אבא סבבא אמא קרציה

יופי של התקדמות!
ואת יודעת, עגבניות מהרוטב של האטריות - הן ירק (-: ויש אפילו הטוענים שהליקופן "שווה" יותר מבושל מאשר חי. אבל על זה אני לא חותמת... רק מצטטת (-:

נשמע לי ממש שינוי ענק, מהכיוון שלו. אז גם אני מצביעה "לשחרר" מהכיוון שלך. תפרגני. גם רומא לא נבנתה ביום אחד...

הי למה ככה.
חשבתי שאולי כדאי לך לשנות את שם הדף למשהו יותר חיובי. מה את אומרת?
מילים הרי מייצרות מציאות...וזה יכול לתמוך בתהליך...
(ואם את רוצה "להדר" אולי גם לשנות את הניק..).

ביקשתי נואשות שלא יעשה זאת

אם משהו כל כך חשוב לאחד מבני הזוג, במקרה של למה ככה? אי אכילת חיות, זה לא בוטה בעיניכן שהוא מתעלם מהבקשה הנואשת שלה?

לאחר דיון סלוני בביתנו שוכנעתי שתגובתו לא בהרכח בוטה
תודה בכל מקרה

הקטע הוא לאו דווקא חיות... הנקניקיות הן אוכל הזבל הכי גרוע מכל מוצרי ה"חיות".

איזה דף! קראתי ברצף
ואם לא השעה הייתי רצה מיד לקרוא את תחזוקת בעל...
בינתיים קיבלתי המון רעיונות שאני צריכה ליישם.
וגם צריך לישון...
ורק מחשבה קטנה:
בין השורות של הסיפורים של למה ככה נראה לי שיש איזה בעיה בהנקה, אולי לא בעיה גדולה אבל כן מקשה עוד קצת: הרבה שעות ציצי, הנקות תכופות, תוספת תמ"ל וזה רק מה שאני זוכרת כרגע. יכול להיות שכדאי לנסות להעזר ביועצת הנקה בשביל להוריד קצת מהסטרס.
אני יודעת שהעייפות והקשיים האובייקטיבים שיש אצלנו כרגע מאד מגבירים את הנפיצות שלנו, וכמה שאנחנו נפיצים היום... לא סתם אני פה עכשיו
לילה טוב

למה ככה? מה שלומך?, "נעלמת".
מקווה שאת לא חשה חוסר פירגון העצות כאן למענך! לא נגדך!

משבר גדול.
אבא ניכס לעצמו את חדר הילדים. העביר את כל הבגדים שלו לארון בחדר הילדים, והעביר את הבגדים שלהם לחדר שינה ולסלון. פירק את המנעול של הדלת של החדר, על מנת להתקין חדש כך שיוכל לנעול אותו. <החבאתי לו את המנעול החדש שקנה>.

דווקא היה יחסית רגוע בזמן האחרון. פוטנציאל הנפיצות היה באויר, אבל שמרנו על עצמנו.
פתאום, ביום שישי האחרון, יש מאין, פיצוץ ענק.
אבא השתגע.
היתה אצלנו הבת של אחותו. ישנה אצלנו בחמישי, ובשישי אחה"צ היתה לה איזו פגישה בעיר.
התכוונתי להקפיץ אותה לשם. ביקשתי מאבא את המפתח של האוטו החדש.
פאוזה: אבא קיבל אוטו חדש מהעבודה. למעשה, כרגע זהו אוטו זמני בשכירות, עד שיגיע הקבוע. לעומת הגרוטאה שלנו זה אוטו דה-לוקס. אבא מאוד גאה באוטו, ותופס עליו תחת. לי יצא לנהוג עליו, כולל כשהיינו בבית הוריו של אבא בשבת/חג ואני נסעתי באמצע, כפי שסיכמנו מראש, לבקר אצל הורי.
חזרה לסיפור: אבא סירב לתת לי את המפתח לאוטו, בתואנה ששבת נכנסה.
פאוזה נוספת לעניין שמירת השבת הסלקטיבית: אבא חזר זמן קצר קודם לכן ממשפחת חברים, אצלם הוא השאיר את הילד הגדול, והילד היה אמור לחזור איתם בערב, בדרכם לארוחה משפחתית, הרבה אחרי כניסת השבת. חוץ מזה, אבא כידוע מעודד את הילד לשחק במחשב בשבת, מבוקר עד לילה.
לא התאים לי לקחת את הגרוטאה. חיפשתי את המפתח של האוטו החדש ומצאתי. כשקראתי לחתול תעלול, להלביש לו נעליים (הוא היה אמור לבוא איתנו) אבא פתאום קלט שלקחתי את המפתח, ודרש אותו בחזרה. סירבתי. הוא העיף לי את הנעל מהיד וחזר בתקיפות על דרישתו. שוב סירבתי. בינתיים חתול תעלול, שפרץ בבכי, הלך והביא לי את הנעל. אבא שוב העיף אותה באלימות, הפעם מהילד. אבא הודיע, שאם אני יוצאת עם המפתח, אני לא חוזרת.
חתול תעלול היה בהיסטריה.
יצאתי עם המפתח.

מאז אבא ואני לא מדברים, למעט חריגות, כמו:
החבאת את המנעול שקניתי?
יכול להיות.
אה, אנחנו משחקים בלגנוב דברים? גם אני יכול לגנוב לך.
אם אתה תשאיר אותנו פה בבית עם חדר נעול, אני אדבר עם אמא שלך ולכולנו יהיו פאדיחות.

אוי אוי אוי לא מוצאת מילים אחרות. איתך...

חמודה שלי, האלימות הזאת, זה פעם ראשונה??? כי אם לא, אז אולי תתחילי לבדוק קצת מסביב מה קורה, אולי את חיה עם גבר אלים? ספרי לנו עוד מה קורה. נשמע לא טוב.

לא, הוא בד"כ לא אלים.
הפרץ הזה בא לו בפתאומיות.

המממ, בכל אופן כדאי שתעשי בדיקה. האם יש אלימות מילולית? זלזול בך? לפעמים אלימות פיזית מגיעה אחרי הרבה זמן של אלימות מילולית. יש פה כמה דפים על זה, כדאי שתיכנסי ותבררי לך מה קורה באמת בבית (כלומר, אולי לא הכל סובב סביב נקניקיות ואורז מלא).

נשמע מצב ממש קשה, הרבה זמן לא כתבת, כך שאף אחת כאן לא יודעת מה הוביל אתכם להתמוטטות עצבית כללית. זה שהוא חטף את הנעל וזרק פעמיים מצביע על עצבים חזקים מאוד ותסכול מתמשך. גם אני מצאתי את עצמי כמה פעמים בחיי מגיבה במין אלימות כבושה כזו מתוך תסכול רב. האם זה הופך אותי לבן אדם אלים ומסוכן? לא! לא! ולא!!!
אולי באמת שווה לערב איש מקצוע. מישהו שתלכי אליו להתייעצות.
התרגום שלי, רק מקריאת הדברים שנכתבו עד כה (לא בטוחה שאני צודקת, קחי מה שמתאים לך):
אני הייתי מחזירה לו את המנעול. אם זה מה שהוא רוצה לעשות בביתו שלו- את צריכה לאפשר לו את זה. שינעל את עצמו. את יכולה, אם תרצי, לעשות כמה צעדים שירגיעו אותו ויחזירו לו את ההרגשה שיש לו שליטה על חייו. יתכן והוא מרגיש שאת פלשת לכל תחום בחייו ואין לו יותר שליטה עליהם, בגלל זה היה לו חשוב למצוא טריטוריה פנויה, להשתלט עליה וגם לסגור עם סוגר ומנעול אחריו. בגלל זה היה לו חשוב שלפחות לגבי הרכוש שלו (המכונית שקיבל) הוא יוכל לאשר או לא נסיעה בה. עניין השבת זה רק תירוץ. המטרה היא שליטה בחייו.

אולי לא הכל סובב סביב נקניקיות ואורז מלא
זה ברור עוד מראשית הדף.
למה, לי יש דווקא שאלה אלייך, אבל אני לא כלכך מעיזה לשאול.
לעומת זאת אני גם חושבת שהאלימות הזאת לאו דווקא מעידה על אלימות באופן כללי.
רק את יודעת כי רק את יודעת מה התדירות והמידה של זה בחיים שלכם.
בכל אופן
מישהו שתלכי אליו להתייעצות נשמע לי רעיון טוב.

קודם כל הנה לינק להיכנס אליו: קיר בחדר השינה
המאמר עוסק באופן כללי באלימות, אבל יש שם קטע מדהים על בעל שהחליט לבנות קיר באמצע חדר השינה כי הוא לא רוצה לראות את אשתו. השופט החליט שגם זו אלימות. זה מאוד מזכיר לי את מה שאת כותבת על כך שהוא העיף את הילדים מהחדר שלהם ואת הבגדים. יש חוק נגד זה. אסור לבעל למנוע מאשתו וילדיו לחיות את חייהם בנחת!!!
אני כן חושבת שצריך לבדוק אלימות. אולי זה לא היה עד עכשיו, אולי לא שמת לב לכך, אולי זו רק ההתחלה. אבל אין שום ספק בכך שלהוציא את הילדים מהחדר שלהם ולקנות מנעול חדש וכו' זו פשוט אלימות! וזה מנוגד לחוק. בבקשה תעשי כמה בדיקות בנושא.
זכותך לחיות בביתך בנחת מבלי לסבול מבעלך, ולא משנה כרגע אם הוא אוהב או לא אורז מלא וקטניות, או שהוא מעדיף נקניקיות ברוטב עגבניות קנוי בסופר!
ולא, הוא לא אבא סבבה, בכלל לא! גם תעלולי כבר לא חושב כך, נכון?

