מהי אישה שווה דף זמני

שליחה על ידי אלה* » 28 יולי 2013, 14:57

חברתי מהסיפור הקודם אינה מיוחדת בגלל שצבעה את שיערה בכחול. אישיותה המיוחדת, הייחודיות שלה, שמחת החיים שלה, ההומור הנפלא שלה – אלה גרמו לה לצבוע את שיערה. לא להיפך.
@}

הוי, רוזמרין, כמה טוב שאת כאן, מאתגרת אותי ודוחפת אותי לבחון ולחדד את תפיסת עולמי.

אחד הדברים שעדיין לא למדתי לעשות זה לצטט מתוך הפוסטים של אחרות, אז התגובות שלי לא ממוקדות כמו שלכן. ואולי טוב שכך, מפני שאיני באה לנסות ולהתווכח על האם צריך להתאפר או לצבוע שיער או לא. הבנתי והתיחסתי לשאלה בנוגע ל"שווה" כמונח נפוץ בחברה, בעל קונוטציה מאוד ברורה, ולשאלת המראה החיצוני כהתרשמות ראשונית בלבד, לא כערך עליון, לא כסה"כ של מהותנו. ואני מתקוממת על התגובות בנוסח "זה ענין אישי של כל אחת" כי זה ממש לא. אנו לא חיות בואקום, ולא כולנו חיות בסביבה מכילה, תומכת, מעודדת, מאפשרת. אנו מושפעות במידה זו או אחרת מהתקשורת, מהתפיסות והמוסכמות של החברה, מנסיון אישי וקולקטיבי. לומר לי "זה אישי" זה שווה ערך לומר "זה הכל בראש שלך" – זו לא המציאות, אלה לא העובדות, ההוויה שלך לא באמת קיימת, פשוט יש לך תפיסה עצמית לקויה, אין לך אישיות, אין לך בטחון עצמי, ולכן את נזקקת לאיפור (אני לא מתאפרת, אבל זה ענין אחר, כן אישי).

ואבוי, הנה קפצו להם סטנדרטים וכללי התנהגות והתנהלות, אמות מידה לא מציאותיות, מודלים ואתיקה, מוסכמות מגבילות, בדיוק כמו בחברה שאנו כביכול דוחות, מתמרדות נגדה, רוצות לחשוב שאנו נפרדות ושונות ממנה. אז זה לא "תהיי יפה ותשתקי", אלא "תהיי טבעית ותשתקי אם את לא גאה או שמחה להראות כך". זה לא "תתאפרי, תרזי, תסירי שיער, תצבעי, תמרחי, כדי להיות שווה", אלא "אם את מתאפרת, צובעת, מתקשטת, סימן שאין לך אישיות ובטחון עצמי". כדי להיות "שווה" את צריכה להיות סופרוומן: לא רק אמא ובת זוג, מפרנסת ומחנכת, בת תומכת ודואגת, גננית אורגנית ובשלנית, רוחנית, סקסית ואמהית, אלא גם להתעלם מכל מה שהחברה/התקשורת/החינוך/הסביבה משדרים לך, להתעלות מעל לכל זה, כי אם לא, אז את יצור חסר אישיות. אלה קריטריונים שלא רבות יכולות לעמוד בהם. וכן, גם אני עשיתי את הג'אגלינג הזה בחיים, במחיר יקר.

אבל אני לא רוצה להתווכח נקודתית עם טענות שהועלו כאן, אלא להדגים משהו מההוויה שלי במקרה שקרה לפני כמה שנים. השתתפתי בפרויקט אקולוגי התנדבותי והגעתי היתה משולה לנחיתה של חייזר מכוכב אחר. הייתי מבוגרת מכל יתר המשתתפים, שרובם יכלו בקלות להיות ילדיי, ושהתפלאו שבאתי בכלל. תחילה הם ניסו למצוא לי עבודה "הולמת", הכנת אוכל, כי זה מה שיאה לאשה, ועוד מבוגרת. כשהודעתי שבאתי לעשות דברים אחרים, לא מה שאני עושה ביומיום, ועבדתי בחוץ עם כולם, באו אלי בערך כל עשר דקות והציעו לי להיכנס פנימה ולנוח, לשתות מים, שאלו אם אני שם עם אחד מילדיי.

בפיזור, הצעתי טרמפ לבחור צעיר. מיד כשהתחלנו לנסוע, הוא חיפש בין הדיסקים משהו לשמוע, וכמעט התעלף כשהוא גילה דיסקים של להקות עכשוויות, לצד מוסיקת רוק עתיקה. אבל ביקשתי ממנו להמתין עם המוסיקה, כי רציתי לשוחח. ואחרי מאמץ מצידי, הסתבר לו, להפתעתו, שיש לנו המון על מה לשוחח. כי שנינו נמשכנו (בעיקר) לגברים. ושנינו התנווטנו בעולם חדש של דייטים והתנהגות מינית (הוא, מפני שרק אז החל להיות פעיל מינית; אני מפני שחתכתי מזוגיות ארוכה באמצע החיים, וגיליתי שהעולם השתנה מאוד מאז רווקותי הקודמת). שנינו כמהנו לזוגיות טובה ומספקת. שנינו התמודדנו עם בידוד חברתי מסוים (הוא יצא מהארון בפני משפחה וסביבה שהתנכרו לו; אני גיליתי שהפכתי להיות אויבת של חברות נשואות ולא רלוונטית עבור גברים שחשבו שאם לצביקה פיק וירון לונדון יש בנות זוג צעירות, אז גם להם מגיע). היו לנו תפיסות עולם, עקרונות משותפים, שהרי לכן הגענו שנינו לאותו פרויקט אקולוגי שיתופי. ושנינו בחרנו בסממנים חיצוניים שונים כדי להעיד על מהותנו, על אישיותנו, על האנשים שאנחנו.

כשהגענו חזרה העירה, הבחור הודה שלא רצה תחילה לנסוע איתי, שהוא העדיף לנסוע עם מישהו בן גילו ונסע איתי רק מחוסר ברירה. הוא חשב שיהיה משמעם איתי. והוא התנצל על השיפוטיות שלו. והתחבקנו בסליחה ובידידות.

הגישה שלי היתה הפוכה. ראיתי לפני אדם שאינו מהחוג החברתי הרגיל שלי, מישהו שהמראה שלו העיד שהוא יוצא דופן בנוף היומיומי שלי ובכלל, ולכן הייתי סקרנית להכיר אותו ואת עולמו, להבין את פשר הופעתו ולמה הוא בוחר להיראות כך. ידעתי שהופעתו החיצונית באה כדי להעביר מסר, שרציתי להבין ולפענח. דווקא חשבתי שתהיה נסיעה מעניינת, ואכן היא היתה כזו.

אותו בחור לא שפט אותי רק לפי הופעתי החיצונית (סממני הגיל שאיני מסתירה, בגדי העבודה הבלויים, הכובע המכוער שמגן מפני השמש אך לא תורם להופעה חיננית) אלא לפי מודל שהוא קיבל מהתקשורת, מהחברה. הנשים המבוגרות שהוא מכיר מהעיתונות ומהפרסומות, מהטלויזיה ומשלטי החוצות, הן נשים שעסוקות במציאת תכשירים למילוי קמטים או למניעת בריחת סידן או לטיפול בעצירות. סבתות הן נשים שגרות בדיור מוגן עם רבקה מיכאלי ויפה ירקוני, לא בדירת חדר שכורה באמצע העיר. הן עוסקות בטיפול בנכדים בחופש הגדול, בבישול מרק עוף ובמשחקי ברידג', לא באמנות וברפואה אלטרנטיבית ובפרויקטים אקולוגיים. אלה נשים, שאם הן יוצאות בכלל מהבית, זה לקופת חולים או ללוויה. הפעם האחרונה שהן עשו סקס היה כשמנחם בגין היה ראש ממשלה ולא פרצוף על שטר כסף (לא נכון; אני זוכרת בבירור שגם אז היה איזה לפיד בממשלה, שגם הוא בז לעניים והיה יהיר ומתנשא). הסבתא שהוא ראה בעיני רוחו לא היתה סבתא אמיתית, לא מישהי שהוא טרח להכיר ולהבין, לא מישהי שהיתה לה איזושהי נגיעה לעולמו. אלא מישהי לא רלוונטית עבורו, משעממת, זרה לו. בתוך כל המרד שלו נגד החברה הקונוונציונלית, הסטנדרטים והמוסכמות של אותה חברה בנוגע לגיל היו מושרשים היטב אצלו. כך לימדו אותו לחשוב ולנהוג. ואני שמחה שיכולתי לשנות את דעתו, להרחיב את עולמו, למצוא את המשותף בין עולמות שונים. ונראה לי שאילו היה פוגש אותי בלבוש ובהופעה הרגילים שלי, לא בגדי העבודה שלבשתי בגלל הנסיבות, אלא כפי שאני בוחרת להציג את עצמי לעולם, אולי הוא לא היה רואה אותי כמישהי משעממת. אבל אילולא היתה לנו ההזדמנות להכיר באותה נסיעה ארוכה ומרתקת, שום דבר מזה לא היה בא לידי ביטוי. כי נשפטתי עפ"י מראה חיצוני, עפ"י אמות המידה של החברה הקונוונציונלית, עפ"י התרשמות ראשונית. לכל היתר נדרש זמן והזדמנות. ויש לנו מעט הזדמנויות להכיר, בגלל המידור.

