אבא סבבא אמא קרציה

אוי נו באמת, משפחות שדוגלות באי סדר יומי?
הילדים של למה ככה צריכים לקום לפני 7 בבוקר, הם בבית ספר ובגן.
לתת להם לראות סרט ב11 בלילה כדי שהם לא יקבלו את שעות השינה הדרושות לגופם זו,בפירוש, פגיעה בבריאותם.,

לא צחצחת לילדייך שיניים, מעולם? תקשיבי, אין לי מה לומר על זה, באמת, את רצינית?

והדוגמאות הן לא העניין.
הם לא בבית של האבא.,
הם בבית המשותף.
הם היו לפני הליכה לישון - והאבא הזה החזיק אותם מול הטלויזיה בדווקא.
אי סדר יומי קראת לזה?

רוזמרין, את לא היחידה שהתרשמה כך מלמה ככה. רבות מהמגיבות לדף הזה, וגם אני, התרשמו כך בשלביו הקודמים. אני עדיין מאמינה שיש לא מעט בהתרשמות הזו.
אלא שעולה השאלה האם ההתרשמויות האלה רלוונטיות במצב הנוכחי. הן היו רלוונטיות מאד כל עוד היתה תחושה שיש מה להציל.
בינינו, נוקשות וחוסר פשרות אינם חטא שאין לו כפרה. רבים מאיתנו לוקים בו במקומות אלה ואחרים, ואין זה בהכרח אומר שהזוגיות של כולם נחרבת מן היסוד. אהבה וכבוד הדדי גורמים לדברים להיראות אחרת לחלוטין, ובתנאי שיתוף פעולה אפשר לראות איך לשוני הזה בין בני הזוג יש אפקט מופלא של איזון והשלמה.
אבל כאן, לצערנו, האהבה כבר איננה. והמצב הנוכחי, יהיו סיבותיו אשר יהיו, הוא שבן זוגה של למה ככה מתעלל בה. וזה מצב חירום. היא צריכה להגן על עצמה מההתעללות הזו ולמזער ככל הניתן את נזקיה. ולכן העלאת הנושא של חלקה שלה במערכת היחסים בשלב הזה -- נראה לי שפשוט לא עוזרת.
היא תשוב ותהיה חשובה מאד אם וכאשר והלוואי אמן -- תבוא זוגיות חדשה ומאירת פנים יותר. ייתכן שהיא תהיה חשובה גם כשהסערה הנוכחית תחלוף ולמה ככה ובן זוגה ייכנסו למוד חדש של הורות בנפרד.
אבל עד אז, נראה לי חבל מאד לבזבז אנרגיה במקום הזה. אין לי ניסיון, הכשרה או ידע בזוגות בהליכי גירושין, ולכן אני לא יודעת מה "נכון" לעשות. אבל יש לי תחושה שהשיקול כרגע צריך להיות טקטי נטו, כדי שהיא תקבל את כל מה שהיא זקוקה לו כדי לחיות בצורה סבירה, וכדי שהפגיעה בילדיה תהיה מינימלית.
הבירור האישי של הריקוד הזוגי הוא קצת פחות דחוף ויכול לחכות. אם למה ככה לא תצא מהמשבר הזה במצב חצי סביר, ממילא היא לא תוכל לעשות שום בירור.

אלא שעולה השאלה האם ההתרשמויות האלה רלוונטיות במצב הנוכחי. הן היו רלוונטיות מאד כל עוד היתה תחושה שיש מה להציל.

גם כשאין מה להציל מן הזוגיות הרי שהזוגיות ההורית תשאר לעד ולכן אני חושבת שיש מקום ללמוד ולתרגל איך לשתף פעולה גם כאשר לא חולקים מערכת יחסים זוגית וקורת גג משותפת.

למה ככה
מחזקת את ידייך

קחי נשימה עמוקה, תתרכזי בעצמך, שימי את הפוקוס עלייך ומה את צריכה עכשיו, ותפעלי להשיג את זה. מרגע לרגע.
תתמקדי בעצמך, ואל תקשיבי לכל מה שמחליש אותך, כי זה פשוט לא נכון. האמת שלך נכונה. התחושות שלך נכונות. זה אמיתי מה שאת מרגישה. זה נכון.
לא צריך להיצמד למילים, אלא למה שעומד מאחוריהן.
וכל מה שכתבה מתחילה להיבנות וסמדר
מחזקת את ידייך בימים הקשים האלו ושולחת לך אנרגיה של הצלחה ותושיה וכל מה שאת צריכה. עוד יגיע היום לשבת בבית, עם הילדים, לעשות דברים בהרמוניה. להירגע, ולבחון לאחור, מה בדיוק קרה שם.

הזוגיות ההורית תשאר לעד ולכן אני חושבת שיש מקום ללמוד ולתרגל איך לשתף פעולה גם כאשר לא חולקים מערכת יחסים זוגית וקורת גג משותפת.
כן, כן. כל מילה.
רק לא עכשיו. אחר כך.
אני עדיין מאמינה שיש לא מעט בהתרשמות הזו.
בהסתייגות אחת: גם הנוקשות הזו יכולה להיות תוצאתו של ריקוד זוגי, ולא לייצג את למה ככה בסיטואציות אחרות.
כאמור, כרגע הסוגייה הזו לא ממש משנה, לדעתי.

ביום ראשון בלילה יצא לנו סוף סוף לדבר.
זו היתה שיחה שונה לגמרי ממה שדמיינתי. אני הייתי להוטה לקבוע סוף סוף את מועד העזיבה שלו. בנוסף, כל הנושא של מתי ואיך לספר לילדים. הוא, לעומת זאת, קטע את השיחה עוד לפני שהתחילה:
את לא מסכימה לקבל את הדרישות שלי בהסכם? אם ככה אין לנו מה לדבר. ואני נשאר בבית.
(כן, למרות שכבר עומדת לרשותו דירה, הוא שילם את שכר הדירה לשנה מראש מבלי שהתבקש, ויש בה כבר רהיטים שהוא רכש).

מהן דרישותיו, נכון לשלשום?

להוריד המזונות ב-300 ש"ח לחודש.
להוריד את הסעיף שקובע כי בדירה הנוכחית הוא יוצא ידי חובתו מתשלום מדור (מה שמרמז שאם אעבור לדירה שכורה, הוא יצטרך להשתתף בשכ"ד). אני דרשתי להוסיף סעיף שמחייב אותו בהשתתפות עתידית זו במפורש; הוא דרש את הסעיף הישן - שאין ולא יהיו לי תביעות להשתתפות מצידו בתשלומים עבור כל דירה. במקרה הזה נפגשנו באמצע.
הוא הביא הפלצה חדשה והזויה: שאשתתף איתו בהוצאות מעבר הדירה שלו. שזה אומר רכישת ריהוט. הוא רוצה לקזז את זה מקרן ההשתלמות שלו, אשר תיפדה בינואר.

אני מסרבת לדרישות 1,3.
כרגע אנחנו תקועים. סנטימטר מהסוף, דרך כל כך ארוכה כבר נעשתה, יש לו דירה - ושוב נתקענו.
אמרתי לו שאני רואה את זה כסחיטה: אם לא תקבלי את דרישותי, אשאר בבית על אפך ועל חמתך ואמרר את חייך.

אמרתי לו שאני רואה את זה כסחיטה: אם לא תקבלי את דרישותי, אשאר בבית על אפך ועל חמתך ואמרר את חייך.
ומה את מתכוונת לעשות בעניין?

אני רואה את זה כסחיטה
וזה בדיוק זה.
הברירה שלו היא לא בין להשאר בבית או לא אלא האם לסגור את זה איתך בהסכם או ללכת לבית המשפט ולהלחם בך שם. כדאי להבהיר לו שיש לו הרבה להפסיד במקרה כזה.
בכל מקרה הוא לא יכול לכפות את נוכחותו בבית.
זה תלוי בך לשפוט עד כמה הוא רציני. לי זה נשמע שהוא מנסה לעשות שרירים ברגע האחרון כדי לסחוט כמה שהוא יכול לפני המעבר והוא יעבור בכל מקרה אבל אני לא שם ואני לא מכירה אותו.
לא הבנתי מדוע התפשרת בעניין המדור - מדוע שלא ישא בחלקו בהוצאות על הילדים במקרה של מעבר עתידי? דוקא במקרה הזה ישנן כללים מאוד ברורים (40% הוצאות מדור לשני ילדים, 50% לשלושה וכן הלאה). ויתור פה הוא משמעותי ביותר ובמקומך הייתי נסוגה ממנו על אחת כמה וכמה מכיוון שהושג בסחיטה.

שאשתתף איתו בהוצאות מעבר הדירה שלו.
קרציה.

לנושא השני שמטריד יותר את הקוראות מאשר אותך: נדמה לי שרוזמרין מנסה לעמוד על ההבדל בין להיות צודקת ללהיות חכמה.
כן, זה בהחלט נראה שהרבה פעמים למה ככה מעדיפה את האפשרות הראשונה. אבל בפעם המי-יודע-כמה: היא נמצאת במצב קיצוני וקשה לה תמיד לנהוג בשיקול דעת ובשוויון נפש. אבא סבבא עושה הכל בכדי להוציא אותה משלוותה ולמרבה הצער זה מצליח לו לפעמים. בסך הכל למה ככה מתמודדת היטב עם הסחטנות שלו ועם המצבים הלא נעימים שהוא מעמיד אותה בהם. נותר לה לחרוק שיניים ובסופו של דבר הוא יעזוב והם יוכלו לעבור לשלב ב'. אני מאמינה שלשניהם יהיה בו יותר טוב ויוכלו להרגע קצת ולחזור לשפיות יחסית. חבל שסבבא מעכב הכל.
אבל בהחלט, כדאי ללמוד להבליג ולשחרר לטובת כולם. כפי שכתבה יפה סמדר נ וסיכמה רק לא עכשיו. אחר כך.

תתיעצי שוב עם עורך דין, ועכשיו, ומהר, כי אתם חייבים לסיים את זה.
לטובתך, לטובת הילדים גם ובעיקר.
אכן קרצייה הסבבא.
אין מילים.
רק עורך דין, ותנסי לא להיכנע.
גם ככה הוא היה בבית עד עכשיו, מה זה עוד חודש? קטן עלייך...

את לא מסכימה לקבל את הדרישות שלי בהסכם? אם ככה אין לנו מה לדבר. ואני נשאר בבית.
למה ככה, את נמצאת במצב ברור של התעללות כלפייך. לא יעלה על הדעת שהוא יישאר בבית.
ההישארות בבית היא המנוף שלו לסחיטה, ועל כן יש לנטרל את זה, הן כדי שלא תסבלי יותר את נוכחותו, והן כדי שלא יוכל לסחוט אותך.

על כן, את חייבת, חייבת, חייבת, היום לקבוע פגישה עם עורך דין ולהוציא תביעה למדור שקט מיידית בבית דין לענייני משפחה. הם יכולים להכריח אותו לצאת מהבית תוך חמישה ימים.
הודיעי לו שאם אינו עוזב את הבית מיידית, את תובעת את זה.

