מיומנויות חברתיות וגן

אני פותחת את הדף הזה כדי לשמוע (לקרוא) מהורים נוספים שאולי חוו את החוויה .. אנחנו "יוצאי מסגרת" ונמצאים חדשיים וחצי בתהליך של התנקות מנזקיה, כפי שאני רואה את זה. אחד הדברים הכי חזקים בתחושה שלי היא שבתחום החברתי (!) מה שהגן עשה זה בעיקר נזק וככל שהוא מחוץ לזה הוא הולך ומפתח יותר ויותר יכולות ופתיחות, קשב ותקשורת ובעיקר מוכנות ליצור קשרים.. אז איך זה שכל פעם שמדברים על חינוך ביתי המתנגדים כולם בטוחים (ולפעמים גם אלה שבבית חוששים) שהגן זה המקום לפתח "מיומנויות חברתיות" או "קשר עם ילדים" .שלא לדבר על נושא האלימות ותוקפנות... אשמח לפגוש חוויות של אנשים נוספים בעניין זה.

קראת את דמעות גן?

יפעת , כתבתי וכתבתי והלכתי רגע והמסך התחיל לרצד והכל נמחק . בטח עונש כזה על שבתי לא בגן או לחילופין על זה שאני לא מפסיקה לכתוב על זה כאן , או שניהם...(-:
בכל אופן - מה זה מינומנויות - תראי אני אפילו לא מצליחה לכתוב את זה - מיומנויות חברתיות?
מה שמצחיק הוא שכל המתנגדים האלה להוצאת ילדים מהגן - יש להם כל כך הרבה מה להגיד נגד זה , כשבעצם , הם בדרך כלל לא יודעים איך נראה ילד שאינו בגן !
הכל דיבורים מתוך פחד . מיומנות במה הם פוחדים שאי אפשר לרכוש מחוץ לגן ? מנסיון שלושת החודשים המיותרים שלנו בגן - אכן יש התנהגות שנרכשת במהירות בגן ולא במהירות , אם בכלל , מחוץ לו. את יודעת כמוני במה מדובר - דיבור בקול הכי רם שאפשר כדי להשמע , החטפות בסתר , הלשנות והאשמות , נסיון בלתי פוסק למצוא חן , עמידה בשיעמום .
המיומנות האמיתית שמתורגלת שם ללא הפסקה היא כושר הסתגלות הילדים , שיודעים לשרוד את זה ולעתים אפילו להראות מבסוטים . ברכותיי על היציאה מהגן . שנה טובה.

מה שמצחיק הוא שכל המתנגדים האלה להוצאת ילדים מהגן - יש להם כל כך הרבה מה להגיד נגד זה , כשבעצם , הם בדרך כלל לא יודעים איך נראה ילד שאינו בגן !

ומה שעצוב הוא שהם גם לא יודעים איך נראה ילד שכן בגן. הורים יודעים מעט מאד מאד מאד ממה שעובר על הילד שלהם בגן.
אני שומעת מחברות שלי איך הן מנחשות, מבדלי מילים, שהילד נאות לשחרר, על מה עבר עליו, עם מי הוא שיחק, מה הוא למד וכו'

אולי זה שייך גם ל קשיים של הורים עם הילדים .
יש לי ילד, מתן. וילדה, ליעד. הם בני שנה ועשרה חודשים.
ליעד כבר שבועיים נדבקת. או אלי (לאמא שלה) או לאביה, או לאחיה. היא חייבת להיות צמודה למישהו. בערך שלוש פעמים ביום היא נכנסת ל"התקפה" בוכה ונעלבת, מסרבת לדבר מוכנה להביע רצונה (ולא תמיד הוא ברור לעצמה) רק באצבע. יש גם את תנוחת "התפילה המוסלמית" (צעקה עולה ויורדת, ירידה על הברכים, ראש נוגע ברצפה) וכן "בכי היסטרי" כולל התנשפויות קצרות. לעיתים הוא בכלל ללא דמעות.
מתן, לעומת זאת נהיה פחות שקט ויותר פעיל. זה יותר גרוע ממה שזה נשמע כי הוא היה מאוד פעיל גם לפני. הוא רץ, מתרוצץ, מטפס, צורח עד לצרידות (לא בכי, פשוט דרך להביע) משתמש באלימות (לא כלפי אף אחד, פשוט לוקח מקל ודופק אותו בדלת).
לפעמים הם מקסימים. אצל סבא וסבתא, או סתם בשעת רצון.
אה, הם לא הולכים לגן. הסיבה הרשמית היא שבעלי ואני עובדים אחה"צ, ובבוקר אנחנו בבית אבל גם בשנה הבאה לא נראה לי שאכניסם לגן. יותר מידי סיפורים ב דמעות גן.
ועכשיו נקשר בין שתי הפסקאות: האם הבעיה היא מיומנויות חברתיות: האם כל שמה שהם צריכים בעצם, הוא דמויות אחרות להזדהות איתם וילדים אחרים לשחק איתם?