אני לא מדברת כאן על מידור באתר זה, או מידור שאני רואה אותו כהכרחי, כמועיל, כזה שמשרת אותנו. נניח, בין מעשנים (בעוונותיי, משתייכת) ללא מעשנים. או מידור של תכנים בתקשורת שלא מתאימים לילדים. אבל אני חווה את חיינו ככל כך ממודרים, שבמקום להקל ולשרת, זה הופך להיות גורם מפריד ומעיק. יוצר זרות, בין היתר בין צעירים למבוגרים. במקרים הנדירים שאני אכן הולכת לקנות בגד חדש, אני ממודרת לחנויות למידות גדולות, שהסטנדרטים עבורן הפכו להיות מגוחכים ממש. קראתי לא מזמן שאפילו מרלין מונרו, אילו חיה היום, היתה פוגשת אותי שם. היא וודאי היתה מהפכת בקבר, אילו יכלה להזיז את גופה העצום.

ואני מדברת על חוסר ניראות לא מכיוון שאין לי אישיות או בטחון או תחושה שאיני שווה, אלא מפני שאיני רואה את בת דמותי בתקשורת. מפני שבעוד מיק ג'אגר נתפס כמופת לאמן שנשאר פעיל גם בגיל פנסיה, מדונה נתפסת כזקנה פתטית שמנסה בכוח לשמר את נעוריה האבודים, למרות שהיא צעירה ממנו בשני עשורים. מפני שביומיום, כשאני מוציאה כסף מהכספומט או משלמת חשבון חשמל בטלפון, קוראת הוראות הפעלה של מכשיר חשמלי או פונה לקו מידע, פונים אלי בלשון זכר, תמיד. מפני שקשה לי למצוא בגדים במידתי, בגד ים שלא חושף שיער ערווה ושגם אינו אוהל או בורקה; לקנות דיסק של מוסיקה עכשווית בלי שהמוכר יתחיל לעטוף אותו למתנה, אוטומטית, בלי לשאול, כי מה פתאום אני קונה את זה לעצמי. להגיע לפרויקט אקולוגי, שמנוהל בידי אנשים אלטרנטיביים, פתוחים, לא קונוונציונלים, שמפנים אותי אוטומטית למטבח. וחוסר נראות שמתבטאת בכך, שכאשר אני חולקת את הווייתי, כאשר אני מביעה את דעתי, אומרים לי שזה רק ענין אישי שלי, שאני פשוט צריכה להרגיש שווה, שאני לא צריכה להיות מושפעת מכל מה שקורה סביבי, שאני צריכה להתעלם, ושצריכים להתעלם ממני. לא, זה לא עניין אישי שלי. זה עניין חברתי, של כולנו.

ואני רוצה לקוות שבמאבק שאני מנהלת, לשנות את המצב הזה, באמצעות כתיבה ודיבור, וגם באמצעות נצנצים ופאייטים ועגילים מרובים ולק נוצץ, נושא פרי כלשהו. ואני מדמיינת את הבחור הצעיר שנסע איתי במכונית, ואת המפגש הבא שלו עם הסבתא שלו. ואני רואה שיחה לא על הגפילטע פיש שלה או על הביקור האחרון שלה אצל הרופא. אולי משהו כמו, "סבתא, בא לך לבוא איתי בסוף השבוע להקים מבנה מבוץ?" ואולי אפילו, "סבתא, באיזה קונדומים את משתמשת? את מרוצה? כי יש גם בטעמים, את יודעת?"

אנו לא חיות בואקום, ולא כולנו חיות בסביבה מכילה, תומכת, מעודדת, מאפשרת. אנו מושפעות במידה זו או אחרת מהתקשורת, מהתפיסות והמוסכמות של החברה, מנסיון אישי וקולקטיבי. לומר לי "זה אישי" זה שווה ערך לומר "זה הכל בראש שלך" – זו לא המציאות, אלה לא העובדות, ההוויה שלך לא באמת קיימת, פשוט יש לך תפיסה עצמית לקויה, אין לך אישיות, אין לך בטחון עצמי, ולכן את נזקקת לאיפור (אני לא מתאפרת, אבל זה ענין אחר, כן אישי).
לייק בעיקר על זה וגם על כול שאר הדברים שכתבת.

שלום לך פלוני אלמונית (אולי תשתמשי בכינוי כל שהוא?),

אני למשל לא אמרתי לך מה שאמרתי, את לא צריכה מבחינתי לשנות דבר. התייחסתי לשאלה.

אני מאד מעריכה את הדרך שלך כפי שהיא עולה כאן.

אני חושבת שכאשר אני מתרכזת בהכרות ויחסים, מה שמופיע בתקשורת כשווה ("מציאות" חד מימדית עם המון יוצאים מן הכלל מאד מענינים ומלמדים) הופך בעיני חסר משקל כמעט. פעמים רבות,בתקשורת ובעולם המוסכמות, מופיעים סיפורים שיכולים להרחיב ולעגל את השחור-לבן שלדעתי בולטים בגישה שלך. (לדעתי בלבד).
למשל, שהרבה, כן הרבה, גברים חושבים שאשה שווה זו אשה שמרגישים בסביבתה בטחון /שמחה/חכמה/יצירה/אהבה וכדומה

אני חושבת שבסופו של דבר תחושת ערך =שווה או לא, היא תנועה חיה ומשתנה שעולה או יורדת (-; (לא כי אני חיה בואקום אלא כי זה מה שעובד לי) מתוך התבוננות על עצמי בקשת אין סופית של מובנים.
ואם אני ככה, יש בטח עוד הרבה כמוני.

כולנו שווים בעיני. כי נולדנו.

אותו בחור לא שפט אותי רק לפי הופעתי החיצונית_ ... _אלא לפי מודל שהוא קיבל מהתקשורת, מהחברה. הנשים המבוגרות שהוא מכיר מהעיתונות ומהפרסומות, מהטלויזיה ומשלטי החוצות
אבל אותו בחור לא נולד וגדל בואקום. יש לו הורים, סבים, חברים (והוריהם וסביהם) ולכן המחשבה שהוא מכיר נשים מבוגרות רק מתקשורת- אינה נכונה. אולי סבתא שלו רופאה?

ואני מדברת על חוסר ניראות לא מכיוון שאין לי אישיות או בטחון או תחושה שאיני שווה, אלא מפני שאיני רואה את בת דמותי בתקשורת.
זהו? על זה קם ונופל כל עניין הניראות? פשטני מדי לטעמי . כשאני מסתכלת, פעם בשבוע בערך, על חדשות בטלוויזיה- אני חושבת לעצמי: איך אפשר לקחת אותך ברצינות (איילה חסון הבלונדה/ יונית לוי עם כמויות השפכטל/גדי סוקניק עם הפאה/רפי רשף עם הבוטוקס)? פשוט מגוחך לראות אנשים במסכות שחושבים שהם משדרים אמינות. מגוחך לחשוב על נשים בתקשורת שטוענות שהן פמיניסטיות וכולן צבועות ומוחלקות וממוחשפות.
הייתי מציעה לך להתייחס לדמויות הללו כסרט מצוייר. הם נראים ככה כי זו צורת הניראות בברנז'ה, כמו שדוגמנית צריכה להיות אנורקסית לצורך הניראות בברנז'ה שלה.

האמת, צינית זקנה ואלמונית, שאני שמה לב שאת מייחסת משמעות רבה לניראות ע"י עיניים זרות, ותגובת האנשים הזרים האלה משפיעה עלייך עמוקות. מדוע?

שיעור בציטוט: סמני עם העכבר את המשפט שאת רוצה (הוא ייצבע בכחול). בצד שמאל יופיעו לך 2 אפשרויות: צטט או גריין. תלחצי על צטט והמשפט יופיע בחלון התגובה שלך עם קו תחתון בתחילת

ובסיום הציטוט. משם את ממשיכה את תגובתך. אחרי העדכון, תראי שהציטוט יופיע באפור ודברייך המקוריים (דו משמעי) בשחור. בהצלחה

_ואני מדברת על חוסר ניראות לא מכיוון שאין לי אישיות או בטחון או תחושה שאיני שווה, אלא מפני שאיני רואה את בת דמותי בתקשורת.
זהו? על זה קם ונופל כל עניין הניראות? פשטני מדי לטעמי . כשאני מסתכלת, פעם בשבוע בערך, על חדשות בטלוויזיה- אני חושבת לעצמי: איך אפשר לקחת אותך ברצינות_
היא צודקת, רוזמרין. כי לך אולי יש מספיק מודעות כדי לדחות את המודלים הקיימים שהתקשורת מציעה והחברה מעודדת, ולקרוא להם "מגוחכים". אולי את גם מכירה, כמו שאני מכירה, כל מיני שחקניות רציניות ומדעניות וסופרות שהן נשים פעילות ומוערכות בגילאים מבוגרים. אבל הן לא לגמרי "מודל" כי יש הרבה פחות עיסוק בהן ובחייהן, ונערות צעירות שומעות עליהן הרבה פחות. על מה כן שומעים? מי הורידה הכי הרבה ק"ג אחרי לידה.
תצחקי על זה עד מחר, אבל זו התקשורת וצרכניה רבים מאוד, וזה מה שהם מקבלים.

אני שמה לב שאת מייחסת משמעות רבה לניראות ע"י עיניים זרות, ותגובת האנשים הזרים האלה משפיעה עלייך עמוקות. מדוע?
זו שאלה לא הוגנת לטעמי. כל הדף הזה נפתח כדי לשאול מה דעתנו על כל מיני נשים זרות! מדברים פה בדיוק על הערך של אדם כפי שהוא נתפס ע"י בני אדם אחרים.

