מארז אהבה

לא נראה לי שהייתי נותנת לו עכשיו.
גם לי לא.

"בטעות דפקתי לה את הראש ברצפה."
אוי, מוכר. זה אח של "ליטפתי אותו" (=הלמתי לו בספר על המצח).

האמת היא שהרפואה המודרנית נועדה בדיוק לילדים כמוהו. לא יודעת אם הוא היה מחזיק מעמד בימים עברו.
המשפט הזה נגע לי ישר בלב.

ועכשיו -- גם אני חולה. בצהריים התחלתי להרגיש את זה, כאב גרון כמו שלא היה לי כבר שנים. לא הספקתי להבין מה קורה והגיע גם כל השאר, החום והכאבים בכל הגוף והכאב ראש והחולשה. דווקא היום האגוזית כל היום מייללת, לא רוצה לישון ויונקת כאילו אין מחר. מזל שאמא שלי היתה פה.
הזעקתי את המפרנס הראשי וביקשתי שיבוא מוקדם. הוא בא, לקח את האגוזית במנשא והלך להביא את ארגזי הירקות (בעגלה שלה). ואמא שלי אפתה עוגה וקראה סיפורים להוד מלכותו. ואני שכבתי לי במיטה, ולא תאמינו: במשך איזה שלושת-רבעי שעה לא הייתי צריכה לדאוג לאף אחד! אף אחד לא היה באחריותי, ער או ישן. ממש קשה להסביר את זה, את תחושת הריק המוזרה שלוקח קצת זמן אפילו לקלוט כמה היא נפלאה.
נכון שתוך כדי תהיתי מה קורה בבית. old habits die hard. ושאלתי את עצמי אם היא זכרה להגביר את החום של התנור אחרי שהעוגה יצאה ונכנס הדג (לא, היא לא זכרה .היחסים של אמא שלי עם מכשירים חשמליים זה נושא לעבודת דוקטורט).אבל גם ידעתי שבסך הכל כולם בסדר, כולם מטופלים, ואני יכולה סתם, סתם לנוח.
נצרתי את הרגע.

מה לעשות עם האנטיביוטיקה? אני מרגישה שזה הדבר הכי מופרך ובכל זאת נורא דואגת לו. המצברוח הנפיץ הזה – אני כבר מכירה את זה – מעיד יותר מעשרה רופאים שהוא עדיין לא לגמרי בסדר.
אני לא הייתי נותנת. אבל זו לא המלצה, רק עדות.

מצטערת לשמוע שאת לא חשה בטוב

ושאלתי את עצמי אם היא זכרה להגביר את החום של התנור אחרי שהעוגה יצאה ונכנס הדג
ואח"כ אמהות מרגישות אשמה על זה שהן כאילו לא עושות כלום... זה כמו ג'אגלינג, זה. עם מיליון דברים באויר. מלאאאא עבודה. מלא. טון. קשה להבין.

אבל גם ידעתי שבסך הכל כולם בסדר, כולם מטופלים, ואני יכולה סתם, סתם לנוח.
@} @} @}

וככל שהוא ככה קשה יותר לייצר כלפיו את האמפתיה שהוא כל כך צריך
כן. בדיוק בדיוק בדיוק.

סוף סוף גם אני הגעתי לפה, וכמו שקורה לי תמיד כשאני מגלה דף שווה לאאלה באיחור, כבר אין טעם להגיב על כל מיני עניינים מהעבר.
תרגישי טוב @}
(ולגבי האזניים- נסי שיטת פאולה).

יו, תרגישו טוב שם, כולכם.
מה עם השם השני? מזמן לא השתמשתי בשם אחר פה (פעם הייתי "דרך עפר שם זמני"). ואני איני בולגת כרגע. כרגע אני רגישה. גיליתי שכשכותבים ברשת, גם אנשים לא נחמדים קוראים, ואין לי מצב רוח להתמודד עם זה כרגע...

אוקיי. תשמעי. קראתי הכל בשוונג. ואני רוצה להגיש תלונה למועצת הניקים - כי בגלל הניק שלך לא נכנסתי עד היום לדף שלך, כי חשבתי שעשים פה טנטרה או משהו כזה שעושים בבאופן ואני עדיין לא הבשלתי להתמודד איתו (ביחד עם מודעות וסת וכל הדברים האלה שנשים אמיתיות כאלה עושות) (אני בסך הכל עדיין בחורה, בת 39 אמנם, אבל נשים זה עם אחר...). לא יכולת לבחור ניק מעולם המזון? לאלה אני תמיד נכנסת. טוב, ממש ממש נהנית לקרוא אותך. אם תחליפי פעם ניק, תחשבי על משהו מהשוק או מהשקשוקה. המארז אהבה הזה לא יושב לי טוב עלייך

אני כאן, רק אין לי מה להגיד בד"כ, חוץ מזה שמצפה כבר לפוסט על "גם יום חלום יכול להיגמר באסון" שהבנות שלי מדקלמות כאילו היה קטע נבחר בפוקהונטס 3000.

שליחה על ידי מי_מה* » 30 מרץ 2009, 22:12

שמצפה כבר לפוסט על "גם יום חלום יכול להיגמר באסון"
אוי, 'בקשה, כן! גם אני מתגרדת מזה וגם הבכור שלי מדקלם את זה. חתיכת מסר קליט הביאו פה, אבל לא בטוח שלזה התכוון המשורר.

המארז אהבה הזה לא יושב לי טוב עלייך
נו טוב, הרגע גיליתי שעוברת וניצן העלו אותי לדרגת החבילה מסקסטייל, כך שהטנטרה מש במרחק נגיעה עכשיו. כלומר לקח לי זמן להבין שכנראה מדובר בי. אבל ניק מעולם המזון זה חמוד מדי בשבילי. לא שקלתי כזה בכל הזמן ששקלתי אם לפתוח דף בית ותמיד החלטתי שזה לא בשבילי, חה חה.
בכל אופן ברוכה הבאה בצל הצלופן המרשרש של המארז (ראית שאפילו ציטטתי אותך?).

אפרופו דבריה של במביק, גם אני מתווכחת חרש בלבי עם הניק הזה שלך מאז פריצתו הסוערת לעולם הבלוגים של באופן. אלמלא הכרתיך בחי (יעני בלייב) גם לי היה לוקח שנים להיכנס לדף עם שם כזה. אבל, מה אומר... נו, שוין. והחבילה מסקסטייל זה באמת שדרוג ראוי לשמו (אני נהנית לחשוב איך יהיה משעמם להן בפסח בלעדייך. בתקווה שאכן תצאי לנופש (-:).

שיר עם פולני
אז תגידו, מה אתן עושות עכשיו? האם אתן נהנות? לא לא זה בסדר תיהנו, גם אני נהניתי בגילכן. תיהנו עכשיו כל עוד אתן יכולות. לא לא באמת. כי אחר כך מי יודע אם תוכלו ליהנות, הנה אני כבר לא יכולה, במצבי. אבל בטח בטח אתן תיסעו, תיהנו. תעשו חיים, מכל הלב. גם אני הייתי נוסעת אילו רק יכולתי.
מוכר? מהחיים או לפחות מהספרות? זוהי האם הפולנייה הידועה, משביתת השמחות הכרונית, מרפת הידיים הכפייתית. וזהו גם הקול שמדבר מתוך גרונו החלקלק של קובי מידן, הקול שנהיה שם נרדף לטון "בוגר" ו"אחראי".

