מומינאמא בעמק הבאופנים

דף בלוג

שלוש שנים קראתי בשקט עד שהעזתי לכתוב משהו. נדרשו עוד כמה חודשים טובים להתלבט באיזה ניק לבחור (ובסוף לבחור באחד שצץ ברגע). עוד חודש לדון עם עצמי איפה למקם את הרווח (מומין אמא? מו מינאמא? מו מינ אמא?). מתלבטת סדרתית. ואז להחליט לפתוח בלוג. אבל רגע... בלוג? אני? טוב, נסתכל קצת אצל אחרים לוודא שזה המונח הנכון. חיפוש מהיר בבאופן הראה 438 דף בלוג. מפנימה שלא אקרא את כולם. יאללה, לאזור אומץ ולכתוב!

אז למה עכשיו?
אולי כי הבכור תכף בן 3 ואנחנו עדיין בבית. מרגישה שזה צעד נוסף לעבר חינוך ביתי "אמיתי" (ומה עשינו עד עכשיו...?).
אולי כי קורונה והיה לי זמן לקרוא המון בסגר. מספיק זמן כדי להיתקל בדף הנהדר לא כותבים מספיק ובהודעה ה-הו-כה-מתאימה-לי של במעבה הפרדסים: לא כותבים מספיק (2017-07-04T07:58:07)
אולי כי עברה שנה מהלידה האחרונה ואני מתחילה לחזור אל עצמי. איך הן תמיד מספרות ב-ראיון-לעיתון-בנושא-האמהות-שינתה-אותי? "לקח לי זמן לחזור לעצמי"? אז אני לא. כלומר כן לקח לי זמן, אבל לא חזרתי לעצמי, אלא לעצמי אחרת. אני חוזרת אל העצמי שבנתיים השתנתה, עד שחזרתי... ומתחיל לדגדג לי לתעד את התהליך לפני שמתמסמס לי לגמרי.
אולי כי זו גם דרכי לקחת חלק, תרומה צנועה באתר הנפלא הזה, דרכי לומר תודה לכל אלה שהיו כאן לפניי ועודן מאירות לי את הדרך, וגם לזו שכבר לא... @}
ואולי גם כדי שיהיה עוד משהו עדכני. אולי זה יהיה סיפור על איך התגלגלנו לחינוך ביתי, ואולי לא... אני רק מקווה שזה לא יתגלה כסיפור על איך סופסוף כתבתי באופן ואז לא חזרתי לכתוב שוב.

ברוכה הבאה, מקשיבה

(בהתחלה קראתי מומינאמא בעמק האופניים, חייבות לחזור לרכוב דחוף

)

ברוכה הבאה!

כסיפור על איך סופסוף כתבתי באופן ואז לא חזרתי לכתוב שוב
וואי, כמה כאלו היו לי..... (וכאישה אחראית, מחקתי אותם אחרי פרק זמן

)

ברוכה המתחילה!
תמשיכי, כבר עשית לי חשק לעוד

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכן @}
הזדמנות לכתוב שאשמח בכל תגובה ושיתוף גם בהמשך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

באחד הדייטים הראשונים שלנו, הוא סיפר קצת על הבית שבו גדל. ארבעה ילדים, לא בישראל, אבא דאג לפרנסה ואמא גידלה את הילדים. אני בדיוק סיימתי תואר שני, מחקר שנהניתי ממנו מאוד וכבר בדיבורים וחלומות על הדוקטורט. עבדתי קשה בכמה עבודות שאת כולן אהבתי ובכולן מצאתי סיפוק. בקושי הכרנו בשלב הזה, דייטים ראשונים כאמור... אמרתי: "אתה לא מצפה שאני אהיה כמו אמא שלך, נכון? אשאר בבית בלי לעבוד?!"

כמה שנים אחרי, הזוגיות שלנו, האמהות שלי, הן תזכורת יומיומית עבורי לא לשפוט, להרגיע את הביקורת והצדקנות, בטח ובטח בפני אדם שאני יודעת מעט מאוד על מקומו בחייו ועל חוויותיו.

בהריון שאלו אותי מידי פעם מה יהיה (מצד מי שמכיר שנים את המשפחה שלו). כי באמת עבדתי המון שעות בשבוע... והייתי מאוד מחוייבת. למשל, אם לא הספקתי לסיים איזו משימה דחופה, הייתי מכוונת שעון לארבע בבוקר ומסיימת חובות בבית לפני היציאה לעבודה. בקיצור, עבדתי המון וישנתי מעט. בדיעבד, אני חושבת שהאינטנסיביות הזו קצת הכינה אותי לאמהות, בכל הקשור לצד "הלוגיסטי" (בעניין צדדים אחרים של האמהות - הרבה פחות...). ואולי זה פשוט עניין של תכונות אופי.

עוד זיכרון אחד יש לי בהקשר הזה מאותו דייט. זוכרת אותו, ספק אומר ספק שואל, משהו על האם עובדים כדי לחיות או חיים בשביל לעבוד. למודת הבחורים והדייטים שהייתי אז - תייגתי את האמירה הזו כעוד שנינות כזו, מהסוג שגברים (אלה שיצאתי איתם בזמנו...) לפעמים מציגים בדייטים כדי להרשים. היום, פנים שונים של השאלה הזו, חלקם פרקטיים ביותר, מעסיקים אותנו המון.

ולמה נזכרתי בכל זה? כי נתקלתי מכמה כיוונים לאחרונה בדיונים על שינה, על לינה משותפת בקיבוץ, על מיטה משפחתית, על "תפיסת המקום" לצד האישה במיטה ע"י בן הזוג במקום הילדים... ואז דיברנו על זה בנינו. ואמרתי לו כמה אני שמחה שהוא תומך בשינה עם הילדים. שקשה לי לדמיין שהייתי ישנה איתם ככה ושלמה עם הבחירה, לו הוא היה מתנגד. אמרתי שצריך להודות לאמא שלו, שגידלה אותם במיטה משפחתית. הוא אמר שהתודה מגיעה גם לאבא שלו שתמך ברעיון. צודק. איזה מזל יש לי לבנות משפחה דווקא איתו.

<יהיה זה המשפט האחרון כתזכורת לעצמי לקראת המרמור והכעס שעוד יישפכו עליו ועל משפחתו בבלוג זה. אמן>

וואו
לכוון שעון לארבע בבוקר כדי למלא חובות בבית ולצאת לעבודה
מי את?
מאיפה זה מגיע?
הלוואי עליי
מקנאה בך על הנכס הזה
זה מהבית? ממך? מילדות?
זה פלא בעיניי.

