מזמור לילה 2020

[מזמור_לילה*]

דו כיפת, תודה על הפידבק. ועל הצד שלך בדיון.
היה לי חיבור אינסטינקטיבי לאופן הראייה שלך. כל פן נוסף של מישהי שמשתתפת בדיון מאיר עוד משהו.

הסוגיה הזו עודה מבעבעת אצלי.
וכל פעם משהו מציף אותה, ומעלה עוד ועוד שאלות ללא פתרון.

בזמן האחרון אני נתקלת שוב ושוב בסיפורים של נשים צעירות שנפטרו מסרטן. ביניהן גם בשמת, וגם קולגה שלי שהיתה צעירה מבשמת בעשרים שנה, והשאירה אחריה שני פעוטות. וגם כשיש הסבר, לתחושתי כאילו אין.

אתמול יצא לי לצפות בשתי תוכניות בטלויזיה: האחת, סדרה דוקומנטרית על המאבק הסביבתי במפרץ חיפה, והשנייה, סדרה בריטית שעוסקת בתקיפות מיניות ובתחום האפור הכל-כך רחב שסביבן (כמו השאלה מהי הסכמה וכדומה).
תוך כדי ואחרי הצפייה עלו בדיוק חלק מהשאלות האלה, וניסיתי לנסח אותן לעצמי במונחים של החוקיות המערכתית עליה תמרוש רוש דיברה. כמו בדוגמה של השיטפון.
בתחילת הסדרה על מפרץ חיפה מראים שכונות שבהן בלוקים שלמים של חולי סרטן. אז, האם נכון לומר שמי שגר סביב מפרץ חיפה, מבין שהוא גר באיזור מועד לסרטן ולוקח על עצמו אחריות עקיפה לתוצאות הללו?
או אולי, מעצם שיתוף הפעולה של החברה הישראלית עם המפעלים המזהמים, לכולנו ״מגיע״?
וחשבתי לעצמי: כדי לקבל אחריות, נחוץ קורטוב של מודעות. ואולי גם ברירה, ובחירה.
כנ״ל לגבי הסדרה השנייה, שהציגה היטב, לטעמי, את המורכבות של הנושא בו היא עוסקת.

בקיצור ארוך,
לא הצלחתי לענות איך אפשר לקבל את השרירותיות הזאת. גם כשהסיבות ברורות. את השרירותיות הזו לפיה זה קורה ל-X ולא קורה ל-Y.

[מזמור_לילה*]

דווקא הפעם שיר שונה מאוד מאלה האהובים עליי בדרך כלל. שיר של ברכט, שאף-פעם לא אהבתי במיוחד את שיריו. אבל הפעם, אולי בגלל הנושא שמעסיק אותי כל כך או הכאוס העולמי הכללי, דווקא דיבר אליי. בשיר הזה נתקלתי עכשיו מחדש בשיטוטי עבודה במחוזות הספרותיים ברשת (באתר המומלץ הזה. מותר להמליץ פה?? אם לא תנו סימן ואמחק...) https://www.barvaz-sifruti.com/[po]Show comics[/po]/31



כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-
הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.
כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל
הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.
כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר
קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.
כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:
דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים
שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה
קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל
כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה
הַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:
עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.
כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים
עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.
גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

[מזמור_לילה*]

אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהָכִין אֶת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ
וְגַם אֵין טַעַם.
יוֹם לְיוֹם וְיוֹם לְלַיְלָה דָּבָר אֵינָם מַבִּיעִים.
בָּאָבִיב תִּפְרַח אֲפוּנָה רֵיחָנִית, וְרָדִים וּפִרְחֵי אִזְדָּרֶכֶת
הַכֹּל בְּגֹדֶל טִבְעִי וְהַכֹּל בִּצְבָעִים.
חִדּוּשׁ אֲמִתִּי לֹא צוֹמֵחַ גַּם פַּעַם לְעֶשֶׂר שָׁנִים.
מִי שֶׁרוֹצֶה לִשְׁאֹף רֵיחוֹת שׁוֹשַׁנִּים
יֶאֱסֹף אוֹתָם מִן הָרוּחַ
וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִנְטֹעַ עֵץ שֶׁיִּטַּע לוֹ עֵץ תְּאֵנִים,
לְטוֹבַת הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.
אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל אוֹתִי אִם רָאִיתִי פַּעַם יֹפִי,
וַאֲנִי אָשִׁיב שֶׁרָאִיתִי הַרְבֵּה אֲבָל לֹא בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים.
נִקַּח לְדֻגְמָה אֶת אַשְׁדּוֹת הַנָּהָר
מוּבָן שֶׁרָאִיתִי,
אָז מָה?
מַפָּלִים אַדִּירִים הֵם מַרְאֶה שֶׁאֵינֶנּוּ נָעִים.
הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת אֵינָם מִתְהַלְּכִים בַּחוּץ
לִפְעָמִים הֵם קוֹרִים בַּחֶדֶר,
כַּאֲשֶׁר הַדְּלָתוֹת נְעוּלוֹת וְגַם הַתְּרִיסִים מוּגָפִים.
בֶּאֱמֶת, הַדְּבָרִים הַיָּפִים
הֵם אֵינָם נְהָרוֹת אוֹ הָרִים אוֹ חוֹפִים.
אֲנִי יוֹדַעַת עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּי מִכְּדֵי לְרַמּוֹת אֶת עַצְמִי,
וְלַחְשֹׁב עַל דְּבָרִים נוֹסָפִים.
מַה שֶּׁנּוֹתָר לְאַחַר הַכְּאֵב הוּא הַסַּקְרָנוּת
לִרְאוֹת אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר,
מַה יִּהְיֶה בַּסּוֹף,
לְכָל הַדְּבָרִים הַיָּפִים.
אֲנִי יוֹדַעַת: אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת לִנְטֹעַ עֵץ תְּאֵנִים.
אֶפְשָׁר גַּם לִנְהֹג אַחֶרֶת.
אֶפְשָׁר לְחַכּוֹת לָאָבִיב, לַוְּרָדִים וְלַסַּיְפָנִים.
אֲבָל אֲנָשִׁים בִּמְרוּצַת הַיָּמִים נַעֲשִׂים קָשִׁים כְּצִפָּרְנַיִם,
אֲפֹרִים כִּסְלָעִים
עִקְּשִׁים כַּאֲבָנִים.
אוּלַי זוֹ תַּצְפִּית מְפַתָּה לַהֲפֹךְ לְגוּשׁ שֶׁל מֶלַח.
עִם כֹּחַ מִינֶרָלִי.
לְהַשְׁקִיף בְּעֵינַיִם רֵיקוֹת עַל מִפְעַל הָאַשְׁלָג וְהַפוֹסְפָאטִים
אֲפִלּוּ אֶלֶף שָׁנִים.

(דליה רביקוביץ׳)

[תמרוש_רוש]

מכירה את ״הגיבור בעל אלף הפנים״ של ג׳וזף קמפבל?
מעניין שאת מזכירה אותו בדיוק רציתי לכתוב על זה משהו.
את "הגיבור בעל אלף הפנים" לא קראתי, אבל כן ראיתי סרט תיעודי על קמפבל ועל הקונספט של מסע הגיבור.

לפני כמה ימים בעלי הזכיר את הקונספט של מסע הגיבור תוך כדי דיון ארוך ומתגלגל.
והמחשבה שלי בעקבות הדיון הזה היא, שיש בעיה עם "מסע הגיבור".
הבעיה היא, שהסכמה הזאת די השתלטה על חיינו.
"מסע הגיבור" הוא נארטיב מיתי אחד, חשוב ודומיננטי אמנם, אבל לא היחיד.

מה בקשר לכל הסיפורים המיתיים על בריאת העולם, או על למה יש איים בים, או כל סיפור-הסבר אחר שנועד לפרש לנו את האלמנטים הבסיסיים של העולם? הם לא עובדים לפי הסכמה של מסע הגיבור. הם סיפורים שקורים בהם כל מיני דברים, די שרירותיים לפעמים, שמעצבים את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו ונותנים לו איזו משמעות.
ומה בקשר לטרגדיות? הן לא עובדות בדיוק לפי הסכמה של מסע הגיבור, לא שאני יכולה לראות.

וכל התמות האלה, כל הנראטיבים האלה, כשהם מסופרים היטב, הם חשובים ומוסיפים משהו לחיינו ולהבנה שלנו.

הצרה היא שהקונספט, הנראטיב של "מסע הגיבור" די השתלט על הסיפור שלנו. כל התסריטאים בהוליווד עובדים לפי קונספט של "מסע הגיבור", ומי יודע כמה סופרים.
ובגללו, אולי, נזנחו כמה נראטיבים אחרים.
יש בחיים האמיתיים עשרות ומאות מסעות-גיבורים.
אבל יש גם סיפורים אחרים. וראוי שהם יהיו גם בספרות ובאמנות.
יש טרגדיות, לא חסר. ויש היסטוריות, שבהן, כמו שאלן בנט אמר "זה רק רצף של דברים, אחד אחרי השני" (תרגום מאוד צולע שלי). ויש אולי סיפורי בריאה, וסיפורי אלים שבהם כולם עושים בלגן אחד לשני ואינטריגות מתפתחות ללא סוף ברור, כי תמיד יש עוד פרק, והאלים הרי חיים לנצח.
ויש סיפורים כמו הסיפור של סיזיפוס. והסיפור על ההוא-שמציל-את-ההיא מהשאול אבל ברגע האחרון היא נופלת אחורה, נשאבת חזרה, והוא נידון לחיות בלעדיה (יסלח לי אלוהים, שכחתי את השמות). מה פה "מסע גיבור", שמישהו יסביר לי.
זה לא. וטוב שכך. כי גם כאלה הם החיים.

והבעיה היא, שאם אנחנו חיים על דיאטה כמעט-בלעדית של מסע הגיבור, ובייחוד על גרסאות-האינסטנט שלו המשווקות לנו בחדווה ובאגרסיביות באדיבות דיסני-פיקסאר ורוב רובה של הוליווד, אז אנחנו מתחילים לפתח תמונה לא לגמרי ריאלית, ואולי גם לא לגמרי בריאה של העולם.
באיזשהו מקום אנחנו מצפים שהדברים יעבדו לפי החוקיות שהפנמנו מהתזונה התרבותית שלנו.
ואם הדברים לא קורים בהתאם לנראטיב הכי מוכר והכי דומיננטי - אנחנו מרגישים שיש פה עוול. חוסר צדק. איזשהו סוג של בגידה מצד היקום. וזה מחבר אותי לתלונה המקורית שלך, על "למה זה מגיע לי/לו/לה".

אני זוכרת איך הרגשתי בסוף "שר הטבעות", כשהתברר שפרודו - הגיבור האולטימטיבי - שיוצא למסע ואף חוזר ממנו, בסופו של דבר לא מחלים, לא מוערך בארצו בשל מעלליו והלקחים שלמד, נושר בהדרגה מכל עמדה ועיסוק ציבורי, ובסופו של דבר נאלץ לעקור לעולם אחר כדי למצוא מנוחה לנפשו.
היה לי קשה עם זה, מה אני אגיד לך.
ויחד עם זאת, אני שמחה על הסוף הזה. הוא נתן לי משהו חשוב.

משפט המפתח, בעיני, הוא הדבר האחרון שפרודו אומר בסוף הספר:
"נפגעתי לעומק, סאם. ניסיתי להציל את הפלך, ואכן הוא ניצל, אך לא למעני. והוא דבר הצפוי לקרות, כאשר נשקפת סכנה לדברים, חייב מישהו לוותר עליהם ולאבדם על מנת שהאחרים יוכלו להחזיק בהם".

משפט כזה, בייחוד כשהוא מגיע מסופר שראה שתי מלחמות עולם, גורם לך להבין שהאבדן של דברים באיבם, שאי-ההשלמה של המסע, שהנפילה באמצע, שהטרגדיה היוונית והשייקספירית, כל הווריאציות הלא-נאדרות והלא-בדיוק גיבוריות הללו, מעוגנות היטב במציאות האנושית.
ועדיף להיות מוכן לזה, כשזה קורה בחיים.

---

_אני טובה. ראויה לטוב. הטוב עוד לפניי. הוא יגיע.
התפקיד וגם הדרך שלי זה ליצור אותו (להבדיל מלמצוא אותו)
אני לא מאמינה בשכר ועונש במובן המיידי, אלא יותר כמסכת כללית_

מאוד מזדהה עם מה שדוכיפת כתבה פה.
אני ראויה לטוב. בזה אין ספק.
וגם האנשים הטובים שסביבי - ראויים לטוב.
כאשה בעלת תודעה ומוסר, אני רוצה וצריכה להחזיק את התמה הזאת בראש, כדי להעניק לזולת את מה שמגיע לו (כשזה ביכולתי ובאחריותי) ולאשרר לה את תחושת הצדק והעוול שלה (כשאנשים אחרים מתנכלים לה, למשל) וביחס לעצמי - כדי לחסוך מעצמי את העינוי המיותר שבענישה-עצמית מוגזמת ו"את דפוקה", "לא מגיע לך" ושאר הבלים שהכניסו לי לראש.

