מחשבות על חזרה בתשובה

היום הייתי בחתונה של מישהו קרוב שחזר בתשובה. החתונה כמובן היתה חתונה דתית עם הפרדה של נשים וגברים ומוסיקת כלי זמרים יפה.
אני רוצה לציין שאני חילונית אך עם נגיעה קלה לדת. ז"א שיש כמה דברים שאני עושה כמו ליטול ידיים בבוקר, להתפלל, הפרדה בין בשר חלב,אני מאוד מתעניית בדברים שברומו של עולם ומקשיבה בשקיקה בשיחות עם דתיים לדברים שנאמרים בנושאים הקשורים לדת, אני מאזינה לפעמים לדיבורים בנושא בתחנות רדיו דתיות וגם המוסיקה החסידית מאוד נעימה לי לאוזן, אבל אני נוסעת ומעשנת בשבת (ולא פעם יש בי רגשות אשמה שאני עושה את זה), אך בתוך תוכי אני מרגישה שאני יודעת שיבוא יום ואני אהיה דתיה וכשזה יגיע, זה יגיע ממקום נכון ואמיתי, מכל הלב ומאהבה.
בזמן האחרון עוברות בי המחשבות האלו על הקרבה לדת לעיתים קרובות יותר. מצד אחד אני מאוד רוצה וזו נראית לי הדרך הנכונה, אך מצד שני, יש בי קצת חשש. יש לומר שאני גרושה וחיה כרגע ללא בן זוג והחשש יותר נובע ממה אני אעשה בשבת לדוגמא, מה אני לא אסע לחברים? אני אהיה לבד בבית כל השבת (ואני לא גרה בעיר שאני יכולה לקפוץ לחברים ברגל או משהו כזה), אפשר לומר שזה הקושי היחיד שגורם לי עדיין לא להתקרב יותר לדת. אני כל הזמן חושבת לעצמי שאכיר בחור שגם הוא חושב לחזור בתשובה וככה נחזור יחד בתשובה וזה תמיד הפתרון (כי הבחורים שכבר בתוך התהליך כבר רוצים בחורה שהיא גם כן כבר פחות או יותר נכנסה לתהליך החזרה. אבל זה לא הפתרון. בחור לא צריך לגרום לי לחזור בתשובה ופחד מלהיות לבד בשבת ללא מוסיקה וטלויזיה (שאני לא צופה בה הרבה) , לא צריך לגרום לי לא לעשות את זה . אני לא יודעת מה לעשות ..
נחזור לחתונה, אני אף פעם לא בכיתי בחתונות, אפילו לא בחתונה שלי, אבל בחתונה הזו היו כאלה אנרגיות, אני לא יודעת איך להגדיר את זה, שפשוט גרמו לי לבכות ולהחליט שאני רוצה להכנס לזה קצת יותר.אני רוצה אבל מפחדת ממשהו.
בקשתי מהשם שיתן לי כוח להתחיל לפחות להצליח ולנסות לעשות את זה לבד. אני מקווה שזה יקרה.
בכל אופן מחר אני יכולה לקום בבוקר וההתרגשות הזו תעבור לי ואני יכולה עוד פעם לדחות את זה.
אבל אני יודעת שיש בי את זה. אני מרגישה קרובה לקדוש ברוך הוא ושהוא עוזר לי ומכוון אותי ומקשיב לי ואני אוהבת אותו.
אחי הצעיר ממני חוזר בתשובה והוא התחיל בתהליך לבד עם עצמו. אנחנו כל הזמן משוחחים על זה ואני אומרת לו שלו כן היה כוח להתחיל עם זה לבד אבל הוא לא היה לבד לגמרי כי עוד חבר טוב שלו (זה שהתחתן) חזר בתשובה.
בקיצור אני מבולבלת קצת.
יש לציין שאני אוהבת גם את החיים החילוניים , אני לא מתהוללת או משהו כזה ,אבל אני אוהבת לעשן בשבת וליסוע לטייל וגם להכיר בחורים (שלא צריך שידוך).
אשמח לקרוא עיצותכם/כן.

לחיים גוונים כל-כך כל-כך רבים, זה לא דיכוטומי - דתי או חילוני. יש דתי בלבבו, אוהב אלוהים ואדם. יש דתי רק בגופו - מקיים תרי"ג ועוד אחת. יש אינסוף שילובים ואפשרויות.
מעבר לכך, יש בה בדת משהו מחיי קהיליה קרובים קרובים, שאותם לצערי נוטים לשכוח ולהזניח.
התקרבי אל האל דרך ליבך, ובהדרגה התנסי במעשים. אני מאמינה באמונה שלמה באהבת הבריות, שנבראו בצלם ודרכם באהבת האל. מתוך האהבה תצמח אותה התקרבות עליה את מדברת, בלי לדעת או להתחייב לעצמך לאן זה יגיע בסוף.

אם תכירי דתיים, תוכלי להשיג שיזמינו אותך לשבתות, כל פעם להתארח אצל מישהו אחר לשבת.

אם תכירי דתיים, תוכלי להשיג שיזמינו אותך לשבתות, כל פעם להתארח אצל מישהו אחר לשבת.

אני דתיה, בעלי לא. אנחנו מקיימים שבת דתיה לחלוטין. את מוזמנת להשתתף (ואפשר גם להיות רק בחלק מהשבת, מה שבינך לבין האלוהים הוא שלך בלבד...).

אפרת תודה רבה.
חשבתי על מה שכתבת לי פה.
אפשר לומר שלפי מה שכתבת לי אני דתיה . ז"א אני מאוד אוהבת אדם. אני לא מסוגלת לפגוע באנשים, לא להיות ישרה וכנה עם כל מי שלידי ובכלל.
אני דוגלת בדרך הישר ובאמת.
אני אוהבת לעזור כשאני יכולה ומה שגורם לי להיות מאושרת זה שמי שעזרתי לו מאושר וזו ההכרת תודה שמספיקה לי.
את האל אני אוהבת וציינתי את זה, אני מרגישה שהוא עזר לי ועוזר לי ונמצא איתי.
אני יודעת שדרך ארץ קודמת לתורה. ואת זה אני מקיימת.
אני לא טלית שכולה תכלת, אני מתעצבנת לפעמים (בכביש בעיקר)ומקללת (גם בכביש נהגים אחרים) אבל מיד אח"כ מתחרטת. אני יודעת שזה מה שחשוב לאל שנהיה קודם בני אדם ואח"כ לימוד תורה והלכות.
תודה רבה על ההזמנה. אני מאוד מעריכה את זה.
במידה וכן אצור איתך קשר דרך פה?
אני שמחה לשמוע שזה מסתדר שאחד מבני הזוג דתי.
זה נפלא שאחד נותן לשני לחיות עם הבחירה שלו בכיבוד הדדי.
כל הכבוד.

זה נפלא שאחד נותן לשני לחיות עם הבחירה שלו בכיבוד הדדי.
זה קצת מורכב, וברור שכל אחד מאתנו עושה פשרות. אני מניחה שבעיני רבים בעלי לכאורה דתי, אך בינו לבין עצמו הוא לא. הוא פשוט לא מוגדר. ומה שיש בינו לבין אלוהיו הוא לא ממש מענייני. למרות שאין ספק שזה מעניין אותי.
לגבי ההזמנה, כן, צרי קשר דרך דף הבית שלי ונשמח לעזור.
שבוע טוב

מיכלי
מאוד קשה לעשות כאלה צעדים לבד
חפשי אירגון שקרוב לליבך ותנסי להתקרב דרכו.
אני בטוחה שבאיזור שלך יש בית חב"ד שיוכלו להפנות אותך למשפחה שתוכלי להיות אצלם בשבת
ואולי גם ללמוד בצורה הדרגתית שתתאים לקצב שלך.

אני דתיה, בעלי לא. אנחנו מקיימים שבת דתיה לחלוטין. את מוזמנת להשתתף (ואפשר גם להיות רק בחלק מהשבת, מה שבינך לבין האלוהים הוא שלך בלבד...).
הוי אפרת, תודה על ההזמנה, את חמודה. אבל מצטערת אני לא יכולה לבוא כי אני נמצאת מעבר לאוקינוס אי שם בארה"ב. ו.. אגב אני דתיה, אז אם נבוא לארץ (בעלי, שלום ציפי ואני) אולי אולי נבוא אליך לכל השבת?

_ז"א אני מאוד אוהבת אדם. אני לא מסוגלת לפגוע באנשים, לא להיות ישרה וכנה עם כל מי שלידי ובכלל.
אני דוגלת בדרך הישר ובאמת.
אני אוהבת לעזור כשאני יכולה ומה שגורם לי להיות מאושרת זה שמי שעזרתי לו מאושר וזו ההכרת תודה שמספיקה לי._
זה לא קשור לדת.
אלה לא ערכים "דתיים" אם כי בין האנשים שמתנהגים כך יש גם דתיים, וכמו הדתיים שמתנהגים הפוך, גם הם יכולים למצוא במקורות אמירות שתומכות בהתנהגות הומאנית זו.

את האל אני אוהבת וציינתי את זה, אני מרגישה שהוא עזר לי ועוזר לי ונמצא איתי.
מבחינה תיאולוגית ומעשית כאחת, אפשר לאהוב את האל ולהאמין בו בלי להיות דתי.
מבחינת היהדות, "להיות דתי" פירושו "לשמור את כל המצוות" . זה הכל, וזה הכל -
כלומר, מצד אחד, רק זה ולא צריך מעבר לזה בשביל "לחזור בתשובה",
ומצד שני - רק זה, לא פחות מזה, לא שום דבר שעושים "במקום" זה, הוא "דתיות" או "חזרה בתשובה".

בניגוד לנצרות, אין דרישה קודמת ביהדות להאמין באלוהים. יש דרישה לקיים את המצוות (אורח חיים יהודי, ובלי הנחות).
בנצרות, לפי תפיסות מסוימות, מספיק להאמין באל ובשילוש הקדוש - ואתה דתי. לא צריך לעשות כלום. לא כך ביהדות. אנחנו דת של מעשים. של אורח חיים. ושל קהילה.