גם אני חושבת שזו אלימות, הרבה יותר מההעפה שלו את הנעליים של תעלולי.
לא מדובר פה בווילה עם שמונה חדרים. זו דירה קטנה, חדר ילדים, חדר שינה וסלון.
להשאיר אותי עם הילדים מידי יום בדירה עם חדר ילדים נעול, זה להציב באמצע הבית מונומנט אימתני לחרא העמוק שאנחנו נמצאים בו.

השארתי לו היום בבוקר מכתב שבו כתבתי את זה. וכתבתי גם על גודל המצוקה שהילדים חווים, ושאולי ננסח איזה כללים שיעזרו לנו לנהל את הג'יפה שלנו ללא נוכחות הילדים.
הוא לא הגיב.

הוא גם הוריד את טבעת הנישואין שלו (לראשונה).

<אני, מאז אחד ההריונות, שלא יכולתי לסבול טבעות, הורדתי את כולן, ולא החזרתי>

תעיפי אותו לכ הרוחות!!!
(אלימות שחבל על הזמן! כלפייך וכלפי הילדים. רק לחשוב מה הם עוברים כשמנסים להסתיר מהסביבה את מה שמתרחש בבית. רחמנות. אני גדלתי בבית כזה. איך לומר בעדינות: לא ממש בנה אותי)
ראי: בן זוג מתעלל מילולית

אני חושבת שהרבה אנשים היו מגיבים כך אם הם מרגישים שהשתלטו להם על החיים
אין להם מילה, והם לא יכולים אפילו להחליט החלטות שנוגעות לעצמם בלבד.

אם הוא רוצה חדר לבד- אז מה?? שחררי!! את לא אמא שלו
מחביאה לו דברים?? מה נסגר

אמנם יש לזה השלכה על הילדים (לחדר החדש שלו) אבל לפעמים צריך לבלוע צפרדעים, ואם הוא נקט בדרך הזו סימן שהוא במצוקה גדולה מאוד. וזה שיעור גדול לילדים בלראות - איך אמא תומכת באבא כשקשה לו. הם לא ימסו מכמה ימים בסלון.

לא נראה לי שהוא מתעלל בך לפי כל הסיפורים שבדף, אלא שיש קצר רציני בתקשורת שנובע מחוסר אמון, עודף בקורת (שהיא הרעל הכי חזק שיש) וראש קטן שלו.
אמנם הוא לא אוכל בריא, כמו 90% מהעולם אבל לא על זה כדאי לפרק חברות של שנים.

תעיפי אותו לכ הרוחות!!!
איך אפשר בכזו קלות לומר עצה כזו נוראה? אנשים מתמוטטים לפעמים וזה הזמן ל"ביחד" - כי אם לא אז - אז מתי?

אם אנחנו מתגרשים, הילדים (לפחות הגדול) יתמוטטו.
זה ישבור אותו (את הגדול) נפשית, ירסק לו את האמון באנשים, בעולם.
יעשה אותו עצוב להחריד.

עדיף, בעיני, לנסות להגיע לאיזה מצב של "הרע במיעוטו", עם אבא בבית.

חכי עם להעיף אותו, בינתיים תבדקי באמת מה קורה.
נכון שמצד אחד צריך לתת לו את המרחב, אבל צריך גם לשים לב שלא מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה, את זה רציתי שתבדקי. תבררי עם עצמך אם לא היו מקרים קודמים של אלימות מכל סוג שהוא, תבדקי באופן כללי איך היחס שלו אלייך וכו'. נתנו לך פה שמות של דפים שכדאי לקרוא שם, אולי זה יתן לך תובנות.
מאחלת לך בהצלחה.

אם אנחנו מתגרשים, הילדים (לפחות הגדול) יתמוטטו
מאוד דרמטי, המונים מתגרשים ויתגרשו ועוד לא יתמוטטו גם לא ילדך הגדול.
בית עם אוירה עכורה יגרום לו לקושי יותר רב מאשר גירושין.

בהקשר החדר, לפי מה שאת כתבת מזמן, הבנתי כי את זו שבוחרת לישון עם הילדים בחדר השינה שלכם וכי האבא נדחק לחדר הילדים.
המצב הזה לא הגיוני, נראה כאילו את זו שגירשת אותו מזמן לחדר הילדים, הוצאת אותו מחדר המבוגרים לטובת שינה עם ילדך, לפחות כך הבנתי ממה שכתבת. אני נסמכת גם על תיאור הבית לקוסת היקרה שניסתה לעזור.
_המיטה שלנו היתה מיטה משפחתית עד שהילד השני היה בן שנה. ישנו כולנו ביחד.
היום, המצב נזיל, אבל בד"כ, אני ישנה עם שני ילדים במיטה המשפחתית, ואבא ישן עם שאר הילדים בחדר הילדים._

אני לא רואה במנעול ובהעפת הנעל אלימות, אני רואה תיסכול. ממש כפי שאני רואה תיסכול ולא אלימות באמירות קשות שאת אמרת לו בעבר בהקשר האוכל שהוא נותן לילדים.
מודה גם אני מוצאת עצמי מביעה זעם.
יש הבדל בין כעס לבין אלימות.

אולי כדאי לחשוב על כך שאם את בוחרת לקחת מפתחות של רכב של אדם דתי ביום שבת זוהי גם אלימות, אולי אגוצנטריות.

השיח בניכם חולה.
ממחלות ניתן לפעמים להבריא ואף להתחסן לבאות.

אופס, שוב לא עבר ההומור המעוות שלי. קראתי לעצמי ורדה ע"ש ורדה רזיאל ז'קונט וחיקיתי אותה.
לא באמת התכוונתי שתקומי ותעיפי אותו כאן ועכשיו.
אבל את צריכה לדעתי לעשות בדק בית מאוד רציני, כי גם אם את באמת קרציה - לא כל אחד מגיב בכזאת אלימות.
וזו נשמעת סיטואציה סופר אלימה.
שבטווח הרחוק דווקא היא יכולה להרוס לבכור וגם לשאר את האמון באנשים, בעולם, או לרסק לו את הבטחון העצמי, או ללמד אותו שאלימות זו דרך... או.. או... או...

לשחרר שליטה

על נקניקיות, על ניקיונות, על כל השטויות.
תסלחי לי - אבל אלה שטויות.
האוכל זה לא רק מה שנמצא על השולחן.
האוכל זה מה שאת ובעלך מאכילים אחד את השניה והילדים נחנקים מהפירורים.

על הבובי שלו השבת, בסדר?
לא אכפת לו מהשבת, הכל תירוצים.
וגם את מבינה שזאת לא השבת, ולא האוטו, ולא המנעול.
זאת השליטה.
על החיים, על הבית, על עצמו.
כמה נעליים צריכות להתעופף באויר לפני שהמסר יעבור?
בת של אחותו, שהוא יסיע אותה.
או לא יסיע אותה.
אין דודה או בת דודה, או נעל דודה בעולם ששווה את שלום הבית.
אבל מי מחפש שלום בבית הזה?
רק כמה ילדים קטנים.
אין ביכולתם לתקן את מה שלא הרסו.
אז בינתיים בורחים אל המחשב.

זה הכל בידיים שלך.
עדיין.

בעלך לא מקולקל, הוא רק בן אדם.
אם רק היית יכולה להנמיך את הציפיות שלך - ממנו, מהילדים, מעצמך...

מי יתן ובעוד חודש תצחקו על הרעיון הדבילי הזה של חדרים ומנעולים.

כולנו אלימים בדרך זו או אחרת
פה מדובר בתיסכול ומצוקה של אבא שנדחק לא לחיי בדידות, אולי הוא מנסה להראות דרך הקצנה של סגירת החדר את שהוא חוו ביום יום גם בלי מנעול למיטת המבוגרים

_כולנו אלימים בדרך זו או אחרת
פה מדובר בתיסכול ומצוקה של אבא שנדחק לא לחיי בדידות, אולי הוא מנסה להראות דרך הקצנה של סגירת החדר את שהוא חוו ביום יום גם בלי מנעול למיטת המבוגרים_
את יודעת מה? מרוב עיצות סותרות, באמת אי אפשר לדעת.
מה שברור זה שאתם חייבים לרוץ לאיזה יועץ או פסיכולוג או מישהו שקצת ישוחח איתכם על הנישואין שלכם, ורצוי שזה יהיה בדחיפות. מציעה לך להתחיל למצוא אישה - מטפלת בזוגיות, יועצת ואחר כך גם לצרף אותו (או למה שאת עושה או לייעוץ זוגי אחר שיהיה מקובל על שניכם). באמת דחוף, כי חבל בעיקר על הילדים.

המעבר שלו לישון במיטה בחדר הילדים (כבר מזמן) - בחירה שלו.

הוא בעד שהילדים, כל עוד הם רוצים, יישנו עם ההורים.

כשנהיה צפוף במיטה המשפחתית, הוא פשוט היה קם ועובר למיטה פנויה.
ועם הזמן הוא העדיף מלכתחילה ללכת לישון במיטה בחדר הילדים.

מי יתן ובעוד חודש תצחקו על הרעיון הדבילי הזה של חדרים ומנעולים.

למרות הכל הבאתם לאחרונה לעולם תינוקי, כנראה שאינטמיות היתה בינכם לאחרונה.
מסוגלת להחיות ולהחזיר את האינטמיות?

הוא גם הוריד את טבעת הנישואין שלו (לראשונה).
בד"כ זוהי התנהגות שמבשרת על סוף.
כדאי להתכונן נפשית, להכין את הקרקע לרעיון.

תהי חזקה ליבי אתך יקרה

במצבים כאלו חסרות לי בשמת ורוקדת.