אל תפחדי, ואל תעבדי מתוך פחד. אני מדברת מניסיון כואב. הלוואי שמישהו היה אומר לי דברים אלה (שמתחילה להיבנות ואחרות אומרות לך פה).
לפעול מיידית ולא להשאיר אותו בבית עוד יום אחד.

הגידי לו בקור רוח: "לא מסכימה לאף סעיף, ואם אינך עוזב את הבית עכשיו, בית המשפט יוציא אותך מפה."
פני לעורך דין מיידית. את לא מתארת לעצמך כמה שהפרוצדורה להוציא אותו מהבית קלה.
לא להסכים לאף שינוי בחוזה.
דברי עצמך עם הילדים. מספיק לחכות לו. הוא כבר לא שותף. הרי עוד תנהלי בעצמך אינספור שיחות בנושא עם הילדים, זה לא כל כך גורלי לנהל גם את השיחה הזאת בעצמך. שוב, מדברת מניסיון.

את לא תקועה. הוציאי אותו מהבית והכל ייראה אחרת. מחוץ לבית הוא כבר לא יוכל לסחוט אותך יותר.

למה ככה יקרה, יש לכולנו נקודות עוורות או מקומות שאנחנו לא מעיזות לגעת בהם, בעיקר בשעות מצוקה.
במקרה שלך, אני חושבת שאת לא קולטת כמה חשוב שהאבא ייצא מהבית, אפילו לפני ההסכם. ואת גם לא קולטת שבכוחך לעשות את זה. את מותשת והוא מתעלל בך, אז אין בך כוחות לראות את זה. אבל, פה יש מכשול, שאם תמוססי אותו, תוכלי להתחיל לזוז. אם הוא יהיה מחוץ לבית, הוא יהיה הרבה יותר חלש. כשהוא נשאר בבית את נותנת לו במו ידייך כוח עצום להתעלל בך דרך הילדים ולסחוט אותך.

לי יש הרגשה (ואני הכי מבינה אותך בעולם, שיהיה ברור, וחושבת שאת גיבורה ממש וטובה!!!) שאת תמיד נמנעת מלענות פה על זה.
האם הרגשתי נכונה?

מדוע אינך דואגת חוקית שלא יגור איתכם? החוק לצידך. האם את מפחדת? האם לא נעים לך? האם את חושבת שאם יישאר יש סיכוי שלא תיפרדו? האם את מפחדת מהיום שייצא מהבית?
כל הסיבות לגיטימיות. אבל די ברור שהדרך לצאת מהתקיעות היא שם.

_את נמצאת במצב ברור של התעללות כלפייך. לא יעלה על הדעת שהוא יישאר בבית.
ההישארות בבית היא המנוף שלו לסחיטה, ועל כן יש לנטרל את זה, הן כדי שלא תסבלי יותר את נוכחותו, והן כדי שלא יוכל לסחוט אותך._

יש לך עורכת דין, נכון? פני אליה שתפתח פנייה לבית משפט שידרוש ממנו שייצא. למענך ולמען הילדים.

אני שואפת כן להשיג הסכם ולממש את הפרידה בצורה מכובדת (ככל האפשר בנסיבות העקומות).
ברור לי שאם אני מוציאה אותו בכוח מהבית אני אוכל הרבה מאוד חרא אחר כך.
וברור שגם הילדים. האדמה תישאר בוערת הרבה מאוד זמן. זה ישרוף כליל את קצוות הפוטנציאל שעוד נשאר לקיים את הפרידה בדרכי שלום.

נדמה לי שרוזמרין מנסה לעמוד על ההבדל בין להיות צודקת ללהיות חכמה.
אתמול כתבתי משהו (שנמחק, לא יודעת ע"י מי) על כך שהרושם שלי הוא כי למה ככה מפנה את האנרגיה שלה לכעס על האבא בהתנהגותו עם ילדיו במקום להפנות אותה להסכם גירושין שייטיב איתה ועם ילדיה. לי נראה שדווקא בנושא הזה היא מאד מנסה להתפשר, להבין ולהכיל. אני חושבת, כמוכן, שבמצב הזה שבו נראה שהבעל מנסה הכל כדי להרע את ההסכם- צריך לבקש ליווי צמוד מעו"ד שיפרק את כל המוקשים (שיתכן ולמה ככה לא מזהה את חלקם).

יקירה, הקרקע כבר בוערת. עדף שהיא תבער כשהוא לא אצל בבית מאשר כשהוא בבית ומתעלל בך.
שימי גבול.
בהצלחה

ברור לי שאם אני מוציאה אותו בכוח מהבית אני אוכל הרבה מאוד חרא אחר כך.
לדעתי, זאת הטעות שלך. את אוכלת הרבה מאוד חרא גם כשאת מאוד נחמדה. הוא רוצה להיות מגעיל. נקודה. הוא יהיה אלייך מגעיל בכל מקרה בתקופה הקרובה והאדמה תבער.
דווקא כשתראי לו שאת לא מפחדת ממנו, אז הוא יירגע. שום נחמדות שלך לא נקלטת כמחווה שיש להגיב עליה כנחמדות.
לעומת זאת, פעולות מונעות התעללות יבהירו לו שהוא לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. דווקא אם תגיבי בחוזקה על הסחיטה, יש סיכוי שתחזרו מתישהו להיות ביחסים סבירים.
נשמע הפוך מההיגיון? ככה זה עובד!!

מסכימה עם כל מילה של ממ.
הפחד שלך מזה שתסבלי מכך שהוא יצא בכוח יכול להיות הדימיון שלך בלבד.
ואם לא, אולי תרצי לשתף אותנו בדיוק ממה את פוחדת? ואיך בדיוק המצב יחמיר לדעתך?

מה שייתן לו את המוטיבציה להיות נחמד אלייך הוא לא נחמדות מצידך, אלא הבנה שלהתעללות שלו אין מושא יותר ושאת חזקה. את לא יכולה לדמיין את זה עכשיו, אבל זה ממש ברור שזהו מערך הכוחות.

למה את צריכה להיות זו שמתאמצת כל כך ומפסידה כל כך בשביל לשמור על "אווירה טובה"? למה זה לא אינטרס שלו? למה הוא לא צריך לעבוד בשביל זה?

ממ יש לי את ההרגשה ש למה ככה מאוד מאמינה בדרך בה היא מנתבת את הדברים ומאוד סגורה על זה. תהיתי מדוע היא לא כל כך מגיבה לעניין של "מדור שקט" שמגיע לה בדין והיא יכולה להשיג לעצמה במהירות שקט. אבל עכשיו די ברור לי שיש כאן איזושהי אמונה מסויימת שדוחה כזאת אפשרות, אף על פי שזו האפשרות היחידה שלה להשיג גם שלוות נפש וגם הסכם טוב.
לכן, אני מציעה ומקווה ש למה ככה תסכים עם זה, שאולי כדאי לה לשתף אותנו בהלך הרוח שלה לגבי זה ולמה עבורה זאת לא אפשרות. למה היא קוראת בדיוק
ברור לי שאם אני מוציאה אותו בכוח מהבית אני אוכל הרבה מאוד חרא אחר כך.
אולי כך נוכל לעזור לה יותר ולנתב אותה לדרכים אחרות שלא יסתרו את הלך רוחה.

למה ככה, סליחה שאני כך מדברת עלייך "מאחורי הגב" כביכול, אבל אם את זוכרת, את מאוד חששת מגירושין בהתחלה וכל הזמן דיברת על זה שזה "יהרוס את הילדים". עכשיו כשזה כבר עובדה מוגמרת, את כבר לא אומרת את זה יותר, ואולי התחלת להבין שמה שהורס אותם זו הזוגיות העכשוית שלכם ואת בעצמך כבר רוצה ומשתוקקת שבעלך יעזוב את הבית.
וגם עכשיו אולי יש לך איזו אמונה לא מבוססת שאם תוציאי אותו בכוח, אז תסבלי מכך נורא. לכן חשוב מאוד שתנסי לפשט את המחשבה הזאת ולבדוק (וכמובן נעזור לך רק אם תרצי בכך) עד כמה באמת בפועל תסבלי מזה.

ברור לי שאם אני מוציאה אותו בכוח מהבית אני אוכל הרבה מאוד חרא אחר כך.
יקירתי, את תמשיכי לאכול הרבה חרא ממנו גם אחר-כך, כי זה המצב. זה הוא. לא שינית אותו עד היום, בטח לא תשני אותו עכשיו.
הוא תמיד יתלה את התנהגותו בתירוצים ובהאשמות כלפייך, אבל זה שהוא אמר /אומר/יגיד את זה, לא הופך את זה לנכון או לרלוונטי.
הוא בוחר איך להתנהג.
את צריכה שהוא יהיה רחוק ממך ומהילדים כמה שאפשר.
החוצה, ומהר.

ברור לי שאם אני מוציאה אותו בכוח מהבית אני אוכל הרבה מאוד חרא אחר כך.
את יודעת, אני מקווה שאני לא עושה לעצמי אאוטינג פה אבל ככה חשבתי שיהיה גם עם בעלי לשעבר.
במובנים מסוימים הוא עדיף על המציאה שלך ובמובנים אחרים פחות... עשיתי הכל כדי להיות נחמדה ולא לגמור את זה בפיצוץ. והוא הערים קשיים וניסה לסחוט כמה שיותר. יום אחד כשדסקסנו את פרטי ההסכם הוא השתולל והרים ידיים (התנהג כבהמה לפעמים אבל זה לא היה אופייני לו). הזמנתי את המשטרה. צו הרחקה. לבית הוא לא חזר.
ואת יודעת מה? זו היתה סטירת לחי (לשנינו) שהפכה את הכל לשפוי יותר. סגרנו הכל בהסכם שהיה מקובל על שנינו. אנחנו ביחסים טובים היום. מצליחים להסכים בינינו על אופן גידול הילדים. הוא הרבה הרבה פחות עושה לי דווקא ולי קל הרבה יותר לבלוע צפרדעים כשזה לא על בסיס יומיומי. אפילו מבלים במשותף עם הילדים מדי פעם. לפעמים כשנמצאים בתוך החרא לא רואים את זה. צריך להתנתק ולקבל פרופורציות. אני לא אומרת שהכל יעבור בשלום אם תרחיקי אותו. אבל יכול להיות שכן. ואפילו אם לא זה בכלל לא בטוח שמה שהוא יעשה לך מרחוק יותר גרוע ממה שהוא עושה לך עכשיו. את צריכה שהוא יהיה רחוק ממך ומהילדים כמה שאפשר.

