מזמור לילה 2020

בהמתנה לדברי תמרוש רוש, מנצלת את הזמן לחדד לעצמי את השאלה, ולהבהיר משהו.
העניין עם מצבי משבר, או מצבי חירום, או טרגדיות - לפחות באופן תיאורטי - הוא שההתגייסות במסגרתם היא מובנת, מקובלת, צפויה. שוב, זה לא אומר שאנשים בהכרח יעשו את הדבר הנכון או את מה שמצופה מהם, אבל שיש איזו הבנה, פנימית וחברתית כאחד, שעכשיו זו שעת חירום ושהגיע צו שמונה.
בזבלה הקונבנציונלית של החיים, שבה אנחנו מעבירים את רוב זמננו, זה לא ככה. זה לא הירואי וזה לא טרגי, בדרך כלל סתמי, מעצבן, טפל ומגוחך. ושם - דווקא שם - הכרחי לפתח חוסן. בסתם הזה. במציאות היומיומית, בה אף אחד לא עושה מאמץ מיוחד עבורך, כי לא קרה לך שום דבר (לפחות לא ״על הנייר״). כשהתנהגות שלא מופנית כלפיך בהכרח, שאין לך שליטה עליה, שבעיני מישהו אחר היא סבבה אבל מעינייך היא מדירה שינה - איך מפתחים חוסן רגשי? במקומות האלה, אסטרטגיות כמו ״סבל הוא חלק מהקיום האנושי״, ״לבחור באופן מודע לראות את הטוב״ או ״להבדיל בין מה שבשליטתי למה שלא ולקבל את זה״ עובדות קצת פחות טוב.

זה לא הירואי וזה לא טרגי, בדרך כלל סתמי, מעצבן, טפל ומגוחך.
שאני מרגישה ככה, שכל מיני דברים קטנים ולא חשובים מאוד מפעילים אותי - לפעמים זה ממש תחושה של כעס גדול על דברים קטנים.
מול זה אני שואלת את עצמי למה זה כלכך מפעיל אותי?
השאלה האלגנטית הזאת עולה אחרי שאני נסחפת למערבולת רגשית בתוכי . בעבר ניסיתי להשתיק בתוכי את הרגשות הפחות נעימים כמו כעס, תסכול ועצב ע"י כך שהסברתי לעצמי שהם לא לגיטימים בסיטואציה הקטנה והקטנונית הזאת אבל זה לא עובד. היום שאני יותר מאפשרת לעצמי להרגיש,גם את הסתמי והמגוחך אז לפעמים הרגש ,למשל הכעס הוא כמו גל גדול ששוטף אותי , ואחרי שעוצמת הגל יורדת מגיעות התובנות. ואני יכולה להבין מה בסיטואציה כלכך משפיע עלי ומפעיל אותי. מתוך המודעות הזאת מתפתח גם חוסן. ואם לא חוסן אז לפחות יותר קבלה עצמית לחלקים האלה בתוכי. זה קצת להסכים לרגש להוביל אותי למקומות עמוקים בתוכי .

באופן כלל אצלי:
אותי דברים קטנים מקפיצים כשאני במצב מעורער. מה שעוזר לי זה לטפל בעצמי טוב (אוכל, שינה, מנוחה, בילוי, יצירה, קבלת חום ואהבה), ואז יש לי יותר כחות וסבלנות, ופחות כפתורים נלחצים לי.

אני רוצה לכרוך פה עוד שאלה: של הדוגמה האישית.
של היותנו מודל מתווך-עולם לילדינו.

היום עמדתי בצומת עם אחד מילדיי, עם דגל שחור ושלט. על השלט שלנו היה כתוב ״דמוקרטיה אנחנו אוהבים אותך״, ובמקום המילה אוהבים היה מצויר לב.
כמות המפגינים היתה דלילה ביותר, וכל אחד התמקם באי תנועה אחר, כך שהיינו לבד. וכבר מיצינו והיינו על סף התקפלות.
פתאום הופיעו לידינו שתי נערות, גיל תיכון מוקדם, שירדו מאוטובוס והתחילו לצרוח עליי: ״איך את לא מתביישת?? להתנהג ככה מול הילד! בושה! את שונאת את ביבי! את מפלגת! את רוצה למלא את המדינה בערבים!״ ועוד כהנה וכהנה תופינים.
וניסיתי לנהל איתן דיאלוג, מתוך מחשבה מתמדת שהילד שלי עומד ומסתכל עליי. וניסיתי להגיד להן שיקראו מה כתוב בשלט, ושאני לא שונאת אף אחד, ושאין פה אף מילה על ביבי, והנה, אפילו יש פה לב...
כמובן שזה לא שינה כלום, ובסוף אחת אמרה לשנייה ״בואי נלך כי יש פה ילדים וזה גועל נפש של התנהגות מול ילדים״ או משהו בסגנון. והן הלכו.
עכשיו, כשאני כותבת את זה הכל נשמע מגוחך, סתמי וטפל. ו״כולה מה קרה״.
אבל תוך כדי הרגשתי כל כך מושפלת, מובסת וחסרת אונים, ובנוסף ניקר לי בראש שאני דוגמה גרועה לילד בגיל יסודי, שרואה עכשיו איך שתי ביריוניות צעירות משפיטות את אמא שלו, אומרות לו שהיא מגעילה ופלגנית וגרועה, והיא לא מסוגלת להתגונן מולן.
כי באמת, זה ממש זעזע אותי והייתי על סף בכי. קיוויתי שמישהו מהמפגינים האחרים ישים לב ויבוא, וזה לא קרה. וכעסתי, כי ידעתי שבחרו דווקא באישה עם הילד הקטן ולא באיזה מפגין גבר, כי אנחנו טרף קל.
והחמודי שלי, שעד לפני שניה רק נדנד לי שהוא כבר רוצה הביתה, אמר לי: ״אמא, אנחנו יכולים להישאר פה עוד, עד מתי שאת רוצה״. וזה משום-מה כבר ממש שבר את ליבי. כי הרגשתי שזה כבר חטא על פשע, ושהוא מרגיש שהוא צריך לגונן עליי. אז חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא הילד הכי נפלא בעולם, ושיש לי מזל שיש לי אותו.
בדרך הביתה ניסיתי לדבר איתו על כמה חשוב בכל זאת לעמוד על דעתנו, כי כשאנחנו הולכים אז בעצם הבנות הללו השיגו את מה שרצו, ושחבל שהן לא דיברו איתנו והחליטו מראש שהן יודעות עלינו הכל וכו׳ וכו׳.
וניסיתי להיות אמא בסדר, למרות שמבפנים הייתי לגמרי קטנה, שבורה ומושפלת ולא רציתי לחזור לצומת הזו יותר בחיים או לנקוט עמדה כלשהי אי פעם, ובטח לא לשיר עם הילדים בבית ״דמו-דמו-קרטיה״ כמו שעשינו קודם.
למה? ככה.
וזה גם הזכיר לי סיטואציה דומה מלפני שנים, שאיזה טיפוס מגעיל התפוצץ על בעלי אחרי מסיבת סיום בגן של הילדים, בגלל סוגיית חניה. והוא קילל אותו מול הילדים בעוז כזה, תוך התעלמות מקיומם.