למה ככה? כדאי שתנסי להסביר יותר מה גרם למצב לחזור לנפיצות כך נוכל לעזור יותר
שולחת לך כוחות

_אם אנחנו מתגרשים, הילדים (לפחות הגדול) יתמוטטו.
זה ישבור אותו (את הגדול) נפשית, ירסק לו את האמון באנשים, בעולם.
יעשה אותו עצוב להחריד._

את לא יודעת את זה. מנסיוני, אחרי תקופת המשבר דוקא יש פריחה אצל הילדים, יש שחרור. ילדים מרגישים אלימות, והולכים על ביצים לידה בלי שהם ידעו לקרוא לזה בשם. ילדים מפנימים אלימות כדרך חיים. ובעיקר כוחניות.
אני דוקא חושבת שלילדים יכול לצאת טוב מפרידה שלכם, כי כרגע הם גדלים עם דגם רע מאוד של משפחה ויחסים. כדי שלבנך יהיה אמון באנשים ובעולם הוא צריך קביעות ועקביות, רוגע ושלווה, הרבה יותר ממה שהוא צריך אבא בבית.

נראה לי ברור כשמש, לכל אורך הדף הזה, שאת צריכה לפנות בהקדם לייעוץ, וזה חייב להיות מישהו שמבין את התחום של אלימות במשפחה. רק מי שמבין את התחום הזה ידע להנחות אותך, כך שיהיה לכם סיכוי לשקם את המשפחה.
מנסיוני עם כמה פסיכולוגים, הם לא מכירים את התחום של אלימות במשפחה, והייעוץ שאני קיבלתי מהם רק החריף את המצב אצלנו. כשהגעתי למומחה לאלימות במשפחה הבנתי איפה היו הטעויות שלהם, וקיבלתי סוף סוף הדרכה ראויה.

ההדרכה הזו לא עזרה בסופו של דבר לשמור את המשפחה שלי מפירוק, למרות נסיונות כנים, אבל הפירוק מיתן מאוד את הכוחניות והאלימות של האקס. לצערי לא מיגר אותן לחלוטין.

בנות מה זה התגובות האלה?
תעיפי אותו לכ הרוחות!!!

אלימות שחבל על הזמן!

מחביאה לו דברים?? מה נסגר
אפשר לכתוב כל דבר בצורה פחות קיצונית.
אתן לא נמצאות שם, אתן לא יודעות באמת את כל הפרטים, לא צריך להיסחף.

לא נראה לי שהוא מתעלל בך לפי כל הסיפורים שבדף, אלא שיש קצר רציני בתקשורת שנובע מחוסר אמון, עודף בקורת (שהיא הרעל הכי חזק שיש) וראש קטן שלו.

אני לא חושבת שיש כאן אלימות כלל. הבחירה היתה שלך, באופן מודע לגמרי.
לא התאים לי לקחת את הגרוטאה.. אבא הודיע, שאם אני יוצאת עם המפתח, אני לא חוזרת. חתול תעלול היה בהיסטריה. יצאתי עם המפתח.

למה ציפית?

תביני - האיש שלך באמת עושה רושם מאד ילדותי, מתנער, לא אחראי, וגם יכולת הביטוי שלו דפוקה לגמרי (מתחבא מאחורי השבת במקום להגיד מה באמת, למשל). אני מבינה לגמרי למה ההתנהגות הזו כל כך מקוממת אותך. אבל אם נפריד רגע בין הטבע הזה שלו למה שקרה לו אצלכם בבית, אני חושבת שלגבר הזה אין שום רווח בבית להיות גבר. את לא מכבדת אותו בגרוש, את מבטלת את בקשותיו והעדפותיו ואת רכושו, את רומסת אותו עד עפר. לאיש הזה אין זכות על האוכל שלו, המיטה שלו, הרכב שלו... איך ירצה לעשות משהו למענך, איך.

כשקראתי לחתול תעלול... הוא העיף לי את הנעל מהיד וחזר בתקיפות על דרישתו. שוב סירבתי. בינתיים חתול תעלול, שפרץ בבכי , הלך ו הביא לי את הנעל . אבא שוב העיף אותה באלימות , הפעם מהילד. חתול תעלול היה בהיסטריה .

זה לא יותר גרוע מגירושין?

עד עכשיו נמנעתי מלהביע דיעה, כי באמת בעיני כל מה שכתבת ניתן לגישור.
אבל ברגע שהפגיעה היא כבר בילדים? ובגלל כעס עליך? לא לא לא
על כבודי אני מוכנה למחול. אבל אם בעלי יפגע בילדים... לא מוחלת ולא עוברת לסדר היום. לא יודעת אם פרידה היא הפתרון (מישהי כבר ציינה למעלה שאז הם יהיו יום או יומיים בשבוע רק איתו ואת לא תוכלי להשגיח בכלל על מה שקורה...), אבל בהחלט לא להעלים עין.
לא נכנסת למינוח של כן אלימות לא אלימות.
העובדה היא, שהבנאדם ברגע של כעס פשוט איבד את הראיה, הבן שלו הפך שקוף בעיניו.
עכשיו הוא העיף לו את הנעל, פעם באה יעיף לו סטירה...

וזאת שלא קופצת למסקנות- זה שהוא חטף את הנעל וזרק פעמיים זה מינוח עדין... הוא העיף את הנעל מתוך היד של הילד. זה שונה לגמרי מלחטוף ולזרוק...

פה אני נדחפת בשביל בכל זאת לשאול את השאלה שלא העזתי,
ואני מקווה שלא יסקלו אותי:
למה-ככה יקרה, מתי עשית חשבון נפש עם עצמך לנסות להבין האם באמת ועד כמה את רוצה לחיות עם האדם הזה.
כמו שאני חווה מהדף הזה - הכל תלוי בך. לא, הוא לא אליםממש, הוא במצוקה וזה פשוט מתפרץ לו ככה. ולא שזה מוצדק, אבל אם יש פה נורות אזהרה הן מאותתות על גבר שעוד רגע בגלל כבודו הרמוס רומס את הבית ושובר את הכלים, ולא על אישה שחווה אלימות. את לא נשלטת, את שולטת, ולא מעט בכלל.
וזה בסדר גמור אם את מחליטה אחרי מחשבה רצינית שאת פשוט לא אוהבת, לא רוצה וכו'. ויכול מאד להיות שיש לך את כל הסיבות בעולם. יכול להיות שזה פשוט בלתי אפשרי לך ליישר קו עם אדם שאת דעותיו ככ קשה לך לכבד. מותר לך להחליט שאת לא רוצה אותו כבעל עד סוף ימייך, אבל בבקשה אל תנסי להפיל עליו את כל התיק. הוא בסה"כ נשמע אדם פשוט שלא ככ מבין מה קורה ולמה אשתו הנחמדה והרכה שבטח ענתה לו אמן פעם בקלות, פתאום נהיתה כזאת דעתנית, וכל דבר צריכה בדרכה שלה דווקא. לא נראה לי שבזמן הקרוב הוא ייעצר וינסה לפתור את החידה הזאת. הוא פשוט יעשה מה שיוכל כדי לשנות. וזה לא הרבה.
כן, מותר לך לבחור אורח חיים שונה ממנו (בריאות וכו') אבל אם את אוהבת אותו, אז אפשר לגשר על הכל. אם את באמת רואה בשמחה את שארית חייך לצידו.
ובבקשה, אל תישארי רק בשביל הילדים. אני ממש לא מאמינה בזה. אם את לא שמחה , אם את נשארת איתו מתוך קרבן לילדים, זה יחזור אלייך כמו בומרנג בעוד 20 שנה. וגם, לא באמת תוכלי מתוך התקרבנות כזאת לעשות עבודה אמיתית על הזוגיות. תרגישי כל הזמן שויתרת על משהו. לא נדיר בכלל במצבים כאלה למצוא גברים שאחרי 10-20 שנה מרירות שכאלה, הלכו להתנחם במתיקות של זרועות נשיות אחרות. ואז איזו תחושת בגידה לאשה ש"הקריבה" את חייה, דעותיה, אמונותיה, סגנון האכילה שלה, החינוך שהאמינה בו, העדפותיה המוזיקליות ומה לא.
בקיצור, תחשבי טוב, ותשארי רק מתוך רצון אמיתי לאיש הזה ונכונות לקבל אותו כמו שהוא עכשיו, ולא כניסיון עקיף לשנות אותו. אם את לא יכולה - זה לגיטימי - אבל אז תעזבי, ותני לילדייך הפוגה ממשחקי השליטה הנוראיים שבהם כמעט תמיד ידה של אמא יוצאת עליונה - שזה כשלעצמו גם לא משהו.

אולי נשמע לך דברים קשים שאמרתי, אבל זה ממש מניסיון.
חיבוק ענק(())

_כשנהיה צפוף במיטה המשפחתית, הוא פשוט היה קם ועובר למיטה פנויה.
ועם הזמן הוא העדיף מלכתחילה ללכת לישון במיטה בחדר הילדים._

גם כאן, אב הבית נדחק לקצה התחתון. קודם מחכה שכולם יסתדרו במיטות הרצויות, אחר כך הולך למיטה הפנויה שנשארה. ואני רוצה להגיד, שאישה שרוצה את הגבר שלה אתה במיטה, קטנים הסיכויים שהוא היה מעדיף מקום אחר. בכלל אני חושבת שהרבה דברים קשורים למיטה, אבל כאן אפילו מיטה אין.

זה לא יותר גרוע מגירושין?