אתמול (יום חמישי) דיברנו.
בהתחלה הוא ניסה להתחמק מהשיחה, באומרו שהוא עכשיו ב"מצב רוח" ואולי מחר יהיה לו מצב רוח אחר. התעקשתי שנדבר.
אז מסתבר שהוא חטף רגליים קרות. התחיל לחשוב מחדש, אולי זה לא נכון לעשות את זה. ואז מה, אני שואלת. אפשר, הוא אומר, לחיות עוד שנתיים שלוש בבית, עם מראית עין שהכל בסדר, ולהיות על תדר של מלחמה קרה, ללא כסאח.
כמובן, אמרתי שזה לא בא חשבון. שהמצב בבית בלתי נסבל, העוינות משתלטת, ולא ניתן כבמטה קסם להרגיע הכל ולשחק כאילו הכל בסדר.
הסברתי לו בנחרצות, שאנחנו כרגע בסופו של תהליך שנמשך כבר כשנה, תהליך שהוא בחר בו, וזה בלתי הפיך. החיים בבית קשים מנשוא, כולם אוכלים חרא יום יום, ושיעוף כבר מהבית.
"את לא תחליטי בשבילי" [הוא בטח שמע את זה מהילדים].
אתה לא יכול להחליט בשביל כולם כל הזמן. החלטת לפרק את המשפחה, והובלת אותנו למצב הנוכחי, אתה לא יכול לזגזג איך שבא לך ולפי מצבי הרוח שלך. מדובר פה בעוד אנשים, לא רק בעצמך.
אמרתי לו גם שיש פה ביטוי לתכונת האאוט סיידריות שלו. נוח לו להציב את עצמו בחוץ. המצב הטבעי עבורו הוא להיות לבד, ללא מחוייבויות, ללא התחשבות. כביכול הוא מחליט רק עבור עצמו, אבל הוא בעצם מתעלם כך שמעורבים פה עוד כמה אנשים וזה לא משחק. כך גם בהתנהלות שלו בבית, הוא תפס את עצמו מאז ומתמיד כחופשי ומשוחרר, ואם הוא עושה משהו בבית זה מתוך גדלות נפש. (ככה למשל מצאתי את עצמי אתמול שוב, בפעם המי יודע כמה, מתחבטת איך להעיר אותו בבוקר, נוחר מסריח מסיגריות במיטה של הילדים. צריך לארגן את הילדים, להעיר את הגדול - משימה בלתי אפשרית - בוודאי אחרי שבילה אמש מול המסך עד 11 בלילה בחסות אבא, ולהביא אותו בזמן לבית הספר. איך להעיר את הסבבא? בדיבורים? זה לא עובד. בצעקות? יהרוס כליל את המצב רוח לכולם וגם לא יעבוד. לטלטל אותו? בפעם האחרונה שנגעתי בו בסיטואציה כזאת הוא התקצף, שלא אעיז לגעת בו. איך לעזאזל להעיר אותו? ולמה קיבינימט זה תפקיד שלי??????)
הבאתי לו את הדוגמא הזאת. נחשו מה היתה תגובתו?
"למה אני צריך לקחת את הילדים בבוקר? מי קבע שאני ולא את צריך לעשות את זה?"
"מה זאת אומרת, ככה זה כבר כמה שנים, אתה לוקח, אני מחזירה".
"את זאת שקבעת את זה! לא רוצה לקחת אותם בבוקר!"
רוצה לומר, "אני לא שייך. לא חייב שום דבר".

עוד הוא אמר שהוא בבילבול. שאלתי אם יסכים לשמוע מפסיכולוג על הנזק הרב שנגרם לילדים במצב העגום המתמשך הזה. הוא ענה - אני עצמי צריך פסיכולוג.
נכון. אין ספק.

לא זוכרת באיזה הקשר, הוא אמר שעצוב ששנינו, כאשר שהשני לא נוכח, יכולים להיות הורים טובים. מה שעצוב הוא שהנוכחות של כל אחד מאיתנו מקלקלת לשני.

הוא העיד על עצמו שהוא אבא לתפארת. הקשיתי: איך אבא לתפארת מאפשר ואף מעודד את ילדו להיות 10 שעות מול המחשב ביום. (ואיך זה מסתדר עם התשובה - המטעה - שלו לשאלה במה הוא עוסק: "אני מחנך" הוא עונה בפאתוס). אז הוא ענה שזה נשען על תיאוריה חינוכית שהוא מחזיק בה. לילד יש פנאי, אחרי שהוא גמר את מילוי חובותיו, ובפנאי הזה הוא אוטונומי לגמרי בבחירותיו.

די בהתחלה ניסיתי להמחיש לו את חומרת המצב. אמרתי לו, שענף שמכופפים אותו עוד ועוד, עלול להישבר, או - לעוף בחזרה על זה שמכופף. הוא נזעק: את מאיימת עלי. לא מאיימת, מתארת את המצב בו אני נמצאת. לא, כרגע נאמר כאן איום. במה בדיוק את מאיימת? מה כבר את יכולה לעשות לי?
לא רוצה בכלל להיות בשדה הזה! אל תגרור אותנו בכוח לשם!
הוא המשיך: איום, איימת עלי, בלה בלה.
מזל שתפסתי שזהו אחד מסוגי המניפולציות שלו. הוא נדבק לאיזה פרט שולי או עניין פעוט ובונה עליו תילי תילים, במקום להתמודד עם המהות. הארתי את עיניו לכך, בעצבים אך בקור רוח. הצלחתי להוציא אותו משם כשאמרתי: אוקיי, שכח מהענף המכופף, נישאר עם האופציה הראשונה: אני עלולה לחטוף התמוטטות עצבים.
מה זה אומר, הוא התעניין בנימוס.
זה אומר שאני אתפרק, אבכה בקול ובלי שליטה שעות רבות גם מול הילדים, לא אתפקד - חלקית או מלא, אהיה מדוכאת, מנותקת, וכדומה.
לא ברור לי אם זה הרשים אותו. נראה לי שהוא לקח את זה כעוד איום, לא כהתרעה על סכנה ממשית.

השיחה נקטעה עם התעוררות אחד הילדים.

בינתיים היום שנינו התייחסנו אחד לשני בצורה סבירה, ללא עוינות. הוא הלך לסופר ונמנע כמעט לגמרי מלקנות שטויות. הוא לא שלח את הילדים למחשב לאחר שביקשתי מגדולי לכבותו אחרי 3 שעות שהוא שיחק. אכלנו ארוחת שבת ביחד והצלחנו לא לריב.

נשמע כל כך קשה,לשניכם.
אבל בתוך הטירוף נראה כאילו שניכם רוצים עוד משהו זה מזו וזו מזה.
הלוואי שתמצאו...

קשה לי להיות אופטימית למקרא כל מה שכתוב בדף...
האם יתכן שנפל לו אסימון?
אני חושבת שגם אם קיים שמץ של סיכוי שתמצאו משהו, אתם חייבים פסק זמן זה מזה, הוא חייב לעזוב כדי לקיים איזושהי מערכת יחסים סבירה, בין אם זו מערכת יחסים של גרושים, בוגרים, שרואים את טובת ילדיהם מול עינהם או כל אופציה אחרת. אתם חייבים דף חדש, סיטואציה חדשה.
(מה גם שבימים שהילדים בחזקתו, אני מקוה שהוא יבין את הצורך במשמעת, בשעות השינה, הוא יראה בעצמו את ההיפר שקורה לילדים מעודף סוכר ואת אזלת ידו להשתלט עליהם אחרי הררי ממתקים, הוא ילמד מנסיון.)

אז מסתבר שהוא חטף רגליים קרות. התחיל לחשוב מחדש, אולי זה לא נכון לעשות את זה. ואז מה, אני שואלת. אפשר, הוא אומר, לחיות עוד שנתיים שלוש בבית, עם מראית עין שהכל בסדר, ולהיות על תדר של מלחמה קרה, ללא כסאח.
למה ככה, זה מוזר, אחרי כל התהליך שעברתם, משהו פה לא נקי מצדו.
אני מקווה בשבילך שאת יודעת מה את רוצה לעצמך ללא קשר לזיגזוגים הפתאומים שלו.

הוא ענה - אני עצמי צריך פסיכולוג.
וואו! כל-כך הרבה פעמים רצית שיילך לטיפול והנה הוא עצמו אומר את זה.
אולי דווקא בזכות זה שהרפית מזה ועסקת בלשים את הגבולות למה את מוכנה לסבול בבית ומה לא.
כמה נפלא שהוא מבין שהוא צריך עזרה. שהוא מבולבל.
הכירי בטוב הזה. צייני זאת לטובה.
אם לא בפניו, לפחות בינך לבין עצמך.
כשמכירים בטוב מגיע עוד טוב.
יחד עם זאת, תמשיכי לשים גבולות בפני דברים שפוגעים בך או בילדים.
זה לא סותר.

למה ככה, הוא בפירוש מתעלל בך. אין שום דרך אחרת לראות את זה. מתעלל בך.
הוא מעביר אותך ייסורים, גישור מייגע, הזנחה, סצינות וגסות רוח במשך שנה, ועכשיו ממאן לעזוב כי זה לא נוח לא.
אל תטעי, הוא חושב אך ורק על עצמו--שום דבר אחר לא מעניין אותו.
הוא חייב לצאת מהבית!!! עכשיו!!

אם יש איזשהו סיכוי שהוא יבין משהו בנוגע לאחריות כלפי הילדים וכלפייך, זה רק מחוץ לבית. רק מחוץ לבית הוא יבין מה זה סדר יום ומה המחיר של התנהגות נבזית. רק מחוץ לבית יש סיכוי שהוא יעריך מה עשית בעבור המשפחה כל השנים הללו.

עכשיו--הוא לא רואה אותך ממטר.
הזגזוג הזה אופייני ביותר למתעללים. גם זה שהוא קפץ עם זה ש"איימת עליו" אופייני למתעללים.

את חייבת להוציא אותו מהבית. למענך ולמען הילדים.
אחרת אין לך ולילדים סיכוי להשתקם. וגם לו אין סיכוי להשתקם בתוך סביבה שמאפשרת לו להיות ככה.

למה ככה, שוב כמו לפני כמה חודשים שם הציע שאולי תדחו את מועד ההודעה לילדים כי אולי הוא יעזוב במועד מאחור יותר גם כאן הוא לא מציע לך אפשרות אחרת בניכם שסופה אינה עזיבה. גם אז כמו עכשיו הוא מבקש הארכה בתומה הוא מודיע מראש שיעזוב.

_את חייבת להוציא אותו מהבית. למענך ולמען הילדים.
אחרת אין לך ולילדים סיכוי להשתקם. וגם לו אין סיכוי להשתקם בתוך סביבה שמאפשרת לו להיות ככה._

גם כאן הוא לא מציע לך אפשרות אחרת בניכם שסופה אינה עזיבה. גם אז כמו עכשיו הוא מבקש הארכה בתומה הוא מודיע מראש שיעזוב.
בדיוק. ובינתיים תיאכל לך הנפש מהקור, הגסות, מזה שהוא כבר לא רוצה שתהיו נשואים באמת, מזה שהוא עושה מה שהוא רוצה על חשבונך וחשבון הילדים.
לא. לא. לא.