בדיעבד, תמיד יש לי תשובות על איך הייתי צריכה להתנהג, ומה הייתי צריכה להגיד.
אבל ברגע האמת, אין לי חוסן. ואני מתפוררת.
אז איך אפשר להיערך למצבים האלה? שהם שוב, עוד משהו על סקאלת הshit happens אבל גם לא בדיוק?

אז בדיעבד - פחחחחח...
ועוד יותר בדיעבד - פחחחחחחחחח...
ואני יודעת שיש אנשים שתגובות והתנהגויות כאלה זה הדלק שלהם. שזה מלהיט אצלם את תחושת לוחמי הצדק ומעיף את הערך העצמי שלהם לחלל.
ואני - הרגשתי שזה מאיין אותי. שהכלום הזה, השום כלום הזה, מבטל אותי ומפורר אותי, והילד שלי עומד ומסתכל, ומפנים את ההתנהגות המובסת הזו. שהיא אינסטינקטיבית. אני לא מצליחה לשלוט עליה ברגע נתון.
אז מאיפה מגיע המשאב הפנימי שאני אמורה לגייס ברגע הזה? אותה עמידות, אותו חוסן רגשי?

אז מאיפה מגיע המשאב הפנימי שאני אמורה לגייס ברגע הזה? אותה עמידות, אותו חוסן רגשי?
אולי את לא אמורה לגייס שום משאב פנימי מול האשפה הזו שנשפכה עליך? אלא פשוט ללכת ולהתרחק מזה. במקרה הזה אולי הדוגמה לילד היא איך לא להתנהג (כמו הנערות), מאיזה אנשים להתרחק. לדעתי זה שיעור סופר חשוב בחיים

תודה אופיר, גם על התגובה הקודמת.

_התפיסה הבסיסית הזו, הגורסת ש-shit happens והיא האסטרטגיה הראשונה שהיא מציגה (אנשים חסונים רגשית מבינים שסבל הוא חלק מהקיום האנושי, ובזאת בעצם הופכת השאלה ״למה אני?״ לשאלה ״למה לא אני?״), ולמעשה גם האסטרטגיה השנייה, מתלבשות יופי על מקרים טרגיים, או נכון יותר, מאוד ״חיצוניים״ לאנשים שמסביבנו. למשל: שיטפון, מוות, שריפה, הפלה וכדומה.
כשניסיתי לפרוט את זה לחוסן רגשי אל מול הזולת המטריד ברמה היומיומית, כשלתי.
איך מפתחים חוסן מול משהו שמציק ומעכיר ברמה היומיומית, והוא תוצאה של פעולת הזולת שלא רואה אותי ממטר, במכוון או בשוגג?
הייתי כמהה לדעת איך מממשים או מתרגמים את העניין אל היומיום הטפל.
כי יש משהו מאוד הירואי ונאצל בטרגדיות גדולות, ומשהו מאוד קטנוני ועלוב בדייסות היומיום, ואלו גם אלו נושאות פוטנציאל למרר את החיים._

בהתחלה כשקראתי אותך הסכמתי עם כל מילה ואמרתי "נכון! גם אני רוצה לדעת!"
וחשבתי לעצמי שאילו לוסי הון היתה מתמקדת בדברים ה"קטנים" והיומיומיים האלה - היא היתה מדברת אחרת. אולי מיישמת את אותם עקרונות, אבל בצורה שונה ועם דגשים שונים.
אבל אחר כך חשבתי: למה, בעצם?
ואני חושבת שהעקרונות האלה עדיין תקפים, רק בכיוונון מעט שונה, ניואנס.
Shit happens, מתורגם ל"יש ערמות של אנשים מגעילים / חסרי התחשבות בעולם. זה מצב נתון. הם לא תוקפים אותך כי הגיע לך, הם תוקפים אותך כי הם יתקפו כל דבר שמתאפשר להם לתקוף, כי כאלה הם".
ולכן מאוד מועיל, דווקא כאן, לאתר את המקומות שבהם את חושבת/מרגישה "למה אני?". כאילו באמת יש תשובה לשאלה הזאת. למה את - כי יצא לך להיות בטווח שלהם.
אבל חשוב גם להבין שיש פה בעיה נוספת, הרבה יותר חמורה, ואת הדגמת אותה יופי עם הסיפור האחרון.
וזאת העובדה שאת חיה בחברה שמעודדת ומטפחת התנהגויות אלימות ודורסניות.
את חיה כרגע באסון טבע חברתי מתמשך.
אני לא אפרוש כאן את כל משנתי בנושא (זה נאום ארוך). אבל בתכלס, ישראל מצטיינת כבר עשורים בהיעדר של התנהגויות-שלום, קרי: מיומנויות של conflict management.
אין את זה לחבר'ה. לא לומדים את זה בשום מקום.
התרבות שלנו, לאורך כל שנות ילדותי, קידשה את ה"שלום" בתור משהו קסום ונפלא שיושבים על התחת ומחכים שהוא יבוא. אני נולדתי לשלום שרק יגיע... אני רוצה, אני רוצה להיות כבר בו
פחחחחחחחח.
ביומיום, "שלום" הוא משהו שעובדים עליו ובונים אותו ומשפצים אותו, לבנה אחרי לבנה. בכל אינטראקציה אנושית.
אבל את זה, החברה בה את חיה לא יודעת ולא רוצה לדעת.
אז הנה: "מצב נתון, shit happens: אני חיה בחברה אלימה שמאפשרת כנורמה לאנשים להתנהג בצורות מגעילות וחסרות התחשבות ולא מפעילה מספיק מנגנונים של ריסון וטיפוח התנהגויות נעימות".
בכאן ועכשיו שלך זה מצב אוניברסלי, וכולם סובלים מזה. ללא יוצא מן הכלל.
זה לא את אשמה