--
חח על הכעס שעוד יישפך.
מוטב פה מאשר שם

מומינאמא, מזדהה מאוד. גם אני לבלבתי מאוחר ולקח לי זמן רב של שיטוט באתר עד שאזרתי אומץ לפתוח דף משלי.
קוראת אותך בהנאה ומצפה להמשך...

לכוון שעון לארבע בבוקר כדי למלא חובות בבית ולצאת לעבודה

מאיפה זה מגיע?

זה מהבית? ממך? מילדות?

גם וגם וגם...

תודה לך על השאלות, עוזרות לי להתמקד בתהיות שמעסיקות אותי לגבי עצמי, מי "מכוון" את בחירותיי כאם, חוץ ממני...

חלק גדול במוטיבציה נבע מתחושת מחוייבות אמיתית, יחסי אמון עם "הצד השני", במקרה שלי - תלמידים ותלמידות. נניח אם הבטחתי לתלמיד שאענה לשאלה שהפנה אלי, או שאסיים לבדוק את המבחנים (נשים רגע בצד את כל מה שאני חושבת היום על עבודתי אז) - לא היתה אופציה מבחינתי שאני לא עומדת במילה שלי ומאכזבת אותו, או לפחות עושה את כל המאמצים כדי לעמוד במילה. גם לבניית יחסי אמון, וגם ברמה החינוכית של דוגמא וכו'. או אפילו פשוט להתכונן כראוי לשיעור - תמיד הרגיש לי לא מכובד ולא מכבד לעמוד מול 40 זוגות עיניים ולאלתר לא בהצלחה מרובה (40! עושה לי רע רק להיזכר במספרים האלה שאז נתפסו כנורמה).

חלק נוסף, וגם הוא מהדהד לי כיום בתחום האמהות והבחירה לגדל את ילדינו בעצמי, הוא בחירה דווקא בעומס יתר כאיזון לנטייה לדחיינות. אני פשוט עובדת טוב יותר תחת לחץ. עד רמה מסויימת כמובן. כשיש לי פנאי ושפע זמן, אף פעם לא משעמם לי, תמיד אמצא משהו מעניין או חשוב לעשות, רק שזו לא תהיה המשימה שאני צריכה לעשות... יש לזה חלק גם בבחירה לעבוד בכמה מקומות עבודה במקביל. אפילו תחת לחץ ועומס עבודה, לפעמים הדחיינות השתלטה, וככה מצאתי את עצמי בוהה נניח באיזו סדרה, פרק ועוד פרק (לפני שהומצא הבינג'!), וקמה בארבע בבוקר, במקום למלא את חובותיי בשעה נורמלית ולישון כמו בן אדם.

ו...כן, חלק בטוח מהבית. מזיכרונות של אמא נרדמת-קורסת בערב, ואז מתעוררת בבהלה או מבקשת שנעיר אותה אי שם בחצות והלאה... או סיפורים על איך היתה קמה לטגן או לבשל בארבע חמש בבוקר... איך לא הבנתי אז כילדה את המשמעות האמיתית של להתעורר לריח ערימת שניצלים מטוגנים.

ולכל אחד מאלה, כמובן יש צדדים טובים יותר ופחות. הרצון לשמר יחסי אמון הופך בקלות לריצוי. העבודה תחת לחץ מתמיד גובה את מחירה, הסטרס בגוף ורגשות האשם ללב (כי הרי זה לא שצפיתי בסדרה בראש שקט). והזיכרונות מאמא הם הזכרונות מאמא. הם שם, אבל כרגע עוד כואבים מידי כדי להעמיק בדיון בהם.

מומינמאמא מהמממת ברוכה הבאה

קוראת אותך @}

האם עובדים כדי לחיות או חיים בשביל לעבוד

המשפט הזה ממשיך איתי...
וכואב

איזה כיף לך
וזה נכון, עומס יתר עוזר להתמודד עם דחיינות
השף אסף משהו ההוא שיש לו את מסעדת מחנה יהודה בירושלים ועוד 17 מסעדות בשדירה הוואי אבור בניו יורק חמאה פרקים בכל מיני תוכניות בישול. אז הוא העיד שהוא סובל מדכאונות קשים.
כשאני שמעתי את זה גיחכתי. מה לו ולדכאונות, בחייאת.
אני מדוכאת מלחכת למכולת.

אבל הוא אמר שעומס עוזר לו להישאר מעל פני המים.
גומה למה שתיארת.
אגב זה החסכון בחינוך ביתי כמו שאני חוויתי אותו.
מצד אחד יש אינסוף מטלות ובהחלט אין רגע דל
מצד שני את אדון לעצמך
וזה כה בעייתי

בכל מקרה היה כיף לקרוא את המחוייבות שלל לעבודה, לתלמידים ולערכים
ולגבי הזכרונות מאמא - חיבוק

גם אני עם נטייה לדחיינות ודיכאון שמשתפרת תחת עומס, אבל... אני אדם רגיש מאוד שצריך הרבה דאון טיים. מנסה לגרום לעצמי להרגיש את תחושת הכובד גם מעשייה לא מרובה. גם הליכה לבנק, לעשות כלים, גם שם יש כובד (עומס, אבל לא עמוס, תחושת גבול שעוזרת לי להישאר בפוקוס)

האמת שנראה לי שהרוב כאלה מליה. כמוני, כמוך.
פשוט לא מדברים על זה וגם יש כאלה שזה ממוסך אצלם בסמים אלכוהול, תרופות.

אז איך בעצם "נשארנו בבית"?

אני מוצאת שהשאלה הזו עדיין מאוד מעסיקה אותי, על אף שעברו כבר 3 שנים מלידת הבכור. לפעמים אני עונה שזה מכוח האינרציה. לפחות בפן ה"לוגיסטי", שילוב של נסיבות ואינרציה. רגע לפני הלידה עברנו לצפון, כך שירד הלחץ לשוב לעבודה. לא היתה לי בעיה למצוא עבודה חדשה, אבל לא היתה לי המוטיבציה לחזור אל מקומות העבודה שאהבתי. אף אחד לא חיכה לי בשום עבודה, כי עברנו למקום חדש. זה החלק של הנסיבות הלוגיסטיות.

והאינרציה? אני נוטה לתלות בה את תשובתי, כי לפחות בהתחלה, לפחות עבורי, פשוט נשארתי בבית... בלי החלטות גדולות והצהרות. "טוב, נראה כשיהיה בן חצי שנה, נתחיל לחשוב...", "יאללה, בוא נסכם שאני נשארת לפחות עד שנה". עוד לפני גיל שנה, כבר היה ברור שאמשיך איתו עוד. מערכת החינוך הקיבוצית התחילה להתעניין בשבילים... אז אמרתי שהשנה לא, תודה, ואולי בגיל שנתיים.