אני לא מומחית לתאונות דרכים. באינטואיציה נראה לי שאחד הגורמים למספר הפנטסטי של תאונות הדרכים בישראל לא קשור דווקא לטיב הנהיגה עצמה, אלא לאלימות ולזלזול בזולת שהם מרכיב מרכזי בתרבות שלנו: לאמונה שאני תמיד חשוב מן הזולת. נדמה לי שלזה מתכוונים כאשר מדברים על חוסר הנימוס של הישראלים. ואף על פי שהישראלים קונפורמיסטים גמורים ואוהבים לציית לחוק (אבל רק בארץ), אם החוק שומר על זכויות הזולת נוטים לזלזל גם בו (ובגלל זה רק בארץ, כי בחו"ל כולם זה הזולת). זכות קדימה, התחשבות בהולכי רגל (=הפראיירים שאין להם אוטו), רמזורים בשעת לילה מאוחרת ושאר קוצים בתחת כאלה.
לפני שנים רבות נהגתי באוטו באחת הערים האלימות ביותר בישראל, ירושלים עיר מולדתי. לא אלימה במובן של פשיעה כמו לוד או נתניה, אלא מבחינת הוויברציות של הכוחנות וצרות העין שממש מבעבעות בכל אינטראקציה יומיומית בעיר הזאת. והנה נרצח רבין, ואחרי לילה של צפייה בטלוויזיה ומעט מאוד שינה נכנסתי בבוקר לאוטו ונסעתי לאוניברסיטה, וחשבתי שהגעתי פתאום להולנד או משהו. כאילו שאנשים הבינו פתאום שאלימות זה דבר מסוכן ונבהלו לרגע מעצמם, הכביש באותו יום היה חוויה חד-פעמית: רגוע, איטי, זהיר, אדיב. ועוד אנשים הרגישו ככה. זה החזיק מעמד בערך 24 שעות.

אז כן, איפה היינו. בטח שצריך "להילחם" בתאונות הדרכים. ובטח שכל "הרשויות" עשו כל מיני מחקרים על הסיבות להן. עכשיו הם חושבים שהם צריכים לשכנע אותנו לנהוג בזהירות ובתשומת לב. כבר ניסו להפחיד אותנו בסיפורי זוועה, אמהות שכולות, נפגעי תאונות, תמונות מחרידות. לא עזר. אז עכשיו תופסים אותנו בגרון עם משטרת המחשבות.
כי מה עושים באוטו? בעיקר שומעים רדיו, לפעמים מדברים בטלפון, ו– חושבים. לבד, בשקט. אבל לא, אל תחשבו לכם מחשבות נעימות, קובי יכעס. גם יום חלום יכול להיגמר באסון. תחשבו רק מחשבות מבאסות: ליל הסדר מתקרב, איזה סיוט שזה הולך להיות. העבודה הצטרפה לממשלה, איזו פארסה. אה, כבר יום חמישי ועדיין לא הספקתי להתקדם מספיק בעבודה. שכחתי להתקשר לטכנאי. מחר צריך לקום מוקדם. אוף איזה פקק מזעזע. כן, תחשבו מחשבות כאלה. יומיומיות, מדכדכות, בינוניות, שגרתיות. אל תשמחו, אל תהיו מרוצים, לא מהקידום בעבודה (גבר), לא מהמשחק של אתמול (גבר), לא מהחיוך שלו (אשה), לא מהחופשה המתקרבת (אשה). כי השמחה כבר טומנת בחובה את הפורענות. ברגע שעולה הנחת, בדיוק אז מישהו מוכרח לקפוץ לך אל בין הגלגלים. ממש סיבה ותוצאה, קשר בל יינתק.
למה לא אומרים לנו שגם חרא של יום יכול להיגמר באסון – ואולי אפילו סביר יותר שנהג עצבני ומבואס מעלה את הסבירות להסחות דעת ונהיגה לא אחראית? האם סתם יום לא יכול להיגמר בתאונה? למה בוחרים להזהיר אותנו דווקא מפני המחשבות הנעימות? אני אישית מעדיפה אדם מבסוט ורגוע באוטו שמאחורי. מי מרוויח מהדיכוי הזה?
האמת, הכי טוב – אל תחשבו בכלל. בשביל מה לחשוב? זה רק מפריע לרשויות.

^{ותודה שזרקתן את הכפפה לפתחי. באמת כבר היה צריך לעשות את זה}

(ראית שאפילו ציטטתי אותך?).

ראיתי שמישהי התייחסה למשהו שכתבתי בדף של הציורים. אבל חשבתי שזו היתה מישהי אחרת.. זו את?

'צטערת, לא יכולתי שלא להתפקע מצחוק למקרא השנינות. אף על פי שהדברים שכתבת כואבים מאוד.
ולעניין התאונות- לדעתי כל תרבות הנהיגה נגזרת מהחתירה של הישראלי, לא לצאת פראייר, אז אם בתור בקופה לא לצאת פראייר זה סתם מעצבן כי מישהו עם עגלה מפוצצת פתאום נדחף לפנייך למרות שיש לך רק חלב לקנות, או בבנק, או בכל מקום אחר, אז בכביש זה מסכן חיים.
מה אני פראייר לעצור כשהרמזור מהבהב עד אדום כהה?
מה אני פראייר לנסוע בנתיב הימני?
מה אני פראייר לתת לך לעקוף?
מה אני פראייר לא לעקוף אותך? (אפילו שאתה נוסע 120 בכביש משובש, אבל לך יש הנודה ולי ב.מ.וו. אז אני אראה לך מה זה)

אני אישית מעדיפה אדם מבסוט ורגוע באוטו שמאחורי גם אני, גם באוטו שלי.

האמת, הכי טוב – אל תחשבו בכלל. בשביל מה לחשוב? זה רק מפריע לרשויות. D-:

_שעוברת וניצן העלו אותי לדרגת החבילה מסקסטייל
זה ניצן עשתה, וכיוון שהיא פגשה אותך פנים אל פנים כנראה לא בכדי
שהטנטרה מש במרחק נגיעה עכשיו
זה כמו נבטוטי אמרנט בישבן?

כאילו שאנשים הבינו פתאום שאלימות זה דבר מסוכן ונבהלו לרגע מעצמם, הכביש באותו יום היה חוויה חד-פעמית: רגוע, איטי, זהיר, אדיב. ועוד אנשים הרגישו ככה. זה החזיק מעמד בערך 24 שעות.
אני זוכרת היטב.
כולם נסעו בשקט.

(קוראת בדף שלך מהסוף להתחלה...)

ניק מעולם המזון זה חמוד מדי בשבילי.
הגזמת. תפור עלייך עמבה הינדי או סלטה מטבוחה או גפילטע קניש (אם את רוצה להשאר נאמנה לתפוצה שלך.)

אלימות ולזלזול בזולת שהם מרכיב מרכזי בתרבות שלנו: לאמונה שאני תמיד חשוב מן הזולת.
אם כל חטאת פה. אני חושבת שזו תסמונת "חוסר יכולת לאמפתיה" נרכשת. לא פראייר, פראייר זה לא העניין פה, זה אפקט צד.

טוב טוב הבנתי, אז השם שלי לא פופולרי. מה לעשות. בפעם הבאה איוועץ במועצת הניקים העליונה.
אבל אין לי תסביכי שמות. אני חיה איתו בשלום, והרעיון לראות בי ובכל אחד אחר "מארז אהבה" ולהפקיע את הביטוי הזה מן השיווקיות הוא מקסים בעיני.
(כתוב לי <זה גם אישי וגם אנושי>. מה יהיה?)