אני לא קוראת את למה ככה מחפשת גירושין. היא מתארת את המצב הזה במילים מאד קיצוניות - התמוטטות, התרסקות האמון בעולם, שבירה נפשית. נקודתית, המצב שתואר לא יותר גרוע מגירושין, נו באמת. כולה ריב, דבר פתיר (נקודתית, כן?). אני חושבת שלמה ככה מחפשת דרך לחיות חיי אהבה והערכה, חברות ושותפות וכל הדברים הטובים שבעטים מתחילים עם זה בכלל. אני חושבת שבדרך היא זקוקה להרבה תמיכה והבנה, ובעיקר הכוונה. אני חושבת שתמיכה זה לא בהכרח להתלהק סביבה ולהאשים את הבעל במקהלה, אני חושבת שמצב כזה יכול להיות מאד מסוכן - מין הדף של כעס שתומך בצד אחד במשוואה ועשוי לדחוף אותו למעשים קיצוניים הרבה יותר ממה שהתכוון בהתחלה. העזה תוך עידוד הקהל ביציע, אבל מה הקהל ביציע יודע בכלל, ומה ל"כ יודעת על אותו קהל שמניע אותה.

אני לא קוראת את למה ככה? מחפשת גירושין.
לא חשבתי ככה. אם היא הייתה מחפשת גירושין היא לא הייתה כאן, מחפשת פיתרון, עושה עבודה (נותנת לו שליטה על ארוחת הערב! צעד גדול!) והכל...
ולא אמרתי שגירושין הם המוצא היחיד.
אמרתי, שעם כל התסכול שבעולם, הילדים לא צריכים להיות שק החבטות (המטאפורי) שעליו מוצא התיסכול הזה.
אדם שלא מבין את זה, זה בעייתי.
דורש טיפול.
כזה או אחר.

את לא מכבדת אותו בגרוש, את מבטלת את בקשותיו והעדפותיו ואת רכושו, את רומסת אותו עד עפר.
חייבת לציין שגם לי יש תחושה דומה. אולי לא בניסוח כה חריף, אבל זה מאד בולט שגם כשאת כביכול נותנת לו קרדיט את מסתכלת בזכוכית מגדלת על כל מה שהוא עושה לא בסדר. לדוגמה: ההערה על העדר הירקות בארוחה שבישל, במקום להעריך את זה שהוא בישל במקומך, או פשוט להחליט (בלי התקטננויות ובלי התחשבנויות) שאת אחראית בלעדית על הבישולים, או לפחות על הכנת האוכל הבריא בבית.
אני חושבת ששניכם זקוקים ליעוץ זוגי דחוף. הילדים שלכם חווים כרגע אלימות וזוגיות לא מתפקדת (בני זוג שמחביאים זה מזה דברים- זו לא זוגיות בעיני). להמשיך לגדל אותם באוירה הנוכחית זה בטח לא לטובתם...

תביני - האיש שלך באמת עושה רושם מאד ילדותי, מתנער, לא אחראי, וגם יכולת הביטוי שלו דפוקה לגמרי (מתחבא מאחורי השבת במקום להגיד מה באמת, למשל).

אדם דתי לא מתחבא מאחורי השבת.
אדם דתי מכבד את השבת.
לנהוג ברכב של אדם דתי בשבת זה לפגוע בכבודו באופן מודע לחלוטין.
אין מה להתפלא שהתגובה היתה קשה.
ככה זה שאדם לא מרגיש שמכבדים אותו הוא מרגיש שהוא צריך להשמיע את "קולו", נוכחותו, אמונותיו יותר חזק.

בקיצור לא רק מילים לא יפות הן אלימות
לא רק העפת נעל היא אלימות
גם רמיסת אמונות של מישהו היא אלימות
לא נראה לי שאת מכבדת את בעלך, שלא נדבר על אוהבת אותו.
מרגיש שאת מפחדת להישאר לבד כמה ימים בשבוע עם הילדים.
חשוב לזכור שיש כמה ימים בשבוע לבד עם הילדים ויש גם כמה ימים לבד בשבוע עם עצמך, עם חברותיך, עם התחביבים שלך, המיטה, המשפחה, הטלוויזיה ועוד.
אם אני טועה ואת אוהבת אותו אז תנסי לתקן.

_אדם דתי לא מתחבא מאחורי השבת.
אדם דתי מכבד את השבת._
אויש, נו באמת...
גדלתי בבית דתי, מכבדת מאוד דתיים, אבל :

אדם דתי לא מעודד את ילדיו לשחק במחשב בשבת. נראה שהוא שומר שבת רק תחת האינטרסים שלו.
ההורים שלי דתיים. אני לא. וגם אפילו בגיל ההתבגרות, עם כל מה שעשיתי- הם הביעו צער, כעסו, אבל מעולם לא פגעו בי בצורה כזו. והיום כמו שאני מכבדת את עובדת היותם דתיים הם מכבדים את העובדה שאני לא.

בכל מקרה לא הייתה לו זכות להתפרץ כך.
ההודעות שמגנות על (ולא את) הבעל נשמעות כמו "הגיע לה שהוא יבגוד בה, היא לא שכבה איתו" או "הגיע לה שירביץ לה, היא עיצבנה אותו"...

ובכל מקרה בכל מקרה זה לא אמור לצאת על הילדים (וצריך להשתדל שגם לא בסביבת הילדים)

אדם דתי לא מעודד את ילדיו לשחק במחשב בשבת. נראה שהוא שומר שבת רק תחת האינטרסים שלו.

נו ומה רע בזה שבן אדם דתי מחליט מה כן "מתאים" לו לקיים ומה לא?
יש להם גם גורטא שכפי שאני מבינה היא לא שלו, אם הוא לא יאפשר לה ליסוע בגורטא בשבת אז זו כפיה אך אם מדובר ברכב שלו והוא לא מוכן שהיא תיסע בה בשבת אז אני לחלוטין מבינה אותו.

לגבי תגובות ליד הילדים על שניהם להימנע מכך, אין בכלל ספק.
כפי שהזכירו כאן גם למה ככה פוגעת בו בנוכחות הילדים.
את מעגל הכשפים הזה צריך לעצור.

<אני, מאז אחד ההריונות, שלא יכולתי לסבול טבעות, הורדתי את כולן, ולא החזרתי>

ומה קרה מאז?
לא וויתרת מזמן בעצמך!
מקווה בשבילך שאת במצב כלכלי טוב.

ההודעות שמגנות על (ולא את) הבעל נשמעות כמו "הגיע לה שהוא יבגוד בה, היא לא שכבה איתו" או "הגיע לה שירביץ לה, היא עיצבנה אותו"...

לא זוכרת שקראתי פה פוסטים שמגנים על ההתנהגות שלו.

למה-ככה בטח שלא אשמה, ולא "מגיע" לה לסבול.
מגיע לה כל הטוב שבעולם.
נקודה.
אין שום הצדקה להתנהגות פסיכית שלא בתוך הפסיכי.
אין דבר כזה "היא עיצבנה אותו".
כל אחד מתעצבן בזכות עצמו,
לא מזרימים לו הורמונים בגוף.

בלי שום קשר, גם לבעלה מגיע כל הטוב שבעולם.

ומכאן החיים בזוג הם אתגר ...

כשיש דילמה כלשהי, כל אחד בחייו מחליט,
מה יותר חשוב: נקניקה פעם בשבוע או שלום בית?
לנסוע באוטו חדש או שלום בית?

יש דברים שלא שווה להתפשר עליהם, אבל אי אפשר להתעקש על כל-דבר-כל-דבר...
פשוט כל אחד מחליט לעצמו מה "שווה את הריב", או את המחלוקת,
ומה אפשר לחפף.
אי אפשר לחלוק על הכל, צריך גם זמן לנוח מהאמוציות.
אחרת זה מעגל שמחמם ת'עצמו.
קרקר נגד קרקר.

_כשנהיה צפוף במיטה המשפחתית, הוא פשוט היה קם ועובר למיטה פנויה.
ועם הזמן הוא העדיף מלכתחילה ללכת לישון במיטה בחדר הילדים._
זה סימן אזהרה גדול מאוד.
המיטה המשפחתית היא יופי - אם היא משפחתית.
אם זו אמא עם הילדים אבל לא כמו ביפן, אלא בצורה שמסלקת את אבא מהמיטה הזוגית - זה רע.
זה מצב שאמא, אם היא אוהבת את אבא, חייבת לעצור.
למשל, להוסיף מזרונים בחדר השינה, שכולם ישנו על מזרונים במיטה אחת גדולה אבל יהיה מקום לאבא! או, שהגדולים יישנו ביחד בחדר הילדים, והקטנים ישנו עם ההורים במיטה הזוגית. או משהו.
אבל לתת לאבא כדבר המובן מאליו לוותר על המיטה שלו?
על המקום שלו ליד רעייתו?
זה סמלי לכל הנישואין.

ולגבי האוטו, ממש לא הבנתי מה קרה. את רצית להחזיר את בת אחותו הביתה? והוא לא רצה? אז את רצית דווקא את האוטו החדש, בזמן שיש לכם אוטו שלכם, ישן? למה? אין שום הסבר. לא ברור לי למה הוא לא רצה להחזיר את אחייניתו הביתה. היא היתה אמורה להישאר אצלכם? ולא ברור לי למה לקחת דווקא את האוטו שלו מהעבודה, שהוא לא רוצה שייקחו (וזכותו), ולא לקחת את האוטו המשותף, שאיתו אין בעיה. למה לריב איתו? למה לחטוף לו? כל הסיפור ממש לא היה מובן לי. הבחירות שלך לא היו מובנות לי.
בכלל לריב עם גבר על אוטו, זה בערך שווה ערך ללהגיד לו ש"של השכן" גדול יותר... P-:

למה ככה, דחוף דחוף ללכת לייעוץ זוגי. ואכן רצוי אצל מטפל/ת שמתמצאים באלימות במשפחה. כך או כך יש במשפחה שלכם מאבקי שליטה קשים, ואני בכלל לא בטוחה שממה שכתוב בדף הזה כל כך קל להבין מי הוא מי.

זה מצב שאמא, אם היא אוהבת את אבא, חייבת לעצור.

לי קשה לקרוא כאן אהבה.
למה ככה, יש אהבה?
יש מה להציל?