אני שמה לב שאת מייחסת משמעות רבה לניראות ע"י עיניים זרות, ותגובת האנשים הזרים האלה משפיעה עלייך עמוקות. מדוע?
לדעתי: כי אנחנו רוצים להיות בטוחים שמקבלים אותנו. אי קבלה הוא סכנה הישרדותית בזיכרון הגנטי שלנו. מי שקרוב אלינו אנו כבר יודעות מה הוא חושב. לגבי דעת הזרים עלינו אין לנו מושג, והזרים הם תמיד הרוב. ואם הרוב יחשוב עלינו לא טוב אנחנו בסוג של סכנה. (זה אמנם בקרקעית החשוכה של הדברים, אבל זה שם. )

אפילו נשות באופן הענוגות, שמטפחות באהבה את שיערות בית השחי שלהן, שמתלבשות באופנה האחרונה של לוחמי הטליבאן,
(-: זה היה צחוק בריא על הבוקר..

אבל הן לא לגמרי "מודל" כי יש הרבה פחות עיסוק בהן ובחייהן, ונערות צעירות שומעות עליהן הרבה פחות.
אני מוכנה לפצוח בפרוייקט תשאול בין ילדיי וחבריהם לגבי זה. לשאול אותם מה הם רואים וקוראים ומושפעים בתקשורת. (ילדיי בסביבות ה-20 לחייהם אז זה רלוונטי, נכון?).
ממה שאני ראיתי עד כה, הם בעיקר מתעניינים בצ'יטוט עם חבריהם בפייסבוק, העלאת תמונות לשם, סדרות בטלוויזיה, וקטעים מצחיקים ומוזיקה במחשב. אף פעם לא שמעתי אותם מרכלים על סלבס
ולא נראה לי שהם קוראים או שומעים חדשות עליהם.
יש להם חברים שמנים ורזים, יפים יותר ויפים פחות, זרוקים ואופנתיים, עשירים ועניים, פלצנים ופשוטים. אני ממש מעלה לנגד עיניי את כל החברים שלהם ורואה את כל ההבדלים ומעריכה מאד את הקבלה
שלהם לכל ניראות פיזית והתנהגותית.

אי קבלה הוא סכנה הישרדותית בזיכרון הגנטי שלנו.
אני כמובן מסכימה עם זה לגמרי אבל לא עם ההמשך של דברייך.
אדם לא יכול באמת להתעסק עם כל אותם מליארדי אנשים זרים (וגם לא עם אלפי) ולהתאים את עצמו למשהו כל-כך מופשט.
לדעתי, האדם בנוי לתחזק את קשריו (כולל דימויו הציבורי) בקהילתו ואז קהילתו היא הדבר המגונן מול פני "הזרים". קהילתו = משפחתו, חבריו, קולגות, שכנים, עמיתים וכו'. כל אלה שאנחנו מכירים (בין אם
באופן עמוק או שטחי). הקהילה היא זו שמקרינה לך חזרה את דימויך הציבורי.
אם ננסה להיראות ולהתאים עצמנו לכל זר ברחוב, יש סיכוי גדול שנשתגע לפני שנצליח במשימה.

סדרות בטלוויזיה
הממ. ומי מופיע בסדרות האלה? הסופרות? המדעניות?

לא ממש.

מעבר לזה, כל הכבוד לילדייך וחבריהם, אבל אנחנו מדברים על הציבור הרחב. אין שום אינדיקציה שילדייך מייצגים אותו.

אין שום אינדיקציה שילדייך מייצגים אותו.
הו, הם די קונבנציונאלים לדעתי.
ומי זה הציבור הרחב? זה נראה לי ממש מפחיד להתייחס לכל המוני האנשים שעוברים ברחוב או יושבים במסעדה או מחכים בתור למשהו או עוסקים בענייניהם.
אני הייתי חוטפת סחרחורת מלשים לב לכל אחד. רוב הזמן, כשאני נמצאת במקום הומה והמוני, אני ממש עיוורת למי שאין לי אינטרקציה איתו. נראה לי סביר שגם הוא עיוור לגביי וזה ממש לא אכפת לי.
האם יתכן שהסרט הזה רץ רק בראשך? תחשבי על כל אלה שאת לא שמה לב אליהם. אם זה בסדר מבחינתך, למה הפוך לא?

אותו בחור לא שפט אותי רק לפי הופעתי החיצונית ... אלא לפי מודל שהוא קיבל מהתקשורת, מהחברה. הנשים המבוגרות שהוא מכיר מהעיתונות ומהפרסומות, מהטלויזיה ומשלטי החוצות

http://www.youtube.com/watch?v=xPAat-T1uhE
בהקשר הזה, דאסטין הופמן על תובנות נהדרות שלו על סרטו "טוטסי". אני חושבת שזה מאוד רלבנטי. להנאתכן.

דאסטין הופמן על תובנות נהדרות שלו על סרטו "טוטסי"
שיחות כבר קישרה למעלה.
הקטע הזה - אחד הדברים השווים ביותר בדף הזה.

הפואנטה שלי הייתה שגם את ההיפית שפטת יותר מהכל בגלל הפס הכחול. אני מכירה המון היפים. יש כאלו שמשלמים הרבה כסף על מנת להראות את השקפתם, זה לא הופך אותם ליותר שווים מאלו שפשוט חיים מחוץ למסגרת בלי להדגיש זאת עם החציוניות שלהם. לפעמים (לפי דעתי) זה בדיוק ההפך.

אני לא מקדשת מראה חיצוני, אלא רואה בו כלי שצריך לשרת אותי, לעומת מודל שדורש ממני לוותר על עצמי, להשתנות ואף להתענות, כדי להתאים לאופנה.
נצנצים על הציפורנים זאת שיא האופנה כיום, את לא תחדשי שום דבר בכך שתצטרפי לעדר גם אם זה בגילך המופלג. רק לתשומת לבך, אמי בת כמעט שבעים, הציפורניים שלה צבועות ומנצנצות כמו של מיטב הצעירות, והיא לא עושה את זה כמחאה, אלא כי היא אוהבת את המראה שלהן. יש לה את התסרוקת הכי מעניינת שיש עם כחול וסגול ואדום, יצירת אומנות על הראש. אה, והיא גם סורגת לנכדים, ורוקמת, בין הטיולים, סרטים, הצגות והרצאות אליהם היא הולכת.
חבל להיתקע על שחור ולבן. יש המון גוונים של אפור, וכל אחד יכול למצוא את הגוון שלו.

האם את מתנגדת לכל שינוי, גיוון, קישוט, שמשנים את המראה הטבעי? האם את דוגלת בתלבושת אחידה לכלל האוכלוסיה?
אני לא דוגלת בתלבושת אחידה, אני דוגלת קודם כל בתלבושת נוחה. אני רואה את כל הנשים המדדות עכשיו על עקבים גבוהים כי זאת האופנה העכשווית. בקטע מסוים אני מרחמת עליהן, כי זה נראה כל כך לא נוח, חוץ מזה שזה דופק להם את הגוף.
זה שהרוב עושות זה לא אומר שזה מה שנכון. אצלי זה תקף לא רק לאופנה הזו, אלא לכל הנורמות. אני מפקפקת ושואלת את עצמי מה מתאים על כל מה שמקובל. בגלל זה המראה החיצוני שלי הוא חלק מאוד קטן מהאישיות שלי.

הרי רק כך נוכל להתעלם במידה רבה ממראה חיצוני, ונתרכז באופי ובאישיות.
זאת בדיוק המטרה. כשאת מדברת על הצעירים חסרי האישיות, את שופטת בעצם את מה שאת עושה, התייחסות למראה החיצוני ומה חושבים עליך הרבה יותר מדי. לבוש לפי האופנה, או להצטייד בסמרטפונים, כל זה בשביל להרגיש שווים.
אני חושבת שבנערות זה מגיע לשיא, יש כאלה שמשתחררים מזה ויש כאלו שחיים עם הצורך הזה עד הסוף.

השאלה שנשאלה פה היא מהי אישה שווה? כל אחת עונה אלו תכונות מגדירות אישה שווה לפי ראותה. יש כאלה שמושפעים ממה שמנסה להחדיר לנו התקשורת, אבל יש כאלה שעצבו את דעתן לבד.
אני חיה בדרך שלי, נקודה. זה לא כתוצאה מלחיות בוקום, זה עניין של בחירה מאוד שקולה.

האביבה למעלה זו לא אני.
האם תהיי מוכנה לשנות טיפה את הניק כדי שלא יתבלבלו בינינו?

שליחה על ידי שווה* » 29 יולי 2013, 18:06

מהי אשה? שווה דף זמני
ותו לא.