העניין הוא - לא תמיד הטוב הזה יצליח להגיע אליהם או אלי כפשוטו, כי... ככה זה. החיים הם לא אריזת מתנה.
וכש"ככה זה" קורה, יש כוח ועוצמה בסיפורים אחרים, נראטיבים אחרים, אולי יותר צורבים, קצת יותר קשים לעיכול, שבכל זאת נותנים לי משמעות, סוג של הכנה רגשית לפגעים וצרות, וסוג מסוים של כוח ונחמה.

אבל אם אני גדלה על תזונה של "מואנה" למשל (סרט שמאוד חביב עלי), ומתרגלת לזה שכל מסע הירואי מסתיים בניצחון מוחץ תוך שעה וארבעים וחמש דקות, והמשבר הגדול שבו הגיבורה מגיעה לנקודה של נכנסתי-עם-הראש-בקיר, מתייאשת, יושבת, בוהה במים, לא יודעת איך לקחת את עצמה הלאה, לא יודעת איך לגרד את עצמה מהרצפה, ומה יהיה, ומה חשבתי לעצמי בכלל ואיך יוצאים עכשיו מהברוך ומעזים להתיצב שוב מול מה-שלא-יהיה, עם הכישלון והבושה והאכזבה וחוסר האונים והכל- כל המשבר הזה נפתר תוך עשר דקות גג, והיא מוצאת את כוחותיה בשיר אחד - -
אז יקירתי, אני בצרות צרורות.
כי מסע-גיבור אמיתי, ריאלי, הוא סדרה של בערך שבעים משברים כאלה. לפחות.
ויוצאים מהם, בשאיפה, בגירוד-משאבים, לפעמים בזחילה, ולפעמים סנטימטר אחד כל פעם.
ולפעמים המסע נקטע במוות.
ולפעמים בעוד מוות.
והחיים - ממשיכים....
((-))(())

[תמרוש_רוש]

(דרך אגב, אני לא בטוחה שמה שכתבתי על ספרות ומיתולוגיה הוא נכון)
@}

[מזמור_לילה*]

ההוא-שמציל-את-ההיא מהשאול אבל ברגע האחרון היא נופלת אחורה, נשאבת חזרה, והוא נידון לחיות בלעדיה
אורפאוס ואאורידיקה (-:

[מזמור_לילה*]

_הבעיה היא, שאם אנחנו חיים על דיאטה כמעט-בלעדית של מסע הגיבור, ובייחוד על גרסאות-האינסטנט שלו המשווקות לנו בחדווה ובאגרסיביות באדיבות דיסני-פיקסאר ורוב רובה של הוליווד, אז אנחנו מתחילים לפתח תמונה לא לגמרי ריאלית, ואולי גם לא לגמרי בריאה של העולם.
באיזשהו מקום אנחנו מצפים שהדברים יעבדו לפי החוקיות שהפנמנו מהתזונה התרבותית שלנו.
ואם הדברים לא קורים בהתאם לנראטיב הכי מוכר והכי דומיננטי - אנחנו מרגישים שיש פה עוול. חוסר צדק. איזשהו סוג של בגידה מצד היקום. וזה מחבר אותי לתלונה המקורית שלך, על "למה זה מגיע לי/לו/לה"._

אני בהחלט חושבת שמאגר הדימויים והנרטיבים שלנו כפי שמתקבע בגרסאות הללו - ואני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על מושג האהבה הרומנטית - הוא מרודד ואפילו, במידה רבה, על גבול המסוכן.
אבל, בתור מי שלועסת סיפורים ונראטיבים דרך קבע, על שלל הגירסאות שלהם, אני לא בטוחה שהנראטיבים ה״אחרים״ (דהיינו, לא מסעות-הגיבור) מספקים איזשהו מימד יותר, נאמר, ריאלי, מבחינת השיקוף או הפרספקטיבה. זו לפעמים קיצוניות שנייה או אחרת, שנותנת לנו ארסנל של קצוות בלבד בלי דרך-אמצע.
סוג של היפוך של אותו הדבר.

ייתכן וזה, שוב - כמו במאמר על סיפור הטראומה - מפני שאנחנו כבר כל כך שבויים בקונספציה (מסע הגיבור/שכר ועונש) כך שנרטיבים אחרים גורמים לנו עגמת נפש ונדמים ״לא הוגנים״ (למה-זה-מגיע ל...פרודו למשל).
אגב, בטרגדיות יווניות כמו אורפאוס, אין שאלה: תמיד ברור למה זה מגיע להם (טרגדיה יוונית היא מאוד מחכימה בעיניי, במובנה הפואטי, דווקא מתוך העיקרון של ״הכל צפוי והרשות נתונה״).

אז יש חוקיות (מעט מעוותת) של דיסני-פיקסאר, שיש לה שורשים מיתיים, ויש חוקיות גורל נוסח טרגדיה יוונית, שפעמים רבות מתבססת על ״אבות אכלו בוסר״.
איפה האמצע? יש אמצע?
האמצע ככל הנראה משעמם מדי למספרי הסיפורים ומחברי המיתוסים, אבל אני מחפשת אותו. ואת החוקיות שלו.
יש דבר כזה?

[יולי_קו]

רציתי להעתיק לך במתנה את ׳אנסה לגעת בטבור בטני׳ של מאיה בז׳רנו, ולא מצאתי אותו. אז הנה לך מתנה- השם

[מזמור_לילה*]

יולי קו תודה!

[מזמור_לילה*]

עוד מחשבה בנושא, שמגלגלת אותו לכיוון אחר:
אני שמה לב, שלפעמים אין שום קורלציה או פרופורציה בין התגובה האוטומטית הזו (לא מגיע ל-x, זה לא הוגן, למה זה קורה) לבין חומרת המקרה.
אני זוכרת שראיתי פעם פרק באיזו קומדיה אמריקאית, בו נשפך למישהו שמפו במזוודה והוא צעק: ״למה?? למה דברים רעים קורים לאנשים טובים??״

לפעמים, ה״למה??״ האינסטינקטיבי הזה הוא אותו למה, בין אם מישהו חולה, ובין אם מצאנו ג׳וק במקלחת.
מיותר לומר שאין מה להשוות בין מחלה וג׳וק במקלחת או שמפו שנשפך במזוודה, אבל הבטן מתהפכת באופן אינסטינקטיבי מכולם. אולי בעצם יש פה מימד של עייפות החומר, או צורך עמוק בשגרה בלתי מופרעת; המקום הזה שאומר ״אוף, יש שיבוש, אין לי כוח לטפל בזה עכשיו, אבל חייבים להפנות לזה תשומת לב מיידית, ממש לא בא לי, הלוואי וזה לא היה ככה״.

בשלב זה התחלתי לחשוב שאולי ההתוויה פה היא עמוקה ואישית יותר - אם חוזרים לפיליפה פרי שפתחתי איתה את הדף (ובעוונותיי טרם סיימתי לקרוא)... דהיינו איזה דפוס שנטבע בי אי-שם בינקותי מוביל לתגובה הזו.

הערות והארות יתקבלו בברכה כתמיד.

[יולי_קו]

אני חושבת שהרבה פעמים השאלה ׳למה?׳ אינה במקום. נניח שמישהו עבר פסיכואנליזה, ואחרי 10 שנים הוא מבין למה, אבל לא שינה כלום בחיים שלו בינתיים.לדעתי השקעת הזמן ארוכה מדי לכך שהתהליך יקר וחסר תוצאות בטווח כה ארוך. אני מעדיפה את ה׳איך׳ וה׳מה לעשות בשביל להגיע לתוצאה x’.

השאלה ׳למה׳ בהקשר הזה של
למה?? למה דברים רעים קורים לאנשים טובים??
מניחה שלאנשים טובים העולם גומל בטוב. כשזה לא מתממש מגיעה אכזבה וגם תחושה של קורבן, של מישהו שהמערכת רימתה, כי הפרו את כללי המשחק.
העניין הוא שלא ברור בכלל שהכללים הללו נכתבו אי פעם.

אני מעדיפה להסתכל על החיים אחרת:
כל מה שקורה הוא הזדמנות ללמידה צמיחה ושכלול היכולת.

דוגמא:
נשפך לך שמפו במזוודה? תלמד איזה סוג בקבוקי שמפו לקנות (כאלו עם הברגה), תוציא מהם אויר (שלא יתנפחו בגובה ויתפוצצו), ותעטוף כל אחד בשקית ניילון או שתיים עם קשר. אם אחרי כל זה ישפך שמפו במזוודה זה יהיה מפתיע אולי, אבל זאת תהייה הזדמנות לשכלל את שינוע השמפו. דוגמא לפתרון שהולך לכיוון אחר: השכן שלי הכין שמפו מוצק שפועל היטב. מוצק= לא נוזל.

תכלס, אם להורים שלך יש מבנה גוף או חולשה מסויימת או תכונה גנטית כזו או אחרת, אז גם לך יש סיכוי להיות כזה. זה לא עונש או פרס. ככה זה. אז רקדן או ספורטאי שזקוק לגמישות אך ההורים שלו לא גמישים יצטרך כנראה להשקיע יותר זמן ומאמץ בגמישות מעמיתיו צאצאי נערת הגומי.

[תמרוש_רוש]

"ראיתי פעם פרק באיזו קומדיה אמריקאית, בו נשפך למישהו שמפו במזוודה והוא צעק: ״למה?? למה דברים רעים קורים לאנשים טובים??״
ממש צחקתי בקול רם
זה מזכיר לי את המערכון האלמותי של החמישיה הקאמרית https://www.youtube.com/watch?v=HEedHjsKZJs עם השורה האלמותית מכל: Haven't the Jewish people suffered enough?!
שאצלנו נכנסה ללקסיקון הביתי בשעות צורך, ביחד עם "רומניה אבל בסדר" של מאיר שלו.

יצטרך כנראה להשקיע יותר זמן ומאמץ בגמישות מעמיתיו צאצאי נערת הגומי.
ניסוח נפלא. אולי אגנוב אותו פעם לאחד מספרי

תובנות אין, אבל בא לי להניח פה כמה שורות מ"אנטיגונה":

העם לוחש במחשכים, העם
סופד לנערה, העם אומר
כי דין המוות הוא עיוות-הדין:
"היא כיסתה את מערומי אחיה -
האם זה פשע?
נצרה אותו משן-טורף ועוף-שמים - וזהו עוונה?
הבו לה כבוד ותהילה, ולא כלימת המוות!"
כך מלחש העם בכל סימטות העיר.

[תמרוש_רוש]

(תרגום: ט. כרמי)

[מזמור_לילה*]

אכן, ניסוח מבריק של יולי קו
תודה לשתיכן

[מזמור_לילה*]

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאֶה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לְצִפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ.
הַפֵּשֶׁר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלֹא נִפְתַּר, יִפָּתַר.
מַה שֶׁלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָׂג.
וְאִם אֵין לְעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינֶנוּ סִמָּן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָּבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מֵהָאֲדָמָה הַזֹּאת?
אֲפִלּוּ כָּךְ, עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָּה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִּי בֶּן-חֲלוֹף.
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק.

(צ׳סלב מילוש)

[דו_כיפת*]

לא הצלחתי להביא לכאן זויות בנוגע לשכר ועונש, הנחתי את הדברים בקצת בלאגן בדף שלי לבינתיים. עד שאתאפס ואערוך...
חשבתי שעשוי לעניין אותך...
דו כיפת אם לבת ובת (2020-07-24T02:21:37)

[מזמור_לילה*]

מניחה כאן משהו מהדף של דו כיפת:
_אני חשובת שיש לנו נטייה ליחס לעצמנו את ההצלחות, ולאלוקים את הקשיים והכישלונות.

בדיחה עממית מספרת על צעיר שחיפש חניה בתל אביב. הרים עיניים לשמים וקרא "אלוקים, אנא, עזור לי למצוא חניה"
הוא פקח את העיניים וראה רכב מימינו מפנה את החניה
"אה, אלוקים, לא צריך עזרה. הסתדרתי..."_

להצלחה אבות רבים אך הכישלון הוא יתום... אבל ההיפך (-;
זה כמו הסיפור על הסירות והשיטפון.
ונכון, וזה מדגיש שתי נקודות חשובות: האחת היא הנטייה להאשים את היקום כשהדברים לא מסתדרים, ולשכוח להודות לו כשהדברים מסתדרים; השנייה היא חוסר היכולת לקבל ולהודות בכך שיש גם צד בו דברים פשוט מסתדרים, באותו אופן שבו הם לפעמים לא, ולהשגחה העליונה יש חלק שווה בשני המקרים.

דו כיפת, רוב תודות על הרחבת הפרספקטיבה. העלת נקודות סופר חשובות שלא עלו על דעתי.

[יולי_קו]

מהו סיפור הסירות והשיטפון?