מה ז"א?
תמיד יש אהבה.
זה בסיסי.
יש רק להסכים לה.

_אם אנחנו מתגרשים, הילדים (לפחות הגדול) יתמוטטו.
זה ישבור אותו (את הגדול) נפשית, ירסק לו את האמון באנשים, בעולם.
יעשה אותו עצוב להחריד._

יקירה, הגזמת! נשמע סחיטה ריגשית שאת עושה לעצמך בכדי לשכנע את עצמך להישאר בזוגיות הזו.

_תמיד יש אהבה.
זה בסיסי.
יש רק להסכים לה._
לא מדובר על אהבה רוחנית אוניברסלית. בהחלט יש מקרים של גבר עם אישה שאין ביניהם אהבה. יש שם כל מיני דברים אחרים. לפעמים האהבה יכולה להתפתח גם מהם, ולפעמים לא. זוגיות זה לא תמיד גן של שושנים, וסליחה על הקלישאה. יש מקרים שאפשר למצוא את עצמך עם בנזוג מסויים מהסיבות הלא נכונות. ואז אין שם אהבה, וסיכוי סביר שגם לא תהיה.
אולי לנסח את השאלה אחרת, וזאת בכל מקרה שאלה פרטית של למה -ככה, ואת צריכה לדעתי לברר אותה עם עצמך, ורצוי במסגרת טיפול אישי (חוץ מהטיפול הזוגי שנחוץ לכם אם כן(-:). והשאלה היא - האם את רוצה לחיות עם אדם זה, כפי שהוא כרגע, את שארית חייך? האם את רוצה ללמוד לשמוח בו?
כי ממה שעולה מהדף הזה, זה לא נראה כך, אבל דף באינטרנט, מנתח ותומך ככל שיהיה אינו יכול להוות מדד למציאות. לא סתם את איתו. יש לכם שיעור יחד. עכשיו אם את נשארת זה כדי ללמוד ולהשתלם בשיעור הזה. ואם את עוזבת זה צריך להיות מאותה סיבה. כלומר לא כדי לברוחממנו אלא כדי לחזור לעצמך. ממליצה לך מאד איזשהו סוג של טיפול שמוצא חן בעינייך לבירור הנקודה הזאת.
מצטערת אם יצא קצת ארוך ופלצני. zzz
הרבה הצלחה

כוכב נגה כתבת מקסים
עכשיו אם את נשארת זה כדי ללמוד ולהשתלם בשיעור הזה. ואם את עוזבת זה צריך להיות מאותה סיבה. כלומר לא כדי לברוחממנו אלא כדי לחזור לעצמך. ממליצה לך מאד איזשהו סוג של טיפול שמוצא חן בעינייך לבירור הנקודה הזאת.
גם אני מצטרפת להמלצה הגורפת - ייעוץ בשבילך, קודם כל.. ואם יהיה שיתוף פעולה מצידו אז ייעוץ זוגי.

קט קטית,
אני חושבת בדיוק כמוך,
התגובה שלי הייתה תוצר של כמה מהתגובות האחרונות שאמרו שהוא לא אלים, אלא התגובות שלו הן תוצר של התעלמות מצרכיו וכו'...
הכוונה בדברים שלי הייתה שאין הצדקה להתנהגות אלימה.
התגובה לא באה בגלל ההצעות לאחות את הדברים. כמובן שעזיבה היא לא הפתרון היחיד או האופטימלי, כל אחת (ובטח שאני) נתקלת בסיטואציות לא קלות בנישואין, ולא צריך להרים ידיים כל כך מהר.

נראה לי שפשוט אני לא מובנת כל כך בכתב...

התפקידים של למה ככה? ובעלה היא שהוא עובד ומרוויח כסף עבור המשפחה, והיא מטפלת בבית ובילדים עבור המשפחה.

לא ממש. היא העידה שגם עובדת חלקית.

ולגבי המכונית שהבעל קיבל ממקום עבודתו, זו הטבה שכלולה במשכורת. חלוקת התפקידים של למה ככה? ובעלה היא שהוא עובד ומרוויח כסף עבור המשפחה, והיא מטפלת בבית ובילדים עבור המשפחה. בדיוק כמו שזה לא הופך את הילדים או את הבית לרכושה הפרטי, גם המכונית הזו אינה עומדת בלעדית לרשותו של בעלה, אלא לרשות שניהם (ודאי בסופי השבוע, כאשר היא לא משמשת אותו לצרכי עבודתו).

מדבריה אני הבנתי כי כן משתמשת ברכב העבודה, הבעיה נוצרה כאשר היא רצתה להשתמש ברכב ביוםשבת והוא דתי.
בכל מקרה הכל כאן סיפטומים של בעיה הרבה יותרת חמורה.
בעיה של חוסר תקשורות
אי כבוד
דעות שונות
ועוד.
ובעיקר כמו בשיר "אהבה מתה".

למה ככה, מה שלומך?

<נראה לי הברחנו אותה...>

הנה אני.
אני לא מוברחת, אל דאגה...
אני פשוט לא מבלה הרבה מול המחשב, בעיקר כשאני עם הילדים.
ואני עם הילדים בערך משבע בבוקר ועד עשר בלילה... כל יום, גם כשאבא נמצא.
עכשיו שני הקטנים ישנים.

אז מה לומר?
ראשית, עדכון מצב.
הוא לא קנה מנעול חדש לדלת, כפי שהכריז שיעשה.
היום בבוקר הורגשה הקלה. עידכנו אחד את השני בטון פחות צונן מאתמול (שהיה התקדמות לעומת שלשום...) לגבי עניינים פורמליים-לוגיסטיים. הוא שתה את התה שהכנתי לו (אתמול ושלשום הכוס נשארה מלאה על השולחן). <תה הבוקר הטעים שלנו הוא אולי המסורת היציבה ביותר בהרגלים הקולינריים המשפחתיים שלנו>.
לפני צאתו הוא אפילו אמר לי "יום טוב". עניתי לו אותו הדבר.

היום בלילה הוא אמור לפגוש חבר מאוד טוב שלו, שהפך להיות חבר שלנו, שדיברתי איתו אתמול. מקווה שהוא ירגיע אותו.

כמו בעבר, אני קוראת את הדברים שנכתבים כאן, ובחלקם הגדול הם נותנים לי חומר למחשבה (למשל מושגי המפתח: כבוד, כפיה, ביקורתיות...). אתייחס אליהם ככל שאספיק. לגבי יעוץ/ טיפול: וודאי שאנחנו צריכים כזה. עכשיו התינוקי היונק כבר בן יותר משלושה חודשים, ואולי יהיה אפשר למצוא סידור שיאפשר לנו ללכת לפגישות שבועיות או משהו. כמו שסיפרתי, לפני הלידה האחרונה הלכנו לסידרה של פגישות יעוץ, בעקבות ההרגשה שהיתה לי שאנחנו מוכרחים לפתור את הבעיות המרכזיות לפני פרוץ התינוק. לא ממש הצלחנו בכך, ואכן, בתקופה הרגישה הזו של אחרי הלידה, קורים משברים בסדר גודל שלא הכרנו.

אני גם מחפשת משהו עבורי. אולי אתחיל בלימודי ימימה.

אני גם מחפשת משהו עבורי. אולי אתחיל בלימודי ימימה

תפור עליך ימימה.

בכלל לדעתי יעזור מאוד שאת תבלי קצת זמן לבד,
וגם קצת זמן איתו - בלי הילדים.
כי אם את כל הזמן בבית, ורואה אותו רק בבית,
אז הכל סובב סביב ענייני הבית-
אין לכם פנאי לעצמכם, רק את והוא.
וזה לא חייב להיות במסגרת של טיפול וחפירות,
גם אם תצאו פעם לשבוע למסעדה אחרי שבועיים תרגישו בהקלה

רק טוב שיהיה לך

אנחנו לפעמים יוצאים לפגישה על ספסל ברחוב (בשעות הערב המאוחרות-בשביל הרומנטיקה)

(מסעדה זה לא בתקציב שלנו- אבל אפשר לקחת ביד תרמוס קטן עם שתיה חמה ושקית עוגיות)

מומלץ בחום

מסעדה זה יותר זול מטיפול...

למה ככה?
מה לגבי האהבה היא עדין קיימת?

היום בלילה הוא אמור לפגוש חבר מאוד טוב שלו, שהפך להיות חבר שלנו, שדיברתי איתו אתמול. מקווה שהוא ירגיע אותו.

הוא יודע שדיברת עם החבר שלו?
כדאי להיזהר מכך שאולי הוא יתפוס זאת ככניסה לתחומו.

למה ככה

ממליצה לך ולו את הספר: לבסוף מוצאים אהבה.
עולה 60 ש"ח דרך האינטרנט.
אני ובעלי הגענו לכמעט גירושים ואני חשפתי פה רק עשירית מהכל כדי לא להיחשף.
אנחנו קוראים זה לזו פעם בשבוע בערך וזו חוויה בפני עצמה. מדברים על זה בכיף ומנתחים בזמנינו החופשי. לא בלחץ ובכפיה. מדהים מה אני מגלה על עצמי בזמן
אני עוברת עכשיו תהליך קשה של פרידה מהבעיות הזוגיות שלנו(מלווה בחרדות אפילו)..כל כך התרגלתי אליהן... וגם על זה הספר מדבר.
הספר פשוט טוב ומאוד מתאים לכשבני הזוג מתקשרים גרוע וכשהיחסים הגיעו למצבי עוינות.

תגידי לו שאת רוצה להקריא לו סיפור שיעזור לכם לפני השינה....תגיעי אליו לחדר החדש שלו.. ותשאלי אותו אם אפשר להקריא לו סיפור לפני השינה..(תבואי בלי הספר ורק אם יסכים תביאי אותו)...תדגישי את זה שהספר יעזור גם לך להשתנות
...תמצאי דרך חמודה שלא תעורר אצלו הרגשה שאת כופה משהו עליו.
בהצלחה

אני מנסה לחשוב (מילה מכשילה... להרגיש? חסרה פה מילה בעברית) אם יש עוד אהבה.