לקראת השנתיים נולדה אחותו הקטנה. לאט לאט ההחלטות הפכו פחות אינרציה ויותר בחירה מודעת, מושכלת. היה ברור שעכשיו בטח לא גן, ועדיין עניתי למודאגים איך אסתדר עם שניים - שאם יהיה קשה, אכניס לגן. בין גיל שנתיים לשנתיים וחצי של הבכור, כל הזמן אמרתי שגיל 3 עוד רחוק. שאני לא יכולה להעריך עכשיו איך נהיה בעוד חצי שנה - שנה, כמה מאתגר יהיה. "נחכה לשנתיים וחצי ונתחיל לחשוב". בנתיים גם הקטנה גדלה קצת ונבנו לאיטם תחילתם של יחסי אחים. עבורי - קסם שרק הולך ומתעצם מאז. ובשנה הזו גם התחלתי לחשוב באמת. אחרי ההתאוששות הראשונית מהלידה והזמן שחולף, משהו בי התפנה להרגיש את החוויה שבבניית משפחה. למצוא הנאה בתהליך עצמו. לא לחשוש מ"הפרת האיזון" החוזרת אלא לראות בה אתגר. לא אתגר מהסוג שצריך להסתער עליו, אלא פשוט לחיות איתו, בתוכו, לתת לו ללוות אותי גדלה כאדם וכאמא ואותנו גדלים כמשפחה. משהו פשוט נרגע, התדרים שקטו, הביטחון הפנימי התעצם.

המשכתי לתהות עוד כמה חודשים, אפילו היה איזה רגע שכבר חשבתי שכן גן, ואיכשהו - ברגע ששיחררתי ופתחתי את אופציית הגן - הופ, יכולתי באמת לשחרר את רעיון הגן לדרכו. (המנחה שלי בתזה היה קורא לזה "ניסוי מחשבתי". קצת מפתיע אותי לפגוש את זה כאן). וכמובן כמובן שכל ההתלבטויות לוו בקריאה של דפי הגן בבאופן בכל הזדמנות. יש להם חלק לא מבוטל במחשבותיי ובדיבור העצמי שלי ומקווה עוד לפרט בפעם אחרת.

ופתאום, בעודי קצת מתלבטת וגם קצת פחות מתלבטת, פתאום הסתבר שהגן - כלומר ספטמבר - זה כבר בעוד חודשיים-שלושה. ואז התגבשה ההחלטה האמיתית שלא גן. והיא כבר לא דרשה ממני התלבטויות ומאמץ להחליט בשלב זה. ואני חווה עצמי לרוב כמתלבטת סדרתית! פתאום היה ברור שממש לא גן עכשיו. אין מצב. אין סיבה. אין רצון.

אז אנחנו בבית

ראיתי את אמא בלי אמא . עוד אין בי את הכוח הדרוש כדי ללחוץ על הקישור. בנתיים מניחה פה מעט מתחושת ההחמצה והגעגוע.

אמא, אהבת את האמהות?
אמא, ספרי לי את סיפור הלידה שלי. של כולנו.
אמא, למה בחרת לא להניק אותנו?
אמא, איך הזוגיות שלכם החזיקה ארבעה ילדים?
אמא, איך התמודדת עם העייפות העצומה?
אמא, תספרי לי מה עבר עליך רחוק מהילדים בלינה המשותפת?
אמא, תספרי לי מאיפה היו בך הכוחות להוציא את ילדיך מהלינה המשותפת ולעזוב?
אמא, איך זה להיות סבתא סופסוף?
אמא, נכון שהקטנים מקסימים?
אמא, את יכולה להחזיק את הקטנה לעשר דקות?
אמא, את גאה באמהות שלי?
אמא, אפשר חיבוק?

יום הולדת שמח אמא שלי יקרה.
את חסרה לי כבר המון שנים.

אני אמא בלי אבא
חיבוק ענק

תודה שבאת חווה

בחזרה

אומרים ש"הילד השלישי מגדל את עצמו". זו בהחלט לא התכנית שלי לאחרי הלידה, אבל בנתיים לגמרי מרגישה שההריון השלישי שלי מגדל את עצמו... נכון שגם ההריון השני היה חוויה אחרת לגמרי מהראשון, מבחינת תשומת הלב וההתרגשות מכל התפתחות קטנה. אבל עכשיו, עם שניים די קטנים בבית, אני מרגישה שבקושי התפניתי להרגיש את ההריון הזה. ולא שהוא עבר בקלות. פיזית, השליש הראשון פלוס השניים שבבית, היה אחת התקופות הכי מאתגרות ומתישות שחוויתי. בעצם, לא מאוד מפתיע שהפעם ההריון תבע ממני בחילות בוקר נוראיות יותר מהשניים הקודמים. (כמה מרגש ומבהיל גם יחד להרגיש יד קטנטנה מגיעה ללטף את גבך בעוד ראשך תקוע באסלה). הגוף חכם. אולי את מה שלא התפניתי להרגיש בלב, הוא דאג שארגיש בדרכים אחרות.

כשפתחתי את הבלוג הזה (והרי הוא נפתח בראש חודשים לפני שנפתח באתר), אחד הנושאים שהכי העסיקו אותי היה "תכנון" של המשפחה ההולכת ונבנית. קראתי פה המון בדפים שכתבו נשים נפלאות ועוסקים בהריון שלישי, באחים צמודים (או לא), וגם במשפחות עם ארבעה ויותר. בפועל אנחנו כבר עמוק בתוך ההריונות והפעוטות, ובראש אני עדיין עוסקת המון במחשבות ובולעת בשקיקה את הדפים בנושא כשיש רגע פנוי. האתר הזה פשוט קסום ברוחב היריעה שהוא פורס ומנווט אותי כמו מעצמו מדף לדף. ממחשבות על ההריון, דרך קשיי התקופה הראשונה שאחרי הלידה, מדפים מלאי רגש על השינוי בעיניים של אחים צעירים ובן הזוג ועד דפים על העסקת מנקה ומטפלת (על מי אני עובדת, גם אלה וגם אלה דפים מלאי רגש), ועד הבלחות קטנות פה ושם של סיפורים בפרספקטיבה של זמן, מאמהות של פעוטות קרובים שכבר בגרו. אחחח, כמה שאני אוהבת את האתר הזה והכותבות בו לאורך השנים @}

ובהזדמנות זו נזכרת לכתוב משהו נוסף שרציתי מזמן:
אם מישהי מהקוראות מכירה אותי בחיים הלא וירטואליים ומקשרת (כבר יש די פרטים "מסגירים" ויהיו עוד רבים), ויש בך רצון לדבר איתי על זה פנים-אל-פנים, כמובן מוזמנת. קל לי יותר לכתוב באנונימיות חלקית, תחת ניק שאינו השם שלי, אבל זה יותר מול גוגל ואנשים שאינם שותפים להיבט הזה של חיי, ופחות מול חברות. אם קראת וזיהית - כנראה אני מרגישה מספיק נוח לשתף אותך גם מחוץ לבאופן

גיליתי את הבלוג שלך היום, את כותבת כל כך יפה.
שמחתי וכאבתי והתעניינתי איתך.