[אופיר*]

_והבעיה היא, שאם אנחנו חיים על דיאטה כמעט-בלעדית של מסע הגיבור, ובייחוד על גרסאות-האינסטנט שלו המשווקות לנו בחדווה ובאגרסיביות באדיבות דיסני-פיקסאר ורוב רובה של הוליווד, אז אנחנו מתחילים לפתח תמונה לא לגמרי ריאלית, ואולי גם לא לגמרי בריאה של העולם.
באיזשהו מקום אנחנו מצפים שהדברים יעבדו לפי החוקיות שהפנמנו מהתזונה התרבותית שלנו.
ואם הדברים לא קורים בהתאם לנראטיב הכי מוכר והכי דומיננטי - אנחנו מרגישים שיש פה עוול. חוסר צדק. איזשהו סוג של בגידה מצד היקום._
אני מאוד מסכימה עם זה. במובן מסוים זה מתקשר לי לסיפור של בשמת, או איך שאני לפחות תפשתי אותו. היא היתה בעיני הגיבורה האולטמטיבית שיוצאת למסע חובק תובנות רגשיות, רוחניות וגופניות והייתי בטוחה שלא רק שהיא תצליח להחלים בדרך שהיא בחרה אלא שהיא תוכל להיות פורצת וסוללת דרך וללוות נשים רבות אחרות במסע הריפוי שלהן. כאשר היא נפטרה תחושת האובדן שלי היתה כמובן עליה אישית (לא הכרתי אותה מחוץ לאתר) אבל גם אובדן על מותה של תפיסה ואמונה. ניפוץ האשליה של מסע הגיבור

[מזמור_לילה*]

אופיר, תודה על השיתוף ועל ההקשר. מאמינה שמשהו מהתחושות שאת מתארת ליווה לא מעט מהקוראות באתר בנושא הזה.

יולי קו, הסיפור על הסירות והשיטפון הוא עוד גרסה של הבדיחה שתיארה דו כיפת, והרי הוא לפנייך...

בכפר קטן מכה שיטפון. סערה משתוללת, יורד מבול והתושבים מנסים לנוס על נפשם כמיטב יכולתם בעוד המים עולים ועולים.
משפחה אחת עומדת בפתח ביתה ורואה איך המים עולים וממלאים את השביל עד שזה הופך לנחל. לידם עוברת סירה, והאיש שבתוכה מציע להם עזרה.
״לא״, אומרים הם, ״אלוהים יציל אותנו״.
והסירה שטה הלאה.
המים ממשיכים, עולים ועולים, ומגיעים לקומה השנייה של הבית. המשפחה נתלית על החלונות, לידם עוברת סירה נוספת שיושביה מציעים להם עזרה.
״לא, תודה״, עונים בני המשפחה, ״אלוהים יציל אותנו״.
והסירה השנייה גם היא שטה הלאה.
הגשם יורד ויורד, והשיטפון נמשך. המים מכסים את הכפר כולו, ורק גגות הבתים עדיין נותרים חשופים מחוץ למים. המשפחה עומדת על גג ביתה, המים כבר כמעט מגיעים אליה, והנה - עוברת לידם סירה נוספת.
״בואו איתנו״, קוראים להם יושבי הסירה, ״עוד רגע ותטבעו!״
״לא,״ עונים בני המשפחה. ״אלוהים יציל אותנו.״
וגם הסירה השלישית שטה לה הלאה.
לאחר זמן-מה מציף השיטפון את הכפר כולו, ובני המשפחה טובעים ומגיעים אל העולם הבא.
״אלוהים״, הם שואלים, ״למה לא הצלת אותנו??״
ואלוהים עונה להם:
״שלחתי לכם שלוש סירות...״

[תמרוש_רוש]

צ׳סלב מילוש המלך

הייתי בטוחה שלא רק שהיא תצליח להחלים בדרך שהיא בחרה אלא שהיא תוכל להיות פורצת וסוללת דרך וללוות נשים רבות אחרות במסע הריפוי שלהן. כאשר היא נפטרה תחושת האובדן שלי היתה כמובן עליה אישית (לא הכרתי אותה מחוץ לאתר) אבל גם אובדן על מותה של תפיסה ואמונה. ניפוץ האשליה של מסע הגיבור
נשמע הגיוני
<מהזוית שלי, היא כן הצליחה להחלים בדרך שבחרה בה, כן היתה פורצת וסוללת דרך, וליוותה נשים רבות במסען לריפוי @} >

[מזמור_לילה*]

והנה היום, בפרויקט המקסים ״שיר ליום ראשון״, הופיע השיר הזה של מרגרט אטווד, שנקרא ״לעוף בתוך הגוף שלך״:

רֵאוֹתַיִךְ מִתְמַלְּאוֹת וּמִתְרַחֲבוֹת,
כְּנָפַיִם שֶׁל דָּם וָרֹד, וְעַצְמוֹתַיִךְ
מִתְרוֹקְנוֹת, הוֹפְכוֹת חֲלוּלוֹת.
כְּשֶׁתִּנְשְׁמִי תַּמְרִיאִי מַעְלָה, כְּמוֹ כַּדּוּר פּוֹרֵחַ
גַּם לִבֵּךְ קַל וְעָצוּם,
פּוֹעֵם בְּשִׂמְחָה צְרוּפָה, בְּהֶלְיוּם צָרוּף.
הָרוּחוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ נוֹשְׁבוֹת דַּרְכֵּךְ,
אֵין דָּבָר מֵעָלַיִךְ,
עַכְשָׁיו אַתְּ רוֹאָה אֶת הָאָרֶץ כְּתַכְשִׁיט עֲגַלְגַל,
מַקְרִין סְבִיבוֹ בְּאַהֲבָה כָּחֹל־יָם.
זֶה קוֹרֶה לָךְ רַק בַּחֲלוֹמוֹת.
אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת, לִבֵּךְ אֶגְרוֹף מִתְנוֹפֵף,
אָבָק עָדִין מַדְבִּיק אֶת הָאֲוִיר שֶׁאַתְּ נוֹשֶׁמֶת,
הַשֶּׁמֶשׁ נְחשֶׁת כְּבֵדָה שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּלַהַט
אֶל קַרְקָעִית הַקְּלִפָּה הָאוֹפְּטִימִית שֶׁל הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלָּךְ
זֶה תָּמִיד הָרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי יְרִיָּה.
אַתְּ מְנַסָּה וּמְנַסָּה לְהִתְרוֹמֵם אֲבָל אֵינֵךְ יְכוֹלָה.

[מזמור_לילה*]

דָּחוּף.
דָּרוּשׁ מַשֶּׁהוּ טוֹב
שֶׁיִּקְרֶה, וְרָצוּי בְּקָרוֹב
מַתְחִיל לִהְיוֹת קָשֶׁה פֹּה
מִלִּחְיוֹת עָבַרְנוּ לִסְחֹב
לֹא שֶׁנִּמְאַס מֵהַכֹּל
יוֹצְאִים, מַמְשִׁיכִים לֶאֱהֹב
וַעֲדַיִן
הַרְבֵּה זְמַן עָבַר
מֵאָז שֶׁקָּרָה לָנוּ מַשֶּׁהוּ טוֹב
יוֹתֵר מִשָּׁנָה
שֶׁלֹּא קַל, לֹא קָשֶׁה
לַעֲקֹב
כָּאן רָחוֹק, הַרְבֵּה נוֹף בָּאֹפֶק
הָרִים וּזְרִיחוֹת וּמַכְאוֹב
מִי שֶׁיָּכוֹל
שֶׁיְּסַדֵּר לָנוּ מַשֶּׁהוּ טוֹב.
לֹא אֵיזֶה ג'וֹבּ אוֹ מַכָּה בַּלּוֹטוֹ
טִיּוּל,
עֲגָלָה,
בָּרְחוֹב

(אלון פרידמן)

[מזמור_לילה*]

ימים קשים של ספקות.
של אובדן תחושת היציבות, של קרקע נשמטת מתחת לרגליים.
של אחריות מועכת ומוחצת, מחנק שמשתלב עם מזג האוויר.
יש תחושה מכעיסה, מקוממת, של עולם כמנהגו נוהג. מתחשק לצעוק עליהם שיפקחו עיניים, שדברים נחרבים, מתפרקים, שיש עוד אנשים וילדים סביב ולכולנו מגיע לחיות ולאו דוקא זה על חשבון משאבי האחר.
תחושה חזקה של בגידה ואובדן אמון. מצד קרובים ורחוקים, וקרובים שהלוואי והיו רחוקים.
אני חשה עצמי בודדה, ויתר על כך, מופקרת.
ואינני יודעת לדייק לעצמי ולומר מדוע.

במקור, לכבוד ט״ו באב, רציתי להניח פה את השיר של אדם זגייבסקי, ״אפיטלמיום״. ואחר-כך התלבטתי, לאור כל השאלות שצצות לאחרונה במוחי על מיתוס הזוגיות והאהבה הרומנטית שמושתל במוחנו ביחד עם סיפורי הגבורה מבית דיסני-פיקסאר. אני חושבת על האופן שבו אנו מפנימות זוגיות מהי, מה משמע להיות בת-זוג ״טובה״ ובאילו קריטריונים מופנמים מבחוץ אנו מודדות את עצמנו. כמה קשה לשנות את הקיבעונות...
אבל אני רוצה תקווה, ומאמינה בכוחה. תקווה היא נחמה, על אף שהיא לעיתים גם אשליה. אני זקוקה לנחמה, והשירים מנחמים אותי.
אז הנה הוא פה, בכל זאת.


בִּלְעֲדֵי שְׁתִיקָה לֹא הָיְתָה מוּסִיקָה.
חַיִּים בִּשְׁנַיִם לָבֶטַח קָשִׁים יוֹתֵר
מֵהֱיוֹת בָּדָד -
כְּשֵׁם שֶׁסְּפִינָה מְתוּחַת מִפְרָשִׂים בַּיָּם הַפָּתוּחַ
קָשָׁה יוֹתֵר לְנִוּוּט
מֵאוֹתָהּ סְפִינָה עַצְמָהּ שֶׁמְּנַמְנֶמֶת בְּנָמֵל, אֲבָל הֲרֵי
מִפְרָשִׂיּוֹת דּוּ־תָּרְנִיּוֹת בּוֹנִים
לְמַעַן הָרוּחַ, הַתְּנוּעָה,
לֹא לְשֵׁם בַּטָּלָה וּשְׁתִיקָה מִתּוֹךְ שִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ.

שִׂיחָה שֶׁל שָׁנִים רַבּוֹת מְקַפֶּלֶת בְּתוֹכָהּ
שָׁעוֹת שֶׁל אִי־רָצוֹן, אִי־שֶׁקֶט, אֲפִלּוּ שִׂנְאָה,
אֲבָל גַּם עֶדְנָה וַהֲבָנָה עֲמֻקָּה. רַק בְּנִשּׂוּאִין יְכוֹלִים הָאוֹיְבִים מֵאָז,
הָאַהֲבָה וְהַזְּמַן, לִכְרֹת בְּרִית.
הָאַהֲבָה וְהַזְּמַן בְּהִתְפַּיְּסָם,
מְאַפְשְׁרִים לָנוּ לִרְאוֹת אֶת הַזּוּלַת
בְּמַהוּתוֹ הַחִידָתִית, הַסְּבוּכָה,
הַמִּתְפַּתַּחַת לְאַט וּבְבִטְחָה כְּמוֹ עִיר חֲדָשָׁה
עַל פְּנֵי מִישׁוֹר אוֹ בֵּין גְּבָעוֹת יְרֻקּוֹת.

הַדָּבָר מַתְחִיל מִיּוֹם אֶחָד בִּלְבַד, מֵהַשִּׂמְחָה
וְהַנְּדָרִים, מִיּוֹם הַפְּגִישָׁה הַמְּבֹרָךְ,
שֶׁהוּא כְּמוֹ גַּרְעִין לַח;
אַחַר־כָּךְ בָּאוֹת שָׁנִים שֶׁל נִסּוּי, עָמָל,
לְעִתִּים יֵאוּשׁ, גִּלּוּי פִּתְאוֹמִי,
אֹשֶׁר וּלְבַסּוֹף צוֹמֵחַ מֵעָלֵינוּ
עֵץ גָּדוֹל שֶׁעַלְוָתוֹ שׁוֹפַעַת
וְהוּא מֵטִיל עָלֵינוּ צֵל עֲנָק. הַדְּאָגוֹת נֶעֱלָמוֹת בּוֹ.

[מזמור_לילה*]

עצובה בערב זה של ט״ו באב.
מהרהרת בשורות הללו:
_אַחַר־כָּךְ בָּאוֹת שָׁנִים שֶׁל נִסּוּי, עָמָל,
לְעִתִּים יֵאוּשׁ, גִּלּוּי פִּתְאוֹמִי,
אֹשֶׁר וּלְבַסּוֹף צוֹמֵחַ מֵעָלֵינוּ
עֵץ גָּדוֹל שֶׁעַלְוָתוֹ שׁוֹפַעַת
וְהוּא מֵטִיל עָלֵינוּ צֵל עֲנָק. הַדְּאָגוֹת נֶעֱלָמוֹת בּוֹ._
בעזרת השם.

[דו_כיפת*]

חיפשתי סיבה לבכות
בעצם יש לי
אבל הייתי צריכה משהו שיפתח את הלב...

השורה האחרונה היתה המפתח
השיבר נפרץ...

[מזמור_לילה*]

מֵרֶגַע שֶׁהֶחְלַטְתִּי לִחְיוֹת לְבַדִּי
נַעֲשֵׂיתִי לְאִשָּׁה חֲזָקָה מְאֹד
הֵבַנְתִּי כִּי אֹמֶץ מַשְׁמָעוֹ
לְקַבֵּל בְּהַכָּרַת טוֹבָה
כָּל הוֹשָׁטַת יָד הַמֻפְנֵית לְעֶבְרֵךְ
״רַע לִי...״
כְּשֶׁאֶת נֶאֱנַחַת כָּךְ
זִכְרִי שֶׁהַבֹּקֶר לְעוֹלָם יָבוֹא
וָשֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר תִּזְרַח גַּם עָלַיִךְ
(שיבטה טויו)

[דו_כיפת*]

מזמור לילה


מה עוד את יודעת עלי?!
על מה שעובר לי בראש ובלב?!

