מלחמה שאף פעם לא די לה

בעקבות דברים שכתבה אצלי תמרוש רוש, ובעקבות התגלגלות והשתלשלות האירועים, ובעקבות החיים, מוצאת את עצמי שואלת:
למה כל כך נוכחת בחיים פה דינמיקה של שדה קרב?
למה יש כל כך הרבה אגרסיביות במערכות יחסים בין אנשים? במשפחה, ברחוב, בכלל...
למה יש צורך עמוק ״לנצח״, להכניע את ״הצד השני״? (למה בכלל יש צדדים?)
האם זה בגלל המקום שאנחנו חיים בו? האם זה מאפיין אנושי כללי?
ואיך, אם אפשר, יוצאים ממעגל הדינמיקה המלחמתית?

אולי זו רק אני, אבל עייפתי מהתחושה שצריך לצאת לרחוב עטויים בשריון (פעם רק מטאפורי, היום, אם אתה מפגין במקרה, כנראה שממשי).
אני מוצאת את עצמי מותשת ממאבקים אינסופיים, חלקם טפלים, חלקם מהותיים, לפעמים הטפלים באים על חשבון המהותיים.
זה שיח על אלימות, ועל מחיר, ועל הקרבה.
מה ״הפסדתי״? איפה ״ניצחתי״?
אפילו בשיר שמתנגן לי עכשיו, שבו הדוברת ״עייפה מלרדוף״, השורה התחתונה שלה היא ״בין הברירות לשלם ולוותר, אני אשלם עד הסוף״...
יש מוצא?

חוזרת לעוד סיטואציה, בעקבות דף שעסק בהפלה נדחית.
לפני כמה שנים זה קרה גם לי.
ואני זוכרת שהייתי צריכה, בתוך הרסק הנפשי הכללי שהפכתי להיות, למצוא את הכוח להשיב מלחמה שערה במערכת הבירוקרטית והמטומטמת בבית החולים.
ברופאה האקראית והאטומה במשמרת, שבאה לריב, וכמובן, במיטב המסורת, גם לחנך.
ואז בעוד ארבע כאלו.
ולא הייתי מסוגלת למצוא בתוכי את הכוח במסגרת המעמד הזה. את הכוח להילחם.
אני רק זוכרת (ואפילו בגאווה יחסית, בהתחשב במצבי דאז), שבשלב מסויים שאלתי אותה: למה את כועסת עליי? עשיתי לך משהו?
ולא הייתה לה תשובה.
ובאמת, למה? למה האוטומט של אינטראקציה אנושית במצב כזה הוא מגננה ומתקפה?

מאד מתחברת למה שאת כותבת. אני גיליתי ומגלה כמה תודעת המאבק חזקה בנו ובארצנו, ביתר שאת, אחרי שעזבתי אותה. לפעמים אני מדברת עם מישהו ואני קולטת שהוא נסגר, כאילו תקפתי אותו אפילו שממש לא התכוונתי. מגלה שהדרך שלי להתווכח היא אגרסיבית. שאני מייצרת צדדים במקום שבו אין כאלה. זה גם עושה אותי חברה טובה, כי אני תמיד בצד של החברים שלי, גם אם אין צדדים, וזה מורגש.
אני חושבת שאי אפשר להפריד את המצב הזה מהיסטוריה ופוליטיקה, אבל לא יודעת אם את רוצה ללכת לכיוון הזה בדיון שפתחת.

כשאת נהר, תודה שבאת!
מוכנה לפתוח את הדיון הזה לכל הכיוונים. כל פרשנות, הסבר, הרהור - מקובלים ומבורכים.

המממ גם לדעתי זה אולי קשור להיסטוריה של עמנו. אולי משהו שכבר טבוע עמוק בדי אן איי שלנו מתקופת הגלות : להיות במגננה כלפי העולם החיצון (שאנחנו מעצם הגדרתנו לא חלק ממנו אלא מיעוט נרדף) ולהיות גם מאוד ביקורתיים ולחוצים כלפי בני ביתנו, שמא יעשו טעות גורלית שתעלה לנו ביוקר.