קצת עייפה, אבל חולפת להשאיר כאן

משתכשכת כאן רגע בפאתי העמק.
ממרומי ה"אם לשניים" הריון שלישי נשמע פסגה בלתי מושגת...

מצטרפת בכן נלהב לתיאור היופי במקום הזה!!

@} @}

מומינאמא גם אני בהריון שלישי עם 2 קטנים בבית וממש מזדהה עם מה שכתבת (-:
השבועות חולפים להם בקצב מסחרר מבלי לתת את הדעת על מה שקורה. לי היה אפיזודה קצרה סביב העמסת סוכר ולאחר שעשיתי אותה חזרתי לשגרה.
אנשים שואלים אותי שאלות כמו איפה את מתכננת ללדת ואני ואווו נכון לא חשבתי על זה בכלל ובהריונות הקודמים חשבתי על זה מהדקה הראשונה.
אני בקרוב אפגוש את הדולה שלי ונעשה הכנה מקוצרת ללידה, אני כן רוצה לתת לזה מקום לפני שאני מגיע ללידה.
בהצלחה

ההריון השלישי שלי עף לי מהר מדי, לא התעסקתי בומיותר מדי, ואפילו מפגשים עם מיילדת בית או בדיקות לא עשיתי
גם הלידה של השלישי אני לא באמת זוכרת או טרחתי לכתוב. לידה משעממת חסרת כל ייחוד (משהו בסגנון: רציתי נורא כבר ללדת, היו צירים, יצאתי ונכנסתי מהבריכה, ילדתי, הלכתי לחדר השינה, ביי)
מה שלא היה לי עם הלידות הקודמות שכתבתי ופירטתי כל פיפס

אממה, הידל עצמו כלכך מיוחד וייחודי, שאי אפשר להתעלם ממנו, בכלל.
מסוג "אני חמוד, חמוד מדי, אל תאכלו אותי ותסתכלו עלי תמיד, תשמרו עלי!"

הברכה המיוחדת של תשומת לב מפוצלת ולא למרכז את הילדים זאת הברכה של ילד/ה שלישי/ת ומעלה.

כלכך מבורך!

תודה לכן יקרות על שכתבתן.
תודה שהשארתן סימן שאתן פה. זה משמעותי עבורי.
מתקשה לגשר על הפרדוקס, איך ייתכן שעבר חודש מאז נכתבו הדברים (והרי קראתי את התגובות מיד כשנכתבו), איך ייתכן, בעוד הרצון להיכנס ולהתייחס חולף בראשי ממש בכל יום. התשובה לפרדוקס כנראה איפשהו בין ילד לפעוטה להריון... ולחיים עצמם.

תובנה קטנה של אמצע הלילה, לגבי ה"אי" שלי:

הבוקר, האזנתי לפודקאסט מרתק שבו משוחחות שתי אמהות בחינוך ביתי (תזכורת לעצמי לפרט בהמשך!!). הן העלו גם את הנקודה המוכרת, שכל אמא בבית מוצאת לעצמה את העיסוק, התחביב, הדרך שמתאימה לה להתמלא קצת בכוחות בשגרה השוחקת. המונח הזה, "אי", מושאל מהשיחה שלהן, וליווה אותי כל היום. היכן האי שלי? מה מטעין אותי בעוד קצת כוחות כשהמאגרים בסכנת התרוקנות? ובעייפות היומיומית המאגרים אצלי מתרוקנים לא פעם... ככה שאני משתדלת להיות מודעת וגם קוראת על הנושא. ועכשיו, באמצע הלילה מצאתי את עצמי קמה להאזין לעשר הדקות האחרונות של הפרק שלא הספקתי לסיים בבוקר. (ואם להיות כנה, אחריו לעוד פרק, ואז קצת לקרוא בבאופן ועוד קצת... גם ככה אני לא ישנה בלילות בהריון הזה).

ואני תוהה לעצמי לגבי האי הזה... אני לא מצליחה כרגע לשלב בשגרה יציאה לקפה עם חברה, ערב זוגי שקט, פרק באיזו סדרה, שיעור יוגה ועוד כאלה המלצות שאשמח ליישם יום אחד. אני כרגע יותר בשלב שבו גם פיפי בדלת סגורה זה מאורע נדיר. מה שכן אני עושה הרבה ברגעים הפנויים, הוא לקרוא המון כאן באתר! וגם מעט בספרים על אמהות וחינוך. ופתאום חשבתי, שאולי זה זה האי שלי! שהקריאה והמחקר והמחשבות והתהיות לגבי האמהות, וחינוך ביתי, וכמובן הילדים עצמם וההתפעלות מאיך שהם גדלים ומתפתחים, זה מה שאני עושה עכשיו! זה המחקר שלי וממנו אני שואבת כוחות! אולי זה האי שלי

כשהכרנו ובחרנו לבנות משפחה יחד, בדיוק סיימתי תואר שני וכבר הייתי צעד אחד לתוך הדוקטורט. ובהמשך, די מהר האמת, בחרתי באמהות ובחינוך הביתי שאצלי, לפחות כרגע, באו על חשבון הדוקטורט המתוכנן. וכשהתחלתי לספר לבן זוגי כל מיני תובנות קטנטנות או אירועים ממהלך היום עם התינוק, הוא היה צוחק (בטוב) שהנה זה הדוקטורט שלי כרגע. אפילו כשהבכור היה תינוק קטן, אני זוכרת רגע שבו למדתי לזהות בהצלחה מה הוא צריך כדי להירגע (אז עוד לא קראתי מספיק בבאופן כדי פשוט להקשיב לו...) - והוא אמר לי בהתפעלות שהנה הדוקטורט שלי מתקדם. ומאז כמובן, ככל שהילדים גדלים, התחושה הזו מתחזקת וגם השמחה שאני מפיקה ממנה. זה באמת דבר מדהים בעיניי, הלמידה שהאמהות בבית מביאה איתה, בכל כך הרבה תחומים. ולקח לי זמן לראות את זה ולהינות מזה, לא להרגיש מוקטנת כי ויתרתי על דוקטורט "אמיתי" (וחיצוני) וכתירוץ מצאתי לעצמי תחליף דוקטורט בדמות גידול הילדים.

