מיצי הריונית

אנונימי

דף בלוג, דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים

אני פותחת בלוג הריון מספר 2, אחזור מאוחר יותר

אני בשבוע 34 בהריוני השני. בהריון הראשון (לפני שלוש שנים) ביקרתי באתר אך הייתי לרוב קוראת פאסיבית, בנוכחי ובעיקר בחודשי הקינון האחרונים אני מוצאת כאן קהילה תומכת ומעניינת. אי לכך ומתוך הרצון לחלוק את סיפור הלידה שלי החלטתי להקדים ולפתוח את הדף הזה.
ההריונות שלי עוברים עלי ממש בכיף, אני מרגישה הכי נשית וסקסית עם ליבידו מוגבר מאוד.
זו תקופה שבה אני מקפידה אפילו יותר מבדרך כלל על תזונה בריאה ופעילות גופנית. עושה יוגה בין פעמיים ל4 בשבוע, כשהיה יותר חם גם שחיתי בבריכה די הרבה והעיקר זה סקס- "שעת הכושר" היומית שלנו...
בהריון הראשון התכוונו ללידת בית. קראתי, למדתי וחלקתי את הידע והרעיונות החדשים עם בן הזוג שהצטרף בהתלהבות לעניין. קבענו עם מיילדת והתחלנו תהליך אך מרוב התלהבות שיתפנו גם אנשים שממש לא היה צריך לשתף בהחלטתנו: האמא שלי, אחות קופ"ח שעשתה לי מעקב הריון ורופא המשפחה. צריך לדעת מתי לסתום את הפה. עליה קטנטנה של לחץ הדם שלי הספיקה להם בכדי להפעיל עלי מסכת של לחצים והפחדות וגרמה לכך שבסופו של דבר הגעתי לביה"ח וכל תוכנית הלידה שלי התחרבשה.
בהריון הנוכחי החלטנו לנסות שוב בבית, אני גם יודעת יותר לקראת מה אני הולכת ומה ארצה לתקן.
קראתי עכשיו את אסנת הלידה שחיזקה אותי מאוד, נראה לי כלכך נכון, פשוט להיות שם עם הכאב ואם התהליך של יציאת הגוזלית לאויר העולם.
אני כלכך נהנת מההרגשה שיש בתוכי מישהו, היא גם כל כך פעילה וקופצנית שזה פשוט תענוג.
אני מוצאת את עצמי מצחקקת לעצמי כשהיא מותחת אותי (לפעמים היא מתמתחת יותר מדי, עד כאב קל... ) כל הבליטות הללו לכל מיני כיוונים, והכי כייף זה כשהגדול מחבק את הבטן ("אני מחבק את התינוקת") ומדבר איתה. אושר. פשוט אושר.

מיצי ההריונית,
נעים מאד,
איזה כיף לשמוע על הריונות כייפיים. אני די מזדהה
בעברי הריון אחד וכל מה שתיארת די דומה.
איני זוכרת היכן באתר, אך קראתי משהו שכתבת (אפילו איני זוכרת
בדיוק באיזה נושא. זיכרון הפרטים בוגד בי אך אני זוכרת את התחושה)
והיה לי כיף לקרוא . התחושה היתה של הזדהות גם שם.
המשך הריון קל, סקסי ומרגש @}
שירי

היא שוב קופצת, כמה נעים. מסמנת לי שלא לשכוח אותה אפילו לרגע...
הגדול שר לה קודם שיר. בבוקר כשרק קמנו הוא חיבק אותי (צאוור) ואח"כ את הבטן ובירך גם אותה בבוקר טוב...

הייתי צריכה להקים איזו תערוכה הבוקר. איזה יאוש, אני מנסה לתקוע מסמר ולא מצליחה, זו לא אני, מתעייפת מהר, כבדות. אני מנסה להגיד לעצמי שזה סביר לגמרי במצבי, ושגם לאנשים רגילים חם היום לעבוד בחוץ- הנה גם הבחור שעוזר לנו בתליה של הדברים מתעייף. עדיין זה מעצבן אותי כשאני צריכה לבקש מגבר שיעשה משהו כי אני לא מצליחה...
קצת כועסת על עצמי שנשפכת ככה, אבל אז תופסת את עצמי ומזכירה לי שיש לי עוד חודש וחצי ואין לי שום כוונות שהחרדונית תצא מוקדם מדי. נכנסתי לנוח במזגן של הרכב, מותר לי לוותר לעצמי, להקשיב לגוף.

סיפור הלידה הראשונה:
אחרי הריון נעים ומרגש, כשדוקא ביום שבאתי לביקורת אצל האחות, הרגשתי שעלי להשאר עוד קצת במיטה אך בכל זאת קמתי לעבודה שהתחילה במאמץ- עלה לי כאמור מעט לחץ הדם מה שגרם למסכת לחצים שבסופם הגענו לרוטשילד. המחלקה הייתה עמוסה (הריון בסיכון) ומצאתי עצמי עם עוד 4 נשים בחדר אם הריונות לא נחמדים ואוירה קשה.
לחץ הדם היה תקין ולא היה שום סימן נוסף לרעלת הריון ממנה חששו הרופאים, החליטו על איסוף שתן ל48 שעות בכדי לודא שאין חלבון בו (הסימן השני לרעלת). ניסיתי לעשות יוגה אך המקום היה כלכך צר והרגשתי איך הכושר הגופני שלי יורד ביחס ישיר למצב הרוח...
בשישי בבוקר היתה אמורה לחזור הבדיקה מהמעבדה ואם הכל בסדר שיחרור הביתה- אך כשחזרה הבדיקה הסתבר שהאחות התבלבלה ולקחה בדיקה של מישהי אחרת, ז"א שסתם בזבזתי שם יומיים מיותרים הם משכו אותנו עד הצהריים וכשהבנו שאין להם שום כוונה לשחרר אותי וממש לא התאים לי להשאר את סוף השבוע במקום המדכא הזה, לחצנו לחתום ולהשתחרר הביתה - תוך כדי הבטחה לעשות שוב איסוף שתן בבית ולשלוח למעבדה דרך המרפאה.
יצאנו ומיד הרגשתי יותר טוב.
מכיוון שראינו שנשים אחרי לידה הועברו למחלקת נשים מרחק חצי קומה מהיונקיה וגילינו שלמרות חדר הטבע המרשים ישנם רק שני חדרים קטנים עם ביות מלא החלטנו, בן זוגי ואני לעבור לביה"ח כרמל בלידה. על לידת בית כבר לא היה מה לדבר כי המילדת לא לקחה סיכון עם לחץ דם (למרות שמאז הבוקר ההוא הוא לא עלה שוב. שבוע אח"כ, 37, כבר לא זוכרת למה שוב האחות ורופא המשפחה לחצו שאלך לביקורת בביה"ח למרות שלחץ הדם תקין ואיסוף השתן כנ"ל. נסענו לכרמל.
אשפזו אותי במחלקת נשים והריון בסיכון. שוב לא כל כך הבנתי מה אני עושה שם בלי שום התחלה של לידה ושום סכנה ממשית. הרופאים רצו לזרז אך התעקשתי לחכות. עליתי וירדתי את 7 הקומות של ביה"ח מספר פעמים ביום, מה שמספרים שמזרז...ניסינו סקס (מאופק משהו)... שום דבר, סתם חיברו אותי כל פעם למוניטורים שלא ממש עובדים מדדו לי חום ולחץ דם. ביום השלישי בעת ביקור רופאים, אחרי שגירשו את בן זוגי מהחדר, רופא בכיר מאוד, ברדיצ'ב, החליט לבדוק אותי, למרות שלא היו צירים וכלום. בזמן הבדיקה הואגינלית תוך שהם כל הזמן מדברים עלי כאילו אינני שם, הוא עשה לי סטריפינג: דחף את האצבע והאמה עמוק מאוד והחוזקה וסובב, פרוצדורה שאמורה להפריד את השיליה מדופן הרחם ועל ידי כך לזרז את הלידה.
הרגשתי שכל גופי מתכווץ ונסגר, התחלתי לדמם וכאב לי נורא.
הכעס הציף אותי.

יצאתי למסדרון למצוא את בן זוגי המורחק, הכעס הכאב והעלבון (אינני עוד חתיכת בשר/ בהמה בעדר, אני בן אדם בוגר ומספיק אינטיליגנטי להבין ולהחליט לגבי גופי) התפרצו. בן זוגי חיבק אותי ויחד הרמנו את המחלקה בצעקות: תפסנו את הרופא ה... הזה ובקולי קולות (רציתי שכולם ישמעו) הסברנו לו היכן טעה. אחרי זה היו משלחות של רופאים שבאו ל"הסביר" את הפרוצדורה שלמרבה הזוועה היא מקובלת מאוד כולל חוסר שיתוף הקרבן/ היולדת בהליך. גם ראש המחלקה הגיע והתנצל.

שלושה ימים נוספים עברו, דבר לא קרה. לאט לאט התאוששתי מההתערבות המיותרת והמשכתי לרדת ולעלות במדרגות ביה"ח. אחרי שבוע לרופאים נמאס והלחץ שלהם שאקבל זירוז עלה (אני בכ"ז תופסת מיטה...) ובסוף הסכמתי. נכנסנו לחדר ההמתנה, חיברו אותי למוניטור ולפיטוצין. בהינו בו ובקירות הלבנים תוך איסור לקום מהמיטה. אחרי 8 שעות משהו התחיל לזוז והתחילו צירים שהלכו והתעצמו. כשהכניסו אותי לחדר הלידה, מכיוון שאושפזתי שבוע לפני כן בטוענה של עלייה בלחץ דם, הוחלט לחבר אותי למגנזיום. מהר מאוד זה השפיע ונחלשתי יותר ויותר. רוב הזמן היינו שם לבד כי היו עוד שתי לידות במקביל, זה היה באמצע הלילה. המגנזיום קיבע אותי סופית למיטה, בקושי יכולתי לדבר. בן זוגי השקה אותי במים, שם מוזיקה שהביא מהבית וניסה לעודד אותי. כשהכאבים הלכו והתעצמו והפתיחה היתה מתאימה הסכמתי לקבל אפידורל- במילא אני מקורקעת למיטה. השילוב בין החומרים היה כמו טריפ לראש רק בלי יכולת להזיז את הגוף כלל: האפידורל שיתק את חצי הגוף התחתון והמגנזיום את השאר.
4 בבוקר. מתחילים צירי הלחץ.
בדיוק מפסיק האפידורל להשפיע אבל אז כבר מאוחר מדי לבקש מנה נוספת, כך שבסופו של עניין הרגשתי אותם היטב. למרות החולשה אני מתרוממת, עומדת על שש, יורדת מהמיטה (נשארת צמודה אליה) בעלי תומך בי ומעסה את גבי התחתון, המוניטור החוטים והאינפוזיות מציקים. לא אכפת לי שהמוניטור זז ממקומו ואינו אפקטיבי, (במילא כבר ראיתי כשהייתי מחוברת לפיטוצין שאין קשר בין מתי שהוא מראה שיש ציר למתי שאני מרגישה אותו, ציוד ישן...) אני עושה שמיניות עם האגן. המיילדת נזכרה להכנס ומנסה להחזיר אותי לשכב על המיטה. אני עולה על המיטה וכורעת כשידי אוחזות במשענת המיטה וכפות הרגליים צמודות לידיות בצידי המיטה. שואגת עם הצירים. שורף לי, המיילדת אומרת שכבר רואה את הראש, ומבקשת שאתהפך כדי שתוכל לעזור לי. אני מסתובבת, הראש שלו מרגיש ענק, שיצא כבר...
6 בבוקר. 17.9.2003 הגור יוצא לאויר העולם. אנחת רווחה.
עוד לפני ששמנו לב הוא נלקח לנקיונות חיסונים שקילות... בסוף מחזירים לי אותו לקצת זמן ומוציאים אותי למסדרון להתאוששות. רק וילון מפריד ביני לכל המסתובבים בכניסה לחדרי הלידה. את הגור לוקחים לתינוקיה.
אחרי שעתיים מחזירים אותי למחלקת יולדות (שאז עוד הייתה יחד עם נשים והריון בסיכון, רק בחדרים נפרדים) מחוברת למגנזיום עוד יומיים אחרי, מה שאומר שאינני מסוגלת ליישר את הגב, כל הגוף כמו סמרטוט. למרות השפיכות בלילה הראשון הולכת מספר פעמים לתינוקיה, מוטרדת מהאפשרות שלא יקראו לי להניק וידחפו לו בקבוק (איך זה שהוא ישן בכזו שלווה ועוד לא רצה לאכול?) בסוף לפנות בוקר הן קוראות לי, ואני משאירה אותו לידי למרות שאין שם ביות. הראש של הגוזל מאורך אך פניו ברורים. אושר מציף אותי כשהוא מחפש את הפיטמה ומוצא, אינסטיקט היניקה עובד היטב, ושעות נוספות...שנה ושמונה אח"כ הפסקתי להניק.