[מזמור_לילה*]

[מזמור_לילה*]

דווקא מתוך המצוקה, מנסה לחזור ולהיאחז ברציונלי ובקונקרטי, ולכן חוזרת ומעלה כאן שאלות לדיון.

הפעם אני תוהה באשר להגדרת המחויבות במערכות יחסים משפחתיות בכלל, ועל מערך התפקידים בתוכן בפרט.

שאלה ראשונה: האם תפקידו של הורה, כראש משפחה, להתערב בריב בין ילדיו המבוגרים? לא בזוטות, אלא בדברים שיכולים להעיב על שלום בית ולפגוע גם באנרגיה בביתו של אותו הורה (דהיינו, נתק, או אנשים שלא מדברים או לא מוכנים לשהות זה במחיצת זה). האם - נחזור לדיון מוקדם - ״ההורים הם תמיד ההורים והילדים הם תמיד הילדים?״ (ואני סוכרת פה את האינסטינקט להעלות את הצורך ההורי להתערב בסכסוכים בין ילדים קטנים... כי גם זו שאלה. ואולי בעצם צריך ללכת דווקא לשם).
האם הורה אמור לנקוט במדיניות אי-התערבות גורפת במערכות היחסים שבין ילדיו המבוגרים? גם אם מדובר בפירור הסדרים המשפחתיים שלו עצמו?
ואולי דווקא העוצמה של היות ראש משפחה אמורה לבוא לידי ביטוי במקרים כאלה, שמבקשים התערבות? הצבת גבולות? קווים אדומים? (הדגשה חשובה - לא מתוך העדפת צד מסוים).

שאלה נוספת קשורה למחויבות המשפחתית. לדם שקושר בינינו ולמשמעותו.
לפני כמה ימים שמעתי חבר אומר לבן זוגו: ״וואללה, אם היא לא היתה אחותי, כנראה שכבר מזמן לא הייתי איתה בקשר.״ (אגב, מכירה את הנפשות הפועלות, והיא באמת טיפוס בלתי נסבל).
ואז חשבתי: למה בעצם הוא ״חייב״ להיות איתה בקשר? למה מישהו צריך להיות בקשר עם אדם שהוא רואה כטיפוס בלתי נסבל? אז מה אם היא אחותו? אז הוא נדון לשנים של סבל מיותר?
מצד שני מיד חשבתי על הילדים שלי, ואיזה שברון לב זה יהיה מבחינתי אם בעתיד הם יעמדו במצב דומה, ושככל הנראה הייתי רוצה שהם בכל זאת יעשו מאמץ מעבר למה שהיו עושים מול אנשים אחרים.
האם יש כאן ערך מקודש? יש נכון ולא נכון? האם הדם או הגנים המשותפים בעורקינו מחייבים משהו?

ועוד שאלה לדיון שבעיניי קצת קשורה לשתיים הקודמות - מהי השתדלות (ומי קובע מהי).
שאלה על הגומלין שבמערכות-יחסים.
מה זה ״לוותר״? מה זה ״להילחם״?
(ובכלל, למה להשתמש במתודולוגיה של מאבק?)
האם צריך להמשיך ולהמשיך, כמו קאטו הזקן, כי ״מוכרחים להחריב את קרתגו?״
אם אין מענה להשתדלות, האם נכון להפסיקה? או שמכיוון שהרצון המקורי של המשתדל נותר בעינו, אין סיבה להפסיק, ללא קשר להיענות?
מהו קו הגבול?
(לגבי שתי השאלות הקודמות למשל).

למקרה שכוונתי לא מספיק ברורה, דוגמה: נניח שאני מאוד רוצה בקשר קרוב עם בת-דודתי, מפני שהיא חשובה לי ואני אוהבת אותה. לכן אני מציעה לה שוב ושוב להיפגש ונענית שוב ושוב בשלילה.
האם, במידה ולאור הסירוב הנשנה, פשוט אפסיק להציע לה להיפגש - משמעו ש״ויתרתי״? שהפסקתי להשתדל? שהיא ריפתה את ידיי?
כי מצד אחד - הגיוני לפרש כך סירוב נשנה וחוזר. ויש פה גם מימד שמעט מעליב את המציע ועלול לקומם אותו (״לא נאה לה״). מצד שני, השאלה היא מה חשוב לי להעביר לה בהצעה הזו - וזה שהיא יקרה לליבי, ואני אוהבת אותה ונמצאת שם בשבילה בכל רגע נתון. ואז, יכול להיות שדווקא העקשנות והתזכורת המתמדת למרות הסירוב הנשנה ״חוקקת״ את הידיעה הזו במוחה, ויותר מכך: מסמנת אותי כמי שאינה מוותרת עליה, גם אם היא אינה מעוניינת כרגע בנוכחות קרובה יותר שלי, מסיבותיה הלגיטימיות שלה (היא אינה חייבת לי דין וחשבון עליהן).
לא יודעת.
לפעמים להציע זה ממש קל, ואז, אם מוותרים אחרי שניים-שלושה לאוים, שזה גם קל, נושאים אחר כך את דגל הצודקים והנעלים (״אני ניסיתי והשתדלתי וזה לא נאה לה, אי אפשר איתה כלום״ וגו׳). שונאת את הדגל הזה. הוא מורכב כולו מדיבורים ריקים ומאפס עשייה.
כי... ואי אפשר בלי בדל שיר... ״המקום בו אנו צודקים הוא רמוס ויבש כמו חצר״.

דעות, הערות והארות יתקבלו בברכה.

[מזמור_לילה*]

וגם, מה הקטע עם החרא הזה של Law of attraction?

[תמרוש_רוש]

_״וואללה, אם היא לא היתה אחותי, כנראה שכבר מזמן לא הייתי איתה בקשר.״ (אגב, מכירה את הנפשות הפועלות, והיא באמת טיפוס בלתי נסבל).
למה בעצם הוא ״חייב״ להיות איתה בקשר? למה מישהו צריך להיות בקשר עם אדם שהוא רואה כטיפוס בלתי נסבל? אז מה אם היא אחותו? אז הוא נדון לשנים של סבל מיותר?_
בדיוק דיברתי על זה עם ידי שלי פעם (כלומר, הוא אמר ואני הקשבתי), והמונולוג שלו הלך בערך ככה:
"מה העניין של לשמור על קשר בין אחים? אני מבין את הקטע של הורים וילדים, יש בכך היגיון אבולוציוני. אבל אחים? ולמה, נניח, לקחת משפחה מורחבת לא-מתפקדת ולהכריח את כולם לשבת זה עם זה ליד שולחן הסדר? ממילא הנפשות הפועלות לא חיות בשלום יחד ולא מסתדרות ביחד, אז למה להתיימר שיש כאן קשר מיוחד, יותר מאשר קשר עם סתם חברים, שצריך לשמור עליו בכל מחיר?"
(לי, אגב, אין תשובה)

וגם, מה הקטע עם החרא הזה של Law of attraction?
אויש, עזבי. קשקוש עידן-חדש שלא מועיל בכלום לאף אחד, נראה לי.
(כל פעם שאני רוצה לשמוע שירים מסוימים ביוטיוב, אני מקבלת פרסומת עם נאום על חוק המשיכה הנלוז הזה. חרטטיה)


_דָּחוּף.
דָּרוּשׁ מַשֶּׁהוּ טוֹב
שֶׁיִּקְרֶה, וְרָצוּי בְּקָרוֹב_
איזה שיר מדהים.
תביאי עוד!

[מזמור_לילה*]

אני מבין את הקטע של הורים וילדים, יש בכך היגיון אבולוציוני. אבל אחים?
דווקא אחים זה הגיון אבולוציוני.
אולי הוא יצטרך כליה מתישהו (-;

[יולי_קו]

אמא שלי פתרה לעצמה את הקונפליקט שהעלת למעלה ככה: את כל מי שעושה לה רע בחיים באופן קבוע (חוץ מאבא שלי, שאינו טלית שכולה תכלת, וגם היא לא, אבל הם שניהם מאוד אוהבים זה את זו וזו את זה), היא מרחיקה מהחיים שלה.
כבר כתבתי פה את הסיפור שלה בכמה הזדמנויות. היא לא בקשר עם אחיה ואחותה, וניתקה קשר עם אמה בשנים האחרונות לחייה. היא מכניסה לחיים שלה אנשים שטוב לה הקשר איתם.
היא החליטה ככה בעקבות חיים עם אמא מתעללת ואחים עם מערכת יחסים קשה (כולל שקרים וגניבה באופן חד צדדי), וזה שיפר את חייה מאוד.
היא מאוד שלמה עם זה, עד מצב שאחד מהנכדים שלה ואחת מהכלות שלה שמזלזלים בה ומעליבים באופן קבוע, אינם מוזמנים אליה. היא מאוד שלמה עם זה, ולדעתה אין עדיפות לקרבה גנטית במצבים של סבל.
אני מהזווית שלי חושבת שהיא עושה נכון בשבילה כשהיא שומרת על המרחב שלה נעים ומכיל אנשים שטוב לה איתם (כולל בני משפחה וחברים, אבל בלי עדיפות של אלה על אלה).

[מזמור_לילה*]

יולי קו, כתבת לגבי אמא שלך:
היא מאוד שלמה עם זה, עד מצב שאחד מהנכדים שלה ואחת מהכלות שלה שמזלזלים בה ומעליבים באופן קבוע, אינם מוזמנים אליה.
וישר עלתה לי שאלה לגבי הילדים שלה שהם ההורים של אותו נכד או בני הזוג של אותה כלה. איך הם נתפסים בסיפור? מבחינתה? מבחינתם?
אני שואלת מפני שאני חושבת שחלק משדה המוקשים המשפחתי הזה הוא כמות האנשים והמעגלים שמעורבת בו. שמה שמרגיז הוא שאין קשר ״נקי״ מבחינת שיקולים, זה לא רק סבתא ונכד או אמא ובן, יש גם כלה ובנים ובנות ונכדים וסבא וחתול... וכל אחד מושפע כביכול מהבחירה.
האם אכן כולם מושפעים?
האם כביכול?

[יולי_קו]

אחי לא היה בסדר. נקודה.

כתבתי הרבה ומחקתי, כי פתאום זה היה לי חושפני מדי. אני חייבת ללכת ואין לי זמן לנסח עכשיו.

[תמרוש_רוש]

_נניח שאני מאוד רוצה בקשר קרוב עם בת-דודתי, מפני שהיא חשובה לי ואני אוהבת אותה. לכן אני מציעה לה שוב ושוב להיפגש ונענית שוב ושוב בשלילה.
האם, במידה ולאור הסירוב הנשנה, פשוט אפסיק להציע לה להיפגש - משמעו ש״ויתרתי״? שהפסקתי להשתדל? שהיא ריפתה את ידיי?
כי מצד אחד - הגיוני לפרש כך סירוב נשנה וחוזר. ויש פה גם מימד שמעט מעליב את המציע ועלול לקומם אותו (״לא נאה לה״). מצד שני, השאלה היא מה חשוב לי להעביר לה בהצעה הזו - וזה שהיא יקרה לליבי, ואני אוהבת אותה ונמצאת שם בשבילה בכל רגע נתון. ואז, יכול להיות שדווקא העקשנות והתזכורת המתמדת למרות הסירוב הנשנה ״חוקקת״ את הידיעה הזו במוחה, ויותר מכך: מסמנת אותי כמי שאינה מוותרת עליה, גם אם היא אינה מעוניינת כרגע בנוכחות קרובה יותר שלי, מסיבותיה הלגיטימיות שלה (היא אינה חייבת לי דין וחשבון עליהן)._
לדעתי, יש דרך שלישית:
א. לוותר לחלוטין על היוזמות להיפגש. כי היא סימנה בפירוש שאיננה רוצה. והתעקשות מעבר, מכבידה גם על המציע וגם על המקבל ועלולה ליצור טינה.
ב. לעבור לסיגנלים של אכפתיות ואהבה שלא כוללים שום ציפיה לפעולה ושום פן מעשי. רק אינדיקציות של "אכפת לי": כרטיסי ברכה לחגים, שליחת אימייל מדי פעם עם משהו שנתקלת בו בדרך ושעשוי לעניין אותה, קישור לשיר יפה או לתמונה יפה, סתם איחול לבבי מדי פעם, דברים כאלה.
ואז את מעבירה את המסר שהיא יקרה וחשובה לך, אבל גם מניחה לה לא להיות בקשר ממשי אם היא לא רוצה, ואת מכבדת את זה. וגם לא שוחקת את עצמך רגשית עם חשיפה לסירובים חוזרים ונשנים.