מצטרפת ללובי. אם באמת היה עדיין מתלבט ברצינות לא היה נוהג כך ולא היה מתבטא כך ולא היה נוהג כרווק הולל וחסר התחשבות ולא היה שוכר דירה.
סתם עוד מניפולציה זולה ולא מתוחכמת למשוך עוד זמן.
נדמה שהוא לא יצא מרצונו החופשי ללא תפישת מושכות מצידך (ודרך אגב זה לא חייב להתממש ויכול להיות שעצם זה שתסבירי לו בקור רוח ובלי להכנס לויכוחים והאשנות והסברים מדוע - כי כמה אפשר להתבחבש באותו נושא - שאם הוא לא עוזב תוך חודש, נניח, את פונה לעורך דין ומסדרת הוצאה מהבית לטובת כולם, נ-ק-ו-דה).
מגיע לך לחיות את חייך בשקט ומגיע לך כפי שאמרו פה לא פעם מדור שקט. ולילדים עוד יותר מגיע.
אני מסכימה עם ממ בכל מילה:
אם יש איזשהו סיכוי שהוא יבין משהו בנוגע לאחריות כלפי הילדים וכלפייך, זה רק מחוץ לבית. רק מחוץ לבית הוא יבין מה זה סדר יום ומה המחיר של התנהגות נבזית. רק מחוץ לבית יש סיכוי שהוא יעריך מה עשית בעבור המשפחה כל השנים הללו.
אני מאמינה שהמצב באמת ירגע כשהוא סוף סוף יעבור דירה ויעבור קצת זמן ושניכם תחזרו לשפיות. צריך לדחוף אותו לעשות את זה ואם לא הולך אז לפעול.
בהצלחה

_מצטרפת ללובי. אם באמת היה עדיין מתלבט ברצינות לא היה נוהג כך ולא היה מתבטא כך ולא היה נוהג כרווק הולל וחסר התחשבות ולא היה שוכר דירה.
סתם עוד מניפולציה זולה ולא מתוחכמת למשוך עוד זמן.
נדמה שהוא לא יצא מרצונו החופשי ללא תפישת מושכות מצידך (ודרך אגב זה לא חייב להתממש ויכול להיות שעצם זה שתסבירי לו בקור רוח ובלי להכנס לויכוחים והאשנות והסברים מדוע - כי כמה אפשר להתבחבש באותו נושא - שאם הוא לא עוזב תוך חודש, נניח, את פונה לעורך דין ומסדרת הוצאה מהבית לטובת כולם, נ-ק-ו-דה)._
מסכימה עם כל מילה וגם עם ממ ומחשבות.
כל יום שהוא נשאר איתך בבית יאריך את תקופת ההשתקמות שלך. הפתולוגיה שלו נספגת בך ובילדים. והוא לא ייפטר מהפתולוגיה בתוך הבית.

אני לא חושבת שהוא מנסה להתעלל. זה יוצא התעללות, אבל נראה לי שהמקור זה משהו אחר. האיש מציג שוב ושוב חוסר יכולת משווע... להתבגר. הוא לא מסוגל לקחת אחריות, לא על חייו ובודאי שלא על חיי אחרים. ואז, כדי להגן על עצמו, הוא מוצא לו תירוצים להזנחה שלו. למשל: זה לא שבאמת הזנחתי את הילד מול המחשב, פשוט יש לי אידאה כזו בלה בלה. הוא מתפקד כילד קטן, ורוב העיסוק הבטל שלו סובב סביב לדחות דברים. הוא לא רוצה להפרד לא כי הוא רוצה להשאר, אלא כי אין לו את היכולת לעשות את הצעד הזה, והוא מרגיע את עצמו בלדחות. יללה, נעזוב את זה עכשיו, נגיד לה עוד שנתיים שלוש, לפחות עד אז יהיה לי שקט ואני לא אצטרך לעשות כלום עד הדחיה הבאה.

אני חושבת שהוא אדם אומלל, ילד אומלל יותר נכון, שלא מצליח להיטיב עם עצמו ועם משפחתו. אני לא חושבת שהוא בעד אוכל תעשייתי, כמו שהוא בעד שזה מינימום השקעה מצדו. אני לא חושבת שהוא בעד שהילדים ילכו לישון מאוחר, אבל זה מה שיוצא לו כשהוא לא עושה כלום כדי לשנות את זה. פסיביות בשיא העוצמה האפשרית, מול ילדותיות מוחלטת וחוסר יכולת לקחת חלק בחיים - שלך, של ילדיו או שלו. לכן הוא מבקש שתעזבי אותו משינויים, שלא לספר לילדים, שלא להמשיך בתהליכים, שלא לעשות שום דבר מחייב, בקיצור. וכשמגיע רגע האמת הוא מבקש עוד ארכה. אבל לא עושה שום דבר ראוי כדי לזכות בה, כי הוא חסר אונים ופסיבי.

בקיצור, לא נראה לי שהוא איש רע כל כך, לא מתוחכם ולא מתנקם, אבל בהחלט אדם שלא מתפקד, לא כבן זוג ולא כאב.

(מה שכן, גם את דוחה את הרגע ולא מספרת לילדים. למה? האם יש לך עוד תקוה, עוד רצון? האם את שלמה עם הצעד?)

אני מסכימה מאוד עם ההבנה של פלונית לגבי הסבבה. שם שהוא כ"כ הפוך ממה שהוא באמת.
ובעיניי השאלה היא מהי התגובה הנגזרת מההבנה הזו.
לדעתי, התשובה היא אכן להבין שכל האחריות למהלך של השינוי הוא אך ורק אצלך, למה-ככה.
זה מבאס, זה מרגיז וזה קשה. אך זאת המציאות.
אין לך מה לחכות לו. הוא מאוד חלש, מהסס ומבולבל. גם אם הוא מנסה להיות מניפולטיבי זה יוצא כ"כ עלוב ושקוף.
לכן לדעתי, כדאי להוביל את המהלך בתקיפות (קמץ בת') ולא בתוקפנות.

מצטרפת לשאלתה של פלונית - יכול להיות שאת לא מספרת לילדים כי גם את מהססת?
זהו אכן רגע קשה, הרגע שלפני הפירוק הסופי. מזכיר לי את הפחד לקפוץ קפיצת ראש לבריכה...

אני רוצה להעלות משהו, רגע של פסיכולוגיה בגרוש. אני מרשה לעצמי כי די מבינה בזה, אבל את מוזמנת למחוק ולהתעלם ויתכן שאני מאד טועה.
מה אם הוא רוצה להיות יותר טוב, אבל משהו פיזי פשוט מונע ממנו?

אני חושבת שיש מצב שיש לו שני מאפיינים שמאד מקשים עליו (ועל התפקוד שלו, ועליך כמובן). אחד זה אימפולסיביות גדולה, כלומר שהוא עושה דברים בלי להשקיע זמן בלחשוב עליהם. זה בא לביטוי בעשיה מהירה, לעתים קרובות אוטומטית, לעתים קרובות עם קיצורי דרך או 'הקלות', עם מינימום נכונות לשנות אותה או לקחת אחריות על משהו. זו תכונה שהופכת אנשים לתלותיים ולילדותיים, כי הם כל הזמן נזקקים לאחרים שיקחו אחריות במקומם, ובמקום להצטרף לאחריות - הם מורדים בה כמו ילדים בגיל ההתבגרות. יכול להיות שגם בגלל זה הוא נמשך לדת, כי שם יש חוקים ברורים וזה עוזר לו בתהו ובהו של החיים שלו בתוך עצמו.

הדבר השני זה אגרסיביות, בדרך כלל מודחקת, אבל גדולה ומסוכנת. אני יכולה לנחש שהוא בעצמו חושש מאד מהתפרצות האגרסיות שלו, ולכן מתחמק ונעדר מהבית לשעות ארוכות. אין שום סיבה שתסכימי לחיות תחת איום כזה.

מה שאני רוצה להגיד זה ששני הדברים עשויים להתקשר להפרעת קשב (=אימפולסיביות) ולהיפראקטיביות (=אצל מבוגרים: הדחקה, חוסר שקט פנימי ואלימות מוסווית). ואם כן, יש דרכים לטפל בזה.

מחשבה.
מעניין שאצלי עלתה אותה נקודה.
קניתי ספר על הפרעות קשב וריכוז אצל מבוגרים במערכות יחסים ומה זה עושה לזוגיות.
אבל נשארתי עם הרושם, שכמעט כל אדם יכול ליפול תחת הקטגוריה של הפרעת קשב וריכוז.
נכון שאפשר לטפל, השאלה הגדולה היא, אם הבנאדם בכלל רוצה טיפול....
ואם למה ככה רוצה להשקיע בזה בשלב זה (אולי בשלבים המוקדמים יותר היתה רוצה, אבל עכשיו??).

מחשבה, גם אצלי עוברת לפעמים המחשבה שמשהו פיזי לא תקין אצלו. לא מבינה בזה, אבל מה שקפץ לי לראש זה אולי בעיה עם בלוטת התריס.
פלונית, בגדול התיאור שלך נכון בעיני. הוא סובל מילדותיות ברמה פתולוגית בכל הכרוך לטיפול בעצמו ובאחרים. כך גם ביצירת קשר עם הקרובים לו (הוא עצמו הגדיר את עצמו פעם כ"אוטיסט חברתי"). הוא נוטה לפאסיביות שמקורה בין השאר בעצלנות עמוקה. יש לו גם דפוסי התנהגות קיצוניים לשני הצדדים, למשל סופר-פעלתנות במקום העבודה, לעומת רביצה בלתי פוסקת בבית. או כמעט אפס אכילהבמשך ימים שלמים (למעט קפה, קולה וסיגריות) ובליסות מטורפות בבת אחת.
מתחילה יקרה, אכן, להשקיע בכיוון הזה עכשיו, לא ממש מתאים לי. זה ביטוי של הבעיה עצמה, חוסר היכולת שלו עצמו לקחת את עצמו בידיים ולבדוק מה לא בסדר איתו ("אובייקטיווית"). אני אמליץ לו שוב לעשות זאת, אבל אני סקפטית.
ראויה יקרה, אני אכן משתדלת בימים האחרונים לקחת את המושכות ולגלות תקיפות.
הוא ממשיך לתקוע את חתימת ההסכם. הוא שואף להוריד המזונות. הוא גם מבקש שיוגדר בהסכם שאם אעבור לדירה אחרת, ההשתתפות שלו בשכר הדירה לא תעלה על 800 ש"ח (זאת הצעה שאח שלי הציע. בימים האחרונים הוא נכנס לתמונה ומנסה לתווך בסגירת ההסכם). הבעיה היא שהוא דורש שה-800 ש"ח הללו יכללו גם את ההצמדה על המזונות. הוא משתגע מההצמדה. הוא טוען שההצמדה למדד לא משקפת את עליית המחירים של מה שרלוונטי לנו, אלא מורכבת מכל מיני פרמטרים שונים ומשונים. הוא נכנס לאתר של הלמ"ס ומזין שם סכומים, ונאמר לו בכמה הסכום צפוי לעלות. אז 4,000 ש"ח למשל צפויים לעלות בכמאה ש"ח כל שנה. זה הרבה.