לכן, "דרך ארץ" או אהבת האל אינם "חזרה בתשובה". הם בהחלט יכולים לעזור לשיפור איכות החיים והרמה הרוחנית שלנו, אבל אין בעצם קשר בינם לבין הדת.

"דרך ארץ" או אהבת האל אינם "חזרה בתשובה".
בשמת, ומה עם "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך..." ?
לפי הרמב"ם, עצם קיום המצוות מביאים את האדם לאמונה. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

עצם קיום המצוות מביאים את האדם לאמונה
כן - אבל העיקר: עצם קיום המצוות. העיקר לקיים מצוות.

אבל העניין בקיום המצוות היא, שהם מביאים את האדם להיות טוב יותר.
כך, על פי הרמב"ם.

ישנן כל כך הרבה מצוות שהן לא רק שלא גורמות לאדם להיות טוב יותר אלא אף גזעניות ואכזריות {שחיטה כשרה למשל }

גזעניות ואכזריות {שחיטה כשרה למשל
שחיטה כשרה היא ההפך מאכזריות.
השוחט משתמש בסכין חדה וחלקה במיוחד, אשר מושחזת ונבדקת לעיתים קרובות וכן שוחט את העוף או הבהמה במקום בגוף כדי שתסבול כמה שפחות.

הסבירי- גזעניות ?

במחשבה שניה אחרי שהגבתי אני קצת מצטערת שאני מביאה את דף התמיכה שמיכלי פתחה, אולי לדף וכחנות

ראית פעם שחיטה ?
גזעניות ישנם המון חוקים שתקפים לגבי יהודי אחר ואינם תקפים לגבי גוי
למשל הלוואת נשך למשל הכלל שצריך להחזיר ליהודי את חולצתו אם היא משמשת כערבון להלווואה כדי שלא יהיה לו קר .
כל מיני כללים שתקפים לגבי גברים אך שונים לגבי נשים אין לי פה את הספר שממנו מוציאים את המנהגים אבל אני אחפש באנטרנט ואשלח לך

דוקא ראיתי שחיטה.
חבל לך על החיפוש באינטרנט למעני
אני רק חושבת שזה לא פייר שהתעלקנו על דף התמיכה בשביל ויכוח על נושאי דת
שבסופם לא אני (בטוח) ולא את (אולי כן?) נשנה את דעתינו

מיכלי,
יש משהו מאוד כובש בקהילתיות של העולם הדתי. בתחושת השייכות, הביחד, שהכל מאוד ברור: מה עושים ומתי, איך מתנהגים ולמה. זה קצת כמו להיות ילד, שמישהו מחזיק ומערסל לו לו את החיים הפנימיים מבחוץ. זה יתרון אבל לדעתי גם אשליה גדולה. קחי לדוגמה את המשפט "לקום בבוקר לעבודת הבורא". תשאלי אדם דתי ("דתי" לצורך העניין - מי שמקיים תרי"ג מצוות) והוא יתן לך פרשנות מאוד ברורה: לקום בבוקר, להניח תפילין, להתפלל וכו'.
תשאלי אותי מה המשמעות של המשפט ואומר לך, שאת היא הבורא. לקום בבוקר לא על אוטומט, לברוא כל רגע ביום, כל אינטראקציה, להתאים אותם למצפון הפנימי שלך. להיות דינאמית.

אני אישית מסתייגת מחזרה בתשובה. בשכונה שגרתי בה בת"א היו המון "חוייזרים", את חלקם אני מכירה מעולמות אחרים, "חילוניים", קודמים. נראה לי מוזר שאישה לא יכולה להתהלך ליד הילדים שלה ערומה, נראה לי מוזר שהילדים שלה לא יודעים במה היא עובדת (מורה לוידאו במכללה לבנות דתיות, בין היתר) כי אסור להם לצפות בטלויזיה. כל ההסתרות האלה, בשם איזשהו סדר חברתי ותו לא. גם נראה לי מוזר שאוטוריטה חיצונית (רב, בלנית) תחליט בשבילך על דברים אינטימיים.

אני מבינה את הכמיהה לחיים מסודרים ופשוטים, כמו שיש לציבור הדתי להציע. אבל כמו שאמרה בשמת
מבחינה תיאולוגית ומעשית כאחת, אפשר לאהוב את האל ולהאמין בו בלי להיות דתי.

ראי סיפורים קוסמיים (-:

"חזרה בתשובה" זו דרך. דרך של געגועים, של צימאון, של לקראת...
וטוב לזכור את זה ואף פעם לא להשלות את עצמך שהנה- הגעת. מי ששוכח את זה אולי יקרא לעצמו "דתי" אבל באותו רגע ממש מתחיל בהכרח תהליך ההתרחקות שלו מריבונו של עולם וגם מעצמו. אז דרך צלחה...

שליחה על ידי יער_ה* » 31 מאי 2006, 07:36

פתחתי את באופן ומה שקיבלתי זה טיזר של הדף הזה (ציטוט של ברונית ב). בדיוק אתמול דיברתי עם בן זוגי על הנושא הזה.. (איזה קטע!)

ואני רוצה להוסיף שלחזור בתשובה זה לא רק להיות דתי,
אני כדתיה צריכה כל יום לחזור בתשובה,
אם אני חושבת שהגעתי מצבי גרוע,תמיד יש לאן להתקדם,תמיד יש מה לתקן.
חזרה בתשובה בשבילי זה ויתור על הרגל רע,חיזוק של מידה טובה.
ולי אישית ר' נחמן מאוד עוזר,מזמינה אתכם לדף נחל נובע (לא בשביל להחזיר בתשובה,רק קצת להכיר)

מבחינת היהדות, "להיות דתי" פירושו "לשמור את כל המצוות" . זה הכל, וזה הכל

בשמת,
עבודת המידות וההנהגות אינן מצוות. עם זאת, בלעדיהן קיום יומיומי של תרי"ג מצוות נחשב כקליפת השום (אני חוזרת: הקליפה של השום), וזה אולי בסדר מבחינת כמה אנשי דת, אבל אני בספק אם תמצאי רוב שיחתמו על הקביעה החילונית החסרה, ויאמצו אותה.

אז מבחינת היהדות "ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון", ואין אין אין דת/יהדות ללא האמונה בהשם. ואין כזה דבר מינימום בחזרה בתשובה (כלומר: בכלל לא מסכימה שקיום מצוות זה מינימום של חזרה בתשובה, אין כזה דבר מינימום ויהודי נדרש כל יום לתת מעצמו את המקסימום). המינימום הוא המקסימום.

או:
אם לא שולחים את הילד לגן זה מספיק כדי להחשב שהוא בחינוך ביתי?
זה מינימום?

יש קסם מאוד גדול כאשר חוזרים בתשובה
לכאורה הכל נשאר אותו דבר החיים אותם חיים הצרות אותן צרות אבל נקודת המבט משתנה
פתאום יש שיכות למשהו הרבה הרבה יותר גדול בתוך כל הבלגן יש אמת יש מנהל יש רגיעה יש הזדמנות וכל התפתחות והתקדמות היא אפשרית ואישית

שליחה על ידי אפרת* » 23 יוני 2006, 00:21

מוסיפה לנסיך...
אני מוצאת את אלוקים בדיוק בדיאלוג בין ההלכה הארצית,קיומית -אשר מעניקה כלים לבין הרוח,הדיבור,הקדושה -שהם שייכים למימד העמוק של המציאות ,לאורות.
על הגבול של שני הניגודים האלו אני אוהבת להתהלך ולגלות עולם שנברא כל יום מחדש..

ההשגחה של האלוקים היא עוטפת אך משחררת.
אהבה ללא אחיזה. נותנת מרחב אך גם בעלת גבולות.

להתקיים בעולם ללא פחד.

מוזר,כי תמיד התחנכנו על אהבה ויראה.והיום המימד של היראה נראה לי מיותר.
אם אדם אוהב, ממילא הוא יכבד וירצה להתקרב לאמת ולקדושה...
יראה...פחד...נשמע כמו תפיסה חינוכית בית ספרית..

_קחי לדוגמה את המשפט "לקום בבוקר לעבודת הבורא". תשאלי אדם דתי ("דתי" לצורך העניין - מי שמקיים תרי"ג מצוות) והוא יתן לך פרשנות מאוד ברורה: לקום בבוקר, להניח תפילין, להתפלל וכו'.
תשאלי אותי מה המשמעות של המשפט ואומר לך, שאת היא הבורא. לקום בבוקר לא על אוטומט, לברוא כל רגע ביום, כל אינטראקציה, להתאים אותם למצפון הפנימי שלך. להיות דינאמית_
ציטטתי את ברונית...
לכל דבר יש את ה'פשט'- הפרוש הטכני, המעשי של הענין ואת ה'דרש' את העומק, את המקום בו את מוצאת את עצמך בתוכו. למה לא למצוא את הגוון שלך בדת? מצוות רק יכולות לעזור. מה שלא עוזר לך- הולך (או עד שתרצי לקיים אותו או לנצח.) אני דתית. משתדלת למצוא את עצמי בתוך הדברים ומתוך כך לקיימם. ולא, אני לא מאמינה בשחור- לבן (כמו שבשמת כתבה למעלה.) אני חושבת שיותר חשוב מלקיים את הטכני (המצוות) חשוב לקיים את עצמך בתוכן.
והטיפ שלי- שימי לב לדרך, שלא רק המטרה תהיה מקודשת, אלא גם הדרך. ככה לכל מקום שתגיעי (דתיות או חילוניות) לא תתחרטי על התקופה...
>אגב, פעם ראשונה שלי שאני יוצאת אל הקלעים, מקווה שלא גנבתי לאף אחד את הכינוי<

יותר מכל דבר אחר נותנת החזרה בתשובה משמעות
לאט לאט כאשר לומדים לעומק מבינים שיש משמעות לביטוי גדול מהחיים
אם מתבוננים על על יצירה כלשהיא יצירה אנושית רואים איך זה בילתי אפשרי לכסות את כל הפרטים .
החזרה בתשובה היא יותר מההכל היא חזרה אל עצמנו חזרה אל הפוטנציאל
לוכדת חלומות זה ממש לא רציני מה שאת אומרת נניח משהו לומד רפואה ואחרי זה הוא מישם רק את מה שהוא "מוצא את עצמו בו" ואז אוי ואבוי לרפואה שלו

קראתי ספר שנראה לי מתאים לדף הזה - לדרוש אלוהים של יאיר כספי

אולי לא, אבל זה בדיוק ההבדל בין דת- שלדעתי לא צריכה להיות מסגרת נוקשה (למרות שלזה הפכו אותה במשך השנים...) לבין מקצוע... הרי בדברים שנובעים ממך יש הרבה יותר תחום אפור. וחוצמזה, גם ברפואה יש מקום לאינטואיציה ולקשב ללב ולפעמים דווקא במקומות של מפגש בין החיים והמוות...
הייתי מגיבה יותר אבל אין לי זמן... בהזדמנות.