אני זוכרת שפעם היתה לי חברה שהעדיפה לשמור מרחק. חיישנית מאוד, נוטה לאינטלקטואליזציה ונלחצת מיותר מדי רגש. בשלב מסוים הגיע יום ההולדת שלה. בשנה שלפני כן שלחתי לה שיר חם ולבבי במיוחד, מאוד רגשי (נו, לא יכולתי להתאפק). היא לא השיבה, מה שלא הפתיע אותי.
בשנה שאחר כך שלחתי לה שוב שיר שנראה לי מתאים, אישי ורלוונטי וחזק אבל לא נוטף רגש, וכתבתי לה "בדרך כלל ימי הולדת הם זמן לאיחולים. אבל את כבר יודעת מה אני מאחלת לך, אז אין צורך להיות היפר-סנטימנטליים פעמיים ברצף".
ותנחשי מה, היא השיבה! וכתבה לי "תודה" !!!
בפעם הראשונה בימי חיינו המשותפים.

אז הלקח שלי מזה הוא, שצריך לנסות לקלוע למה שאנשים צריכים ורוצים ומסוגלים לקבל. אין טעם להציע באופן חוזר משהו שאת יודעת שהם לא יעכלו.

[מזמור_לילה*]

תודה לשתיכן.

[דו_כיפת*]

אולי דווקא העוצמה של היות ראש משפחה אמורה לבוא לידי ביטוי במקרים כאלה, שמבקשים התערבות? הצבת גבולות? קווים אדומים? (הדגשה חשובה - לא מתוך העדפת צד מסוים)

סיפור שגדלתי עליו:
בשכונה ותיקה התגלעו חילוקי דעות קשים בין 2 בתי כנסת. הכעס בין הקהילות גבר, כל צד התבצר בעמדתו, חל איסור מוחלט על אנשים מבית כנסת א' להיכנס לבית כנסת ב', עד כדי אלימות, ועוד כיד הדימיון ה(לא) טובה.

ויהי היום, ולמשפחה מבית הכנסת ב' נולדה תינוקת. כמקובל, הם הודו להשם וחגגו את היולדה בקידושא רבא בבית הכנסת, לאחר התפילה בשבת בבוקר.

בבית כנסת א' התפלל מזה שנים אביה של היולדת. לאחר התפילה הוא אסף את בניו ושם פעמיו לבית הכנסת ב' כדי לשמוח עם ביתו וחתנו.

הבנים שלו התחננו והפצירו בו:
בתחילה טענו שהמתפללים בבית הכנסת ב' השפילו את כבודו ואסור לו למחול להם
אחר כך הפחידו אותו שירביצו לו מכות והוא מבוגר, וזו ממש סכנת נפשות...

אך הוא, לא הקשיב לכלום, וציוה עליהם כולם להתלוות אליו. הם ניסו להתחמק אחד אחד אך הוא לא ויתר. "תריבו על מה שאתם רוצים" הוא אמר להם "אבל לא אצלי בבית".

כשהגיעה המשלחת לבית כנסת ב', השתררה דממה. למעשה בכל השכונה ציפו לראות איך ינהג יהודי נכבד זה בעת שימחת ביתו. ולמעשה ההחלטה שלו סתמה את הגולל על המריבה המטופשת בין 2 בתי הכנסת, ומאז כל אחד יכול להתפלל במקום שליבו חפץ, בלי פחד...

יש לי הרבה מאוד כבוד ליהודי הזה, שבגופו מנע מהמחלוקת להגיע למשפחתו ובצעד זה הביא שלום לשכונה כולה

(הסיפור מלפני כמה עשורים עת "השכונה" ו"המשפחה" היו בעלי הלימה גבוהה. הוא קרה באמת...)

[מזמור_לילה*]

חייבת לציין ששלושתכן קלעתן לכמה תחושות אינסטינקטיביות שלי, שתכלס זה קצת מבאס לאור הנסיבות והנפשות המסויימות שבעטיין הנושא עלה (-;

[מזמור_לילה*]

בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:
מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,
אָיטִיב עִם עַצְמִי,
אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,
אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,
אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בַּחִבָּה וּבַלַּהַט,
אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.
(אוה קילפי)

[מזמור_לילה*]

אז הלקח שלי מזה הוא, שצריך לנסות לקלוע למה שאנשים צריכים ורוצים ומסוגלים לקבל. אין טעם להציע באופן חוזר משהו שאת יודעת שהם לא יעכלו.
זה נכון ומדויק. אבל - האם זה פתיר בכל קונסטלציה?
אנסה להמשיל פה משהו, כי הנקודה הזו חשובה ומעניינת.

בואו ונאמר שאני מכינה תפוחי אדמה.
ושואלת את בת-דודתי: ״יקירתי, רוצה תפוחי אדמה?״
לא, היא לא רוצה.
היום שוב הכנתי תפוחי אדמה. ״רוצה לבוא אליי לאכול תפוחי אדמה? שאביא לך תפוחי אדמה?״ לא. היא לא רוצה.
״רוצה תפוחי אדמה?״ לא. לא רוצה.
באיזשהו שלב מישהו אומר לי שככל הנראה היא לא אוהבת תפוחי אדמה. אבל ממש-ממש לא אוהבת תפוחי אדמה. אין סיכוי שתרצה לאכול תפוחי אדמה. ומזה משתמע, אם אשכיל להבין זאת מהדברים (וסביר שלא אשכיל), שכל עוד אציע לה תפוחי אדמה, היא תמשיך לסרב.
״אז...אולי תבואי אליי? נשב ביחד, אכין לך תפוחי אדמה?״ לא תודה. לא רוצה.
״רוצה לבוא מחר לאכול איתי תפוחי אדמה?״...
אז ההיגיון אומר - להציע חצילים, או עגבניות, או בטטה. רק לא תפוחי אדמה, כי הובהר די בפירוש שהיא לא מעוניינת בתפוחי אדמה ולא תאכל אותם בשום אופן.
אבל... מה אם אני יודעת להכין רק תפוחי אדמה?
מה אם כל מה שיש לי להציע זה תפוחי אדמה?
מה אם נדמה לי שאני מציעה חצילים ועגבניות ובטטה, אבל בעצם אני מציעה כל הזמן רק תפוחי אדמה?
מה אז?

למעשה, זו לא רק שאלת ההשתדלות במערכות יחסים. זו שאלה בדבר יחסי הגומלין, וראיית האחר, וסדרי עדיפויות. אבל, אני חושבת שכשמדובר בבני משפחה, זה אחרת מאשר מול חברים. כי בסופו של דבר, מערכת היחסים החברית היא מצומצמת יותר, ולרוב, זו המשפחתית אוטומטית משליכה על מעגלים נוספים. ויסלח לי אלוקים, לפעמים מסתובבים שם כמה אנשים עם בוחן מציאות לקוי, שבאמת לא מבינים שלמרות שנדמה להם שהם מגישים חצילים, הם בעצם מציעים שוב תפוחי אדמה.
אז זה משנה אם כוונותיהם טובות? אם עדיין, למרות הכל הם (ולעיתים גם אני) ממשיכים להציע תפוחי אדמה?
והאם יש בכלל דרך לצאת מהפלונטר הזה?

[תמרוש_רוש]

אוח, אהבתי את משל תפוחי האדמה.
יש לי מה להגיד על זה, אבל... עוד כמה ימים.
בינתיים

[מזמור_לילה*]

על אף שמעקצצות לי כמה שאלות חדשות הנובעות משאלות ישנות,
אני מאוד סקרנית לשמוע ממסקנות-משל-תפוחי-האדמה.
אז אחכה עם זה.

בינתיים, שיר של אולב האוגה.

אַל תָּבוֹא אֵלַי עִם כָּל הָאֱמֶת.
אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַשָּׁמַיִם
כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ קְצָת אוֹר.
אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַיָּם
כְּשֶׁאֲנִי צָמֵא.

בּוֹא עִם שֶׁמֶץ, נִיצוֹץ,
טִפָּה שֶׁל טַל...
כְּשֵׁם שֶׁצִּפֳּרִים נוֹטְלוֹת אִתָּן רַק אֲגָלִים
מִן הַטְּבִילָה בַּמַּיִם
וְהָרוּחַ –
רַק
גַּרְגֵּר שֶׁל מֶלַח.

וגם- "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".
לא יודעת למה.

[תפילה*]

_אבל... מה אם אני יודעת להכין רק תפוחי אדמה?
מה אם כל מה שיש לי להציע זה תפוחי אדמה?
מה אם נדמה לי שאני מציעה חצילים ועגבניות ובטטה, אבל בעצם אני מציעה כל הזמן רק תפוחי אדמה?_

אני חושבת שאפשר לומר זאת באופן ישיר: אני רואה שתפו"א לא מתאימים לך, אבל זה כל מה שאני יכולה לתת. האם אפשר להציע לך צ'יפס? או שפשוט דעי שהייתי רוצה לתת לך משהו, ואם תפו"א יתאימו מתישהו - אני כאן, או אולי (וזה אולי הטוב ביותר) תפתחי בפניי את מחברת המתכונים שלך ותלמדי אותי שלב שלב איך לפרוס את החצילים, איך לגרום להם להזיע תחת מלח גס וכו'.

[יולי_קו]

אני כתבתי לפני יומיים, וזה נמחק. אנסה לשחזר שמץ.

את לא חייבת להזמין אליך לתפוחי אדמה. את יכולה לשתף ברצון שלך להעביר זמן ביחד, ולשאול אותה מה היא מעדיפה לעשות. אולי תלכו לאכול במסעדה (של תפוחי אדמה ועוד משהו), ואולי תטיילו, ואולי משהו אחר.

אולי היא לא תרצה בכלל, ואז תוכלי לברר לעצמך מה דוחף אותך לרצות להיות איתה בקשר. זה שאתן מאותה משפחה וצריך לשמור על קשר? כי היא נחמדה, ואת רוצה לשהות בחברתה?

לא זוכרת מה עוד כתבתי.
לילה טוב.

[תמרוש_רוש]

_למעשה, זו לא רק שאלת ההשתדלות במערכות יחסים. זו שאלה בדבר יחסי הגומלין, וראיית האחר, וסדרי עדיפויות. אבל, אני חושבת שכשמדובר בבני משפחה, זה אחרת מאשר מול חברים. לרוב, זו המשפחתית אוטומטית משליכה על מעגלים נוספים. ויסלח לי אלוקים, לפעמים מסתובבים שם כמה אנשים עם בוחן מציאות לקוי, שבאמת לא מבינים שלמרות שנדמה להם שהם מגישים חצילים, הם בעצם מציעים שוב תפוחי אדמה.
אז זה משנה אם כוונותיהם טובות? אם עדיין, למרות הכל הם (ולעיתים גם אני) ממשיכים להציע תפוחי אדמה?_

אוי, את חמודה.
תשמעי,
היתה לי פעם אמא שכל הזמן היתה מציעה לי אוכל כסיגנל של אהבה.
ואני כל הזמן התעצבנתי ממנה כשהציעה לי אוכל. אני רציתי שיחות נפש!
אבל שיחות נפש לא ברפרטואר שלה... אז היא המשיכה להציע לי אוכל, ואני המשכתי להתעצבן.

מצד שני,
היא היתה באה אלי עם עניינים שלה, דילמות ומצבים וכאלה, ועושה רושם שהיא מבקשת עצה.
מה זה "עושה רושם". היא היתה אומרת, במילים אלה ממש, "או, טוב שבאת, אני רוצה להתייעץ אתך. בואי נתייעץ".
אז הייתי מנסה לתת לה עצות.
אויאויאוי כמה שזה היה חסר סיכוי. היא לא באמת רצתה עצה. לא בטוחה מה היא בדיוק רצתה. כנראה אוזן קשבת דמומה ושקטה. מרווח שבו היא פשוט תוכל לחשוב בקול רם ולפרוק, פשוט לפרוק, או להגיע לבסוף למסקנה משל עצמה.
אבל שנים לא הבנתי את זה.
אז היתי מנסה לתת לה חצילים, סליחה, עצה, והיא היתה דוחה כל מה שאמרתי ומפסיקה אותי באמצע משפט כדי להמשיך במונולוג, ואני הייתי מתעצבנת

בסופו של דבר, ירד לי האסימון. בשני מקרים שונים, בהפרש של כמה שנים זה מזה:
תחילה, יום אחד, במצב באמת חריג, היא הציעה לי אוכל כשהייתי ממש באמצע האמצע של שיחת הנפש.
ופתאום הצלחתי לראות! ולהבין! ולהרגיש באופן בלתי אמצעי - זה היה סיגנל של אהבה.
אז הפסקתי את מונולוג החצילים ואמרתי לה -כן! תביאי לי אוכל!
מאז יכולתי לקבל את תפוחי האדמה שלה בכיף (או לסרב ולהסיט את הנושא), והלכתי למקום אחר בשביל החצילים.

ושלוש שנים אחר כך, איכשהו הבנתי את הצרכים שלה.
והפסקתי לנסות לתת לה חצילים.
את רוצה לדבר? דברי חופשי. אני לא אנסה לפתור לך ולו בדל של בעיה.
והכל נהיה קל יותר.