אני לא רואה את הקשר בין ההתנהגות של ליעד לחוסר בחברים. לגבי מתן - אולי. אבל יותר סביר שהוא פשוט כזה, ואולי לצאת יותר החוצה יקל עליכם.
בלי קשר - ההתנהגות הזו של ליעד היא מאז סוף השירות הקרבי? (אני עוקבת נכון אחרי הזמן?) יכול להיות שזו הסתגלות שלה למצב החדש? אולי היה שינוי אחר? אולי החגים היו אינטנסיביים מדי?

א. ילת,
אני ממש לא יודעת אם חברים זה כל מה שהם צריכים.
בעצם, אני די בטוחה שלא (-:

אבל מה אכפת לך לנסות?
יש ילדים שבגיל הזה הם מאד זקוקים לחברה. וברגע שיש איתם ילד נוסף הם מעסיקים את עצמם יופי והאמא יכולה לנוח,
ויש כאלה שפחות מתעיינים בחברה בגיל הזה.
ותלוי גם ביום הספציפי ותלוי במצב רוח ותלוי בחבר השני.

בקיצור, תנסי.
תצטרפי לאחת מקבוצות החינוך הביתי - ותראי איך הילדים שלך משתלבים.

גילה, את צודקת. אבא בבית כבר חודש. זה בערך הזמן.

זה לא רק חברים. גם מבוגר נוסף שיהווה "דמות סמכותית" ו"מסגרת" ו"גבולות"
(אם מישהו היה אומר לי את הדברים הללו הייתי פשוט הולכת)

למה מבוגר נוסף צריך להיות דווקא "דמות סמכותית" עם מסגרת וגבולות?
אפשר לצריף למעגל סתם מבוגר כמו סבאסבתא או דודים או שמרטף/ית.

שליחה על ידי א.ילת* » 17 מרץ 2003, 14:38

כבר שכחתי מה שכתבתי כאן לפני מספר חודשים. להלן בעיה חדשה:
היום פגשנו בגן השעשועים את הילדים מהגן. שתי קבוצות: שנתיים עד שלוש (בני גילם של מתן וליעד) ושלוש עד ארבע (למרות שהרב כבר חגגו ארבע). מתן החל לרוץ לעבר המתקנים אבל בכל פעם שילד אחר התקרב למתקן מתן הסתובב והלך. לבסוף מצא מגלשה נטושה והתביית עליה. ליעד התיישבה ליד אחד המתקנים. ילדה אחרת (דווקא לא מהגן, אבל אותה קבוצת גיל) התיישבה לידה ושמה ידיים על ההגה. לא היה כאן שום אקט של אלימות אבל בהחלט השתלטות. ליעד פשוט זזה הצידה, המומה. בפעם השניה שזה קרה ליעד התחילה לבכות בקול רם. אני לא התערבתי אבל סבא של הילדה הרחיק אותה והעיר לה (לילדה). בסיטואציה אחרת ליעד עלתה על הסולם והגיעה למגלשה. בפתח המגלשה ישב ילד ולא נתן לה להתגלש. לא בכוונה, הוא פשוט ישב ובהה ולא שם לב שהיא שם. ליעד ישבה והמתינה. כשאמרתי לה שאפשר לבקש ממנו לזוז (בימים האחרונים היא כל הזמן מבקשת ממני "תני לי". תני לי לשכב לידך, תני לי לשבת פה, תני לי להכנס וכד'). היא לא היתה מרוצה מהרעיון אבל דחפה קלות את הילד ברגלה. הבעתי את אי הסכמתי. לבסוף עזב הילד מרצונו. מצב נוסף: ליעד התנדנדה על הנדנדה. ילדה אחרת (בת ארבע) התקרבה אליה והחלה לשחק עמה. דחפה קלות את הנדנדה, התישבה ליד ליעד ושאלה אותי לשמות שלושתנו. ליעד הראתה אי שביעות רצון בתחילה אולם לאחר מכן התרצתה. הגננת התקרבה אלינו והציעה למתן במבה. מתן נהם משהו ורץ להתחבא בחיקי. ליעד הסכימה לקחת בנסיון השכנוע השלישי. לקינוח- אחת הילדות ישבה על הנדנדה (נדנדה שבה ילד מכל צד- עולים ויורדים) ושאלה בקול רם- מי רוצה להתנדנד איתי? ליעד עמדה שם קרוב ושאלתי אם היא רוצה להתנדנד. היא קצת התלבטה אולם לאחר ששמתי אותה על הנדנדה היא סרבה בתוקף.
אציין שליעד מאוד חברותית, אוהבת ומשחקת עם ילדים שהיא מכירה, מלטפת תינוקות ו"מתלבשת" על מבוגרים אחרים. מתן קצת יותר מסויג ומוכן להכיר אחרים "אחד אחד", לא בכמויות. כמו כן הוא "אוטם" עצמו לפעמים- מצב שאני קוראת לו "מכשירי השמיעה /חישה סגורים כרגע. אנא צרו קשר במועד מאוחר יותר". הם שניהם כמעט ואינם מדברים בנוכחות זרים
ולמה אני מספרת לכם את כל הקורות אותנו? מפני שאני תוהה האם חסר להם מיומנויות חברתיות. האם אכן, כמו שזה נראה על פניו, ילדי הגן הרבה יותר חברותים ומשתפי פעולה. האם אני עושה עוול לילדים שלי בכך שהם לא נמצאים בגן?
אגב, בכוונתי להשאיר אותם בבית גם בשנה הבאה ובשנה שאחרי נכונה לי מלחמה עם בן זוגי בנושא.

