלים לשינוי (מכל סוג שהוא), וכבר עשינו את כל ההליכים הנפשיים והרגשיים הנחוצים, אבל ההרגל, ההרגל כבר טבוע בנו, ואנחנו יודעים שאין לו שום הצדקה, ובכל זאת זה "הטייס האוטומטי" של המחשבות שלנו.
ואז, חייבים לסלול ערוץ מחשבתי חדש, להחליף אותו בטייס אוטומטי אחר. להרגיל את עצמך, בצורה שהיא אפילו קצת מכאניסטית, לחשיבה חדשה.

זה נורא פשוט. וזה מאוד עוזר, כתמיכה לתהליכים עמוקים יותר.

שליחה על ידי מיכל* » 02 יולי 2020, 18:23

תמרוש תודה רבה, חיפשתי את הנושא של סליחה עצמית, וידעתי שיש בבאופן את התשובה וההכוונה. ממש תשובות בהזמנהxoxo

לא סולחת לעצמי. ואיך זה משרת אותך?
שאלה באותו משקל של למה את מתעצבנת או למה את בוחרת להפגע, ברור שאין טעם סלהחמיר או לא לסלוח לעצמך אבל עדיין זה פעולה שמושרשת עמוק בתוכנו, מטרת העל היא לנקות את הטייס האוטומתי שמצליף בנפש שלנו ולהפוך אותו לאיזה אימא או גמד חמוד שמלטף אותנו או אם זה יותר קל מלטף את דמות הילדה הקטנה שהיינו (מומלץ בחום למצוא תמונת ילדות שלך ובכל פעם שכועסים או מחמירים עם עצמו לנסות להגן על אותו ילדה שבתוכנו), שווה מאוד את העבודה והתרגול לצערי הכעס, הביקורת וההלקאה העצמית גורמים רישמיים למחלות גופניות ונפשיות חמורות, התרופה הטובה ביותר לאהוב את עצמך בכל מצב

דפנה, המעשה שנעשה ועליו את מתחרטת התקיים ואין דרך לבטל את הקיום שלו, מה שאפשר לעשות הוא להוציא את הכוונה מאותו מעשה, ברגע שהמעשה נעשה ללא כוונה או ברגע שהבעת חרטה על אותו מעשה והתנצלת בכנות בפני מי שאולי נפגע, אחרי כל הפעולות וההכרה בטעות אין לך אלה לסלוח ולקבל את העובדה שכולם טועים ולכולם יש מכשולים, אסורים והגבלות ויש לכול איזה יצר שגורם לנו לבצע פעולות שלבטח נתחרט עליהן ובכל זאת זה קורה לכולם.
תמיד הזמן הנוכחי נפלא לסליחות, אבל לנו יש את יום חשבון הנפש שגורם לנו לפשפש במעשנו ולנקות את מצפוננו, אם בונה עולם סולח לי בוודאי שאני ממחויבת לסלוח לעצמי.
"השטן" (354 בגמטריה) נמצא כל השנה למעט יום אחד.
גמר חתימה טובה וסליחה כנה ונקייה לעצמכם בעצמכם ולכל הסובבים אתכם, במיוחד לאלה שהכי קשה לסלוח.