פרטיות (לקראת עונת הרחצה)
באביב הקודם, החם, הייתי בהריון. ובהריון שני, כידוע, העולם לא עוצר, וגם לא את. המשכנו ללכת לים עם הנסיך מדי שבוע. אבל פתאום הבנתי שהמפשעה שלי גדלה פרא, ואין לי שום סיכוי לראות מה קורה שם, קל וחומר לטפל במצב. נאלצתי אפוא לעשות מעשה.
אני, ירושלמית שכמותי, לא הורגלתי באאוט-סורסינג של מריטת שער גופי. גם ככה זו פעולה שאני ממעטת לעשות: קודם כל, על השערות ברגליים אני לא מוותרת. מעדיפה את הפלומה הזאת על פני המראה השעוותי והחלק. אבל ברבות השנים והצלוליטיס העדפתי להימנע ממבטים מיותרים ונכנעתי למיינסטרים בנושא המפשעה.
ולכן, עלובה שכמותי, בגיל 38 הלכתי בפעם הראשונה לעשות את זה מחוץ לבית. קצת נבוכה התקשרתי וקבעתי תור, והנה הגעתי. מקום זר לי לגמרי, שבו נשים צעירות וחביבות בחלוקים לבנים יטפלו בך ויוציאו אותך חלקה-חלקה, מקורצפת וממורקת, משוחה בלקים בכל צבע אפשרי, תמצית הנשיות שמסתירה את הנשיות: את הגוף, את העור הקשה, את השיער, את הריח, את הידיים שראו יותר מדי כלים ומים וסבון.
אבל אני תמיד ממנפת את הזרות שלי. במקום להתבייש אני עושה ממנה פוזה בזכות עצמה. ניגשתי לדלפק (PEK?) הקבלה, שבו אישה צעירה והרבה יותר מדי נחמדה הציעה לי קפה והסבירה לי את העניינים. ושאלה: מה תרצי – רגיל, ברזילאי או הוליוודי?
הה? מינוף לא מינוף, כמעט התעלפתי. זה הזכיר לי את הבדיחה על ההוא שהלך לזונה... זה עם הספרדי וה"אולה!". לטובת הקהל אסביר פה שאלה שלוש דרגות שמייצגות את "עומק הנסיגה", ולא אוסיף.
טוב נו, השאר עבר בשלום. קצת מביך, בעיקר כי אישה בהריון בסוף מאי מזיעה בכל מקום, אם ירדתן לסוף דעתי. אבל הרי זה מה שהן עושות כאן. בוודאי ראו כבר כל מיני דברים. בסך הכל היה מנומס, מהיר, נקי, והרבה פחות כואב מאשר בבית.

ובתחילת חודש אוגוסט הנורא, בינות להתרוצצויות של הפקת יום ההולדת של הנסיך, ביום הולדתי וכמה ימים לפני שילדתי, החלטתי לחזור לשם כדי לתקוף עניין אחר. חודש תשיעי, כאמור, ואין לי שום סיכוי לטפל בכפות הרגליים היבשות והסדוקות שלי, שמשוועות לקצת יחס. יאללה, אמרתי לעצמי, אני הולכת על כל הקופה. פדיקור-מניקור קומפלט. יום הולדת או לא?
ובאמת ישבתי שם, והמסכנה הפדיקוריסטית השרתה אותי במיני תרחיצים מרככים בתוך כיורים מעוצבים, עבדה ועבדה ושפשפה ורחצה וגירדה ושייפה והקציעה ומשחה – ועשתה לי רגליים של גיברת. עקבים כמו תחת של תינוק היו לי באותו יום, וציפורניים בוורוד עז ועליז.
ואחר כך הידיים. ושוב היא עיסתה, גזרה, יישרה, העמיקה ומרחה (הפעם משהו ורדרד-שקוף. אין לי מדיח). תענוג.
עכשיו היה צריך לחכות שיתייבש, אבל קצת לפני שהתייבש לגמרי היתה להן בדיוק איזו ישיבה או משהו של העובדות, והן ביקשו שאחכה בחוץ. באוגוסט בתל אביב באמצע הצהריים עם בטן אקסטרא אקסטרא היוג'.
אז ביקשתי מהבחורה שתעזור לי, והיא עזרה לי בשמחה לנעול את הסנדלים, ועכשיו, ביקשתי ממנה, יש פה בתיק ארנק, אם לא אכפת לך להוציא אותו. והיא ניגשה לתיק שלי ביראת קודש, ושלתה ממנו את הארנק באחיזת פינצטה, כאילו היה איזה סמרטוט מגואל בסחי. בקושי-בקושי פתחה אותו. אמרתי לה, צריך להיות כאן כרטיס אשראי, תוציאי אותו, וראיתי איך היא ממש מתענה, כמה קשה לה לפשפש לי בארנק.
השתגעתי מזה.
זה רק ארנק, אמרתי לה, מה כבר יש כאן? כסף – הדבר הכי לא אישי שיש. הרי אתן מורטות כאן לנשים שערות מהכוּס, למען השם!
כולן פרצו בצחוק גדול, אבל ראיתי שהרעיון חדש להן לגמרי. ליתר דיוק, הן בכלל לא היו בטוחות שצדקתי.

שעשעת אותי על הבוקר

אבל ראיתי שהרעיון חדש להן לגמרי. ליתר דיוק, הן בכלל לא היו בטוחות שצדקתי.
ברור. מתי בפעם האחרונה רוקנת את הארנק שלך לתוך העציץ?

מסכן מי שנכנס חדש, לא מבין חצי מהבדיחות....
(או מי שלא קורא את כל מה חדש כל יום כדי לא לפספס)
בקיצור הרסתותי!!!!!!!

ניגשתי לדלפק (PEK?)
DEL.
_{באחריות.}
_{יד ראשונה מרופא.}

הדעתי בתור הסנגוריה.
אני אוהבת את השם מארז אהבה וגם את ההקשר שלו , הגיע הזמן להפקיע בחזרה את האהבה לעצמנו מתוך המארזים נטולי האהבה (אלא אם כן אהבת בצע נחשבת אהבה).

הרי אתן מורטות כאן לנשים שערות מהכוּס, למען השם!
LOL
D-:
(ואפילו שכמעט הערת את בתי - שממילא תתעורר בעוד שעה שוב - אני סולחת לך, כי זה מצחיק נורא!!!)
<אני מציפה לך את הבלוג היום. סליחה. ועוד עם הניק החמוד-מדי שיש לי מעולם המזון...

)

בעקבות ההמלצות שלך הגעתי ל{{}}נשיאת תינוקות, וגיליתי משהו משעשע.
כשהסתכלתי בתמונות וקראתי את הדיון, אמרתי לעצמי "אוי, האפריקאים האלה פשוט עושים הכל בצורה מסובכת ולא אינטואיטיבית".
ואז יצאנו כולנו מהבית וגיליתי:
א. אני אוחזת בה בדיוק כמו בתמונות, ולא כמו שדמיינתי שאני עושה.
ב. גם אבי אוחז בה כמו בתמונות, ולא כמו שנטען (שגברים מחזיקים מהטוסיק).

הפליא אותי לגלות כמה חוסר מודעות עצמית גופנית יש לי.

גיליתי אותך לאחרונה, וכבר כמה ימים אני קוראת פה. עכשיו סיימתי.
רציתי לספר שמאוד מאוד נהניתי לקרוא אותך, ואת הגיגייך החכמים והמשעשעים.
אשמח להמשיך להיכנס לכאן...
(וגם אני מחבבת את הניק.)

רק לדווח שאני מצייתת בהכנעה להוראות, ואתמול הלכתי לקנות לי חזיית הנקה אחת נורמלית_, וכיוון שהוספת _ ושתהיה גם צחורה כשלג, לשם שינוי אז היא גם לבנה.
אין ספק שאני נראית הרבה יותר טוב ככה.
מה עושים עכשיו?