א.ילת, בכל קבוצה יש ילדים חברותיים יותר ופחות. מה שאת מתארת נשמע לי נורמלי לגמרי. יש לי שני ילדי גן, הבכורה מן הסתם היתה נוהגת כמו ילדייך, הקטנצ'יק - לא.
זה קצת טרי לי מכדי לשתף, אבל בשבילך אני אעשה מאמץ ואכתוב משהו ב-דמעות גן, ונשחק "מי עושה עוול גדול יותר", טוב? )-; (סמיילי קורץ עצוב).

וגם קחי בחשבון שילדי הגן היו בחברה מוכרת להם ואילו ילדייך היו "אורחים".

שליחה על ידי א.ילת* » 17 מרץ 2003, 14:53

איך הספקתן כ"כ מהר?

התיאור דומה להפליא לילדים שלי.
כשהם רואים "הרבה וצפוף" הם נדבקים אלי.
כשהם רואים "הרבה" הם נהנים לעמוד ולהסתכל.
רק במנות קטנות (הפגישה אתכם היתה, למשל, משובחת במיוחד) הם ממש מתקשרים.
ובכללי - מאוד מאוד מסתייגים מזרים, קצת יותר מתקשרים עם אנשים מוכרים.

כמו שאת רואה - על שאלת העוול אני לא עונה - אני מאמינה ומקווה שאני לא מזיקה להם.

שליחה על ידי א.ילת* » 17 מרץ 2003, 15:03

גילה- אני אנסח בעדינות: הילדים שלך מקסימים. אנחנו רוצים להפגש שוב. נשמח לבוא אליכם- אם תזמינו אותנו. אני בטוחה שיש תכונות מסוימות בדולב והדס שנשמח לאמץ.
אבל הם לא האבטיפוס שאני מתארת לעצמי בעניין חברתיות.

ואם להיות רצינית -
מה האבטיפוס ה"נכון" בעיניך?
מה יקרה אם ילדייך לא יהיו כאלה? (האם תתאכזבי?)
האם את חושבת שכל הילדים (אנשים) אמורים להיות אותו סוג של חיה חברתית?

שליחה על ידי א.ילת* » 17 מרץ 2003, 16:01

כבר חששתי שנעלבת...
הדיון מתחלק לשניים.
החלק הראשון: האם ילדי גן מפתחים מיומניות חברתיות יותר, מהר יותר וטוב יותר מילדי חינוך ביתי והאם זה מפצה על בעיות אחרות בגן.
והשני: האם חברותיות היא חשובה.
אם הייתי יודעת את התשובה לשאלה הראשונה לא הייתי שמה אותה כאן.
לשאלה השניה אענה לאט לאט, הניתוח יעשה תוך כדי. אני לא חברותית. אין לי חברים מהתיכון, או מהצבא. היו לי פעם אבל החברות הסתיימה כשהסתיימה המסגרת. אני לא מתקשרת טוב עם בעלי סמכות. אגב, בצעירותי זה לא היה נורא, פשוט הייתי מרכינה ראש, שותקת והולכת אבל אני מתבגרת וזה קצת מצחיק שאני מגיבה משונה ליד אנשים כאלו. אני עובדת עם מישהו, מאוד קרוב, זו השנה השניה. לקח לי למלה משנה לדבר איתו בצורה "חופשית" בלי להכנס להיפר אקטיביות תוך כדי שיחת טלפון. אז אני לא כ"כ חברותית. לא, אין לי בעיה עם זה. אני לא חושבת שאני אדם פחות טוב (או יותר טוב) עקב התכונה הזו. אני לא מיזנטרופית. אני מעריכה מאוד .... (ברחה לי המילה. אי הצטרפות לכלל. נו...). אבל אולי, בכל זאת, ראוי לתת לילדים את הכלים להתקשרות חברתית.

לא נעלבתי, כי אני השלמתי עם העובדה שאני איטית (במובן של - התהליכים אצלי איטיים. לוקח לי זמן לשים לב לקיום של בנאדם, לזכור פנים, לזכור שם, להרים טלפון, להפשיר, לסיים פגישה/שיחה, לתפוס אומץ להגיד משהו, להתחיל להיות גלויה...) בחברה, ולא מפתיע אותי שילדי איטיים בחברה (כי זה מה שהם מעתיקים ממני? כי זה מה שיש להם בגנים?), עם כל המשתמע מהאיטיות הזאת.