_אני הייתי חוטפת סחרחורת מלשים לב לכל אחד. רוב הזמן, כשאני נמצאת במקום הומה והמוני, אני ממש עיוורת למי שאין לי אינטרקציה איתו. נראה לי סביר שגם הוא עיוור לגביי וזה ממש לא אכפת לי.
האם יתכן שהסרט הזה רץ רק בראשך? תחשבי על כל אלה שאת לא שמה לב אליהם. אם זה בסדר מבחינתך, למה הפוך לא?_
רוזמרין, זה מעייף ולא נעים לקבל ממך שוב ושוב תגובות בנוסח "אולי זה רק אצלך?". העליתי טיעונים ענייניים לגבי החברה וגישות הקיימות בה, לא לגבי האופי האישי שלי.
אני לא עונה לך בנוסח "האם ייתכן שרק את עיוורת לסביבתך, וכל השאר ערניים אליה?"
מדובר פשוט בדגשים. אני לא חושבת שהמיין סטרים הוא חזות הכל, נהפוך הוא, אני לא קשורה אליו כבר זמן רב (לא צופה בטלוויזיה). אבל כשמדברים על תדמית חיצונית של נשים, על אופן התפיסה של הסביבה אותן, רלוונטי מאוד לשים לב איך נשים כאלה או אחרות נתפסות בעיני המיין סטרים.
מעבר לזה, גם אם לא במודע, אנחנו בד"כ בוחנים אנשים לפי בגדיהם, התנהגותם, צבע שיערם.. ומסיקים מכך מסקנות (בהתבסס על סטריאוטיפים או על נסיון העבר שלנו גם אם הוא לא משקף). יש מי שיסיקו מסקנות נחרצות ולא יזוזו מהן (גזענים או בעלי דעות קדומות) ויש כאלה שינסו להביט יותר לעומק ולגבש דעה מבוססת יותר על האדם. אפשר כמובן לא להביט על אף אחד ולהתעלם באופן גורף, אבל זה בעיקר אם את לא באה באינטראקציה עם אף אחד ואיש לא פונה אליך.

מדובר פשוט בדגשים.
הכוונה - דגשים הרלוונטיים לדיון הזה.

שיחות כבר קישרה למעלה.
אוי, לא הכנתי שיעורים

מאוד התרגשתי מהראיון הזה.

מדהים, נכון? ואני גם מתה על דסטין הופמן וגם על הסרט טוטסי מאז ומעולם.

אני גם מתה על דסטין הופמן וגם על הסרט טוטסי מאז ומעולם.
גם אני! בטוטסי צפיתי כמה וכמה פעמים. יש בו משהו עמוק יותר מהקומדיה שעל פני השטח, והראיון הזה מאיר יפה חלק מהעומק הזה.

כאן הפלונית הצינית, לא אחת מן האחרות.

אם לילדה, עכשיו זה סופי, שכנעת אותי. אני מודיעה בזאת רשמית, שאני, חברותיי, חבריי, משפחתי וכל חוג מכריי, איננו מיוחדים בכלל. אנו חסרי ייחוד כלשהו, ואף חסרי אופי ואישיות, עמוד שדרה והשקפת עולם. איננו מחדשים דבר לאף אחד. אנו יצורים עלובים שעסוקים באופן בלעדי בהופעה החיצונית שלנו, וגם זה רק כדי למצוא חן בעיני כל העולם, מבלי שאנו נהנים מכך כלל. את ואמא שלך, חברייך ומשפחתך המורחבת כן מיוחדים ובעלי אישיות, אנשים מרתקים ובכלל לא שיפוטיים ונוקשים.

חשבתי להסתפק בזה, אבל אז חשבתי: הרי מישהו עשוי לראות אותי, או את אחת מחברותיי, ליד אמך (לא יודעת מי את ומי אמך, אבל ארץ קטנה, לכי תדעי). ואז איך ידעו להבדיל בין הנצנצים שלי, שמעידים על היעדר האישיות שלי, חוסר הייחוד שלי, כניעתי לתכתיבי אופנה ותשוקתי העזה למצוא חן בעיני כווולם, לבין הנצנצים של אמך, שמעידים על אישיות מיוחדת, אופי נפלא ואדישות מוחלטת כלפי דעתם של אחרים? וכמה אנשים כבר קוראים את המדור הזה ויקראו את הצהרתי?

אז חשבתי לפנות לידיד טוב שלי, שהוא במקרה חבר כנסת (אל תצחקו עלי, אני בטוחה שגם לכן יש איזה חבר שאתן לא הכי גאות בו), ולהציע לו להעביר חוק חדש. משהו בנוסח כזה:

כל אשה בישראל תחויב ללבוש בורקה בצבע אפור, כדי שכולן ירגישו שוות ובעלות אישיות ללא קשר להופעתן החיצונית, וגם ללא קשר לאישיותן. התקשורת תמשיך להציג רק או בעיקר נשים צעירות, רזות, יפות במובן המיינסטרימי, חסרות שיער גוף וצלוליט, ואם מישהי תרגיש שזה לא בסדר ולא מאשר אותה, אז זה רק בראש שלה, והוא ממילא עטוף בבד.

אשה שתרצה להתקשט למען עצמה בלבד, תידרש לקבל אישור בכתב מאם לילדה. אישור כזה יינתן רק כאשר אותה אישה תשכנע את אם לילדה שהיא מתקשטת באמת ובתמים למען עצמה בלבד ושאין לה כל ענין בתגובה כלשהי מהסביבה. אם לילדה תעניק או תסרב להעניק אישור שכזה מבלי להכיר, לראות או לשוחח עם המבקשת.

אשה שתתקשט ללא אישור מאם לילדה, תידרש לשאת שלט עם הכיתוב הבא: נא לא להחמיא לי על הופעתי החיצונית. אני נראית כך רק בגלל שאני חסרת אישיות ולא מיוחדת בכלל. אשה שתתקשט ללא אישור ומבלי לשאת שלט כאמור, תידון ל-10.5 שנות מאסר. (נו, על בייגלה מקבלים עשר שנים, וזה ענין הרבה יותר רציני.)

מקוה שזה יספק אותך. אגב, אם את חיה באופן כל כך מיוחד והרחק מהמיינסטרים, לא רואה טלויזיה ולא מתיחסת לאופנה, איך ידעת שנצנצים הם שיא האופנה ואני לא? אבל תודה על הטיפ. אני מיד הולכת להוריד את הנצנצים ולהדביק כוכבים. וגם לתלוש את שיער הערווה עם שעווה, כי בכל זאת, כקורבן אופנה חסרת אישיות זה ממש מתבקש.

הקהילה היא זו שמקרינה לך חזרה את דימויך הציבורי.
נגעת פה במשהו מאוד חשוב. קהילה היא לא דבר מובן מאליו. אלא אם כן זו קהילה הומוגנית כמו שכונה חרדית או כפר ערבי.
אגב, לא התכוונתי שעלינו להתאים לטעמו של כל זר. אלא שהפחד מצוי בשאיפה הלא רציונאלית שכל הזרים יקבלו אותנו. יקבלו במובן הפרימיטיבי, של לא ינדו אותנו על שונותינו. ולא נמות מרעב ומבדידות. לכך התכוונתי ב"זיכרון הגנטי".

צינית איפה היית כשניהלנו מריבות עקובות מדיו נגד גננות וכל מיני שליחי ציבור אחרים שנקלעו לכאן שלא בטובתם? מה הפלא שאת שמה נצנצים בגיל מאה, תראי באיזה איחור בלתי אופנתי את מגיעה לאתר! בחיי.
רציתי בבקשה להפנות אותך ברשותך ל געגועים לשנות השבעים

תודה שיחות, על ההערכה ועל ההפניה. לא בטוח שאני מתגעגעת לשנות השבעים - מוסיקת דיסקו, נעלי פלטפורמה, שיער מנופח, קפה נמס מאבקה וכדורי גבינה. לפחות, זה מה שאני זוכרת. בזמנו ביליתי המון זמן תחת ההשפעה. וב"געגועים" לשנות השישים, שאני הפסדתי ואחיותי הבוגרות תיארו כתקופה קסומה. הרגשתי שהפסדתי את הרכבת, אז אני מפצה את עצמי באיסוף חוויות עכשיו.

את נכנסת באופן מאוד מעמיק ובידענות לנושא ההשתקפות שלנו בקהילה, גם בראייה היסטורית. דבריך הגיוניים בעיני, למרות שאין לי את הידע שיש לך. יתכן שהתחושה של הלא-נראות, חוסר האישור, היעדר ההכרה - אכן טמונים בזכרון קולקטיבי היסטורי ופרה-היסטורי. לא יודעת. ברמה העכשווית, אני לא בטוחה שנערה או אישה חוששות שתרעב למוות אם לא תלבש את הג'ינס הנכון. אבל ברור לי שאנורקסיה לא היתה מחלה שכיחה, שתעשיות הדיאטות והניתוחים הפלסטיים והקוסמטיקה לא היו מגלגלות מיליארדים, אילולא הופגזו נשים ונערות בדימויים הקיימים בתקשורת. קבלה בעיני היא לא שכולנו נלבש אותו הדבר או נלבש שקים חסרי ייחוד, אלא שלכל מכלול ההופעות החיצוניות יהיה מקום בתקשורת, נראות בציבור, שהדימויים שאנו נחשפות אליהם ישקפו אמת ולא שקר, מציאות ולא אשליה. ושנכיר במציאות חברתית ולא נתעלם ממצוקה של נשים בתירוץ של "זו בעיה שלך".

ובאשר לאיחור שלי: איפה אתן הייתן כשאני הייתי צעירה ותוהה? טוב, עדיין תוהה, וטוב שכולנו כאן.

שנכיר במציאות חברתית ולא נתעלם ממצוקה של נשים בתירוץ של "זו בעיה שלך".
אני מצטטת את הסיפא, צינית, רק כדי להבהיר שלא זו היתה כוונתי במה שכתבתי.
זו לא רק הבעיה שלך (ולא בטוח שהמילה "בעיה" נכונה כאן), אלא שאת היא זו שמשוחחת כאן ואת זו שכותבת כך וזו תחושתך, וכל זה שונה ממה שאני חווה או חושבת- אז אני שואלת אותך באופן אישי כדי להבין מה גורם לך לחשוב אחרת ממני. כדי להבין מישהי שקו מחשבתה שונה משלי (וכנראה גם נסיון חייך). בכל אופן, אם הבנתי נכון, את מעדיפה שהדיון יהיה פחות אישי ויותר תבניתי וכללי. אני צודקת? אם כן- אני אשתדל, על אף שאצלי האישי הוא חלקי הפאזל שמסדר את הכללי ולכן אני תמיד חושבת על דוגמאות פרטיות משלי או של מכריי.