אוי, מיצי - איזו לידה. היהירות הזו של הצוות יכולה לשגע לפעמים.

מחזיקה לך אצבעות שהלידה הקרובה תתחיל וגם תיגמר בבית ועל הצד הטוב ביותר: קל (עד כמה שלידה יכולה להיות קלה

), חלק, אינטימי ובריא!

דגנית

עונת הקינון אצלנו בעיצומה.
הזמנו מזרון חדש וגדול (שיתאים לארבעה) הכנתי תוכנית עבודה לבמת השינה, שתיפרס על כל החדר, והבוקר הבאנו את פלטות העץ לבנייתה.
פתאום חשבתי על המשמעות של פרוייקט זוגי כזה, הקינון המשותף, תיכנון ובנייה יחד. איזה כייף. כבר הרבה חודשים אנחנו מפנטזים על בניית המיטה הזו, למעשה התחלנו לחשוב עליה כבר לפני 4 שנים כשעברנו לבית החדש שלנו, אך כמו הרבה פרטים בו דחינו לזמן המתאים, צורך אמיתי/ כוח/ כשיהיה כסף...
טוב אז עכשיו יש צורך אמיתי כי כבר ממש צפוף לנו במיטה. לגדול אמנם יש חדר ומיטה משלו, והרבה פעמים הוא גם הולך לשון שם, אך גם אז כמעט תמיד הוא ימצא את הדרך למיטה שלנו במהלך הלילה. אל פי רוב הוא אפילו לא מעיר אותנו וזוחל לו פנימה ביננו. אנחנו לא נלחמים בזה מתוך אמונה שזה מה שהוא כנראה צריך, את הקירבה אלינו ועוד כמה שעות ביממה איתנו, מה גם שאחד הדברים המהנים ביותר הוא להתעורר יחד בחיבוקים וליטופים הדדיים. אלא מה, עכשיו אני תופסת יותר מקום והרגליים שלו הולכות ומתארכות ונשלחות לכל הצדדים...
אתמול בכלל נהיה צפוף מכיוון שנפרדנו מהמוצץ וצירפנו בובה למיטה. (הוא לא נגע במוצץ כל עוד היה ציצי...) עוד לפני יום ההולדת השלישי שלו התחלנו לפמפם לו שהוא גדול וכבר לא ממש צריך אותו ושיחות מאין אלה. גם חשבנו יחד מה יכול לעזור לו במהלך כזה, הוא הציע את הבוב (בובה בן) שיש לו שלמען האמת הוא לא ממש משחק איתו. רצה הגורל והיינו צריכים להגיע לקניון, בן זוגי הציע שניכנס והגור יבחר לו משהו מהחנות. וכך עשינו. למרות שמרגע שנכנסנו לקניון הילד היה בסוג של שוק, (יש מצב שזו לו הפעם הראשונה במקום כה הומה ומלא גירויים ויזואליים וצליליים) מיד כשנכנסנו לחנות הוא קלט בובה של בוב הבנאי ואמר "את זה אני רוצה במקום המוצץ שאותו נשמור על המדף בשביל התינוקת" המדהים הוא ששבוע קודם הגעתי לאותו קניון עם חברה, נכנסנו לאותה חנות (רק כדי לראות מה יש שם) ומיד תפסתי את אותה בובה בדיוק וחכחתי [ככה כותבים?] האם כדאי לקנות אותה...מזל שלא קניתי אז, כך זה יצא הרבה יותר טוב.
בערב, אחרי המקלחת הוא הגניב עוד כמה שלוקים מהמוצץ, תוך שהוא מתחבא תחת לשמיכה, ואח"כ אמר לו שלום יפה. הנחנו אותו בקופסא ואת הקופסא על המדף הגבוה, הוא חיבק את הבוב החדש קראנו עוד סיפור לפני השינה וזהו אין מוצץ.

חזרתי לפני זמן מה משיעור מאלף של יוגה עם מאסטר ענק, דיויד סאיי.
[פאוזה לנשימה עמוקה של השתהות...]
הבן אדם פשוט מדהים, זו היתה חוייה מטלטלת. תרתי משמע. הוא עושה יוגה-ביט. זה התחיל בהרפיה עמוקה, אנחנו שוכבים על הגב והוא מסתובב ביננו ומדבר, נותן הנחיות, ותוך שניות הצלחתי להגיע להרפיה ממש עמוקה [ לרוב לוקח דקות ארוכות להגיע למצב כזה: להתנתק לגמרי ולהיות רק בהווה, לשחרר הכל. זו עבודה מנטאלית די קשה] היה משהו מהפנט בדרך שבה הוא עשה את זה.
מהתחלת הסשן יש מוזיקה ברקע שהולכת ומתגברת עם התקדמות השיעור.
הוא בונה את זה בהדרגה, לאט מתחילים לעבור ולהפעיל את כל הגוף. מטפלים בכל סט שרירים שקיים בו. והכל תוך תנועה והקשבה לגוף. ולקראת הסוף זה נהיה פרוע ממש. כל כך משחרר, סוחף, ממריץ.
אני כבר כמעט שלוש שעות אחרי ועדיין מלאה אנרגיות ועירנית מאוד [אחרי שהספקתי לחזור הביתה אל בן זוגי ולסחוט אותו בסקס פראי, אבל הוא גבר ומה לעשות אחרי שהם גומרים קשה מאוד להניע אותם שוב...]
אין ספק שזה שונה מאוד מהיוגה שאנחנו עושים בדרך כלל. ואני מודה למורתי היקרה שהצליחה להביא אותו אלינו, שאיפשרה לי את החוויה המרגשת הזו. הרבה דברים אני אקח איתי ללידה מהאירוע הזה.
ההקשבה לגוף, היכולת לשחרר, להרפות, לא להחמיר עם עצמי/ עם הגוף שלי. אחד הדברים שהוא אמר זה שאנחנו לרוב לא מוותרים לעצמנו, תמיד חושבים שלא עשינו מספיק ושעלינו לדחוק בגוף יותר. כלכך נכון, וזה נכון גם לתחומי חיים נוספים כמובן. זה מתחבר לי ללינק שמצאתי מוקדם יותר היום באחד הדפים [לא זוכרת איזה] מתוך "אמנות הלידה" : http://www.leidaco.il שמדבר על איך ללחוץ נכון ואף יותר חשוב מתי, בזמן הלידה. וכמה נזק אפשר לעשות רק כי מתאמצים יותר מדי ולפני הזמן.
זו היתה ממש הארה.
אם היו לי ספקות, עכשיו כבר אין לי, שכשיגיע הרגע, הגוף פשוט ידע מה לעשות. איך להתפתל, לנוע , לגנוח ולהביא את הגוזלית לאויר העולם.

אפרופו העוברית... הגוף כלכך נפתח והשתחרר באירוע שיצאתי כל כך קלילה משם. בכלל זו אחת מההשפעות של היוגה על הגוף. אני עדיין עושה [בשיעורים הרגילים] גם תנוחות הפוכות כמו עמידת ראש [למרות שמורתי היקרה מצאה כאן באתר מידע שאומר שאם העובר כבר התהפך אז עדיף להמנע כדי לא לגרות אותו להתהפך חזרה כלפי מעלה] ומוצאת שאלו תנוחות מופלאות שכשיורדים מהן, כל האיברים חוזרים למקומם, יש מקום ומרחב לכל איבר והרגשת קלילות נעימה.

פעמיים היום עצרו אותי אנשים בישוב ושאלו אם כבר כבד/ קשה לי/ נמאס לי. בחיוך גדול עניתי שלא, שאני מרגישה ממש טוב. לפחות לאחת מהם זה צבט משהו...[היא בטח אמרה בליבה: מה יש היא לא יכולה לסבול בהריון כמו כולנו...מילא היא נהנת אבל למה לנפנף בזה...]
אני כבר כותבת שטויות, ובכל זאת יש לי יום ארוך מחר בעבודה, אז אולי אכנס כבר למיטה.
בכל מקרה אם מישהו קורא כאן וגם עושה יוגה- תלכו תלכו תלכו לשיעורים של דיויד סאיי, הוא פשוט...
אין לי מילים [ חיפשתי אייקון שיביע : גדול מהחיים/ קידה עמוקה... אך לא מצאתי] הוא נמצא עוד איזה זמן בארץ ואני יודעת שמתוכננים עוד כמה מפגשים בתל אביב, אולי יהיה אפילו אחד בצפון (כולי תקוה).

הייתי בסשן נוסף עם המאסטר, זה היה בתל אביב, הייתה תקשורת, צלמים וסתם סקרנים מסביב כך שפחות הצלחתי להתנתק ולהיות רק שם- עם הקול שלו המוזיקה והגוף שלי, כך שהחוויה היתה קצת פחות עוצמתית, אך עדיין מדהימה.
אפרופו הסקרנים: הלסתות השמוטות שלהם מיכולותיו של סאיי שיעשעו אותי מאוד.
קניתי לי דיסק שלו כדאי שיהיה לי בזמן הלידה ואני כבר רואה את עצמי מתרגלת תוך כדאי הצירים, מתחברת לחיה הפראית שבי, שואגת את הכאב...
אני מסתובבת בימים האחרונים עם חיוך מרוח על הפנים וזה משפיע על כל בני המשפחה- הגדול מעיר אותי בבוקר עם "אמא חמודה-דה" וכל היום עליז ושמח וגם בן הזוג במצב רוח טוב ואוהב...
שיהיה יום טוב ואוהב לכוווולם.

מיצי יקרה
אתוודה - טרם קראתי את הבלוג, אעשה זאת בקרוב.
פשוט, קראתי עכשיו דברים שכתבת לדגנית.
גם אני בהריון, שבוע 28. גם לי יש ילד גדול (4). וגם אני מתכננת לידת בית, אם כי לא בבית. מחפשת צימר.
הלידה הראשונה היתה בצימר של אילנה שמש.
בעלי מאוד בעד לידת בית (והוא לא היה ככה לפני הלידה הראשונה!). אם תרצי, אשאל אותו אם יהיה מוכן לדבר עם בעלך.
יאללה להתראות.