וזה לא את שכשלת

_בדיעבד, תמיד יש לי תשובות על איך הייתי צריכה להתנהג, ומה הייתי צריכה להגיד.
אבל ברגע האמת, אין לי חוסן. ואני מתפוררת._
את רואה, את מאוד קשה אל עצמך, מניחה מראש שהיית אמורה לדעת ולהיות מסוגלת איך לא להתאפס ולהתאיין.
וזה קצת לא הוגן כלפיך

כי את עובדת פה מול מאסה עצומה של גועל-נפש, ששקולה בהיקפה לרעידת אדמה.
אז דבר ראשון, לא להקטין את הבעיה ולא לטאטא אותה מתחת לשטיח.
מה שאת מתמודדת אתו איננו טפל, איננו קטן, ואיננו קטנוני. כלל וכלל לא!!

(למה את חושבת שהתחפפתי מישראל? טוב, לא צפיתי את זה. אבל ברגע שהגעתי לפה, ותאמיני לי שהיה לי קשה מאוד להגיע לפה ולנחות פה ולהרגיש ל ב ד ובהלם כמו שרק מהגר טרי יכול להרגיש, ויחד עם זאת - פתאום יכולתי לנשום. לרווחה. במלוא הריאות. והרגשתי לפתע כמו אסיר שברח מהכלא - ואני אפילו לא ידעתי שהייתי בכלא! זה היה הכלא המנטלי של המאמצים היומיומיים שלי, עם כל נשימה, להתמודד עם כל הזבל הזה שמסביב. ותזכרי שאנחנו מדברים על 2005. תרבות החיברות הישראלית עוד הידרדרה מאז

)

זה בדבר האסטרטגיה הראשונה.

לגבי האסטרטגיה השניה, יש לי סיפור:
את ההרצאה הזאת גיליתי יום אחד בעבודה בבית האבות, קולגה שלי השמיעה לי אותה כשהיינו בהפסקת צהריים.
גמרנו להקשיב, גמרנו לאכול, פיטפטנו עוד קצת וחזרתי לעבודה.
ואז אני נכנסת לחדר של אשה זקנה קטנה ומתוקה, שתמיד שממחה לראות אותי ותמיד אנחנו יושבות ומפטפטות.
שאלתי אותה מה שלומה.
והיא, כרגיל, נאנחה והתחילה עם "אוי וויי".
הבטן שלה מציקה לה כבר כמה ימים, הבישול פה משום מה לא מתאים, והשכנה שלה בחדר ליד עושה לה את המוות. הן גרות בחדרים נפרדים, אבל חולקות חדר אמבטיה ושירותים משותף (שנמצא באמצע בין שני החדרים ומובילות אליו שתי דלתות, אחת מכל חדר). כל פעם שהיא נכנסת לשירותים, השכנה שלה נכנסת לאטרף, מתחילה לדפוק על הדלת, ואפילו הולכת ונכנסת לחדר שלה כדי לנסות להיכנס משם לשירותים ו/או לדפוק על הדלת. אין מנוח, אין מפלט.
אני מכירה את הסיפור הזה, שמעתי אותו ממנה כל פעם מחדש, וכל פעם הבעתי אמפתיה, הסכמתי שהמצב קשה, והדבר היחיד האפשרי הוא לחכות בסבלנות עד שיתפנה חדר אחר.

אבל היום, בעקבות ההרצאה, אמרתי לה: "את יודעת, כל פעם שאני באה אלייך את מספרת לי על זה, ואני יודעת שהמצב קשה, אין להכחיש, אבל נראה לי שלבלות את כל זמננו בלדבר עליו לא ממש מועיל".
"מה אני אעשה?" היא אמרה "אני לא מדברת על זה כל הזמן עם כל אחד. אבל את באה ומתעניינת, שואלת אותי מה שלומי, אז אני מספרת לך" (אויש, הרגשתי תקועה) "וגם עם הבן שלי" היא המשיכה "דיברתי אתו על זה כשהוא התקשר, והוא אמר כך-וכך".
מחפשת מוצא, קפצתי על נושא הבן. ברור שיש ביניהם יחסים טובים. את מדברת אתו הרבה? איזה מין אדם הוא? איזה אישיות?
והיא סיפרה לי מעט עליו, ניסתה לתאר אותו בכמה משפטים, הזכירה שהוא מתקשר אליה כל פעם שיש משחק פוטבול של קבוצה מסוימת, כדי להזכיר לה לצפות במשחק. או, את אוהדת את הקבוצה הזאת בפוטבול? היית הולכת למשחקים? כן, לא, לא זוכרת מה היא סיפרה לי, היא והבן שלה אוהדים את הקבוצה הזאת כבר שנים, עוקבים בטלוויזיה, ואני סיפרתי לה על הפעם האחת והיחידה שלקחתי את הבן שלי למשחק פוטבול, ומן הון להון אני עוקבת אחרי הפנים שלה ורואה אותם מתבהרים, מתרוממים, מצטהלים, והקול שלה משתנה, פחות סובל ויותר מאיר, והתנועות מקבלות חיות אחרת, ואני אומרת לעצמי "וואלה, זה עובד!", וטופחת לעצמי על הכתף, ואז בתזמון יפהפה מטפלת אחת נכנסת לחדר עם הבן על הקו בטלפון האלחוטי.
נסוגותי באלגנטיות. שתדבר עם הבן ותיהנה מהחיים.