סיפרתי כבר שהיתה לנו אהבה ענקית ונפלאה, שהחזיקה באינטנסיביות כמה שנים. לאחר שהפכנו להורים, הדברים החלו להשתנות.
היום קשה לי לחוש באהבה.
אבל אני לא יכולה לומר בנחרצות שאין אהבה.
צריך להעלות אותה, לטפח אותה.

היו פעמים, לאחרונה, שהרגשתי כלפיו ממש שנאה.
אבל אני מבינה שזה לא סותר.

<התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני 4 שעות... המשך יגיע>

כתבו לך כאן הרבה דברים ואין לי הרבה להוסיף מבחינת "מי צודק" וכו'.
כן ממליצה על "לבסוף מוצאים אהבה".
חוץ מזה משהו שעלה לי שאני אומרת הרבה פעמים בהקשר של יחס לילדים, אבל במקרה שלך אני מדברת עליו:
נסי בכל יום להקדיש כמה דקות ליחסים שלכם, רצוי בערב לפני השינה.
סוג של דמיון מודרך- חשבי עליו ועל כל הדברים שאת אוהבת בו. בהתחלה תעשי את זה אפילו טכנית ותרשמי לך על דף 5 דברים חיוביים שקשורים אליו, רצוי אפילו דברים חיוביים שקרו באותו יום. לא חשוב מה, תגרדי מתחת לשטיח. תנסי לדמיין אותו בתוך סיטואציה חיובית, חשבי על הדברים שאת מחבבת/אוהבת אצלו ותני להם מקום.
מניסיוני האישי זה תרגיל שעושה פלאים.

תכבדי את הגבר שלך.
הייתי עדה למערכות שבהן גברים נפלאים הפכו למפלצות בעקבות יחס מזלזל מצד האישה. גבר צריך להרגיש גבר בבית.לא סתם אמרו חז"ל: אישה צריכה לכבד גבר ביותר מידי\

מרגיש לי שזו מערכת יחסים שצריך לקטוע אותה לפני שהדברים יהפכו להיות הרבה יותר מכוערים.
אין פה אהבה, אין כבוד, אין פה משיכה והילדים נפגעים מהג'יפה שלהם.

_סיפרתי כבר שהיתה לנו אהבה ענקית ונפלאה, שהחזיקה באינטנסיביות כמה שנים. לאחר שהפכנו להורים, הדברים החלו להשתנות.
היום קשה לי לחוש באהבה.
אבל אני לא יכולה לומר בנחרצות שאין אהבה._
אם היתה אהבה שכזו בתחילת הדרך- היא קיימת מתחת לכל השכבות.

אני יכולה להגיד לך מנסיוני כמה דברים (ואני השתלטנית בבית, כן?):
דבר ראשון, יש לכם כמה ילדים והם קטנים ודורשים המון אנרגיה בתקופה הזו. המון המון אנרגיה. זה אומר שאת מותשת ועייפה ורעבה לחום וזקוקה לבעלך שיתן לך עזרה בבית כמו שאת רוצה שיהיה, שזה טבעי לגמרי כי את זו שמנהלת את הבית. יכול להיות שאת "מתעלת" את כל התחושות האלה לכעס וביקורת במקום להציף לו את התחושות האמיתיות שלך. (ואת זה אני חוויתי מנסיוני. לקח לי זמן רב עד שהבנתי שבמקום לכעוס ולהאשים אותו אני צריכה לספר לו מה אני מרגישה).

דבר שני- אני בהחלט זוכרת את התקופות האלה שבהן כבר לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיו (וגם הוא לא היה בטוח). לאט לאט יצאנו מזה וחזרנו להיות החברים הכי טובים אחד של השני. זה היה שילוב של כמה וכמה דברים שעזרו לנו. הילדים גדלו והעומס פחת, קראתי את לבסוף מוצאים אהבה, הלכתי ללימודי ימימה ויזמתי שיחות שבהן סיכמנו איך נשוחח בינו.
מהצד שלו התפתחה בגרות מקסימה והפתחות לשיחות עם חברים (הוא מאד מופנם, ז"א היה מופנם). בשיחות האלו הוא גילה שזה קורה לא רק אצלנו, למד מנסיונם של אחרים וזיהה את המרכיבים המנצחים להמשך הדרך.

דבר שלישי- למדתי לתת לו "ספייס" והרבה. אמנם היו תקופות ש"התקרבנתי" והרגשתי שהוא נהנה יותר מהחיים אבל גם זה עבר, תודה לאל. היום אני נהנית לראות איך הוא פורח בעמותה בה הוא מתנדב ובבטחון העצמי שעלה אצלו.

מקווה שזה עוזר לך קצת.

דבר ראשון, יש לכם כמה ילדים והם קטנים ודורשים המון אנרגיה בתקופה הזו. המון המון אנרגיה. זה אומר שאת מותשת ועייפה ורעבה לחום וזקוקה לבעלך שיתן לך עזרה בבית כמו שאת רוצה שיהיה, שזה טבעי לגמרי כי את זו שמנהלת את הבית. יכול להיות שאת "מתעלת" את כל התחושות האלה לכעס וביקורת במקום להציף לו את התחושות האמיתיות שלך.

נכון, זה דורש המון אנרגיה אך גם לעבוד ולפרנס דורש המון אנרגיה ואז שאתה חוזר הביתה ומכין לילדים ארוחת ערב (דבר שלא בשיגרה) אתה חוטף על כך שלא הגשת "פיסת ירק" זה מוציא את החשק לחיות עם אותה "קרציה" שלא משנה מה יעשו למענה תמיד תראה את המה לא עשו למענה.
בחרת לנהל בית, אז תנהלי כמו מנהלת מוצלחת, מזה מנהלת מוצלחת תחליטי את.

לפלוני/ת- אין בכלל מה להשוות. יש להם כמה ילדים קטנים וזה קשה פי כמה מכל עבודה בחוץ (מנסיון), במיוחד קושי נפשי.
לנהל לא אומר לעשות הכל לבד. זה בלתי אפשרי אם גם יש הנקה של תינוק בנוסף לשאר הילדים. חוץ מזה, זאת לא יוזמה שלה שהוא יכין ארוחת ערב. הוא לא אוהב את מה שהיא מכינה.

תלוי מה סוג העבודה!
מה זה משנה של מי היוזמה (ואם אני לא טועה הם החליטו על כך ביחד) עצם זה שהוא שותף לבית לא אומר שמותר לבטל ולסרס את שהוא עושה.
ציטטתו פה מקודם שבריר מתאים משיר "אהבה מתה".
במקום האהבה שהיתה לפני הרבה שנים (לפני שהילדים נולדו כפי שכתבה) (אנחנו גם יודעים שיש להם ילד ביה"ס) באו התחשבנויות למי יותר קשה, מי ישן עם מי, מי אוכל מה וכמה ואיך.
בקיצור לא עסקינן כאן בניהול אלא בפיקוח ובקרה.

פלונית, התמונה שאת מציגה מאוד פסימית אמנם,
אבל היא רק פרשנות.
אני רואה הרבה אהבה ורצון טוב
(לצד השנאה וההתפרצויות, כמו שאמרה למה ככה - זה לא סותר)
האהבה לא מתה, יש לה חלושעס

הי למה ככה @}

היום בבוקר הורגשה הקלה. עידכנו אחד את השני בטון פחות צונן מאתמול (שהיה התקדמות לעומת שלשום...) לגבי עניינים פורמליים-לוגיסטיים. הוא שתה את התה שהכנתי לו

מצוין! טוב לשמוע שיש התקרבות. ואיזה יופי שהמשכת להכין לו את התה כרגיל ולא נשברת כשהוא לא שתה...
המריבה שתיארת נשמעת ממש אחת הקשות, אבל אני דווקא מאלה שחושבות שזה לאו דווקא סימן לפרידה עכשיו.
נורא קל לקרוא תיאור כזה באינטרנט ולהזדעזע.
לי יש הרגשה ששניכם פשוט שני טיפוסים דרמטיים למדי, וכמו שהייתם מאוהבים בטירוף אתם גם יודעים לריב בלהט...
לא שהייתי ממליצה להתעלם מהסכנה שבזה ולהמשיך ככה...
ברור לגמרי שהדינמיקה הזו מבהילה את הילדים ושוחקת אתכם פיזית ונפשית.

בכל מקרה, לדעתי אי אפשר להתעלם מזה שאת ממש אחרי לידה!
לא קלטתי את זה קודם, שרק לפני שלושה חודשים וקצת ילדת.
איכשהו מהכתיבה שלך נוצר לי רושם של איזו בלבוסטע מתוקתקת עם קטנצ'יק סביב גיל שנה...
ברור לגמרי שהנתון הזה מפר את האיזון. את בטח רגישה ותשושה ונוחה להתרגז הרבה מעבר לרגיל.
האם יש אצל שניכם מודעות לעניין הזה, לכך שאת זקוקה לתמיכה מיוחדת אחרי לידה?
אם אני הצלחתי לפספס את זה, אני מניחה שאת באמת לא משדרת את זה החוצה כל כך.
אולי את מצפה מעצמך להיות איזו סופרוומן מדהימה, מנהלת מוצלחת כמו שאמרו כאן?
זה רעיון נחמד באופן כללי, אבל אני באמת חושבת שאחרי לידה צריכה להיות איזו תקופה של חסד כלפי היולדת.
את לא סתם עובדת יותר קשה, גם ההורמונים חוגגים והגוף אומר את שלו.

אני גם מחפשת משהו עבורי. אולי אתחיל בלימודי ימימה.
גם אני ממליצה על זה. עוזר לבנות המון שקט וכוח פנימי.

