מארז אהבה

[ריש_גלית*]

לגבי נהגי האוטובוס
בפעם האחרונה שעליתי על אוטובוס עם הילדים הנהג סגר את הדלת ונסע למישהי שעמדה בתחנה. לא רצה אחריו, עמדה. בתחנה. אשה אחת שישבה באוטובוס, שאלה, בנימוס רב, את השאלה למה (לעזאזל) עשה את זה. ותשובתו (גם היא בטון רגוע, מצטדק משהו): יש לי לוח זמנים (מראה לה דף מודפס). אם אני מאחר בדקה לתחנה אני מקבל קנס.
שזה בדיוק מראית העין שניצן הזכירה: לוח זמנים "כמו באירופה", יישום אגרסיבי שמתנכל לנהג ולנוסע כאחד, בלבול מוחלט באשר למי ולשם מה הומצאה התחבורה הציבורית בכלל.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אם אני מאחר בדקה לתחנה אני מקבל קנס

[אילה_א*]

באנגליה אם איחרת בגלל תחבורה ציבורית אתה יכול לקבל פיצוי מחברת הרכבות
אולי שהנהג יתן את הקנס שלו לזאת שלא עלתה לאוטובוס
תודה לך על הכתיבה זה עורר בי המון מחשבות

[אנד_לוסיה*]

ארוחת בוקר של לדים בטיסת אל על (לא שואלים את ההורים אם הילד שלהם רוצה ארוחת ילדים): קורנפלקס תלמה; חלב; יוגורט תות; שוקו; לחם. עם ממרח שוקולד. שתי עגבניות שרי, שתי כפיות קוטג', חמישה זיתים מגולענים.
בארוחת הערב: שניצלונים, מהסוג המרוכך במיוחד, עם תפוחי אדמה במצב קשה, וליד זה עוגת שוקלוד. בטח פרווה. מזל שיש לו הורים זריזים, לילד הזה...

התוכנית האמנותית בטיסת אל על: חדשות ערוץ 2 מאתמול, פעם ואחרי הפסקת פרסומות (פרסומות לישראל. קונספט משונה) עוד פעם. מדובר במטוס 767 מיושן שבו כולם צריכים לראות את אותו הדבר. ואחר כך שרק 3 או משהו, ואחר כך שלל סרטים למבוגרים, וגולת הכותרת: איירון מן. למי שלא מכירה (כמוני), מדובר בשיר הלל לנשק, הרג, פצצות ופיצוצים, והכל לעיני הילדים. בין לבין גם תוכניות ישראליות עם כתוביות בעברית (??): תוכנית בידור וולגרית במיוחד עם ארז טל ושאר מצחיקנים בעיני עצמם. משום מה הם תמיד נורא צועקים. בשעה שמצחיקנים אמיתיים תמיד אומרים את הכל בשקט. וגם פרק מסדרה ישראלית בשם פולישוק, משהו וולגרי במיוחד על המערכת הפוליטית, מלא קללות וצעקות (כולל זונה ותמצצי לו והכל). שוב, זה בידור נחות למדי, גם בלי העובדה שיש לא מעט ילדים על הטיסה.

כמאמר הדף שנפתח פה לא מזמן: האם אנחנו חיים בחלל החיצון, או משהו כזה.
יאוש.

ולמרות כל זה, טיסת יום של 12 שעות, עברה בסך הכל בסדר. התעוררתי היום, ביום הולדתי הארבעים, על שפת אגם שלו, תחת שמים מעוננים ומזג אוויר של ישראל באפריל. יום הולדת שמח לי.

[אמל_ית*]

בהחלט יום הולדת שמח לך (-:

[סלט_פירות*]

יומולדת שמח!! @}

(אתם קרובים אלי?)

[ר_ו_ת_ה*]

מזל טוב!
איזה כיף להתעורר ככה בימולדת
תגלי איפה אתם?...
(מריצה חישובים מהירים לאן יכולתם להגיע בטיסת אל על של 12 שעות... הודו? דרום אפריקה?!)
(ולגבי הטירוף שם בחוץ...מוסיפה אנחה פולנית של הזדהות, אני זו מהדף המפורסם האם תפסנו אזימוט לחלל?)

[אמא_של_נוקי*]

יום הולדת שמח וחו"ל נהדר שיהיה!

[עדי_ל*]

יומולדת שמח וד"ש מהעיר הגדולה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

התעוררתי היום, ביום הולדתי הארבעים, על שפת אגם שלו, תחת שמים מעוננים ומזג אוויר של ישראל באפריל. יום הולדת שמח לי.
וזה העיקר!
אלפי ברכות וד"שים מכאן!

[מי_מה*]

יומולדת שמח! איזו דרך מעולה לחגוג ארבעים... לזה את קוראת לא לחגוג? שתדעי לך שעם כל כמה שאני חיית מסיבות, דוקא ליומולדת ארבעים לא אירגנתי כלום . יצאתי לסדנא וכשחזרתי הזמנתי את הורי וילדי לארוחה סינית. את המסיבות אני משאירה לימי הולדת רגילים, את אלו העגולים או שיש להם איזו משמעות מיוחדת אני מעדיפה לחגוג בשקט ובלקיחת זמן להתבוננות.
אני מאחלת לך חופשה מרגיעה ונעימה ומרימה כוסית לחייך עם כל הברכות השגורות שתמיד נחוצות: בריאות, אהבה, סיפוק, אושר ושגשוג.
חיבוק

[תמי_אמא_לשתיים*]

מזל טוב ויומולדת שמח!
גם אני חגגתי לא מזמן יומולדת 40 , אבל בלי חגיגות, עדיין שומרת את אופציית החגיגה - אז אולי תספרי איפה אתם, ואיך הולך - שאפשר יהיה לחקות אותך??
חופשה נעימה
וששנות הארבעים יביאו עימן חוכמה, סבלנות, ושימחה.

[פלוני_אלמונית*]

אז כן, תודה לכולן, וכמובן, משום מה זה היה לי ברור, אנחנו בקנדה, קצת צפונית מטורונטו, מתארחים אצל בני הדודים של המוסא, אנשים יקרים ונחמדים ונעימים, אממה יש להם לב יהודי חם, אז צריך להיזהר קצת כדי לא לשמוע דברים שהורסים את המצברוח.
למען האמת הצטננו שנינו כהוגן, אולי עוד במטוס ואולי עוד במזגנים בארץ, ובכל מקרה מתברר שלא טרחו להודיע לנו שביולי אמנם חם לגמרי, אבל באוגוסט כבר מתחיל הסתו, כך שאני מצוידת בהמון שמלות מתוקות אך קיציות מדי, והילדים כבר כמעט גמרו את מכסת הגרביים השבועית, כי הם כל הזמן רצים החוצה ונרטבים. וגם, במשך שלושה ימים רק ישנו במשמרות כדי להבריא והתעוררנו במשמרות בגלל הג'טלג של הילדים בכל מיני שעות הזויות והכנו להם ארוחות לילה הזויות. והיום בכלל ירד גשם כל היום, בהפסקות.
אבל ביום ההולדת בסוף היה נחמד, והיתה עוגה, והיו פרחים, והמוסא הצליח לרגש אותי עד דמעות עם ברכה שכתב (וחי אדוני שלא קל להביא אותי לדמעות), ולהצחיק אותי עד דמעות עם המתנה שנתן לי, שאליה הצמיד מכתב מפוברק ממנכ"ל מפוברק של חברה כביכול, שהיו בו כל השגיאות הגרפיות והלשוניות הנכונות והמדויקות של הג'יבריש השיווקי העכשווי. והיו גם תשורות קטנות ומשמחות.
חוץ מזה התפריט פה מבוסס על 90 אחוז לחם לבן ובשר, ועשרה אחוז עוגיות ואלכוהול. היום הלכתי לסופר וחזרתי עם מיליון ירקות ופירות, שבקושי הצלחתי למצוא להם מקום במקרר מרוב בקבוקי רטבים לסלט, רטבים מוכנים לפסטה, שמונים אלף יוגורטים וכארבעים ושלושה סוגי נקניק. נחמד שיש פה אבוקדו ופטל. ומי היה מאמין שאתגעגע לטחינה.
ועכשיו, היות שזה הערב הראשון שאני לא מתמוטטת, הגם שאני ערה מארבע וחצי בבוקר, אני נקראת אל השולחן למשחק הקלפים היומי.


>אנד לוסיה ממחשבו של הנ"ל<

[רוקדת_לאור_ירח*]

מזל טוב ויומולדת שמח!
נשמע יופי של יום הולדת! תהני, איזו דרך נפלאה לחגוג יום הולדת.

[פלוני_אלמונית*]

@} מזל טוב! @}
ביולי אמנם חם לגמרי, אבל באוגוסט כבר מתחיל הסתו,
לא שידעתי את הפרט הזה על עונות השנה שם, אבל תרשי לי לומר "אמרתי לך!" (שבטח יהיה קריר). תמיד כשהייתי יוצאת מהארץ (בד"כ לאירופה, לקנדה מזמן לא יצאתי) הייתי קולטת - רק שם - כמה בלתי אפשרי לדמיין בחום יולי-אוגוסט-ספטמבר שלנו את הקרירות הסתווית שלהם, חמימה ככל שתהיה.

[ריש_גלית*]

זאת אני הפלוני/ת

[אנד_לוסיה*]

לפני יומיים התיישבתי פה כמה דקות אחרי חצות כדי לחלוק כמה חוויות צפון אמריקאיות, אלא שבדיוק אז הפרינצסה דה לה טורבו התעוררה, ועד מהרה העירה גם את אחיה, שפרפרו אותנו, שני מבוגרים עייפים, בעירנות שיא עד בערך ארבע וחצי בבוקר, כולל טוסט משולשים ושאר זלילות ליליות, תובנות על הירח וקריאת סיפורים.
נו טוב, זה צרות של עשירים כנראה, אבל זה בהחלט מעייף.