אני מקווה שזה נקרא ברור ולא מקטין... שנינו חובבי אקדמיה ומחקר, אז כל המונחים המושאלים משם הם בקונוטציה חיובית. והחלומות על דוקטורט עדיין איתי, שאלות המחקר הולכות ומתקרבות לתחום החינוך הביתי ככל שעובר הזמן. את שאלות המחקר, אגב, אני מחליפה כל יומיים, תלוי מה הילדים ואני עשינו בימים האחרונים (-;

והנה התובנה הקטנה שלי שתכננתי לכתוב במשפט הפכה לארבע פסקאות ותכף כבר בוקר... אבל איזה כיף זה שעולים רגעים כאלה קסומים בתוך השגרה היומיומית השוחקת.

מקסים ונכון גם אצלי.

אם כי לגבי כיתה פרקטית למי שבכל זאת מרגישה כמוני אני הייתי מותשת ועצבנית, כשהילדים גדלו בבית ואולי בעיקר כי בסופו של דבר עזרה, יד נוספת, והתאווררות, ניתוק אפילו לשופינג וגלידה מטעינים מאוד בעיקר כשהם מגיעים בתדירות ידועה ורציפה ולא רק כשאנחנו עם הלשון בחוץ.

כיתה-עיצה

זה נכון, ואני יודעת את זה, ועדיין לא מצליחה להתארגן בהתאם על תמיכה כלשהי קבועה. לא על ביקור קבוע של נערה שתעזור, לא על מעט עזרה מהמשפחה ביום קבוע, שלא לדבר על לנסות להזמין עזרה בניקיון (עוקבת אחר הניסיונות אצלך (-; ). מצב הניקיון בבית ביחס הפוך להתקדמות ההריון. ויש כל כך הרבה להספיק... ואני מטבעי נוטה להסתדר היום עם מה שיש, כי "מה? אני באמת באמת חייבת עזרה עכשיו? אני יכולה להמשיך עוד קצת בנתיים..."

משתפת קצת ברגעים שבהם הצלחתי להציץ להיגיון הפנימי אצל בן השלוש פלוס, במעשים שנתפסו ברגע הראשון כדי מעצבנים:

לעמוד מול מקרר פתוח ולבהות.
ביקרנו חבר שאצלו מקובל לפנות את העץ ולבקש ממנו לקטוף את הפרי לפני שקוטפים. המקרר אצלינו בבית משמיע צפצוף קצר אם הוא נשאר פתוח יותר מידי זמן. הוא היה שואל מה זה הצפצוף והסברתי שזו דרכו של המקרר להגיד לנו לסגור אותו. חיבר הכל, ועכשיו בכל פעם פותח את המקרר, עומד מולו פתוח וממתין לשמוע את הצפצוף: "המקרר אמר שהוא מסכים שאקח ממנו אוכל".

יום אחד התחיל להתעקש להוסיף חלב לכוס המים שלו.
גם אני כילדה אהבתי לערבב שיקויים. טעיתי שבזה העניין. לא קישרתי ליום שבו צפה בי מכינה קפה ומוזגת חלב בנוסף למים (מאורע לא יומיומי אצלינו). כמה פשוט הקישור...

לשחק עם הכפתורים של התרמוסטט על הקיר.
זה מצפצף ומגניב והמבוגרים עושים את זה כל הזמן, ועוד יש בונוס של תגובה מאמא כשהוא משחק בזה, אז למה לא להמשיך? טעיתי... לאבא יש שעון על השידה ליד המיטה שמאיר באור כחול כשלוחצים עליו. התרמוסטט על הקיר מאיר גם הוא באור כחול כשלוחצים: "אני רק לוחץ לבדוק מה השעה".

כמה פשוט להתייחס למעשים האלה ברוגע כשמקשיבים רגע להסבר שלו ומתחברים משם. פחות פשוט לזכור ברגע האמת להקשיב לו ולהתעניין ברציונל במקום לזרוק איזו אמירה שיפסיק...

נפעמת מהפשטות, מהראיה הנקיה @}

מבלה שעות באתר המופלא הזה, שוקעת בדפים חדשים או בדיונים שהחלו לפני שני עשורים כמעט... ופתאום התחשק לי לרגע לקפוץ לפה, למסור ד"ש גם לעצמי

אז מה שלומי? בסדר, אפילו טוב (מרשה לעצמי להתגבר על כל ההתניות מבית ורגע לאשר לעצמי שדי סבבה לי). בעיקר תופחת... הלידה כבר עוד רגע פה ואני בין התנהלות יומיומית של בית ושני קטנים לבין ניסיונות להתכונן לבאות. האמת שלקראת בואה של השלישית, עוד לא הכנתי כלום וכלום... לא כיבסתי בגד אחד, לא ארזתי כלום ללידה, לא התארגנתי על ציוד, עגלה, מיטה... אולי הגזמתי בקריאת סיפורים על המעבר הקל לילד השלישי P-: (יאללה, מחר נכבס משהו. ותכלס היא תהיה עלי במנשא כל הזמן ותצטרף למיטה המשפחתית, אז יאללה גם עגלה והרחבה למיטה לא היסטרי לכרגע). ותיק לאחרי הלידה גם לא באמת צריך... הציצי איתי, לנסינו זכרתי לקנות מראש למקרה הצורך, ונשאר רק ללדת ולקוות שיעבור בטוב על כולנו ונוכל לחזור מבי"ח מהר ככל האפשר (די מטריד אותי האמת עניין השחרור המוקדם, אשתדל לזכור לעדכן איך זה הלך).

וחוצמזה? שגרה, בית, משפחה, ילדים גדלים... מנסה מאוד להתקדם בענייני בית, אבל איך אפשר לקנן עם בטן ענקית? משהו פה לא מסתדר לי, בפיזיולוגיה של להתכופף ולנקות ולסדר, על אף שהרצון והמוטיבציה לעשות את זה מורגשים מאוד. והילדים גדלים, ממשיכה להינות יותר ויותר מהצפייה מהצד ביחסי אחים נרקמים מיום ליום. הגדול מתקרב לארבע ואני נהנית לדבר איתו ולהציץ מעט לעולמו הפנימי ולהקשיב לרציונאל המתהווה וללמידה שלו על העולם. והקטנה תכף שנתיים, גדלה מהר כל כך שזה לא נתפס לפעמים, משוגעת על אחיה וגם מתחילה "למרוד" ולגלות עצמאות (ונפרדות ממנו) ושואבת ממנו מידע וחיקוי שזה פשוט קורע אותי מצחוק לפעמים. (ולפעמים פחות... השבוע ישבו לאכול זה מול זו. הוא התכופף למשהו וקיבל מכה קטנה מהשולחן. תוך רבע שנייה התכופפה כמוהו וחטפה מכה רצינית שהשאירה סימן).