א.ילת - גם הילדים שלי היו בדיוק ככה בגיל הזה - והם ילדי גן. מעניין, שמקומות שהם היו רגילים שיש גם ילדים אחרים, הם הסתדרו בלי שהאחרים "הפריעו" להם, אבל מקומות שהם היו רגילים שאנחנו שם לבד (גן משחקים מסוים, שמשום מה, עד שאנחנו הגענו אליו, בדרך כלל כולם כבר הלכו הביתה, ובעצם היינו שם רק שלושתנו, למשל), אז נוכחות של מישהו אחר מאד הפריעה להם. היום, אגב, כשהם כבר נושקים לארבע - הם חברותיים ומסתדרים עם אחרים באופן שמפתיע אותי כל פעם מחדש (ובאופן מאד לא תורשתי... מעניין: האם כל האמהות לתאומים הן אותו דבר וכל זוגות התאומים הם אותו דבר?? (-; )

א.ילת וגילה:
הבכורה שלי היתה ממש ככה בגיל הזה.
עכשיו היא בת חמש וחצי, וכבר מזמן חלפו מן העולם כל הדאגות (של אחרים, לא שלי) לגבי החברתיות שלה. חברותית, פתוחה, מסתדרת בקלות, משהו. קחו את החברתיות שלי פלוס של בעלי, תשלשו ותרבעו ותקבלו אותה.,
מרגיע?

שליחה על ידי א.ילת* » 18 מרץ 2003, 11:31

אני לא מכירה אתכם כדי לקבוע האם זה מספיק.
אבל הבה נחזיר את הדיון המקורי (פחות או יותר):
האם גן נותן יותר מיומנויות חברתיות?
האם ילדי חינוך ביתי יגיעו למיומנויות החברתיתו של ילדי הגן? ואם כן, האם רק מאוחר יותר? והאם זה נחוץ בכלל?
אם בעוד שנתיים אשלח את ילדיי לחוג אחה"צ, האם הם יצליחו להסתדר עם הקבוצה הגדולה?

שליחה על ידי צפי_ג* » 18 מרץ 2003, 11:51

אענה לך לגבי ילדי גן. ילדי כולם הלכו לגן, וכולם בגיל צעיר. מביניהם יש יותר חברותיים ויש פחות. נועם למשל, נרתע מאוד מחברה, עיקר ההתחברתות שלו היא בעינים. עופר לא יכול להיות יום אחד ללא חברים סביב סביב סביב.

לא שמתי לב שאני הייתי ילדה מאוד חברותית, ואני הייתי בגן מגיל מאוד צעיר.

אילת - בגן טוב, ישנה עבודה על מיומנויות חברתיות, וישנן יחסית הרבה סיטואציות לתרגול. יחד עם זאת, ילדי חינוך ביתי, שלא מגודלים בבועה מנותקת מהמציאות, כפי שאני מעריכה שרובם, כולל הילדים שלך (אצל תאומים אין הרבה ברירות...), מגיעים לדברים האלו בדרך אולי שונה, אבל לא פחות טובה.
יש הבדלים אישיים בין ילדים, וזה נראה לי הרבה יותר משפיע על מידת החברתיות מאשר הליכה לגן או לא. בכל מקרה, כפי שניסיתי לתאר למעלה - ההתנהגות של ילדייך מאד אופיינית לגילם, גם לו היו הולכים לגן, ואינה מעידה דבר על יכולותיהם החברתיות - בוודאי לא בעוד שנה-שנתיים.
אני לא חושבת שהם נפגעים מהשארותם בבית, ואני מעריכה שהם יוכלו להסתדר עם הקבוצה הגדולה בעוד שנתיים- ואם לא, אז מזל שהם בבית ולא בקבוצה כרגע! כי זה אומר שהם לא היו מסתדרים בקבוצה גדולה (ורצוי שהיא לא תהיה גדולה ממש, בכל מקרה) גם כרגע (מה שאת לא יכולה להסיק מהאירועים שתיארת, אגב).
אגב, בהקשר החברתי, אני רואה שהתאומות נותנת לילדים שלי הרבה בטחון, ומאפשרת להם להתנסות בדברים שאני חושבת שלבד לגמרי, הם לא היו מעזים. עם הגיל, היחד שלהם הופך ליתרון (ובלי שאחד תלוי בשני יותר מדי). ואחרי שהם מתנסים בשניים, הם גם פתוחים יותר כל אחד בנפרד.

ואני מעריכה שהם יוכלו להסתדר עם הקבוצה הגדולה בעוד שנתיים
כמו שהרבה ילדים בגיל שנתיים ההולכים לגן לא מפתחים מיומנויות חברתיות לפני גיל 4, אני מאמינה שגם ילדים בגיל זה הנשארים בבית יפתחו מיומנויות חברתיות רק בגיל זה.
מקווה שזה היה מובן. בגדול, אני מחזקת את כרמית.
יש לי שני ילדים, שניהם בגן מגיל צעיר, ולכל אחד מיומנות חברתית אחרת שהתפתחה בזמן אחר.