אז רציתי למפות את התפריט כפי שאנחנו חווינו אותו דרך המשפחה היקרה של המוסא, אנשים באמת מתוקים ויקרים שגם חיים ברמת חיים הלוואי עלינו, ואגב כולם רזים, אבל בכל הנוגע לתזונה הם ככל הנראה די עמך. זה אני אומרת שלא תבואו ותגידו לי גם אני חייתי באמריקה וזה לא ככה. אני יודעת שזה לא ככה בכל מקום, אבל לדעתי זה מייצג משהו. אולי את המיינסטרים.
ובכן, המזונות המהווים כ-85 מהתזונה בצפון אמריקה הם:
חלב
קפה
דגני בוקר (רובם מתוקים עד זוועה)
גבינה (בעיקר צ'דר עם הרבה צבע כתום)
בשר בקר (בעיקר המבורגר ונקניקים)
עוף
(מעניין שהם אוכלים מעט מאוד דגים, יחסית למה שהיה האפשר לצפות מארץ כה מלאת אגמים וימים)
תפוחי אדמה
לחם לבן
פסטה (בדרך כלל עם רוטב מתוק. איי מין אשכרה מתוק, מצנצנת)
קטשופ, מיונז וחרדל
מאפים, ופלים, עוגות, חטיפים
חסה (בדרך כלל עם רוטב מתוק. איי מין, אשכרה מתוק, מבקבוק. איטליאן דרסינג אלק. קשה לשים לבד שמן ולימון!)

פירות וירקות הם להערכתי כ-15 אחוז מן התפריט, אם לא פחות.
שיעזור לי אלוהים, גם הילדים שלי אכלו את זה במשך שלושה שבועות. איך שהגענו המוסא הכריז שאין טעם להיאבק בזה וזהו. אם כי הקפדנו להביא הביתה המון פירות, ואז, סורפרייז סורפרייז, גם הילדים הקנדים פתאום אכלו אותם.
וראה זה פלא, מרגע שחזרו, הם אוכלים בשמחה מרק עדשים, מלפפונים טבולים בטחינה, לחם שחור ואפילו סלט כרוב. הגדול אפילו לא ביקש פעם אחת קורנפלקס ולא ביקש שאמתיק לו את המוזלי.

דרך אגב, גם בדרך לארץ אל על מקרינה את חדשות ערוץ 2 פעמיים בלופ, ככה מה שבטוח בטוח, פטיש חמש קילו איך שחוזרים. נו מילא, רק העמידה בתור בשדה התעופה בדרך לארץ יכולה להוריד לטמיון עשר שנות מדיטציה בודהיסטית על חמלה ואהבה (זה ואמא).

<אה, ולידיעתכן, אני עכשיו מעין אישה נשואה. אולי נחליף למוסא את השם ונקרא לו מעכשיו "הבעלי"?>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בעיקר כייף שחזרתם!

התפריט שלי באירופה (הולנד) כלל לחם תעשייתי זול, ממרח כלשהו לארוחת בוקר או צהריים (גבינה צהובה, מרגרינה, חמאת בוטנים, ממרח כבד, נקניק כלשהו). אמנם אני הייתי ענייה שם, אז העשירים אכלו אותו הדבר, רק מפירמות יותר נחשבות. זכר לתרבות האיכרים הקלוויניסטית - כל היום בעבודה בשדה, ואוכלים כריכים.
בערב (שש בדיוק) אוכלים ארוחה מושקעת של בשר/עוף מוקפץ ברוטב אינדונזי משקית (אבקה+מים ולערבב), ליד זה תפוחי אדמה או אורז, והסלט בא אחרון, כדי שחלילה לא יהיה מקום בבטן. הסלט הוא חסה עגולה עם קצת עגבנייה ובצל.

זה נכון שעם כל הקיטורים פה על תזונה קלוקלת, הישראלים אוכלים הרבה יותר פירות וירקות. אפילו אם זה רק סלט החצילים שבתוך הפיתה עם המנגל.

[קן_לציפור*]

נו מילא, רק העמידה בתור בשדה התעופה בדרך לארץ יכולה להוריד לטמיון עשר שנות מדיטציה בודהיסטית על חמלה ואהבה (זה ואמא).
גמרת עלי...
כיף שחזרת

[רוקדת_לאור_ירח*]

ברוכה השבה!
זה אני אומרת שלא תבואו ותגידו לי גם אני חייתי באמריקה וזה לא ככה
אז אני חייתי באמריקה ועוד בניו יורק שיחסית יש בה הכל וזה ככה באבוע ככה. כשחזרתי משם חזרתי ביאפרה, או סומאליה, לגמרי, כי כבר לא יכולתי להסתכל על האוכל שלהם. ברמה של לקחת אגס, לשים בו ביס, להעיף לפח מרוב שמגעיל. אז נכן שאפשר היה להשיג פירות וירקות סבירים ואפילו טובים, אבל זה לא היה המובן מאליו. האוכל הנגיש כולו היה הדברים שתיארת קודם שוחים ברוטב שומני כלשהו, והפירות וירקות בטעם של פלסטיק. כדי להשיג אוכל סביר יש לכתת רגלים או ללכת לשוק איכרים שקיים רק בימים מסויימים וכמובן שזה עולה הרבה יותר כסף. שם, עוד הרבה לפני שחשבתי לקנות אורגני בארץ, מצאתי את עצמי כסטודנטית עניה לפעמים מוציאה כסף על אורגני או אוכל יקר לא מתוך המודעות שיש לי היום אלא רק כדי שיהיה מה לאכול בכלל. בסוף מצאתי את עצמי חיה בתוך המסעדות ההודיות, שחוץ מהיותן זולות גם הצטיינו בזה שהיו להן יותר מנות עם ירקות בתפריט.

[תמי_אמא_לשתיים*]

ברוכים השבים
מזל שיש פה פירות וירקות לשמוח בהם, כי חוץ מזה הרבה מדי דברים יכולים להוריד לטמיון עשר שנות מדיטציה בודהיסטית על חמלה ואהבה

[אנד_לוסיה*]

תמי, זה נכון. אבל האמת היא שאחרי שלושה וחצי שבועות בין ילדים שלכל אחד מהם יש גיים בוי ו/או אייפוד ו/או אייפד או אייבוק, ורואים המון טלוויזיה, וכל מציאות שהופינג והמגה-סטורז, אני מוכרחה להודות שפרדס חנה נראית מקום די שפוי לחיות בו. לפחות מבחינת האפשרות לנהל חיי פרט לו-טקיים ולמצוא מסגרות חינוך לרוחנו, כלומר שיש בהן כמה שפחות חינוך. זה כמובן אם נתעלם מהיובש והחום והדקורציה המדהימה של הגינה שלנו התחומה בגדר כה אותנטית של בלוקים חשופים... ועוד לא אמרנו אף מילה על המשביזות הכללית של "המצב" האבוד.
מסובך, מסובך...

[אהבת_עולם*]

וראה זה פלא, מרגע שחזרו, הם אוכלים בשמחה מרק עדשים, מלפפונים טבולים בטחינה, לחם שחור ואפילו סלט כרוב. הגדול אפילו לא ביקש פעם אחת קורנפלקס ולא ביקש שאמתיק לו את המוזלי.

אפשר להפוך את זה לשיטה להחזרת ילדים אל חיק האוכל הבריא.

אה, ולידיעתכן, אני עכשיו מעין אישה נשואה

אפשר הסבר למשפט הזה?

[אנד_לוסיה*]

זה לא ברור? קודם הייתי לא נשואה ועכשיו אני נשואה. לפחות בקנדה.
<באמת אפילו מזל טוב אחד לא שחררתן>

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי, באמת פיספסתי את זה. מזל טוב. וגם שנה טובה.
מה קרה שפתאום החלטתם להתחתן?

[אמא_של_נוקי*]

קולולו!סימן טוב ומזל טוב!
גם אני רוצה לדעת
מה קרה שפתאום החלטתם להתחתן?
כי גם לנו יש מחשבות כפירה בנושא. זה מטעמים טכניים\ כלכליים\ משפטיים?

כייף שחזרת @}

[שביל_בצד*]

מזל טוב

מה קרה שפתאום החלטתם להתחתן?
זה לכבוד היומולדת?

[אהבת_עולם*]

באמת אפילו מזל טוב אחד לא שחררתן

נו, בגלל זה שאלתי. כי לא הייתי בטוחה שהבנתי נכון.

אז בטח שמזל טוב !!!!
והרבה הרבה.....
ושהזוגיות והמשפחתיות שלכם תעלה עכשיו מדרגה, למשהו עוד הרבה יותר טוב ומעצים ממה שהיה.

[אהבת_עולם*]

ובכל מקרה, עדיין את זה לא הבנתי:
לפחות בקנדה
מה זה אומר? נישואים אזרחיים? לא תופסים בארץ? אז למה בכלל עשיתם את זה אם זה טוב רק לקנדה?

ואשמח גם אני לשמוע מה קרה שפתאום החלטתם להתחתן?