אלא שהפחד מצוי בשאיפה הלא רציונאלית שכל הזרים יקבלו אותנו. יקבלו במובן הפרימיטיבי, של לא ינדו אותנו על שונותינו. ולא נמות מרעב ומבדידות. לכך התכוונתי ב"זיכרון הגנטי".
שיחות, גם אני התכוונתי לזה בדיוק. אלא שאני חושבת שהשאיפה היא לקבלה ע"י חוג מכרינו (כולל המוכר בחנות, הפקיד בבנק והמורה של הילד- אם יש לנו איתם קשר רב פעמי).
מחקרים רבים על הניכור בין אנשים, שקיים במידה נרחבת מאז העיור המואץ, מדברים בדיוק על זה, תחושת הזרות בתוך מאות אלפי אנשים שאיננו מכירים.
תחשבי על העירונים שיש להם את בית הקפה המועדף, את הספר המועדף, את הגינה המועדפת. כל זה נועד, לדעתי, ליצור פינות מוכרות ודמויות מוכרות שיתנו לנו הרגשה מוגנת. לא כך?

מנגד, תחשבי על עירונים שהולכים ממקום למקום חדורי פרקטיות ומשימתיות, ללא חיוך, בהליכה מהירה או ניתוק סביבתי עם אזניות, בלי הצלבת מבטים לזרים.
אנשים כאלה מקווים (או פוחדים) ששמים לב אליהם והם ניראים ומושכים אבל הם עצמם בכלל לא מתבוננים או מתעניינים בזרים. זה אבסורד וזה קיים וחשוב להעלות את זה למודעות העצמית.

כן, רוזמרין.
צינית, היינו כאן, מה נראה לך . כשתים עשרה שנים של חמימות קהילתית, מדומה או לא מה זה משנה, העיקר חמימות.
ואם פספסת את שנות השישים אז בסוף נגלה שהגיל שלך הוא הגיל שלנו ושאת לא כזאת זקנה (-:
<שיחות מדברת ברבות משום מה. שהאמת, זה מתקשר לדיון. "אנחנו כאן, חושבים, נוקטים ב..וכולי." (-: >
וגם לי אין את הידע. אלה הירהורים. אני חושבת שמרבית הדפוסים החברתיים מהסוג הזה מקורם בפחד נטישה ונמיקה על איזה קרחון.
ויתכן אפילו, שההעזה להיות שונה, לשבור מוסכמות, ואשה חופשיה וכל זה, היא תוצאה של עולם פחות רעב ופחות מסוכן. (מדברת על החלק שלנו בעולם כמובן. שזה גם החלק בו נשים הן "חופשיות" וכל זה.)

באשר לתקשורת, אני לא הייתי נותנת לה כל כך הרבה כוח, בדיון לפחות.
ה"תקשורת" במובן המדיה של טלויזיה ועיתונים, היא מוצר צריכה שמישהו מעצב משווק ומוכר, היא לא תמונת המציאות של אף אחד .
לא חייבים לצרוך תקשורת.

רוזמרין, איני יודעת מתוך איזה עומק של בידוד ניתן להגדיר את ההוויה שלי כ"פרטית" בלבד. ואיך, מכל הררי המלל ששפכתי כאן, והתייחסותי לעצמי ולאחרות, לא הצלחת להבין שגם בעיני הפרטי הוא החברתי. אולי את עצמך לא חווה את המציאות כמוני (כשלעצמו לא סיבה לבטל את הוויתי שלי), אבל אני יכולה להבטיח לך שכל אשה שמנמונת או שמנה חוותה משהו מזה: זרים גמורים או מקורבים בדרגה כלשהי, שהעירו לה, באמצע ארוחה, על כמה היא אוכלת. כן, גם נשים. היעדרות כמעט מוחלטת מהתקשורת. חשיפה לפרסומת (גם בהליכה נינוחה בעיר, עם חיוך, בלי אוזניות) לדיאטות, תכניות הרזיה, קבוצות תמיכה. אולי כל הנשים כאן עד אחת הן רזות. אולי אלה שלא הן יחידות סגולה שסביבתן היתה אך ורק מקבלת ומכילה. לא מאמינה, אבל נגיד. אני מזמינה אותך להכנס לפורומים של נשים שמנות, פורומים של נשים בכלל, ולראות כמה הן נחשפות, מילדות ועד זיקנה, מהסביבה הקרובה והרחוקה, למסר הברור: לא בסדר להיות שמנות, לא יפה, לא בריא, לא נעים לראות אתכן. ומי נחשבת לשמנה? לא רק מרלין מונרו, כפי שציינתי כבר. ולא רק בעלות משקל שמסכן את בריאותן. במו אוזני שמעתי, תוך צעידה באחת ההפגנות למען צדק חברתי, צעיר שצעד מאחורי מודיע בקול רם: "הדפני ליף הזו היא שמנדוזה, אבל הייתי עושה אותה". דפני ליף!!! הספרות הפמיניסטית מלאה בהתייחסויות שונות לנושא. לא אפרט, בשביל זה יש אינטרנט. מה שמקומם אותי אינו קיומם של תפיסות ודעות שונות, אלא ההגדרה של ההוויה שלי עצמה כ"פרטית", כאילו ההתיחסות של החברה למשקלי, ולמראי באופן כללי, אינו נחלת רוב רובן של הנשים באשר הן.

שיחות, מעולם לא טענתי שאני בת מאה, ואף ציינתי שאני בת 50 פלוס. בעיני כבר לא צעירה, בעיני חלק מהחברה, ענתיקה. חשה את הגיל באופן שונה בנסיבות שונות. נזיל, כפי שהגדירה את זה יפה מישהי כאן. ובכל זאת, כמי שטיפחה באהבה שיער רגליים ובית שחי לפני 30 שנה ויותר, ממש לא חוויתי קהילתיות חמימה, מלבד בתוך קבוצה קטנה של נשים וגברים, שונים, נבדלים. את רוב ההתמודדות עם החברה והסביבה עשינו כל אחת בעצמה, עם תמיכה, עם שיתוף, אבל הרבה לבד. הרבה לפני שהאתר החמים הזה היה קיים, נאלצתי להתמודד עם אחיות טיפת חלב, קרובות משפחה, שכנות ועוד מיני מומחים מטעם עצמם, שהזדעזעו מכך שלאחר שסיימתי להיניק, הזנתי את בני בחלב שומשום וחלב שקדים שהכנתי לבד, ולא בתחליף מסחרי או חלב פרה, שכידוע הרבה יותר בריאים. וגם עם הסביבה הטבעונית האדוקה, שדרשו שאמשיך להיניק עוד שנים, למרות שלא יכולתי ולא רציתי, וביקרו את העובדה שנתתי לבני בקבוקים, ולא עברתי ישר מהשד לכוס, "כמו שצריך". מה לעשות, עוף מוזר בכל מקום.

אני לחלוטין לא מסכימה שניתן "לא לצרוך תקשורת" , גם כי אני כולנו נחשפים, במידה זו או אחרת, בלית ברירה: שלטי חוצות ורדיו באוטובוס, עיתונים שמוצגים בדוכנים או ליד הקופות בסופר, אפילו האיורים על גבי אריזות או סרטים שמשודרים במטוסים. וגם כי אני רוצה וצריכה תקשורת. אני רוצה לראות ולשמוע חדשות, לצפות בסרטים, לקרוא עתונות וספרים, לגלוש באינטרנט. ואני רוצה לראות שם את הרוב – את הנשים שנראות יותר כמוני, ופחות כמו בר רפאלי. אני רוצה, שכאשר השחקנית אמה תומפסון מצטלמת לפוסטר פירסומי לסרטה ומציגה שיער בבית השחי, שלא ירטשו את התמונה, ושנשים ונערות יראו שגם אמה תומפסון הסלבריטאית, המוצלחת, החושנית, מגדלת שיער בבית השחי. וכשמלהקים בסרט אשה בתפקיד אמא של שחקן בן 27, לא ילהקו שחקנית שמבוגרת ממנו בשבע שנים, אלא את אחת מהשחקניות הנפלאות מעל גיל 40 שמובטלות מאונס, שמעטים הבמאים שדורשים את שירותיהן. אני רוצה שהבגדים בחנויות ובשוק לא יגיעו רק עד מידה 40. אני רוצה שגברים מתחת לגיל 40 יכירו שיער ערווה נשי, מהתקשורת ומנסיון אישי, ממראה עיניים וממגע, שיכירו ויתנסו בחושניות אחרת. אני רוצה להגיע לחנות ספרים ולהביט בקיר שלם של מגזינים, ולראות על שעריהם אנשים מכל הצבעים, הגילאים, הגדלים, סוגי העור והשיער. ולא, לא רק עיתוני נשים, אלא גם עיתונים המכוונים לחובבי אלכוהול או מכוניות או גאדג'טים, עיתונים שעוסקים בתפירה או בספורט – מגוון עצום, וכמעט כולם מעוטרים בצעירה רזה, נטולת שיער וקמטים (ועיתונים לגייז, שלא מעוטרים בגבר צעיר ורזה, נטול שיער וקמטים!). אני רוצה לחיות בחברה שבה הרוב נראה על המסכים ובפוסטרים, בטלויזיה ובקולנוע, בספרות ובעיתונות, ולא רק יחידי סגולה בעלי נתונים מסוימים מאוד, המיעוט שבמיעוט, והם מוצגים לנו כמודל שיש לשאוף אליו. אני לא רוצה להיאלץ לחיות בסגר תקשורתי כדי לא להיחשף למסרים הפוגעניים הללו. אני רוצה לשנות את החברה ואת התקשורת, לא להסתגר מפניהם.