תודה מיכל.
בן זוגי מאוד בעד הלידה בבית, הוא פחות בקטע של לדבר על זה...
החלטתם מה אתם עושים עם הגדול (אור) בזמן הלידה? האם כתבת כאן את סיפור הלידה שלו?

את סיפור הלידה של אור לא כתבתי כאן. למעשה, באותה תקופה בכלל לא הכרתי את האתר, ומופלא בעיני היום איך לקחתי את ההחלטות (הלא-מקובלות בסביבתי) של לידת בית, הימנעות מחיסונים וכד' ללא רשת התמיכה החזקה שהאתר מציע...

בעיקרון אני לא רוצה שאור יהיה איתנו בלידה. זאת בעיה, כי הוא בטח לא יבין מדוע הוא לא יכול להיות נוכח כאשר האירוע המרגש סופסוף קורה. צריך לחשוב איך להרחיק אותו בלי בלגנים מצידו. הוא (עדיין?) לא יודע איך התינוק מגיח לעולם, כמה זה כואב לאמא, וכל זה.

איך זה אצלכם?

יו כבר בשבוע 37 .
כשהשבתי לשאלה "נו, מתי? איזה שבוע את? " ומישהו אמר לי "אז זה יכול לקרות כל רגע עכשיו" פתאום נפל לי האסימון. הרגע הגדול מתקרב בצעדי ענק ואני עוד לא מוכנה לו. מבחינתי עוד לפחות שבועיים שלושה... כאילו שהיה תשאל אותי, כשהיא תהיה מוכנה היא פשוט תצא.
התחלתי לסדר בגדים, למיין את השקיות שהועברו אלי (ולגלות שכמעט כל הבגדים בהן הם משלושה חודשים והלאה...כמה קטן זה עוד יכול להיות?...), לארגן לכביסה את מה שעוד שווה.
בנינו סוף סוף את הבמה- מיטה המשפחתית ומחר אמור להגיע המזרון החדש והגדול.
ניפחנו וניקינו את הבריכה שהשאילה חברה לצורך הלידה.
לאט לאט אני מתחילה להפנים שממש בקרוב נחליף פאזה, וכל כך נחמד לי עם הבטן הזו שממש לא בא לי שיגמר.

אתמול קיבלתי מחברה ספר נחמד: תינוק, צא כבר . בערב לפני השינה הצעתי לנורי (הגדול) שנקרא אותו, הוא הסכים בהתלהבות. אחרי הפעם השלישית ברציפות הוא הזדקף חיבק את הבטן שלי ואמר לתינוקת "אני רוצה שתצאי כבר". ובהתרגשות אמר שגם הוא ישיר לה וישמור עליה.
בספר האמא אומרת השתינוק מתחיל לצאת, היא הולכת לבית יולדות ואחרי יומיים היא חוזרת איתו הביתה. במקום הזה עצרתי ושאלתי אותו עם הוא זוכר מהיכן תצא התינוקת. הוא זכר. סיפרתי לו שוב שזה לוקח זמן ושלאמא יכאב (אבל כאב טוב כי אני יודעת שבסופו אקבל מתנה נפלאה, כמו שקיבלתי אותך).

מיכל לשאלתך, אנחנו עדיין בהחלטה שלא להחליט לגבי ההשתתפות שלו בלידה, מצד אחד, כפי שהרבה כתבו כאן, זו יכולה להיות חוויה מאוד מקרבת ביו הילדים ומלכדת את כל המשפחה. מצד שני אני לא ממש יכולה לדעת איך יגיב ברגע האמת.

אני לא אוכל לצעוק בחופשיות אם הוא יהיה נוכח, ומגבלה כזו מלחיצה אותי.
בכלל אני כל הזמן אהיה מוטרדת מזה שהוא עד לסבל הפיזי. זה עלול להבהיל אותו מאוד, ואולי לפתח אצלו טינה כלפי התינוק.
וגם מראות הדם וכו' לא ינעמו לעיניו הרגישות.

קראתי עכשיו את הבלוג. קצר אך ממלא בהשראה.
הסשן יוגה הזה נשמע מופלא!!!
מה יש בדיסק, הנחיות? מוסיקה? זה מתאים למי שלא נכח בשיעור שלו מעולם?
אני עושה (בקושי) פעמיים בשבוע יוגה בבית, וזה כבר ריטואל עייף למדי, שלא לדבר על זה שכבר בהרפיית הפתיחה אני תופסת חרופ...
איזה כיף לכם, על המיטה! אתם ממש בונים בעצמכם את הבסיס? מה המידות?
אני לא רואה מצב שבו אור יוותר על השינה איתנו, ויחד עם התינוק זה הולך להיות בעייתי לאללה.
דווקא לכבודו (אור) קנינו מיטה חדשה, ברוחב 1.60, אבל זה רחוק מלהספיק לארבעה, בקושי שלושתינו נכנסים בנוחות. זאת אומרת אור מתרווח בכיף, ואנחנו נדחקים לפינות מצ'וקמקות משני צידיו.

היי מיכל. השיעורים של דיויד סאיי הם באמת מופלאים והיו בשבילי חוויה מאוד מיוחדת, אני גם מתכוונת להשתמש בחלק מהם ללידה הפעילה שלי... בדיסקים שלו יש פשוט מוסיקה שהוא ממקסס, נעימות ומוסיקה מכל מיני מקומות בעולם- זה שאני קניתי הוא מהים האדום, דהינו עם יותר מוזיקה ערבית אבל גם קובנית/ ברזילאית. הדיסק ערוך כך, כמו בשיעורים שלו, שמתחיל רגוע ומתעצם עד שנהיה מאוד סוער.
אני חושבת שאי אפשר להשיג את הדיסקים שלו, אלא בשיעורים שהוא נותן בביקורים שלו בארץ...

את המיטה בנינו ממש פשוט, אפילו השתמשנו בבסיס של הזוגית הרגילה - קיצרנו לה קצת את הרגליים והוספנו כמה ארגזים מפלסטיק מסביב, עליהם הנחנו פלטות סנדוייץ (17 מ"מ עובי) שכיסו את כל רוחב החדר (2.70) ועם השאריות של הפלטות (קיצרנו אותם מ2.44 ל2.20) יצרנו סגירה מלפנים.
היתה לי חתיכה של שטיח מקיר לקיר שמישהו פעם נתן לי וציפינו איתה את הקרשים כך שהפינה של הבמה מרופדת והמעט שישאר ללא מזרון גם. היום התקשרו שנבוא לקחת את המזרון החדש שלנו ( 2x 2מטר)- אחרי שבדקנו קצת את השוק קנינו פוטון שזה יוצא הכי זול, ונדמה לי שגם הכי אקולוגי.

גם נורי מתרווח לו במיטה וכשאנחנו מצטרפים לשינה אנחנו מתחילים להזיז אותו "זוז קצת לאבא/ אמא", ועכשיו בהריון ממש בא לי לישון נוח (אין לי עוד הרבה זמן ללילות של שינה רצופה, אז צריך לנצל את זה...)
התלבטנו האם לעשות את המזרון כבר על כל החדר אך בסוף השארנו קצת מכל צד בשביל לשים דברים שצריך ליד המיטה אבל לא ממש בתוכה (בקבוק מים/ טיטולים/ ספרים/ גרביים...). ויכול להיות שגם נשים לקטנה איזו עריסה להתחלה, משהו חמים ועוטף יותר מאשר במזרון הענק.
כשנורי הגיע אתמול וראה את הבמה הוא מאוד התלהב (כל זמן שיש עליה את המזרון הישן הוא עוד יכול לרוץ סביבו...) והתלהב אפילו יותר כשמצא את שאריות העץ מעבודתנו שהשארנו עבורו. הוא עמוק בקטע של בוב הבנאי וכל היום הוא בונה ומתקן דברים- אפילו שמי שונה מסתם 'אמא' לוונדי (שותפתו של בוב לעבודה) כך שעוד לפני שאני פוקחת עיניים בבוקר אני נקראת לפתוח סתימות...

ולא בכדי, זה נשמע שבשבילך לפתוח סתימות זה דבר של מה בכך!...

סחתיין עליכם, אנחנו ממש מנוונים בקטע של עבודות כפיים.

חשבתי, בתור פיתרון לבלגן שהולך לחגוג במיטה עם הפורפרה בן הארבע והתינוקי החדש, להצמיד חתיכת מיטה מיוחדת לתינוק - שמעתי שיש כאלה לקנייה (שאנחנו נבנה? הצחקתני). מכירה?

לא יודעת לגבי קניה, אבל להוסיף מזרון ליד המיטה שלכם נראה לי נוח, או להכניס את מיטת התינוק שיהיה בגובה של המיטה הגדולה כך שאת לא צריכה ממש לקום ולצאת מהמיטה האמצע הלילה...

ישנתי נפלא הלילה!
הגיע המזרון החדש.
הלכנו לישון מחובקים (כפיות- אני והבן זוג...) סוף סוף יש מקום בלי לחשוש שנורי יותר מדי בקצה ועלול ליפול [ למרות שלמדתי כבר שילדים הם מאוד אמידים ויודעים לדאוג לעצמם אפילו תוך כדי שינה, אפרופו "הוא מתרווח לו..."] בשלב כלשהו התעוררתי וראיתי שבן זוגי חזר למקומו, מעבר לגור [בבוקר הוא אמר שזה היה בעקבות הרגליים שנחתו על גבו- ואני התפלאתי איך זה לילה שלם אני לא מרגישה אותם ...] בכל מקרה התפרסתי לי פסוקת רגליים וידיים ונהנתי לישון כאילו אני לבד במיטה. איזה כייף.
בבוקר הוערתי כרגיל בנשיקות וליטופים [רק בלי הרגליים שעד כה היו נוחתות על הבטן או הצוואר...]
וגם "יאללה וונדי בואי נקום" , לשאלתי למה אני לא יכולה להיות קצת 'אמא' על הבוקר הוא ענה שאמא היה לפעמים מרגיזה ומעצבנת [כשדורשת ממנו לעשות כל מיני דברים שבדיוק לא בא לו...] ועכשיו אני חמודה אז אני וונדי! [ לא יכלו לתת לה שם קצת פחות בלונדיני?]

ועכשיו אני חמודה אז אני וונדי! [ לא יכלו לתת לה שם קצת פחות בלונדיני?]

ספרי לו שוונדי בעברית זה כרמלה

חחחח

למרות שההריון מאוד כיפי כבר מתחילים להתכונן לשלב הבא.
עוד שבועיים...אני לא מרגישה כבדות או שנמאס לי, להיפך, יש תכונה בבית של התכוננויות. להשלמת חדר השינה רכשנות חתיכה של רצפת פרקט (יש מבצע באייס) בכדי שאפשר יהיה להגיע מהמקלחת למיטה בלי ללכת על הרצפה הקרה בחורף. בן זוגי עומל על התקנתו כרגע. זה "פרוייקט שלו" ומכיוון שהוא קיבל את הנחיות הבנייה מהמוכר אני קצת תופסת מרחק. כשבאתי לעזור לו הוא קצת נלחץ ואמר שאני רק מפריעה...
כשבנינו את המיטה- במה אני תיכננתי ואמרתי איך עושים ותוך כדי התלבטנו יחד - זה היה לפרויקט משותף והיה כייך לעבוד עליו. בלי לחץ. עכשיו זה אחרת... אולי זה קשור לעובדה שבעוד מספר ימים הוא מגיע לגיל 40 ואולי זה לחץ לקראת הלידה?