[סלט_פירות*]

@}

[רוקדת_לאור_ירח*]

מזל טוב, כמובן

[אנד_לוסיה*]

מרסי, מרסי לכולן.
הסיבות הן מינהליות גרידא. ברשותכן אומר רק שלאור התקווה השורה על המזרח התיכון, זה מה שנקרא "שיהיה". בטקס הקטן (והאזרחי) נכחנו אנחנו, הילדים (שהתנהגו נורא, במיוחד הגדול שתפס כנראה איזה התקף אדיפלי -- או סתם הרגיש שהעולם לא מסתובב סביבו? -- והחרים את המוסא כל אותו יום), שני העדים שלנו -- בני הדודים של מוסא, ובאופן בלתי מתוכנן וספונטני גם חמותי שתחיה שצילמה ברוב עסק אבל לא הצליחה לתפוס אפילו תמונה אחת נורמלית של האירוע, גם לא של הנשיקות באורך דקה וחצי שהרבצנו לכבוד המצלמה.
ובכל זאת, איכשהו היה רומנטי. האיש הוא איזה ידיד משפחה שלהם, מין חצי רבי וחצי מין עורך דין מסוג מסוים שרשאי להשיא אנשים, אבל מין טיפוס של יהודי קליפורני פרוגרסיבי כזה, מדבר קצת עברית, קיבל אותנו במכנסיים קצרים וכובע קסקט, ישבנו במרפסת, ותודה לאל שהיה מספיק חם ללבוש את השמלה הראויה שתכננתי, הוא ניגן לנו בגיטרה את "ערב של שושנים" שיר לא רע כאשר חושבים על זה, וקרא גם שיר יפה של ג'ודי שיקאגו שאל אותנו אם אנחנו מבטיחים להיות חברים טובים, לקבל זה את את חולשותיו של זה ולצחוק זה מהבדיחות של זה ועוד כל מיני שאלות נחמדות שיצקו תוכן לפרוצדורה, ופחות או יותר זהו, הכריז עלינו בפוליטיקלי קורקטיות "זוג נשוי", שכח לצוות על בעלי לנשק את הבתולה התמה שלו, וגם התנצל שאין לו איזה שנאפס לשתות לחיים. אנחנו התנצלנו שמרוב מהירות שכחנו בעצמנו את היין המפואר שתכננו להביא.
טוב, אחר כך הטורבו נרדמה, השארנו את הילדים עם המשפוחה וחמקנו לכמה שעות, הסתובבנו קצת, עשינו כמה קניות ואכלנו סושי. ובערב כבר עשו לנו איזו ארוחה, ברביקיו לשם שינוי ושתינו לחיים עם כולם.
<את מתחתנת כמו שאת חיה כבר אמרנו?>

[מי_מה*]

עם יין או בלעדיו סימן טוב ומזל טוב!
שתרוו אושר ונחת והמון אהבה וכמובן צרור איחולים לשנה טובה!

[אמא_של_נוקי*]

חמודים אתם גם אנחנו שוקלים חתונה-לצורך-אזרחות-זרה.

[קן_לציפור*]

מזל טוב למתחתנים. שתחיו כמו שהתחתנתם - נשמע לי כיף וקליל ואוהב!
שנה טובה

[פלונית_אלמונית*]

שאל אותנו אם אנחנו מבטיחים להיות חברים טובים, לקבל זה את את חולשותיו של זה ולצחוק זה מהבדיחות של זה ועוד כל מיני שאלות נחמדות שיצקו תוכן לפרוצדורה

באמת נחמד.

<את מתחתנת כמו שאת חיה כבר אמרנו?>

נשמע כמו יופי של חיים...


<אהבת עולם>

[רוקדת_לאור_ירח*]

בדיוק אתמול היו כאן 3 בנות. שלי ועוד 2. דיברו על חתונות. לבת שלי אין הורים שהתחתנו או ביחד ולאחרות יש. הבת שלי אמרה שנותנים טבעת בחתונה ואז קפצו שתיהן ש"אבא שלי לא נתן לאמא שלי טבעת בכלל", אחת מהן (בת של חברים) נכחה בחתונה של ההורים שלה, שהתחתנו לצורך ויזה ואמה נוהגת לגחך באוזני על מנהגי החתונות במקומותינו.

[אמא_ללי*]

איזה טיזרים! מחכה לקרוא על חדר הילדים (גם אני חושבת על אחד כזה. בינתיים הוא תיאורטי ).

[אנד_לוסיה*]

הידד! יש לנו חדר שינה!
זהו, עשיתי זאת, והפכתי את חדר השינה שלנו לחדר ילדים. השארנו להם את המזרן הזוגי (1.60 מ', ימח שמם) ועברנו לישון בחדר קטן שעד עכשיו אכסן את הטלוויזיה והאורחים, על מיטה של 1.30 מ'.
ובכל זאת, נחמד:
הם קופצים על המיטה וכשאני באה לישון אין לי חול על הסדין.
אפשר לקרוא במיטה.
אפשר לדבר לפני השינה.
אפשר להתחבק ולזוז בלי לפחד להעיר מישהו.
יש מקום לכל הצעצועים.
יש להם תחושה של טריטוריה כיפית.
יש איפה לספר להם סיפור ואז לא צריך להעביר אותם, וגם הספרים לא נודדים כל כך הרבה בין החדרים.
וככה, גם אם אני צריכה לנדוד לשם מתישהו, לפחות יש לי מקום ולא צריך להצטופף.
הגדול גאה בחדר שלו ומבסוט שיש לו זולות של הדברים שהקטנה לא צריכה לגעת בהם. הם נהנים להיות בחדר שלהם ואפילו משחקים בו מדי פעם.

אז אפשר לומר שעברנו דירה בתוך הבית. גם העברתי את כל הארונות, רי-שאפלינג של שני ארונות גדולים ושידה אחת, ואכן התמלאתי עוינות לכמויות המצעים, הצעצועים, הבגדים ומה לא. נפטרתי מקצת. היה מפרך, ואללה יוסתור מה שהתגלה מאחורי כל הכוננית שזזו בתהליך.

חוץ מזה הטורבו התחילה ללכת לגן, יסלח לי אלוהי באופן. לא ידעתי איך יהיה ולמה לצפות. מצד אחד היא ילדה מאוד עצמאית -- רגע רגע לא לקפוץ, הכוונה היא שהיא אוהבת מאוד לעשות דברים לבד, לא אוהבת שמאכילים אותה, שמלבישים אותה, אפילו ללכת לבית שימוש היא כבר רוצה הרבה פעמים לבד, ויש לה ראש עצמאי במובן של שי דונט טייק שיט פרום נובודי. מצד שני היא סופר דבק, תמיד היתה. מצד שלישי היא מכירה היטב את המקום ואת הצוות כי הגדול היה שם בשנה שעברה.
אז כמה ימים הלכנו איתה לשם ובכלל לא ניסינו ללכת. אחרי כמה ימים הלכתי לשעה וחצי באישורה. ואחר כך לשלוש, ועכשיו לארבע. רואים שהיא לא מתה על הרעיון, אבל היא לא מוחה. מסתכלת עלי ואפילו אומרת ביי ביי כמו שהגננות בתל אביב כל כך רוצות אבל כל כך מעט ילדים בכלל מסוגלים לזה.
היא מקבלת את פני בריצה, במטר חיבוקים עזים ונשיקות ושמחה אמיתית. "אמא חזרה!"
תהיתי מה יהיה אחר הצהריים. טוב, עוד מוקדם לומר. פעם אחת היא בבירור התקשתה מאוד לתת לי ללכת ליוגה, אז נשארתי בבית. אבל בימים אחרים נדמה לי שדווקא העובדה שהיא מבלה קצת בלעדי בבוקר כאילו נותנת לה דחיפה בירידה, והיא דווקא לא דבוקה אלי כמו קודם. וגם אם זה רק שלב והיא עוד תחטוף את הג'ננה, היו כמה ימים נוחים וקלים מהבחינה הזאת.
זה כמובן אם מתעלמים מסדר היום שלי עכשיו, להביא לגן לקחת מהגן, לקחת מהגן השני, להביא ילדה קרועה מעייפות הביתה, להשכיב אותה לישון ולהגיש ארוחת צהריים. מצד שלישי, כבר כמה ימים שאאני מצליחה לגנוב חצי שעה של שינה אמיתית אחה"צ!!!

אבל החידוש העיקרי בחיי בעת האחרונה הוא הקריאה. זהו, "אמא חזרה!". הקץ להשתבללות בילדים, שוב בא לי להתעניין בעולם החיצון. המפץ הגדול של האמהות החזיק חמש שנים (בערך ארבע וחצי יותר ממה שחשבתי לפני זה), אבל הנה אני שוב מציצה מתוכו.
אז קראתי ספר שפשוט... סליחה בעד הקלישאה, טלטל אותי.
אדווח בהמשך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_זהו, עשיתי זאת, והפכתי את חדר השינה שלנו לחדר ילדים. השארנו להם את המזרן הזוגי (1.60 מ', ימח שמם) ועברנו לישון בחדר קטן שעד עכשיו אכסן את הטלוויזיה והאורחים, על מיטה של 1.30 מ'.
ובכל זאת, נחמד:_
אני רואה שהובלתי טרנד
אם כי לגמרי לא הספקתי להגיע לשלב של העברתי את כל הארונות, רי-שאפלינג של שני ארונות גדולים ושידה אחת
אבל בהחלט מעולה לקבל ספייס לעצמך/כם. !

לגבי סיפור הגן... וואלה! נשאר רק לסמוך על הטורבו שלך שתדע להגיד, ובבירור, כשהיא לגמרי לא מרוצה מהסידור הזה...

המפץ הגדול של האמהות החזיק חמש שנים (בערך ארבע וחצי יותר ממה שחשבתי לפני זה), אבל הנה אני שוב מציצה מתוכו.

[תמי_אמא_לשתיים*]

אבל החידוש העיקרי בחיי בעת האחרונה הוא הקריאה. זהו, "אמא חזרה!". הקץ להשתבללות בילדים
ווהאו! סחתיין. וזה אפשרי בפועל? . ניתן למימוש?
גם אני שלחתי את הקטנה לגן.. היתה התחלה מוצלחת, היא ממש רצתה ללכת (גן שהיה של הגדולה...) רצתה להשאר, נהנתה ושמחה. לא האמנתי. אבל היום פתאום לא רצתה. אולי נמאס לה. טוב, זה הגיוני שיהיה כך מדי פעם. אז נשארה בבית. אני מקווה שהכיף שלה יחזור כי אני צריכה את שעות העבודה. ספרי איך ממשיך אצלכם. אני ברגשות מעורבים לגבי הענין.
והגדולה שלי התחילה מקום מיוחד. ועד כדי כך מוצלח שפתאום הבנתי כמה התפשרויות היו עד לכאן. מקום מקסים.
גם אנחנו עשינוי שינויים בבית, הגדולה עברה לחדר משלה והפספסוסה נשארה לידנו. זה לא היה ביוזמתי. אני דווקא אוהבת את הרעיון של חדר אחד שבו כולם ישנים ואז יש מקום בשאר הבית לשאר הדברים. אבל הגדולה רצתה נפרדות. מותר לה.
נשמע שהתחלתם אצלכם שנה חדשה וטובה. שימשיך כך.

[תמי_אמא_לשתיים*]

ולא סיפרת איך עוברים הלילות בחדר החדש - הקטנה הסכימה וישנה טוב? ואת? ובאמת סיימתם הנקות לילה?