יקרה,
נדמה לי שגם אם הוא מתחיל להפנים שמשהו אצלו לא בסדר, נראה שזה ייקח המון זמן עד שיחול שינוי אם בכלל. גם קשה לי להאמין שהוא יכול לשנות משהו, כל עוד את בסביבתו ומאבקי הכוחות שניטשים ביניכם, מעוורים את התובנות שיכולות לעלות לו פה ושם לגבי עצמו.
יהיה אולי יותר קל להסביר לו ששניכם צריכים להתאושש מהתקופה האחרונה יחד. אתם צריכים קודם כל הפרדה לשם החלמה הדדית.
אם לאחר ההחלמה, מתוך בריאות נפשית, תחליטו שמתאים לכם לנסות שוב, תמיד יש דרך חזרה. יש הרבה זוגות שהתגרשו והתחתנו שוב.
דעתי היא- אל תתרככי! זה נכון שבהידרדרות היחסים שלכם, שניכם אשמים אבל, מאז הוא איבד את הצפון לחלוטין ואת הצלת את שפיות המשפחה בשיניים ממש.
אין דרך חזרה באותו מסלול בדיוק. אם כבר חזרה- אז במסלול אחר לגמרי.

"עד מתי, אני שואלת, עד מתי."

זהו המשפט הראשון בדף הזה !!!

עופרי, כתבת דברים כ"כ יפים!
במיוחד אוהבת את האמירה: אין דרך חזרה באותו מסלול בדיוק. אם כבר חזרה- אז במסלול אחר לגמרי.
מסכימה איתך מאוד!

הבעיה היא שהוא דורש שה-800 ש"ח הללו יכללו גם את ההצמדה על המזונות
הצעה קטנה לגבי זה: זו מחלוקת שחוזרת על עצמה אצלכם. אולי אפשר לחלק באופן גס את מה שנצמד למדד ומה שלא, ועד כמה להצמיד (כלומר, בכל כמה זמן לעדכן את ההצמדה). למשל, תשלום לגן לא משתנה במהלך השנה. אז את החלק הזה מהמזונות אפשר לא להצמיד אלא לעדכן בכל שנה בהתאם לעלות החדשה.
שכ"ד, לעומת זאת, צמוד לכל מיני דברים אחרים (דולר? לא צמוד בכלל? זה תלוי בחוזה).
לכן, אפשר להחליט על אחוז מסוים מהמזונות שיהיה צמוד למדד והיתר לא. ככה שניכם סופגים.
ספציפית לגבי שכ"ד, זה לא הגיוני לא להצמיד לכלום ולפי דעתי גם לא הגיוני לקבוע סכום קבוע מראש, כשמחירי השוק בתנודה כל כך גדולה. יתכן ו-800 ש"ח לא יהיו ריאלים בכלל בעוד כמה שנים כשתרצו לעבור. הצעה נוספת: קבעו מדד משלכם (סתם דוגמא, ממוצע עלות שכר דירת 4 חדרים באזורכם ביד2 נכון למועד ההשכרה) וקבעו שהוא משלם, נניח, 40% מזה (או כל חלוקה אחרת שנראית לכם צודקת) ושנו את הסכום בכל שנה. או משהו כזה... אולי אם זה יהיה יותר מותאם להוצאות בפועל זה פחות יפריע לו.

גם קשה לי להאמין שהוא יכול לשנות משהו, כל עוד את בסביבתו ומאבקי הכוחות שניטשים ביניכם, מעוורים את התובנות שיכולות לעלות לו פה ושם לגבי עצמו.
לגמרי.
וגם לא הייתי מוותרת על אף אגורה.גם אם תוותרי על כל המזונות, הוא ימשיך להתנהג באגוצנטריות מופרעת. זאת האישיות שלו, לא משנה מה תעשי. ואין סיבה להקריב את רווחת הילדים ורווחתך בגללו.
זאת גם היתה החלטה שלו לפרק המשפחה, יש לזכור. הוא כבר חסך לעצמו עשרות אלפי שקלים על ידי זה שכפה עלייך את נוכחותו לאחר שעזב.

הוא כבר חסך לעצמו עשרות אלפי שקלים על ידי זה שכפה עלייך את נוכחותו לאחר שעזב.
אם תקחי עורך דין תקיף וטוב, תוכלי לקבל גם כתובה, וגם פיצוי על כל תקופת ההתעללות האחרונה.
וכל הקשקושים הקטנים שלו על מדד שמאדד, זה הכל כדי לבלבל אותך. אם את ממשיכה ומתייחסת לזה, את יורה לעצמך ברגליים.

אני זוכרת שבעלי לשעבר פתאום רצה שאחשיב את הכסף שהוא הכניס לחשבון המשותף שלנו כחלק ממה שהוא חייב לי.
אז העורכת דין שלי היתה מאוד חכמה, ואמרה בפשטות לעורכת דין שלו שאין לה שום בעיה שבית הדין יחליט בנושא הזה (לכתחילה עו"ד שלו רצתה ללחוץ אותי וביקשה ממני לחתום על כך בלי שזה יגיע לבית דין), אבל רק שתדע לה, שאם נגיע לבית הדין, אז אני אתבע גם כתובה וגם מזונות אשה וגם פיצויים.
העו"דית שלו נבהלה והנושא ירד מהפרק.
את מבינה?
רק ככה צריך להתנהל איתם, רק ככה!
לא להתווכח, לא להיכנס למלכודות הקטנות, אלא לדבר מעל הראש. לא להתרגש מהדרישות שלהם, אלא לומר להם - טוב ויפה, אבל... (וכאן להכניס רשימה בומבסטית של דברים שאת תדרשי ושיש לך סיכוי מעולה לקבלם).
ואגב, בהחלט מגיעים לך כתובה ופיצויים!

ועוד משהו, למרות שאת אוהבת להתעלם:
מדור שקט.

עוד משהו קטנטן, סליחה שאני נדחפת..
אילו היית פונה לבית משפט ודורשת מדור שקט, אילו היית מוציאה אותו בצו הרחקה, היתה לך הוכחה נפלאה לכך שהחיים איתו בלתי נסבלים, היית מקבלת תמיכה מהרווחה, ואז גם הדרישות שלך ממנו היו נראות באור אחר.
אבל כל עוד את נותנת לו ומאפשרת לו להיות בבית, את בעצם בסכנה שבית המשפט לא ממש יקשיב לך ויטה לצד שלו.
כך שנראה לי שהמשפט:
ברור לי שאם אני מוציאה אותו בכוח מהבית אני אוכל הרבה מאוד חרא אחר כך.
הוא הפוך לחלוטין. כלומר, צריך להיות לך ברור שאם את לא תוציאי אותו מהבית, את באמת תאכלי הרבה ח#$% על כך.
תחשבי על זה.

מתחילה להיבנות תפסיקי לשכנע את למה ככה לפנות לרשויות. היא כבר אמרה שלא תעשה זאת

זהו זה.
תקציר: סיפרנו לילדים אתמול והיום. היום אפילו הלכנו לדירה כ-ו-ל-נ-ו. כן כן. מחר הוא עוזב ולוקח את הילדים לשם.

ולפרטים:
אתמול סיפרנו לגדול. הוא לקח את זה קשה, אבל לא קשה מאוד. כמה פעמים עלו לו דמעות, והוא כבש אותן בבטן של אבא או בספה. היו כמה גלים, כל גל התחיל באמירה שלנו או בשאלה שלו: "אמא ואני החלטנו להיפרד"; "רגע, זה גירושים?"; "מה, ואתם תתחתנו עם מישהו אחר??"; "אני לא רוצה חצאי אחים!!".
אחרי כן, במהלך השיחה, גל ההתרגשות דעך בהדרגה, והוא עבר לדבר על דברים לא קשורים, על הכיתה שלו, חברים, משחקי מחשב.
הוא מאוד התעניין בדירה. היכן היא, איך היא נראית, מה יש בה. במיוחד הוא חקר מה יש בה שאין בדירה הזאת. הוא שמח מאוד לשמוע שיש משחק ווי, ושבקרוב תהיה גם טלוויזיה. הוא התעניין בעלויות של כל הסיפור.
הוא שאל אותי (אבא כבר פרש לישון), למה בכלל התחתנו. עניתי לו שפעם היתה לנו אהבה גדולה.
אני הייתי בסדר. לא בכיתי בכלל. היתה לי עצבות בעיניים לפרקים, זה כן.

היום בבוקר סיפרנו לקטנים. כלומר, לאמצעי. "אבא ואמא החליטו להיפרד". "אבא יעבור לגור בדירה אחרת. אתם תישנו לפעמים אצל אבא ולפעמים כאן". לא היתה תגובה מילולית, אם אני זוכרת נכון. רק תהייה במבט.

בצהריים הלכנו חמשתנו לדירה. היא במרחק ההליכה, ואפילו מאחורי ביה"ס של הגדול. היא בסדר, מסודרת די בטוב טעם. יש בה כל מה שצריך, מלבד מקרר ושולחן אוכל (יש שולחן אוכל קטן). הרבה שוקולדים וממתקים. לילדים יש שתי מיטות נפתחות, מדפים נאים תלויים על הקיר, שולחן כתיבה לגדול, ארון. הכל חדש. חיכו לילדים מלא הפתעות - צעצועים - בחדר. הם התרגשו מהם מאוד, במיוחד מהפליימוביל שודדי ים ושודדי דרכים. במרכז הסלון ממתינה שידה עם מקום ריק עבור טלוויזיה. הגדול הביע כמה פעמים השתאות, יו, אבא, כמה כסף הוצאת!. הם חרשו את הדירה וחקרו כל דבר. אכלנו טובלרונים קטנטנים (מהדיוטי פרי דומני) ובננות (מהתיק שלי).

מחר הוא עוזב. כן, כן. אני יודעת שלפחות שש קוראות כאן נושפות אנחת רווחה שכל הרחוב שומע...
מחר הוא יישן שם, וייקח איתו את הילדים. אני צריכה לצאת ב-4 לעבודה (נסיעה ארוכה). הגדול חוזר בשעה זו מחוג (יש לו חגורה ירוקה, לבן השמונה שלי). השיגרה היא שהוא דבר ראשון מתקלח, אח"כ אוכל. לכן אבא עוד יהיה בבית, וייקח בהמשך את הילדים אליו. צריך לחשוב על הלוגיסטיקה של היום הזה לעתיד, אבא אמור לקחת את הילדים ב-4.
זהו זה.