אז כן:
מה יותר קטן וקטנוני ממריבה עם שכנה על חדר האמבטיה?
אבל זה לא קטן ולא קטנוני. זה ענק. זה משהו שמקדיר את חייה יום-יום.
והעיקרון של להתמקד במשהו חיובי תפס גם אצלה, וראיתי איך בטווח הזמן המיידי זה משפיע עליה לטובה.

תודה, תמרוש רוש

ואם היה איזה אייקון של מחיאות כפיים, אז גם...
אני מוצאת את עצמי מפיקה הרבה מהיכולת שלך, בהעדר דימוי אחר, לשקף שאפשר לשחק בקוביה הונגרית עם הנתונים. שאולי, אם זה לא ככה, אז אפשר בדרך אחרת. ואם זה לא בהכרח מתאים בסיבוב הראשון, אז אולי נמצא לזה מקום כמה סיבובים אחר כך. ואם לא אופקית אז אנכית. ואם לא, נו... (אני גרועה בקוביה הונגרית).
תודה. על התשובות, ועל התמיכה שבצידן.

בא לי בנאליות
נחשקת
בננה בחלב
מצעים נקיים
וילון מתנפנף
לא קודרת
לא קריטית
לא משמעותית
לא חשובה
כל כך צפויה

(תחיה דב)

אני תוהה אם אפשר לעזור להן לפתור את הקונפליקט בדרך כלשהי. האם הן יהיו מעוניינות בכך. כלומר ללכת לשורש במקום להעביר נושא שיחה בשביל להקל על הסימפטום.

__אבל זה לא קטן ולא קטנוני. זה ענק. זה משהו שמקדיר את חייה יום-יום.
והעיקרון של להתמקד במשהו חיובי תפס גם אצלה, וראיתי איך בטווח הזמן המיידי זה משפיע עליה לטובה.__
תפס אותי המשפט הזה, שמתחבר מושלם לשפה הטיפולית שלומדות ב-BOT
היכולת לאחוז ב-"גם" ו-"גם", והתנועה המאוד נדרשת בניהם (גם המחורבן השמיע את דבריו, וגם המרום הנעים תפס את מקומו...במקום שיח ה-"או" "או")

איננה, מה זה BOT?

BOT= Birth Oriented Therapy
מי שמוסמכת בכך מתמקדת בטיפול מתוך הפן של חוויות הקשורות וסובבות את מערך הלידה, ההריון והפוריות. לרוב נשים מגיעות לטיפול כדי לעבד חוויות כאלה - לידות טראומטיות, אובדן הריון וכדומה, או להתמודד עם סוגיות כאלה במישור יותר קונקרטי ומיידי (למשל הריון חדש אחרי לידה שקטה). הרבה דולות מרחיבות את ארגז הכלים שלהן והן גם מוסמכות BOT.
אני מאוד בעד. לא מזמן המושג עלה פה כי היתה המלצה יחסית גורפת בדף על הפלה נדחית (והצטרפתי אליה בחום). זה גם טיפול יחסית ממוקד ומוכוון, כך שהוא פחות ״פרוץ״ מבחינת משך הזמן (ואין לו פוטנציאל נצחי כמו שיש לטיפול פסיכולוגי סטנדרטי).
זה בקצרה מניסיוני כמטופלת, בטוחה שמטפלות יוכלו להרחיב יותר.

תודה על ההסבר

מזמור לילה
סליחה שאני נדחפת פה באמצע שומקום,
זה המצב כשאין הפרדה בין הבלוג לדפבית

תודה על המדיציה של היו-לן
ריפרפתי עליה והיא מצאה חן בעיניי
מחכה להזדמנות מיטיבה להתמסר אליה...

ויומיים אחר כך, היתה לי גם הזכות לשתף בה מישהי ברגע שהיא ממש רצתה להתחזק, וזו היתה נקודת פתיחה טובה בשבילה

היית שליחה טובה @} @} @}

תודה דוכיפת, שימחת אותי (-:

מזמור,
אז מה אם קראת פה באיזשהו דף שחובה-חובה לקרוא את הספר ״הורים משוחררים ילדים משוחררים״.
תזכורת לעצמך: את לא חייבת לרוץ לקנות כל ספר הדרכה הורית ששמו צץ פה.
ותשאלי את עצמך, באותה הזדמנות, למה עדיין לא סיימת לקרוא אף ספר כזה, למרות העוז והעזוז בהם התחלת. /-: (-:

את לא חייבת
מסכימה ומחזקת!!!
אני גיליתי שאצלי הצורך הזה לרוץ לקנות כל ספר הדרכה ששמו צץ פה יושב אצלי על פחד:
שמא לא עשיתי את הכי טוב שיכולתי, אולי אם רק אנסה את השיטה הזו, זה יצליח.
אצלי, הטריגר הוא ספרי הדרכה זוגית, שבהן צידקי, שבעתי מהם די.

אז קבעתי לעצמי "רמזור" מאוד פשוט: האם אני נדחפת לקרוא מפחד או מוזמנת מאהבה.
רק זה.
והמדד הזה, כמה פשוט, ככה פרקטי, בשבילי.
פחד - עוצרים
אהבה - זורמים.

באופן כללי אימצתי את הענין והוא עוזר לי לבחון עוד נושאים, גם אם לא תמיד אני פועלת על פיהם.
לדוגמא - ויתרתי על הצעת עבודה מפתה, מתוך חשש שלא מדובר במקום יציב מספיק, בעידן של משבר עולמי.
הצלחתי להבחין שאני בוחרת מפחד, ולא מאהבה
אבל עדיין חשבתי שזו הדרך הנכונה
ואז ניסחתי לי מחדש: הביטחון חשוב לי...

אני ממש אוהבת את הדף שלך @}

תודה, דוכיפת!

מֵרָחוֹק שִׁירַת זָמִיר.
הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁהוּא מְנַחֵם אוֹתָךְ.