[אנד_לוסיה*]

כדת ממש לא. זו היתה חתונה אזרחית ללא שום סממן דתי. רק כדין -- הקנדי.

בחדר החדש, כמו שאמרתי, עוברים חצאי לילות. בחצי השני של הלילה אני נודדת אליה כי היא קוראת לי ועדיין לא באה אלינו. ברור שהיא מסכימה -- הרי מבחינתה היא תמיד נרדמה וישנה שם. אין הרבה הבדל, מלבד שאנחנו לא מעבירים את הגדול ובאים לישון במקומו. ואני מיניקה מתישהו השכם בבוקר כדי לחזור לישון. מה שכן, קיצצתי גם את היקיצה. עכשיו רק לפנות בוקר, צהריים וערב.

[אמא_ללי*]

אבל החידוש העיקרי בחיי בעת האחרונה הוא הקריאה. זהו, "אמא חזרה!". הקץ להשתבללות בילדים, שוב בא לי להתעניין בעולם החיצון. המפץ הגדול של האמהות החזיק חמש שנים (בערך ארבע וחצי יותר ממה שחשבתי לפני זה), אבל הנה אני שוב מציצה מתוכו.
מזדהה מאד מאד!

תתחדשו על חדר השינה. אני משתעשעת ברעיון מידי פעם אבל נראה לי שאף אחד מאיתנו עוד לא ממש בשל לעניין. בטח לקראת התינוק הבא או משהו.

[קן_לציפור*]

אז קראתי ספר שפשוט... סליחה בעד הקלישאה, טלטל אותי.
מחכה לשמוע על זה דווקא

[רוקדת_לאור_ירח*]

תתחדשו על החדר. אני מחכה שיפסיקו לעבור אלי בלילות. מצד שני נראה לי שאחכה לנצח, או לפחות עד שיהיה עוד ילד/ה בבית (שיישן איתה בחדר, היא לא רוצה לבד ובצדק), כלומר כמו שאמרתי- לנצח.
בקשר לגן: מה שאת מתארת נשמע כאילו שהיא מבינה את היכולת שלה להישאר בלי אמא ולהיות בטוב, או כמו שאמר פעם בתימהון בן של חברה כשבגיל 3+ השאירה אותו לראשונה בגן בלעדיה: הייתי בגן בלי אמא ובכלל לא בכיתי. כלומר הוא הופתע לגלות שהכל בסדר גם כשאמא לא בסביבה וצמח מזה. היא נשמעת לי צעירה מדי לכל התיאור של מה שאמרתי עכשיו, אבל לכי תדעי, אולי באמת זה מאפשר לה לגלות בעצמה כוחות שלא ידעה שהם שם.
בקשר לספר, גם אני סקרנית.

[אנד_לוסיה*]

כפי שאת מתארת את זה, היא באמת צעירה מדי. אני חושבת ככה: יש לה צורך עצום להיות אתי, קרובה אלי. היא כמעט אף פעם לא יושבת על ידי, תמיד עלי, ולפעמים יושבת לי ממש על הצוואר כאילו היתה תוכי. מטפסת על ובחיי כמעט זוחלת בחזרה ל&^%$ של האמאשלה. מצד שני, היא ילדה חזקה מאוד, מסתדרנית, וחיובית בצורה בלתי רגילה. גם אם קולנית כשמשהו לא מוצא חן בעיניה. זה אני אומרת לעומת נסיך הכתר, שהיה פעוט הססן, מופנם, חלש יותר, הרבה פחות חברותי, ו"צייתן" יותר, לטוב ולרע. היא לא צייתנית, בלשון המעטה. אז אני חושבת שמה שקורה זה בעצם שאמא זה כבר לא דיפולט של כל רגע ורגע. זה כמובן דיפולט וצורך עצום כאשר היא עייפה או רעבה או יש לה קקי או כל דבר כזה שמצריך אמא, ומה יותר טבעי מזה. אבל כאשר היא במצב רוח טוב ורענן, אז כאילו נכנסה עוד אופציה חוץ מאשר להזדקק לי.
כלומר, אני מקווה וככה נראה לי. חמסה חמסה טפו טפו טפו טאץ' ווד. בל אתהלל וכו'.
אני עוד מגלגלת את הדיווח על הספר, שייצא כמו שצריך.

[ריש_גלית*]

תתחדשי!
_{(נראה שגם אנחנו בדרך לחדרים נפרדים. אין מקום למיטה משפחתית בבית החדש. בטח בסוף כולנו נישן בסלון).}

[תמי_אמא_לשתיים*]

מדהים אותי (שוב) איך התיאור שלך מתאים לילדה שלי. ממש. וגם הגדול שלך מזכיר לא מעט את הגדולה שלי (כפי שדוסקס כבר).
נדמה לי שרמזת כאן על הספר, נכון? גם אני אשמח לקורא את הדיווח שלך.

[אנד_לוסיה*]

הספר.

קוראים לו "בראשית היה חינוך" – שם גרוע לגמרי, בייחוד בהתחשב בעובדה שבאנגלית קוראים לו For Your Own Good, אבל הוא בכלל נכתב בגרמנית בידי אליס מילר, פסיכואנליטיקאית מפורסמת שנולדה בפולין וחיה בשוויץ. הוא נכתב אי שם בשנות השמונים, ומתברר שהזכויות לתרגום העברי נקנו כבר לפני כמעט עשרים שנה אבל הספר לא ראה אור בעברית.

הספר עוסק בשיטות החינוך במאה ה-18 וה-19. לכאורה. בהתחלה היא מביאה המון ציטוטים מספרי חינוך, קטעים שדי קשה לקרוא. היא מראה איך הנורמה הרווחת בגידול ילדים היתה אילוף, הכנעה, ענישה, הכאה, ובעיקר השפלה על כל צורותיה, כדי לעקור מן הילד עקשנות, גחמנות ושאר סממנים של האישיות. לזה היא קוראת "הפדגוגיה השחורה", והיא מראה איך הדברים האלה עובדים.
אז קודם כל, אם באמת עושים את זה מספיק מוקדם, זה באמת מצליח. והילד אמנם חי באימה מתמדת, אבל הוא מעריץ את הוריו ואוהב אותם, אבל אין לו מושג שהם עושים לו משהו, שהם מתנהגים באופן לא צודק או שגוי או לא מוסרי או פגום. ואחר כך הוא תמיד מצדיק אותם.
הבעיה היא, שזה לא נגמר שם. כי הילד הזה תמיד יעשה את אותו הדבר לילדיו. והם לילדיהם. כלומר, אולי מצליחים לעקור את הגחמנות הזאת מן הילד ולחנך אותו להתכחש לצרכיו עד שהוא בכלל לא מכיר אותם, אבל כל אלה שבים ומופיעים אחר כך. היא מקדישה הרבה מקום למה שהיא מכנה "רצח החיוניות", כלומר השמדת האישיות והתניה מוקדמת מאוד להתכחש לגמרי לכל דבר טבעי שאפילו הגוף שלנו צריך או רוצה או לכל צורך להתבטא וכן הלאה.
עוד היא מסבירה, שלא המעשים הנוראים שעושים לילדים הם שיוצרים את הטראומה, אלא האיסור להביע כל רגש: לא לבכות, לא להתמרמר, לא לספר על זה לאף אחד, אלא לקבל את זה, אלה הם הדברים שבאמת גורמים למות האישיות ולטראומה. היא מביאה כמה דוגמאות לילדים מוכים שבשלב מסוים גמרו אומר בלבם לספוג את המלקות (הרבה פעמים היומיות) בלי לבכות ובלי להראות שכואב להם (הרבה פעמים צרחות ובכי היו רק עילה לעוד מכות).

כך היא מסבירה איך יוצרים אזרחים של דיקטטורות טוטאליטריות מטורפות, שבהם המנהיג הפסיכי שדורש מן האזרחים דברים לא הגיוניים בסך הכל מזכיר להם את אבא שלהם, והם אינם יכולים אלא לציית ציות עיוור ואף להעריץ אותו. חלק ניכר בספר עוסק בנאצים, באישיות הנאצית, בשאלה איך הדברים האלה התאפשרו. וחלק אחר מסביר ושב וחוזר ומסביר שאנחנו מוכרחים להביט באומץ אל הילדות שלנו ואל הילדות של הורינו אם אנחנו רוצים לצאת מזה, להבין את זה, לראות את זה, כדי לא לשכפל את הדפוסים הללו.

החלק השני של הספר מנתח שלושה מקרים: את ילדותם של של הנרקומנית הגרמנייה המפורסמת בימי נערותנו כריסטיאנה פ', של אדולף היטלר ושל עוד איזה רוצח ילדים מטורף. לא כדי להביא את הדברים אד אבסורדום, ולא כדי להפחיד, אלא כדי להמחיש שאף ילד לא נולד מפלצת מטורפת, ושכל פשע מספר סיפור ואפשר להתחקות בעזרתו אחרי הילדות המוקדמת (ולפעמים גם המאוחרת) של הפושע. וגם כדי להראות שבעצם המקרים האלה רק מייצגים באופן קיצוני את החינוך שקיבלו מיליונים ומיליונים של ילדים באירופה.

גם את זה לא קל בכלל לקרוא, אבל זה כל כך מדהים, וכל כך מאלף, וכל כך מרתק, שזה נקרא כמו רומן ולא כמו ספר פסיכולוגיה. ומה שמדהים עוד יותר, היא מראה איך הדברים האלה שקופים לנו, איך עד היום לא עשו מזה עניין גדול, כי גם הפסיכולוגים הם חלק מהשיטה. היא מראה למשל איך כל הביוגרפים של היטלר אמנם ציינו שהוא "חטף מכות" מאבא שלו, אבל כולם גם אמרו ש"הוא בוודאי הרוויח את המכות האלה ביושר". כי התפיסה שילד זה דבר שצריך לחנך, והרבה פעמים באלימות, מוטמעת גם בהם.