קראתי הכל בנשימה אחת, דמעתי וצחקתי לסירוגין או בבת אחת, ויש לי קצת מה לתרום,
דבר אחד זה לגבי שיר עם פולני : הכביש באותו יום היה חוויה חד-פעמית: רגוע, איטי, זהיר, אדיב. ועוד אנשים הרגישו ככה. זה החזיק מעמד בערך 24 שעות. אז רק למען הידע הכללי, הסטטיסטיקה, זו שאת מאוד מחבבת

אומרת שזה החזיק לשבועיים שלמים, לא 24 שעות. שנצפתה ירידה דרסטית בתאונות הדרכים בארץ שבועיים אחרי הרצח.
דבר שני, לגבי אותה התכתובת, שבה את אומרת שמה שגורם לתאונות הדרכים הם לאלימות ולזלזול בזולת שהם מרכיב מרכזי בתרבות שלנו . אני מסכימה עם כל מילה, אבל אני לא יכולה שלא להזכר במה שכתבת ב אכפתיות שקצת צרם לי. כי אמנם לא נראה לי שהייתי יכולה לנהוג או להרגיש אחרת, אבל אכן נוטף (קצת) זלזול ממה שנכתב שם. לא שאני אומרת שזה מה שיוביל לתאונות הדרכים, קצת זלזול זה הרי טבעי לגמרי, אבל אם אנחנו בבאופן, שבו אנו כל הזמן חופרות ונוברות ומבצעות גדילה עצמית... אז זה מה שרציתי להאיר. וסליחה אם התפרצתי. קבלי פרח וחיוך כדי להמתיק את זה @}

אוי אוי אוי, פתאום גיליתי שפספסתי את הפוסט האחרון, זה על מריטת שיער המפשעה.
אני מקווה שזו לא עצתך הבאה לאמתך הנאמנה, אם כי באמת הגיעה עונת הפדיקורים! פדיקור זה נהדר, עשיתי יומיים לפני הלידה ומתישהו בפתיחה שמונה הבנזוג ציין שבטח אני היולדת עם הציפורניים הכי מטופחות שם, מה שמאד הצחיק אותי אז וגם עכשיו.
כן, נדמה לי שזה השלב הבא בשדרוג העוברת לכלל בת אנוש.

מה שלומכם?

טוב, עזבי, תמחקי את מה שאמרתי שם. פתאום קפץ לי לראש מה שאלטר אגו כתבה שם למעלה לגבי חוסר רצון לכתוב בלוג באינטרנט כי אז אנשים שלא רוצים שיגיבו מגיבים. ומי אני שבכלל אבוא ואחנך, מה זה לא זלזול זה? דווקא מה שתמיד מעייף אותי בבאופן זה הרצון שלנו כל הזמן להאיר, דברים בסגנון של "שימי לב איפה זה פוגש אותך וגו' " והנה אני הולכת ומכבידה כאן...
אז התעלמי וקבלי זר חנופה @} @} @} @} ורוצה גם כמה עצים? יאללה קחי

פדיקור זה נהדר, עשיתי יומיים לפני הלידה ומתישהו בפתיחה שמונה הבנזוג ציין שבטח אני היולדת עם הציפורניים הכי מטופחות שם
זה הזכיר לי איך יומיים לפני הולדת בכורי ישבתי ותימרנתי בעצמי, עם הבטן הענקית , וצבעתי את הציפרניים ברגליים בכחול וורוד לסירוגין (לא ידעתי עם זה בן או בת) כי אמרתי שזה בערך אחד הדברים הראשונים שהתינוק יראה ואני רוצה לעשות רושם טוב...
וחוץ מזה אני קוראת פה בכייף כל הזמן ורק לא מגיבה, שתדעי.

אני מסרבת להיות בת אנוש! פדיקור זה של בנות, ואת בעיית המפשעה פתרתי באמצעות בגד ים בגזרת מכנסיים. שח ואז שחמט!
(לא, רגע, מניקור זה של בנות. פדיקור אני לא יודעת.)

שלחתי מייל ומשום מה חזר.
חיבוק מכולנו.

פדיקור זה של בנות, ואת בעיית המפשעה פתרתי באמצעות בגד ים בגזרת מכנסיים.
איתך במאבקך הצודק.
<אני לובשת מכנסי בנים צמודים שווים כאלה, ואז אני לא צריכה להוריד כלום <עם הצמות בשוקיים אני כבר חיה בשלום>>

מניקור זה של בנות. פדיקור אני לא יודעת
בדיוק.

חזרנו מסיני. יומיים לפני המתוכנן. המוסא הותקף בלילה בחושה. מישהו בא בשלוש בבוקר עם סכין שלופה. התעוררתי מהצעקות שלו, הוא התגלגל במטה והתגושש ורץ החוצה, אני נשארתי בפנים עם שני ילדים בוכים ואחרי כמה דקות יצאתי החוצה לראות מה קורה. מישהו ניסה לשסף את גרונו ופספס רק במעט. הוא פירט קצת ב{{}}יורדים לסיני.
ארזתי בחופזה ונסענו ליוספטל באילת, שם תפרו אותו טוב טוב וכל מיני רשויות תחקרו אותנו. נסענו לאמא שלי כדי שנוכל לנוח ולישון.
אנחנו מבולבלים והמומים. אני רק מפחדת יותר ויותר ככל שהשעות עוברות. קודם כל הטיפשות שלי שבגללה ישנו עם דלת פתוחה לרווחה. הפחד על מה שעלול היה לקרות לילדים. הבכור ישן על מזרן לידנו וזמן קצר קודם לכן התעורר ועבר אלינו. הרצון שלי לנסוע אחרי כל כך הרבה זמן, וההתעלמות שלי מההרגשה החזקה שלו שזה לא הדבר הנכון לעשות. המחשבה על זה שמישהו ממש בא, הרים את הכילה וניסה לרצוח אותו. הקירבה הזאת לאלימות מערערת אותי לגמרי. כרגיל אצלי, רק אחרי כמה זמן אני קולטת מה היה שם. תוך כדי הייתי עסוקה מדי בלהרגיע את הילדים, לדאוג לו, לארוז את הכל, לעבור את הגבול, להגיע לבית חולים, לחפש משהו לאכול, למלא דלק, לדבר עם השוטרים, ואחר כך גם לשעשע שני ילדים משועממים ומותשים בתוך האוטו, תוך כדי שירה עולצת. אבל עכשיו, אחרי שנחתנו אצל אמי והתקלחנו ואכלנו וישנו קצת, מרגע לרגע כולי רועדת, אף על פי שדפקתי דוזה מכובדת של ארניקה.
שמחתי למצוא שהיתה פה קצת פעילות גם בלעדי. תודה לכן שאתן כאן.

יו איזה פחד 0-: אני בשוק. כולי צמרמורת.

לכם, מקווה שתתאוששו מהמקרה הטראומטי במהרה.

הקירבה הזאת לאלימות מערערת אותי לגמרי
נורא. פשוט נורא. אם אני רועדת מהסיפור הזה, לא יכולה אפילו להתחיל ולדמיין איך אתם.
אין עכשיו מקום לשאלות ולתשובות (מתייחסת להלקאה העצמית..) ואין כאן אשמים. בטוח לא אתם.
תחבקו אחד את השני, ותשמחו שככה זה ניגמר, עם כל זה שאני בטוחה ויודעת שזה לא... כי הנפש בטח מעורערת לגמרי. ובכל זאת, אתם בחיים (ונשמע שזה לא ברור מאליו

)
אני מנסה לכתוב וכל מילה נשמעת לי מיותרת.. ומטופשת. איזו חוויה קשה.
שלחתי מייל, לפני מס' שעות, ושב אלי, משום מה.
חיבוקים, חיזוקים. ואם אפשר לעזור.. רק תגידו במה.
תהיו בטוב.תמסרי גם לאיש.

הזדעזתי כבר אתמול כשקראתי את מה שהמוסא כתב (לא ידעתי שזה המוסא אבל הזדעזתי בכל זאת). חתיכת טראומה.
מאחלת לכם התאוששות מוחלטת ושלמה וחופשות עתידיות מלאות רק שלווה ומנוחה.

מפחיד ומערער.
מאחלת לכם התאוששות מוחלטת ושלמה וחופשות עתידיות מלאות רק שלווה ומנוחה.

אוף, יקירתי, איזה סיפור זוועה. ברור שלקח לאסימון זמן לרדת, כשהיית עסוקה במוסא ובילדים. רק כשהרגשת שכולם בטוחים, התפנה מקום להתמוטטות הפרטית שלך.
מקווה שתהיה לכם התאוששות מהירה. מקווה לראותך בקרוב בעיר הגדולה

.