חוץ מזה גם מרגישים את סוף ההריון בקטע המיני. כבר באמת יותר מסורבל ושעת הכושר היומית שלנו מתקצרת. היא גם כבר לא יומית...החרמנות שלי קצת ירדה. אולי גם זה משפיע על מצב הרוח שלו. הוא בדרך כלל אדם מאוווד רגוע ובימים האחרונים הוא די זעפן. אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה לא קשור אלי, זה משהו שעובר עליו. נראה לי גם שאני לא ממש יכולה לעזור לו, אני רק מקווה שזה יעבור מהר.

נו, אז גם אתם בני-אדם מהשורה...

אני לא רוצה לתאר איך זה אצלנו בשיגרה, אבל בואי נגיד שגם עכשיו העניינים אצלכם נשמעים עלא-כיפק (בוודאי כשלוקחים בחשבון שזה סוף ההריון, ומשבר גיל 40...)

איך ההתרגשות אצלך?
מה את מדמיינת?

אז הנה הגיע משבר, טוב אולי רק משברון, לנורי היה מאוד קשה להפרד ממני הבוקר בגנון. בכי וכאלה, רוצה הביתה, לא נעים לי בגנון, וכ"ו, זה היה צפוי. כמובן שאח"כ גם אני בכיתי, גם כי אני לא רגילה לפרידות כאלו- בדרך כלל חיבוק ונשיקה - וגם כי זה שלב בהפנמה שאוטוטו אני אצטרך לחלק את זמני בינו לעוד מישהי. זה ממש קשה - לוותר עליו, אפילו שזה רק חלקי, עדיין היא תיגזול את רוב תשומת הלב שלי, לפחות בהתחלה.

אולי זה גם שלב בהפנמה שלא הכל כלכך וורוד ונעים, הרי אי אפשר שיהיה רק טוב בלי קצת קשיים...

אני מתקשה לדמיין איך זה יהיה, כשאור כבר לא יהיה נסיך הבית.
אני קצת מדברת איתו על זה, ומנסה להרגיל אותו להיות יותר עצמאי ופחות מפונק.
אני גם מגדלת בקרבו את האחריות (והחשיבות) של אח גדול, זה שצריך לשמור על אחיו הקטנים, ללמד אותם דברים וכו'. ואיך האחים שלו יתייחסו אליו בהערצה והוא יהיה עבורם מודל.
למשל היום כשהכנו נשיקות (מרנג), תיארתי לו איך בעתיד הוא יכין אותם בעצמו עם האחים הקטנים שלו. והוא לא יצטרך אותי בכלל.
(אני, בפנטזיות שלי, אוכל לקרוא כל היום ולהסתלבט כמה שאני רוצה!!!)

תגידי, מיצמיץ, נורי לא מבקש לראות את הפתח שמבעדו התינוקת צפויה לצאת?
(אני מופתעת שאור טרם חקר אותי בסוגיית יציאת התינוק, וגם צופה סקרנות רבה שלו כאשר הוא יתחיל לעשות זאת).

נורי כל הזמן אומר שהוא ישמור על התינוקת (הוא גם מציע שמות די יצירתיים...אבל לא ממש נראה לי שיתקבלו) ומצפה לשחק איתה. בכדי להוריד ציפיות, כי עד השלב שבו באמת יוכלו לשחק יחד יעבור זמן רב, קנינו ספר ממש נחמד: אחות חדשה בבית [של תומאס סוונסון בתרגום משעשע של יהודה אטלס] שמתאר גם קטעים לא כלכך נחמדים, שהיא צורחת/ משתינה עליו/ תשומת לב כל השכנות מופנית אליה והגדול קצת נשכח... והוא מאוד אוהב אותו.

אנחנו צריכים לזכור שאם זה שהוא האח הגדול הוא בסה"כ בן 3 וגם עוד קצת קטן ומותר לו עוד להתפנק ולהיות נזקק ואי אפשר רק לדרוש ממנו שיהיה אחראי ומתחשב.
מה גם שבסביר שיגיע הרגע [אולי עוד חצי שנה] שפתאום הוא גם ישנא אותה, כשיפנים את זה שהיא פה לתמיד ומתחרה על מקומו הבלעדי. לפי חברה שלי (הפסיכולוגית) צריך לאפשר לו להוציא (במילים) גם את הרגשות הללו ולתת להם מקום.
אין ספק שיש הרבה סיפוק בלהיות האח הגדול שהקטנים מסתכלים עליו ומחכים את מעשיו
ודרך אגב, מיכל, גם אנחנו בונים על זה שלימוד של דברים כרגע ישתלם בהמשך [נורי כבר יודע כמה קפה וסוכר לשים בכוס...השלב הבא יהיה לגרום לו להבין שלנקות את הבית זה כייף- אמא של נורי שונאת לנקות!!! איזו מניפולטיביות...]

נורי לא ביקש לראות את פתח היציאה, מעבר למה שהוא רואה במיקלחת. לפני יומיים הוא אמר שיש לו בטן גדולה ובבטן יש לו פיל נפיל ושהוא יוולד דרך הבולבול. הוא יודע שזה לא נכון אבל אוהב להמציא בדיחות, זה נורא מצחיק אותו וגם אותנו.

מה שנראה לי יותר קשה מההתמודדות של הגדול עם המצב החדש זה להכין את עצמי לוויתור עליו, כי בעובדה יהיה לי פחות זמן, בעיקר בהתחלה, להיות איתו. וצריך להתכונן לרגשי האשמה שסביר שיתעוררו סביב הקונפליקט הזה.

נו, אז היום אור שאל איך התינוק יוצא מהבטן. אמרתי לו שנפתח פתח מיוחד ליד הפיפי. לשמחתי, הוא לא ביקש (עדיין?) לראות.
דיברנו קצת על הלידה. מתישהו אני אאלץ לבשר לו שהוא לא יוכל להיות נוכח.

נסענו היום למושב בר-גיורא, לבדוק צימר שאולי ניקח לצורך הלידה. הבעלים מסכימים, יש ג'קוזי גדול, מבודד למדי משכנים - לא מצאתי כמעט מקבץ כזה של נתונים באיזור ירושלים.
אבל, לא יודעת, לא כל-כך מסתדר לי ללדת שם...
וגם הדרך לשם ארוכה, צרה ומפותלת, ואם נצטרך לעשות אותה נגיד בחושך, בגשם - זה יכול להיות לא נעים.

לא יודעת מה לעשות. בבית מבעס אותי ללדת, בעיקר בגלל היעדר החופשיות בלצעוק.

מיכל, למה בעצם את לא מרגישה נוח לצעוק בבית? (בהנחה שאתם מוצאים איזה סידור לאור בזמן הלידה)

אני עושה את כל ההכנות הטכניות, בגדים שקיבלנו או קנינו (קצת) שצריך לכבס ולסדר בארונות, לארגן את כל מה שצריך עבור הלידה בבית. לדבר עם נורי על כל מיני שינויים בסידורים: למשל שאחרי הלידה אבא יקח אותו בבוקר לגנון והסברתי לו למה כדאי שיתן לי להמשיך לישון {אני אופטימית הא, אם הוא לא יעיר אותי , היא בטח תעשה את זה עוד קודם...} קניתי כל מיני צמחים ושיקויים ללפני (טיפה באיחור) לתוך כדי ולאחרי הלידה.
אבל גם 'סגירת פינות' נפשית: מנסה לדמיין איך אפשר למרות שהיא על היידים/ יונקת לחבק אותו בשנייה, לדמיין את תהליך הלידה (כולל התכווצות הרחם אחר כך)

עשיתי לעצמי מסיבת טרום לידה: הזמנתי כמה חברות לערב בנות אצלי בבית, הכנתי קצת כיבוד, הדלקתי מלא נרות בבית, הכנתי מתנה קטנה לכל אורחת - צלמית פריון מחומר, שמסמלת הצלחה ויצירתיות באופן רחב יותר (חלקן כבר סימו את פרק ההריון והלידה בחייהן) בהתחלה קצת נלחצתי וכבר חשבתי כמה אני מטומטמת, כי אף אחת לא הגיעה (מסיבות כאלו ממש לא מקובלות כאן) אבל באיחור אופנתי הן הגיעו, חלקן גם הביאו איתן משהו קטן לנשנש ויין (אחרי התנזרות ברוב ההריון הקצת ששתיתי היה מאוד מענג) והיה מאוד נחמד ומרגש. נכון שלא דיברנו רק על הריון ולידה אלה בכלל על ילדים ודילמות נשיות, קריירה מול הורות וכ"ו אבל היה ערב שהבנות הגיעו בשבילי ובירכו אותי. לקראת סופו בן זוגי חזר הביתה והשתלב בשיחה.

לא קיפחתי גם את הצד השני- אירגנתי את החבר'ה שלו ובשישי בצהריים ארגנו מסיבת הפתעה ליום הולדתו ה40, השותף שלו מצא תירוץ לאיזו ישיבה בדיוק אז ובזמן שהוא לא היה בבית כל החברים באו, הדליקו את האש והתחילו להכין את הבשר (אצלנו האורחים/ חבר'ה הם בני בית כך שיודעים מהיכן לקחת את הכלים וגם עוזרים לחיסול אז לא הכל עלי...) בכדי שלא ידע הם גם עשו את כל הקניות והביאו איתם. כשהיינו מוכנים השותף קיבל צילצול שיביא אותו. זו היתה התארגנות די ספונטאנית כך שלא היה זמן להדלפות והוא היה מאוד מופתע. הצלחתי גם לעשות איזו מצגת של תמונות שלו. אני חושבת ששימחתי אותו למרות שהוא היה מאוד נבוך. חוץ ממני עוד שתיים מבנות הזוג בהריון (מה שמלחיץ מעט את הרווקים בחבורה) כך שגם כאן הנושא עלה. נראה לי שמבחינתו טוב שהתרכזו בלידה הממשמשת ובאה ופחות בגיל שלו...

יפה!!
וסבבא שהתכניות לא השתבשו עם לידה מוקדמת או משהו כזה.
לא פשוט, הגיל 40 הזה. גם אלינו הוא מתקרב בצעדי ענק, לא נעים בכלל.

מעולם לא הייתי במסיבת בנות שלפני הלידה. פעם רעיון כזה היה נראה לי לא מתאים, היום דווקא אני נפתחת להווייה נשית שכזאת. בכל אופן, אם הייתי רוצה לארגן משהו כזה, אין לי ממש את מי להזמין... (זאת אומרת, יותר מאשר 2-3 חברות, וגם הן - לא מאוד קרובות...)

אני לא מרגישה נוח לצעוק בבית כי אנו חיים בסביבה אורבנית צפופה. בבניין שלנו יש 10 דירות, והוא מחובר לעוד כניסה שגם בה 10 דירות. לפני הבניין וגם מאחוריו יש בניינים סמוכים. הקירות אצלנו ממש דקים, חרא אקוסטיקה.
אפילו אם דיירי הבניין שלי ידעו שמתחוללת לידה וזה לא שרוצחים מישהו, עדיין בבניינים הסמוכים ייבהלו.
זה מלחיץ אותי, זה לא יאפשר לי לצעוק בכיף (כמו שעשיתי בלידה של אור, בצימר במושב ישרש).

למיכל,

אוי.