אילת, לדעתי תארת התנהגות מאוד מאוד הגיונית וחברותית של ילדייך בסיטואציה הזו. היו שם ילדים משני גנים, אני מבינה נכון? ועוד אחרים. הרבה ילדים, הרבה בלגאן. הם לא מכירים אותם, נכון? את חושבת שלו היו יודעים להשתחל בין כולם אל המגלשה זה היה מוכיח יכולות חברתיות? מה הן בכלל יכולות חברתיות?

לדעתי זה כולל יכולת לזהות סיטואציות שלא מתאימות לי. כמו כאלו המוניות, או של הרבה אנשים זרים יחד. אולי אם תדמייני את עצמך מנסה להשתלב בסיטואציה דומה בין מבוגרים תביני שילדייך בחרו טוב - הם בחרו לא להכנס לסיטואציה סוערת מדי עבורם. כך נדמה לי מתוך התאור, אולי אני טועה.

אני רואה את בני מתקרב אל ילדים משחקים, מסתכל. קולט באיזשהי דרך סמוייה מן העין אם הקצב שלהם מתאים לו, אם הם מתאימים לו, אם יש בכלל מקום להשתלב. בוחר. ולפעמים מנסה להצטרף, לפעמים לא. לפעמים מעדיף טיול במקום גן שעשועים כי הוא עמוס מדי. וזו החלטה שראוי לכבד. כמובן אם היה אוהב ומעדיף מקומות בהם משחקים הרבה ילדים, היה מקום לכבד גם את זה.

בעקרון הרצף, לידלוף מתארת כיצד מקבלים בני שבט שחזרו ממסע בן כמה ימים. החוזרים יושבים בצד ולא יוצרים קשר, לאט לאט מגישים להם אוכל ושתייה, ולאט לאט הם מתחברים חזרה לסיטואציה, הנוכחים מתחברים אליהם, וניגשים לדבר איתם. מדובר, נדמה לי על שעות ארוכות. ואנחנו מצפים מעצמנו ומילדנו להתחבר בשניות אל זרים.

לדעתי, יש לילדים שלך יכולות חברתיות טובות, עדינות, מולדות. כל מה שאת צריכה הוא לבטוח בהם, לכבד את הבחירות שלהם. בתך סרבה לשחק עם הילדה מסיבותיה שלה, אני בטוחה שהיא בחרה במה שהתאים לה, שהאינטואיציות שלה מדריכות אותה היטב. לגיטימי לבחור משהו אחר.

אנחנו, כחברה בכלל, נוטים נדמה לי, לדחוף כדי שיהיו לילדים שלנו אינטראקציות עם ילדים אחרים. אני מרגישה שצריך להרפות, לתת להם לגשש את דרכם במתינות, בלי לחץ, בלי דאגה סביב ראשם "האם הם חברותיים?". לתת להם לדבר עם העולם ולעולם לדבר אליהם, בלי להפריע.

סיטואציות חברתיות הן לא רק פגישה עם ילדים בגן שעשועים. הן לא רק "משחק". הן הרבה הרבה הרבה דברים אחרים, קטנים וגדולים.

מדברייך אני מבינה שאולי את חוששת כי נדמה לך שאת עצמך חסרת יכולות חברתיות, ולכן לדעתך אולי כדאי לתת לגננת "ללמד" את הנושא במקומך. אני מאמינה שגם לך יש יכולות ליצור קשרים, הרי יצרת יחד עם מישהו אחר את הילדים האלו. אולי היכולות שלך נרמסו על יד מערכת גסה ולא קשובה, ולכן את לא מאמינה שהן קיימות בכלל, לא מאמינה לעצמך ובעצמך. אני מוצאת שהשנים בהן אנחנו בבית עוזרות לי להשיל כל מיני תפיסות שגויות של עצמי בחברה, ולגלות בפנים תכונות חדשות. (כלפי חוץ השתלבתי כמעט תמיד).

מיכל מ, יפה אמרת. מצטרפת לכל מלה שלך.

תודה בשמת

בטח אף אחד לא יקרא את הדף הזה כי כבר שנתיים לא הייתם פה, אבל, אני הייתי ילדה שלא היתה בגן עד גיל 6 כי לא היה צורך, הייתי מאוד שקטה ונוחה לאמא שלי,,,, אני חושבת שאני קצת נכה חברתית, אולי היום כבר לא, כי עבדתי על זה, אבל לילדים לדעתי חשובה חברת ילדים אחרים באופן קבוע, רצוף, עם שגרה, ועם גננות מבינות ולא צועקות, ראו החינוך האנתרופוסופי, תלוי איפה, אני מירושלים. פגשתי ילדים בחינוך ביתי, הם מרוויחים הרבה, את ההורים שלהם לפחות, אבל בשבילי יש כאן סגירות וחוסר פתיחות, וזה חבל לילדים. לי באופן אישי זה הפריע עד גיל מאוחר מאוד. חבל, חבל, חבל, אבל יחד עם זאת נוצרים ככה אנשים מעניינים, עם גישות שונות, וזה עושה את החברה הטרוגנית, ומלאה עניין.