למה ככה, טוב מאוד לשמוע

נשמע שהחוויה הקשה עברה בשלום.
כבשתי את אנחת הרווחה כי הילדים ישנים, אבל אני משגרת לך המון ברכות, חיבוקים ואיחולי דרך צלחה

וואו!
מתי הוא הספיק להכין את כל זה? ואיך הוא פתאום הסכים לצאת אחרי האיומים האחרונים?
למה ככה יקרה, זה לא קל. זה קשה. אבל מפה תתחיל העליה. היית נתונה בסבל נוראי, ועכשיו תבלי עם ילדייך ללא כוחות שליליים--באהבה וברוך כמו שאת יודעת.
אני יכולה לספר לך בתור גרושה שביחידאיות הזאת עם הילדים יש עוצמה מדהימה וקשר מיוחד במינו. את עוד תחווי את זה.
אל תשכחי לעדכן אותנו איך זה הולך.
בטוחה שכולן יחד איתי שולחות לך חיבוקים ועידוד

למה-ככה יקרה, כל המשפחה מתחילה דרך חדשה,
שיש בה עליות וירידות, עצב ושמחה, כאב והקלה ועוד ועוד...
מברכת אותכם בהרבה סבלנות ואורך-רוח לדרך.
עו"סית שנפגשתי איתה פעם סיפרה לי שמחקרים מראים שזה לוקח בין 3 ל-5 שנים לעכל את השינוי...
לי זה עזר לשאת את התקופות הקשות.
בהצלחה @}

מתחילה להיבנות ממחשב אחר.

מזל טוב! מקווה שאכן יעבור ושזו לא סתם עוד הבטחה.
קצת מטריד אותי שהוא עבר לגור במרחק הליכה. זה אומר שהוא בוודאי ירשה לעצמו לקפוץ אליכם לעיתים מזומנות, יפגוש אתכם ברחוב ובעצם אולי לא יניח לכם. מקווה שלא, אבל זו עלולה להיות בעיה.

מאחלת לך שמעכשיו תתחילי לראות את האור (ממש!) ותתחילי לחיות חיים נורמליים, חיים של צמיחה מחודשת. כן, את תראי בעצמך כמה כוחות תקבלי מהמעבר הזה שלו ואיך החיים יתחילו לחייך אלייך.
אבן גדולה ירדה לי מהלב.

המון הצלחה בדרך החדשה, מי ייתן ותתנהלו בכבוד וסבלנות, כל אחד כלפי עצמו וזולתו.
דף חדש נפתח

כל הכבוד על הדרך שעשיתם את זה.
עצם זה שהוא סידר כך את הדירה אומר שהוא התכונן לזה ורק איים עליך בהשארות... או שהתבלבל לרגע. אבל גם הוא מוכן לזה, וגם את.
ואיזה יופי שאולי עכשיו תוכלו לנשום קצת אחד מהשני.
אני מאחלת לך ימים טובים בלעדיו בבית. שתתחילי לבנות את חייך, לאט לאט ובהרבה אהבה.

עצם זה שהוא סידר כך את הדירה אומר שהוא התכונן לזה ורק איים עליך בהשארות...
או שאולי לרגע ניסה להציל משהו בדרכו המעוותת?!

וואוו, יופי
זאת הנחישות שלך במה שאת רוצה לך ולילדים, שבסוף מסדרת הכל
תמשיכי ככה, מרגע לרגע

אנחת רווחה עד אילת.

בהצלחה רבה.

עוקבת מראשית הדף.
כל כך מתרגשת ושמחה בשבילך. את ראויה לכל הטוב שהעולם יכול להציע

שיהיה כמה שיותר קל בנסיבות הקיימות, ושמפה תפתח הדלת להרבה התחלות חדשות ובונות.

אנחת רווחה גדולה גם מכיווני.

שיהיה בהצלחה רבה, שתפתח לך דרך חדשה וטובה.

מצטרפת לאיחולים הטובים ודי סקרנית לשמוע מה הביא לשינוי המפתיע...

אנחת רווחה. מצויין. ותחליפי מנעול לדלת.

הבוקר הוא הגיע (בתיאום איתי), לקח את מרבית חפציו אשר נותרו פה ועשה איתי טלפונים לרשויות השונות, לשינוי אמצעי התשלום וכו'.
הוא סיפר שעם המתוקים זה עבר בסדר, הלילה הראשון בבית החדש של אבא. התארחו אצלם משפחה של חברים. אח"כ האמצעי התעקש שהוא רוצה להתקלח בבית, והקטן סירב לישון במיטה החדשה. הגדול, בשיחה צפופה, דיבר איתו על דמעה שכלואה לו בפנים, והביע דאגה מכך שלא הכל מסודר (אבל אין מקרר, מה יהיה?) ומכך שחברים שלו, כשירצו לצלצל אליו או לבקרו, עלולים להתבלבל.
עכשיו יש בספריה הענקית בסלון מלא מלא מדפים ריקים, עשרות רבות של כתבי קודש סולקו. אני חייבת להניח משהו זמני על המדפים האלה, עד שאסדר ממש, כדי שהחלל הגדול לא יהיה כזה מכאיב למתוקים כשהם יחזרו (עוד מעט) הביתה.
כשיהיה לי יותר זמן אספר איך הדברים התגלגלו בסוף עם ההסכם והעזיבה. בגדול, אבא שלי הציל אותנו בסיטואציה בלתי מתוכננת.

נשמע ממש יופי, בינתיים. ועם הילדים יהיה קשה רגשית, זה ברור, אבל זה יעבור ויפנה מקום לדברים טובים יותר.

כשיהיה לי יותר זמן אספר איך הדברים התגלגלו בסוף עם ההסכם והעזיבה. בגדול, אבא שלי הציל אותנו בסיטואציה בלתי מתוכננת.
ככה את משאירה אותנו?

אני חייבת להניח משהו זמני על המדפים האלה, עד שאסדר ממש, כדי שהחלל הגדול לא יהיה כזה מכאיב למתוקים כשהם יחזרו (עוד מעט) הביתה.
סדרי ואל תילחצי. שום דבר הוא לא גורלי. הכי חשוב שתשמרי על מצב הרוח שלך. זה מה שהכי משפיע על הילדים.
חזקי ואמצי!

מזל טוב גדול.

אז מה קרה.
בדיוק לפני שבוע היו אצלי ההורים שלי. הוא צץ במפתיע, למרות שידע שהם יהיו. דפק שואו של אבא מושלם, פיזר חיוכים.
באותו זמן היינו בהידרדרות רצינית מבחינת חתימה על הסכם הפרידה. הוא דרש דברים (להפחית במזונות, השתתפות שלי בריהוט החדש שהוא קנה לדירה שלו, ויתור מצידי על השתתפות בשכר דירה כשאעבור דירה). הוא נכנס לחובות עמוקים והיה לחוץ אימים. היה כסאח והוא הודיע שהוא יישאר בבית עוד חודשים. בתור סנקציה.
הרגשתי שהוא עומד על פי תהום. ושהוא עומד למשוך את כולנו.
אז באותו יום לפני שבוע אבא שלי קרא אותנו לשיחה. הלכנו לדבר באוטו של אבא שלי. אבא שלי פשוט הודיע שהולכים לעשות פשרות. לכתוב את כל הסעיפים של אי ההסכמות, ובאופן סכמטי להיפגש באמצע. עשינו רשימה, ואבא שלי חתך באמצע. בדבר אחד הוא נדרש לוותר מבלי לדון בזה בכלל: ההשתתפות שלי בהוצאות שלו. לגבי בדירה העתידית אשר תהיה לי אולי בשכירות, הסכמנו לא להתייחס לזה בחוזה מטוב ועד רע.
אבא שלי קטע מייד כל התלכלכות והאשמה ולא נתן לנו לריב.
והוא הציל אותנו.

למחרת הדפסנו את ההסכם וחתמנו. היה לי קשה מאוד. הייתי צריכה לחתום על כמה עמודים כפול 3 עותקים והדמעות הפכו לבכי גדול.
יום אחרי זה, ביום שישי בלילה, כשהקטנים ישנו, סיפרנו לגדול. טוב, מכאן אתן כבר יודעות.
ביום ראשון הוא עזב.
עכשיו המתוקים אצלו, מזה הפעם השניה השבוע. גם בשבת הזאת הם יהיו אצלו.

היה לי הרבה זמן להתבשל במיץ של הצער. הגעתי לרגע הזה די מבושלת.
הצער והעצב עכשיו נוכחים-שקטים.
תחושה חזקה אחרת היא ההקלה. ההקלה שהתקופה האיומה הזאת נגמרה. זהו. הקלה מהעדר הנוכחות שלו בבית. הנוכחות המנוכרת, המעצבנת, המשבשת, המתריסה. אין יותר ריבים. כעס. עצבים. יאוש. נגמר המתח הזה, מתי הוא חוזר? האם ייכנס בעת שאני מרדימה מתוקים ויחריב לי? נגמרו הבקרים בהם הייתי מוצאת אותו ישן בבגדים מסריחים מזיעה ומסיגריות במיטת הילדים. נגמרו הלילות בהם הייתי מתעוררת עם כניסתו לבית בשעות הקטנות. נגמרו הבקרים בהם הוא היה מגיע כאשר אני והילדים מתארגנים לעוד יום. אפילו הפנים שלי השתחררו מהמתח שהנוכחות שלו בבית היתה יוצרת עבורי, הלסתות כבר לא קפוצות, השרירים לא מכווצים.

קשה עם הילדים. זאת אומרת, יש את הזמנים שהם אצלו, ואז אפשר לנשום (ולהימנע ככל האפשר ממחשבות מה הולך שם. הם, בכל אופן, אוהבים להיות שם). אבל נגיד עכשיו, בתקופה הרצופה מיום שני בצהריים עד היום אחה"צ, זו שהייה אינטנסיבית איתם. הם צמאים מאוד ליחס ולחום. פשוט צריך כמויות אינסופיות מאלה. אני אוספת באחת וחצי את הקטנים, עושה איתם טיול (לפעמים הגדול מצטרף, בדרכו הביתה מבי"הס). משתדלת להרעיף עליהם חיבוקים ולדבר איתם. וגם חוויות, חתולות, טיפוס על סלעים, מחבואים בין השיחים, שיירות של נמלים, פרחים וגם קוצים יבשים, כדורים שקוטפים מהעץ וזורקים הכי רחוק, אקרובטיקה קלה. כייף בטיולים האלה. אחר כך מגיעים הביתה. ואני צריכה להכין אוכל, ולשטוף כלים, והם עדיין צמאים לתשומת לב, כל רגע "אמא", "אמא", "אמא תסתכלי", "נו, אמא! את לא מסתכלת!". והם רבים ביניהם. לפעמים צריך להתאמץ למנוע מהקטנים לישון צהריים בחמש. ואני מותשת, אין לי כוח, נמאס לי, אני עצבנית וקצרת רוח.