אוי. ואני מקשקשת על מניקור.

והעיקר שיצאתם בשלום.

מאחלת לכם התאוששות טובה. איזה סיפור נוראי. כמה חזקה היית לטפל בכולם בזמן אמת ולהתחיל לרעוד רק כשהבאת אותם למקום מבטחים. חיבוק השתתפות לשניכם.

אוי, אני מזועזעת!

מאחלת לכם התאוששות מוחלטת ושלמה וחופשות עתידיות מלאות רק שלווה ומנוחה.

(())(())
@}@}@}

איום ונורא. בלתי יאומן.
חיבוק השתתפות לשניכם.

תוך כדי הייתי עסוקה מדי בלהרגיע את הילדים, לדאוג לו, לארוז את הכל, לעבור את הגבול, להגיע לבית חולים, לחפש משהו לאכול, למלא דלק, לדבר עם השוטרים, ואחר כך גם לשעשע שני ילדים משועממים ומותשים בתוך האוטו, תוך כדי שירה עולצת
וואו איזו לביאה. אני בשוק. נשמע כמו סרט, מה דברים כאלה קורים באמת?! איך זה הגיוני? אין לי מילים, אני פשוט לא מסוגלת אפילו לתפוס מה עובר עליכם. מקווה לפחות שהילדים ישנים טוב, וגם אני מאחלת לכם התאוששות מוחלטת ושלמה וחופשות עתידיות מלאות רק שלווה ומנוחה

ההתנהגות של שניכם בסיטואציה היתה באמת מדהימה.
אבל לא נדבר דרך פה...

תוך כדי הייתי עסוקה מדי בלהרגיע את הילדים, לדאוג לו, לארוז את הכל, לעבור את הגבול, להגיע לבית חולים, לחפש משהו לאכול, למלא דלק, לדבר עם השוטרים, ואחר כך גם לשעשע שני ילדים משועממים ומותשים בתוך האוטו, תוך כדי שירה עולצת. אבל עכשיו, אחרי שנחתנו אצל אמי והתקלחנו ואכלנו וישנו קצת, מרגע לרגע כולי רועדת
תגובה טבעית: קודם היית במצב חירום ותיפקדת כמו במצב חירום, ברגע שנרגע מצב החירום את יכולה לעכל...
חוויה נוראית. לבי אתכם.

וואו. מזעזע ומפחיד.

והתאוששות.

אכן, מנסה לכתוב וכל מלה נשמעת מיותרת ומטופשת.
מחבקת, מחזקת ומאחלת שתתאוששו מכל העניין בהקדם האפשרי.
רק טוב.

תודה על כל החיבוקים, החיזוקים והאהדה. לא חשבתי שאבוא לפה בקרוב, אבל אני חסרת מנוחה. אולי אם אכתוב קצת יוקל לי?
כל תחושת הביטחון האישי שלי התערערה לחלוטין. יותר נכון אולי לומר נמוגה. כל רחש מקפיץ אותנו. מי שמכיר אותי יודע שאין דבר שרחוק ממני יותר מחרדתיות. אבל אולי הגיע הזמן להיפטר מזה? העולם לא כזה מאיר פנים. התוצאה היא שיש לי דפיקות לב רציניות. שוב ושוב הקטעים האלה רצים לי בראש, יותר ויותר אנחנו מבינים מה באמת היה שם. רק לא מזמן באנו הביתה ורק אחרי ששני המלאכים שלנו נרדמו נשארנו שנינו סוף סוף רגע לבד והיה לנו רגע להחליף גירסאות. אני מטפלת בעצמי באמצעת וודקה. קראתי באיזה מקום שפעם טיפלו בהלומי קרב באמצעות אלכוהול, כי הוא משכך חרדה. ואכן, אני דופקת פקקים (במלעיל) ובכלל לא מתמסטלת, להפך: זה רק מוריד אותי קצת לארץ.
חברה אחת לקחה את המפתחות מאחי, עשתה לנו קצת קניות ושמה לנו במקרר. זר פרחים חיכה לנו בכניסה. המוסא ירד על הגלידה דובדבנים וכולו נראה כמו קישוט לסוכה עם כל הפלסטרים שמשתלשלים לו. הוא רוצה להסתיר קצת את התפרים כדי שהילד לא יתחרפן לגמרי, אבל על הזיפים שגדלו בסיני ולא גולחו בבית החולים זה לא נדבק מי יודע מה.
לפני שנסענו מאמא שלי היא אמרה לנסיך שלנו: אתה יודע שהלילה תישן במיטה שלך? ובאותו רגע אני החסרתי פעימה ומיד אחרי ההחסרה הלב שלי התחיל לדפוק בקצב מטורף; המוסא מיד דמע ונכנס לחדר החשוך שליד כדי לאסוף את עצמו. איזה במיטה שלו? לא עולה בדעתנו.
ואז באנו הביתה ושמנו אותו במיטה, אני יצאתי מהחדר כדי להניק את האגוזית הערנית בחדר אחר והבנים נרדמו. הבאתי אותה להניח אותה בחדר השינה והמוסא מיד ניתר ממקומו. זה הוציא דמעה גם ממני. הבנתי שאנחנו אין דיפ שיט. מי יודע כמה זמן ייקח לנו עכשיו להפסיק לפחד.
וכל הזמן התמונות רצות בראש, והמחשבה מה היה קורה אילו, וכל סימני השאלה, מה בדיוק היה שם, מה היה לפני מה, מי זה היה -- למרות שכנראה יודעים מי זה היה -- מה הוא רצה, למה הוא עשה את זה.
המוסא ישר מדליק את הטלוויזיה שלנו, שבימים רגילים עומדת מובטלת, ואני ישר מתחלחלת. כל אלימות הכי קטנה מזכירה לי את הכל, והוא לעומת זאת אומר שזה מה שהוא רוצה לראות עכשיו: שוטרים שעובדים יופי ותופסים את הרעים.

אז תשמעו, קשקושים על מניקור זה סבבה. ובכלל, כל דבר שהוא לא רציני להחריד עושה לי רק טוב. אני מנסה לחשוב מה לעשות ועם מי לדבר כדי "לעבד" את זה כמו שאומרים, אבל במקביל, בין לבין, הכי נעים לי להיות אני כמו שאני רגילה ומכירה: עם כל הצחוקים והקלילות והשטויות, והאופטימיות, אם עוד נשאר ממנה משהו. המוסא אמר שהוא חושב שהמושג "התלוצץ עם רופאיו" זה עניין פיזיולוגי לגמרי, כי כל הזמן שהוא היה בחוץ, נחבש, טופל ודיבר עם כולם ואני הייתי בחושה, אורזת את הכל ואת הילדים, הוא לא הפסיק להתבדח ולהיות ציני בטירוף.
אז אל תהססו לכתוב לי כאן סתם דברים יומיומיים: זה עוזר לא פחות מאשר אמירות חכמות וכלליות על החיים. את כל השבריריות של החיים האלה ממילא הרגשנו ואנחנו מרגישים טוב-טוב.
כבר אמרתי שאני שמחה שאתן פה? @}

אוי באמאשלך, עכשיו צריך להתאמץ לנסח משהו יענו קליל הישר מהשרוול??
טוב, אז אני אגיד לך שקראתי את זה "ואני הייתי בחושה" בקריאה ראשונה כאילו כתבת בחושה כמו עוגה בחושה. וזה אפילו לא הרים אצלי תמרור אזהרה. ברור שהיית בחושה. מי לא היה בחוש מסיפור כזה??? המשכתי הלאה. רק כשבאתי עכשיו לכתוב לך, עיני נפלה במקרה על המילה וקראתי אותה כמו שצריך.
אז גם אני בחושה. זו פשוט השעה.
<חיבוקים ונישוקים. גם למוסא @}>

_{<בחושה. עמווה פיבוטאלית בחושה.>}

גם אני. כל מה שניתן אמרה. בחושה.