שבוע 40.
ברביעי היה יום העבודה האחרון שלי. חיכיתי לשתי הקבוצות שהייתי אמורה להדריך ביום הזה ומשום מה שתיהן הבריזו... התבאסתי קצת... אבל נפרדתי מכל הצוות וחילקתי צלמיות פריון שעשיתי.
כל הדברים ללידה כבר מוכנים בערמה, הבריכה מנופחת, הבגדים של הקטנה מויינו סומנו וחזרו מכביסה, מסודרים בארון כך גם בגדי החורף של נורי.
המיטה מוכנה, חבילת הדיסקים ללידה, הוידאו והמצלמה... כל הבית ערוך ומוכן.
חמישי- שיעור יוגה, כרגיל עושה הכל אפילו ביתר קלילות, מורתי פירגנה כשעשיתי עורב (עומדים על כפות הידיים ומניחים את הבירכיים מעל למרפקים כשהראש וכפות הרגליים יוצרים שיווי משקל) אפילו נוח כי הבטן יוצרת משקולת גדולה במרכז.
עמידות ראש מתקצרות - בכל זאת יש הרבה יותר משקל על הראש.
סקס טוב ארוך ופרוע בערב: רק לצורך בזירוז (סתתתם )
שישי בבוקר- במהלך שיעור היוגה היה נדמה לי שהייתה איזו התכווצות (אולי, סוף סוף). עשינו תנוחות עמידה, מפרקי הירך גמישים ופתוחים. אחר כך הבנות הולכות יחד לארוחת בוקר בחדר האוכל. עונג שישי. אחרי פתיחה כזו של סוף השבוע אפשר לעשות סידורים/ קניות בשקט.
הבן זוג הלך להביא את נורי מהגנון.

ציפייה
נראה לי שאני צריכה לדבר אליה שוב ולהזמין אותה, אולי לעשות קולות נמוכים?
בשביל סקס אני צריכה לחכות עד שנורי ילך לישון צהריים לפחות.... ורצוי שבן זוגי יהיה בבית...

כן... מה קורה?

הלו!
את יולדת או משהו?
תעדכני מהר, אנחנו במתח!!

ראשון- קמתי מאוחר, עשיתי לי אימון של יוגה ביט עם הדיסק של דיויד סאי מהים האדום (הרבה מוזיקה מצרית שממש מתאימה לנענועי אגן ועבודה על שחרור והרפיה של האזור) כל היום עבר בכייף עם פה ושם התכווצויות קטנות בגב, לא משהוא ברור.
מישהי התקשרה והציעה עצמה כדולה מתלמדת, בצהרים נפגשנו והתברר שכבר הכרנו באופן עקיף במפגש אצל שרה'לה של משוחחים על _הריון ולידה בתחילת החודש. מסתמן שנוסיף אותה לצוות שלנו...
בערב אימון יוגה רגיל- כמו בהזמנה עשינו אסנות של טריקונאסנה (שעובדים על מפתח הירכיים ופתיחה של האזור) כייף של שיעור, פרט לכך שהזעתי נורא, לא מכיוון שעבדתי קשה אלה כי הדליקו את החימום...

לפנות בוקר נורי התעורר. פתאום הוא רוצה לעבור למיטה שלו. [כשסידרנו לו את החדר, לפני חצי שנה, הוא מייד עבר אליו ואח"כ הוא היה מתעורר באמצע הלילה ומזדחל למיטה שלנו. בזמן המלחמה הוא דוקא בחר לישון בממ"ד, ואחרי שהסתיימה הוא עבר לישון איתנו באופן די קבוע. מבחינתנו כל בחירה שלו טובה. אחת ההנאות הגדולות שלי זה כשהוא מעיר אותי בבוקר, בליטופים ונשיקות, להרגיש את הידיים הקטנות שלו על הפנים שלי, או לחילופין להעיר אותו באותה דרך ...]
עזרתי לו להעביר את השמיכות/ כרית /בובת בוב והוא התכרבל במיטה שלו. כנראה הוא היה צריך לאשרר את המקום הפרטי שלו. הוא כמובן ביקש שאשאר איתו שם, אבל הסברתי לו שזה לא נוח לי וצפוף, אז החלטנו לחזור למיטה הגדולה ששם אפשר להתכרבל יחד ולהרדם מחובקים.

שני בבוקר- [היום זה התאריך...] קוק מעיר את נורי. אני מתעוררת עם זמזום בגב, איזו אי נוחות. נורי מתעורר עם חיוך ומשתכנע לקום כשקוק מזכיר לו שיש הרבה מה לתקן בגן וכל החברים מחכים לו כבר.
הכאב עובר כמו גל מהסקרום אל הבטן התחתונה, אמרתי לקוק שנראה לי שזה מתחיל. צורך עז ללכת לשירותים. אני מתקדמת לקצה המיטה, לגרוב גרביים. קוק מניח ידו על הבטן ואומר לתינוקת שהגיע הזמן שתצא. קוק אומר לנורי שהשבוע אמא צריכה לנוח הרבה לקראת הלידה, כזה מתוק. נורי, מאחורי מחבק אותי בעדינות רוכן נותן נשיקה לבטן, מהצד, ואומר "תינוקת צאי כבר" אחר כך הוא מתרוממם ואומר שהוא עושה לי מסאז' תוך שהוא מעביר את ידיו בדיוק במקומות הנכונים (אין לי מושג איך הוא יודע). רגע קסום. אז אני כבר חייבת לברוח לשירותים.

אחרי שיצאו לגנון ניסיתי לחזור לישון, לתת לגוף עוד קצת לנוח, אבל הראש כבר לא במצב שינה. פתאום חשבתי על כך שלנורי היו כל מיני שמות בטן (זרובבל,אליעזר) והפעם היא פשוט נקראה תמיד "התינוקת", עוד אין לנו שם לכשתצא.
קוק חוזר. אחרי שעה קלה במיטה כבר חייבת לזוז, קמה ומתחילה להתארגן, עוד כמה סידורים, קוק יוצא לאיזו פגישה ואני מגיעה למחשב...

וואוו, מתחמם, מתחמם...

איזה שאנטי, הלוואי שגם הלידה תהיה כזאת!

כל היום היו התכווצויות, לא חזקות, צירונים... המשכנו כרגיל, יצאתי למרפאה לקחת עוד משהו (שיהיה בבית לכל מקרה) ואחר כך לארוחת צהרים (טעות גדולה, כמובן שפגשנו 'מלחיצים' :"נו נסעת להבדק? אם עברת את התאריך אז צריך"...-האחות של קוק. דוקא אמא שלי בסוציומטיות ראויה אמרה שמתאים לה שאחכה כמה ימים כדי שתוכל לסיים לכתוב איזה רפרט, מתחשב מצידה)
בצהרים התקשרתי לליהי (המיילדת) לדווח שמשהו זז.

לנורי היה קצת קשה ללכת לישון, רצה רק אותי, בסוף אחרי עשר נרדם.
עוד קראתי קצת (עד שנגמר הכדורסל) סקס ולמיטה.

אבל לא ממש הצלחתי לישון.
ב24.00 החלטתי שכדאי לתזמן. למרות שהצירים ממש לא חזקים הם מרגישים די קרובים, ובשעה האחרונה הם כל 7-6 דקות. האם להתקשר שוב לליהי? להעיר כבר את קוק?

זוהי הלידה הראשונה שלי [ציר] כך מסתבר, ואני לא ממש יודעת את מהלך העניינים... עד עכשיו לא הבנתי למה הלידה בבית החולים לא ממש נחשבת במקומותינו. זה די מדהים איך הגוף מתכונן ומאותת לי שהלידה מגיעה: הריצות התכופות לשרותים, הגוף מתנקה מכל הפסולת, הפקק הרירי- פתאום נזכרתי שמזמן קראתי על זה, אלו דברים שבבית החולים ממש לא היה לי.

אז זהו, שקצת קפצתי למסקנות מוקדמות...
התעוררתי בבוקר והייתי יפה בעיני עצמי, השער הסתדר מעצמו ובעור הפנים היה איזה זוהר...אוירה חגיגית באויר.

מרגישה קצת מטופשת שהערתי את ליהי באמצע הלילה, אבל כנראה הייתי צריכה לשמוע אותה אומרת "שאני אדע כשזה יהיה הזמן", ואז חזרתי למיטה והצלחתי לישון (ממש טוב) עד הבוקר.
שוב קמתי בנחת, קראתי קצת (ספר שלקחתי מהספרייה כדאי שיהיה לחופשת הלידה: חיי אהבה של צוריה שלו, ונראה שאסיים אותו עוד לפני הלידה. כבר הרבה זמן שלא קראתי 'סתם' רומן ולא ספר עיון/ חומר ללימודים). עשיתי אימון קליל של יוגה ביט במהלכו הרגשתי שכל העור שלי מתפקע מיובש אז עברתי למטבח ומשחתי עצמי בשמן זית תוך כדי תנועה.

מוצאת את עצמי כל הזמן מסדרת ומנקה את הבית. כאילו שאם לא הכל יהיה פרפקט הקטנה לא תבוא... זה כלכך לא אני, כל הנקיונות והסידורים האלה.

קוק חזר מענייניו. שמש חמימה מבחוץ חדרה פנימה. מפה לשם גררתי אותו לחדר השינה, לא שהיה קשה לשכנע...אבל כן מוזר ללכת לשם כדי לעשות אהבה, (לפעמים אנחנו מרגישים קצת סוטים לעשות את זה במיטה המשפחתית, אחרי שהתרגלנו לעשות בכל מקום אחר פרט לשם...)
שמתי לב שגם הוא קצת זורח היום, הקמטים במצח קצת נעלמו, והוא נראה צעיר ויפה מתמיד. אפילו הפנס הקטן מתחת לעין שהוא קיבל אתמול במשחק הכדורגל לא עימעם את היופי הזה,(הוא הבקיע גול, אחד מהחבר'ה ניסה להדוף ונכנס בו).

מה מצב הצירים? ובכלל?

<אני מקווה שהבית נקי טיפ טופ!!>

היי, מה העניינים?

כבר מגיע לכם מזל טוב?

אז זהו, שלא...
בינתיים הצירים פתאום נרגעו והכל נעצר. חברה שלנו שאמורה להגיע לצלם את האירוע מתעכבת וכנראה שהחרדונית הקטנה מחכה לה (היא עורכת סרטים במקצועה ומאוד עסוקה). ליהי מרגיעה שזה לגמרי בסדר... האמת שאני לא לחוצה, קצת חוששת מזה שהסביבה תתחיל להלחיץ, אך נחושה לא לתת להם. בינתיים כבר הגעתי לסוף הספר. חברה אחרת תבוא מחר לצלם אותי בסטילז. פתאום שמתי לב שרק אני מצלמת בבית ולכן אני די נעדרת תיעוד, פעם, לפני שנים קוק היה הצלם, (מעניין למה הפסיק...) אחותי הקטנה חייה כבר שלוש שנים בנכר ואני חייבת לשלוח לה תמונות...
מצב קצת מוזר כי מצד אחד כבר הפסקתי לעבוד ומנסה לאגור כוחות ומצד שני כמה כבר אפשר לישון, לקרא ולגלוש בבאופן (מסתבר שדי הרבה...) אז אימוני יוגה ארוכים ממלאים לי את הבוקר אבל הציפייה הזו מעייפת.

מיצילה... את מתכוונת לקחת משככי כאבים ירוקים בלידה? (קראתי משהו שכתבת).