אני ממש חושבת כמו רוזמרין - לפעמים העומס הכרוך בגידול כמה ילדים קטנים ממש שוחק את האהבה והקירבה.
אבל יש דרכים לצאת מזה ולהזכר באהבה מחדש.

_היו פעמים, לאחרונה, שהרגשתי כלפיו ממש שנאה.
אבל אני מבינה שזה לא סותר._
נו, זה אומר שאת עדיין לא אדישה אליו

וברצינות - בין בני זוג, אומרים שאפשר להרגיש שנאה רק אם עדיין יש אהבה וכמיהה להזכר באהבה הזו.

_היו פעמים, לאחרונה, שהרגשתי כלפיו ממש שנאה.
אבל אני מבינה שזה לא סותר.
נו, זה אומר שאת עדיין לא אדישה אליו
וברצינות - בין בני זוג, אומרים שאפשר להרגיש שנאה רק אם עדיין יש אהבה וכמיהה להזכר באהבה הזו._

הולכת יקרה, תמיד כיף לשמוע את דבריך!
לגבי אהבה / שנאה- כאן ממש קשה לי להסכים אתך רבים מאוד בימינו מבינים ששנאה וחוסר האהבה יכולים להוביל לסיום קשר ולא בכדי.

לגבי התקופה לאחר לידה ובכלל גידול ילדים בבית:
אין ספק שזה קשה נפשית וגם פיזית (בעיקר: לכבס, לתלות, לקפל, לשטוף את הבית שוב ושוב, לרוץ אחרי אבק, להחליף מצעים, לבשל והרשימה עוד ארוכה)
אך יחד עם זאת במידה וזו חלוקת תפקידים בין בני הזוג אז רצוי לצלוח אותה באהבה (כל עוד זה מבחירה)

חשוב לזכור כי לא מדובר גם בשלושה חודשים האחרונים למה ככה מתארת מצב של שנים מהולדת הילד הראשון, כמובן שאחרי לידה הדברים התעצמו אך האם בגלל הרגישות לאחר הלידה או בגלל שהקרקע היתה בשלה?

בהמשך לדבריה של ההולכת בדרכים (גם אני בצלחתי לפספס את זה שאת מיד אחרי לידה) נזכרתי שבערך 3 חודשים אחרי לידה יש מין מנה גדולה כזו של הורמונים שמציפה ובהחלט בהחלט משפיעה מאד על מצב הרוח (אצלי זה היה בכי כל היום) ובעיקר כשיש עומס כזה רגשי זה ממש לא פשוט.
את חייבת להרפות ולאפשר לו להיות שם עבורך.

חברות יקרות, כדי להזכיר שוב שהיא לא עשתה צעדיםמשבר אלא הוא: קנה מנועול, העיף את הנעל וכו.
יכול להיות שהוא מגיב למשהו שהיא לא מספרת או בעצם משהו שהיא כן מספרת במחשבה שניה (יודעת שהוא דתי ולמרות שהוא מסרב לוקחת את הרכב) אך לא מדובר כאן בהורמני.
אסור ולא כדאי לבלבל אותה שזה רק הורמונים.

גמני מצטרפת אל קודמותיי: שנאה היא רמז לאהבה, העיקר לא מדובר באדישות.
אפשר לתקן, רצוי לתקן, אבל קודם כל -לנוח מהמלחמה,
לנוח מהניקיונות, ובכלל לותר על חצי מה"חייבת" וללכת לישון.
כשהאישה רגועה הבית רגוע.

שרק לפני שלושה חודשים וקצת ילדת.

אז התחלת את הדף כשהתינוק היה בן חודש?

אני באמת חושבת שאחרי לידה צריכה להיות איזו תקופה של חסד כלפי היולדת.

מציעה לך בחום ובאהבה להיות פתוחה לאותו החסד

ובענין אחר - איך את עם טמפה, טופו, סויה?
יש על זה פרק נהדר בספר של פיליס גלזר "המטבח של פיליס" ויש עוד המון מקורות אחרים. בסופר למשל, איפה שכל הקפואים, יש מגשיות של סויה טחון קפוא, ואפשר להכין מזה קציצות, בולונז, לזניה, ממולאים - מלא דברים (לפעמים צריך לעזור לזה קצת להידבק, אולי להוסיף ביצה או טיפה שמן). טעים, חם, מזין, בריא,
לגמרי מנה עיקרית ואהוב מאד גם על כל הקרניבורים שבחנתי!

ואחרון - עם התינוק הקטן שלי, בשבועות שאחרי שנולד, הזמנתי פעמיים מבשלת מוכשרת הביתה. את לא מתארת לך איזה פינוק והקלה מבורכת זה גרם לי! מומלץ!

אכן, פתחתי את הדף בהיות התינוקי בן פחות מחודשיים.

הבלגנים אצלנו הולכים ומתעצמים ככל שמתווספים ילדים.

הבלגן הנוכחי, אם אפשר להפריד אותו על ציר הזמן, יש לו שורשים עוד בלידה האחרונה.
התמיכה של אבא היתה דלה מידי; הרגשתי לבד.
ילדתי בבית, ובערך חצי מהזמן (נגיד יממה, מתחילת הצירים החזקים) הוא נעלם לישון וסגר את הדלת (שוב - חדר הילדים...), מבלי אפילו לשאול אותי.
<הילדים היו אצל הורי, אשר גרים בעיר אחרת>
ליוותה אותי דולתי היקרה, אשר עזבה לפרקים לביתה בשביל להניק את התינוקת שלה ולאסוף כוחות.
המיילדת הגיעה כשעתיים לפני הלידה.
הקיצר, חלק ניכר מהזמן ביליתי לבד מול הדלת הסגורה.

באיזשהוא שלב הערתי אותו, היה לי כבר נורא כואב והייתי זקוקה לתמיכה.
אפילו בכיתי מרוב כאב; מה שלא קרה בלידות הקודמות.
אני זוכרת את המבט האטום בעיניו לנוכח הכאב שלי.

הימים שאחרי הלידה היו ממש קשים. סבלתי מכל מיני עניינים (אין לי חשק לפרט. היה סבל ניכר).
הוא גילה אפס אמפטיה. שום התעניינות, גם לא עזרה פיזית.
(בפעם הראשונה שהייתי צריכה להשתין, ביקשתי שיעזור לי ללכת. היו לי תפרים. אח"כ משלא הציע הפסקתי לבקש).
למעשה, הוא היה ברוגז איתי. הסיבה? הוא נורא נעלב שאמרתי לו שהזדקקתי לו בלידה והוא לא היה שם בשבילי.

הוא הרגיש את עצמו מלך העולם, בעל למופת, כיוון שלקח חופשה מהעבודה ודאג לבית.
הוא היה מפעיל רבע מכונת כביסה חמש פעמים ביום; פשוט אהב את הפוזה הזאת, ללכת עם סל הכביסה.
קל לדמיין איזה אוכל הוא היה נותן לילדים. המטרה היתה להשיג שקט תעשייתי מצידם, ולא דאגה אמיתית להם.

כלפי הוא נשב רוח מקפיאה, ניכור שקשה להאמין שאישה במצב של אחרי לידה יכולה לספוג.

כלפי הוא נשב רוח מקפיאה, ניכור שקשה להאמין שאישה במצב של אחרי לידה יכולה לספוג
מתוקה, יכול להיות שהוא בעצמו עובר משהו כמו דכאון או הלם או חוסר אונים כללי ונגמרו לו ה"בטריות" כדי לעזור לך. וגם יכול להיות שהוא לא מודע לזה בעצמו ונוטה להשליך את התחושות האלו עלייך (את אשמה) או בכלל לא לשוחח על כך.
היות ולא תוכלי לפרוש כאן את כל העניינים, אני חושבת שכדאי לך לחפש גם יעוץ לא וירטואלי. תבדקי איתו אם הוא רוצה ואם לא- אז רק לך בינתיים. שניכם עוברים תקופה קשה מאד. כדי לצאת מחוזקים ממנה, אתם צריכים להזכר איך עובדים ביחד ופותרים בעיות ביחד. שניכם כנגד הבעיות, ולא אחד מול השני בתחרות השלכת ביצים סרוחות. אל תתיאשי, אפשר לעבור את זה.

קל לדמיין איזה אוכל הוא היה נותן לילדים. המטרה היתה להשיג שקט תעשייתי מצידם, ולא דאגה אמיתית להם.
כשבעלי במילואים (ie אני אחראית לבד על מה שקורה בבית, ויש לי פחות זמן וכח מאשר לשני אנשים יחד), הילדים שלי מקבלים אוכל הרבה פחות טוב מכרגיל.
וזה בדיוק באותה מטרה: להשיג שקט. עדיף שיהיו שבעים מזבל מאשר רעבים. זה תקף גם לגבי. וכשכולם שבעים אפשר לשקול את המשך צעדינו. (למשל להצליח להרדים או להפעיל מכונה).

החבר שלכם הצליח לעזור להרגעת הרוחות?

אותי זה ממש מקומם.
אשה אחרי לידה זקוקה לאהבה וחיבוק.
זה לא רק הילד שלך שנולד שם, נכון?
ייעוץ זוגי, גם אני חושבת, יוכל להוסיף המון או לפחות לברר לאן נושבת הרוח.

האם את יכולה לסלוח לו על זה, או לא?
לי לקח מעל שנה לסלוח על דברים שקרו אחרי הלידה, יותר נכון על דברים שהוא עשה.

כן, הלב נשבר למשמע התיאור.
זה מחזק את ההנחה שמשהו שם נשבר/ נגמר.