הזמן יעשה את שלו.. אתם תהיו בסדר..קבלי ממני חיבוק חזק

בחושה

טוב, צ'מעי, אני לא יכולה פה להתלוצץ על מניקור, הסיפור שלך פוגש אותי ממקום לגמרי מזדהה. אז אני רק יכולה לספר לך שזה יכול לקחת הרבה זמן. גם כשנדמה שזה כבר רחוק זה יכול לחזור, אבל את לא צריכה לדאוג לזה עכשיו. עכשיו זה כמו במלחמה, לא עת שגרה, מותר להידרש לאמצעי נחמה (וודקה, חלבה, שאכטה. מה שצריך) ומסתבר (למדתי מההומיאופתית שלנו רק לפני שבוע) שייש רמדי הומיאופתי מיוחד לטראומה מסכינים. שוב מאלת מכל הלב החלמה מלאה בקרוב.

הסיפור שלך פוגש אותי ממקום לגמרי מזדהה
כן, תיארתי לי. תודה על זה (לא חייבים להתלוצץ, רק אמרתי שגם זה נעים לי).
ישנתי טוב -- המוסא לא. לכן אני כאן בשש וחצי, עם הפושטקית מאחורי, שכבר התחילה את התרגול היומי אף שנרדמה קרוב לאחת-עשרה. מדהים איך הם לא מבזבזים את הזמן הקטנים האלה. והם אף פעם לא עייפים בבוקר!
דיברנו אתמול עם ההומאופת, הוא אמר לנו לקחת אַקוֹנייט או ארניקה (200C, כמו שלקחתי אחרי הלידה, יחי ההבדל, אבל זה בערך אותו "עומק". תבררי לי איך קוראים למה שהתכוונה ההומאופתית שלך?).
וכן, אני מבינה שזאת רק ההתחלה-לה-לה. מקווה למצוא לנו עזרה מתאימה בקרוב. לא בא לי על שריטה כזאת לכל החיים...
והלוואי שיתפסו את הבנזונה הזה.

הי אנדלוסיה (עד עכשיו קראתי פה בשקט)
יכולה להגיד לך מניסיון אישי (עברתי פעם טראומה של תקיפה מינית שהתחילה כשהלכתי מהורהרת לעבודה דרך עמק המצלבה ופתאום מישהו התנפל עלי מאחור וכיסה לי את הראש בסווצ'ר - זה היה בשיא תקופת הפיגועים בירושלים ולקח לי זמן לקלוט שהכוונה היא אונס ולא רצח. בנס יצאתי מזה בשלום) - - - מה שעשיתי אינטואיטיבית היה לספר את סיפור התקיפה שוב ושוב לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ובהדרגה הוא איבד הרבה מהטעינות שלו. גם הזמן, ללא ספק, מרפא.

היום (אחרי שלמדתי קצת על טראומה נפשית), אני מבינה מדוע זה חשוב להחלמה, לקשור כמה שיותר היבטים של האירוע - רגעים, קולות, מראות, תחושות, ריחות - לסיפור קוהרנטי אחד.

ורוצה להגיד לך גם שיש תיאוריה על טראומה שמאוד מדברת אלי, שנקראת shattered basic assumptions. על קצה המזלג: אנחנו חיים בעולם מלא סכנות וכדי לצאת יום יום מהבית בלי להיות מוצפים בחרדות, אנחנו מטפחים מערכת של הנחות לא לגמרי מודעות שמגוננות עלינו. "לי זה לא יקרה, כי לאנשים טובים לא קורים דברים רעים / כי יש לי מזל / כי אלוהים אוהב אותי / כי אני זהירה / כי אני יודעת לזהות סכנה" וכדומה. כל אחד וההנחות שלו. הטראומה סודקת את מעטה ההנחות המגוננות, ולכן העולם נראה לך עכשיו מסוכן ומפחיד כל כך. הצורך להחזיק בהנחות המגוננות כל כך חזק, שלעתים קרובות נפגעי טראומה מפתחים תחושת אשמה חזקה, כי האשמה אמנם מייסרת אבל היא נסבלת יותר מהחרדה, משום שמשמעות האשמה היא שאת לא חסרת אונים מול הסכנות. אם רק תישמרי ולא תחזרי על השגיאות שהמיטו עלייך את הטראומה, תהיי שוב מוגנת.

< אני מקווה שאני מובנת. 3 ילדות קטנות מתחרות סימולטנית על תשומת לבי כרגע >

מאחלת לכם התאוששות טובה ומלאה, בקצב שלכם.

מקווה למצוא לנו עזרה מתאימה בקרוב. לא בא לי על שריטה כזאת לכל החיים...
זה לא לכל החיים אם מתמודדים עם זה בריא. תני לזה מקום. הבהלי כמו שצריך, וקבלי עזרה.
PTSD יכול להתפתח אם מדחיקים בטירוף או שוקעים בזה בטירוף. אתם ממש לא שם. יהיה טוב @} @} @}

הזמן יעשה את שלו.. אתם תהיו בסדר גם אני סבורה כך. מרחק מהחוויה, זה מה שאתם צריכים. והסחות דעת. שפע הסחות דעת. קבלי חיבוק חזק גם ממני

, ושלחי אחד גם למוסא ולקטנים.

אני מציעה מפגש ניצולים להשוואת גרסאות ולעיבוד הטראומה.
לא שאני משווה בין הטראומה שלכם לשלנו, כמובן. להפך, אנחנו ממשיכים ליהנות מאותה מערכת של הנחות לא לגמרי מודעות שמגוננות עלינו ש נוסעת סמויה דיבה עליה, ועוד נהנים ממנה ביתר שאת, מפני שמשום-מה זה באמת לא קרה לנו, אלא לכם.
ותמסרי למוסא שתמיד החזקתי ממנו גבר-גבר אבל הפעם, למרבה השמחה (על התוצאות) ולמרבה הצער (על הנסיבות) - הוא הוכיח את ההנחה שלי להפליא. הוא פשוט הציל את חייו ואת חייכם בצורה בלתי נתפשת.
ואני לא רוצה לחשוב איך זה היה נגמר אם הרוצח היה נכנס לחושה אחרת.

בהחלט כדאי להיפגש, וכולם בטראומה, לפי דעתי אין פה מקום למדרג.
אנחנו (יותר נכון מוסא, שעכשיו יש לי בשבילו כינוי נהדר שבו הוא יכול כבר לפתוח לו דף בית: מוסא והקוסא) בשלבי הוצאת הסיפור לתקשורת (מחדש) ותיקון הגירסאות במשטרה. חוץ מזה מטופלים היטב עם הרבה פינוקים. חמותי שיחקה אותה היום, באה בישלה האכילה רחצה והעסיקה, והכל מתוך רצון כן ופשוט לעזור ומכל הלב. מדי פעם יש דפיקות לב אבל באמת תחושת התאוששות מסוימת. כמובן שיודעים שזה לא סוף פסוק ושעוד יהיו ריקושטים.
נוסעת, תודה. קראתי ושמעתי היטב, זה היה ברור מאוד. גם אני למדתי קצת על טראומה נפשית -- בעבר התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית והעברתי סדנאות בבתי ספר -- אבל עכשיו השלמתי גם את החלק המעשי

נו שוין, לא לזה התכוונתי כשאמרתי ש{{}}אשוב אחרי הפסח עם שלל רשמים ואובזרבציות (יש לי אחת יפה אבל היא תחכה לפוסט נפרד).

מוסא והקוסא

מעולה!
אני מציעה מפגש ניצולים_ נשמח מאוד למפגש, אפילו שאנחנו לא ניצולים רשמיים

. _וכולם בטראומה כפי שכבר אמרתי, אפילו אני קצת בטראומה, ואני בכלל ישנתי בביתי ובמיטתי.