(בורחס)

כל כך יפה אצלך מזמור

תודה רבה, כשאת נהר. נחמד שאת פה @}

התקופה הזו קצת קשה לי, קצת מעיקה עליי.
הדיונים פה, בעיקר הדף על הפלה נדחית, זרקו אותי אחורה לשהייה במקום הזה. לזכרונות. להבנה כמה שהעבר חי בנו.
כמו חבל טבור שממשיך לפעום. כאב, כמיהה. יש ואין. מין דואליות של חיים מפוצלים: להיות תמיד גם וגם.
כותבת לעצמי שהעייפות המנטלית יכולה לנבוע גם מזה. לא רק מדינמיקת המאבק הכללית, אלא גם מהדואליות הפנימית. מהמקומות שנתקלים בהם פתאום במה שחשבנו שעברנו כבר, ומההבנה שהוא עדיין נוכח בתוכנו, בעוצמה.
״ערכו של דבר לעולם משתנה בהתאם לנסיבות״, כותב לי המרגיעון.
חושבת על ההשוואה שעשתה כשאת נהר בחוויה שלה. על המקום בו דינמיקת המאבק דורשת ממך לגייס כוחות נפש ואנרגיות להילחם על זכותך, על גופך, על רצונך.
כשאת עומדת מול עובדה מוגמרת שרצון אחד שלך כבר לא יתממש, לא הפעם, אולי לא אף פעם.
אז יקירתי, דוקטור ילדונת במיון נשים, בבקשה תסתכלי על האישה הזו שניצבת מולך. היא ניצבת שם עכשיו, והיא ניצבה שם אתמול, והיא ניצבה שם לפני ארבע שנים, והיא תבוא שוב גם מחר.
תראי אותה.
אל תשימי אותה ליד נשים שבאו לעשות מוניטור.
אל תצעקי עליה כשהיא לא רוצה לקחת ציטוטק לפני גרידה, או כשהיא לא מבינה למה צריך שוב ושוב לקחת ממנה דם.
אל תתנהגי כאילו היא חצופה, או טיפשה, או באה לפה כדי לנדנד לך.
תראי אותה. היא פה, מולך.
ולא נשברה לה הרגל. נשבר לה הלב.

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.
בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.
בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.
בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.
בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.
בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.
בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.
בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:
אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.

(בוריס א. נובאק)

אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים.
חִשְׁבִי: אֵיזֶה נִסָּיוֹן מְיֻחָד.
שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר,
אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה.
מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם
שׁוּלִי.
זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף
בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה
וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין
וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו.
וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם
וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו.
לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ.
אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת.
אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ,
שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ,
שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ
וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב,
וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ,
וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה,
וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת,
מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר,
וזְהֶ שֶהָאֵבֶל

(אוה קילפי)

הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת לְאִטָּן מִפֶּתַח הַבֶּרֶז
אֵינָן עוֹצְרוֹת
לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה קָשֶׁה לָךְ
אוֹ כַּמָּה עָצוּב
אֵין טַעַם לִשְׁקֹעַ בַּזֶּה
פִּתְחִי אֶת הַבֶּרֶז עַד הַסּוֹף
הָנִיחִי לַדְּמָעוֹת לִגְאוֹת
וְאָז בּוֹאִי, נִשְׁתֶּה יַחַד קָפֶה טָרִי

(שיבטה טויו)

מקפיצה לעצמי, למרות שכבר נמצא אי שם למעלה, אם היה לי כוח לגלול...
_בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:
מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,
אָיטִיב עִם עַצְמִי,
אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,
אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,
אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בַּחִבָּה וּבַלַּהַט,
אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ._

שאלה לגבי גבולות האמפתיה.
האם יש דבר כזה, גבול לאמפתיה? לחמלה?
מקום בו אנו נאטמים ונותרים אטומים?
לפעמים אני מופתעת לגלות שנדמה לי שהגעתי למקום הזה מול אנשים מסוימים או דברים מסוימים. שמשהו הקשיח אצלי מומנט פנימי, ורגש החמלה שלי נאטם.
יש בזה משהו מאוד מובן, אבל זה לפעמים מחריד אותי.

ואני תוהה אם זה עניין של קבע. שאפשר לעבור גבול מסוים, לחצות איזה רוביקון, וזהו. לפעמים נוח לי לחשוב שכן, בעיקר כשזה מקהה מקומות שהיו מאוד כואבים וחשופים קודם. אבל לפעמים אני תוהה מה זה אומר עליי כאדם, ומה זה אומר על יחסים בין אנשים בכלל. המעבר החד הזה, בין רגש לקהות.

__מה זה אומר עליי כאדם
שאני אנושית?
שהתגובה שלי משתנה בהתאם לנסיבות?
שיש לי פצעים משלי, ומנגנוני הגנה כנגדם?
שיש לי סף קיבולת, והוא מוגבל?
אולי שאני מוגבלת, בכלל?

אני לא באמת חווה את זה כ __מעבר חד מרגש לכהות אלא יותר כסקאלה, שבקצוות שלה יש אמפטיה מכילה והתעלמות נניח, ובאמצע תגובות ביניים, רלוונטיות לסיטואציה.

ואני אומר עוד משהו: זה בהחלט תלוי סיטואציה, אבל גם תלוי בי. ביכולת להכיל, במידת העייפות.

דוכיפת, תודה שהצטרפת אליי @}
אני תוהה מול עצמי אם הסקאלה הזו שתיארת היא גמישה. כי אל מול דברים (ואנשים) מסויימים, אני מרגישה שננעלתי בקצה הקיצון, ושאין לי תזוזה יותר.
שהאירועים בחייו של מי שנאטמתי לגביו, לא משנה כמה נוראים או משמחים, לא מזיזים אצלי כלום. לא שמחה על לידה, לא עצב על מוות או מחלה. כלום. כאילו משהו ביכולת ההזדהות הבסיסית שלי נפגם.

שהאירועים בחייו של מי שנאטמתי לגביו, לא משנה כמה נוראים או משמחים, לא מזיזים אצלי כלום
מזמור, הצלחת לתת מילים לרגש מאד חמקמק וכואב שעוד לא נתתי לי שם בתוכי. תודה. אני תוהה לגבי המעבר, אולי הוא לא חד כמו שאת מתארת? נדמה לי שאצלי זה יותר דומה לסף כלשהו. הקהות היא המכסה שנסגר בבת אחת אחרי שהרבה מאד רגישות וכאב נערמו תחתיה. אני לא יודעת איך לפתוח אותו שוב.