תודה, שקטה.
יש לי לפעמים תחושה, באמת, שברחוב הישראלי מסתובבים עם דריכות מובנית. כמו בג׳ונגל, כשכל זולת הוא נמר פוטנציאלי.
ומשהו במפלס הפנימי הולך ומתמלא באגרסיות שמחכות להשתחרר.

סיפור ארוך מדי עם גילוי מאיר עיניים מהתור בקופה המהירה בסופר:
ראשית, כידוע לכל, הקופה המהירה היא הקופה הכי איטית בסופר, ממגוון סיבות, שיכולת המנייה הנתונה לפרשנות היא רק אחת מהן.
והנטייה של העומדים בתור אחרי אותו לקוח-שמעכב-את-כולנו (שכשיגיע תורנו נתבע את זכותנו הטבעית וההיסטורית להתנהל בדיוק כמוהו) היא להתחיל לצקצק, לגלגל עיניים, להחליף הערות עם האחרים (״נו כמה זמן״, ״זו קופה מהירה״) וגו׳.
ואז, כמובן, סאת הדריכות של אותו לקוח מוגדשת, ו...הופ, התפרצות (״אני עמדתי בתור כמו כולם! עכשיו תורי! ייקח כמה שייקח!״ ושוב גו׳).
עכשיו, שנים הייתי מהמצקצקים (יותר נכון מהרוטנים, אלה שעושים ״פפפפפ״ מתמשך).
ופעם אחת אמרתי לעצמי: תנסי פשוט... להיות ממש ממש סבלנית ונחמדה.
ופשוט עמדתי וחיכיתי בסבלנות, ורק חייכתי, גם כשהגברת שלפניי רק הלכה רגע להביא איזה משהו, שכחה את הקופון, השלימה מבצע, שילמה במטבעות של עשר אגורות וארזה כל פריט בשתי שקיות נפרדות.
ומה שקרה - הפלא ופלא - שהיא הסתובבה אליי, והתנצלה שהיא מעכבת אותי ושזה לוקח לה כל כך הרבה זמן.
ואני, בחזותי המלאכית, הנהנתי באדיבות ואמרתי לה שזה בסדר גמור.
וכשיצאתי - הבנתי.
היא היתה כל כך מוכנה להתנפלות שלי עליה, כל כך מוטענת בקאמבקים, כל כך במגננה, כל כך מוכנה ללחוץ על הכפתור שגורם להר הגעש להתפרץ - שהיא היתה אשכרה מופתעת והמומה שזה לא קורה.
כאילו, ברירת המחדל שלנו היא האגרסיביות. התוקפנות. המגננה שהיא בעצמה מתקפה.
ופתאום, כשמישהו סבלני, או אדיב, זה ממש תופס אותנו לא מוכנים. אנחנו לא יודעים איך לאכול את זה.
אגב, השיטה הוכיחה את עצמה מאז פעמים רבות מספור.
ממליצה בחום (-;

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי הכל ענין של איך בוחרים להסתכל על הדברים יש גם הרבה טוב

גם לי יש סיפור, בלי מוסר השכל.
בתחילת הקשר עם אהובתי האירופאית והמנומסת היינו בלונג-דיסטנס-ריליישנשיפ. בביקור הארוך ביותר שלה היא נשארה בישראל 5 חודשים כמעט רצופים. בהתחלה, כמו תמיד, היא נהנתה מאד מהחום הישראלי (טמפרטורות וטמפרמנט) והסתובבה לה בתל אביב בצעדי ריקוד בזמן שאני עבדתי כמו חמור.
אחרי בערך 3 חודשים משהו השתנה. האשה המנומסת והאדיבה שהכרתי הפכה לגוש כעס וערימת מרפקים מהלכת. היא דחפה בתור למונית שירות, הרימה את הקול על מישהו שחתך אותה ברחוב, או סתם לא פינה לה מקום לעבור, או נשף עליה עשן סיגריה, בקיצור הפכה להיות יותר ישראלית ממני.
כששאלתי אותה מה קרה היא אמרה שהיא כועסת על האנשים שמתנהגים ככה ולא מוכנה להידרס כל הזמן, אז גם היא מתנהגת.
פתאום זה נראה לי כל כך בריא, להגיב ככה. פתאום ראיתי איך אני מהלכת כבר שנים בין טיפות הסחלה והיא פשוט מרימה את הראש ומתמרדת כי למה לעזאזל יש פה גשם של ג'יפה?
ולאן הולך המרד שלי? אני הרי לא עיוורת, אבל פשוט בחרתי לא להתייחס לאלימות ביום יום, כי יש כל כך הרבה ממנה.
זמן קצר לאחר מכן עברנו לנימוס-לנד. כמובן שאני מתגעגעת אנושות אבל בכל ביקור רמות הלחץ והאלימות נראות לי יותר גבוהות משהיו, וכנראה שלא אדע כבר אם זה בגלל שאני משתנה או ישראל.