גם אני לא הלכתי לגן ולבי"ס יסודי ודי סבלתי חברתית בשנים שאחרי (שיא השיאים היה בצבא), מצד שני, בזכות הבדידות היחסית שגדלתי בה, אני אדם יותר רגוע, פחות תלוי חברתית, פחות מושפע חברתית. יש ילדים שמתאים להם להשאר ביית ויש כאלה שלא- לכן חינוך ביתי קצת מוזר לי בתור תפיסת עולם- יותר טבעי לי כדרך חיים אינדיווידואלית לילדים מסויימים.

בטח אף אחד לא יקרא את הדף הזה כי כבר שנתיים לא הייתם פה,
להפך. את העלית את הדף מתהום הנשיה, ואחרי שכתבת בו הוא מופיע שוב ב מה חדש , וכך כולנו רואים שהוא קיים ושמשהו התחדש בו.

יש כאן סגירות וחוסר פתיחות, וזה חבל לילדים.
זה מאוד תלוי בהורים, כמה הם פתוחים עצמם בחברה, כמה הם חושפים את ילדיהם לחברה...

נכויות יכולות להיות - בכל דרך, השאלה היא אם יש כלים להתמודד עם הנכות, אם יש רצון לטפל בה ובעיקר - כמה עמוקה וכואבת הנכות, האם נצטרך לסחוב אותה איתנו לכל החיים...

מה אפשר לעשות כדי שלילדים יהיו מיומנויות חברתיות,ויוכלו להיות חברותיים מתי שירצו?

לא ידעתי איפה לשים את הקישור הזה. שמעתי את הכתבה הזאת (באנגלית) וחשבתי שזה יעניין אחרים. הוא דן באיזה מיומנויות חברתיות גן נותן לילדים לטווח הארוך.

http://www.npr.org/blogs/money/2011/08/ ... ng-program

ולדימיר הקטן בן שלוש ורבע, הולך לגן פרטי סימפטי ומשתלב יפה. הגננת אמרה לי כמה פעמים: הוא התחיל לשחק עם הילדים פה ושם, זה ממש מרגש, כדאי שתפגישי אותו עם ילד X או Y אחרי הצהריים, זה יתרום לו מאוד.
עכשיו, מדובר בילד שני, שמשחק נון סטופ עם אחיו הגדול, וכבר מגיל 0 משתלב במשחקים של הגדול וחבריו (אם כי הוא על תקן "הקטן", ולפעמים מדירים אותו... אבל זה משתנה ככל שהוא גדל). כלומר, זה לא שהוא יושב בדד בבית.
האם באמת חשוב להפגיש עם ילדים בגילו שהם "חברים רק שלו"?
אני כותבת ותוך כדי כך עונה לעצמי

אבל יהיה נחמד לשמוע את דעתן של אמהות לילדים שניים ושלישיים.

בזמנו עם הגדול הייתי מאוד פעילה במפגשים, אבל זה היה גם בשביל חברה לעצמי, תמיכה של אמהות אחרות. היום זה ממש לא חסר לי, סדר העדיפויות השתנה. ואפילו לגדול אין מפגשים עם ילדים אחרים אחה"צ יותר מפעמיים בשבוע בממוצע.

לדעתי, אולי יהיה ערך בזה כדי שהוא יוכל להכיר טוב יותר את הילדים מהגן, גם בסיטואציות שהן לא גן. זה עשוי לעזור לו לשחק איתם גם בגן.

גם אני חושבת שלכך התכוונה הגננת. הוא ירגיש יותר נעים בגן אם יש שניים שלושה ילדים שהוא מכיר באופן יותר אינטימי ובסיטואציה שונה.

הבנתי. טוב, נראה...

המממ. מכירה היטב את הדילמה הזאת, בעיקר עם הבכורה שלי.
שני הגרוש שלי:
קודם כל, זה גיל יחסית צעיר בעיני למפגשים אחרי הצהריים. ובטח לא הייתי עושה בשביל זה מאמץ גדול מידי. אם יש ילד או שניים שהוא אוהב במיוחד, וסבבה לך עם האמהות שלהם (אצלי בגיל הזה לא נשארו לבד אצל חברים) אז בכיף. אבל ממש לא הייתי עושה מזה פרוייקט.
אני מסכימה שזה תורם לתחושת הקשר והנוחות של ילדים בגן אם הם משחקים ביחד אחרי הצהריים, אבל גם פה זה עניין של בשלות ואם זאת יוזמה שמגיעה לגמרי ממך אז לא בטוח שבכלל יתפתח משחק.... הוא מבקש להיפגש אחרי הצהריים?

הקטנה שלי בגיל הזה היתה מבקשת המון להיפגש עם כל מיני ילדים מהגן (היא סופר חברותית, בשונה מאחותה הגדולה שהיא יותר סגורה), אבל מסמסתי את מה שלא התאים לי והיינו נפגשות מידי פעם עם החברים שאני מרגישה נוח עם האמהות שלהם. אבל זה היה לעתים רחוקות למדי.
מה שכן עובד טוב אצלנו הרבה פעמים (עכשיו כשהיא כבר גדולה יותר) - זה להזמין ליום אחד חברים לשתיהן, ככה אף אחת לא מקופחת וזה לא ממלא את כל ימי השבוע במפגשים חברתיים.