עד אתמול בערב היינו בהפסקה כפויה, ואתמול הגיע משהו (חום אמנם s-: ) שעשה אחלה ערב, האמת מקווה שתיהיה איזו ירוקה קטנה. בכל מקרה נראה לי שאם אקח זה יהיה בתחילת השלב של צירי הלחץ שאז יותר חשוב להרפות ולהרגע: קראתי מאמר באמנות הלידה שמדבר על הנזקים שבלחיצות אגרסיביות, וליהי הראתה לי סרט שבו היולדת, שהיא מיילדת בעצמה, כמעט ולא לוחצת, אפילו כשהראש כבר בחצי דרך החוצה (בתוך הבריכה) אלא פשוט מחכה לציר הבא בסבלנות ונותנת לגוף לעבוד. בשלב הראשון של הצירים אני חושבת שארצה להיות בתזוזה אז אני לא בטוחה שזה מתאים.
אבל נזרום ונראה מה יהיה...

בינתיים שוב משהו מתחיל לזוז, אבל אולי לא כדאי להגיד כלום בינתיים...

פתאום לכולם יש זמן...
אמא שלי מפתיעה אותי בחוסר הלחץ שלה, בשאנטיות מדאיגה כמעט היה סיפרה שסיימה לכתוב את העבודה שהייתה צריכה ותשמח שאתן לה עוד קצת זמן כדי שתסיים עוד איזה רפרט (היא חזרה לספסל הלימודים בעקבותי וגם עושה תואר שני). בשנה"ל הקודמת היא היתה מאוד לחוצה מהלימודים. היא מגה סבונית. אבל עכשיו אפילו נראה ששום דבר בעולם לא מדאיג אותה.
החמות גם אמרה לי אתמול שאתאפק עוד יום לפחות, מכיוון שלבן הדוד עושים יומולדת היום.
החברה שהייתה אמורה לבוא לצלם פיספסה את הרכבת האחרונה בשישי ו'מתאים' לה שכל האירוע יהיה רק ביום שני הבא, כדי שתוכל גם לסדר את המצלמה שבינתיים התקלקלה...
(זה אחרי שב שישי שוב חזרו צירים אחרי שיעור היוגה של הבוקר וכבר אמרתי לעצמי " היום הוא היום", הם נעלמו אחרי שדיברתי איתה.)

טוב, קוק ונורי כבר מזרזים אותי לארוחת בוקר שבתית אצל הוריו.

כדי להגיע להורי צריך לרדת כ20 מדרגות ואח"כ לטפס בעליה לשכונה שלהם. בסוף העלייה אני מרגישה שהתינוקת שולחת לי שני אגרופיםמהירים ומדוייקים היישר לשלפוחית שלי. מייד אחר כן זרם בלתי נשלט. בעודי מספרת לקוק מרגישה עוד זרם קטן. מיהרתי לבית הוריו היישר לשירותים. עוד חשבתי שאשב לאכול איתם אך הקפיצות לשירותים רק מתגברות.
לקחתי להם את הקלנועית וחזרתי הביתה, חשבתי שרק אקח כמה תחבושות, אך הזרם בלתי פסיק...
אי ספק - ירדו לי המים. ואיתם באים צירים.
טלפון לליהי.

אכן צירים.
זה הולך להיות כואב!

קראתי ברצף והמתח הלך והתגבר: יהיה כבר סיפור בתחתית? (טוב, נתפשר על דיווח מקוצר

)
והנה, באתי בדיוק בזמן ללידה!@}

כ"כ מרגש לחשוב שמישהי, לא רחוק מדי, יולדת ממש ברגעים אילו! ואולי כבר חובקת קטנטונת?:-]

זה הולך להיות כואב! אבל נפלא ומרגש!(())

מדהים! רק הבוקר הייתי הריונית ועכשיו ישנה לה בנחת תינוקת מקסימה אצלי במיטה (עבר לא התאפקתי וירדתי קצת ללכת למחשב...)
הלידה הייתה מהירה למדי כי מהרגע שירדו המים התחילו צירים רציניים ביותר, צירי לחץ.
הטלפון השני לליהי בהפרש של מספר דקות היה יותר בשביל לודא שהגושונים הקטנים הלבנים בתוך המים הצלולים, תקינים. היא הרגיעה שזה רק הורניקס ושהיא יוצאת לדרך.

אין הזדמנות ראויה מזו לצאת מהארון. אז זאת אני ומאחלת לך המון מזלטובים! את גדולה!
ברכות כמובן גם לנורי ולקוק @} @} @} @}
היית שקטה? לא שמעתי כלום...

וואוו! איזו הפתעה! מזל טוב!!
איזה כיף!!

מחכה לשמוע על הלידה...

@}מזל טוב!!@}

תודה למברכות.
לאור המאורע החלטתי לפתוח דף חגיגי סיפור לידת הבית של זיו , בכל זאת כאן היו גם כל מיני נושאים שלא כלכך קשורים...

קראתי עכשיו את כל הבלוג שלך..
איזה כיף לקרוא את כל האופטימיות .. ממש רואים את החיוכים , האנרגטיות , ואת התשוקה לחיים שלך דרך הכתיבה..

תהני לך.. תודה.

הי,
תרצי שאערוך את דף סיפור הלידה של זיו? לקבץ את כל הסיפור ביחד (לכשתסיימי לכתוב אותו), ואח"כ התגובות/הברכות? או שאת מעדיפה שהוא יישאר כמו שהוא?
<מאוד מאוד נהניתי לקרוא את הסיפור עד כה, ושוב מזל טוב!

>

מאמא מאוהבת אשמח שתערכי. תודה.

ערכתי @}

מאמא ניסיתי להוסיף לסיפור תמונה (האחת שקוק הצליח לצלם תוך כדי...) אבל איך?

מצאתי את עצמי באמצע הלילה, אחרי שזיו סיימה לינוק, עוד שעה ארוכה ואני רק מסתכלת עליה מוקסמת, מסניפה אותה, היא רק היתה בפנים ועכשיו יש לי גורה מקסימה בידיים.

ניסיתי להוסיף לסיפור תמונה (האחת שקוק הצליח לצלם תוך כדי...) אבל איך?
כדי להוסיף תמונה, יש לאחסנה קודם באיזה מקום ברשת (יש הרבה אתרים שמאפשרים לאחסן אצלם תמונות בחינם). ואז אפשר לתת את הקישור לתמונה וניתן יהיה לראותה.

<אין לך מושג כמה סיפור הלידה שלך מדבר אלי, כשאני עסוקה בימים אלה בלתכנן את לידת הבית שלי

>

מאמא מאוהבת , זה העיקר: לתכנן, לפנטז, לבקש ולהזמין את הלידה שאת רוצה.

הבוקר משברון: הגור הגדול לא רצה ללכת לגנון, זה לא קורה לו הרבה ולרוב אחרי כמה דקות וכשהוא נפגש עם החברים הוא שוכח הכל. בדרך כלל הוא מאוד אוהב להיות שם, היום ראשון הוא אפילו מיהר כי היה לו הרבה מה לספר לחברים ולמטפלות. היום לא. והוא המשיך לבכות אחרי שקוק חזר הביתה. אחרי התלבטות קצרה החלטנו שזה אך טבעי ומובן שירצה להיות איתנו (איך שהוא הוא מרגיש שאבא לא הולך לעבודה גם היום) אז קוק חזר לשם לקחת אותו.

בלילה הקודם קוק עשה לי מאסג' (הגב התחתון התחיל להציק בעיקר בהתכווצויות) זה היה כל כך נפלא. בידי הקסם שלו הוא פורר ופיזר את הכאב. השקיט את השרירים שמתכווצים לנוכח הכאב וסביבו ואז הרחם יכול להתכווץ בלי הכאבים הנלווים. אחרי שהלידה הסתיימה שרה'לה כיוונה את ידי להרגיש את הגוש של הרחם (אז הייתה מאחורי התבור) והסבירה שמאסז' תוך כדי ההתכווצות יכול לעזור גם לכאב וגם בכדי לעזור לשאריות לצאת. תוך כדי המאסג', כשאני שוכבת על הבטן (!!!) אני מרגישה שהכאבים לאט לאט מתפוגגים ואת הכדור של הרחם פועם, מתכווץ, מגודל של אגרוף קטן לכדור שנכנס בתוך כף היד. איזה עוצמות ואנרגיות טובות עברו לי מהידיים שלו. בבוקר הרגשתי שהכדור ירד אל שיפולי הבטן...

אתמול בערב הקטנה התעוררה לינוק (אחרי שנורי כבר נרדם) ואחרי שסיימה הייתה ערנית במשך שעתיים, הסתכלה סביב סקרנית, בוחנת את הפנים של קוק ושלי מאזינה למה שאמרנו לה. חיוך לא רצוני... הגוף הקטן שלה עוד נוקשה, לא בקלות נותנת להזיז לה את הידיים מהפנים, לאט לאט מאפשרת לנו לעזור לה להתיישר קצת, מרפה. חזקה הילדה. ואיזה שאיבות היא נותנת...

הגורה לא רק שואבת כמו גדולה, הלילה כבר עשתה קקי שני (הראשון היה המהלך הלידה) עדיין מיקוניום אך בקצב השאיבות שלה זה יתחלף מהר... היא מאוד מתחשבת, יונקת במרוכז, קמה פעם אחת בלילה (טפו טפו טפו וכל מה שנהוג לעשות). הציצים שלי כבר התנפחו והתחלת הנקה מתחילה ב" אוי אוצ' אי יי יי אי אוצ'"...

&^{%$##<!@#$תני לה סימילאק, מה את צריכה את הכאבים האלה...@#$%}&)(>)*&

האאא (צחוק גדול...)
אכן אכן, לפחות אני זוכרת שאחרי כמה זמן זה מתאזן, היא כבר פותחת את הפה יותר גדול ותופסת יותר טוב את הפיטמה אז קצת פחות כואב. אבל, רבק לאן הם עוד חושבים לגדול? אם אי פעם חשבתי על הגדלת חזה (ולא חשבתי) אז יש לי הדגמה של איך זה יראה... פמלה היזהרי, הנה אני באה...
מסכן קוק, דוקא כשיש לו גיוון וציצים גדולים (וחשופים) מסתובבים בבית אסור לגעת...

באמת, איך תעברי את תקופת ההתנזרות הזאת?
בטח קשה לכם מאוד, המעבר הזה מקצה לקצה!

שאלה טובה... בינתיים שנינו באופוריה ונהנים מהמשפחתיות והזוגיות בלי. קוק הוא עכשיו תומך נלהב ביותר של לידות בית. הגודש כבר ירד קצת מה שנראה לי שעוזר הוא משטר עקבי של צד אחד לכל הנקה: יש לה איזו שיגרה (אם אפשר לכנות 5 ימים שיגרה) של התעוררות - יניקה קצרה שתרגיע את כאב הרעב - תנומה קלה -התעוררות ליניקה רגוע וארוכה יותר ואז זמן ערות או חזרה לשינה ארוכה.
כל סשן כזה הוא מבחינתי הנקה אחת בשביל שתוכל לרוקן טוב את הציצ וגם שבהמשך היא תגיע לחלב האחורי.
האמת שאתמול כבר חשבתי על סקס והאם אני כבר מוכנה ואולי כדאי לחכות עוד קצת למרות שחיצונית הכל חזר לקדמותו...כשבאתי אל קוק לנפנף לו בציצי הוא לא נראה כלכך מעוניין

אתמול בדרך למקחת - השכבה שאלתי את נורי אם ירצה לעזור לי להכניס את הבגדים שלו לארון, (שהיו מסודרים בערמות) הוא ענה שכן אבל מיד התחיל כיוון של השתוללות והוא התחיל לבלגן אותם. תגובתי היתה מסכת של דיגדוגים. תוך רגע הוא היה על הרצפה מתגלגל מצחוק. זה התפתח להשתוללות רבתי במיטה הגדולה. הוא קופץ עלי ואני מעיפה אותו מעבר לכתף לגלגול, הוא מנסה להגיע לסל הגרביים שלו כדי להפוך אותו ואני בתגובה הופכת אותו... ושנינו צוחקים ומתחבקים ושוב משתוללים. כשקוק שמע שאני אומרת לנורי שהוא קצת מגזים הוא הצטרף לחגיגה (זיו ישנה לה עמוקות). נראה שעבר כלכך הרבה זמן מאז השתוללתי איתו כך והוא כל כך השתנה בזמן הזה. בחודשים האחרונים המגע שלו בי, גם כהשתוללנו היה עדין וניזהר, אפילו לא הייתי צריכה להזכיר לו להיזהר על הבטן. ופתאום אני שמה לב כמה הוא חזק ומוצק וגדול (זה כמובן מתעצם לנוכח הרכות והשברריות של זיו ) הוא גם כל כך בוגר- בבת אחת אני רואה איך הוא גדל לי כלכך מהר, עוד רגע והוא עוזב את הקן...
ההשתוללות גם נתנה לי לראות כמה עדינות ורגישות יש בו, איך הוא מלטף ומנשק אותה. מתיישב ומבקש להחזיק אותה ועושה את זה כל כך יפה בידיים בטוחות. עוד לפני כן הוא אמר לי שהוא רוצה עוד אחות והוא יוכל לשחק עם שתיהן...
ואני לא יכולה לשכוח את המגע העדין המתוק והמדוייק שלו בי במהלך הלידה.
האאא
מה אמא עוד יכולה לבקש?