כשאת נהר,

מזדהה עם דימוי המכסה שנסגר. לוקחת לי קצת זמן לחשוב עליו.

הַרְבֵּה לִפְנֵי הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים
הֵחֵלּוּ הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים
הַדְּבָרִים נָטְשׁוּ אוֹתָנוּ
מִרְצָפוֹת, מַעֲקוֹת, מְנוֹרוֹת קְטַנּוֹת
אֲרִיחֵי חַרְסִינָה וּתְרִיסִים
לֹא יָדַעְנו הֵיכָן לַעֲמֹד
גַּם הַלָּשׁוֹן נָטְשָׁה
וְאִתָּהּ מִלּוֹת אַהֲבָה וְזִכָּרֹון
לֵדָה בָּאָה וְלֹא בֵּרַכְנוּ
מָוֶת פָּקַד וְלֹא סָפַדְנוּ
כָּעֵת הֲמוֹנִים נוֹדְדִים בָּרְחוֹבוֹת
מְנַסִּים לְהִזָּכֵר בַּמִּלָּה
סְלִיחָה

(איתן בולוקן)

_תראי אותה. היא פה, מולך.
ולא נשברה לה הרגל. נשבר לה הלב._

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מוּזָר
מִישֶׁהוּ שָׁאַל:
הַאִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר?
וְהָאִשָּׁה הַחוֹלָנִית עָנְתָה בְּזַעַף:
הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם,
גַּם חַיֵּי עָבָר רָחוֹק עַד מְאֹד.

(זלדה)

_הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה_
כל כך נכון...

מזכירה לעצמי לחזור לכאן ולכתוב כמה הרהורים על אהבה עצמית ועל טוטאליות, על ״מסע הגיבור״, על דפוסים ונראטיבים, על איזון ועל קינוחים.
ועוד תזכורת בציטוט מ״אל המגדלור״ - ״כי שום דבר איננו רק דבר אחד״.

וואי איזה פרומו עשית פה, מזמור... זה ממש לא מתחשב באנשים חסרי סבלנות (-;

רציתי גם לכתוב לך שהדיון בהגעה לסף יכולת האמפתיה עדיין הולך איתי ממש כמעט כל יום, נגעת בנקודה מכאיבה ומאד מדוייקת. אם תרצי להמשיך להעמיק, אשמח לקרוא אותך.

תודה, כשאת נהר. גם אצלי זה עדיין מפעפע. אולי באמת אפרסס קודם לכיוון הזה (-;

מזמור אהובה @}
שמעתי שדרשת בשלומי אז הגעתי...
לא יודעת למה אבל כל כמה זמן אני מרגישה צורך לקחת הפסקה מבאופן.
כייף לחזור ולדעת שמישהי התעניינה בי (-:
זה ממש מרגש אותי אז תודה רבה לך יקרה

רציתי לגזור פה קודם משהו שכתבה לי געש בתחילת הדף, כשתיארתי כמה מרגיז אותי לפעמים שאמא שלי מבקשת ממני ללמד אותה איך להתנהג אליי. להגיד לה מה לעשות. ותהיתי למה, בעצם, זה מרגיז אותי כל-כך.
וגעש ענתה לי יפה, ושאלה: אולי בגלל שגם פעם, כשזה באמת נדרש ממנה, כשלא היית מבוגרת, וכשהיית זקוקה למבוגר מנהיג ומוביל - גם אז היא היתה ככה? גם אז הרגשת שהיא תולה את זה בך? אולי משם זה מגיע?
ואני חושבת על זה הרבה בזמן האחרון.
כי למדתי לקרוא לזה בשם.
אני קוראת לזה ״התנועה החסרה״.

יש פה משהו שגם הוא נוגע במקום הזה של אהבה עצמית. מוסיפה את זה כהרהור בשרשרת ההרהורים לכתיבה עתידית.

ועכשיו, חזרה לשאלת האמפתיה המתכלה.
האם מתכלה? נאטמת? נעלמת?

כשאת נהר אמרה שזה כמו מכסה שנסגר, ושמתחתיו יש הרבה כאב ועצבים חשופים. אני מדמיינת פח אלומיניום עמוק, מחורץ, כמו של אוסקר פרצופן מ״רחוב סומסום״, כולו מלא זבל ומיצים (אוסקר כבר הלך...), כך שכשהוא נאטם, מגיעה יחד עם האדישות גם הקלה גדולה. כאילו, השיט הזה נשאר נעול בפנים (ואני ממש מתגברת בקושי רב על הצורך שלי לצטט את השיר ״לאוסקר יום הולדת מסריח ומטונף״ מתוך ספר המופת ״יום הולדת מסריח לאוסקר״).
אבל... מה זה ״בפנים״?
ה״בפנים״ הזה הוא בתוכי או מחוצה לי?
כי אני לא יודעת כמה נוח לי עם המחשבה שכלאתי פח זבל שלם אי שם במעמקי נפשי.
מאידך גיסא-
נוח מאוד, ולו באופן זמני. לא להריח, לא לחטוף בחילה, לא להתלכלך, לא לחטט באשפה. כאמור, הקלה עצומה שהמכסה סגור.

הדימוי האינסטינקטיבי שלי כשאני מתייחסת לאותם אנשים כלפיהם אבדה האמפתיה הוא ״כיביתי עליהם את האור״.
לא רק מתוך פולניות הפוכה טובה (שאני אשב בחושך?? שהם ישבו!)
כי יש בזה משהו פסאודו-מרגיע.
כי אור אפשר לכבות, ואפשר להדליק.
אולי אגלה בהמשך שנשרפה הנורה (אפשר להחליף), או שיש הפסקת חשמל (אפשר לחכות שתיגמר), או שיש קצר (צריך לחווט את החשמל מחדש), אבל בגדול - זה הפיך.
אז... זהו! שלא. כלומר, אני בכלל לא בטוחה.
אני חושבת שנצמדתי לדימוי הזה, כי הוא נתן לי דימוי יותר גמיש של עצמי. יותר מכיל, יותר פתוח, יותר זורם. יותר חומל.
אבל, חי סולייתי, לא בא לי לחמול. אפילו לא קצת.
וממש לא נראה לי שיבוא לי אי פעם.
ואני גם לא בטוחה שזה ממש מפריע לי.