ואני יגעתי, ומצאתי במצוות מגוון דרכים לבטא את הגוונים שבי

למה לא למצוא את הגוון שלך בדת?
למה לא, באמת?
יש שם הרבה גווני אפור.

חושבת שאחד הדברים שקיום המצוות מאמן לקראת, הוא אי מירכוז האגו.
אין הכוונה לביטול העצמי, האישיות והייחודיות שלי, לטובת שבלונות קשוחות; אלא הכרה בשבלונות ככלי לשיפור העצמי. וגם אם (^{במיוחד?}) אני לא מבינה כיצד זה לטובתי, וגם אם (^{במיוחד?}) אני לא רואה את העצמי שלי בא לידי ביטוי (תמיד העצמי שלי צריך לבוא לידי ביטוי?).

<לא יזיק לעצמי של עצמי לשתוק קצת, להתבונן ואולי ללמוד משהו חדש @}>

והנה הציטוט שלי:
"לקום בבוקר לעבודת הבורא". זה לקום בבוקר לא על אוטומט, להניח תפילין, לברוא כל רגע ביום, להתפלל ולהתאים אותם למצפון הפנימי שלך. להיות דינאמית.
גם וגם

תמיד גם וגם.

אני מאמינה באלוהים, מאוד, כל פעם קצת יותר.
ועד עכשיו לא נעשיתי דתית, ולא התקרבתי לדת הלכה למעשה.
ככל הנראה, גם לא אעשה את זה בעתיד הנראה לעין.

אני יהודיה, אבל הדרך שלי איננה לגמרי יהודית. לפעמים כן. היהדות היא הבסיס שלי (אחד מהם). אבל עליה אני מגדלת ייחורים אחרים.

לוכדת חלומות? זה ממש לא רציני מה שאת אומרת נניח משהו לומד רפואה ואחרי זה הוא מישם רק את מה שהוא "מוצא את עצמו בו" ואז אוי ואבוי לרפואה שלו

בכלל לא השוואה נכונה בין רפואה שהיא מדע מדוייק. לבין תהליך של חזרה בתשובה שהוא תהליך עמוק, מורכב אישי ומתפתח. טוב נו...נכון שיש את האידאל, אבל בין לקיים הכל או לא לקיים בכלל, האם לא חשוב להתחיל לצעוד בדרך. אנו שבאים מעולם חילוני, בו הנפש שלנו חייתה בצורה מסויימת 20, 30, 40 שנה, התהליך הוא לא פשוט אבל נפלא. וההליכה בו היא איטית ומלאה ברצוא ושוב אבל אמיתית. כי כשאני עושה משהו הוא מתוך בחירה, הבנה, הרגשה, התחברות ולא אוטומט. להסתכל על האידאל יכול לגרום הרבה פעמים ליאוש וקפדנות שמרחיקה מהתהליך ומסלפת אותו.

שליחה על ידי יעל* » 28 יוני 2006, 22:15

אני מאוד התרגשתי ממה שכתבת על החתונה. כלכך מבינה ומזדהה.גם אני הייתי בוכה בעוד ועוד חתונות ואחר כך בשבתות עד ש..הבנתי.
כל מקום אחר הוא בריחה ( וכך גם כל התשובות המתוחכמות שנתנו לך)

יהודי הוא בן של מלך. את יודעת. את כבר מרגישה . ותשמחי כי יש אלפים שעוד לא הרגישו דמעות של גיל ואמת נצחית על פניהם.

אשמח מאוד לארח אותך, לדבר אתך, לחבק אותך חזק.

אל תוותרי על החלום שלך.
יעל

תוכלי לכתוב לי באמא דתית

ללוכדת חלומות, תודה רבה על ההשראה לניק.
אני אישית הבעלים הגאה של האמונה, כי לכל אדם יעוד משלו ודרך משלו, וכל אדם משתלב עם אנשים אחרים, ייעודים אחרים ודרכים אחרות. המצוות, התורה, הם החיצים בדרך, הם אומרים לנו איך ללכת וממה להיזהר, ומהמותר, או אסור, לעשות - גם אם אנחנו לא מבינים למה. מאחר והחיצים והשלטים שלנו ניתנו לכל האנשים באופן כללי, ומאחר וכל אדם צועד בדרך אינדיווידואלית לו, עלינו להפיק מהחיצים את המסר שלנו. הכונה שלי היא לא שאם, לדוגמא, לא בא לי לשמור כשרות אז לא אשמור, אלא שאיישם את שמירת הכשרות כך שאוכל אני להשתלב ולבטא את עצמי בתוכה. שנן אלפי דיעות, ישנם אלפי פוסקים, ישנן אלפי דרכים - ויש לנו זמן ללכת רק בדרך אחת - ואם אנחנו מחליפים שבילים צדדיים של הדרך זה לא אומר שהחלפנו דרך...
בקיצור, אני בהכמה מלאה עם לוכדת חלומות.

מיכלי,
היה לי מרגש לקרוא את מה שהרגשת באותה חתונה - ממש, ניצוץ של נשמה צמאה, שנדלק. תדליקי ממנו לפני שיכבה...
אצלי החזרה בתשובה היתה מעבר מאד חד וקיצוני מבחינה חיצונית בהתחלה, ורק מאז הנישואין אני מרגישה שאני מצליחה להתחיל להתאזן בין החלק החיצוני והפנימי שלי. ככה זה כשנדלק הניצוץ בגלל הבנה על-שכלית שלא רק שיש אלוקים (כמו שהבנו עוד קודם) אלא שהוא-הוא אותו אלוקים ששמענו עליו מה ששמענו בתור ילדים (מי ששמע). ז"א אלוקי אברהם יצחק וישראל, ותורת משה אמת וכו'. זה גורם בדיוק לרצון הזה שלא לעבור על אף דבר מדבר המלך (האהוב). מתוך הבנה שזה הטוב ביותר עבורי ועבור כל האנושות. אצלי זה היה החיבור למצוות.כמו יראה מתוך אהבה. היום 9 שנים אחרי כבר הרבה יותר קשה בלי ההתעוררות מלמעלה הזאת, אבל ברור לי מעל כל ספק, שקיום המצוות (לאור ההלכה) הוא החיבור האמיתי שלי לקדוש ברוך הוא, והקשיים שלי בקיום מצביעים על פגמים בנפש שלי. איפה שקשה לי אני צריכה לצעוק אליו ולהתפלל, אבל גם למצוא דרכים מוסכמות להקל על עצמי איפה שאפשר, יש הרבה דברים, שחלקם גם הועלו פה שאפשר להתיר בעזרת רבנים שפוסקים אישית. וזה חשוב כי זה החלק שבו אני מתחברת גם חיצונית אל הקדוש ברוך הוא שנמצא לא רק בתוכי, אלא גם מעבר לי. בכל אופן, חלומות לכודים: אם אני אפסוק לעצמי, וכל אחד יפסוק לעצמו, איך אפשר להבטיח את קיום התורה כמו שנשמרה עד היום גם עוד מאתיים שנה? ואם לא נראה לך חשוב קיום התורה כמות שהיא אז בשביל מה בכלל לקיים מצוה או חלקה? מה אנחנו בקטע של פולקלור?? וטיפול רפואי שילקח רק בחלקו, יוכל לעזור? ההשוואה לרפואה כן רלוונטית כי מדובר ברפואת הנפש וזה דבר עדין ומורכב לפחות כמו אם לא יותר מהגוף. ז"א להוריד משהו מהמצווה, יפגום בהשפעה הרוחנית של המצווה, וכמובן שניקח בחשבון שממילא אנחנו לא יודעים לקיים עם כוונה אמיתית לרוב, אז לפחות את החלק הטכני שיהיה בסדר...
מקווה שלא נשמע מפולסף מידי אבל על זה אני יכולה לכתוב הרבה...

מיכלי-
התחלת את הדף ב2004, אנחנו מסיימים את 2007 ואנה את באה?
לחזרה בתשובה פנים רבות ומגוונות, העיקר שהיא תעשה מתוך אהבה, מתוך רצון ושכנוע פנימי, זו הדרך שלי ולשם אני הולכת, וגם כשתהיי בעזרת ה' כבר שם אל תשכחי את האימרה " אין צדיק אשר לא יחטא", ה' אוהב אותנו כמו שאנחנו, כולנו ילדיו, דתיים, חילוניים, דתיים לשעבר, חוזרים בשאלה, וחוזרים בתשובה, אין כאן יותר או פחות,

שמישהו יסביר לי - מה מביא אדם מאמין לקיים מצוות? למה לקיים מצוות? למה להתפלל?
אותי זה משעמם (להתפלל) ומעיק לי (לשמור מצוות - שבת לדוגמא, וגם כשרות).
מה מביא מישהו "לחזור בתשובה" במובן של להתחיל לשמור מצוות?

אם אותך זה משעמם,מה משנה מה אחרים עושים?
<איך אפשר להסביר לצמחוני מה טעמו של סטייק?/>

מה מביא מישהו "לחזור בתשובה" במובן של להתחיל לשמור מצוות?
כי לאותו אדם זה לא משעמם, ואפילו מכניס טעם וגבולות לחייו.