למה ככה יקרה, התיאור שלך של הלידה מאד עצוב.
גם מאד עצוב שבהתחלת הדף את מתארת את הבעיות של אי העליה במשקל של התינוק, ואת מניקה, ונאלצת לתת תוספות כנגד רצונך, ואת נושאת בכל זה לבד לגמרי. המשוב מבן זוגך הוא שלילי, לוקח אנרגיה במקום נותן אנרגיה, וכל זה מאד קשה ומקומם ולבי יוצא אליך.
מגיעה לך אהבה גדולה ועזרה מבן הזוג, ואלו לא מגיעים בצורה הנאותה.

אני רוצה לנסות ולכוון אותך למשהו שאני מרגישה שעולה מאד חזק מתיאורייך.
בעלך לא עושה שום דבר נגדך. ממקרא דברייך, וקראתי מספר פעמים, לא עולה ולו דבר אחד שנעשה באופן מכוון נגדך. הוא מתגונן, הו זה בטוח. אבל ממש לא בטוח שהוא לא אוהב, לא רוצה לעזור, לא מוכן להתגייס. הוא פשוט לא יודע איך. את מבינה את הכיוון שלי? הרי גם אם הוא היה שונא אותך, הרי גם אם הוא היה זר לך לגמרי, אם האדם הזה היה מבין מה קורה לידו, לא יתכן שהוא לא היה עוזר לך בלידה והולך לישון. אין דבר כזה, זה לא נכון ולא יתכן. לאישה יולדת צריך לעזור. הגבר שלך נס על נפשו מעוצמת ההתרחשות והתחפר במיטת הילדים שלו. הוא היה אבוד.

בתחושת העלבון שלו, בדיעבד, הוא מעצים כל כך את תחושת האובדן שלו, את הבריחה מההכרה בחוסר התפקוד שלו.

אני בטוחה שיש דברים שאת יכולה לשפר ביחס אליו. ההתגוננות והמוצפות שלו בעורקיכם. אבל, כך אני מרגישה ואולי אני טועה, הצעד הגדול של שינוי צריך לבוא ממנו. הוא לא מפותח רגשית. הוא מאד לא מפותח רגשית. זה דבר בר שינוי, אבל לא בידייך. מה שכן בידייך זה המוטיבציה, לגרום לו לרצות לשנות. או להבין שזה המצב ולהתרגל אליו, אבל זה דבר שרק יחידות סגולה יכולות לשמוח בו.

אני ממשיכה בעוד דבר. אני חושבת שאין טעם לכעוס עליו בכלל, כי הוא לא מסוגל. לא כרגע, לפחות. מבחינתו הצרה, הוא עשה את אשר נדרש ממנו: לקח יום וחצי (יומיים?) חופש מהעבודה, תקתק כביסות ובטח גם כלים, אולי עוד דברים. יכול להיות שהיה עושה הרבה יותר לו היית מבקשת ממנו, ועובדה - עזר לך ללכת לשירותים כשבקשת, קם אליך בלילה כשבקשת, אולי חיכה לבקשות נוספות והיה נעתר להן לו היו מגיעות, אבל בגלל שלא בקשת באופן מפורש הוא חשב שאת לא זקוקה לו והלך לישון. הוא אדם פסיבי, וזה ברור, אין לצפות ממנו ליזום שום דבר בעצמו, כולל לשאול אם את זקוקה לעזרה בענין זה או אחר. (שוב, ניתוח אישי שלי).

את כותבת שהוא חושב שהוא מלך העולם ושהוא הסתכל עליך במבט אטום, ואני חושבת שאולי הוא מרגיש ככה קטן, ואולי המבט שלו היה מבוהל ומבולבל. יכול להיות, מי יודע, שהוא חש לעצמו בוז היסטרי עמוק עמוק, ומחפה על זה בגאוה מזויפת (אני חוזרת על עצמי, כתבתי לך כך ב- 3.10).

אבל אני רוצה להגיד לך עוד דבר, שיכול להיות שמעבר לכל זה, חי אתך איש שמאד מאד אוהב אותך, ומעריך אותך, וגאה בך, או לפחות שהיה יכול להיות כזה אם הוא לא היה מרגיש מאוים וחייב להתגונן (האופי שלו, לא בהכרח האשמה שלך). אני חושבת שאם היית מספרת שהוא פגע בך באופן מכוון, שעשה משהו נגדך באמת, או שהוא מסוגל לדברים אבל החליט למנוע ממך, זה היה הרבה יותר מייאש. אבל זה לא ככה, את מבינה למה אני חותרת? האופי שלו מצד אחד, והאהבה ביניכם מהצד השני. אין שום הוכחה, לכל אורך הדף, שהאהבה שלו אליך נפגעה. אני חושבת שיש המון תקוה, ים של תקוה, בתוך המערכת הזו. אם תחליטי לתת לה צ'אנס, יהיה לך שותף. זו ההרגשה שלי.

שליחה על ידי דף* » 26 נובמבר 2008, 23:18

האם זו היתה בחירה של שניכם ללדת בבית? האם זו היתה בחירה של שניכם להביא עוד ילד לעולם? נשמע שהמשפחה שלכם במצב קשה, אך גם נשמע לי שאולי הבחירות היו שלך והוא "נאלץ " להשתתף ולשאת בעול, אולי היה לו קשה לעמוד מולך. יתכן ואני טועה ואם כן מתנצלת מראש.

למה ככה, הפוסט האחרון שלך באמת היה עצוב, והזוי וגם מכעיס...

בכל אופן, מעבר לתגובה הראשונית, אני נוטה להסכים עם מי שכתבו שההתנהגות המוזרה שלו בלידה נובעת מקושי אישי שלו,
ולאו דווקא מתגובה אישית אלייך.
למרות שנהוג היום שהבעל נוכח בלידה, לא כל גבר מסוגל להכיל את ההתרחשות ולקלוט מה הוא אמור לעשות ולהיות שם.
יש כאלה שזה ממש גדול עליהם... את יודעת שיש תרבויות שלגבר ממש אסור להיות נוכח בלידה כי האנרגיה שהוא מביא ממש לא מתאימה?
אז נכון שהיום יש גברים מקסימים ורגישים שמלווים בצורה מדהימה את נשותיהן היולדות, אבל זה ממש לא ריאלי לצפות את זה מכולם.
אני ממליצה לכל יולדת שמרגישה שהגבר שלה לא מתחבר לעניין לשחרר אותו מזה באהבה ובלי כעס, ולקבל את התמיכה המתאימה מאישה.

גם אני תוהה - האם הוא הרגיש נוחות ובטחון עם ההחלטה ללדת בבית?
אולי הוא חווה פחד ששיתק אותו לגמרי?
איך הוא היה בלידות הקודמות?

בכל מקרה, הבחירה שלו להתחשבן איתך ללא התחשבות במצבך המיוחד לאחר לידה ממש מבאס,
ומראה על חוסר הבנה גמור של תהליך הלידה וההתאוששות ממנה.
אבל זה לא קטע ייחודי רק לו... התרבות כולה מייצרת מצב של בורות בעניין זה.
תראי למשל איך אפילו אמהות וחמיות (שהן בוודאות נשים שעברו לידה בעצמן) מתנהגות לפעמים בחוסר רגישות ליולדת
ואילו חשבונות ולחצים הן מפעילות מולה, ותביני עד כמה לא נהוג לייחס חשיבות מיוחדת למצב הסופר רגיש של אישה אחרי לידה

המערכת הזוגית מושפעת מאוד מהחוויות המשותפות סביב הלידה.
אני מכירה סיפורים של נשים שהתאכזבו קשות ונסגרו בפני הבעל במשך שנים, עד שהמצב הדרדר לגירושין,
ומהצד השני סיפורים של זוגות שהקשר ביניהם הפך להרבה יותר טוב וחזק אחרי חוויה חיובית של תמיכה ואמון בלידה.
אני חושבת שעברתם בלידה הזו חוויה מאוד קשה, כל אחד עם עצמו, והתעלמות מזה תגרור הדרדרות.
את צריכה למצוא את הדרך לפתוח את הנושא הזה ביניכם, אבל בלי האשמות וטינה.
למצוא דרך להביע את הכאב שלך והפחד שפגשת, לדבר על מה שקרה לך, בלי לרדת עליו.
אולי תצטרכו איש מקצוע בשביל זה, אבל נראה לי שווה את ההשקעה, ולו בשביל עצמך -
שלא תגררי חווית נטישה ועלבון מחלישים בתוכך למשך שנים.

תומכת מאוד בדברי פלונית וגם של ההולכת בדרכים.

כל הקטע של "אני אבא טוב" וההרגשה שהוא נותן לך שהוא מלך כביכול (שאת כמובן מתרגמת בזלזול רב), מגיעה כדי להתגונן מפני הלעג שהוא מרגיש ממך על כל צעד ושעל שלו. בכל ההתבטאויות שלך אודותיו (עד כה בדף זה), תמיד הכנסת נימת לגלוג וציניות. נדמה לי שכל מי שקוראת דף זה לא פיתחה יותר מידי טינה לאיש שלך. הוא אמנם לא יודע לבטא את הקשיים שלו בדרך בונה, אבל גם את לא . (להתבטא בלגלגנות ובחוסר שביעות רצון תמידי, לא בדיוק בונה יחסים).
את צריכה לעשות עבודה גדולה על עצמך ומתוך כך יבוא השינוי הגדול. אומרת זאת מנסיון אישי בזמן אמת!
בעלך אדם טוב וחיובי. הוא אוהב אותך עדיין. כך אני מרגישה. תניחי לו לאהוב אותך ואת הילדים בדרכו שלו ושחררי אותו לחפשי מציפיותיך הכבדות ומעקרונותיך הרבים והמגוונים. אין לך רשות לגעת ולנסות לשנות את האהבה שלו לילדיו ולך. אל תתערבי בכלל. עשי הכי טוב את מה שאת צריכה לעשות וכל השאר- שטח פרטי: הכניסה אסורה.