והרי גם ב"קהילה החמימה" כאן, לכמה ביקורת, ביטול ושיפוטיות נחשפתי בימים האחרונים! כי אם החברה ה"רגילה" שופטת, מודדת, מציבה מודל, בוחנת ומדרגת, הרי גם כאן, יש שפיטה ומדידה ומודל ודירוג. "החברה שלך לא מיוחדת בכלל". "את לא מחדשת כלום". "את מתעסקת במראה החיצוני". פויה!

אני רוצה לשאול את הנשגבות והנעלות והמודעות לעילא, שכביכול אינן מתיחסות כלל למראה החיצוני, שלהן או של אחרים: יש לכן מראה בבית? סביר להניח שכן. ואתן מביטות בו לפעמים, לפני שאתן יוצאות מהבית? גם כן סביר. ולפעמים, לאחר המבט במראה, האם שיניתן משהו בהופעתכן? כי באמת, אם אתן רק בענין האישיות, בשביל מה להחזיק מראה? לא האישיות המזהירה שלכן משתקפת בו, אלא המראה החיצוני בלבד. והרי אתן משוכנעות ובטוחות שאתן יפות, בפנים ובחוץ, תודות למודעות הגבוהה שלכן, לערך העצמי שלכן, לראיית העולם המיוחדת והאלטרנטיבית שלכן. אז למה לכן להחזיק בכלל במראה? למה להביט בו? הרי הוא רק משקף אתכן כפי שאחרים רואים אתכן! ואתן מביטות בכל זאת, לא? ומה שיניתם בהופעתכן? אולי הוצאתן עלה פטרוזיליה שהיה תקוע בין שיניכן, או עלה יבש שדבק בשיערכן? אולי שמתן לב שהחולצה שלבשתן מוכתם ברוטב העגבניות האורגני שהכנתן, או שצבע החולצה גורם לכן להיראות חיוורות ועייפות, לא חיוניות ונמרצות כפי שאתן מרגישות, אז החלטתן להחליף? אולי חזרתן למקלחת כדי להסיר מפניכן כתם של צבע מהפרויקט שעבדתן עליו, או מהצביעה בחדווה עם הילדים או הנכדים? ואולי, רק אולי, שמתן לב, במחילה, שצמחה לה שיערה בולטת וכהה על פניכן, והחלטתן למרוט אותה? אבל בכל ה"פגמים" האלה לא הרגשתן קודם למבט במראה! הם לא הציקו לכן, לא חשבתן עליהם כלל. הם לא משקפים את אישיותכן הנפלאה. יכולתן להסתובב עוד שעות בלי לשים לב לעלים או לצבע, לכתם או לגוון שהחולצה מטילה על פניכן. אז למה לשנות את הופעתכן החיצונית? כי לא רציתן שאחרים יראו אתכן כך! רציתן להיראות אחרת בעיני אחרים! אתן אדישות לאיך שהעולם, הסביבה, רואה אתכן? לא ממש, יקירות. זה ענין של דרגות, של פרופורציות, מידתיות. ואני רוצה שלא נצטרך, אני בפרט וכולנו ככלל, לעמוד בסטנדרטים כלשהם, לא אלה של עולם הדוגמנות, ולא אלה של הטוהר הטבעוני הנעלה.

אז כן, אני רוצה את החופש להסתובב בעיר או בכפר, ברחובות סואנים או בשבילי יישוב קהילתי, עם שומן ושיער גוף ושיער שיבה או שיער צבוע, עם נצנצים על הציפורניים ופאייטים על הבגדים, או בבגדים משומשים ופשוטים, ולא להיקרא לסדר, לא להידרש להיראות "בהתאם לגילי" ולא "טבעית לחלוטין" אם לא בא לי. לא להיות מוגדרת "מוזנחת" ולא "נכנעת לתכתיבי האופנה". אם אני מחליטה, לעתים נדירות, לגלח רגליים, אני רוצה שגם הבחירה הזו תהיה לגיטימית. אני דורשת את הקבלה של החברה לא מפני שאין לי ערך עצמי ומודעות, אלא מפני שגם לנשים ונערות פחות בטוחות ומודעות ממני, וגם לי, פשוט מגיע. ומפני שחברה שמקבלת אותי, כפי שאני, היא חברה יותר בריאה לכולם, מאשר חברה שדוחה ומבקרת, מודדת ושופטת. אני לא רוצה להצטרך לתת דין וחשבון לאף אחד, לא על השיער ולא על הלק, לא על העגילים ולא על היעדרן כשלא בא לי לענוד. אני רוצה את החופש להיות אני, בכל מקום אליו אני נקלעת. ואני לא רוצה שהקבלה הזו תהיה מותנית בעמידה בסטנדרטים כלשהם, שלא אני קבעתי לעצמי.

"החברה שלך לא מיוחדת בכלל". "את לא מחדשת כלום". "את מתעסקת במראה החיצוני". פויה!
אני יודעת שהרבה מזה את מתכוונת אלי, בכל זאת קיבלתי ממך התקפה לא קטנה, אז אסביר את עצמי. בסך הכל ניסיתי להמליץ לך שאם את רוצה לשים נצנצים על הציפורנים, למה שלא תעשי את זה פשוט כי בא לך. זה כל ההבדל, לא בגלל שזה אופנתי, או אקט מרידה, אלא כי פשוט בא לך, ואת חושבת שזה נחמד, מעניין ויפה. בגלל זה נתתי לך את הדוגמא של אימי. אנחנו שונות באופן דיי קיצוני. היא מסדרת ציפורנים כל שבועיים, אני אוכלת אותם עד זוב דם. אני זאת אני, והיא זאת היא, וכאשר כל אחד יחיה את חייו, אני מאמינה שכבר יהיה שיפור משמעותי בעולם.

איך אני מודעת מה קורה בעולם האופנה? כמו שאמרת אי אפשר לברוח מזה. ברחוב הקודם שגרתי בו היו שתי חנויות שזאת הייתה ההתמחות שלהם (זה רק ברחוב הזה, כל העיר מוצפת בהם). תמונות ענק של ציפורנים מושקעות השקיפו אלי כל פעם שעשיתי טיול עם הילדה. צריך גם להיות עיוור בשביל לא להבחין שבשנתיים האחרונות הנשים גבהו בעוד כמה סנטימטרים בזכות נעליהם המושקעות.
זה סביבנו בכל מקום.
אני עוברת הרבה ליד בניין בבניה שסגור עם גדרות מכוסות בפרסומות לדירות. זה לא יאמן שחלק מהפרסום כולל נשים בבגד ים כדי לשכנע אותי שהדירות האלה שוות.
מה אני יכולה לעשות? יש כמה אופציות.
להתעצבן.
להתלונן בכנסת שיוציאו חוק (אני מכירה מישהי שמכירה מישהו שם (-:)
לא להתייחס.
או אולי עדיף בכלל לצחוק.
אני מאמינה שיש עוד הרבה תגובות אפשריות.

כמו שאמרתי אני לא גרה בוקום, פשוט נהייתי יותר חזקה להגיד לא לחלק מהדברים (יש דברים שאני עדיין עובדת עליהם).
אתוודה, אני מהרזות. היו תקופות אקסטרה רזה. ציצי פצפון. בעבר קיבלתי כמה פעמים הערה, למה אני לא מגדילה אותו. אני יודעת ששמנות מקבלות יותר הערות, אבל משום מה בגלל שרזון יותר באופנה, אנשים מרשים לעצמם להגיד שאני נראית זוועה.
אני מודעת לכך שזה לא קל. לאף אחד זה לא קל.
אני מנסה לקחת את זה כחלק מהתפתחות שלי כבת אדם. בכל זאת קיבלנו עיסקה כוללת. אנחנו צריכים להתמודד עם הטוב והרע שלנו בהרבה מישורים, ואחד מהם הוא המישור הגופני.
לא ניסיתי להגיד שאני חפה מתסביכים, רק ניסיתי להסביר איך אני מנסה להתמודד איתם כדי לשרוד בכיף את החיים.
אז עדיין יש דברים שמשפיעים, אבל אני לא יכולה לשנות את כל העולם. אני יכולה לשנות את עצמי, ועל זה אני מתרכזת. היו דברים שפעם הפריעו לי עם גופי ולמדתי לחיות איתם. אותו הדבר לגבי דברים באישיותי. יש דברים שההתבגרות מביאה איתה, ואני צריכה ללמוד לחיות איתם.
שוב ווידוי, אני לא חושבת שאני חזקה מספיק לחיות עם שערה שחורה על הסנטר. אני מודעת לכך, חושבת על כך, ומבקרת את עצמי על כך. אני לא צריכה שפיטה של אחרים, יש לי מספיק את של עצמי. איך אני אתמודד עם זה, זה עניין שלי, ואין לי את מי לשפוט (לא את החברה ולא התקשורת) אלא את עצמי.

מרכינה את הראש, ומחכה לראות מה עכשיו אני אחטוף (-:

כל אשה היא שווה

אם לילדה, זו הצינית, אבל אל דאגה, באה בטוב ממש!