לכל מי שחושב שאלה שיטות שרווחו רק בעבר היא מביאה עוד ועוד דוגמאות מזעזעות, ניתוחים והוכחות שהדברים האלה, אולי בצורה מרוככת יותר, ואולי סמויה יותר, חיים וקיימים גם היום. ועם כל הזעזוע, נאלצתי להודות שאני אמנם רחוקה מאוד מן התפיסות האלו, ובוודאי מן המעשים האלה, אבל כן, הדחף הזה לחנך ילדים מוטבע בנו באופן עמוק מאוד (כל המושג של "חוצפה", למשל, שמעלה לנו את הדם לראש, קשור לשם). שאם לא כן, מי היה בכלל צריך את כל דפי החינוך ללא כפייה ו{{}}חינוך ללא גבולות ודומיהם, והם בוודאי לא היו מעוררים את כל ההתנגדויות והמגננות שהם מעוררים, אלמלא אי שם בפנים רובנו עדיין מותנים ככה.

זהו בערך. אני מקווה שלא הרסתי, שלא שמתי יותר מדי ספוילרים ושלא הוצאתי את החשק. לפי דעתי זה ספר חובה לכל אחד, לכל הורה, לכל מורה, לכל באופנית. הוא אפילו מתחבר מהצד השני לגמרי לרעיונות של עקרון הרצף. ואף על פי שזה נשמע כבד, אני נשבעת לכן שקראתי אותו כמו שקוראים ספר מתח, ושהאישה מלאת לב וחום אנושי נדיר. רציתי לכתוב לה, אבל התברר שהיא מתה באפריל האחרון. מקווה שעודדתי לקרוא ולא להפך.

[הפסקת טורבו]

ובנימה זו, התבוננתי גם על הגן. על התשוקה המשונה הזאת לאשפז ילד במוסד "עם כולם", שגם היא מנת חלקם של הרבה הורים טובים ונאורים. העונג החולני הזה לראות ילד יושב עם כולם ולומד בכיתה, או אוכל עם כל הילדים, משול בעיני לחדווה של האם השולחת את בנה לצבא. בחיי שזה אותו הדבר עצמו. בתור מי ששולחת לגן אני בהחלט מבחינה בין זה ובין הרצון של ההורה בקצת זמן פנוי, הצורך של ההורה לעבוד או הקושי של ההורה להיות כל היום עם הילדים – כולם לגיטימיים בעיני, קצת בדומה לדיון על ההנקה שמתנהל פה במקביל. אבל מעבר לזה יש איזה צורך עמוק, אולי להעביר את הילד את מה שאנחנו עברנו, או איזו חדוות אאוטסורסינג של החינוך, או יצר המציצנות לראות את הלד שלנו כשהוא לא איתנו, או כל הדברים האלה ביחד ומן הסתם עוד כמה דברים שעדיין לא פענחתי.

יאללה, מספיק ברברתי.
מי שצמה, אל תצומו חזק מדי ובכל מקרה אל תשכחו לשתות, אחרת הכל מאבד את המשמעות שלו וממילא רק חושבים על אוכל במקום לעצור את הגרגרנות.

חתימה טובה.

[קן_לציפור*]

נשמע מעניין לאללה,
מקווה שעודדתי לקרוא ולא להפך לגמרי

[ריש_גלית*]

הספר נשמע מעניין מאוד (תביאי כשתבואי לבקר (-;).
אגב, אאל"ט יש כמה דפים שעוסקים ב אליס מילר באתר.
גמר חתימה טובה @}.

[אמל_ית*]

קראתי את הספר די מזמן, ואני פחות זוכרת אותו ויותר את המחשבה שחשבתי אחריו.
אני זוכרת שחשבתי , שחבל שהיא מביאה את הדוגמאות הכל כך קיצוניות, כי החינוך שהיא מדברת עליו הוא יומיומי לגמרי והוא משהו שמוטמע גם בי וברוב מי שאני מכירה. ובהבאת הדוגמאות הקיצוניות, היא מייצרת תחושה שזה לא שייך אלינו, זה משהו נוראי שהיה והיום כבר לא קיים (כמו שהיום אומרים שד"ר ספוק המזעזע של שנות השבעים (שישים? ) הוא כבר היסטוריה, ובעצם יש הורים שבלי משים מיישמים את שיטותיו ).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ובנימה זו, התבוננתי גם על הגן. על התשוקה המשונה הזאת לאשפז ילד במוסד "עם כולם", שגם היא מנת חלקם של הרבה הורים טובים ונאורים. העונג החולני הזה לראות ילד יושב עם כולם ולומד בכיתה, או אוכל עם כל הילדים, משול בעיני לחדווה של האם השולחת את בנה לצבא. בחיי שזה אותו הדבר עצמו.
נכון נכון נכון.

החלק השני של הספר מנתח שלושה מקרים: את ילדותם של של הנרקומנית הגרמנייה המפורסמת בימי נערותנו כריסטיאנה פ',
וואלה! חשבתי על כריסטיאן פ' לא מעט בהקשר הזה (את הספר של אליס מילר לא היכרתי). זוכרת במעומעם שבהתחלה כריסטיאן מספרת שאמא שלה היתה חד הורית, עבדה מצאת החמה עד צאת הנשמה וגם כך בקושי הצליחה לפרנס, והם היו באיזה בי"ס גרוע ואחרי שעות בי"ס הם בילו לבד, בלי שום השגחה הורית או אחרת, בגגות וחצרות של מבני בטון באיזשהם מגדלי שיכונים איומים בברלין. כאלה שבא למות ואין שם טיפת ירוק בעיניים. אין פלא שהשעשועים שהיו שם היו סמים.

[אנד_לוסיה*]

כן, אבל לא רק השיכונים. בהתחלה הם חיו עם האבא, שהיה מובטל, והוא הכניס לה מכות רצח.

[תמי_אמא_לשתיים*]

תודה על התיאור
הצצתי בספר ולא הייתי מסוגלת לקרוא. זה מדכא אותי עד עפר. הדברים ברורים ומובנים ואמיתיים עד כדי יאוש מר.
מה שאותי מדכא בענייני הגן, בהקשר זה ובכלל, זה בעיקר ההפנמה של רוב הגננות/מורות ומטפלות את ציווי החינוך הזה. אני רואה את זה גם אצל בחורות צעירות ונעימות סבר שתולשות מוצץ מהפה של ילדון קטן. כך הן מחנכות אותו. וגם - התנגדות פנימית של רובן למה שהקטנים מכנים "בא לי" שמעלה את הסעיף להרבה מאוד מבוגרים (כך בא לך? איזו חוצפה, אז בדיוק לכן לא תקבלי...). אני הבנתי שהחוכמה הגדולה היא למצוא "מחנכים" בלתי חינוכיים, אנשים מסוג אחר, נטולי רצון להשפיל ולדכא. כאלה שהמשפט "בא לי" לא מרגיז אותם. יש כאלה. מעטים אבל יש.

[אנד_לוסיה*]

טוב, במקרה את הספר הזה מצאתי (או יותר נכון אמא שלי מצאה) אצל הגננת שלנו, שהיא טיפוס בלתי חינוכי למופת. בעניין הזה אני רגועה לגמרי.

[פלונית_לרגע*]

מי שצמה, אל תצומו חזק מדי ובכל מקרה אל תשכחו לשתות, אחרת הכל מאבד את המשמעות שלו וממילא רק חושבים על אוכל במקום לעצור את הגרגרנות

ככה המלצת גם לידידייך בצום הרמאדן? או שאת המסורת שלהם את כן מכבדת?

[רוקדת_לאור_ירח*]

for your own good קראתי באנגלית לפני המון שנים. בחיים לא הייתי מזהה את השם בתרגום, בחיים.
יש לה עוד אחד שאהבתי ולא יודעת אם תורגם
thuogh shall not be aware
לא בטוחה שהמילה הראשונה מאוייתת נכון, האנגלית שלי לא מה שהיתה, מדובר על מילת ציווי תנ"כית.
בכל מקרה הספרים של אליס מילר הוזכרו כאן, בעיקר הדרמה של הילד המחונן. אני שמחה שקראתי אותם לפני שהפכתי לאם. הם היו לי חזקים ומדכאים ונכונים לזמן בו קראתי אותם, לא נראה לי שהיום הייתי יכולה להכיל את כל הרוע והאכזריות שהיא מדברת עליהם, אבל זה נמצא תמיד ברקע של המחשבות, כשאני חושבת על הניתוח שלה לגבי הילדות של דיקטטורים כמו היטלר וסטלין וכשהיא מספרת על המסקנות שהגיעה אליהן בהקשר של זונות ודרכים לשקם אותן.

[אנד_לוסיה*]

כה המלצת גם לידידייך בצום הרמאדן? או שאת המסורת שלהם את כן מכבדת?
הוהו, שלום לך פלונית פחדנית. למה שלא תזדהי בשם, לפחות?
לידיעתך, אני חושבת שהרמדאן הוא טמטום אחד גדול שמסתכם בזלילה חסרת מעצורים בשעות הלא נכונות. היות שרוב ידידי חילונים לא המלצתי להם דבר כזה, גם הם לא מתלהבים מהדת המוסלמית. לאחרים רק איחלתי חג שמח, כמו שאני מאחלת למכריי הדתיים היהודים גמר חתימה טובה וצום קל ומשמעותי.