אוי אוי אוי, אני באה לקרוא דחקות שנונות וזה מה שקורה בחיים האמיתיים??
אלהים אדירים.

טוב לשמוע שהמשפחה תומכת ועוזרת. מהתיאורים שלך נשמע שלמרות כל מה שעברתם הילדים בסביבה טובה בסך הכל. נדבר ובינתיים חיבוקים.

מוסא והקוסא
מעולה

(צורה לנו ממה אנחנו צוחקים. טוב נו, ממה שיש...)
אנחנו ...בשלבי הוצאת הסיפור לתקשורת (מחדש) ותיקון הגירסאות במשטרה.
עוד יותר מעולה. תצחקי, אבל יצא לי לדבר על זה עם שוטר מכר, והוא אמר שזה נשמע על רקע בטחוני ושבטח לא הובנתם כראוי, כי לפי ההדים שהיו לזה בתקשורת בטח חשבו שזה היה על רקע פלילי . לא יודעת אם ומה זה משנה (פלילי או בטחוני), אבל אני מאד בעד לספר את זה כמה שיותר, על ידי כל מי שנפגע, ובמיוחד על ידי בעלי קוסות...ובנות זוגם כמובן..ושכניהם...ז"א, ספרו, תכתבו, אתם מוזמנים לשעמם אותנו עם חזרה על תיאור תחושות או כל דיבור אחר שיבוא לכם, בחיי, תראו בכל הסובבים אתכם כאן לפחות ובטח לא רק, קבוצת האזנה, פשוט כך.

אוי, אלוהים! <אין הרבה מילים כרגע>

איזה נס! איזה גיבור הגבר שלך!

אם בא לכם לעשות קומזיץ באווירה בטוחה, אני יכולה להזמין אתכם אלינו לחצר (יש גם ארנבת שמסתובבת חופשי בגינה כבר שבועיים. זה אמנם יותר דומה לאחו מאשר לסיני, אבל ממש יפה פה)

למארז אהבה, אוי ואבוי, נשמע ממש נורא, לא יכולה להתחיל אפילו לדמיין מה זה להיות מותקפת ועוד עם בני המשפחה האהובים. איזה נס/מזל/יופי (מה את מתחברת) שמארז האהבה שלכם נשאר שלם (זה החלק הקליל שביקשת ).

_ותמסרי למוסא שתמיד החזקתי ממנו גבר-גבר אבל הפעם, למרבה השמחה (על התוצאות) ולמרבה הצער (על הנסיבות) - הוא הוכיח את ההנחה שלי להפליא. הוא פשוט הציל את חייו ואת חייכם בצורה בלתי נתפשת.
ואני לא רוצה לחשוב איך זה היה נגמר אם הרוצח היה נכנס לחושה אחרת._

מדהים באמת. אני לא מבינה בטיפול בטראומה, אבל נראה לי שהייתי מספרת את הסיפור עם כמה שיותר הדגשה על נקודות החוזק האלו, למשל.

מאחלת לכם התאוששות טובה ומלאה, בקצב שלכם.

אני מציעה מפגש ניצולים
אני מציעה מפגש שניצלים. הפירורים עלי (שאריות לחם שיפון ביתי טחונות במטחנה ביתית רגע לפני הטיגון!).

בעבר התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית
וואלה?

ביליתי שם כמתנדבת איזה שנתיים-שלוש, די מזמן, בכל מיני תחומים. משום מה העצה היחידה שאני זוכרת משם היא להתקשר 1202.

אוי אוי! במקרה לגמרי שמעתי ובאתי לשלוח החלמה מהירה לגיבור הפצוע, ושתשוב השלווה למעונכם בקרוב, וממש אין לי מלים. מזעזע.

אוי אתן מתוקות ונפלאות. קבוצת ההאזנה הטובה והתומכת ביותר שיכולתי/נו לייחל לה -- המוסא והקוסא והקוסית לשעבר, שזו אני. ועכשיו שהתפרים כבר מתחילים להציק לו אמרתי לו שלי היו תפרים כאלה בקוס, ושהייתי צריכה גם לשבת עליהם...
מכל מקום, מחר בבוקר מתישהו ברשת ב' תוכלו לשמוע את קולו המלטף של הגבר-גבר מגולל את סיפורו, ואולי גם לראות את תמונתו בהארץ (אולי עם אמתכן מיניקה ברקע... כמה פסטורלי).
קבעתי עם ריש טנטטיבית לשישי אחה"צ, כל מי שרוצה לבוא עם שניצלים או עם הדגמות חיבוקי-עדות ברוטב אדום מוזמנת.

מלה אחת רצינית על התקשורת וכל הבלגן שעשו מהסיפור (לך תאמין לעיתונים): הבעלים של החוף אמר באותו רגע שזו בטח גניבה, ושהגנב נבהל ותקף. אני מסרתי למשטרה שהגיעה ליוספטל את גירסתי שמדובר בגנב. כנראה שיותר קל לחשוב ככה, יש בזה משהו שמוציא אותך פחות אהבל אם זו גניבה, וזה גם פחות מפחיד. מוסא אמר להם שהוא לא יודע, כי הוא באמת פקפק בזה. אני הבנתי את זה רק אחר כך, כשחיברתי אחד לאחד את הפרטים והראיות. היום התברר לנו שלפני יומיים הסיפור הגיע לתקשורת מסוכנות הידיעות המצרית, שזה נדיר מאוד, הם מסרו שמדובר בתקיפה על רקע פלילי ומשטרת אילת אישרה, הטמבלים. הם לא הצליחו לשאול אותי אפילו את השאלות הנכונות, ששאלתי את עצמי אחר כך באוטו ועניתי עליהן, עדיין נסערת כולי. היה אפשר לצפות מהם ליותר מקצועיות. זו הסיבה שזה נעלם מהר מהחדשות.
מכל מקום, הבעלים של החוף התקשר אלי הערב, סיפר שהיה במעצר עד עכשיו. המשטרה המצרית תפסה את המנייק ואת החבר שלו ואז הוא שוחרר. התנצל על הכל ודרש בשלומנו. הודה בצער שאכן מדובר בניסיון לרצח. לא אמר מה עוד הוא יודע עליהם או מה הם אמרו. המוסא לא היה מסוגל בכלל לשמוע את השיחה. רק המחשבה על גלי הקול שמגיעים היישר משם עשתה לו צמרמורת.

אין לי מלים. זה כל כך מזעזע ומפחיד, מה שעבר עליכם.
תרפדו את עצמכם בהרבה חום ואהבה וחיבוקים...

אחרי הרבה ימים ללא מחשב אני מתעדכנת.
שולחת חוזק לכולכם, הגיבורים.
ימים טובים, משעממים ומרפאים.

שבת שלום

המשטרה המצרית תפסה את המנייק ואת החבר שלו
וואו! מה זה אומר?

ואת כותבת נהדר! רק עכשיו גיליתי אותך

חיבוק ושבת שלום.

_המשטרה המצרית תפסה את המנייק ואת החבר שלו
וואו! מה זה אומר?_
שתפסו אותם והם נחקרים ויובאו למשפט.

זה גם אומר שככל הנראה לא נדע לעולם את כל הפרטים. לא מדינה כמצרים תחשוף את פרטי החקירה ו/או המשפט. המוסא אומר שהיה מעדיף שיקרה לו שלוש פעמים מה שקרה לו ולא לשבת בכלא המצרי, שבו אם ירצו שתודה שאתה גנב אתה תודה שאתה גנב, ואם ירצו שתודה שאתה טרוריסט אתה תודה שאתה טרוריסט (לא שבידיהם המיומנות של חוקרינו הנאורים המצב שונה בהרבה, ובכל זאת...).