(דולה מנבכי זכרוני ויכוח עתיק עם בנזוגי לגבי מפגשים משפחתיים לא רצויים. הוא שאל אותי פעם, בטרוניה: ״אבל כמה אפשר להגיד לא?!?״ ועניתי: ״כמה שצריך!״).

אבל, חי סולייתי, לא בא לי לחמול. אפילו לא קצת.
איזה מזמור לילה את, שגורמת אפיל לסוליות להתרגש ולהרגיש!

אפילו, לא אפיל. מתעצלת לערוך

תודה, תמרוש רוש D-:

(דולה מנבכי זכרוני ויכוח עתיק עם בנזוגי לגבי מפגשים משפחתיים לא רצויים. הוא שאל אותי פעם, בטרוניה: ״אבל כמה אפשר להגיד לא?!?״ ועניתי: ״כמה שצריך!״).
תודה לך על האנקדוטה הזאת @}
כל דבר קטן כזה שאני קוראת או שומעת מחזק אותי עוד קצת בהתמודדות האישית שלי עם בני משפחה לא רצויים

מניחה פה אנקדוטה חסרת פואנטה שתשמש לי כמשאב עתידי:

אתמול החלטתי ללכת לקניות, בסופר הרחוק יותר מהבית, כחצי שעה הליכה יפה לבריאות. יש בו מחלקת טבע גדולה יותר, ובימי שלישי הם מקבלים ירקות טריים והתירסים השווים שהילדים אוהבים נחטפים מהר.
בדרך (כמובן) דרכתי בשלולית.
הגעתי מבוצבצת רגליים לסופר, הכנסתי את התירסים ועוד חברים לסל הרב פעמי כדי לגלות שהוא קרוע (כמובן) ולאסוף הכל מהרצפה.
במהלך התרגיל האקרובטי המרשים עשיתי תנועה לא ברורה (כמובן) ומתחתי אלוהים-יודע-מה (אין לי מושג אנטומית, אבל זה היה במרכז הגוף וזה כאב).
בהמשך צלעתי בחן רב לכיוון הקופות, בנעליי הרטובות וסלי הקרוע, שם המתנתי בסבלנות חצי שעה (!) בתור כדי לגלות ש... (כמובן) אין לי ארנק.
אז השארתי את התירסים ושות׳ בלב דואב, בגוף צולע ובמבט מושפל והלכתי לדרכי.
ובעודי מדדה הביתה, נעליים רטובות, סל קרוע, גב תפוס, שיער סתור, ארנק עלום ותחושת תבוסה כללית, חלפה על פניי מישהי, שעל הסווטשירט הצהוב בוהק שלה היה כתוב באותיות קידוש לבנה:
SILENTLY JUDGING YOU
ופשוט התגלגלתי מצחוק. תקשיבו, זה לגמרי לגמרי עשה לי את היום. או לפחות את אותו הרגע (בכל זאת, הגב...)

<לארנק שלום, ממקומו הנכבד על השיש. מה מארי קונדו היתה אומרת על זה? כנראה היא היתה judging me אבל לא silently >

אוי, איזו סאגה!
מקווה שאת חשה יותר בטוב!

תודה יולי קו! מחר אוסטאופת.
האמת שאני די מתורגלת בסאגות כאלה, ואפילו קצת הופתעתי שאף ציפור לא כיבדה אותי בלישלוש לחתום את האירוע. סבתא שלי היתה קוראת לי ״שלימזל׳ה״ (-;

<ואם ביידישקייט עסקינן, בדיחה ידועה גורסת מה ההבדל בין שלומיאל לשלימזל: השלומיאל הוא זה ששופך את המרק הרותח, והשלימזל הוא זה שהמרק נשפך עליו>

חוזרת לסוגיית האמפתיה.

עלתה לי דוגמה מלפני כמה שנים (אזהרת סיפור ארוך ונטול עוקץ):
היתה לי חברה איטלקייה. נפגשנו דרך העבודה של בנזוגי (התנדבתי לטייל איתה בירושלים כשביקרה בארץ) והתיידדנו. הקשר נמשך לא מעט שנים; כשהכרתי אותה לא היו לי ילדים, וכשהקשר הסתיים הייתי אמא מבוססת לשלושה (-:
היא היתה מהסוג המתלונן באלגנטיות, כלומר, שופך צרותיו ותסכוליו, אבל באופן לא בוטה, ובעיקר, התמונה המצטיירת היתה של מישהי עדינה ושברירית מאוד, שהחיים, הסביבה, הגוף, והחברה, לא מאירים לה פנים.
(לדעתה! אני למדתי לתעב את המשפט ״החיים לא האירו לי פנים״, ולא רק בגלל שאמא שלי נוהגת לומר אותו. יש בו משהו תבוסתני ומתנער מאחריות, ובכלל זה מין שאינו במינו: מה לחיים ולתאורה האישית שלך? מילא).
ואני - אני הייתי ״החברה הנהדרת״. והיא מודה על המפגש בינינו, ואיזה מזל שיש לה אותי, ושאני מבינה אותה, והיתה שולחת לי ולילדים מתנות חמודות מאיטליה. קסום.
בשלב יחסית מאוחר של היחסים בינינו היא עברה הפלה טבעית. לא הרבה לפני כן גם אני איבדתי הריון, ובגלל שהבדידות של החוויה הזו נחרתה בי, הייתי נחושה לסייע לה בכל. בעצם, בדיעבד, רציתי להיות שם בשביל עצמי: רציתי להיות החברה שהייתי זקוקה לה באותה עת, אבל לא הייתה שם. והייתי גאה בעצמי על כך, והרגשתי שאני עושה מצווה, והופכת את העולם למקום טוב יותר (ד״ש לתמרוש) בו נשים תומכות זו בזו.

