אמא לילי אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת. גם אצלי קרה משהו דומה - חבל שהדף לא מאוחד עם הדף השני על רגישות גבוהה, אבל אלו הדברים שכתבתי שם לפני כמה ימים:
בהודעה אחת:
אצלי זה נהיה סיפור רציני.
כל מפגש משפחתי שכ ולל ילדים במשפחה (אני בלי) נפסל על הסף.
כל מפגש כולל טיגונים, ריחות כבדים - גם.
כלמפגש שכולל נסיעה ארוכה (מעל לחצי שעה) או באוטובוס - נפסל.
ולהוסיף - כשיש יותר משלושה ארבעה הרבה נוכחים ויש לי תחושה שיהיה מתח, גם אנימעדיפה לא לבוא.
מתח כי זו לא מדברת עם זו וההיא מעצבנת אותי כל פעם שהיא רק באה ולא עוזרת וההוא שמדבר בקול רם מדי, והילדה הנודניקית שתמיד צריכה להשרתרך אחריי ולא לתת לי שקט. והילדה היא שמחבקת כל הזמן (אני אוהבת חיבוקים מאוד אבל בגבול). או שאני צריכה להיות במתח מזה שהילדון ההוא לא יתקרב לנרות והילדה של ההיא שהיא אדישה מלידה לא תקפוץ מהמיטה. והצעקותשל הילדים אחד על השני והאמא שגוער ת עליהם בטרוף. והבושם של ההיא, כי אצלנו כמעט ולא מתבשמים, כולם רגישים, אבל ההיא חייבת בשמים מתוקים וגם הבנות שלה התחילו לאחרונה.
אז איך אפשר להתרכז ולאכול בשקט. ולהנות בשקט משיחה טובה עם זו שלא ראיתי הרבה ולספר קצת משהו גם ממני כי אני מאוד אוהבת אותם. משפחה רגילה עם הטוב ועם הרע הרגילים.
והברכיים הכאובות שלי שאחרי 3 שעות של תיזוזים בין המטבח להגשה רוצות להתנתק מהגוף.
ולהוסיף - הבגדים לא נעימים לי. לא משנה כמה הבד נחמד ורך ויושב טוב, תמיד אעדיף את הטרנינג בבית עם נעליים קלות, ולרבוץ בנוחות. בכלל לא לזוז הרבה, ולא להצטרך להקשיב הרבה, ולהרים יותר מדי דברים, ולנהל מלא אנשים צעקניים. הנה התלק לי לנהל, מוזר אולי כי זה באמת מרגיש כמו לנהל, כי אני לא זורמת ולא משתלבת אני עסוקה בלהגיש אוכל ולנסות לחפות על אמירה עוקצנית שמישהו אמר למישהו (וייתכן שאני היחידהש הרגישה בכך) או להתעצבן ממילה שאמרו לי ערב שלם. או לנסות פשוט להתקדם למנה הבאה לדבר הבא בארוע שמתאים לכל הרגישים במשפחתי, כולם מנהלים ופחות זורמים, יאללה הלחם, הצלחת, הילדה, ואלו שמדברים ומתקשקשים או שהם פחות מרגישים או שהם מותשים לגמרי שאני מבינה ומזדהה או שהם באו במטרה להוריד הילוך דווקא וזה משהו שהבחנתי בו לאחרונה, יושבים ולא מזיזים אצבע. באנו להנות. ואני יודעת שהם קולטים כל ניואנס כי פעם הם היו מתרוצצים בלי הכרה והם הורידו מסיכה בכוונה.
כל אלו גורמים לי להתנתק ולבחור במועד חלופי.
מדליקים נר וכולם הולכים? אני אלך ביום אחר לבד, להורים, נדליק לבד. בלי ריח סופגניות וילדים מתרוצצים ומבוגרים עצבנים.
אבל הנה התפנית -
אני יודעת שכשאני שם זה פחות נורא מההתגייסות שלי ללכת לשם. וכמעט צמיד אני נהנית במפתיע למרות כל מה שכתבתי! אני חוזרת עם כאבי ברכיים ורצון להוריד את כל הבגדים והקישקושים בדלת כניסה אבל אני שמחה ומחוייכת ומסופקת. ולא כינגמר אלא כי גם צחקתי וחייכתי ואכלתי מטעמים וקיבלתי גם אנרגיות טובות ומחבקות.
וכולם שם בערך מאוד רגישים כמוני והם באים ומתפקדים.
אז? איך מגייסים כוחות למפגשים כאלה?
וןבהודעה נוספת:
_טוב, הלכתי למפגש כזה ומה שעשיתי איפשר לי לשרוד:
נכנסתי ומדי פתחתי חלונות, ריחות הטיגון של החג חנקו אותי.
מאחר ולוקח זמן עד שמתחילים לאכול - מסרתי שאני יורדת למטה להתאוורר מהריחות ואחזור כשהכל יתחיל.
20 דקו ת בחושך ובאוויר הצח והשקט עשו לי טוב.
עליתי.
אכלתי מעט, קישקשתי עם המארח לבד בצד עד כמה שאפשר.
במקום לנקות ולהגיש ולעמול במטבח המסריח מריחות, סידרתי מפה לפני - ואחרי - פיניתי מעט צלחות וסידרתי קצת בחדר הצדדי ובכך תרמתי את תרומתי.
לצערי הייתי לא קומוניקטיבית עם הילדים. עניתי בשלילה לבקשות לשחק איתי או לעזור לי לסדר. נראה לי שאחת נעלבה כשאמרתי לה לא לבוא אחריי לחדר כי אז כולם יבואו..
זה היה הרבה מבחינתי בין כל הרעש שם, להתחיל להקיף עצמי בילדים רעשנים (כן, ילדים=בדר"כ רעש אז אני צריכה מצב רוח ממש טוב וערוצים שקטים או הבנה שאין ברירה - בשביל להכיל את זה, אחד על אחד זה עוד בסדר, חבורה שלמה - לא תודה).
וזהו. הלכנו._
ולכן נראה לי שהדיון על זה יכול להיות מפרה ומעניין.
), וגם לי קשה להיות זאת שתמיד מבקשת להחליש או לכבות. אבל גיליתי שאם אני לא אומרת כלום וסובלת, זה ממש לא משרת אף אחד. אז שומעים בבית פחות מוזיקה ממה שהוא היה רוצה, וכשהוא נוסע בלעדיי באוטו הוא שומע יותר חזק, ומידי פעם כשאני מרגישה שאני מסוגלת להכיל יותר אז שומעים יותר חזק גם בבית, או שאני מוצאת דרך להתרחק.