קראתי את הפוסט האחרון שלך קצת עם דמעות, עם המון הקלה, עם המון הזדהות. ואני מודה לך עליו. גם אני הרגשתי שחטפתי ממך. ובסוף, אחרי כל הכעס, הבהרת את עצמך כל כך נפלא, בצורה אנושית כל כך, בכנות, שיכולתי רק לרצות לחבק אותך.

בנוגע למראה חיצוני, אני לא תמיד יכולה לשים את האצבע על הגבול שבין מה שמשמח אותי נטו לבין מה קיבלתי מהסביבה (פרסומות, תצוגות בחנויות), ואולי אין משהו "נקי וטהור" מהבחינה הזו. הרגשתי היא, שאני די עושה מה שמתחשק לי, בגבולות מסוימים. לא אתהלך עירומה ברחוב, למשל. אבל אני כן מורטת שיער פנים, ולא בטוחה אם זה רק בגלל שאני לא סובלת את המראה, או שהסביבה משדרת שלנשים אסור שיהיה שיער פנים. במקומות אחרים בגוף, אני חיה עם שיערי בשלום. אבל זה רק להבהרה, לא רוצה להכנס לזה. ולא לטחון לכולם את הראש, שוב.

גם אני לעתים מתמודדת עם המציאות שאת מתארת בצחוק, לפעמים כועסת, לפעמים הופכת פריטים וחפצים מקוממים במיוחד לאמנות, הרבה פעמים מתעלמת. אין ספק, ההתמודדות דורשת יצירתיות.

אני מודה לך מאוד על כנותך ועל השיתוף. באמת שלזה שאפתי: שנכיר בכך שאכן ההתמודדות הזו קיימת, שהסביבה משפיעה עלינו ואף אחת לא חסינה או מסוגלת להתעלות לגמרי, שהבעיה היא לא אישית, אלא חברתית. ואני שמחה שאת שותפה להתמודדות הזו!

ואגב, בפעם הבאה שאת עוברת ליד הסלון לציפורניים, תיכנסי ותבקשי קטלוגים ישנים. אפשר לעשות איתם יופי של עבודות הדבקה! וגם עיתון לאשה הרבה יותר יפה ומועיל כשהוא גזור לחתיכות, מודבק על לוח עץ ואז משמש כשולחן קפה מקורי.

חיבוק חם!

רוזמרין, איני יודעת מתוך איזה עומק של בידוד ניתן להגדיר את ההוויה שלי כ"פרטית" בלבד
אני כנראה לא מסבירה את עצמי היטב, אם זה מה שהבנת. בכל מקרה, היות ואת מרגישה מותקפת ומבוקרת, אני מוותרת על המשך השיחה איתך, על אף שפתך העשירה. ללכת על ביצים זה לא מתחביביי.

חבל, רוזמרין, כי אני לא חושבת שלבקש הקשבה וקבלה זה לדרוש הליכה על ביצים.

מכל מקום, הייתי רוצה כנסיון אחרון להבהרה - כי בלי קשר התחלתי להרגיש שמיציתי - לתת דוגמא, שוב מסיפור. יש לי ידיד אתיופי. הוא אדם מקסים, אקדמאי, בן מסור, חבר טוב, תורם לחברה, אדם מצפוני. ובכל שבוע כמעט, הוא נתקל בגילויי גזענות. פעם זה להיעצר בפתאומיות ובגסות ע"י שוטרים ברחוב ולהידרש להוכיח את זהותו. פעם אחת תקרית כזו העמידה אותו בסכנה של ממש, כיוון שהחל להתאסף סביבו וסביב השוטרים המון, שלא ידע להחליט אם מדובר בפושע מסוכן, מחבל, פלסטיני שחום, "מסתנן", עובד זר חוקי או לא חוקי, אבל החליטו שצריך לעשות בו שפטים בכל מקרה. כשהוא הגיע לראיונות עבודה, למרות הופעתו המוקפדת, הניחו שהוא מחפש עבודה כשליח או עובד נקיון. פקידת בנק שהיתה במשך תקופה ארוכה מאוד חביבה כלפיו והם היו מנהלים שיחות חולין קצרות כשהיה מגיע לבנק, קפאה כשהוא התבדח על כך שלא מצא עדיין בת זוג לנישואין, ושאל אם יש לה בת בשבילו. כל אחד צריך להתחתן עם העדה שלו, היא השיבה, ובזה נגמרו השיחות וההתבדחויות. פעם כשיצא מביתינו ונתקל בשכן, השכן צרח עליו שאסור לו להיות שם, שיחזור למדינה שלו ושיסתלק מיד או שיזמין משטרה. גם הוא, כמוני וכמו רבים, אינו רואה את בן דמותו בתקשורת, אלא בהקשר שלילי (אשה נרצחה) או כשבן/בת העדה האתיופית מגיעים להישגים יוצאי דופן - רץ מרתון או מלכת יופי (לא הישג, אבל נניח).

שוב ושוב ידידי נשפט על-פי צבע עורו בלבד, ומסיבה זו בלבד הוא זוכה ליחס קשה ופוגעני. הוא אינו יכול ואינו רוצה לשנות את מראהו החיצוני כדי למצוא חן בעיני החברה. הוא אינו יכול ואינו רוצה להתהלך עם תעודות ההצטיינות וההערכה שיש לו מודבקים לבגדיו. הוא רוצה שהחברה תקבל אותו כשווה, בכל מובן אפשרי של המילה, כאדם.

האם מישהו היה מנסה לומר לידידי שזה הענין שלו בלבד, ענין של הערכה עצמית ובטחון עצמי? שהוא פשוט צריך להרגיש שווה, לשדר תחושת בטחון, להקרין את האישיות שלו, וכל התופעות המכוערות האלה פשוט לא ישפיעו עליו, או לא יהיו קיימים בכלל? האם יהיה נכון וצודק לומר לו, הרי אני ובני משפחתי מקבלים אותך, אתה בן בית אצלנו, אז לא יכול להיות שיש גזענות בחברה הישראלית? האם הוא צריך להתעלם מהתקשורת, שמתעלמת ממנו, להסתגר, לא לראות שלטים ולא לקרוא עיתון? האם להאשים אותו, כשהוא מגלה רגישות, ולעתים רגישות יתר, שהבעיה אצלו, שהוא פשוט צריך להרגיש טוב עם עצמו, ושלא ידרוש שישמעו אותו, שיראו אותו, שיקבלו אותו, כי זה לדרוש ללכת על ביצים? או לומר לו שאם הוא לובש חליפה לצרכי עבודה, זה מראה על חוסר אישיות והתעסקות אובססיבית במראה חיצוני?

אני טוענת שהבעיה לא אצלו אלא זו בעיה חברתית. הגזענות קיימת. היחס הפוגעני קיים. עד כמה זה משפיע עליו ועל הדימוי העצמי שלו קשה להעריך, כי הוא מתיחס לפעמים בהומור, לפעמים מתרגז, לפעמים מתעלם, לפעמים מרגיש פגוע. אני לא דורשת ממנו פשוט להיות חזק ומודע וכך יהיה חסין. אני משתדלת להתיחס אליו כפי שאני מתיחסת לכל אדם באשר הוא, לאשר את רגשותיו ואת ההוויה שלו, לשמש חלק מהקהילה התומכת והמכילה שלו. וגם לפעול למען חברה מקבלת ושוויונית ורב-גונית. לא אחד במקום השני, אלא שני המישורים גם יחד. וזה מה שאני רוצה עבורי.

עוזבת את ראש הדף ועוברת לקהל, מסירה אחריות מהדף, הוא כבר לא שלי (בעצם מעולם לא היה רק פתחתי אותו).
נהפך לדף מעניין, אך אינני יודעת בקשר לזמניות שלו, אולי חבל שכל כך הרבה מילים יתפוגגו אל חלל העולם...

עוזבת את ראש הדף ועוברת לקהל
ולא תגלי לנו למה התחלת אותו בכלל?

חיבוק חם! גם לך צינית. עשה לי טוב לקרוא אותך. שמחה שאנחנו מבינות אחת את השניה יותר טוב. נפלאות דרכי השיחה באינטרנט. מי יודע לאיזה טונים היינו מגיעות, אם זה היה נעשה פנים מול פנים.

כמה טבעי שנעבור ממה אישה שווה, לזכויות האישה, ומשם לגזענות כללית הדרך קצרה.
בקשר לסיפור שלך על חברך. אין לי מה להוסיף. את צודקת לחלוטין. המדהים הוא שבטח פקידת הבנק בטוחה שהיא נאורה, ובעצם בגלל שהיא נאורה, הוא לא מספיק שווה בשביל בת שלה.
זה דבר שאני חושבת עליו לא מעט בחיי. בתור נכדה לניצולי שואה.
האמת אחד הדברים שאני המומה ממדינת ישראל, ומיהודים בכלל, הוא שאחרי היסטוריה ארוכה של סבל מגזענות, ממשיכים להיות סנובים לאחרים בצורה מחרידה.
אני לא ממשיכה, כי זה נושא כבר מורכב, ועד היום לא מצאתי דרך שאני יכולה להשפיע ושיצור שינוי. אם תמצאי אשמח לשמוע על זה, כרגע אני מנוטרלת מרעיונות.