מזל טוב גדול
"כולנו משפחה אחת"

אחותי, שיחת הטלפון שלך היתה כלכך מרגשת. הגעגועים מציפים אותי.
אוהבת אותך.

זיו בת שבוע. תיכננתי לא להוציא אותה מהבית במשך שבועיים אבל היום כבר לא התאפקתי ויצאנו לטיול קטן במשק. זה שבת אז לא נתקלנו בהרבה אנשים, קפצנו לחברים.
בערב עשינו לה אמבטיה ראשונה. נורי ואני נכנסנו לאמבטיה ואחרי ששטפנו את עצמנו מילאתי מים והוספתי חליטת קלנדולה וענף רוזמרין. כשהיו מספיק מים קוק הביא אלי אותה. היא היתה כלכך נינוחה וצפה לה במים כשאני תומכת בראשה. נורי שר לה ותלש את עלי הרוזמרין שהפיצו ריח נעים.
אחר כך קוק לקח אותה אם המגבת למיטה לעשות לה מסאז'. אנחנו גם יצאנו והצטרפנו למריח-מרח (משיכת הגוף בשמן זית) משפחתי.

אידיליה!

הבוקר היה לנו בוקר של דינוזאורים. זיו התעוררה לאכול ב6.30 ונורי התעורר יחד איתה. ניסיתי לשכנע אותו לחזור עוד קצת לישון כי כבר עוד מעט קמים (מה שאני רציתי לעשות) אבל הוא רצה לראות אותה אוכלת. כשנרדמה חזרה, הוא רצה לעבור לשכב לידה ולשמור עליה. אחר כך הוא הזכיר טיול שעשינו לפני כמה חודשים לספארי (הוא זוכר שהייתי כבר עם בטן) והתחיל למנות את החיות שראינו שם. הוא זוכר גם דינוזאור...מפה לשם, מכיוון שהוא כבר התחיל את הבוקר שלו, הוא הביא למיטה את אטלס הדינוזאורים וסיפרתי לו עליהם. (בעצם זה ספר שלי, יש לי חיבה לזוחלים וחרקים...)

במלחמה נחשפנו לטלויזיה וגילינו את בוב הבנאי וגם את סמי הכבאי (גם אנחנו בעוונותינו היה לנו קשה לסגור אותה ולהתנתק מההתמכרות לחדשות). כשנגמרה הפסיקו לשדר את סמי הכבאי בהופ וזה ממש חבל. לשמחתי התוכניות שהוא רוצה לראות ממש חיוביות. סמי וצוות התחנה כל פעם מצילים משרפות וממצבים מסוכנים. מאז אנחנו מחפשים למי יש פרקים של התוכנית (נורי וחבר נוסף שלו ממשיכים לזמזם את שיר הפתיחה ולשחק בכבאים)
והנה באה המיילדת שלי, ליהי המדהימה, שהיא הרבה יותר ממיילדת, היא גם אמא של... ומביאה לנו 3 די-וי-דים של בוב וסמי באנגלית. אין מה לומר, נורי לא ישכח אותה, היא קיבלה אצלו המון נקודות על המחווה הזו... הוא כבר מכור ומזמזם את שיר הפתיחה באנגלית- גיברישית וכבר קלט כמה מילים אמיתיות. בהתחלה חשבתי שאני צריכה לתרגם לו אבל אחרי שלוש דקות הוא אמר לי שאני מפריעה לו להקשיב.
היו לנו כמה עימותים ובכיות על זמן הצפייה, אבל מאז שאיימתי שאם זה גורם לנו לריב פשוט לא נראה, הוא אומר (ועושה) ש"כשאגיד די אז סוגרים". איומים, למרות שזה נשק שאינני אוהבת להשתמש בו, יכולים לעבוד טוב, כמובן בתנאי שמתכוונים להם.

תודה על שפע המחמאות. [-:
יש לכם וידאו? אם כן אז גם לנו יש הרבה בוב הבנאי באנגלית שכבר אינם נצפים ונשמח להעביר לנורי. (תיהי בטוחה שברגע שאני אגיד שנותנים אותן פתאום יהיה להן ביקוש אבל זה מכשול שאפשר לעבור)
וחוץ מזה, לא שאני מעודדת,חלילה, לצפיה בלי סוף, אבל רוב התכניות בהופ הן חיוביות. זו אחת הבעיות עם הערוץ הזה, כאילו חיובי ולא מזיק, אבל אז עוברות שעות של צפיה בטלויזיה שגם עם התוכן הכי חיובי זה כבר מתחיל להזיק. משפט ארוך, תחביר לקוי, אבל חייבת לרוץ. נו מילא שישאר כבר ככה.

התקשר אלי אודי, בעלה של אמי, להודיע כי אמו (סבתא-רבה של ילדי) נפטרה זה עתה.
זוהי דרכו של עולם אני מניחה. דור בא ודור הולך. נראה שהיא חיכתה ליום השנה לפטירתו של בעלה שיהיה בשישי הקרוב...
אתמול אודי רצה להביא אותה אלינו שתראה את זיו, אני אמרתי לו שנחכה עוד קצת, שזיו טיפה תיגדל ושאמו תרגיש יותר טוב (היא לא הייתה חולה רק עם קרחצים של גיל הזהב...) ואני רק מצטערת קצת שלא איפשרתי להם לבוא... לפחות היא הלכה בשינה ולא סבלה יותר מהרגיל בחודשים האחרונים.
אני מניחה שההלוויה תהיה מחר, מרגישה שצריכה להיות שם, וגם בן זוגי...(זה כבר עניין של לוגיסטיקה -איפה הקטנה תישאר בינתיים.......

למרות ששימחה ועצב מתערבבים לנו, אני עדיין נמצאת במקום מאוד מאושר. אפילו אמירות ברחוב הקיבוצי לא יכולות להרגיז אותי.
התחלתי לצאת עם זיו, בקטנה, לקפוץ לסידור פה לצאת לא. בוקר שם. מכניסה אותה לכיס, ערכת החתלה בתיק קטן ויצאנו. בדרך כלל התגובות ללידה הן חיוביות "כל הכבוד, איזה אומץ" או שמקסימום מוסיפים "העיקר שהכל היה בסדר ולא היו תקלות"/ "מזל שהכל נגמר טוב"... אני מגיבה בחיוך ותודה. אין טעם להסביר או להתנצל. אחד הדברים הטובים בקיבוץ זה שאם למישהו יש ביקורת היא אף פעם לא תאמר מול הפנים, תמיד מאחורי הגב כך שאת התגובות הקשות אני לא שומעת. כבר די הרבה זמן שהרגלתי את עצמי לא לשמוע את הדברים ולמען האמת ממש כבר לא אכפת לי מה אומרים עלי. כשהגעתי למסקנה שאני חריגה בסביבתי, (תמיד הרגשתי שונה) והשלמתי עם כך ואף יותר מזה - זה ייחודי, וזו מי שאני, וטוב לי עם זה. מרגע שהשלמתי עם עצמי באמת כבר לא חשוב מה אנשים אחרים חושבים או אומרים עלי!

בעניין אחר-
מישהו יודע משהו על נזקים אפשריים לחשיפה של פיצקי למחשב?
מצד אחד מאוד נוח לשבת לעבוד במחשב כשהיא על הידיים/ מנשא אבל מצד שני נראה לי קצת בעייתי הקרבה למכשיר חשמלי...

ועוד שאלה- תהייה לגבי תנור גז- גיסתי אמרה לי שהגז יורד למטה, אז אם מדליקים תנור גז לא כדי להשכיב אותה על הרצפה (על מזרון על הרצפה...)

השאלה של המחשב היא ממש כואבת...
דווקא בתקופת התינוקות של אור (4) בכלל לא היה לי עיניין במחשב. היום, לעומת זאת, אני נתקעת עליו כמעט כל יום (בעיקר אי מיילים וגלישה באתר מסוים מאוד) ויש לי חשש כבד ממה שיקרה עוד חודש וחצי, כשאסתגר בבית עם תינוק חדש...
לא רוצה לתקוע אותו מול המחשב, לעזאזל!!
(וזה לא סתם "מכשיר חשמלי", מיצילה, זה יותר כמו מיקרו מאשר כמו רדיו)

כבר יום שני ברציפות שנורי מבקש להשאר איתנו בבית, ואני מסכימה. מתרגלת / בודקת את עניין החינוך הביתי. אנחנו מבלים בכייף יחד. אתמול הוא אמר "אני מת על תינוקות" ומשפט נוסף שמילא אותי לא פחות גאווה, "אני מאוד אוהב ספרים".

כל עניין השבעה איפשר זמן משפחתי מיוחד. למסע הלוויה הלכתי עם זיו במנשא אך כשהגענו לבית הקברות עשינו רוטציה ובזמן רוב הטקס קוק נשאר איתה מחוץ לגדר. גם ביום הלוייה ובשבוע אחריו מבקרים רבים (שלא הספיקו לראותי לפני זה) בירכו מזל טוב והשתתפו בצערנו בנשימה אחת. אכן מצב קצת מוזר. הימצאותה של זיו עשתה את המצב לקצת פחות עצוב, בעיקר לסבא אודי.
אמא שלי הציגה את הנכדה החדשה וסיפרה בגאווה שילדתי בבית. (היא גם התגאתה על כך שלא סיפרתי לה...)

<מתנצלת על הנטיה הזאת של התגובות שלי להיות בנוסח: "גם אצלי"...>
<אבל מה, עדיף לא להגיב??>

סבתי נפטרה כשבועיים לאחר פרוץ אור לעולם.
זה היה ממש כאילו היא חיכתה לראות אותו, ואז עזבה.
הנחמה הקטנה היתה שהיא אכן הספיקה לראות אותו.

את לגמרי מסתדרת עם שניהם בבית? נורי לא תובע הרבה תשומת לב? לא מקנא? לא משתעמם? ואיך זיו - מלאך קטן? יונקת וישנה?