שליחה על ידי פז* » 04 מרץ 2012, 06:52

בתור גננת אני יכולה להגיד שיש מקרים בהם באמת העמקת וחיזוק הקשר אחר הצהריים יכולים לתרום ולתמוך מאד בתחושת הילד בגן. אולי אין צורך במפגשים קבועים אלא פה ושם במפגש כזה. הוא אכן צעיר אך יש מצב שהגננת צודקת ומפגשים ספציפים כאלו יעזרו לו מאד.. אז שווה להתאמץ (כנראה)

יש מקרים בהם באמת העמקת וחיזוק הקשר אחר הצהריים יכולים לתרום ולתמוך מאד בתחושת הילד בגן
יש מקרים?!
לדעתי לכל הילדים שהולכים לגן (לפחות עד גיל 4-5-6) מאוד חשוב להיפגש עם ילדי גן אחרי שעות גן בסביבה תומכת של אימא שלהם. רק כאשר ילד מרגיש מוגן ובטוח, הוא יכול להתפנות לפיתוח כישורים חברתיים ...

<מרינה לא גננת וילד שלה לא בגן>

למען הסר ספק, לא חלמתי בכלל להפגיש אותו כשאני לא בסביבה... (אוי לי אם זו ברירת המחדל בגיל שלוש) .
הוא בגן עד הצהריים. ולא ביקש להיפגש ביוזמתו, זה רעיון של הגננת.
יש שם אמהות וילדים נחמדים, אבל לא היה ממש קליק עם אף אחד מהם.

לגבי התחושה שלו בגן: הוא הסתגל מאוד יפה, וגילה המון ביטחון בהתחלה, נתן להם נאומים שלמים במפגשים ("עכשיו אני רוצה לדבר"

וכולי). לאחרונה טיפה ירד לו הביטחון, אבל לא חברתית אלא מבחינה מוטורית (אבחנו אצלו לאחרונה היפוטוניה, והגננת אומרת שזה משפיע על תחושת המסוגלות שלו בחוג ההתעמלות למשל). עם זאת, זה עדיין לא גיל שבו יש לחץ חברתי מילדים אחרים, אז אני לא חושבת שהקטע של המוטוריקה הגסה מתבטא בביטחון החברתי שלו שם.

אני חושבת שאתחבט בדילמה עוד 3-4 חודשים, עד סוף השנה, ואז הוא עובר לגן המסונף לבי"ס של אחיו וחסל סיפור

שליחה על ידי נמרה* » 04 מרץ 2012, 15:43

אוף טופיק

לקחת בחשבון שלשלוח לגן דורש מיומנויות חברתיות גם מההורים. קשה לי להאמין לאידם מצבים חברתיים הזויים אני נקלעת בגלל שהילד בגן. אני מתנחמת בעובדה שהילדים הרבה יותר נחמדים וטובים עדין מההורים שלהם, אחרת...

בקרב ילדי הגן שאני מכירה- אלו שנשארים עד ארבע , חלקם לא רוצים לראות עוד ילדים אחרי שהם כבר בבית, רק רוצים לשבת בבית. חלק מהם, לדעתי, כבר כל כך לא רגילים לשגרה של משפחה שהם מתמסרים לכל הזמנה. לביקור.

_אבל הבה נחזיר את הדיון המקורי (פחות או יותר):
האם גן נותן יותר מיומנויות חברתיות?
האם ילדי חינוך ביתי יגיעו למיומנויות החברתיתו של ילדי הגן? ואם כן, האם רק מאוחר יותר? והאם זה נחוץ בכלל?_

במיוחד מעסיקה אותי השאילה והאם זה נחוץ בכלל? לא טרוואלי לי...