עכשיו,
בתור יועצת-אינטרנטית מתנדבת מדופלמת,
להגיד לך שאני יודעת איך לעזור למישהו אחר להגיע למצב המיוחל הזה? וואללה, לא יודעת
אין לי מושג.
רק לתת לך תקווה, ואופטימיות, ולהגיד לך שכן, אנשים זה עם מוזר, באים אליהם בתפודים והם עונים בחצילים, או להיפך, והם מעצבנים לאללה. כולל אלה שאי אפשר להיפטר מהם. כולל אלה שאת מאוד אוהבת

איך לצאת מהפלונטר? אולי כפי שבונים גמילה מסוכר: קודם כל מכניסים לתפריט דברים אחרים. ממלאים את המטבח בדברים טובים, נגישים, שעושים לך טוב, ואז אחוז הממתקים מתוך כלל החיים קטן, ואהפקט העז השלילי שלהם עלייך - יירד.

[מזמור_לילה*]

תודה למגיבות היקרות (-:
הלכתי להתבשל עם מחשבותיי (בסיר של תפוחי אדמה)
אחזור מאוחר יותר להתבשל בחברותא

[מזמור_לילה*]

חושבת על התגובות החכמות והמחכימות שלכן.
אני חושבת שאפשר לומר זאת באופן ישיר: אני רואה שתפו"א לא מתאימים לך, אבל זה כל מה שאני יכולה לתת.
וגם:
אולי היא לא תרצה בכלל, ואז תוכלי לברר לעצמך מה דוחף אותך לרצות להיות איתה בקשר. זה שאתן מאותה משפחה וצריך לשמור על קשר? כי היא נחמדה, ואת רוצה לשהות בחברתה?
וגם -
מאז יכולתי לקבל את תפוחי האדמה שלה בכיף (או לסרב ולהסיט את הנושא), והלכתי למקום אחר בשביל החצילים... ולהגיד לך שכן, אנשים זה עם מוזר, באים אליהם בתפודים והם עונים בחצילים, או להיפך, והם מעצבנים לאללה. כולל אלה שאי אפשר להיפטר מהם. כולל אלה שאת מאוד אוהבת.

ועכשיו, בדומה קצת לדוגמה של תמרוש רוש, אני מנסה היפוך.
מנסה לראות את זה מהעיניים של מי שמציעים לה כל הזמן תפוחי אדמה, למרות שהיא אמרה ורמזה וציינה והבהירה שהיא לא אוכלת תפוחי אדמה.
ואני מוסיפה לסלט (תפוחי אדמה) הזה גם אמא, ודודה, ועוד כמה קרובי משפחה שוחרי טוב בעיני עצמם.
אז... אם אני ממש שונאת תפוחי אדמה,
וכל הזמן זאתי-מזמור לילה מציעה לי תפוחי אדמה,
ולמרות שנדמה לה שהיא משתדלת ומציעה משהו אחר, היא פשוט מציעה עוד ועוד מאותו הדבר, שזה, הפתעה, תפוחי אדמה...
ואמא שלי אומרת לי: ״מה אכפת לך לאכול קצת מתפוחי האדמה של מזמור לילה? הם נורא טעימים! כולם אוהבים לאכול אצלה תפוחי אדמה! ואמא שלה כל הזמן מציקה לי ושואלת למה את לא באה אליה לאכול תפוחי אדמה! למה את לא יכולה לאכול מדי פעם איזה תפוח אדמה למען שלום בית?!?״
אבל אמא, תפוחי אדמה עושים לי ממש רע! ניסיתי המון פעמים, ואני יודעת שאם אני אוכלת תפוחי אדמה אחר כך אני מקיאה כל הלילה!
״נו, שוין, את לא יכולה להקיא לילה אחד בשביל שלום בית?!?״
עכשיו מגיע האימוג׳י הזה שדופק את הראש בפינה של השולחן...

כאילו לתחושתי, ואולי אני טועה, אם זה רק היא ואני ורוח הקודש של תפוחי האדמה - זה היה פתיר. אולי פתיר כמו אצל תמרוש רוש, אולי פתיר כמו אצל תפילה, או אצל יולי קו. אבל פתיר. ובגלל שזה לא רק אנחנו, המצב מסביב ממאיס עליה אותי ואת תפוחי האדמה שלי יותר ויותר, ואי אפשר להפריד ביני לבין האמא והדודה ותפוחי האדמה. ואז, אולי כשיתפלקו לי פעם חצילים, היא כבר לא תוכל לראות שהפעם אלו באמת לא תפוחי אדמה.
(האם הלכתי רחוק מדי עם המשל, וההגיון שלי אבד בתוך סבך של סולניים..?)

יולי קו ייעצה לי לבדוק אם אני באמת רוצה קשר איתה, או שאני מרגישה מחויבת, כי זו משפחה.
אני חושדת בצער שמהצד שלה היא לא ממש מעוניינת, אבל נאלצת להתפתל סביב העניין לטובת ״שלום בית״ (וחגים ואירועים ואמהות פולניות מכל העדות).
עכשיו, זה לא נעים להרגיש דחוי ולא רצוי.
אבל טעמיה עמה. ואם זו היתה מישהי מחוץ למשפחה, הייתי שמה את הדברים על השולחן, מציעה את שלל ההצעות הנלוות והחכמות שהועלו למעלה, מקבלת סירוב אחרון, ופורשת לפינה מתוך אמונה ותקווה שיכול להגיע הרגע הזה שבו יקרה אחד משניים: או שאצליח להכין חצילים, או שהיא כבר לא כל כך תיגעל מתפוחי אדמה.

אבל, אנחנו לא לבד בסיפור הזה, ואני דואגת שהניסיון של הסביבה להמשיך ולדחוף תפוחי אדמה בגרונה ״למען שלום בית״ בעצם מחבל בקונספט שתיארתי קודם, ואפילו מבטיח להמאיס עליה אותי ואת תפוחי האדמה שלי לנצח נצחים.
ואני תוהה מה נותר לה לעשות, כי בינינו, כשאני הופכת את זה מנקודת מבטה, מצבה עוד יותר מחורבן משלי.

[מזמור_לילה*]

תפודים ובולבוסים,
את כולן מבאסים.
יום וליל על מה נשמע?
על תפוחי האדמה.
אפויים או מעוכים -
די, נמאס מתפוחים!
אז מזמור, קבלי ת׳רמז
תסגרי כבר את הברז
ואולי, בלית ברירה,
תיפסק החפירה,
ונשוב כאן, קצת כמו פעם,
לשירים ודברי טעם.

(מזמור לילה)

[תמרוש_רוש]

[יולי_קו]

אולי אפשר לשלוח לה מסר (מכתב/מייל/הודעה), שאת לטובתה, ולכן, מכיוון שאת מבינה שהקשר כרגע (ואולי לעולם) לא מתאים לה אז כאקט של איכפתיות את מאחדת כוחות איתה נגד כל צבא הדודות והאמהות, כדי שהיא לא תסבול מהאבסת תפוחי אדמה?
ככה לפחות תשדרי לה שהיא חשובה לך, ואת איתה במאבק להבטחת שלוותה וטובתה כפי שהיא חווה אותה. מה זה אם לא אקט עילאי של איכפתיות ואהבה?

אני נגד שלום בית. לדעתי זו דרך לאנוס אנשים להיות במצבים ששנואים עליהם ׳בשביל המשפחה׳. כל הבחישה הזאת של הדודות במשהו שאינו עיניינן דוחה בעיני. זה רק בשביל שהן יהיו רגועות. אז מבחינתי שיתעסקו בעינייניהן ויניחו לאחרים לחיות את חייהם. את לא רגועה? לכי ללמוד איך להרגע (מדיטציה, שירה, ספורט) וצאי לי מהוורידים.

[מזמור_לילה*]

אני נגד שלום בית. לדעתי זו דרך לאנוס אנשים להיות במצבים ששנואים עליהם ׳בשביל המשפחה׳.
אווו... זה מוצא חן בעיניי.
אבל אני לא מצליחה לתרגם את זה למשהו יישומי. כלומר, אני מסכימה עם זה לחלוטין ברמת התיאוריה, אבל לא מצליחה לתרגם לפרקטיקה.
כי תמיד יש קצת קווץ׳ לטובת משהו, לא?
או שאנחנו פשוט מתוכנתים לחשוב שיש?...
יולי קו, תוכלי להסביר לי קצת איך זה עובד? להדגים לי?

ואם אני מחדדת את העניין -
בעצם, בענייני משפחות ושלום בית, יש חלוקה די דיכוטומית ומעצבנת ל״צודקים״ ו-״טועים״.
במקרה דנן, אני ה״צודקת״ (מעוניינת בקשר משפחתי, דהיינו משפחתית, אכפת לה, חברותית, משתדלת, טובה) והיא ה״טועה״ (לא מעוניינת בקשר, סוציומטית, לא משפחתית, לא אכפת לה, אגואיסטית, רעה).
יעני: רוצה=טוב, לא רוצה=רע.
ואז ה״לא רוצה״ הופך למקל-בגלגלי-המשפחה.
לדעתי זו דיכוטומיה מטומטמת ופשטנית, אבל היא תופסת באופן גורף בכל משפחה שלי יצא להיתקל בה (ואני ממש מקווה שיש כאלה שזה לא תופס אצלן ופשוט לא נתקלתי בהן).
זה שחור ולבן, וזה מייעד אותה לתפקיד הכבשה השחורה עם ובלי קשר אליי. גרוע מזה: אם אתייצב להגנתה, ״אלבין״ את עצמי עוד יותר על חשבונה.
)-:

[יולי_קו]

מזמור לילה,

אני חושבת שאם תקראי בקפידה את מה שכתבת תשימי לב שהכל נכתב מנקודת המבט של ׳מה תגיד המשפחה׳. אם את יוצאת מהמשחק הזה, אז זה כבר פחות משנה מי אמר מה ומה חושב x על מה שעשה y. כלומר בעצם זה שחשוב לך להראות ׳לבנה׳, ולא להתפס כ׳כבשה השחורה׳ את בעצם נותנת כח למי ש׳חושב׳ ומתייג אותך ככזאת או ככזאת. כשאת מפסיקה לרקוד את הטנגו הזה את משתחררת, ומפנה המון כחות לעשות את מה שאת רוצה במקום את מה ש׳צריך׳, ומגלה שה׳צריך׳ הזה הוא בכלל לא מחוייב המציאות, (הוא רק מחוייב המציאות מבחינת הדודות). וכך את משתחררת מלהיות מחוייבת לשבת בארוחות ובטקסים ארוכים עם אנשים שאינם מעניינים אותך, ולפעמים גם פוגעים בך ונכנסים לך לשחלות (מה נשמע, מזמור יקרה? מה עם חבר? אה, יש לך? כמה זמן? למה אתם לא מתחתנים? את יודעת שהשעון מתקתק? אם לא תתפסי אותו הוא יברח לך... וכו׳ וכו׳), כשהם לא יודעים עליך כלום, ורק מניחים שאת חושבת ומרגישה כמוהם.
יש אנשים מהמשפחה שאני אוהבת, ואז אני משתדלת ליזום ולבלות איתם, או לכל הפחות להענות להזמנות מצידם, ואז זה הדדי. אנשים אחרים באותה דרגת קרבה ואף יותר קרובים אני פשוט לא רואה חוץ מפעמים נדירות, כי אין הדדיות יחסים.

דוגמא מהחיים שלי: לא ראיתי את דודתי אחות אמי כבר יותר מעשרים שנה לדעתי, כי נמאס לי שרק אני יזמתי פגישות ושיחות (אני מאוד אוהבת אותה, והיא היתה חלק חשוב מילדותי), ומה שהיה לה להגיד זה לנזוף בי איך אני לא מעדכנת אותה בחיים שלי. הפסקתי להתקשר אליה, השמיים לא נפלו, ואני מקיפה את עצמי באנשים שיש לי איתם הדדיות ביחסים. זה נעים לי ככה. עם דודה שלי אחות אבי אני בקשר, אבל כמעט אף פעם לא עם ילדיה, שפחות מעניינים אותי.

תמיד יש קצת קווץ׳ לטובת משהו, לא? אם זה קווץ׳ אז כ

[יולי_קו]

מבחינתי אם זה קווץ׳ אז סימן שעשיתי יותר מדי. נקודה. אפשר להתחשב, אבל אסור להמעך.

[תמרוש_רוש]

אני נגד שלום בית. לדעתי זו דרך לאנוס אנשים להיות במצבים ששנואים עליהם ׳בשביל המשפחה׳. כל הבחישה הזאת של הדודות במשהו שאינו עיניינן דוחה בעיני. זה רק בשביל שהן יהיו רגועות. אז מבחינתי שיתעסקו בעינייניהן ויניחו לאחרים לחיות את חייהם. את לא רגועה? לכי ללמוד איך להרגע (מדיטציה, שירה, ספורט) וצאי לי מהוורידים.
|Y|

[תמרוש_רוש]

__היא תופסת באופן גורף בכל משפחה שלי יצא להיתקל בה
לא במשפחה שלי. בשום אופן לא.

תשמעי, נדמה לי שהמשפחה שלך נגועה בפולניות רצינית, לא משנה מאיזו עדה.
חלאס, חיה ותן לחיות.
אני מסכימה עם יולי: את יכולה לכתוב לה מכתב גלוי, שבו את אומרת:
א. אני אוהבת אותך ואת יקרה לי
ב. אני רוצה לשמור אתך על קשר, אבל מקבלת את זה שאת עשויה להרגיש אחרת. חשוב לי לדעת מה המצב ומה את רוצה ולא רוצה.
ג. אם את רוצה שאעזוב אותך במנוחה אקבל זאת באהבה, ואני רוצה לתמוך בהחלטה שלך כך או אחרת.
ד. יש חשש בלבי שיש מי במשפחה שלוחץ עלייך בעניין הזה. אז רק רציתי להגיד לך שאני לא רוצה להפעיל עלייך לחץ, שאני מתנצלת אם הפעלתי לחץ מתוך כוונות טובות ואי הבנה של הרצונות שלך, ושאני מקווה שתוכלי להגיד לצ'יריפחות הנ"ל להתחפף לך מאזור קבלת ההחלטות.
לא פשוט לכתוב מכתב כזה, צריך לדייק, ואולי לוותר על מסרים מסוימים לטובת אחרים, אבל אפשר.
אבל את חייבת לכתוב אותו מתוך מקום רגשי שהתבשל לגמרי עד לנקודה של "בגלל שאני אוהבת אותך, אני אניח לך לא לדבר אתי ולא לראות אותי יותר עד עולם, ואכבד את בחירתך ואמשיך לאהוב אותך מרחוק ובלי ציוץ ובלי שום סוג של מגע - אם זה מה שאת רוצה".
If you love somebody let them free

וזה חשוב במיוחד אם היו לכן X דינמיקות שבהן את בתכלס לחצת עליה לקבל תפוחי אדמה. עכשיו את מבהירה לה שזה לא שינוי טקטי, זה שינוי אסטרטגי. את באמת שמה את עצמך ואת רצונותייך במקום שני.