>גילוי נאות - הכותבת חזרה בשאלה אך מבינה דתיים וחוזרים למיניהם<

וטיפול רפואי שילקח רק בחלקו, יוכל לעזור? ההשוואה לרפואה כן רלוונטית כי מדובר ברפואת הנפש חוזרת בתשובה - אהבתי את ההקבלה של בין חזרה לבין טיפול רפואי. בתור אחת שמכירה כל סוגי הדת ( מחובשי כיפות עד דוסים ב"ב). גם מחלה היא בעיה חוסר איזון נפשי המתפרץ לסימפטום חיצוני. החזרה יכולה להיות פיתרון מעולה שמציאת האיזון הנפשי. אדם בוחר לו הדרך להגיע אל הנפשי שלו, מי ביוגה, במדיטציות ומי בדת. הסרט הסוד מסביר זאת בצורה מדהימה, מה שקורה לנו זה שאנו מזמנים לנו.

אני מצרף לכאן מאמר שחברתי לקראת חודש אלול בנושא תשובה ואמונה: אם יש משהו שלמדתי בתקופה הרליזוסיט שלי, שחילחל בתוכי ונכנס לתוך מערכת הדם ולמחזור החיים שלי (כנראה שהוא היה חבוי או רדום שם עוד מהיותי עובר) התקופה העירה אותו והפכה לחומר חי וזורם, זוהי תחושת האשמה הקיומית ותחושת החטא שהולכת איתך לכל מקום כמו צל ועם השנים הופכת חבר טוב. יהודי דתי מאמין לחיות בכל רגע בתחושה חוטא, ותקופת תקופה שהחטא נדבק בך ולא יכול להתנקות אפילו עם אקונומיקה “סנו”. הימים הם ימי וסליחה , התשובה אף פעם לא הבנתי אולי הייתי מאז ומתמיד ששואל, ואת הסליחה מרוב דיבור עליה המשמעות שלה נמחקה, ואולי אותה . בתחושת אשמה: “הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא, כשהאדם מזדמן האל לפונדק אחד הוא נתבע על ידי להקרבה עצמית, המתבטאת במאבק יצריו, בשבירת הרצון הפנימי, בוויתור הנעים, בהתמכרות המר והמוזר.” (מתוך “דברי השקפה” הרב סולובייצ’יק). לפי משנתו סולובייצ’יק, תפקידה ההלכה חיזוק והעמקת הקרע שבקיום האנושי, רחוקה מכל תפקיד תרפויטי, יצא בלהט נגד התפיסה הפופולרית הרואה החוויה כחוויה פשוטה, מתוקה “עם כינורות ומלאכים” כפתרון תרפויטי למצוקותיו האדם אשר יזכה לשלווה רוחנית: ” עצמתה השקפה זו בשקר יסודה. התודעה הדתית, היותר עמוקה הנוקבת ויורדת לתהום מסובכת ומפותלת ביותר.” וחודש מפגיש אותנו מדבר הרב. רב שדרכי נפגשה בדרכו הירפתה ממני שנים רבות? סולובייצ’יק נולד בפולין בשנת 1903, סבו חיים הרבי מבריסק המשיך המסורת ההלכתית מבית מדרשו “הגאון מווילנה” הליטאית אביו משה לימד ב yeshiva university בניו יורק יום מותו. היום הישיבה היחידה בארץ מנסה להמשיך ומלמדת בשיטת הרב, אבל לדאבוני, ישיבת “הר עציון” חתנו סולבייצ’יק ליכטנשטיין ראש הר עציון והרב עמיטל שעתיד להקים תנועת “מימד”. בפתיחת “איש האמונה הבודד” מצהיר עיקר עיסוקו המחשבתי באדם הפרטי, המאמין. הערכי ותיאולוגיה מופשטים: מעולם הוטרדתי באורח רציני הבעיה תיאור בריאת העולם בתורה, אין עוסק כאן בתיאוריה. לעומת רוצה להפנות תשומת הלב המצב חיי האנוש בו נימצא איש כאדם ממשי, בתוך סבך דאגותיו ותקוותיו, עינינו וצרכיו, שמחותיו ושעות העצב…לא בעתי לעלות רעיונות המסוגלים לפתור בעיות, אינני מתכוון להציע שיטה חדשה לרפא מצב האנושות ואף ניתן לריפוי.” והכן תפישתה האמיתית היהדות ההלכתית, שאר התפישות נותנות מירשם ומעניקות תרופה מבטיחות אורך חיים, אושר ותשובה. אלו תפישות שיקריות, אמונות אליליות ומסוכנות. אך זאת, מושג הנושאים המרכזיים בהגותו ה”תשובה” עומדת בסיס ההכרה והערכה בכוחו ה א ד ם שום דבר מחוצה לו. החוטא אינו אבוד וביכולתו לתקן עצמו, לייצור עצמו מחדש. אופטמיות מלווה תפישת עולמו במאמרו “קול דודי דופק” להפוך “קיומו הגורלי” הפסיבי, קיום כאובייקט לקיום פעיל, ניצב מול הסביבה אליה הושלך מתוך הבנת בעל ייחודיות וסגולות, חירותו ויכולתו להיאבק כנגד עצמותו ועצמיותו. להופך גורלו לייעוד אחר מחוץ אליו. כאשר שואל מחייבים אותי החיים? הופך טראגי לאתגר. ממצב קורבן למצב מתמודד. הפסקתי הפכתי מחיים בדידות ללבדיות, מלאי משמעות וייעוד.

{הועבר מהדף בלוג יהודיה בשינוי:

אנונימי

שמלס, האם עדיין כאן? קראתי הדף מתחילתו ועד סופו. איזה דף מרגש! כך מחפשת בימים אילו לדבר מישהו זה, מפוחדת מבולבלת מעורפלת.... והדף הזה שוב נותן לי נחמה כלשהי הכאוס שבראש והבילבול שבלב. החברות הכי קרובות התהיות. לפחות הבעל יחד איתי באותו שלעיתים מרגישה רץ קדימה וזה מבהיל מצד ומצד שני יוביל בטוחה שיש האומץ (או הטימטום, החלטתי :-p) תודה לך, הזה. מאד עוזר לי. בעיקר לחשוב להבין להגדיר להחליט......... למרות שהראש להבין, להגדיר, להחליט... ואז הגוף לברוח מהר הלב, רוצה? להקשיב בשביל צריכה שקט. אז להשקיט הראש. (אם מכיר שמלס אשמח להפניה, שמישהו יספר לה שאני להתדיין איתה בנושא)

הי בדר"כ אלמונית, מכירה וקראתי רוב פשוט בזכות שאת הקפצת למה חדש, הנושא קרוב אלי. תרצי בדפבית. @}

משמח אותי. להזכיר לנוכחים שחיבור יהדותנו מחייב אמצעי עזר חיצוניים לבוש מיוחד כיפה. המצוות. יהדות שונה מהמקובל בעולם. להבדיל מהנצרות, מאיסלאם מהבודהיזם וכו' לאום, עם, תרבות, דת ובעיקר ייעוד להפיץ תורת ה' העולם. החלוקה לדתיים-חילוניים מלאכותית והיא נובעת המושגים המערבי-נוצרי. שאלה להדגמה: לדעתכם דוד המלך דתי? (2008-04-10t08:41:17): עמנואל, התלבטתי לענות לך. מיותר, מתבקש. כמעט נדרש. עונה לבלוג הזה, שהדברים ייכתבו, ולאו דווקא שממילא מעונין בתשובה.../><את כל הנ"ל אמרתי גם לעצמי, כך שרק אל תעלבי.../>

עכשיו בבית מצאנו שהקצב שלי הוא לא הקצב של בעלי.
אני רצתי כל כך מהר עם השבת, כנראה בגלל שבאתי עם זה מהבית היה לי קל וברור מה זה שבת עבורי ואיך אני רוצה שהיא תראה,
אבל התברר שממש רצתיקדימה והשארתי את שאר המשפחה שלי קצת מבולבלים ומתוסכלים.
אז עצרתי רגע לקחת אוויר ולהסתכל סביבי ולטפל בבית, בילדים ובאיש היקר שלי שלהם ממש הכל לא ברור ולא מובן...
פתאום גיליתי שיש לי כמה שברים לאסוף... לא שמתי לב אליהם.

זה לא פשוט.
כל אחד מאיתנו במקום אחר עם זה.
אני מוצאת שעבורי כיום הדבר הכי הכי חשוב זה זמני התפילה.
אני משתוקקת להתפלל.
אולי שם החיבור הכי חזק והכי נקי שלי.
זמן שהוא רק ביני לביני, ביני לבין אלוהים.
תפילות השחר, שחרית, תהילים, ברכת המזון, שמע...
אני מתחילה להתפלל, אני נותנת לעצמי את הזכות לכבות את הראש אחרת הוא מתחיל לשאול כל מיני שאלות מיותרות שרק מפריעות לי, ומאפשרת זרימה תמימה להישפך ממני...
וזה מ-ע-נ-ג!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני לא צוחקת, אני מחכה לרגעים האילו כל היום.
הם מזינים אותי, את כולי, את הנפש ונשמה.
כזאת מדיטציה אף פעם לא הצלחתי לעשות!

תודה פלוני אלמונית, מאד מאד אוהבת את מה שכתבת!
נפלא!

פלוני אלמונית,
קוראת את זה שוב ושוב, זה מעולה, הולכת לכתוב לי את זה על פתק שיהיה לי זמין כל היום.
זה יעזור לי בכל כך הרבה תחומים בהם אני מרגישה רע עם עצמי.

שליחה על ידי אושר* » 15 יולי 2008, 23:36

את מדהימה.

מקפיצה את הבלוג הנפלא הזה. מה קורה עם עדינה ניפו? מתגעגעים אלייך פה כולם!

ניצה יקרה,
אני סבורה שעוד אחזור לכתוב כאן אבל כנראה שלא בזמן הקרוב.
כיף לשמוע שמתגעגעים!
תודה

טוב, יש לי המון לכתוב ולא נראה לי שאני יודעת איך לשים את הכל בכתב.
מקווה שאצליח לתאר כאן את מה שאני בעצמי לא מצליחה להבין.