האם גן נותן יותר מיומנויות חברתיות?
יותר ממה? איך אפשר בכלל לכמת דבר כמו מיומנויות חברתיות? מה אנחנו מחשיבים כמיומנות הראוייה למדידה?
לדעתי זו בכלל לא השאלה הנכונה.
השאלה היותר מעניינת היא לדעתי "אילו מיומנויות חברתיות נרכשות בגן לעומת חינוך ביתי?"
אני פוגשת עכשיו די הרבה ילדי גנים, ואני גם מכירה לא מעט ילדי חינוך ביתי. אני חושבת שקשה למצוא מכנה משותף, וקשה לכמת, ובאמת שכל ילד הוא שונה. אני חושבת שהרבה מאד תלוי בבית, ובאופי של הילד, ובעד כמה הוא אהוב ומוערך. גם בגן יש ילדים שהם דחויים, והם דחויים כל הזמן כל הזמן. זו נראית לי חוויה נוראית. ילדים שהם קטנים לשכבה, ילדים עם קשיי תקשורת, ילדים שצבע העור שלהם שונה, לא יודעת, כל ילד והתירוץ שלו. בבית לפחות ההשפעה החברתית, בין אם היא חיובית או שלילית מועצמת פחות.
אני חושבת שבגן לומדים הרבה יותר על לחץ חברתי, ובגילאים הרבה יותר צעירים מאשר בבית. ממה שאני רואה, ילדים עם קושי חווים העצמה של הקושי, וילדים עם נגיד "קלילות חברתית" מקבלים לגיטימציה להתעמר בחלשים, אפילו שזה בקטנה יחסית, זה עדיין קורה. אני חושבת שהילדים החזקים חברתית, לומדים גם הם שיעור לא בריא לחיים. שהדרך להצליח היא לרוב על חשבון מישהו אחר, שצריך להיות יותר טובים ממישהו, מה שזה לא אומר.
אני חושבת שבגן לומדים הרבה יותר על התמודדות דרך אלימות, ואת זה אני אומרת אפילו שהייתי משתתפת במפגשים שהיו די רוויי טסטוסטרון. הכוונה היא גם לאלימות מילולית מכל מיני סוגים. זה לא שאין כזאת במפגשים, אבל יש תחושה שהכל פחות פרוץ.
עוד דבר שנראה לי שלומדים בגן, ואני לא בטוחה שזה קשור למיומנויות חברתיות, זה איך להשתעמם. האמירה "משעמם" מאד שגורה בפיהם של ילדי הגן שאני מכירה. לא שהילדים שלי לא משתעממים לפעמים, אבל לתחושתי הביטוי של זה שונה וגם ההתמודדות שונה איכשהו, קשה לי להגדיר את זה, אבל זה משהו שהיה לי מאד מוזר בפעמים הראשונות שנתקלתי בזה.

במיוחד מעסיקה אותי השאילה והאם זה נחוץ בכלל? לא טרוואלי לי...
גם אותי השאלה הזו הטרידה הרבה זמן. לאחד הילדים שלי קשיי תקשורת קלים, ולא היה לי ברור אם זה בגללי או בגללו (כלומר: האם אני עושה את המיטב בשבילו). בדיעבד אני יכולה להגיד, שזה שאנחנו בבית זו ברכה. אני לא יודעת איך הגן היה מועך ורומס אותו, אבל זה היה קורה. מילד חברותי לעיתים ובדרכו שלו, הוא הופך לילד מאד חברותי, עדיין בדרכו שלו. אני רואה איך הוא מצליח להסתדר לרוב כשהוא מעוניין, ומצד שני לנתק מגע כשהוא לא מעוניין. כלומר, מילד שהרגשתי שיש לו קצת קשיים הוא הפך לילד קצת שונה מהסטנדרט, אבל נראה לי בסדר בסך הכל. הילדים האחרים הם "נורמליים" לגמרי, וזה בלי גן.

בקיצור, יש ילדים בגן שיש להם מיומנויות חברתיות, יש כאלו שאין להם.
יש ילדים בחנ"ב שיש להם מיומנויות חברתיות, ויש כאלו שאין להם. האם היו להם יותר מיומנויות אם הם היו הולכים לגן? אני בספק. ממה שאני רואה הגן רק רומס את הילדים חסרי המיומנויות.

_"אני חושבת שבגן לומדים הרבה יותר על לחץ חברתי, ובגילאים הרבה יותר צעירים מאשר בבית. ממה שאני רואה, ילדים עם קושי חווים העצמה של הקושי, וילדים עם נגיד "קלילות חברתית" מקבלים לגיטימציה להתעמר בחלשים, אפילו שזה בקטנה יחסית, זה עדיין קורה. אני חושבת שהילדים החזקים חברתית, לומדים גם הם שיעור לא בריא לחיים. שהדרך להצליח היא לרוב על חשבון מישהו אחר, שצריך להיות יותר טובים ממישהו, מה שזה לא אומר.
אני חושבת שבגן לומדים הרבה יותר על התמודדות דרך אלימות, ואת זה אני אומרת אפילו שהייתי משתתפת במפגשים שהיו די רוויי טסטוסטרון. הכוונה היא גם לאלימות מילולית מכל מיני סוגים. זה לא שאין כזאת במפגשים, אבל יש תחושה שהכל פחות פרוץ."_

בתור מישהי שפה רק חצי שנה (באנו מחו"ל - ארה"ב ליתר דיוק) למרות שזה יכול להיות לא רלוונטי בגלל שכל גן יכול להיות אחר
אבל בכל מקרה, נראה לי שהבעיה היא בגן, בתרבות, בזה שיש לגיטימיות לילדים בישראל להיות לא נחמדים, אלימים במובן מסוים, כי "הם ילדים"
גנים לא אמורים ולא צריכים להיות ככה לדעתי, זה שהם ככה זה בגלל שמאפשרים להם להיות ככה, כי זה בסדר שגננת צועקת על ילדים ואין מה לעשות שילדים משחקים בלהרוג כל היום כי זה "שלב התפתחותי" ואז כשזה פתאום מופנה כלפי אחד הילדים אז "אין מה לעשות"

אני ממורמרת? מה פתאום...