ובמקביל, חששות, קשיים, זוגיות, קורונה ברקע (בעיקר מוסיפה אי ודאות לגבי הכל... נהלי בי"ח, תמיכה בתקופה שאחרי הלידה, כאלה). חיים, בקיצור. האמת היא שהיומיום לא קל, אבל באמצע הלילה כשהכל שקט ואף אחד לא קרא "אמא" בשעה האחרונה, קל יותר להיות אופטימית ולהתרכז בטוב @}

מומינאמא אהובה
את גיבורה
בהריון על
בתקופת קורונה
אני שמחה שמצאת זמן ורצון לכתוב
אצחי זה משחרר ואני חושבת שזה גם יכול להקל אצלך בייחוד כשאת כותבת אמת מזוככת
ואת צודקת, לא צריך יותר מדי להיערך כי נשמע שאת בבסיס ערוכה
הזדהיתי מאוד מאוד עם מה שכתבת על עזרה שלא הצלחת ובעצם לא כיוונת להתארגן על זה כי כביכול את מסתדרת
גם אני ככה בבסיס ולא סתם כנראה. עזרה חיצונית אכן... עוזרת אבל היא גם תובעת את שלה, לפעמים צריך לפתח סבלנות למישהו נוסף שאין לך לתת או לסמוך או ללמד או להוציא כסף שלא מתחשק הכל יחד. מצד שני זה באמת עוזר במעט פעמים שיצאתי מעצמי ולקחתי עזרה. יש גם עניין פרפקציוניסטי שמה יקרה אם אקח עזרה והיא לאכזב אותי שסתם בניתי על זה וסתם זרקתי כסף. זה גם קורה אבל כדאי לנסות. גיליתי שאנשים שמוצאים מה הכי טוב להם בכל תחום בחיים חייבים לעבור דרך ניסיונות שמלווים באכזבות.

בכלל מופלא בעיניי איך הכינוי שבחרת נשמע כל כך את. נהדרת חמה חומלת ומלאת תבונה אמנית עמוקה.
מתרגשת בשבילך על ההריון (!!!) ומה שעוד יגיע
ומורידה בפנייך את הכובע על העמידה באתגרים בתקופה הכה מעצבנתתתתת הזו (לא בא לי לכתוב מאתגרת כאילו שיש פה אתגר ורק נתגבר ואנחנו חיוביים. זה לא אתגר. זה בעעעעעע מבחינה אובייקטיבית) והנה את לגמרי מתמודדת מהמם ועוד עם שניים קטנטנים פלוס פלוס

נשות באופן היקרות והאהובות,
אולי לא הרגשתן, אבל רבות מכן השתתפו בלידה נהדרת, לפני כמעט שבועיים

עשרות סיפורי לידה ותמיכה שקראתי היו לי כבסיס רך אך יציב, לשוב ולהיעזר בו בשעת הצורך, משפטים משפטים שהבליחו להם בראש ובלב בדיוק ברגע המתאים.
לאם ולתינוקת שלום

מקווה למצוא בקרוב את הזמן והכוחות לכתוב את סיפור הלידה.
תודה לכל אחת ואחת מכן שכתבו פה בעשרים השנים האחרונות

מזל טוב מומינאמא

שיהיו ימים שקטים וטובים

מזל טוב!
מחכה בסבלנות לסיפור. תפסתי מקום טוב.

יאאא מזל טוב מומינאמא!
שתגדלי אותה בנחת ושמחה
ושיהיה לך כוח ויכולת ועזרה ותמיכה ככל שתצטרכי בתקופה הזו

מזל טוב! מרגש.

תודה רבה יקרות!

התינוקת כבר בת חודשיים ובסיפור הלידה שלה רק שתי פסקאות.

ספרים שהומלצו כאן וקניתי בתחושת דחיפות, בחלקם קראתי מעט, חלקם נותרו על המדף. לא קראתי במלואו אף לא אחד מהם.

אנחנו גרים בבית הנוכחי כמעט שנתיים ואני עוד חושבת איך כדאי לתכנן אותו כך שיתמוך בחינוך ביתי.

הילדה השלישית כבר פה איתנו ואני עוד הופכת במחשבות כמה ילדים נרצה ובאיזה הפרשים כדאי ללדת.

החוסר באמא מורגש כבר ארבע שנים של אמהות, אבל עוד לא מצאתי את הכוח להרגיש אותו באמת ולצלול פנימה.

ועוד ועוד. הימים חולפים. הימים אינטנסיביים. מרגישה שאין זמן לעצור ולחשוב (והאמת לפעמים זה מציל לנו את הזוגיות מריב מטופש... פשוט הולכים לישון ולמחרת דברים נראים אחרת - בדרך כלל דרמטיים הרבה פחות). חוזרת שוב אל מנטרות מוכרות... "כל יום כמו נצח. אבל שנה עוברת בדקה". זוכרת היטב את התחושה הזאת, במיוחד כשהגיעו לגיל שנה ושנתיים.

כל הא.נשים הנפלאות שכתבו כאן שנים על גבי שנים, כל המילים המחכימות והתומכות, כל דפי הבלוג המרתקים... מתי הם מצאו את הזמן לזה?? מילא להקליד, זה נניח אפשר גם בהנקה, אבל פנאי לחשוב מחשבה אחת שלמה ורצופה?? מתי??? מורידה את הכובע. גלו לי את הסוד.

הנה גילית אותו, את הסוד. כתבת כל כך יפה.
מזל טוב.

שליחה על ידי חווה* » 04 יולי 2021, 01:28

מזל טוב, אהובה
ספיציפית לא חושבת שחודשיים אחרי לידה היו במוח שלי מחשבות...
איפשהו סביב חצי שנה זה נשמע לי יותר תואם גיל
אישית גם חזרתי אז לעבודה
(לצערי אנחנו (עדיין) לא בחנב)
אז זה ניראה לי עוד סממן שיכול לתמוך בטענה.