שמחה מאד לשמוע.. המעגל נסגר.
עכשו המשיכו הלאה וקדימה.
שבת שלום

אני מוצאת את עצמי במצב מוזר מאוד. כל חיי אני נרתעת מכל רשויות המדינה, סולדת מהן, מנוכרת מהן. עכשיו אני מייחלת לקצת התעניינות מהן -- ויוק!
אני אסביר.
קודם כל הגענו לגבול, הבנאדם כולו חבוש וחצי שותת דם, ואף אחד לא שאל אפילו "מה קרה לך". אולי היינו צריכים לרוץ ולצרוח פיגוע פיגוע, אולי זה מה שהיה מצופה מאיתנו במצב כזה. כשהגענו לאילת, בית החולים יוספטל הזעיק את המשטרה. היו שם כל מיני, ואפילו שב"כ. אמרו לנו שמשרד החוץ כבר מעורב בזה ומי לא. אנחנו לא התרגשנו. מכירים אותם ואת ההיסטריות שלהם, ציניים כלפיהם, לא משתפים פעולה עם השיח הרווח כאן בהמון דברים. שאלו ושאלו, מסרנו את גירסתנו. אני אמרתי שזה היה גנב, מוסא אמר שהוא לא יודע. כמו שכבר כתבתי, הם לא שאלו שאלות טובות כל כך. לכן לקח לנו זמן לשחזר מה קרה, לצרף אחת לאחת את הראיות ולהבין שבאמת היתה כאן חד וחלק כוונה לפגוע.
אחר כך היתה ידיעה בתקשורת, זו עם הרקע הפלילי, ומהר מאוד נעלמה מכל הדיווחים על הבלגן בסיני.
מוסא יצר קשר עם "הארץ", ומכאן הטלפון שלו כבר התגלגל. היה ברשת ב', היה בעיתון, היה ברפי רשף. המראיינת הוציאה אותו תמהוני ש"מתעקש" שזה לא היה שוד אלא "פיגוע", כמו שאומרים. גם את כל הקונטקסט הפוליטי של דבריו חתכו ועיקרו את הראיון לגמרי. יצא עוד ישראלי שבוכה אכלו לי שתו לי. היו עוד פניות של כלי תקשורת אבל זה כבר הספיק לנו.
אז נכון שכל העולם כמעט שמע על זה (חוג מכרינו צורכים חדשות וקוראים הארץ). אבל שום "רשות" לא באה לבדוק איתנו מה העניינים. די מוזר לאור העובדה שהנה סוף-סוף התממשו תחזיות הבלהה שלהם על כוונה לפגוע בישראלים.
מהטוקבקים בהארץ הבנתי שמה שמטריד את הישראלי הממוצע זה שמי שנסע "בניגוד לאזהרות" יתבע כסף מביטוח לאומי או לא יודעת ממי -- אופציה שכלל לא עלתה בדעתנו עד אותו רגע. ואנחנו, אפילו את הביטוח של הכרטיס אשראי שכחנו להפעיל לפני שנסענו. בטח ובטח שאף אחד לא "פינה" אותנו לישראל: בכוחות עצמנו סחבנו אותנו ואת תיקינו ואת ילדינו והלכנו בשקט לקבל טיפול.
עכשיו נאמר לנו שהתוקף נתפס. אם זה באמת הוא. אולי סתם תפסו איזה פראייר? מי החליט שזה הוא? זה בכלל לא מספק אותי. אני רוצה לדעת מה הוא אמר. מי הוא. למה. מי שלח אותו. האם הוא בא לעבוד שם בכוונה כדי לפגוע בישראלים? האם פעל על דעת עצמו? האם הוא ממוצא פלסטיני? מוסא מצא שהתל"ג והתמ"ג של לוב גדול פי כמה וכמה מזה של מצרים, ושבדרך כלל דווקא מצרים עובדים בלוב. למה לעובד לובי לחצות את מצרים ולרחוץ כלים במסעדה נידחת על חוף הים?
כאשר פיגוע מקבל הכרה כפיגוע, הוא הופך לאירוע לאומי, ואז יש מי שעושה פולו-אפ על העניינים האלה, בודק את כל השאלות האלה מול הרשויות במדינה הרלבנטית. עכשיו מה, אני אמורה לעשות את זה בעצמי? אני מול ממשלת מצרים?!
לא יודעת אם כתבתי ברור. התקשורת אתמול הגיעה להרבה אנשים שאנחנו מכירים, היה פה הרבה רעש וטלפונים וביקורים, סיפרנו את הסיפור שוב ושוב, וזה בהחלט עזר להתמודדות האישית שלנו. אבל אני עדיין מרגישה יתומה עם כל העניין, מבחינתי שום מעגל לא נסגר, ואני לא כל כך יודעת למי לפנות ומה לעשות עם זה.

יכול מאד להיות שקורים דברים במוסד ובשב"כ שאתם בכלל לא מודעים להם, אני מתכוונת שיש מצב שהם חוקרים את מה שקרה שם מבלי שאתם בכלל תדעו.
אני מאמינה שזה כך. קשה לי להאמין שבמערכת הביטחון עוברים לסדר היום.

אולי צריך לפנות לשוטרים ששאלו אותכם את השאלות בהתחלה? להגיד שנזכרתם בעוד כמה דברים ושהגרסא הנכונה קצת השתנתה עם השחזור, הרי מן הסתם הם חייבים למלא דוחות, ואם אתם מעדכנים אותם, אז חייב להיות פולו-אפ כמו שאת אומרת, לא? חוץ מזה, מה שאמרת למשל על בעל החוף שהתקשר אליכם, זה לא משהו שצריך לידע את השוטרים? משהו כמו שיש בידכם ראיות חדשות? הרי גם אם זה כהגדרתם פלילי, זה עדיין אמור להחקר ואתם אמורים להיות מעודכנים בפרטים של החקירה המתמשכת.
אני לא מבינה בזה או משהו, סתם נראה לי שזה מה שהגיוני לעשות.

אני חושבת שזה גם סביר להסביר שמרוב השוק והטראומה לא דיבבתם את הפרטים נכון בחקירה הראשונית, למקרה שמרימים לכם גבות ואכן חושדים בדברים טפשיים כאלו כמו תביעות של ביטוח לאומי.

(ואגב, כמובן שאין בזו בושה, כמובן וכמובן שאם תרצו מגיע לכם כסף מהביטוח הלאומי, זה תפקידם)

אני בכלל לא מבינה איך מישהו חושב שזה גנב. זאת לא אסטרטגיה "גנבית" לבוא למישהו ישן ולנסות לרצוח אותו. גנב בא ומחפש מה לקחת, אם כולם ישנים - הכי טוב. אם מישהו מתעורר, והגנב נבהל, אולי הוא ינסה לתקוף.

לגבי כל מה שכתבת - על התקשורת ועל היתמות - אכן לא סיפקתם את הסחורה. את סוגרת לי צ'ופצ'יק של משהו שמסתובב לי בראש שאני רוצה לכתוב, ואולי לקראת יום הזכרון זה זמן טוב. משהו על העצב והגועל שגורמות לי ה"משפחות השכולות" שחושבות שהתואר הזה מקנה להן איזה זכות לשבת באוהל מול משפחת שליט בגסות רוח, ושהתואר הזה הופך את המילה שלהן לשווה יותר ממילה של מישהו אחר. מכיוון שגם אני "משפחה שכולה", יש לי את הזכות הציבורית להשמיע מילה בעניין זה, כי כאן - אמרת "משפחה שכולה" ולמישהו נגדמה שהדברים שלך שווים יותר. הם לא. הדרמה הרגשית שווה יותר. אנשים והתקשורת נוטים להתבלבל בעניין הזה. חשבתי לכתוב משהו ולשוח ל YNET או להארץ. נראה אם יהיה לי כוח, ואם כן - אם יצא שווה משהו.

רק עכשיו קראתי. מזעזע.
חיבוק ושבת שלום.