אני חשה שאני הולכת ומתרחקת מ מחשבות על חזרה בתשובה
נכנסתי להריון לפני שלושה חודשים וכל הריון שלי הביא איתו שלל של שינויים.
שינויים פנימיים שקשה לי להבין בעצמי בזמן אמת.
קודם כל אתחיל בזה שיש לי בחילה מהכל.
כמעט מכל מאכל קיים כולל פירות וירקות חיים שלא לדבר על בישולים.
יש לי בחילות מכל ריח קיים כמעט, ממגע פיזי, מצבעים, ממילים, ממחשבות...
ונכלל בזה גם דברים כמו קידוש, "המוציא..." (במיוחד אני לא מצליחה לסבול לחם וכמעט מקיאה מהביס הקטן שאני לוקחת) ובכלל משבת.
קשה לי לבשל, לנקות, להתארגן לזה...
ופשוט כל מחשבה על שבת עושה לי בחילה פיזית.
תסלחו לי כולם על הבוטות, אני מקווה שאף אחד לא נפגע מהתיאור.
אני מנסה פשוט להסביר מה עובר עלי.
בגלל ההריון אני משתדלת לא לקחת את הדברים שאני מרגישה בכובד ראש אבל זה עדיין מטריד.

חוץ מזה שיש לי המון שאלות פנימיות לגבי השבת שלנו כרגע.
אנחנו נורא נורא לבד עם זה כל הזמן.
ואני מתחילה להרגיש שיעמום בשבת.
רוצה חֵברה בסעודות, רוצה שיהיה לי עם מי לדבר על פרשת השבוע ודיברי תורה בכלל...
אני יכולה למצוא לי עם לדבר תמיד אבל זה דיבורים כמו בכל יום ואז אין שום דבר שעושה את השבת לייחודית , למקודשת.

באופן כללי קשה לי נורא לעשות את השבת ממש בכיף ובטוב כשזה כל שבת לבד.
זה הופך להיות כבד ובודד.
אני לא מוצאת את העונג כרגע.
התחלנו לדבר על אולי להתחיל לנסוע שוב בשבת, אולי לים אולי למשפחה למשל.
אני יודעת שזאת כבר לא תהיה השבת שלה ייחלתי כל כך הרבה זמן וממנה נהניתי בהתחלה אבל האמת היא שגם איפה שאנחנו עכשיו לא מרגיש לי טוב.

אין לי מושג מה אנחנו נעשה מכאן.
קשה לי ככה לעזוב הכל כי קשה.
אני בכלל לא בטוחה שזה מה שאני רוצה, גם לא מרגיש לי נכון לעשות החלטות בשלב הזה במיוחד לאור העובדה שהכל נראה לי שונה ומשונה בתקופת תחילת ההריון.

השאלות שלי הן רבות כל כך.
פתאום מרגיש לי שוב שזה צריך להיות הכל או לא כלום מבחינה הלכתית.
יש לי מחשבות שזה כמו בזוגיות, שאי אפשר כל הזמן לעמוד על הגדר ולחכות, או שאני מכניסה את עצמי פנימה לגמרי ונותנת לעצמי לחוות את הדברים במלואם לעומקם או שאני הולכת למקום אחר.
יש לי מחשבות על "נעשה ונשמע", אולי זה נכון?
אולי יהיה לי הכי טוב באמת לקחת על עצמי את הכל מבחינה הלכתית(זאת היתה מחשבה שלי ביום כיפור כשהרגשתי קרובה קרובה).
ואז אני לא אהיה מלאה בשאלות כל הזמן.
כמה אפשר לבדוק?
אולי פשוט לקפוץ פנימה ולבדוק את המים באמת?!

בוא בזמן שאני כותבת את הדברים האילו ברור לי שזה לא מה שאני אעשה (לא בשלב זה לפחות).
אז אני שואלת את עצמי, מה אני כן רוצה?

אני רוצה לעשות צעד אחורה ולהתחבר שוב לאלוהים שלי.
רוצה רגיעה מהשאלות.
התבודדות.

רוצה להיות קשובה שוב כמו שהייתי בתחילת הדרך, קשובה לעצמי.
אני מזכירה לעצמי שאני לא יכולה לדחוף.
רוצה יותר ללמוד.
באות לי דמעות לעיניים עכשיו שאני כותבת את הדברים האילו.
אני יכולה להרגיש איך התרחקתי מעצמי.
אני לא יודעת למה זה קרה או מתי בדיוק אבל אני מבינה שאני חסרה לי קצת.
ובתוך זה החיבור שלי עם אלוהים חסר לי.
טוב, לאט לאט...

קשה לי קצת לכתוב את הדברים האילו כאן.
הם מרגישים לי אינטימיים מאד וחושפני לי אולי קצת מידי, אבל חשוב לי לשמור על האמת בדרך הזאת.
לכתוב את הדברים כמו שהם בשבילי ולא לשמור בפנים כשזה לא נראה כל כך טוב.

כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך מבינה אותך.

עדינה יקירתי, קודם כל חיבוק ענק.
אתם מנסים לעשות צעדים ענקיים וזה מאוד קשה.
גם הריון זה זמן קשה מאוד, מנסיון.
מעבר לכך שעברתם לאחרונה טראומה של פירוק הקומונה.
אז יוצא שאתם לבד לא רק בשבת.
זה קשה מאוד וזה גם מתסכל.

אין לי עצות בשבילך, רק שתנסי לראות מה בתוך השבת את כן יכולה לעשות ובכל זאת לשמור אותה.
תראי, לגבי התארגנות לשבת, קחי פרופיל נמוך. את לא חייבת לעמוד כל יום שישי במטבח. נסי להכין אוכל רגיל, כמו שאת מכינה כל יום, את השאר ניתן לקנות או להזמין.
אל תנסי לסדר או לנקות את הבית יותר מכוחותייך, הגיעי לשבת רגועה ואחרי מנוחה עד כמה שניתן.

האם בשולחן שבת אתם שרים? כי אם לא, זה מאוד עוזר לאוירה יפה וכיפית.
את יכולה גם לרכוש כמויות של ספרים עם סיפורים יפים לשבת גם בשבילך וגם בשביל הילדים. אני חושבת שזה נורא נחמד לשבת ולקרוא ספרים בלי שאף עבודה או מטלה רודפת אחרייך.
אגב, לים?? לא נראה לי שכבר אפשר, מתחיל להיות מאוד קר.

לגבי חיבור עם אלוקים. לי מאוד עזר בזמנו תהילים. אולי גם לך זה יתחבר?
והכי חשוב - אל תהיי קשה עם עצמך. בכל פעם שאת חשה את מה שכתבת למעלה, דברי איתו - הוא מקשיב.

אוי, וכמובן - שיהיה בשעה טובה על ההריון!

_אני יכולה להרגיש איך התרחקתי מעצמי.
אני לא יודעת למה זה קרה או מתי בדיוק אבל אני מבינה שאני חסרה לי קצת.
ובתוך זה החיבור שלי עם אלוהים חסר לי._

אל תשכחי שזה גם חלק מהעניין, זה אמור להיות ככה.
"ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים"

זה כדי שנחפש אותו.

אני מכירה את הניגוד הזה, בין לרצות לצלול פנימה, לקבל על עצמי הכל מתוך הכרה פנימית באמת שבזה, ובין הרצון להתחבר באופן שהוא רק אישי, ברוגע, מתוך הכרה פנימית גם באמת שבזה.
מזכירה לעצמי שהעיקר הוא מה שמתאפשר, מה שמתאפשר הוא מה שיש הוא מה שצריך להיות.
מה שלא מתאפשר - איננו...

_"ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים"
זה כדי שנחפש אותו._

כן, מדבר אלי מאד, לא שאני מבינה את זה בראש אבל משהו יותר פנימי שלי מתרגש מהמילים האילו.
תודה

עדינה,
לא מצאתי את הבלוג שלך וזמני קצר,

בכל אופן קראתי מה שכתבת לגבי הקשיים - עם המחשב - בשבת, ושאר האיסורים. בפאזה המוקדמת שלי, של שמירת השבת,
הייתי עסוקה במה אסור. התרכזתי בלא לצפות בטלוויזיה הדלוקה, לא להדליק אור, לא לקרוא עיתון, לא ולא ולא. התחברתי מאוד לרתיעה מכל האיסורים. כל היום רק אסור!
אחרי כמה חודשים היתה לי הארה - ביהדות לא אסור. הכל הכל מותר. ממש הכל!
לאכול,
לשתות,
לנגוע,
רק שלהכל גבול, של זמן ומרחב. צריך לציית לגבולות האלה, ואח"כ למצוא איך הם משתלבים איתנו - במקום ההפך (להגיע לגבולות מתוך איזה תהליך פנימי....).

אז התחלתי להפסיק לחשוב "אסור", והתחלנו להכנס לפאזה "הכל מותר". מותר לשבת יחד בשולחן ולדבר, מותר לשחק בלגו, לקרוא, כל פעילות מעניינת. זה מאוד מאתגר כיוון שבעלי ישר מדליק הופ בטלוויזיה, אז יש לי תחרות. אבל גם תחרות מותר

אחרי כמה חודשים היתה לי הארה - ביהדות לא אסור. הכל הכל מותר. ממש הכל!
ממש כך.
יום אחד ישבתי עם חברה על המרפסת והיתה איתנו מישהי שהתקרבה. היה שבת והיא נשאה את ארנקה עליה.
היא התלוננה על כך שהכל אסור בשבת.
חברתי הצביעה על התיק שלה ואמרה לה "בשבת, מותר לך להשאיר את התיק בבית".
היא היתה בהלם. מעולם לא חשבה באופן הזה.
גם לי זו היתה הארה באותו רגע.
אכן, בשבת מותר לי לא לענות לטלפונים, מותר לי לצאת מהבית בלי לחשוב אם לקחתי איתי ארנק ופלאפון.
בשבת מותר לי לא לרוץ למחשב וגם לא לענות לאימיילים.
בשבת מותר מותר מותר.

אז אתי רציתי קצת להתייחס.