סתם משהו שעולה לי שקשור.
כמו שכתבתי לפני כן, אני יכולה לשנות רק את עצמי. ועובדת גם על זה. כמו על הנטיה להכליל, גם בדברים הכי קטנים שלא קשורים לזכויות של אנשים. זה קורה לכולנו אני חושבת. לדוגמה כמה אנחנו יכולים לעשות זאת לגבי שטויות - "נהגי אוטובוסים / מוניות נוהגים כמו מטורפים", האם אנחנו עושים עוול לכל אותם נהגים שכן זהירים. לא עולה לי עוד דוגמאות כאלו כרגע, וזמני קצר, מקווה שהצלחתי להעביר את כוונתי.
אני גרה בארץ רחוקה, ויש נטייה להכליל שאת לומדת להכיר עם, ועל זה אני מנסה לשלוט, ותאמיני לי זה לא קל. הם נוהגים ככה וככה. הם לא אמינים לגבי עמידת בזמנים וכו'. לא יפה להכליל, באופן כללי.

אנונימי

בעקבות הדיון כאן עלה לי סיפור קטן מהילדות שלי.
הייתי ילדה מאד חופשית, ביישוב קטן, בבית מאד מקבל. גם בגילאים מאוחרים יחסית (11-12) לא העסיק אותי מראה חיצוני, אופנה, שיערות, ונשיות באופן כללי. התלבשתי כמו אמא שלי וכמו האחים שלי - טריקו ומכנסיים קצרים. אהבתי להשתולל. אהבתי לקרוא ספרים. אהבתי להיות בחוץ. שני החברים הטובים שלי היו בנים. באיזושהי רמה הייתי מודעת לכך שאני מעט שונה מהבנות בגילי, אבל זה לא היה מבחירה ולא מהצהרה, פשוט, בתור ילדה, לא ראיתי אפשרות אחרת. אני מי שאני, לא? ככה אני מתלבשת, לא?
היו לי מספיק חברים וחברות שקיבלו ואהבו אותי כמו שאני. ואם מדי פעם הסתכלתי על הבנות מסביב והבנתי שאני לא "יפה" כמוהן, זה צבט בי קצת, אבל לא כ"כ העסיק אותי.
ואז עברתי מבית הספר היסודי הקטן שבו 3 כיתות, לחטיבה אזורית עם 10 כיתות. פיזרו את הכיתה שלנו בשכבה ונותרתי חסרת הגנה חברתית, חסרת הגנה של "הקהילה" כמו שמדברים פה. גם החברים שהיו לי, התחילו להתבגר, ולייחס חשיבות לדברים כמו שיער גוף, בגדים, חזיה.
אמא שלי קנתה לי גוזיה ואני סירבתי ללבוש אותה וסירבתי אפילו לראות אותה. לא רציתי לראות הוכחה לזה שאני מתבגרת.
זוכרת בחדות כמה סיטואציות מכיתה ז' וח'. "את חייבת לעשות גבות, זה ממש מכוער", אמרה לי החברה הכי טובה שלי, בכלל לא ידעתי לפני כן שיש דבר כזה, לעשות גבות, שזה משהו שנשים עושות.
כמה בנות שישבו מאחורי בכיתה ז' וצחקו עלי כל השיעור, אח"כ שאלו "למה את לא לובשת גוזיה?"
בנים בכיתה ח' שאמרו לי בנונשלטיות שיש לי ציצי שפיצי (אחרי המקרה הזה לבשתי את הגוזיה ולא העזתי להופיע בלעדיה).
נערה בת גילי שהרימה יד ובית השחי שלה היה חלק לגמרי, אני זוכרת שתהיתי, איך זה יכול להיות.
כל תקופת החטיבה נלחמתי כדי להישאר עוד קצת "ילדה". נלחמתי על הילדות שלי. לבשתי מה שאהבתי בלי להתחשב בצו האופנה, ובלי לנסות להגיד אמירה אופנתית, פשוט כי הייתי רגילה ללבוש מה שאני אוהבת, בלי שזה יהיה עניין הציבור. פתאום זה הפך לעניין הציבור. אהבתי חצאיות ארוכות ומתנפנפות - אני זוכרת כמה כמהתי ללכת איתן לבית הספר, וידעתי שזה יראה כאילו באתי בתחפושת, ידעתי שלא יפסיקו להציק לי בגללן.
אני זוכרת שהיו לי נעלי בד פרחוניות שאהבתי, לאף אחת לא היו כאלה, שוב, ירידות בלתי פוסקות. הצקות. נגיעות.
אמא שלוקחת אותי לקנות את הג'ינס הראשון שלי, בגיל 13. אני זוכרת את הרגשות המעורבים שלי בקשר לזה, איך לא רציתי ללבוש ג'ינס, זה לא היה לי נוח, אבל רציתי להיחשב יפה ונורמלית.
פתאום גיליתי המון חוקים שרירותיים שלא הבחנתי בקיומם קודם, חוקים שקובעים את ערכי, תכתיבים שאני צריכה לנהוג לפיהם כדי להיות "מישהי". פתאום מי שאני כבר לא הספיקה.
איך בכיתי לילה שלם כשקיבלתי מחזור, כי הרגשתי שמעכשיו משהו יקר מאד ילקח ממני. ועכשיו אני מבינה שהדבר הזה הוא החופש והתמימות בלהיות אני בלי להסתכל עלי במבט שיפוטי.
אני מניחה שלהרבה בנות יש סיפור התבגרות כזה.

כל ההתבגרות המינית והנשית שלי הרגיש לי כואב מאד. במשך הרבה מאד זמן הרגשתי, בלי ממש לנסח את זה במילים או לראות מאיפה זה בא, ש"להיות אישה" פירושו להיות כבולה, מוחלשת, חסרת-כוח. עבדתי תמיד בעבודות פיזיות גבריות, ותמיד היה לי חשוב להרגיש שאני חזקה פיזית, שאני לא נשית. אהבתי כשאמרו לי שאני לא נשית (אולי דווקא בגלל שהגוף שלי מאד נשי).
רק בשנתיים האחרונות אני מתחילה להשלים ולאהוב את הנשיות שלי, לגלות את העוצמה שבה, לאהוב להיות אישה.
אתמול ישבתי על שפת הים. סביבי היו הרבה אנשים. כל מה שרציתי היה להסתכל בים וללכת לאיבוד קצת, אבל חלק גדול מאד ממני היה מודע למה שקורה מסביבי. להתרחשות האנושית. לאיך תופסים אותי, בתור אישה יפה שיושבת לבד. והרגשתי שאני חייבת תמיד לעמוד על המשמר. שכל מה שאני אעשה יתפרש בתור מעשה של האישה היפה הזו, כל מבט ותנועה שלי יהיו מבטים ותנועות נשיים, ולפיכך מיניים. רציתי להשתחרר מהמבט החיצוני הזה על עצמי, אבל לא הצלחתי. נשארתי דרוכה.

ש"להיות אישה" פירושו להיות כבולה, מוחלשת, חסרת-כוח. עבדתי תמיד בעבודות פיזיות גבריות, ותמיד היה לי חשוב להרגיש שאני חזקה פיזית, שאני לא נשית. אהבתי כשאמרו לי שאני לא נשית (אולי דווקא בגלל שהגוף שלי מאד נשי).
מוכר מזווית אחרת, אבל מוכר...
זו ההרגשה שנותנים לנו, שרק להיות גבר פירושו להיות אדם שלם וסובייקט בפני עצמו.
אישה נמדדת במדדים חיצוניים, איך היא נראית, וכולי.
כל מבט ותנועה שלי יהיו מבטים ותנועות נשיים, ולפיכך מיניים.
בדיוק...

הכתיבה של דה קיור גרמה לי גם כן לחשוב על ילדותי הרחוקה, על הילדה שהעירה לי על התחת, ובלי לדעת גרמה לתסבוך שליווה אותי שנים.
אבל אני חושבת שאנחנו יותר מדי עסוקות בעצמנו כנשים, ושוכחות שזהו מחלה של החברה באופן כללי.
מה עם הדרישות שיש לגבי הגברים?
זו ההרגשה שנותנים לנו, שרק להיות גבר פירושו להיות אדם שלם וסובייקט בפני עצמו.
אני זוכרת שפעם דיברתי על ההרגשה שלי לגבי גופי עם ידיד מאוד טוב שלי. היינו בערך בני שש עשרה. אני לא זוכרת על מה אני דיברתי בדיוק, אבל אני זוכרת את תשובתו. הוא היה קצת מלא, וטען שלהיות בן מלא זה גם כן לא קל. בנים הרי צריכים להיות שרירים וחסונים.
עוד דבר שנזכרתי בו הוא שבערך באותו גיל, אמרתי לעצמי תודה כל יום שאני לא בן ולא נדרש ממני להיות חיילת קרבית. אני באה מחברה וזמנים שמי שלא היה קרבי, אמור להרגיש לא גבר מספיק. אם כבר מדברים על לחץ, אני לא הייתי מתחלפת איתם. להיות מאצ'ו, זו גם דרישה שגרמה להמון נערים להיות מתוסבכים עם עצמם. הכרתי נערים ששיקרו על מצבם הבריאותי בלשכת הגיוס כדי שלא יורידו להם פורפיל.
אני זוכרת שהיה איזה רמטכ"ל שרצה להוציא חוק שלחיילים אסור לבכות בהלוויות, כדי לא להראות חולשה לאויב.
מנשים דורשים להיות יפות ושותקות, מהגברים חסרי פחד ורגשות. האם אפשר לקבוע ששני הצדדים יוצאים מזה דיי דפוקים? אני חושבת שכן.
כולנו קורבנות של דרישות החברה, וגם גברים וגם נשים, צריכים לצאת מהמסגרת והסטיגמות שלה, על מנת לגלות מה הם באמת רוצים להיות.