ואני תוהה מה נותר לה לעשות, כי בינינו, כשאני הופכת את זה מנקודת מבטה, מצבה עוד יותר מחורבן משלי.
תלוי במיצב הפנימי שלה.
אולי היא מרגישה תחת הלחץ וזה ממרר את חייה כי היא מניחה כדיפולט שלהם מותר לעשות את זה ועליה מוטלת החובה הקדושה לסבול, ואם זה המצב - שום דבר שתעשי לא ישנה אותו, ככה היא הולכת לחיות.
ואולי היא שמה ז' על הפקאצות ואומרת להן "כן כן", נותנת להן לחרטש להנאתן ולא באמת מקשיבה, ואז הולכת ועושה מה שבא לה.
ואז הכל סבבה

[יולי_קו]

תמרוש כתבה בדיוק מה שרציתי להגיד. בדיוק.

[מזמור_לילה*]

מבחינתי אם זה קווץ׳ אז סימן שעשיתי יותר מדי. נקודה. אפשר להתחשב, אבל אסור להמעך.
ואידך זיל גמור.
הרבה חומר למחשבה. תודה רבה לשתיכן

[מזמור_לילה*]

בהמשך לציטוט על הקווץ׳, ובהמשך למחשבה שעלתה בי אחרי קריאת הדברים שנכתבו פה - הבנתי עד כמה בעצם קיימת הפנמה של נקודת המבט החיצונית, ואיזשהו צורך ״למלא את התפקיד״ כפי שמצופה מאיתנו. כלומר, אני כתבתי שהדיכוטומיה של טוב ורע או שחור ולבן בפריזמה של רוצה/לא רוצה קשר היא מטומטמת בעיניי, אבל רק אחרי שהסבתן את לבי לכך, הבנתי שבעצם הפנמתי אותה והיא כן משמשת לי כאיזשהו קו מנחה או מפת גבולות ראשונית (למרות שאני כביכול לא מסכימה איתה בכלל!)

אז זה קצת מצער, השבי בקונספציה, ומצער אם זה תופס גם מהצד שהדיכוטומיה הזו מסמנת כ״כבשה שחורה״. כי אז זה מבאס כפליים, כי הסטנדרט הזה לא מתאים, ואין סיכוי לעמוד בו בלי לסבול, אבל הפנמנו אותו כל כך טוב, שאנחנו מרגישות חסרות או לקויות אם אנחנו לא בתלם הזה. כאילו, לא יכול להיות שהרצפה עקומה אז נותר רק להסיק שאני רקדנית ממש גרועה (בעיני הקהל ומכאן בעיני עצמי).
זה הזכיר לי מערכון ישן של החמישייה הקאמרית, שבו יושבת מישהי ונושאת מונולוג בסגנון הבא:
״הוא אוהב חזה גדול - אני אעשה הגדלה;
הוא אוהב שפתיים עבות - אני אעשה מילוי;
הוא אוהב בלונדיניות - אני אצבע את השיער;
הוא אוהב קצוץ - אני אסתפר;
הוא אוהב ארוך - אני אגדל;
הוא אוהב גבוהות - אני אלך רק על עקבים;
הוא אוהב עיניים כחולות - אני אשים עדשות;
הוא אוהב רזות - אני אעשה דיאטה;
הוא אוהב שמנות - אני אשמין;
הוא אוהב טבעי - אני אפסיק להתאפר;
הוא אוהב חלק - אני אעשה לייזר;
הוא אוהב אף סולד - אני אעשה ניתוח,
העיקר שיקבל אותי ככה, כמו שאני...״

[תמרוש_רוש]

לא יכולה לכתוב כרגע אבל

[מזמור_לילה*]

אוי, כמה שאני אוהבת להקשיב לשיחות של זרים.
כמה שזה מרתק, וכמה מדהימה היכולת להאזין ולנתח ולהסיק מסקנות כשאינני מעורבת רגשית או מגיעה עם הנחת המבוקש מתוך היכרות.
אז היום שמעתי שיחה כזו, שהיתה כביכול נופת צופים של מפגש שכנות אקראי עם הכלבים, אבל למעשה היתה טפטופים בלתי פוסקים של רעל שהופנה כלפי קרובי משפחה כאלה ואחרים, ותחושה מובנית שהצדק חד הוא ובידי אחזתיו.
האמת, גם זה היה סוג של מערכון מהחמישייה הקאמרית, אבל לא מתוסרט...
אבל כשסיימתי לגחך קצת התכווצתי מהמקום שלי ושל מה שמעסיק אותי כרגע, ומהמחשבה על הדיכוטומיות והתפיסות המשפחתיות המטומטמות של מה ״נכון״, ״צריך״ או ״צודק״. מי תקע בכפי, או בכפה של אחרת, את הצדק? ולמה בכלל זו תמיד סמנטיקה של דיכוטומיות ושל צדדים? חיי המשפחה כשדה קרב.
קצת מייאש.
אז כמהתי לקצת יופי ופשטות.
כמו בשיר.

וְכָךְ
לָקַח לִי
שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת
עַד שֶׁהֵבַנְתִּי,
כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת,
וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים,
וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי
אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם.

(טאהא מוחמד עלי)

[מזמור_לילה*]

יש לי איזושהי מסקנה, כתוצאה מכל מה שקראתי וכתבתי פה בימים האחרונים. אני תוהה לגביה.
אני מחברת את האמירה ש״אם אני מרגישה שעשיתי קווץ׳ כנראה שהלכתי רחוק מדי״, לדברים שכתבה צילי לגבי ההורות שלה ומה מתאים ולא מתאים לה במסגרת החינוך לעצמאות (פנינים של ממש בדף אוי אני אמא מזניחה), וגם לתמצית המערכון שנזכרתי בו, שאומרת ״אני אשנה בעצמי הכל, העיקר שתקבלו אותי כמו שאני״.

אז מכת הברק בהקשר של יקירתי, מתעבת תפוחי האדמה הידועה, גורסת שלמעשה היא אכן מקבלת אותי כמו שאני. בדיוק כמו שאני: מישהי שמאביסה אנשים בתפוחי אדמה שהם לא רוצים לאכול.
כי אני, הלא מהותי ונשמתי טמונות בגאווה על תפוחי האדמה המצויינים שלי, ששמם נישא בפי כל.
והיא - שונאת תפוחי אדמה.
אז היא יכלה לעשות כמה דברים: לאנוס את עצמה קצת קצת לאכול תפוחי אדמה, או לאנוס אותי קצת קצת להפסיק להכין תפוחי אדמה ולהתחיל להכין חצילים, או גם זה וגם זה. קווץ׳-קווץ׳.
אבל אם היא בוחרת לא לעשות את זה, אזי, למעשה היא אכן מקבלת אותי כמו שאני, וגם את עצמה, כפי שהיא.
כלומר שבעצם, הדרך היחידה שלה לקבל אותי כפי שאני מבלי להתקווצ׳ץ׳ היא - לא לקבל אותי בכלל.
לא לקבל אותי זה בעצם לקבל אותי בדיוק כמו שאני, עכשיו, כרגע.

הגיוני? או שהלכתי רחוק מדי?

[מזמור_לילה*]

יֵשׁ דְּבָרִים
שֶׁאַתָּה יודֵע כֹּל חַיֶּיךָ. הֵם כֹּל כָּךְ פְּשׁוּטִים וַאֲמִתִּיִּים
שֶׁחַיָּבִים לוֹמַר אוֹתָם ללא הִדּוּר, מִשְׁקָל וַחֲרִיזָה,
חַיָּבִים לְהָנִיחַ אוֹתַם עַל הַשֻּׁלְחָן לְיַד הַמִּלְחִיָּה,
כּוֹס הַמַּיִם, הָאוֹר הַהוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט
בַּצְּלָלִים הַנֶּאֱסָפִים בִּתְּמוּנוֹת מְמֻסְגָּרוֹת, הֵם חַיָּבִים לִהְיוֹת
עֵירֻמִּים, לְבַדָּם, הֵם חַיָּבִים לִהְיוֹת עַצְמָם.

(פיליפ לוין)

[מזמור_לילה*]

אֲנִי לוֹקַחַת יוֹם חֹפֶשׁ מִגַעְגוּעַי,
מִגִילִי, מִזְּמַנִי וּמִכֹּל הַסְּפָרִים
שֶׁבִּקְשׁוּ לְלַמְּדֵנִי עוֹלָם בִּלְשׁוֹן קַפְּדָנִים.
וְטוֹב לִי
לַחְשֹׁב וְלִשְׁאֹל וְלֹא לְחַכּוֹת לִתְשׁוּבָה.

מַה שֵׁם הָעֵץ הַזֶה? וְאֵיךְ
מְזַמְּרִים אֶת שְׁתִיקַת הַצִּפּוֹר? וּמֵאַיִן
נָשָׂא הָרוּחַ אֶת הַכּוֹכָב הַזֶה?
וְהַאִם אֲנִי אֲבוּדָה
בֵּין דְּבָרִים יְפֵי קִרְבָה?
אוֹ אוּלַי
הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר
מֵשִׁיב נַפְשִׁי אֵלָי?

(לאה גולדברג)

[מזמור_לילה*]

יש בי כמה הרהורים, כמה נבטים, כמה התחבטויות.
כמה שאלות על נזקקות, על היכרות ועל מערכות יחסים.
על יחסי גומלין, על עלבונות ועל אכזבות.
ועל התפקיד המיטיב שלי כאשה, כלפיי.
הרבה ספקות, חששות, כאבי לב.
סבכים סבוכים ומסתבכים.
תוהה מה חלקי בפאזל, מה הנפח שתופס מקומי וגופי בעולם. למה כך ולא אחרת, למה אחרת ולא אני.
שבת מבורכת.

[צפרדע_ית]

הי מזמור לילה, קראתי שאת מרגישה שמתעלמים ממך, לפעמים, אז מיד באתי לחזק.
אני מופתעת בכל פעם כשמשאירים לי משהו בדפבית, וזה באמת נעים כשזה קורה, אז באתי להשאיר חיוך.
ץ

[שקטה*]

גם אני עברתי להגיד שלום@}
את כותבת נהדר.

[יולי_קו]

הי,
הנה חיבוק בשבילך
לא הגבתי כי לא היה לי מה להגיד, אבל נכנסת וקוראת.

[מזמור_לילה*]

תודה לכולכן

[גשם*]

רציתי להגיד שקשה לי להגיב כי את כותבת מאוד כללי ובמעורפל. אני מבינה שאת לא רוצה לחשוף את הנפשות הפועלות כמו במקרה תפוחי האדמה, אבל לי אישית קשה להבין מה שאת מנסה להגיד. אבל אני פה. מתלבטת בבעיות דומות - אני חושבת.

[צפרדע_ית]

בשמחה.
תמיד בשמחה.
ץ.

[מזמור_לילה*]

גשם, תודה שאת פה!
ואם את רוצה ומתאים לך, את לגמרי מוזמנת להעיר לי לגבי דברים שאת מוצאת סתומים או מעורפלים. כמובן שלא מחייב... תרגישי בבית (-:

[מזמור_לילה*]

כותבת לעצמי, בעקבות הדיון בספר ״להיות ראוי״:
מצפון נקי הוא המרכיב העיקרי ביצירה של חוויית חיים בריאה של ראויות.
איפה זה פוגש אותי? ואיך תפוחי אדמה קשורים לזה?
(-;

[אי_ננה*]

(יוצאת מהקריאה השקטה, ברשותך )

_כלומר שבעצם, הדרך היחידה שלה לקבל אותי כפי שאני מבלי להתקווצ׳ץ׳ היא - לא לקבל אותי בכלל.
לא לקבל אותי זה בעצם לקבל אותי בדיוק כמו שאני, עכשיו, כרגע._

מאוד הגיוני, דווקא
מה היא עושה בפועל?