וגם מדכא אותי מה שנאמר כאן בעבר, שמה שאני אקרין - זה מה שהם יספגו. בשעות העומס האלו אני לפרקים צוללת לדאון, הקול שלי נהיה מונוטוני ורחוק. אני צריכה לגייס כוחות שאין. אבל אתמול בערב, למשל, השכבתי את האמצעי, אחרי כמה שעות בהן הרגשתי כמו פורפרה. הייתי מותשת. הבובון לא רצה לוותר על סיפור. התחלתי לספר לו בבעסה. אבל אז צפה לי הארה (שמבוטאת באינספור קלישאות-אמיתיות) ואמרתי לעצמי, קיבינימט, עכשיו זה זמן עונג. לי ולילד. והקראתי לו את הסיפור בכייף. ונישקתי אותו אחר כך באהבה אין קץ. ככה שילחתי אותו לישון.

התחלתי לספר לו בבעסה. אבל אז צפה לי הארה (שמבוטאת באינספור קלישאות-אמיתיות) ואמרתי לעצמי, קיבינימט, עכשיו זה זמן עונג. לי ולילד. והקראתי לו את הסיפור בכייף. ונישקתי אותו אחר כך באהבה אין קץ. ככה שילחתי אותו לישון.

וואו! מרגש ומקסים! תענוג לקרוא!

יקירתי, אני כל כך נרגשת!
מזל טוב! אני מאוד מבינה את הקשיים שלך, אבל בסופו של דבר תתרגלי והחיים יתחילו לצמוח, את תראי!
לגבי התשומת לב של הילדים, תזרמי איתם ואיתך. אל תילחצי משום דבר.
תראי, אני למשל, כאשר אני רואה שהילדים בקשיים בגלל הפרידה, אני יושבת ומסבירה להם בשפה שהם מבינים מה קרה ולמה. אני נותנת להם אישור לרגשות שלהם (אני יודעת שקשה לך בלי אבא בבית ושאתה מתגעגע) ומסבירה למה עכשיו טוב לנו יותר (כשאבא היה פה, היינו רבים וזה לא היה נעים, ועכשיו אמא יותר שמחה ורגועה). לטעמי צריך לתת להם להתבטא בנושא ולתת אישור למה שהם חשים וגם להסביר להם.
לגבייך למשל, הם היו עדים לבלגן. לפי דעתי את בהחלט יכולה לספר להם כמה קשה ולא נוח היה לך כאשר אבא צעק עלייך, כאשר הוא ישן במיטה שלהם עם סיגריות ועוד. הם יודעים את זה וגם להם לא היה נעים, ואת יכולה להגיד שעכשיו זה יהיה אחרת ובוודאי אצל אבא לחוד ואמא לחוד יהיה להם הרבה יותר טוב.

את מותשת, זה ברור, אני כבר יותר משנה מותשת. החיים קשים ללא עזרה, אבל קשים הרבה יותר כשיש מי שמפריע.
קחי את הזמן שלך, ממליצה לך בחום ללכת לטיפול, אני בטיפול כבר שנה וזה רק עושה לי טוב ונותן לי המון כוחות וכלים להתמודדות היום יומית.
בוודאי בשלב מסויים תחפשי לעצמך זוגיות חדשה. ואת תעשי זאת בנחת, בלי לחץ, בשמחה.

מתוקה שיהיה לך רק טוב!!!
שמחה בשבילך מאוד!

המון זמן שלא כתבת. מקווה שהכל בסדר ועל מי מנוחות. חושבת עלייך ומחפשת אותך כל הזמן ב"מה חדש".

אז כן, החיים נמשכים ובו בזמן מתגבשים מחדש.
הגדול באופן תדיר בא בשאלות: "אבל למה אתם מתגרשים?" וממשיך מבלי לחכות לתשובה: "אבל למה אתם רבים כל הזמן?", או: "אם תרצו לחזור להיות ביחד, תוכלו?" (מבחינה חוקית, יעני). או שהוא מנסה לחפש יתרונות מהצד שלי.
הקטנים מתוחים, עצבניים, בכיינים. זה לא מאוד גדול אבל זו נטייה ברורה. גם בגן הגננת מדווחת על כך. הם מבולבלים. הקטן עדיין שואל אותי איפה אבא, מתי אבא בא וכו'. הלילה הוא התעורר בבכי וצעקות "אבא, אבא". לא רצה שאחבק אותו. חיפש את אבא בבית. ביום שישי הוא נשך חזק ילד מהגן.
הם אוהבים ללכת אל אבא. הם אוהבים להיות איתו, וגם - זה חגיגה של הפקרות חסרת מעצורים, עם שלושה מסכים שפועלים סביב השעון, וארוחות של נקניקיות ומילקי. לא ברור לי איפה האחריות של הבן אדם הזה, שאוהב להכריז על עצמו בפאתוס שהוא "מחנך". (הוא לא).
החיים מתחלקים עכשיו ל"זמן שלי" ו-"זמן של אבא". זה 0 או 100. לי יוצא לראות את המתוקים כל יום, בכל אופן. אין יום שלא.
אני והוא מצליחים פחות או יותר להתנהל בצורה עיניינית זה מול זו. הוא נכנס לכאן כאשר הוא לקחת אותם.
אני רוצה לארגן מחדש את הבית. לקנות קצת רהיטים, לצבוע. אבל זה נגרר ונגרר, עם העבודות האקדמיות שלי שכבר מזמן הייתי צריכה להגיש והן פשוט לא נגמרות, והעבודה המרובה שיש לי עכשיו (שזה לטובה מבחינה כלכלית). זה מעצבן אותי, ההיגררות הזאת שלי, עם החובות האקדמיים ועם אירגון הבית. הבית לא נראה מלבב, הוא זקוק דחוף לריענון עמוק. גם ההתלהבות של הגדול מהדירה של אבא ממחישה לי כמה חשוב לו שהבית יהיה יפה ומסודר. פה הבית נראה תמיד כמו אחרי פוגרום.

אני מרגישה הקלה גדולה לצד עצב. מזכירה לעצמי שאסור לשקוע למנכוליה, בטח לא מול הילדים. לצערי אני לעיתים קרובות קצרת רוח איתם. לפעמים צועקת (אבל לא צורחת).
רוצה לכונן הרגלים חדשים בגירסה המשפחתית החדשה, בין השאר בשבת. כבר אין את הקידוש המעיק (מעיק עלי, בעיקר בגלל שסימל את ההשקעה שלו בטקסים חיצוניים ותת-השקעה במשפחה). רוצה שהשבתות המחורבנות יהיו מאחורינו, ושבת מעכשיו תהיה זמן נעים ומשפחתי. לנסוע, לטייל, לפגוש חברים, לדבר, לשחק ביחד. לעשות ארוחות חגיגיות וכיפיות, אולי עם איזה טקס חליפי לקידוש. (אשמח לקבל רעיונות...) בתור חילונית אדוקה אני מקבלת צמרמורת מכל הדיבור על אלוהים, אבל כן אשמח לתת במה לערכים חברתיים. אולי כל אחד יספר משהו טוב שקרה לו השבוע. אולי נשיר ביחד - זה נראה לי רב פוטנציאל. צריך למצוא שירים מתאימים, פשוט שירים יפים שילדים אוהבים. הגדול והקטן נורא אוהבים לשיר.
החלפתי את הכדים של המי-עדן בכדים קטנים, שגם אני יכולה להרים. את הזגוגיות המאוד כבדות של החלונות, אשר אופסנו בקיץ במחסן, אבא שלי הביא והרכיב. אני לא אוהבת את התלות הזאת. ועד הבית נזף בי בפומבי על שהשארתי את שידת המגרות (שהעפתי החוצה) בכניסה לדירה, היא פשוט כבדה ולא יכולתי להרים אותה במדרגות.
מביך לספר לאנשים. חייבים, למשל, לספר לאמהות של החברים של הגדול, חברים אשר באים לכאן או מזמינים אותו לביתם לעיתים קרובות. צריך ליידע אותם שלפעמים הוא ישן בבית אחר, הבית של אבא. אז בכל פעם צריך לפתוח את זה מחדש. סיפרתי גם לאחת מהדיירות בביניין, ככה פתאום כשפגשתי אותה ברחוב. זה מצב מוזר שעד אז אף אחד בביניין לא ידע על כך. השכנים בוודאי יידהמו כשייוודע להם.
וצריך תמיד לשמור על הגירסה השקרית. אי אפשר לספר שלחרא הזה התחשק לכבוד גיל 40 לסדר לעצמו חיים חדשים.
אני עדיין מחזיקה בדעות אולד-פשן. משפחה זה ערך. בשביל לפרק משפחה צריך לקרות משהו מאוד מאוד דרמטי. וצריך להילחם בשיניים על מנת להימנע מזה.
בשבת האחרונה היתה כתבה במוסף הארץ על מוסד הזוגיות והמשפחה, כתבה שמעלה לדיון את השורשים (החברתיים, התרבותיים, הכלכליים) של המוסד הזה וקוראת תיגר עליו.
לא יודעת, קשה לי להתחבר לזה. אני שמרנית, מסתבר.
שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו.
לא אהבתי אף אחד באמת. רק אותו. ואותו אהבתי אהבה עזה.
שונאת אותו.

שולחת

לרענון הבית...

מאחלת לך המון כח,את בדרך חדשה וטובה

טוב העצב כנראה בלתי נמנע אבל זה לא אומר שהוא ישכון קבע. עוד תראי!
הרעיונות שלך בנוגע לבית ולשבת נהדרים. אולי תעזרי שוב באביך? נראה לי שהוא ישמח להיות לעזר..

לוקח זמן, אל יאוש.
תחליטי אפילו על שעה בשבוע שאת משקיעה בבית. להוריד שידה אפשר לבקש עזרה משכנים, לעשות דברים בבית אפשר להזמין מישהו שיעשה כמה בבת אחת כשמצטברים דברים, אם את לא מאד דחוקה בכסף. יותר טובה תלות באבא שלך או במישהו אחר שיעזור לך מאשר כשכל החיים שלך ממושכנים.

אולי איזו שבת שהם יהיו אצלו תתארגני עם כמה חברות או משפחה, ותחדשו את הבית? אפשר לעשות פלאים עם כל מיני טקסטיל לבית (כריות, שטיחים נחמדים, ציפויים / שמיכות לספות). וגם עם צבע בהיר לרהיטים או לקירות. זה נותן הרבה אור וכוח לנשום ולהמשיך הלאה, ולא דורש יותר מדי כסף או זמן.

לגבי צביעה ושיפוצים, האם יש לך אפשרות כלכלית להעזר במישהו מבחוץ? מאד קשה לפנות יום שלם לצבייעה, אבל יתכן שתוכלי לקנות צבע ולשלם לבן של השכנים שיעשה זאת עבורך?

כמה קטנים הילדים שלך?
יש לי שטיח פלציב צבעוני (אלה שהם כמו פאזל, עם אותיות), צבעוני ומאד גדול (חיברנו 4 חבילות). הוא מתאים לשלב הזחילה, ואני כבר לא זקוקה לו. אם תרצי - תגידי ונחשוב איך מעבירים.