בגיל חודשיים __לחשוב מחשבה שלמה ורצופה מרגיש לי קצת כמו לרוץ 10 ק"מ

(אשכרה ראיתי השבוע אישה שבחרה לעשות את זה. מצדיעה לה ומקווה שזה עושה לה טוב. לי זה מרגיש מופרך)

מומינאמא יקרה עברו חודשיים, וואו...
זה היה נראה לי הרבה פחות.
כתבת באמת יפה.
אצלי השנה הראשונה וחצי היו מעורפלות.
המשך מהנה יקירה לכולכם

הראש מוצף מחשבות. מוצף וריק בו זמנית. יחסים בין אחים. הסתגלות משפחתית לתינוקת חדשה. צפיפות במיטה המשפחתית. זוגיות. קבלת אישור לחנב. דיאטה. שוקולד. בריאות. מתכונים. ניהול זמן. מנוחת אחריות. קבלת עזרה. לגו. תשומת לב לכל ילד בנפרד. כמה ילדים. ניקיון הבית. פליי ליידי. קורונה. זמן לעצמי. חברות. לימוד קריאה. בית עם שתי שפות. תרומה לקהילה. מסירת בגדים. פשטות מרצון. תיווך בין ילדים. גינה.

מיליון רסיסי מחשבות (רשימה חלקית ביותר...)
מצליחה מעט לחשוב ברצף. מצליחה קצת יותר לחזור ולקרוא כאן. לפעמים מצליחה לשמוע את עצמי חושבת, לרגעים. התינוקת חצתה את קו החצי שנה ואני מרגישה את המבט קצת מתרומם למעלה, חצי מעלה אולי...

וואו.
כיף שחזרת

כמה כמה כמה מרגש אצלך ועמוס. וואו. באמת מומינאמא.

אני כל כך מכירה את מה שתיארת מדוייק - שבראש מוצף במחשבות וריק בו זמנית. וזה ככה ימים שלמים זה לא שיש פאוזה.

כתבת כל כך הרבה ולא כתבת שינה. אני מאחלת לך שעות שינה טובות ועמוקות כאלה שמתעוררים מהן בשלווה כוחות מחודשים.

הרבה זמן לא כתבתי. מתחילה לכתוב בראש והופ מישהו (מהשלושה שמסתובבים בבית) או משהו (מהאלפים שמסתובבים בראש) מפריע ועוצר אותי. תקופה לא קלה. כנראה הכי מאתגרת שהיתה לי באמהות עד עכשיו. אני מותשת... בעיקר רגשית, שזה חדש לי יחסית.

למותשות הפיזית כבר כמעט שהתרגלתי, וגם יש לי יותר דרכים לפתור אותה. נכון שהשתיים קשורות, אבל עם המותשות הפיזית אני פחות אבודה: לשפר תזונה, לישון מוקדם, לנוח תוך כדי פעילות היומיום. לא בהכרח מצליחה ליישם אבל לפחות יש כיוון לפתרון.

מול המותשות הרגשית אני קצת עומדת המומה והלומה. לא מצליחה לעצור לרגע ארוך מספיק כדי לקחת נשימה עמוקה או מחשבה רציפה או להתרחק מעט כדי לקבל פרספקטיבה חדשה. הימים הם מרוץ אחד אינסופי. שוב ושוב מגיע הבוקר בלי שהיה לילה לשכך קצת את מאורעות היום הקודם. קונספט חדש, בוקר ללא לילה. וזו לא רק השינה עצמה, הפיזית. זו התחושה של להירדם עם הילדים, או להניק עד שאפשר להניח את היונקת, ואז לקום ולחפש מנוח למוח במשך שעה או שעתיים ללא הצלחה. בחיי, טוב שהיונקת מתעוררת לקרוא לי למיטה, אחרת הייתי בוהה בכלום עד הבוקר.

אני מותשת מהאחריות. מהזמינות 24/7, מילולית, ברצף, כבר ארבע וחצי שנים. ניסיתי להסביר לו, שבעבודה שלי אין ימי חופש מהמעסיק. וגם ימי מחלה לא ממש. לקחתי יום מחלה פעמיים, אבל העברתי אותם בצירים וחזרתי עם עוד תינוקת, אז לא נראה שזה נחשב. אה, ובהריון האחרון אחרי המי-שפיר. ממליצים לנוח 48 שעות נדמה לי, לפחות. לקחתי חצי יום מול הטלוויזיה (יצאתי מהבית) והיה נפלא. הבינג' הכי מוצלח שלי

ממה אני מותשת... ממוח שלא מפסיק לעבוד, ועם זאת לא מצליח להפיק מחשבות רצופות. מתחזוקה אינסופית של רשימת מטלות מידית מתעדכנת. הקטנה רעבה, להניק. אה, הגדול יצא בתחתונים בפברואר. רגע, עכשיו האמצעית רוצה קקי. טוב, נטפל בזה ובזה ואז... אוי, בכי, הוא נפל בחוץ. מה עכשיו? אה, נכון, רציתי להכין צהריים. וגם להרתיח את הקומקום לקפה בפעם השלישית היום, ואולי הפעם אגיע גם למזוג מים רותחים לכוס. להצליח ממש לשתות את הקפה זו כבר בעיה לאחר כך.

וככה היום רץ... הם מפזרים עוד משחק. שופכים עוד כוס מים. רבים קצת. בוכים קצת. רבים הרבה. אוכלים המון. נופלים מידי פעם. מבקשים עזרה עם אוכל. עזרה עם סכין. עזרה למצוא משהו. עזרה לקרוא. עזרה לשמור על הקטנה שמפרקת להם כל מבנה במהירות שיא. ובין לבין לדאוג לבית, לנקות, לכבס, לבשל. וכמעט שכחתי... גם לחנך תוך כדי (כותבת וצוחקת על עצמי בקול גדול וציני).

אני מותשת מהאחריות. מזה שהתפקיד שלי לדעת איפה הם (בגדול) ושהם בסדר ולטפל במה שלא בסדר. האמת, אפילו לא האחריות "הגדולה" של לגדל ילדים היא המתישה אותי. כי עבורה יש בי אמונה ואולי איזה חזון קטן ותחושת משמעות. זו האחריות, או האחריויות (?) הקטנות שמתישות. מותשת משוב לחשוב מה הם אוכלים עכשיו. מלשים לב בשעון פנימי מתי אכלו, אולי רעבים, ומתי היא עשתה פיפי, אולי מתאפקת ולכן עצבנית, ומתי עייפים. מלנגב עוד כוס מים שנשפכה על השולחן. לטאטא שוב את הטינופת מתחת לכיסא האוכל של התינוקת, לפני שהיא זוחלת שם וממחזרת את מה שזרקה (מילא מהיום, אבל מאתמול...).

בקיצור, כמו שניסחתי לעצמי בשקט, ואחר כך גם העזתי ללחוש, ועכשיו מעזה לכתוב פה: בא לי שמישהו אחר יחליף אותי בחיים שלי קצת. הנה אמרתי... דכאון קל על הפרק? אולי. אמשיך כשאצליח. תודה למי שפה.