[אנד_לוסיה*]

מדובר על מילת ציווי תנ"כית
thou, "אתה" באנגלית עתיקה. אפילו שיקספיר השתמש בה
בכל אופן, לא תורגם.
והאמת, אני מתפלאת שהספר הזה לא עשה יותר רעש. הוא כל כך מפוצץ את המוח ומאיר את ההיסטוריה באור חדש וזוועתי. בהמשך לקישור של ריש גלית הלכתי לדף שעוסק בה כאן וראיתי רק כל מיני ש"התפכחו ממנה" (בעיקר תמי גלילי). אני יכולה להבין את זה. אבל אני לא הולכת "ליישם" שום "שיטה" שלה או מתכון לתרפיה; זה רק גרם לי להסתכל על עצמי ועל הציפייה שלנו שילד יהיה "מחונך", ועל אמא שלי (ששחררה פתאום כמה סיפורי זוועה על הילדות שלה), ועל באמת המון דברים. אפילו את הסרט שראיתי הערב -- שרלוק הולמס מצוין של גאי ריצ'י -- בחנתי שוב לאור המחשבה הזאת ותהיתי איפה ואיך זה מתיישב עם ההגות של פוקו על הענישה ובתי הסוהר, ואיזה חינוך פוקו בעצמו קיבל.
יש שם איזה משפט שלא יוצא לי מהראש, על מחנות הריכוז, על זה שאנשים רק לעתים רחוקות יכולים להמציא דברים שהם לא התנסו בהם בעצמם. אפשר ללכת עם זה רחוק מאוד.
וכן, אני מבינה את מה שאמרת שטוב שקראת את זה לפני שנעשית אמא. אני קראתי את "וגם אהבה" של אליזבת באדינטר (זוכרות את הדף הסוער טבע ותרבות באהבת אם?) כשהייתי בהריון הראשון, וכבר אז זה לא היה לי קל, אבל היום מי יודע אם הייתי מצליחה לצלוח אותו.

מה שמזכיר לי, אם אני כבר כל כך ספרותית בזמן האחרון, שאתן פשוט חייבות לקרוא את "הטיגריס הלבן" של ארווינד אדיגה, שזה רומן, ואחרי שקראתי אותו הבנתי שבכלל לא בא לי לחזור יותר להודו. כבר בפעם השנייה שהייתי שם ראיתי שהלב שלי התבגר ונחלש מאז הפעם הראשונה, ועוד אחרי שקראתי אסופת מאמרים של ארונדהטי רוי שחושפים קצת את הפוליטיקה והשחיתות והאכזריות מאחורי כל האום נמה שיוואיה וכל זה יצאה לי הרבה מהרומנטיקה. אבל "הטיגריס הלבן" זה באמת פיס אוף ארט והוא מצחיק וחכם וגם נורא, ובכל מקרה זה נקרא ביומיים.

[ר_ו_ת_ה*]

היה שווה לחכות שתנחת עלייך שוב המוזה @}
מה שכתבת מאד סיקרן אותי
אלך לחפש את הספר בספריה בקרוב
אני גם נהניתי מהטיגריס הלבן, אבל למרות שקראתיו, וכן את מאמריה של ארונדהטי רוי, ועוד כמה ספרים שעוסקים בצדדים נוספים של הודו (may I be the mother of a 100 sons למשל, שמתאר את מצבן העגום של הנשים, או city of jins המאלף שמתאר פנים פחות רומנטיים של הודו בכל הקשור למעמדות הנמוכים , לאלימות בין הסיקים למוסלמים, ועוד...בכלל- גם ספרים של סלמן רושדי מתארים מציאות נכוכה וממש לא אום נמה שיוויה), בקיצור, הספרים האלו ממש לא הוציאו לי את החשק לחזור להודו. להיפך, ההבנה שזו ארץ אמיתית ולא פלקט של אור ואהבה, רק עוררה את סקרנותי להכיר עוד מבפנים. בפעם האחרונה שהייתי שם, קראתי עיתון כמעט כל יום (מה שלא עשיתי בארץ איזה 10 שנים! טוב, פה קשה מאד לברוח ממה שקורה) וזה גרם לי דווקא לרצות להכיר הרבה יותר מבפנים, כך הגעתי להתארח אצל אנשים בבתים וכו'. בקיצור, זה לא כזה נורא להתבגר ולהתפקח, ואת יכולה עוד לחזור להודו, גם בלי לחשוב שהכל שם פרחים ופרפרים...
מצד שני, את יכולה לסוע לצפון אמריקה, גם שווה , ובלי אמבות

[מי_מה*]

בדיוק אתמול גמרתי את 'הטיגריס הלבן' שהעביר לי את הצום תוך חשיבה ביקורתית והעביר לי את החשק ללכת לבית כנסת כי לא הצלחתי להניח אותו עד שלא הגעתי אל סופו (לא נורא הספקתי לתפילת נעילה שהיא ממילא הכי יפה בעיני וגם לדיבור המקסים של הרב, יהדות מתקדמת, שביקש מאתנו לרגע לזנוח את הטקסטים ולהסתכל פנימה אל תוך הלב שלנו, כל אחד לעצמו , לראות את הרגעים הכי קשים שהיו לנו בשנה החולפת וליחל הכי בכנות למה שאנחנו רוצים. כשנגמר לנו הפסק זמן להתבוננות מישהו התחיל לשיר 'לו יהי' ורק אחרי זה חזרו לטקסט המקורי. היה דוקא כייף).

אבל "הטיגריס הלבן" זה באמת פיס אוף ארט והוא מצחיק וחכם וגם נורא, ובכל מקרה זה נקרא ביומיים. חותמת על זה לגמרי!

[רוקדת_לאור_ירח*]

רציתי להגיד שאני אקרא אחרי שאסע להודו אבל אז המשכתי לקרוא ונזכרתי שקראתי לפחות חלק ניכר מ
may i be the mother of a hundred son
ועדיין אני רוצה להגיע לשם וממילא אני לא רואה בדרך כלל רק את הדברים היפים שמוכרים לי בתור תיירת שמביאה כסף, אלא מחפשת, גם בכמה ימים בפראג לדעת איפה השכונות הפחות מתויירות וכמה אנשים מרויחים.

[אנד_לוסיה*]

והיום בפינתנו: בעיה לוגיסטית.

הנה כך. הטורבו כאמור התחילה ללכת לגן. הבעיה היחידה היא שעם תום הגן היא כבר עייפה באופן קטטוני. הייתי לוקחת אותה קודם אלמלא הייתי צריכה לאסוף באותה שעה גם את הנסיך מהגן שלו, ושם יש מעגל סיום ואי אפשר לבוא לפני הזמן. אז אני באה אליה קצת לפני הזמן, לוקחת אותה, אנחנו נוסעות לגן של הגדול באוטו הלא ממוזג שלי תוך שירים ומזמורים וציפורים כדי שלא תירדם בדרך, עוצרות, יוצאות מהאוטו, נכנסות לגן, מחכות להוד-רו, ואז הוא צריך לקחת את התיק והמים ולנעול נעליים אף על פי שהוא תמיד רוצה להישאר קצת אתי ולהראות לי דברים וקצת לשחק כשאני שם, אבל אני תמיד דוחקת בו כי יש עוד נסיעה קצרה הביתה באוטו החם ואני רוצה להביא את שניהם ערים. למה? כי אם הטורבו במקרה נרדמה, אין מצב שאפשר להעביר אותה למיטה בלי שתתעורר. זה כבר נוסה וגם אם היא ישנה חמש דקות היא תתעורר ותבכה עד שאני אניק אותה חצי שעה ואז אולי תירדם שוב.

אבל גם אם היא ערה לא נפתרו כל הבעיות. הגדול חוזר רעב וגם אני (טוב, נגיד שאני יכולה לחכות), ואני רוצה להגיש לו ארוחת צהריים ולשבת איתו ולא לת לו לאכול לבד בזמן שאני משכיבה. אז הוא כבר נותן לי כמה דקות להשכיב אותה, אבל לא תמיד זה לוקח כמה דקות. כאמור, בצהריים היא נרדמת רק עם ציצי וזה כבר באמת מוציא אותי מדעתי כי שוב אי אפשר להוציא אותו לפני שעברה חצי שעה, וזה באמת לא פייר כלפיו.

אז אני מנסה כל מיני שיטות להפריד בין ההנקה והשינה, אבל זה לא כל כך עוזר לי כי היא כל כך גמורה שהיא מיד מתחילה להירדם אבל בכל זאת אם אני מוציאה את הציצי לפני שזה מתאים לה, אפילו אם היא כבר בעצם ישנה, היא שוב תתעורר ותבכה חצי שעה או תקום ותאכל איתנו ואז תבכה מרוב עייפות ובסוף תירדם בארבע, תתעורר בחמש וחצי והסוף מי ישורנו.

הכל כמובן סיפורים אמיתיים מהחיים, כבר ניסיתי הכל, להגיד יאללה שלא תישן (אז היא באמת לא ישנה וכולם סובלים כולל היא), להגיד שתירדם מתי שמתאים לה (כאמור, בארבע, ואז הלך כל הערב), להכריח אותה לישון (עובד אבל המחיר כבד; קצת מגוחך לי לריב איתה שתירדם בכוח...).

זהו. אני קצת מתוסכלת מזה. היה יכול להיות כל כך נחמד אילו היה אפשר להביא אותה הביתה, לרחוץ אותה מכל החול שנכנס לה לכל חור, ופשוט להניח אותה במיטה ולשבת לאכול עם הגדול ארוחת צהריים בנחת! זה אמנם קורה בסוף, אבל כל הסיבוב גנים הזה מביא אותי הביתה מזיעה, מרוטה ומתוחה.

אז כן, אמהות החינוך הביתי ישפשפו את כפותיהן בהנאה. נכון שאם אין שום לוח זמנים שצריך להיצמד אליו אפשר להיות יותר גמישים, בשעת היקיצה, בשעת השינה, בשעת הארוחה. זה כנראה הפתרון האולטימטיבי. השאלה אם בתנאים שיצרתי לנו יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להקל על עצמי ולהפוך את כל הסיטואציה לפחות מסובכת וטעונה.

ותודה על ההקשבה.

[מיצי_החתולה*]

אוי, איך אני מכירה את כל לוגיסטיקת השינה הזו, לעזאזל.
יש לי כמה רעיונות: האחד, אולי להביא לשניהם, או רק לגדול, איזה כריך או פרי או משהו קטן לאכול בינתים. ואז הגדול לא יגווע עד שתתפני להיניק. האוכל גם יעזור לה להישאר ערה באוטו, ואז אולי תצליחי לארגן ארוחה נורמלית לפני ההשכבה.
השני, אולי שהארוחה כבר תהיה מאורגנת על השולחן, הוא אמנם יאכל לבד, אבל את תוכלי להרדים בשקט.
השלישי, מה אם היא תירדם באוטו ותשאירי אותה באוטו? אם יש לכם חניה בצל קרובה לבית, זו לא אפשרות? בהרפתקת המושב הקצרה שלנו, החניה היתה ממש קרובה לדלת הכניסה, ואם האמצעי (אז הקטן) היה נרדם באוטו, הייתי פותחת חלון ומשאירה אותו בפנים, והגדול ואני היינו מתנהלים בטווח עין ואוזן מהאוטו.