חוצמזה, שההצעה של תמרוש רוש:
_את יכולה לכתוב לה מכתב גלוי, שבו את אומרת:
א. אני אוהבת אותך ואת יקרה לי
ב. אני רוצה לשמור אתך על קשר, אבל מקבלת את זה שאת עשויה להרגיש אחרת. חשוב לי לדעת מה המצב ומה את רוצה ולא רוצה.
ג. אם את רוצה שאעזוב אותך במנוחה אקבל זאת באהבה, ואני רוצה לתמוך בהחלטה שלך כך או אחרת.
ד. יש חשש בלבי שיש מי במשפחה שלוחץ עלייך בעניין הזה. אז רק רציתי להגיד לך שאני לא רוצה להפעיל עלייך לחץ, שאני מתנצלת אם הפעלתי לחץ מתוך כוונות טובות ואי הבנה של הרצונות שלך, ושאני מקווה שתוכלי להגיד לצ'יריפחות הנ"ל להתחפף לך מאזור קבלת ההחלטות.
לא פשוט לכתוב מכתב כזה, צריך לדייק, ואולי לוותר על מסרים מסוימים לטובת אחרים, אבל אפשר.
אבל את חייבת לכתוב אותו מתוך מקום רגשי שהתבשל לגמרי עד לנקודה של "בגלל שאני אוהבת אותך, אני אניח לך לא לדבר אתי ולא לראות אותי יותר עד עולם, ואכבד את בחירתך ואמשיך לאהוב אותך מרחוק ובלי ציוץ ובלי שום סוג של מגע - אם זה מה שאת רוצה".
If you love somebody let them free_

ממש ממש נשמעת לי מהממת ונכונה, אבל דורשת המון אומץ, ובאופן אישי אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לכתוב דבר כזה למישהי...
איפה זה תופס אותך, מזמור לילה{{}}?

[יולי_קו]

מזמור לילה יקרה,
התחלתי לכתוב והמילים לא מסתדרות לי.
בגדול תמרוש כתבה יפה מה שכתבתי לך בעבר.
ומשפחה- כן נולדנו לתוכה, אבל אנחנו לא חייבים לסבול ממנה כי קיים קשר גנטי כלשהו בין המשתתפים (שלפעמים אפילו לא קיים).
אני מאמצת ללבי את רעיון ׳משפחת הלב׳, שלתוכה אני מכניסה כל אלו שאני אוהבת, ואוהבים אותי, ויש לנו רצון להיות בקשר. אינטנסיביות המחשבות, הפגישות והשיחות משתנה תדיר., בין משהו יומיומי עם חלק מהאנשים ועד מפגשים או שיחות בתדירות שנתית, שגם הם רווי אהבה ואכפתיות.

[מזמור_לילה*]

תודה לשתיכן. גם על הקריאה השקטה וגם על התגובה.
לוקחת קצת זמן לחשוב.
בעיקר תוהה לגבי היכולת שלי ליישם.
למשל את הרעיון הכה יפה של ׳משפחת הלב׳.
או את המכתב. שהרי על פניו ואינסטינקטיבית ובתיאוריה המכתב הזה מופלא, אבל אני לא רואה את עצמי מסוגלת לזה הלכה למעשה. מהרבה סיבות שאני לוקחת זמן לחשוב עליהן עוד קצת. האחת שקופצת לראשי מיד היא שעל אף שנדמה לי בביטחון שאני מישהי שמסוגלת להתנהל ככה, הרי שאגלה שבפועל... אני לא.

[מזמור_לילה*]

עוד הערה לעצמי בעקבות יומן הקריאה בספר ״להיות ראוי״:
ישנו צדק בעולם הזה. והצדק הזה אינו עניין סובייקטיבי. הוא אינו קשור לדעות שלנו, לתפישת העולם שלנו או למה שאנו מרגישים ברגע זה או אחר. צדק קיים כמציאות שהיא מצד אחד אובייקטיבית לחלוטין, ומצד שני ניתנת לתחושה רק באופן פנימי ביותר. דרך המצפון שלנו. ...כשאנו חשים שהצדק אינו מתקיים, כלומר, שמה שמתקיים אינו הוגן, משהו בתוכנו, אם הוא לא התקלקל לגמרי, זועק ומבקש תיקון.
שכר ועונש, חוקיות, מוסר ומוסר יחסי. איפה זה פוגש אותי?

[מזמור_לילה*]

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֶפְשָׁר לָצֵאת
אֲנִי מַקְפִּידָה לְהַבִּיט בָּעֲנָנִים
כִּי אֵין לְצִבְעָם שֵׁם שֶׁעָלַי לִזְכֹּר
כִּי הַיְנוּ הָךְ לָהֶם מִי מְעוֹלֵל מָה תַּחְתֵּיהֶם
כִּי הֵם מַטִּים אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
וּמְלַטְּפִים אֶת רַקּוֹתַי בְּשׁוּלֵיהֶם
כִּי הֵם נִקְרָעִים זֶה מִזֶּה וּמֵעַצְמָם בְּלִי כְּאֵב וְאָשָׁם
כִּי אֵינָם רוֹחֲשִׁים כָּבוֹד לִגְבוּלוֹתֵיהֶם
אוֹ לִבְדָיַת הַשָּׁמַיִם
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בְּאוֹתוֹ עָנָן פַּעֲמַיִם
לָכֵן
אֲנִי מַבִּיטָה בָּעֲנָנִים
בְּכָל פַּעַם שֶׁמֻּתָּר לִי לָצֵאת
לֶחָצֵר הַפְּנִימִית בַּמּוֹסָד הַגָּדוֹל הַגָּדוֹל
שֶׁמִּשְׂתָּרֵעַ, כָּךְ אוֹמְרִים, עַד קַצְוֵי אָרֶץ.

(טל ניצן)

[אמא_של_מוש*]

הייתי כאן
<בינתיים רק קוראת>

[פלוני_אלמונית*]

ד"ר מוטי לוי מקבל חולים פרטיים בשתי מרפאות של כללית בתל אביב:
03-772-6720 וגם 03-694-4994. להתקשר לשתיהן ולקבוע איפה שהתור יותר קצר.
(פעם היתה המתנה של שנה, הקורונה קיצרה באופן משמעותי. יש תורים טלפוניים, אנשים ביטלו לגמרי. שווה לנסות).

[מזמור_לילה*]

תודה רבה, פלונית!

[מזמור_לילה*]

לֹא כָּל תַּרְדֵּמָה
נוֹפֶלֶת
לֹא כָּל עֶרֶב
יוֹרֵד
וְלֹא כָּל זִקְנָה
קוֹפֶצֶת,
יֵשׁ הַמְּנַמְנְמִים כַּאֲפוּנִים
בְּתַרְמִילֵיהֶם הַיְּרֻקִּים
אוֹ שְֹרוּעִים שְׁלֵוִים
עַל עַנְנֵי מַרְשְׁמֶלוֹ.
לֹא כָּל מַלְאָךְ הוּא
נוֹרָא
לֹא כָּל תַּפּוּחַ
מֻרְעָל
וְלֹא כָּל מַבָּט
נָעוּץ,
יֵשׁ הָאוֹסְפִים אוֹתָנוּ
מֵהָאִבּוּד אֵלָיו הָלַכְנוּ
וּמְאִירִים לָנוּ בִּקְתָּה
בִּקְצֵה יַעַר.

(אגי משעול)

[מזמור_לילה*]

הַלַּיְלָה, לָרִאשׁוֹנָה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת
הִתְגַּלָּה לִי שׁוּב
חָזוֹן שֶׁל תִּפְאֶרֶת הָאֲדָמָה:
בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב
דּוֹמֶה הָיָה שֶׁהַכּוֹכָב הָרִאשׁוֹן
מַגְבִּיר אֶת בָּהֳקוֹ
כְּכָל שֶׁמַּאֲפִילָה הָאֲדָמָה
עַד שֶׁלְּבַסּוֹף לֹא יָכְלָה לְהַאֲפִיל עוֹד
וְהָאוֹר, שֶׁהָיָה אוֹר הַמָּוֶת
דּוֹמֶה שֶׁהֶחְזִיר לָאֲדָמָה
אֶת כֹּחָהּ לְנַחֵם. לֹא הָיוּ
כּוֹכָבִים אֲחֵרִים. רַק זֶה
שֶׁאֶת שְׁמוֹ יָדַעְתִּי
כִּי בְּחַיַּי הָאֲחֵרִים פָּגַעְתִּי
בָּהּ: וֵנוּס
כּוֹכָב רֶדֶת הָעֶרֶב,
לָךְ אֲנִי מַקְדִּישָׁה
אֶת חֲזוֹנִי, כִּי עַל מִשְׁטָח רֵיק זֶה
אַתְּ הֵטַלְתְּ דֵּי אוֹר
כְּדֵי שֶׁהַמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּי
שׁוּב תִּהְיֶה נִרְאֵית.

(לואיז גליק)

[מזמור_לילה*]

אֲדָווֹת גַסוֹת עַל פְּנֵי הַמַיִם נִרְגָעוֹת.
אֵין רוּחַ עַל בִּצַת הַסוּף.
רֹאשׁ יַלְדוּתִי קָטָן מֻנָח פֹּה עַל הַכַּר.
מִתוֹךְ רִכּוּז עָמֹק אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ.
מַה שֶׁעוֹבֵר בֵּינֵינוּ, רֹאשׁ מוּל רֹאשׁ,
לִפְנֵי שֶׁעַפְעַפָּיו נֶעֱצָמִים,
בִּמְאוֹר פָּנָיו הַנְעִימִים, בְּמַבַּט עַיִן
אֵין לִי רָצוֹן לְהַעֲלוֹת עַל דַל שְׂפָתַיִם.

(דליה רביקוביץ)

[תמרוש_רוש]

שמעתי את ההרצאה הזאת ביוטיוב לאחרונה ונזכרתי בך ובדיון על חוקים וצדק קוסמי.

https://youtu.be/NWH8N-BvhAw

[תמרוש_רוש]

לוסי הון - סודם של אנשים בעלי חוסן רגשי.

[מזמור_לילה*]

תודה

[מזמור_לילה*]

מעלה פה שאלה באשר להרצאת TED של לוסי הון, העוסקת בחוסן רגשי. מודה לך שוב תמרוש רוש וממליצה בחום להקדיש רבע שעה ולצפות בה.
ועכשיו...
נשארתי עם איזושהי תהייה מהותית.
התפיסה הבסיסית הזו, הגורסת ש-shit happens והיא האסטרטגיה הראשונה שהיא מציגה (אנשים חסונים רגשית מבינים שסבל הוא חלק מהקיום האנושי, ובזאת בעצם הופכת השאלה ״למה אני?״ לשאלה ״למה לא אני?״), ולמעשה גם האסטרטגיה השנייה, מתלבשות יופי על מקרים טרגיים, או נכון יותר, מאוד ״חיצוניים״ לאנשים שמסביבנו. למשל: שיטפון, מוות, שריפה, הפלה וכדומה.

כשניסיתי לפרוט את זה לחוסן רגשי אל מול הזולת המטריד ברמה היומיומית, כשלתי.
איך מפתחים חוסן אל מול שכן מעצבן שיורד לחיי (ולא, לעבור דירה זה לא פתרון - כי גם שם יש שכן מעצבן)?
איך מפתחים חוסן מול מניירה של הורה פולני?
מול השלכות מצטברות של גירושים?
מול הורה שתלטן בועד הכיתה?
מול משהו שמציק ומעכיר ברמה היומיומית, והוא תוצאה של פעולת הזולת שלא רואה אותי ממטר, במכוון או בשוגג?
איך זה עובד אל מול השלכות מורכבות של פעולות שמישהו אחר עושה - ואתה נפגע מהן? כאמור אפילו בלי שהן נעשות כלפיך או במטרה לפגוע בך (או במישהו בכלל)? אולי לשכן סתם מתחשק להתהלך במרפסת בלי חולצה ולי זה ממרר את החיים מסיבה עלומה כלשהי, שאינני יכולה בהכרח להסביר, לא כל שכן להצדיק מולו?

כשקורה משהו שמצד אחד אכן, בהחלט, אינו בשליטתי, אבל הוא בהחלט תוצאה של התנהלות הזולת, לרוב ברמה הטריוויאלית/קטנונית?
זה לא בדיוק shit happens, אבל גם לא בדיוק לא...
איך לפתח חוסן מול עוול (מבחינתי) שהוא כלום (מבחינת הזולת) ולפיכך אין אפילו לגיטימציה חברתית לבקש שייפסק (כי זה מגרד את העצבים הספציפיים שלי, ולא בהכרח יזיז למישהו אחר) - היא שאלת מיליון הדולר שלי כרגע.
הייתי כמהה לדעת איך מממשים או מתרגמים את העניין אל היומיום הטפל.
כי יש משהו מאוד הירואי ונאצל בטרגדיות גדולות, ומשהו מאוד קטנוני ועלוב בדייסות היומיום, ואלו גם אלו נושאות פוטנציאל למרר את החיים.

אני מפנה את השאלה קודם כל לעצמי כחומר למחשבה, וכמובן כנקודת מוצא לדיון אם יש עניין לציבור... (-; גם בלי קשר להרצאה.
הערות הארות ומתכונים (לתפוחי אדמה) יתקבלו בברכה.

[תמרוש_רוש]

יש לי יש לי יש לי.
חושבת ואכתוב בקרוב.