אני באמת לא רואה את הדברים האילו כאיסורים.
עד עכשיו הבחירה שלי לשמור שבת לא היתה לי קשה כלל וכלל.
האיסורים נחוו על ידי כזכויות.
הזכות למנוחה מושלמת שניתנת לי ע"י זה שאני לוקחת על עצמי את כל המגבלות האילו.
עשו לי פיפי במיטה בשישי בלילה, האינסטינקט הראשוני שלי הוא לעשות כביסה על הבקר.
אבל לא, לא בשבת, בשבת אני יכולה להכניס את כל הסדינים המסריחים האילו לשקית ולשים בחוץ על המרפסת עד יום ראשון!
איזה כיף, יום שכולו עונג.
כמו שסיפרתי זה לא היה תמיד קל כי אני לא לבד, יש לי משפחה, בעל , ילדים, שלא תמיד חשו כמו שאני חשתי ןחןץ מזה השבתות היו ארוכות קצת לבד כל הזמן.

העניין הוא שלאחרונה אני לא חשה את העונג הזה.
משהו קרה ואני לא יודעת לשים על זה את האצבע ויכול להיות כמו שכבר הזכרתי שזה קשור להריון שלי אבל אני לא יודעת להגיד את זה בביטחון.

אני נכנסתי לדרך הזאת לגמרי לא ממקום אינטלקטואלי.
האינטלקט שלי כל הזמן רק הפריע למסע שלי.
הלב שלי נמשך אל עבר משהו שלא הבנתי אותו והראש נלחם בו כל הזמן.
אבל חשתי עונג צרוף כשהתפללתי שחרית, כששמעתי קידוש, כשהלכתי לבית הכנסת, כשהתלבשתי צנוע, כשקראתי תהילים, כשהדלקתי נרות שבת, כשהתכוננתי לשבת...
ופתאום עכשיו החיבור הנפלא הזה שהרגשתי ל"נשגב" לאלוהים... נעלם.
ויחד עם זה העונג שלי לטקסים.

בראש לי אני מתייחסת לחיבור הזה שלי כמו מערכת יחסים עם בן זוג.
יש את ההתחלה, את הריגוש, את ההתלהבות... ואז משהו דועך, נהיה רגיל... ולא עוזבים מיד בשלב הזה.
אז אני אומרת לעצמי, אל תלכי כל כך מהר.
ואני באמת לא הולכת לשום מקום.
אני ממשיכה לשמור את השבת (כמו ששמרתי עד עכשיו, לא ממש במלואו, אין לנו עדיין פלטת שבת אז תמיד השתמשתי בתנור למשל).
ואני ממשיכה להתפלל, אמנם פחות ממה שהייתי קודם לכן ועדיין נוטלת ידיים וכו"...
אבל אני מרגישה שאני פשוט going through the motions (איך אומרים את זה בעברית?).
פשוט עושה תנועות או אומרת מילים אבל לא מרגישה שום דבר כלפיהם.

ולי זה מוזר כי אני לא מאמינה ומלחתחילה לא האמנתי שאלוהים צריך או מבקש ממני לעשות את הדברים האילו.
עשיתי אותם כי הרגשתי שאני צריכה לעשות אותם למען עצמי.
שהם מֵחַיִים אותי ומקרבים אותי לחוויה של קירבה עם אלוהים שהיתה לי עמוקה ונפלאה ממש!!!
ועכשיו, איפה כל זה אני שואלת את עצמי?

בכל אופן, אני משתדלת לא להתעסק בזה יותר מידי.
עדיין רוצה ליטול ידיים ולהתפלל וכו".... אפילו שאני לא מרגישה משהו מיוחד ולכן אמשיך בזה.
אם יבוא יום ולא ארצה להמשיך, אזי נראה אז...
בנתיים משתדלת לזכור להמשיך לדבר עם אלוהים.
מתגעגעת לתחושת הקירבה הזאת שהיתה לי אבל כנראה שכרגע אני צריכה להיות במקום אחר.

מדמיינת לעצמי שאני זורמת בתוך נהר עם הזרם וכל ניסיון שלי לחתור נגד הזרם הוא רק מקור לסבל רב.
החיים לוקחים אותי בדרך הכי נפלאה ויפה שיכולה להיות ונשאר לי רק להיכנע לזה, ומתוך זה מצליחה להתחבר לפלא הבריאה של אלוהים!
זה מקום של שלווה ורוגע ושם האמונה שלי נפתחת ומתמלאת מחדש.

הי עדינה!
את יודעת? מה שאת כותבת מזכיר לי דברים ששמעתי עליהם שקרו להרבה מאוד אנשים, ושמעתי על זה גם הסבר מאוד מקורי.
מצד אחד, לכל בעל תשובה מתחיל יש את הסיעתא דשמייא המיוחדת שלו. ה' כאילו מרים אותו למעלה והופך אותו לכמה רגעים לאדמו"ר גדול שכל מה שהוא עושה יש לזה תוצאות בשטח. אז לדוגמא, אני אמרתי תהילים, והתוצאות היו ניכרות בשטח, אני התפללתי בזמנו ביום כביסה שלי שאספיק לעשות כביסה, וקיבלתי תשובה מיידית.
ואצלך זה מתבטא ברוחניות גבוהה ששייכת באמת למי שעבד את ה' בכל כוחו כל ימיו והגיע לכך שכל מה שהוא עושה, הוא חש התעלות רוחנית.

אבל מה קורה?
כל אלו הן מתנות מאת ה'.
הקב"ה בעצם רוצה לומר לנו כזה דבר: "תראו להיכן אתם יכולים להגיע אם רק תרצו. עכשיו אני נותן לכם במתנה את מה שאתם מבקשים, צריכים, רוצים. אבל זוהי מתנה רק לרגע. אחר כך תאלצו לעבוד על מנת להשיג את התוצאה הזאת".
ה' רוצה מאיתנו מסירות נפש. הוא רוצה לדעת אם באמת אנחנו רוצים להתקרב אליו, או שסתם עושים את זה כי זה נוח לנו. הוא רוצה לדעת מי במרכז, הוא או האני שלי.
אז הוא עושה מבחנים.
ולא תמיד זה קל.
ואשרי מי שעומד במבחנים אלו.
אישית, אני חשה תמיד שה' מנסה אותי ואני נכשלת, עוד פעם ועוד פעם, וה' לא מפסיק לתת לי הזדמנויות....
כאשר כבר הייתי בעלת תשובה באופן רשמי (אם אפשר להתבטא כך), אז חשתי כיצד כבר לא כל כך פשוט שהתפילות יענו מייד, איך אני לא מצליחה להגיע לאותה התלהבות של ההתחלה. לא הבנתי מה קורה. כעסתי. כעסתי על ה'. חשבתי שהוא לא נענה לתפילותיי, שהוא לא אוהב אותי, או שאני לא מספיק בסדר. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
למשל כל נושא השידוכים אצלי היה ממש נסיון לא פשוט בכלל! זה היה בשבילי סבל לא נורמלי לחכות עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה. לראות איך כל החברות שלי נישאות בזו אחר זו, הרות ויולדות. לפגוש שוב ושוב ושוב כל מיני טיפוסים מפוקפקים. הייתי בוכה בשבתות והייתי בוכה על כך שאני בוכה בשבתות. הייתי שונאת להתארח בשבתות כי לא היה לי בית משלי לעשות בו שבת. הייתי צריכה לסבול את מבטי החמלה של הסובבים אותי ולשמוע שוב ושוב הערות בסגנון שאני בררנית מדי. זו היתה תקופה ארוכה וקשה מנשוא.
לא בטוחה בכלל שעמדתי בנסיון. כל כך כעסתי על ה' באותה תקופה... כל כך לא קיבלתי בשמחה....
ולא הייתי רוצה להיות במקום הזה שוב...
חלילה.
אז סליחה שדיברתי פה על עצמי, אבל רציתי לתת לך כיוון.
תחושת ההתעלות שחשת היתה מתנה מה'. עכשיו הוא מצפה (אולי) שתגיעי להתעלות הזאת בכוחות עצמך, מתוך עבודה על עצמך, מתוך מסירות נפש ודווקא מתוך כל הקשיים שאת מתארת.
ואני יודעת שזה בכלל לא קל.
אם יש משהו שיכול להקל עלייך לדעתי זה רק לדבר אל ה'. לדבר לדבר לדבר, לתנות לפניו את כאבך, את קשייך, את הכעס, הכל! להאשים את ההריון המבורך הזה, לבקש שוב את המתנה, לפחות לתקופת ההריון (אגב, אני חושבת שפעם נעשה מחקר על כך שנשים בהריון הן הרבה יותר רוחניות יחסית לעצמן כשהן לא בהריון, אצלי זה היה ככה באופן מדוייק. ממש ריחפתי בהריונות שלי והיו לי תובנות עמוקות לגבי כל מיני דברים).
הרבה חיבוקים עדינה והמון הצלחה!
תומכת בך!

אגב, אני חושבת שפעם נעשה מחקר על כך שנשים בהריון הן הרבה יותר רוחניות יחסית לעצמן כשהן לא בהריון, אצלי זה היה ככה באופן מדוייק. ממש ריחפתי בהריונות שלי והיו לי תובנות עמוקות לגבי כל מיני דברים). מזדהה מאד מאד. (אני זוכרת שאחרי הלידה הסתובבתי ותהיתי לאן נעלם החיבור הכל-כך גבוהה שחוויתי במהלך ההריון...)