[אנד_לוסיה*]

מיצי מה זה בשעות כאלה?!?!
טוב, אז החניה רחוקה, הצל בה קלוש והאוטו לוהט, זו לא אופציה. דווקא כאשר אפשר אנחנו עושים את זה חופשי.
משהו קטן לאכול בדרך פשוט יסתום לו את התיאבון והוא לא יאכל. כזכור, מדובר בילד שעשוי מגפרורים והתיאבון שלו בהתאם. אני מעדיפה שהוא יאכל ארוחה ממש, בצלחת ועל התחת, ולא עוד סנדוויץ' (ממילא התיק אוכל שלו חוזר כמעט מלא).
ארוחה על השולחן -- כאמור, אני יכולה לעשות את זה ואולי עוד אנסה, הרי ממילא הכל מוכן, אבל יש לי ממש הרגשה איומה כשהוא אוכל לבד. יכול מאוד להיות שזו בעיה שלי ושלו בכלל לא אכפת, אבל משהו בזה ממש לא מסתדר לי.

[אנד_לוסיה*]

וגם, באמת נשבר לי מכל החישובים האלה של הציצי עם ילדה בת שנתיים. זה נראה לי פשוט הזוי ומופרך. מילא אם היתה סיבה מוצדקת, אבל כל השמיניות באוויר האלה רק כי אני צריכה להניק כמו שמיניקים תינוקת בת יומה?

[ציל_צול*]

מחשבה מבאסת אבל גם היא אמיתית. פשוט מהחיים שלנו.
אצלנו אי אפשר ליצור שגרה בתוך תקופת מעבר (כמו החודש חודשיים הראשונים של השנה הלימודית).
בתקופות כאלה (שנראות אצלנו מאוד דומה לשלך ומתסכלות במידה דומה) אנחנו מרימים ידיים.
משתדלים כל יום מחדש לעשות את מה שנראה לנו הכי מתאים והפלא ופלא - אחרי כמה זמן מגלים שיצאה לנו שגרה נוחה.
פתאום שמים לב שהימים נראים איכשהו מאוד דומים ושזה נוח כי זה בא מהחיים ולא מהחלטות שקיבלנו מראש.
זה עבד אצלנו כל פעם מחדש והשגרה שנוצרת לנו ככה בדרך כלל נשמרת להרבה מאוד זמן.
ומילה על הגדול שלך - דעתי כדעתך - גם לי מרגיש לא נוח להשאיר מישהו לאכול לבד ליד השולחן. ולמרות זאת, בחלק מהזמן, זה נראה לי כמו הפתרון הכי סביר.
הייתי משאירה אותו בשולחן עם ספר וחיוך, הולכת להשכיב ומבטיחה לחזור ברגע שאתפנה תוך ציון מפורש שגם אני רוצה לאכול איתו ושזה זמן מאוד נעים אז נקווה שזה יגיע במהירה.
ואם כשכבר הגעתי הוא סיים את הארוחה השתדלתי למצוא דרך להשאיר אותו איתי בשולחן כשאני עוד אוכלת. למשל, לתת לו קינוח ולהקריא סיפור.
אני מקווה שכך מתעמעם אצלו משהו בתחושה והוא לא קם מהשולחן וחושב לעצמו "אכלתי לבד".
בהצלחה

[ריש_גלית*]

וגם, באמת נשבר לי מכל החישובים האלה של הציצי עם ילדה בת שנתיים. זה נראה לי פשוט הזוי ומופרך. מילא אם היתה סיבה מוצדקת, אבל כל השמיניות באוויר האלה רק כי אני צריכה להניק כמו שמיניקים תינוקת בת יומה?
תראי, אולי זה נראה לך ככה עכשיו כי את רואה אותה יחסית לגיל חצי שנה, או שנה, או לא יודעת מה?
אולי אם תסתכלי עליה ותראי רק את מה שהיא כרגע תראי תינוקת, שצריכה את זה מסיבותיה-שלה, הנשגבות מאיתנו שרגילות לסטנדרטים הישראליים בנושאי הורות והנקה וכו'? אני לא יודעת, רק מעלה שאלות שעלו בי כשקראתי את המשפט הזה.
אני לא בטוחה שזה עוזר, זה בטח לא משפר את הלוגיסטיקה, אבל... אולי זה כן יכול לעזור קצת. פשוט לראות אותה, לראות את הצורך שלה, שהוא צורך אמיתי גם אם הוא לא מקובל עלינו, ולשחרר את המאבק בו. אולי אם תקבלי את זה באמת, בלב שלם, תוכלי להתמודד עם זה נקודתית ביתר קלות. ואולי אפילו יקרה איזה נס והיא לא תרגיש שהיא צריכה להיאחז כל כך ותשחרר גם.
אני מדברת כמובן רק על דברים שאני זוכרת מעצמי, מההתמודדות עם ההנקה של שניהם בגיל הזה (ואצלו גם אחר כך. אצלה, בגלל שהיה לי כל כך ברור שאני מפסיקה את זה בדיוק כשהיא היתה בגיל של הטורבו עכשיו, זה עבר כמו כלום. רק אני הצטערתי אח"כ). אני מקווה שזה לא נקרא כמו איזו הטפה באופנית...

[אנד_לוסיה*]

לא, זה לא נקרא כמו הטפה. אבל אני, מקץ שנתיים וקצת, גם לי יש דברים שכבר לא בא לי. נגיד, להניק אחרי ארוחת ערב, אהלן וסהלן, מבחינתי עוד שנתיים. וגם השכם בבוקר זה בסדר. אבל לא להיות מסוגלת לזוז -- תודה אבל לא תודה. גם אם היא צריכה את זה, וברור לי שהיא צריכה את זה. אבל לי זה כבר ממש לא מתאים. היא תיאלץ איכשהו לפצות על זה במקום אחר ולהתמודד עם המציאות המרה שלאמא שלה זה כבר לא מתאים. זה נמשך עד עכשיו רק כי אני לא רציתי להיאבק בזה, אבל עכשיו יש נסיבות חיצוניות שמפריעות.

[מיכל_ע*]

מכירה את זה. פתרון שעבד אצלינו - טיול ושינה בעגלה: עוברים מהאוטו ישר לטיול, היא ככ עייפה שתוך שניה היא נרדמת. נכון שלישון בעגלה זה לא הכי סבבה, אבל התפשרנו.

[מיכל_ע*]

אבל לא להיות מסוגלת לזוז – תודה אבל לא תודה. מאד מזדהה.
רציתי להוסיף שהגעתי לשיטה לעיל כי חשבתי שאין מה להיאבק בזה. התרשמתי שאין סיכוי להגיע למצב של הרדמת צהריים בלי הנקה, ואם כן המאבק הכרוך בכך יהיה אדיר ולא שווה את זה מבחינת שתינו. אז היו פעמים שספגתי הנקה לא רצויה לי והיו פעמים שעקפתי את הבעיה בדרך הנ"ל. לא ראש בראש.

[אינדי_אנית*]

גם אצלנו ברגע שהפסקתי להניק לפני שנ"צ נגמרה תקופת השנ"צ-והוא היה קטן בהרבה מהבת שלך.
תמיד התקופה של הפסקת שנ"צ היא קשה והרבה פעמים נרדמים בשעות מוזרות אבל אחרי כמה זמן זה עובר..
אנחנו גם ניסינו כל מיני שיטות הרדמה אחרות כגון עגלה רכב וכאלה ושום דבר לא עזר, אז פשוט ויתרנו על זה.
אולי היא יכולה לשבת לאכול איתכם?

[ריש_גלית*]

לי זה כבר ממש לא מתאים.
אה, כן, זה החלק שנשמט לי מרוב מאמץ להתנסח תוך כדי בלגן בלתי פוסק מסביבי ובראשי: איזשהו סיום לכל הנאום שאומר שאחרי כל זה, כשניצבים זו מול זו וזו בעד זו, רצון נקי מול רצון נקי, צורך מול צורך, בלי מאבק ובלי שיפוטיות, כשאת בעדה והיא בעדך (כלומר היא בעדה, שזה אותו הדבר מבחינתה בשלב זה של חייה) - אפשר לראות מה באמת מפריע ולטפל נקודתית.
לא להיות מסוגלת לזוז - להרגשתי, זה נקודתי. לזה צריך פתרון טכני. או שינוי הרגלים. קשה אבל אפשרי. אפשר למשל להודיע לגברת טורבו: "מהיום אני נותנת לך ציצי בישיבה לפני השינה ואחר כך משכיבה אותך לישון". אולי מהיכרות איתה את בטוחה שזה לא יעבוד, אבל אפשר לנסות.

יש לי ממש הרגשה איומה כשהוא אוכל לבד
זה לא נקודתי. בעיני זה משפט שבא עמוק מהמוח העתיק שלך. זה כבר עניין של רגשות מורכבים (שלנו), כמו הרבה ענייני אוכל עם ילדים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_יש לי ממש הרגשה איומה כשהוא אוכל לבד
זה לא נקודתי. בעיני זה משפט שבא עמוק מהמוח העתיק שלך. זה כבר עניין של רגשות מורכבים (שלנו), כמו הרבה ענייני אוכל עם ילדים._
גם אני חושבת שזו החוליה הפחות חשובה. הרי אם הוא יישב במטבח, והיא תירדם בשלווה, את תחזרי אליו ויהיה לכם יופי של זמן יחד. אז הוא אכל לבד, נו טוב.