מקשיבה

הו מומינאמא
חיבוק ענקי

הייתי שם בדיוק בדיוק
זה קשה. נקודה.
את אלופה.
את מכירה את כל העצות. או שאני לא בטוחה שאת רוצה כרגע עצות.
אבל חיבוק ענקי כן.
את אלופת האלופות ומאחלת לך עזרה כלשהי כדי שכן תצליחי לישון ביום או בלילה. זה משנה הרבה.

תודה לכן @}

עזרה. לחפש מי יכול לעזור. אפילו בתשלום.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חיפוש סוג-של-מקרי בגוגל הוביל אותי לדף אחר באתר הזה. נכנסתי, קראתי את כולו, ובחיי - התפשטה בליבי הרגשת חמימות של מוכרות, של בית. יש כותבות בדף שקראתי שממש התחשק לי להגיד להן בקול: "הי! איזה כיף שגם את פה! איך התגעגעתי!". ואיזה כיף שגם במציאות היומיומית שלנו, האתר הקסום הזה ממתין לו בשקט בין טריליון אחרים, ומקבל בזרועות פתוחות ובחיבוק מזמין את כל הנוקשים על דלתו, החדשים והישנים. חושבת שזו החוויה הכי רגשית שהיתה לי מעולם עם אתר אינטרנט

סתם, כמובן ברור לי שהתגובה הרגשית היא לכותבות המופלאות... ועדיין הופתעתי. אז הנה אני שבה באומץ, שולחת ומבטיחה לעצמי להמשיך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז כמובן שעיניי נמשכו מיד לקרוא את הדברים האחרונים שכתבתי כאן. הפסקה ארוכה? תלוי בפרספקטיבה... כשכתבתי, מותשת, הקטנה היתה בערך בת תשעה חודשים. עכשיו היא כפול מזה. עולם אחר... כבר כמעט מסוגלת לשתות קפה בשקט

קראתי שסיימתי אז בהבעת משאלה, שמישהו אחר יחליף אותי בחיים שלי קצת. נדמה לי שלא הרבה אחר כך, חטפתי את ה-וירוס והייתי חולה מאוד, כנראה הכי חולה שהייתי, יומיים במיטה עם ארבעים מעלות רועדת מקור וכאבים (ואז זה עבר כמו כל וירוס והתאוששתי). אז קיבלתי את מבוקשי: אני הייתי במיטה והוא לגמרי החליף אותי בחיים שלי קצת...

כמובן שכל מיני חוויות עוד עברו עלינו מאז. חיים כמו חיים, מן הסתם... אולי עוד אכתוב על חלקן. בגדול, אם להתחיל מהסוף - אנחנו עדיין בבית, שלושה קטנטנים ואני, ואבא שמפרנס בימים אבל חוזר אלינו אחה"צ ו"משלים שעות" במיטה המשפחתית ובסופ"שים. אני רגילה לכתוב 'קטנטנים' אבל בעצם הבכור כבר חגג 5 שנות חופש, וגם האמצעית כבר לא כזו קטנה...

ואני? נושמת. יום ועוד יום, לרגעים קשה יותר, לרגעים פשוט יותר. היתה תקופה קשה מאוד, ללא ספק. לא שכחתי. ממש לא שכחתי, אבל גם לא ממש התפניתי לעבד אותה. נעזרתי יותר, בהחלט. תודה למי שכתבה גם את זה. הרשיתי לעצמי קצת יותר עזרה - גם אם זה רק המינימום ההכרחי לי כדי להישאר עם הראש מעל המים - אבל לאורך זמן, וככל שהקטנה גדלה, זה הספיק כדי להשיב לי את כוחותיי אט אט... עדיין מרגישה עמוסה מאוד, אבל כבר לא עובדת על אדי הדלק האחרונים כל הזמן. רק לפעמים. בעצם, כל כך התאוששתי, שהשיחות הזוגיות על כן או לא ילד רביעי חודשו בלהט (טוב, הלהט יותר שלו, אבל רק כי אני יותר עייפה).

גם כשלא כתבתי, התחברתי פה ושם למפגשי חנ"ב אונליין, שזה דומה ל... הייתי אומרת שיחות על מחצלת אמהות וירטואלית, משהו כזה. (מומלץ בחום להצטרף, אנסה לבדוק האם והיכן יש פרסום כאן, ואם אין אוסיף. הפגישה הקרובה למי שמתעניינ.ת בשלישי הבא 25.10 בשעה 20:30). במפגש האחרון התייחסו להגשמה עצמית. היה מרתק. ובין יתר הדברים שעלו שם... חזר שוב גם רעיון הכתיבה. רבות מהמשתפות שם כתבו לאורך השנים, מי באתר ומי בבלוג נפרד... אז אני שואבת חיזוק גם מהן, חיזוק לשוב ולכתוב. עבור עצמי ועבור כל מי שקורא.ת או תקרא יום אחד

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נכנסתי לקרוא קצת, לחפש שקט והקלה (והכלה...) של אינטנסיביות היומיום ושל הקשיים המורכבים יותר (כרגע בעיקר הזוגיים). ועל הדרך עוברת פה, מוסרת ד"ש לעצמי, להזכיר לעצמי שאני עדיין כאן

וכמו תמיד, שוקעת בדף כזה או אחר, שבכלל לא חיפשתי, ועולה בחזרה למציאות עם עידוד ותמיכה ושמחה שיש נשים כה נפלאות בעולם הזה, ואיזה מזל שהן בחרו לכתוב דווקא פה.

הצלחתי גם להצחיק קצת את עצמי... מסתכלת מתי כתבתי פה לאחרונה, אמצע אוקטובר, אומרת לעצמי 'אחל'ה, עכשיו ינואר, עברו רק שלושה חודשים'. ואז מופתעת מהמציאות שבעצם כבר אמצע מרץ... נו, בסדר, נאפשר למוח את שלו. בכל זאת, הריון רביעי בשש שנים (חמסה חמסה), כבר מתקדם ומתחילה לראות את הלידה באופק. לגמרי זמן לצאת מהארון גם כאן

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה אתר מפרגן! מציג הודעה כאילו נכתבה בתשע בערב! רק מה, עכשיו בערך 3 בבוקר. שלא יווצר פה מצג שווא של אמהות פנויות ככה סתם בתשע בערב

שליחה על ידי תפילה* » 16 מרץ 2023, 16:49

בשעה טובה, מומינאמא!
מאחלת לך את ההקלה ואת השקט הדרושים לך.

שליחה על ידי תפילה* » 16 מרץ 2023, 16:49

(ומן הסתם, אני לא כתבתי ב- 16:49 אלא ב-22:49.)

תודה לך תפילה @}