רציתי לשתף אותך בזה שתופעת ה"נפילה" אחרי הימים הנוראים מאד מוכרת. פתאם, מימים שכולם מוקדשים לרוח ובאמת מצליחים להגיע בהם לגבהים מרשימים, חוזרים לשגרת החולין היומיומית, למטלות השוחקות, להרבה הרבה חומר ונפערת תהום בין מי שאך לפני רגע היינו, רוחניים וקרובים כל-כך לבין מי שאנחנו חוזרים להיות. כל דפי פרשת השבוע שקראתי מייד לאחר יום כיפור דיברו בדיוק על הנקודה הזו, שעשויה להוביל להרבה ייאוש. כאילו, אם כל-כך מהר אני חוזרת לאני הקודם שלי, מי אני ומה אני ??
קחי אוויר, בחוויה האישית שלי, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ! אני לא יודעת אם יש אנשים שהם כל הזמן ב- high רוחני כמו במוצאי יום כיפור... זה גם לא משנה. איך שאת, כמו שאת, יש לך זכות קיום. טוב שיש לך שאיפות כמו איך את רוצה שהשבת שלך תיראה וכו', לפעמים צריך להתהלך בהרבה סמטאות עד שמוצאים את דרך המלך וגם היא, כמו שאת ודאי יודעת, כל הזמן דורשת תחזוק ועבודה. יש תקופות שמתפללים בלי הרבה חיבור, יש תקופות שפתאם שמים לב למה בדיוק אנחנו ממלמלים ופתאם יש חיבור חדש, יש תקופות (כמו בתחיל הריון) שהמימד הפיזי כל-כך תופס מקום וקשה להגיע לאנשהו בכלל (נרדמים הרבהלפני שמספיקים להגיד "שמע"...). מי שאת הדקה הוא לא מי שתהיי עוד שתי דקות ובכל מקרה, את בת-מלך שעשויה מאבנים טובות !!

מאד מרגש מה שכתבת רסיסית
ובכלל דף מרתק מרגש ומעורר השראה..
תודה על כל מילה

_ולי זה מוזר כי אני לא מאמינה ומלחתחילה לא האמנתי שאלוהים צריך או מבקש ממני לעשות את הדברים האילו.
עשיתי אותם כי הרגשתי שאני צריכה לעשות אותם למען עצמי._

פעם זה ככה, ופעם זה ככה.
פעם את עושה מכוח ה"התאהבות", ופעם מכוח המחוייבות. כשאני כותבת "את" אני לגמרי מתכוונת "אני"

זה מקיף את כל הרגעים שלנו ביום, הרי אנחנו חייבים כל כך הרבה דברים - לילדים, לבן הזוג, לעצמנו.

אני מתפללת המון בזמן האחרון, שיהיה לי חשק. שאחתוך את הסלט - עם חשק. שאכין את הקפה - עם חשק (ולא סתם לזרוק את החומרים לכוס וללגום מהר). לקום בבוקר מהמיטה - עם חשק.

אני מתפללת המון בזמן האחרון, שיהיה לי חשק. שאחתוך את הסלט - עם חשק. שאכין את הקפה - עם חשק (ולא סתם לזרוק את החומרים לכוס וללגום מהר). לקום בבוקר מהמיטה - עם חשק. איזה יופי, אימצתי

אני גם מרגישה שה' נתן לי מתנות גדולות בתקופת התיכון הרבה אורות גבוהים מאוד,
ויש תקופות שהם באים והולכים, תקופות שאני כל כולי מחוברת ומתפללת על כל פיפס במהלך היום, אני נראית כמו פלורסנט לפעמים אפילו בעלי (שהוא מחובר ברמות הרבה יותר גבוהות ויציבות ממני) מסתכל עלי בהשתאות קצת באותם זמנים.

אבל יש תקופות אחרות - אללה יסטור... אין חיבור בגרוש,
אני אשב להתבודד וארדם אחרי שניה או שאזרום תוך כדי שיחה לרשימת הקניות

אני מרגישה שאלו החומרים מהם ארוגים חיי,
ובזמנים הכבויים מה שמעודד אותי להמשיך זו הידיעה הברורה והודאית "שישנו בודאי" אני יודעת, אני טעמתי ממנו

וזו ממש מתנה גדולה מאוד מה', אני יודעת שיש אנשים שלא זכו לה, או שלא זכו להתעורר ממנה. וזה עצוב לי להם. כי זו המתיקות הכי גדולה בעולם.

מי שאת הדקה הוא לא מי שתהיי עוד שתי דקות ובכל מקרה, את בת-מלך שעשויה מאבנים טובות !!
איזו מקסימה את!!!!!!!!!!!

ניצה, אתי ואושר, באמת תודה על כל המילים שלכן.
הן מעוררות אותי לחשוב הרבה,
הן באות לי יחד עם דברים שאני חושבת עליהם הרבה בעקבות הספר לאכול, להתפלל, לאהוב
על עניין הדבקות, ההתמדה...
יש לי הרבה מחשבות בעניין ועוד הרבה על מה לחשוב,
כרגע מאחורי יש שולשה בנים במצב של ההשתוללות המופרעת לפני השינה, צווחות, צעקות, צחוקים נסערים...
בקיצור, קשה לי קצת להתרכז אבל רציתי להגיב בקצרה כי הדברים של כולכן באמת נגעו בי.

אני שמה לב שעושה לי טוב לכתוב על הדברים כאן.
תודה

בשני הלילות האחרונים חלמתי על השבת.
בלילה הקודם חלמתי שאחותי הקטנה (שהיא דתייה במציאות, גם היא וגם אחי הקטן) מגיעה אלי לביקור.
פתאום אני קולטת שיום שישי, השעה ארבע אחה"צ ואין לי חלות לשבת ובכלל לא בישלתי לשבת.
אני חושבת לעצמי איך זה יכול להיות? כל שבת אני מבשלת כל כך הרבה אוכל ואף פעם אין לנו אורחים ודווקא עכשיו כשמגיעים סוף סוף אורחים לא הכנתי כלום?!!! ותיכף השבת נכנסת...מה אעשה?
אני אומרת לאחותי שאין לי חלות לשבת והיא בשוק ממני.
"עדינה, מה זאת אומרת אין לך חלות, מה נעשה??!!" (דווקא במציאות לא מתאים לה להתנהג ככה בכלל)
אני די בפאניקה מהסיטואציה ומנסה להרגיע אותה שאסע לתחנת הדלק הקרובה ואקנה שם חלה ואספיק לחזור לפני הדלקת נרות...

בקיצור, חלום מלא לחץ.

והלילה חלמתי שאני מתייעצת עם בעלי מה לעשות לגבי סוף השבוע הזה (כי במציאות יש לחבר של הבן שלי יום הולדת וכולנו מוזמנים לשישי בערב אליהם לחגוג) בחלום אני תוהה אם ללכת או לא, אם לעשות שם קידוש או בבית...
בקיצור בעלי אומר לי
"עדינה, אולי די עם זה, הרי ברור שאת כבר לא רוצה לשמור שבת, אז די, פשוט די... עזבי את זה וזהו."
"אבל רגע" אמרתי לו "אני לא יודעת מה אני רוצה. מה, ככה פשוט לעזוב את זה? אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה"
הייתי מאד מבולבלת בחלום כי הדברים שהוא אמר כאילו נאמרו מתוכי, מתוך האמת הפנימית שלי, לא מהדעה האישית שלו.

עכשיו, יש בי כל מיני מחשבות ונראה אם אצליח לסדר אותם בכתב.

קראתי הבקר בבלוג של אשה שמחה סיפורים מעכשיו את הפוסט האחרון שלה.
הדברים שלה נגעו בי מאד.
הרגשתי דרכן את החיבור החזק שלה עם אלוהים.
משהו פשוט מאד.
משהו נקי.
משהו נעים ומנחם.
(זה מה שעבר אלי מהמילים שלה)
וזה ריגש אותי עמוק עמוק.
אני מרגישה שזה העיר אצלי משהו.
זה הזכיר לי שהדבר החשוב (עבורי לפחות) הוא לראות בכל דבר ובכל רגע את אלוהים.
לסמוך על הבריאה ולהתמסר לה.
אני חשה שהסתבכתי לאחרונה ואני סובלת מהשאלות שמתרוצצות לי בראש ואני רק הולכת ומתרחקת ממה שאני חושקת להרגיש או לחיות.

ועדיין כל פעם שאני עושה משהו (כמו שכבר כתבתי כאן כמה וכמה פעמים) מתוך המחשבה שזה מה שאני אמורה עכשיו לעשות אני רק מרגישה את עצמי הולכת ומתרחקת והדחייה בי מההלכה מתעוררת...

ואני קצת מתביישת כי חשבתי שאני בדרך ל "לחזור בתשובה"
אבל הנה, שוב "הסיפור" או "הדימוי" שיש לי על משהו.
מה זה לחזור בתשובה??!!!!!!!!!!!!
מה זה אומר להיות דתייה?
בשבילי, אני שואלת בשבילי?
צועקת לעצמי!!!!!!!
עדינה, תקשיבי לעצמך ולא לכל הקולות והמראות שסביבך.
בשביל מי את רוצה להיות "דתייה"?
מה את רוצה שכולם יחשבו עלייך?
מה, תהיי יוצאת דופן ומיוחדת אם תשימי מטפחת ותלבשי שכבות של חצאיות?
כמו מי את רוצה להידמות?
את מי את מאכזבת בזה שאת לא תשמרי אולי שבת פתאום?
אולי את החברים הדתיים שבדיוק מגיעים שבוע הבא לביקור וכבר ציפו שתהיי עם כיסוי ראש באופן מלא?
או שאת לא רוצה להיות הפכפכה כמו אמא שלך, יום ככה ויום ככה...?

משהו בדברים של אשה שמחה הרגיעו אותי.
מירכזו אותי.

ה' רוצה מאיתנו מסירות נפש. הוא רוצה לדעת אם באמת אנחנו רוצים להתקרב אליו, או שסתם עושים את זה כי זה נוח לנו. הוא רוצה לדעת מי במרכז, הוא או האני שלי.
כרגע, אני לגמרי במרכז וזה לא מרגיש כל כך טוב.
זה מעייף נורא.
_אז הוא עושה מבחנים.
ולא תמיד זה קל.
ואשרי מי שעומד במבחנים אלו._
אז אני רוצה לצאת קצת ממרכז העניינים שלי ולסמוך על אלוהים באמת (איך עושים את זה למען השם?!).
אני מפנה מקום.
כבר היום ראיתי איך זה פועל כשפיניתי קצת מקום לשקט, התמקדתי יותר בו ופחות ברעש.

עדיין אני שואלת את עצמי מה זה אומר בשבילי
"התמדה", "דבקות".
לעשות משהו יום יום אפילו כשלא מרגישים כלום...?
אני פשוט לא יודעת.
הנה, הבקר אמרתי את תפילות השחר ופתאום משהו נפתח בי ובכיתי והיה לי טוב.
ומה זה אומר לעמוד במבחן?
איך אני יודעת מה בדיוק המבחן?