[אנד_לוסיה*]

כן, טוב. כנראה שזו באמת בעיה לא נקודתית שלי, כמו שכתבתי. בסך הכל אני עצמי די אוהבת לאכול לבד, אז מה יש? ולא שחסרות לו ארוחות משפחתיות. הוא כנראה יסתדר גם אם לא אעזור לו לחתוך ולא ארים לו את המזלג שנפל.
מה שלא מפחית מהבעיה הנקודתית, שעדיין לא הצלחתי למצוא לה פתרון טכני. ניסיתי להניק אותה בישיבה אבל היא מיד נרדמת עלי ושוב אותו סיפור. כשיש חושך בחוץ זה אפשרי לגמרי והיא התרגלה לזה, אבל באמצע היום זה כרוך בבכי. אבל כן, אני אמשיך לנסות.
יאללה, סגרנו את הנושא. כל האפשרויות יובאו בחשבון וינוסו בוריאציה זו או אחרת. תודה על ההתגייסות וסיעור המוחות. @}

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני היחידה כאן שמבינה למה את לא רוצה לתת לו לאכול לבד? לא שאני לא עושה את זה לפעמים, אבל שונאת את זה. זמני ארוחות נראה לי כמו הזמן הכי משמעותי להיות יחד, או לפחות אחד מהם. ואני נמצאת הרבה יחד, ובכל זאת.
מה אני אגיד לך? כשאת מתארת את הטורבו שלך כאילו תיארת את בתי היקרה בגיל הזה (חוץ מזה שבגיל שנתיים, למעט יומיים בהם היתה בגן, היא ינקה 8 פעמים ביממה וזה אחרי גמילת לילה) שהיתה מתעוררת מכל פיפס וגם היום כשיותר קל אין מצב להעביר אותה באחת לילה מהרכב למיטה. לפחות בערך בגיל 4 היא הבינה שההתעוררות הזו והעברה מהרכב למיטה לא כוללת סיפור ושירים. אני בגיל הזה התחלתי להרדים בטיולון שבו היא בילתה את שנת הצהריים. לא זוכרת כבר למה (אולי כי לא נרדמה מהציצי בצהריים, או שלקח לה שעה למרות העייפות)לא אהבתי את זה אבל זה מה שעבד.
רק שלי לא היה עוד ילד לטפל בו. רציתי להציע כמו מיצי, שתתני לו משהו לדרך. לא כריך, יותר כמו פרי שיעזור לו למשוך את הרעב אבל לא יסתום אותו.
אולי תנסי פעם למשוך אותה שתאכל אתכם ולהשכיב אחרי? תראי מה קורה. ובקשר לכל הדברים שהצעת, אצלנו מה שעבד בחלק מהמקרים היתה השיטה הכי מבאסת: להכריח לישון. עשיתי את זה בשלבים שונים כשהחלופה היתה שתצרח שעות ותירדם בארבע או חמש והבנתי שלפעמים מה שלא נעים לי לעשות (להכריח זה מבאס ומעלה) זה מה שישרת לא רק אותי את את כל מי שבסביבה.

[אנד_לוסיה*]

כבר הכרחתי. אבל לא יכולתי להימנע מלהרגיש שזה לא נכון ולא הגיוני וגם עומד בניגוד גמור ליחס שהיא רגילה לקבל, קרי די הרבה אוטונומיה. זה כמו להכריח מישהו להשתין. לא הייתי רוצה לחזור על זה. מכל מקום, ברוב המקרים אי אפשר שהיא תאכל איתנו כי היא כמעט נרדמת כבר באוטו, מטושטשת לגמרי, ורק תטפס עלי ותבכה "מיטה מיטה" ו"ציצי ציצי".
יכול להיות שבעוד כמה שבועות או חודשים היא כבר תתרגל להיות ערה עד אז ותצליח למשוך עוד טיפה, ואז לא תשרה אווירת חירום כזאת על כל הסיטואציה. כרגע נדמה לי שאכן מוטב לשחרר את הערכים התרבותיים של אכילה משותפת ליד השולחן עם כוס יין ושיחות על ענייני היום לטובת -- שוב -- סיפוק צרכים בסיסיים.
<כמה שנים עוד אני אהיה בסרט הזה של סיפוק צרכים בסיסיים כמה>
אעדכן.
חג שמח.

[אנד_לוסיה*]

ועכשיו גם קלטתי שהפוסט הראשון בדף הזה, שנכתב לפני יותר משנה וחצי, איזה צירוף מקרים, גם הוא כבר עוסק בשאלת ה"מתי להוציא".
אלוהים יעזור.

[ריש_גלית*]

כמה שנים עוד אני אהיה בסרט הזה של סיפוק צרכים בסיסיים כמה
שנה-שנתיים? גג עשר. .

[מי_מה*]

לפני כמה שנים , כשהקטנים היו ממש קטנים ועוד גרתי בקומת קרקע עם זולה בחוץ, ניסיתי לשתות כוס יין עם השכנה איזה ערב. היא עוד היתה נטולת ילדים ואחרי הפעם החמישית, בערך, שנטשתי אותה לבד עם היין, לטובת ציצי/מיים/ מוצץ היא שאלה בתדהמה "כמה זמן את עוד תעשי את זה?" "אה, שטויות" השבתי לה, "חמש -שש שנים וזה נגמר" . היא היתה מזועזעת אבל לא מזמן הזכרתי לה את זה ואמרתי לה "את רואה כמה מהר זה עבר?" ממקומה כאמא טריה היא שמחה נורא להסכים שבאמת עבר מהר.
אם את לא עושה עוד תינוק , אני חושבת שתוך שנה את כבר בשלב הארוחה עם כוס יין.
חג שמח!

[אנד_לוסיה*]

כן, הייתי שמחה גם להתפטר ממשרתי כמפית לכל דורש (מעתה אמור: הומו מפיתוס) ולא לגמור את היום כשאני נראית כמו ילד הודי.
אולי באמת לא כדאי שאעשה עוד תינוק

[מיצי_החתולה*]

ן, הייתי שמחה גם להתפטר ממשרתי כמפית לכל דורש אני עדיין מוצאת את עצמי אומרת בחריפות לבני השש והשבע וחצי שלי, "אני לא טישו/מפית!"

[אחת*]

אנדלוסיה יקרה,
רק רציתי לספר ולציין שלהפתעתי גיליתי שיש חלון הזמנויות להעברה הזו של ילד ישן,
אצלנו זה דווקא מיד אחרי שהוא נרדם. משהו כמו דקה עד חמש דקות אחרי שהוא נרדם הוא ישן ממש ממש עמוק ואפשר להעביר אותו בלי סיכון רב מדי.
אם מחכים עשר דקות או יותר - הוא כבר מתעורר ואפשר להגיד שלום לשפיות ולכל תכנית נורמלית לאחר הצהריים.

עוקבת ונהנית מכל רגע
@}

[סלט_פירות*]

"אני לא טישו/מפית!"
עם הילדות שלי "אני לא רצפה". כי דורכים עלי. ליטרלי. הקטנה אוהבת לעמוד לי על כפות הרגליים כשאני יושבת על הספה, והאמצעית לפעמים לא מבדילה ביני ובין הרצפה. דורכת.

לגבי סוגיית ההרדמות בצהריים, עם העקשנית הקטנה שלי זה התחיל להיות יותר קל (דווקא הצהריים קל יותר מהלילה) קרוב לגיל שנתיים, ורק עכשיו מתחיל בהדרגה גם בערב. וגם את זה אני אומרת בזהירות.
ואם הילד יושב ואוכל - אפשר להגיד לו - "תתחיל לאכול, אני מקווה שאחזור ממש מהר היום." ויום אחד זה גם יקרה.

[סלט_פירות*]

יופי, רק דיברתי. לקח לי שעה להרדים אותה. אאוצ'!

[מיצי_החתולה*]

ם הילדות שלי "אני לא רצפה".כן, כן, אין ספק שאני מוצאת את עצמי טוענת שאני לא הרבה הרבה דברים: אני לא עמוד (כי מטפסים עליי), אני לא רצפה/מדרכה), אני לא אוכל (כשנותנים לי ביסים או אומרים "אני אוכל אותך!" {טוב, הם אומרים אני יאכל}) ועוד.

אחת - חלון ההזדמנויות הזה, לדעתי אין אותו אצל כל ילד. יש כאלה שנולדו בלעדיו .

אנדלוסיה - גם לי נראה בקרוב תחול התאוששות מסוימת, ולא יהיה לה קשה כל-כך לסחוב. אגב, כמה זמן היא ישנה? יש מצב שתוציאי אותה מהגן שעה קודם ותתני לה לישון שעה באוטו, או שזה נוגס מדי בזמן הפנוי שלך (עאלק פנוי), או אולי ממילא לא מספיק לה.

(גם אצלנו, אגב, אם היא לא נרדמת על הציצי בצהריים, אין שינה, אבל היא צולחת די טוב את הזמן עד לשעת השינה בערב, בדרך כלל).

[אמא_ללי*]

גם אצלנו היו כמה חודשים כאלה, זה היה די סיוט אין מה להגיד. הרבה ימים היא היתה נרדמת באוטו בדרך מהגן (או שהייתי עושה בכוונה עוד סיבוב של 20 דקות עד שהיא תירדם כי אחרת לא היה סיכוי לשנת צהריים), ואז הייתי צריכה לאסוף את הגדולה בחטף כדי לא להשאיר אותה לבד באוטו, ואחרי זה היא היתה מתעוררת בהעברה, או שהיינו עושות עוד סיבובים כדי לאפשר לה עוד קצת זמן לישון.... עכשיו היא בת שנתיים ושבעה חודשים וברוב הימים היא כבר לא ישנה צהריים. אם היא ממש עייפה היא צונחת בשלוש-ארבע, אבל כבר אף פעם לא בדרך חזרה מהגן.
תקופת מעבר מעצבנת מאד, אין מה להגיד.
אה, וגם אצלנו סביב הגמילה מהנקה שנת הצהריים הפסיקה להיות דבר קבוע אלא הפכה ללפעמים כן לפעמים לא, לפעמים מוקדם ולפעמים מאוחר....

[תמי_אמא_לשתיים*]

הגעתי באיחור רק כדי להזדהות.
עוד כמה שנים וכל והבעיות האלה יהיו מאחורנו. אבל דילמות אחרות כנראה יגיעו (חזרנו מביקור אצל חברים והבנו שילדים גדולים גם הם סיפור לא פשוט...)
שיהיה חג שמח, שבו אפשר לנוח ולהתעורר בלי לו"ז ובלי לחץ.