העיצוב באמת משפר פלאים, שיהיה לך בכיף ובהצלחה

קבלת שבת אצלנו בבית:

מדליקים נרות. כל ילד מדליק בפמוטים משלו, הקטנים עם גפרורים ארוכים אפשר לקנות במגה
שרים שיר שבת
כל ילד בוחר שיר ושרים אותו כולם ביחד
החלה עוברת בין כולם וכל אחד בתורו אומר משהו: סיפור על משהו שקרה השבוע או תודה מיוחדת למישהו

בהצלחה

_שונאת אותו שונאת אותו שונאת אותו.
לא אהבתי אף אחד באמת. רק אותו. ואותו אהבתי אהבה עזה.
שונאת אותו._

המשפט הזה הכי הכאיב לי לקרוא.
זה תסכול, זו אכזבה, זה חלום שהתנפץ. זה לא פייר!
כשאוהבים באמת ומשקיעים, ופתאום כזאת סטירת לחי..

כל השאר יסתדר. אין לך בכלל מה לדאוג. הבית ישתנה, ישופץ, יתוקן, האוירה תשתפר, את תהיי שמחה, את תמצאי את עצמך רוקדת בסלון כמוני בשמחה רבה עם הילדים

אבל לגבי האכזבה הזאת כדאי שתעשי משהו קצת יותר מעמיק.
הייתי מאוד מאוד ממליצה לך ללכת לטיפול. לא, לא פסיכולוג או פסיכי אחר. ממש לא!
זה יכול להיות אפילו מאמן אישי (הממ, עדיף מאמנת).
שמעתי על יעל דורון-יבין דברים נפלאים. אני בטוחה שכמה פגישות איתה יסדרו לך את הכאב הזה.

כי את צריכה, וכדאי לך למצוא אהבה חדשה. אהבה אמיתית. בלי לפחד לתת את כל כולך, בלי לפחד לאהוב הכי בעולם.
ומתוך דברייך אלו נראה לי שזה מה שאת צריכה עכשיו.

וכן, לגבי סידור הדירה, תעשי לאט לאט ובאהבה. לא בלחץ. את יכולה גם להיעזר ביועצי פאנג שווי. ובכלל, להכניס לבית דברים רכים ונעימים - פופים, שטיחים. לצבוע ככה בצבעים שאת אוהבת, לשים תמונות. לתת לבית הרגשה של רוגע, נעימות, כיפיות. בניגוד למתח וללחץ הנוראי שהיה מנת חלקו בשנתיים האחרונות.

מעבירה לך המון חיבוקים ומאחלת לך המון הצלחה.
וממשיכה לעקוב.

הנה הלינק לאתר של יעל דורון-יבין: http://www.yael-yavin.com/site/index.asp?[po]depart id[/po]=112808

מזל טוב על ההתפתחויות החדשות!
כל כך הרבה זמן לא היה לך את המקום שלך, אולי זה עדיין לא נראה לך לגמרי אמיתי ו"מוגן", ומכאן חוסר האנרגיה לסדר אותו.
מצד שני, אם תסדרי את הבית זה יהפוך אותו להרבה יותר "שלך". אפשר לערב את הילדים, לפחות את הגדול. אמא שלי פעם הורידה את הטפטים בחדר השינה שלה וצבעה בעזרתנו ואני עד היום זוכרת את זה כאחד הימים הכי כייפים שהיו לי עם אמי, הרבה אחרי הגרושים המכוערים של הורי. זה מלכלך ואולי כדאי להעזר באביך, או אפילו במישהו שייקח את הקטן לשחק בחוץ, אבל זה משהו שנפלא לעשות יחד.

זוג צעיר, אהבתי את מה שכתבת. רעיון נפלא לצבוע חדר יחד עם הילדים, ובמיוחד עם הילד הגדול שכבר מבין.
אפשר לעשות על המשקל הזה עוד דברים יפים עם הילדים שקשורים לסידור וארגון הבית מחדש.

מחכה לשמוע עוד ממך למה ככה.

תודה יקרות (בעיקר, כמובן, מתחילה הנאמנה והמשקיענית).
אין לי כל כך מצב רוח לשתף.
בקרוב אני מקווה שאכתוב יותר...
(מחפשת שם לדף חדש...)
בינתיים דובדבן קטן: אתמול סידרתי מחדש את העציצים בגינה, וגם שתלתי עציץ חדש עם ענפים שהשרשתי מעציץ קיים.

למה ככה יקרה,
חושבות עלייך ומחכות לעדכונים כשתוכלי.

בינתיים דובדבן קטן: אתמול סידרתי מחדש את העציצים בגינה, וגם שתלתי עציץ חדש עם ענפים שהשרשתי מעציץ קיים
נהדר. המשיכי כך, ותארגני לך ולקטנטנים בית נפלא ואוהב.

אין לי כל כך מצב רוח לשתף.
מוכר מוכר מוכר מאוד!
יש הרבה מאוד עליות וירידות בתקופה הזאת.
קחי לך את הזמן. עד עכשיו הייתי בפוש רציני להוציא אותו מהדירה.
עכשיו כשהוא יצא וכבר את לא צריכה להילחם כל הזמן, גם הגוף והנפש עושים את שלהם ומתמוטטים קלות.
מזכיר לי קצת מצב של לידה. עד הלידה משקיעים המון אנרגיות וכוחות על, וכשהתינוק נולד, פתאום מרגישים את התשישות והעייפות.

אז נוחי לך כמה שתרצי. אנחנו פה על כל מקרה, לעזור ולתמוך.
לי לקח כמה חודשים לנוח עד שחזרתי לכאן.
לילה טוב

טוב. הגיע הרגע. אני מעבירה את המשך קורותינו לדף חדש. נראה לי שאקרא לו - "אמא ושלושה מתוקים".

מזל טוב! עוברת לשם

המון מזל טוב על הדרך החדשה, רגיעה, התחדשות, נשימה!!:)
רציתי להגיב בייחוד על העניין של סידור הבית-
הכי כיף זה לראות את ההתקדמות שלך, איך ממאמץ והשתדלות פתאום עוד פינה זזה ועוד חדר תפס חזות מחודשת...
ותאמצי את זה לליבך, כי התוצאות של המאמצים שלך הם הגמול שייתן לך את הכוח שאת מחפשת - תכירי בהישגים שלך ותחגגי אותם! (אולי אפילו כל ארוחת שישי תצייני דברים חדשים שעשית? והילדים יתנו לך משוב וירגישו מוזמנים לשתף בדברים שלהם...)

...אבל...

בכל אופן לפעמים מתחשק לעשות מבצע. אני יודעת כי אני בדיוק עושה את זה עכשיו בבית שלי
ההבדל הוא שלי אין 3 ילדים
אז אני מציעה את עצמי בשמחה, אם תסכימי לצרף אותי לרשימת ה"כמה חברות או משפחה" אגיע אליך באיזה יום שנקבע ונעשה מבצע על מה שבא לך! מצביעת קירות ועד ארגון דברים קטנים ופיצ'יפקעס (אני מעולה בזה)....

באהבה,
גל... אני אהיה בג'ימייל אם ירגיש לך להיעזר בי... galhagalgal

מזל טוב אמא ושלושה מתוקים !
מרגש

לא קראתי את כל התגובות אבל אני בלי ספק מזדהה עם כל מילה!!!!!

שכתבה למה ככה כמובן

לא קראתי את כל התגובות אבל אני בלי ספק מזדהה עם כל מילה!!!!!
בטח לא עם המילים האחרונות

שלום למה ככה,
אני לא יודעת האם את עדיין כאן והאם את קוראת. אתמול קראתי את הדף הזה לראשונה והוא לא יוצא לי מהראש.
בתור אחת שהיתה שם, החל מההודעה הראשונה שלך כל הזמן רציתי להגיד- "אבל הוא מתעלל בה! זו התעללות! למה לא מפנים אותה לדף על התעללות נפשית ומילולית??"
כל העצות שנתנו לך כאן היו נפלאות. כל כך נהדרות ששמרתי אותן בקובץ וורד נפרד, באמת. אבל למי שהיה שם ברור מיד שזה לא עניין של תקשורת, מקרבת, מרחיקה, מקום או כבוד. זו פשוט התעללות. קראתי ויכולתי לדמיין אחד לאחד את הסיטואציה, ובעיקר את הרגשתך. וליבי נחמץ מצער עלייך. למשל הסיפור עם הטופי. לכל מי שחווה משהו דומה לזה הסיטואציה ישר מסבירה את עצמה, זה כל כך בולט שאין שום ספק. קראתי עוד ועוד, קיויתי שאולי אני טועה. ושזה כן עניין של תקשורת, וכבוד לבן הזוג ומציאת פשרות. וככל שהתקדמתי לקראת סוף הדף הבנתי שאכן, זה לא היה העניין.
אני לא יודעת איך את מרגישה לגבי הצעד שעשית, ואיפה את היום. איך את, איך הילדים, אין שיתוף הפעולה שלכם כזוג גרוש. אבל אני, מהזוית שלי, שמחה בשבילך שזה מה שקרה בסופו של דבר.
הייתי בדיוק באותו מקום, עם אדם שלא מכבד, שמתעלל מילולית ורגשית, ששומט את קרקע מתחת לכל שיתוף פעולה או הדברות. שעושה דווקא. שאיתו את תמיד אשמה. זה נורא. התגרשנו אחרי שנה וחצי, עם ילדה בת שנה וקצת והריון בן חודשיים. ולמרות הקושי, אני מודה על כך שיצאתי משם בזמן, כי זה היה מטורף. כמו שהצעת גם במקרה שלך- כנראה בעיה נפשית גבולית שלא מאפשרת יצירת קשר ומשפחה. גם אצלנו היתה אהבה ענקית, בדיוק כמו שאת מתארת, עם כרית אחת ושמיכה אחת וכל הזמן יחד. וגם אצלנו הכל התחיל לקרוס עם לידת בתנו הבכורה.
אצלי, וזה לגמרי שלי, זה העלה שוב את הצער הישן של "איך לא ראיתי", שמגיע מיד עם "איך הרסתי לעצמי את החיים כי הייתי עוורת". אני תוהה אם גם לך יש את התחושה הזו, איך יכול להיות שיצאנו כל כך הרבה זמן, הכרנו כל כך טוב ואהבנו כל כך, ולא ראיתי. ואיך הכל ירד לטמיון בגלל זה. תחושת החמצה נוראה. אולי פחות, כי לך יש לושה ילדים ולי שניים. אולי פחות כי אני התגרשתי בת 27 ואת בת 40 (בהנחה שהגילאים שלכם קרובים), וכל חיי הבוגרים חייתי לבד וכחד הורית.
ואחרון, רציתי לחזק את ידייך ולומר לך- זו לא את. זה לא שלא השתדלת מספיק. זה לא שעשית או לא עשית משהו. זו לא את, ואני שמחה שיצאת מזה.
אשמח לשמוע ממך איפה את כעת, אם את בסביבה.