צריך בשביל הדברים האילו קצת זמן שקט.

אני כבר המון המון זמן אומרת לעצמי שאני חייבת זמן "התבודדות" אבל לא מפנה לעצמי את הזמן.
אולי הגיע הזמן?

אני כל כך מזדהה עם המחשבות האלה,
אמנם אצלי הכיוון כאילו הפוך,
די בתחילת הדרך ניתקתי את הקשר בין האמונה במצוות ובכך שעלי לקיים אותן לבין תחושת החובה וההתגברות שבהתמדה - כי כך היה לי נכון, ודווקא עכשיו אני קצת יותר מרגישה שטוב לי להתגבר על הנוחות שלי ולקיים מצוות (אם כי רק חלק קטנטן בינתיים

) גם כשלא בא לי.
אבל המחשבות האלה כל הזמן שם.
גם הגבול הוא דק לפעמים, לפעמים צריך קודם לעשות ורק אח"כ יודעים אם זה קירב אותי או הרחיק אותי.
מה שבטוח, התבודדות תמיד עוזרת בזה

שבת שלום

כשכתבתי לך שאת בת-מלך שעשויה מאבנים טובות התכוונתי שככה, כמו שאת, עם צלם האלוהים שבך, עם כל הבלבול, חוסר הבהירות, קושי עם מושגים כמו "דתיה" , "חזרה בתשובה" וכו' - ככה, אלוהים אוהב אותך (ואני לא כותבת ממקום של איזה סמכות דתית אלא משתפת וכותבת כמובן גם לעצמי).
ההגדרות נורא מבלבלות ומלחיצות ומחייבות, נסי להניח אותן בצד רגע ולהרשות לעצמך לחפש אחרי האמת שלך.
אנחנו הנשים הרבה פעמים מתחברות אל אלוהים דרך הלב והרגש מצד שני יש עלינו כל-כך הרבה מטלות ביום-ייום, אפשר לנסות להתנהל מתוך ידיעה שאלוהים שם לצדנו, לבנות קודם כל את הקשר הקרוב הזה ובהדרגה, אם וכאשר, לשלב מצוות מעשיות.
אני מגלה שההגדרות נורא מלחיצות אותי ולא מדוייקות לי, אני מוותרת עליהן, ממילא אלוהים רואה אותי ויודע בדיוק מה אני חושבת ומרגישה, לא ?

בתחושה שלי כדאי ללכת לאט לאט עם הדברים. הנה למשל "הפרשת חלה". כל ההריון של רוני הקפדתי אחת לחודש, סביב ראש חודש ללוש שני קילו בצק ולקיים מצוות הפרשת חלה. אחרי ההריון זה התחיל להרגיש לי לא מדוייק, טועה ותועה וגם קצת סוטה לכיוונים שנתפסו בעיניי כעבודה זרה. מרגע שהתחילו בי המחשבות האלה הפסקתי עם השני קילו. לקראת שבת אני מכינה חלות מקילו קמח, אין הפרשת חלה...

עדינה,
אני מאוד מבינה את הבלבול שלך. בעקבות מה שקראתי הייתי רוצה לשתף בסיפור שלי, אעשה זאת מתישהוא כשיהיה לי זמן, מקווה שבקרוב. בינתיים שולחת לך חיבוק ומקווה שעברה עליכם שבת טובה, בפשטות של החיבור לאלוהים.

רציתי רק להמליץ לכולן להיכנס לראות את השיעור האחרון של הרבנית פישר "איך שזה, זה טוב".
אפשר דרך האתר של אשירה.
היא פשוט ענקית!

תודה על ההמלצה עדינה. תכף אכנס לשם. בדיוק חשבתי עליך עכשיו, על זה שהבטחתי לשתף בסיפור שלי. אז רק שתדעי שלא שכחתי @}

אז רק שתדעי שלא שכחתי (מחכות בשקט{@ )

אז רק שתדעי שלא שכחתי (מחכות בשקטflower )

מחכות בשקט @}

עכשיו שמעתי את סוף ההרצאה של הרבנית פישר (לא הספקתי אתמול לשמוע הכל).
איזו מתיקות, באמת!
המון משפטים נחקקו בי.
היא אומרת למשל: "איפה שאנחנו מסתיימים שם הוא (בורא עולם) מתחיל."
איזה יופי!
וכל הדיבור שלה על החסר.
הזכיר לי את הסיפור שלך אשה שמחה על החופשה באילת.
על החוסר שנמצא בבית לעומת בחופשה וההבנה שלך לגבי החשיבות של החסר הזה...
רק בזכות החסר הזה אנחנו מוצאים את עצמינו מחפשים את בורא עולם, נפתחים אליו...
רק כשאנחנו מתייאשים מההשתדלות המתמדת לעבר השלמות שלנו אנחנו יכולים לפנות מקום לה'.
רק כשאנחנו מתרוקנים אנחנו יכולים להיות כלי לקבלה...
פשוט דברים מקסימים שמעוררים בי התרגשות גדולה להתחיל את היום שלנו!!!!
ללא מאמץ, עם אמונה שלמה, עם הודיה, עם הכנעה...

"איפה שאנחנו מסתיימים שם הוא (בורא עולם) מתחיל."
תודה!!!!

גם אני התחלתי לראות את השיעור הזה. הכי אני אוהבת את הסיפורים שלה על דברים שקרו לה. זה ממחיש לי הכי טוב, וגם היא כזו מצחיקה

. בשיעור הזה אהבתי את הסיפור על השבת חתן. תודה עדינה על ההפנייה @}

התחלתי לספר, ב שיר חדש @}

תודה עדינה על ההמלצה על השיעור.
כמה אפשר רק ימימה?...

הבנתי משהו:
כל בוקר, כשאני אומרת את ברכות השחר (חלקן), אני ממקדת את הכוונה שלי. כל בוקר מחדש הוא אימון ב-היכן הכוונה שלי נמצאת.
וגם, כשאני פותחת את היום בהודיה, אני פותחת אותו במשהו חיובי וזה עושה לי טוב.
חוץ מזה, גם כל מה שמתחדשת כתבה - דף חדש לשנה חדשה (2008-09-08T11:47:24)

בהמשך לדבריה של בשמת אני רוצה להמליץ על הספר הנמצא גם במהדורה מקוונת: "אמונתו של הרמבם אם איננו יכולים לומר דבר על אלוהים מה פירוש לאהוב את ה'? מה פירוש להאמין באלוהים? שם יש נסיון לתת מענה לזה מפי הרמב"ם.

אני לא מבינה, באמת, למה שלא כל אחד יעשה מה שעושה לו טוב?
את חייבת לעמוד בסטנדרטים שהדת מציעה?
אין דרך באמצע? אין דרך לחוות אמונה ולאה ולהמשיך לחוות את מה שמרגיש לך נכון ועושה לך טוב? את חייבת לעשות את מה שכל הדתיים האחרים עושים?
למה לא להאמין ולהיות מאושרת??

שליחה על ידי קוראת* » 09 מאי 2010, 12:34

גם אני לא מבינה איך במאה ה-21 אי אפשר שאשה פשוט תסמוך על השכל שלה ועל שיקול הדעת שלה ותמסור את כל שיקול הדעת שלה לרבנים, לטקסטים ולדת שאומרת "ברוך שלא עשני אשה" וששמה את הנשים בעזרת נשים ואוסרת עליהן להחזיק בתורה ולהתגרש כשהן רוצות.

_את חייבת לעמוד בסטנדרטים שהדת מציעה?
אין דרך באמצע? אין דרך לחוות אמונה ולאה ולהמשיך לחוות את מה שמרגיש לך נכון ועושה לך טוב? את חייבת לעשות את מה שכל הדתיים האחרים עושים?_

את חייבת לעשות את מה שכל הדתיים האחרים עושים?
ואוו , לא יודעת איך להגיב,
לא חייבת, אבל לא יכולה אחרת,

אין דרך באמצע?
אין, זה הקטע, אין אמצע, כי אם אני מאמינה אז אני לא יכולה לקחת רק מה שבא לי
כמו שתלכי לרופא והוא יגיד לך שכדי להיות בריאה את צריכה קודם כל להפסיק לעשן, אז מה תגידי לו אין דרך אמצע?
אז כן אני לוקחת שחטות מדי פעם אבל זה כבר לא יכול להיות בהנאה כי זה נוגד את הרצון העליון.
אבל זה מאבק, וכותבת כאן כי צריכה עזרה, אשמח לעוד תגובות

שליחה על ידי קוראת* » 09 מאי 2010, 13:18

כי אם אני מאמינה אז אני לא יכולה לקחת רק מה שבא לי
זה לא מה ש"בא לך" זה מה שאת מפעילה שיקול דעת לגביו. יש לך שכל. את חכמה, את יכולה לחשוב בעצמך. למה את סומכת על הפרשנות של הרבנים ולא על הפרשנות שלך? הם לא יותר טובים ממך ולא יותר חכמים ממך. ורבים מהם גם שמרנים ושוביניסטיים. ההבדל ביניהם לבינך הוא שלהם יש יותר כוח.
הרי יש מיליון זרמים ליהדות ותמיד היו. אז עובדה שיש כאלה שכן מפעילים שיקול דעת. הנה, הרפורמים, למשל, הבינו שזה משפיל ומחריד לשים את הנשים בעזרת נשים ולאסור עליהם לגעת בתורה ולעלות לתורה. הם לא פחות מאמינים וחכמים מאחרים.

קחי גם בחשבון שיש סיכוי שאלוהים זו המצאה בלבד. אז יכול להיות שאת מכלה את ימייך בלציית למשהו שלא קיים.

לא מבינה מה לאנשים שאין להם שום מחשבות על חזרה בתשובה יש לחפש בדף הזה,
ולמה לכתוב תגובות מחלישות לאשה שביקשה תגובות מחזקות.
אם אתם לא יכולים לחזק אותה בדרך שלה אז תעזבו אותה בשקט.

(התגובה האחרונה עשתה לי דה ז'ה וו חזק לדף שאלה של אמונה)