נו, משעשע שאמא שלך גאה בך...
אחרי שאני ילדתי את אור, אבא שלי אמר שעשיתי להם (להורי) בית-ספר. זה שהלידה היתה טובה, והתקיימה בצימר של אילנה שמש כמתוכנן, וללא אמבולנס שעומד הכן - כפי שהם זממו לארגן, לו ידעו מראש שהלידה קורית... כל זה הפתיע אותם, כנראה. לדעתי הם לא יורדים לעומק ה"מוזרויות" שלי, ומתייחסים לזה כאל ג'וקים חולפים, קלות דעת וכו'. עם הזמן הם יותר ויותר מעריכים את רצינותי כשאני מדברת על המימסד הרפואי, למשל, או על הרעה החולה של הפלסטיק.

אני לא שוכחת שעשית "עגור" בשבוע (יום??) שלפני הלידה. fucken amazing.
עבורי, העמידת-ראש מאפשרת לי להיחלץ לרגע מתחושת הבטטיות, בהיבט התודעתי לא פחות מהפיזי.
אז אני ממשיכה לעשות, אבל מקצרת.
(לשאלתך, אני בשבוע 34).
היום, כששאבתי אבק בשטיח בסלון (-הכנת זירת היוגה) תפס אותי כאב בצד הבטן. לא משהו, השאיבת אבק הזאת. אחר-כך ביוגה עצמה, שוב בא לי הכאב. עשיתי בגללו תרגול מאוד קליל, והכאב עבר.

חשבתי פתאום, שצריך כבר להכין את הציוד הנדרש ללידה!!

אוף, ויש לנו עוד דברים לסדר בבית, דחוף לפני הלידה... אנחנו כאלה פדלאות!

היומיים שהינו שלושתינו יחד היו ממש נחמדים. מכיוון שזיו עוד מאוד קלה לתפעול: ישנה הרבה, יונקת היטב (בגודל הזה היא כל כך קלה שמספיקה יד אחת מה גם שעוד עם נורי פיתחתי לי שיטות הנקה בתוך המנשא כך שאני רק צריכה להיזכר...) מדי פעם קקי ועוד לא ממש שמענו אותה בוכה (יותר ציוצי חתלתול) כך שהיומיים הללו היו יותר בילוי איתו. עשינו כל מיני דברים שכבר מזמן לא עשינו- בניניו חנוכיה, סתם טיילנו ומצאנו כל מיני דברים בדרך. למרות מזג האויר מאיר הפנים שבו הקטנה הגיעה לעולם, כבר בכל זאת אמצע דצמבר ואחר הצהרים מחשיך מאוד מוקדם כך שלא הכי נעים להיות בחוץ.
היום כבר שידלתי אותו ללכת לגנון, גם כי חששתי שיתרגל יותר מדי (ואולי גם אני) והרי אנחנו חיים בקיבוץ ואחרי שלושת חודשי חופשת הלידה אצטרך לחזור לעבודה והוא לגן, וגם כי עם כל הכייף וההבטחה שלו שהוא צריך לעזור לי בימים הללו (על ידי כך שלא יתעקש סתם) זה היה די מעייף. בצהריים אני פשוט הלכתי לישון באיזה שהוא שלב. הוא כבר ככל הנראה לא צריך את המנוחה הזו- הגנון זה כל כך מסודר אבל בבית יש לו נטייה ללכת לישון יותר מאוחר ואז עד שהוא מתעורר- זה כבר מחרב לו את כל סדר היום ולי מאוד קשה עם השכבות מאוחרות. אני צריכה את השעתיים לפחות בערב להיות רק מיצי.
נורי ממש לא מקנא בה. הוא מאוד אוהב אותה ויותר מדי פעמים אנחנו צריכים להגיד לו שינשק יותר בעדינות, למרות שהוא עדין למדי, ושלא יעיר אותה, כי הוא שר לה ומשחק עם היד שלה... הוא ממש נעלב לפעמים מאיתנו כשאנחנו מעירים לו ויש לו מין הבעה על הפנים: מה בסה"כ עשיתי ? רק חיבקתי / נישקתי אותה /שיחקתי איתה...
אני חושבת שצדקו ל מי שאמר ב ילדים בלידת בית שהקשר בין אחים הגדולים לרך הנולד מיידי וחזק, זה אכן מדהים.

קראתי בעקבות גריין את דף להיות כאן ועכשיו במלואי , אכן דף שעושה טוב על הבוקר. התחברתי מאוד לתחושות של שירי שכותבת על העוצמה של חויית הכאן ועכשיו. בזמן האחרון אני מאוד במקום הזה. אופוריה של אחרי לידת בית. גם קוק היה במקום הזה אך אתמול הוא אמר לי שיש לו כל מיני דאגות (אירן לדוגמא, אבל גם נושאים גלובאליים ולוקאליים אחרים). הכל איך שהוא עובר לידי ונראה לי לא הגיוני לדאוג מדברים שאין לי השפעה עליהם. באותה מידה שבה ביטלתי את הדאגות ביטלתי גם את רגשות האשם, זה כבר די מזמן- הבנתי שזה פשוט בזבוז של אנרגיות, ואפילו החלטתי שלא בא לי להשמע למוסר פולני מזוייף (כמו להתקשר לחברה של החמות בשביל להודות לה על מתנה שנתנה לזיו)

לידת הבית היא הרבה יותר מבחירה של מקום גיאוגרפי ללדת בו. היא מקור של העצמה נשית מדהימה. החוייה המשותפת הזוגית - משפחתית מביאה את הקרבה האינטימית לשיאים חדשים. יש כאן קרבה רוחנית. ההתמודדות הפיזית כל כך עם הקושי, הכאב בוראת יצור חדש וגם בוראת מחדש את המשפחה. תחושה של ניצוץ אלוהי. עצוב לי לחשוב על היכולת ליצור -לברא, שהיא יכולת נקבית, שמסורסת ומעוותת במערכת בתי החולים הזיכריים.

באתי להגיב על מה שכתבת לי, ונפלתי על הפצצת-אנרגיה שכתבת כאן...

בכל מקרה, זו בטח תקופה קסומה עכשיו, להיות עם הגוזלית נונסטופ. יפה שנורי משתלב. אבל בחייאת, את באמת מתכוונת לחזור לעבודה עוד 3 חודשים??
<סליחה, טוב, כאן ועכשיו>.

לגבי הבריכה - האמת שבריכה חדשה קוסמת יותר מאשר בריכה משומשת... אבל איפה את גרה?
אנחנו ירושלמים. מגיעה פעם בשבוע לרמת-אביב...

תגידי, אין לך דף בית? משהו? אולי תפתחי בלוג חדש למשל?

(אגב, אתמול דיברתי עם המיילדת שלי - טובה קרני - והיא שטפה אותי ללא רחמים על כך שטרם התחלתי את השיגרה היומית של המסז' שמה. יש לי בעיה - בלידה של אור נקרעתי עמוקות, סיפור מהתחת. אני חייבת להכין את האיזור, וגם ככה יש סכנה גדולה שיהיה שוב קרע... שעלול עוד להסתבך. אוף, אני מתחילה להיכנס למכווצות של פחד)

מקבלת את עצתך, מיכל, ופותחת דף-בית-אישי וגם הגיע זמן לשנות את הניק כי אני כבר ממש לא הריונית: מיצי פוסט הריונית

שלום מיצי
אני לא בטוחה אם את עדיין הריונית או לא הגעתי לדפך די במקרה אחרי שקראתי את כ----------ל הדף העוסק בעישון מריחואנה בהריון
למקרה שסיימת את ההריון כבר (בבריאות מלאה לך ולתינוק) רציתי לשאול אם שמת לב לאיזשהו דופי בתינוק/ת? אני בשבוע 34+5 ולוקחת איזה 4 שכטות ביום ולא מרגישה רע עם זה להפך (הבעל לעומת זאת די חושש) גם קראתי כל מיני מחקרים שעשו לנשים בג'אמייקה שהראו דווקא תוצאות מעניינות בכל אופן אשמח לשמוע יותר (אם אפשר כמובן)
תודה מראש

אורורו

אוררו אשמח לענות לך- חבל שאין לך דף בית... אני חושבת, אם זיכרוני אינו מטעה אותי שכבר חיפשתי אותך בעבר...בכל מקרה,
ההריון ההוא כבר הסתיים לפני שנתיים... בינתים אני שוב בהריון (עם מס' 3 שתהיה גוזלית מקסימה, חכמה ויפה כמו אחיה הבכור ואחותה הגדולה) החלפתי את הניק בינתיים.
שני הגדולים ילדים בריאים ביותר באופן כללי, לא נצפתה שום חריגות ודופי בהתפתחותם, הם ילדים רגועים לרוב, צחקניים. הגדול, שהיום בן 5, מדקלם ספרים שלמים בעל פה וחובב ספרי מדע (בגיל 3 הוא ידע את כל השמות של הדינוזאורים, אוהב סיפורי מיתולוגיה ( יוונית, מצרית, עברית). סופר קדימה (עד100 ) ואחורה (מ10) גם באנגלית עד 10. מזהה את כל האותיות ונהנה לאיית מילים לפי צלילים. הקטנה (שנתיים) נהנת להרכיב פאזלים ויש לה הרבה סבלנות למשחק שמעניין אותה. שניהם בדרך כלל ילדים עצמאיים מאוד, (להוציא התקפות פנקת וריגרסיות תקופתיות)
הם ילדים רגישים, גם כלפי הזולת. מאוד אוהבים אחד את השנייה ושומרים זה על זו.
הם לא יצאו קטנים יותר מבני גילם (בהתחשב בגובה הממוצא של הוריהם) או שסבלו מחוסר משקל באיזה שלב. [ המחקרים על משקל נמוך יותר בלידה מתייחס לרוב באמהות שעישנו טבק והרבה, אני השתדלתי ללכת על ירוק ורק עם לא היה משהוא אחר עירבבתי עם טבק]
כל זה אני כותבת לא על מנת להשתחצן כמה ילדי נפלאים, אלה להמחיש את זה שאינם סובלים מבעיות כלשהם עקב העובדה שעישנתי ג'וינט ביום תוך כדי ההריון.

ואם במחקרים עסקינן: בדף שהזכרת כתבתי על ספר שלם של מחקרים שמוכיחים כי אין השפעה על הילוד מעישון קל. המחקר שהזכרת נערך בגמייקה, אנגליה, והולנד ונראה שבתחומים מסויימים הם עולים במקצת על ילדים נטולי עשן...לדוגמא הם פחות סובלים בעיות של קשב וריכוז. הספר נקרא women and marihoana נדמה לי, אבל לא יכולה לבדוק כי אני לא מוצאת אותו כבר הרבה זמן...הספר אמנם אמריקאי אך שני כותבים מרכזיים בו, הם ישראלים לגמרי.
מצד שני יש גם מחקרים רבים שמראים שיותר מכל חשוב שהאמא תהייה רגועה במהלך ההריון.

אבל מצד שני...
אולי כל הייתרונות שלהם נובעים מהרוגע שלי במהלך רוב ההריון, וגם אחריו, מזה שינקו הרבה, לא קיבלו חיסונים לפני גיל שנה, ובכלל יש להם אופי טוב...

חשוב לי לציין שכל הדברים שכתבתי על נורי- אני לא יושבת לו על הראש ומלמדת אותו, כן מספרת, מאפשרת, קונה ספרים סידרתית... אבל לא דוחפת יותר מדי. אני בעיקר עונה על הסקרנות הטבעית שלו, הוא שואל אותי שאלות וחידות בחשבון...
הלידה של זיו, דרך אגב, הייתה מהירה קלה מדהעמה ומעצימה, אולי קשור לרוגע שלי...