טוב. עבר זמן-מה. ויום אחד אני מקבלת טלפון רוטן מבנזוגי, שמעביר אליי איזה מייל פורמלי ממנה (קולגות, כאמור), שמבשר להם בסודיות רשמית שהיא בהריון ולפיכך סידור העבודה שלה ישתנה באופן כזה וכזה. הכעס שלו נבע מאיזושהי מחויבות עסקית מקבילה שהסתבר שהם כרוכים בה ומהתחושה שהמידע כולו הוסתר ממנו בכוונת מכוון. לכן הוא החליט להעביר את הטיפול בתגובה לקולגה אחר בצוות המשותף בישראל.
הוא שאל כבדרך אגב אם היה לי מושג שהיא בהריון. לא, לא היה לי.
ואז חיכיתי שהיא תספר לי. והיא לא סיפרה. וזה היה תמוה בעיניי. כי את כבר מודיעה בעבודה, ואת יודעת שזה גם עלול להגיע אליי, ואני חברתך הנהדרת, היחידה, לדברייך, שתמכה בך כשעברת הפלה. כלום. נאדה.
(זכותה! ברור שזכותה!)
אחרי כמה שבועות שלחתי לה מכתב, וכתבתי שאני מאושרת בשבילה, ושזה מרגש ונפלא, ורק חבל לי שגיליתי דרך צד שלישי, ושהיא לא הרגישה שזה משהו שהיא רוצה או צריכה לחלוק איתי.
ו-אללי, איזה עביט שופכין נשפך עליי בתמורה.
ומדוע, תשאלו? לא בשל החדירה לפרטיותה, או בשל הנושא האינטימי.
בגלל שבנזוגי העביר את הטיפול בפרויקט למישהו אחר.
עכשיו - אולי הוא טעה, פשע, פגע, רצח...
אבל זה הוא! בעבודה! זו לא אני! אני החברה הנהדרת!
ולא עזר כמה שניסיתי להעביר לה את המסר: הוא לא אני. אנחנו אנשים שונים. למה לכעוס עליי בגלל משהו שלא היה לי יד ורגל בו?
לא עזר.
ורמות האינפנטליות של הדיון הרקיעו שחקים (כולל לחסום אותי באמצעי התקשורת השונים). וכל-כך נפגעתי, בעיקר בגלל ההתגייסות שלי בשבילה בזמנו, שגרמה לי להרגשה טובה וחשובה מול עצמי. זה הוכתם. הכל נהיה מטופש, מלוכלך. לא הבנתי איך בכלל קורה לי דבר כזה.

אז הנה. כיביתי עליה את האור. סגרתי את הדלת. נעלתי את המכסה של הפח.
והשנה, כשהיה הגל הגדול של הקורונה באיטליה, בחיי שלא הזיז לי מה קורה איתה. פשוט לא הרגשתי כלום. לא רצון ברעתה, לא בטובתה. כלום.
איך אמר אפלפלד? ״נאטם צינור כלשהו״.
/-:

תזכורת לעצמי:
היום בערב ניסיתי לקבל מאמא שלי איזו חוות דעת מקצועית. להתייעץ איתה על משהו בתחום עיסוקה.
היא התחילה לענות לי, אחר כך משך לה בחולצה איזה נכד, אחר כך היא היתה חייבת לשאול מה קורה במטבח, אחר כך שיג ושיח עם בעלה, אחר כך כמה מילים עם נכדה אחרת, אחר כך הצצה בציור שהביא נכד שלישי, אחר כך רק בדיקה קטנה עם האח שיושב על הספה.
סליחה, אמרתי ״אחר כך״? התכוונתי ״תוך כדי״.
ואז קלטתי: לקבל ממנה קשב מלא זו משימה כמעט בלתי אפשרית!
ובמקום להתרגז ולסגת למקום הרגיל (למה את לא מקשיבה לי? למה אי אפשר לסיים משפט?) פשוט ראיתי את זה. כמה קשה לקבל ממנה תשומת לב מלאה ליותר מעשר שניות רצוף. ככה זה. נתון.
ונדלקה הנורה המצויירת מעל ראשי: זה בכלל לא קשור אליי!
חזרי על זה לעצמך בקול, גברת מזמור לילה הנכבדה: זה בכלל לא קשור אלייך. לא-קשור-אלייך.
<אנחת רווחה>

כָּזֹאת אָנֹכִי: שְׁקֵטָה
כְּמֵימֵי אֲגַם,
אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת
וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ’ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.
וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים
לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת
עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים… זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.
הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת
וְעַכְשָׁו –
הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת.

(רחל)

לא-קשור-אלייך
מצטרפת למנטרה
משתחררת
ועדיין
מתבאסת

מצאתי במקרה עוד הודעה של בשמת שאניטה מורג'אני הוזכרה בה. לא בטוחה שיעזור לך וגם אולי כבר מצאת את זה, אבל למקרה שיש לך עניין:
איפה הגבול (2016-05-28T14:22:15)

מבליחה לרגע מהקריאה השקטה כדי להשאיר @} עבורך ולכתוב שתענוג, תענוג, תענוג לקרוא אותך! (אני עוד משלימה פערים מהעבר...)

כל כך יפה אצלך, מזמור.

תודה לשתיכן, שימחתן אותי

שני גברים יושבים באוטו, בדרכם למטעי התמרים בערבה. הסדרה היא ״כביש 90״.
האחד שואל את השני: ״אתה רוצה שאני אגלה לך את הסוד לחיי נישואים מוצלחים?
כשאישתך שואלת אותך אם אתה רוצה כוס תה, אתה אומר לה, לא, אבל בואי אני אעשה לך.״
<הייתי חייבת להנציח את זה, וגם ממש בא לי תה>

ארכיון לדף הבית של מזמור לילה שהפך כבד מנשוא (-;
בין הנושאים המעניינים שנדונו כאן אפשר למצוא הורות, שיקוף ותיקוף, יחסי הורים וילדים מבוגרים, תפוחי אדמה כמשל למערכות יחסים משפחתיות, שכר ועונש, חוסן רגשי, אמפתיה מתכלה והרבה ציטוטים משירים יפים בין לבין.

דף מוצנע