וואו
זה באמת נכון?
חשבתי שזה מיתוס
שבישראל יש יותר אגרסיביות
אני לא בטוחה אבל שנימוס לא מבטא אגרסיביות רק בפרשנות אחרת
אני למשל ממש מתקשה להקשיב לשיחות אמריקאיות טיפוסיות מלאות בצביעות ודרמה
זה מרגיש לי מתנשא ומשוחק וכוחני לא פחות
הלחייך בזמן שאת כועסת
עשיתי הכללה אבל הרי הפיסיים כאן מדברים על הכללות

לגבי השאלה הכללית
לדעתי זה אלף בית בטבע
החזק שורד
ואחריו המבול

זה לא רק בישראל, בישראל הרמות גבוהות הרבההרבה הרבה יותר

נכון והמצב בכבישים מזעזע במיוחד. כל ביקור שלי עוד יותר לא נעים ואגרסיבי. אני כבר לא מתגעגעת וגם לא רוצה לבקר יותר. גם אני לא אוהבת את הצביעות האמריקאית. האלימות הישראלית לא יותר טובה.

אני פלונית אחרת, גם גרה באירופה.

זה לא חייב להיות צביעות מול אלימות.
אפשר גם אותנטיות ואדיבות.
כאילו, יש איזושהי הבנה שאנחנו חיים פה ביחד ושלכולנו יהיה יותר נעים אם נהיה נחמדים אחד לשניה.

ישראלים חושבים שמגיע להם הכל.

אני כבר לא מתגעגעת

אני כבר קרוב לעשרים שנים בחוץ ומעולם לא התגעגעתי.
כלומר, לחברים כן, למשפחה כן. וגם לשדות והעצים בקיבוץ (עכשיו יותר מתמיד בגלל קורונה)-: ).
אבל ל "חום" הישראלי... ל "כולנו אחים ואחיות"... ממש לא.
בשבילי זו סיבה לשאת את הגעגועים ליקירי.

אני אוהבת את ישראל , וגם מתגעגעת, וגם שמחה לבקר, ואפילו להשאר כמה שאני רק יכולה.
בכל זאת אני מסכימה למה שנאמר מעלי: אני מופתעת בכל פעם מחדש כמה אלימות יש בתקשורת בין האנשים ברמת היומיום.
כמו שנאמר ליקירי כשלמד באולפן בגן שמואל לפני שנים: תודה, סליחה ובבקשה אלו מילים בעברית תקנית, אבל אל תשתמשו בהן, כי אחרת ינחשו שאתם עולים חדשים ולא צברים. אפילו אמא שלי הופכת למפלצת כשהיא נכנסת למושב הנהג.

וואי, יקרות בגולה
מאוד מעניין הזוית שאתן מביאות.

אישית, אני מאוד מתחברת להיבט ההיסטורי ופוליטי.

לזכור שמדינת ישראל, על רוב גווניה, היא תוצר של עליה, זו או אחרת. מעטים האנשים שיושבים פה שלושה דורות אחורה.

בכל משפחה (כמעט) יש זיכרון של אבדן, של חייל שנפל, של פיגוע טרור שגבה חיים יקרים.

יש פה ילדים שגדלים בצל אזעקות, ויודעים שיגדלו לחיילים עם נשק.

עם כל הכבוד לאירופה המנונמנת, יש שם מדינות שלא חוו שום מלחמה... שנים! ממש שנים! תשתיות ביוב בנות מאתיים שנה והיד נטויה.

פה, עם כל הכבוד, הרוב בן ~ 70 שנה...

ויחד עם זאת, הזוית הזו, כל כך קופצת לי לעין בחדשים האחרונים.
ההתמודדות עם משבר הקורונה: התעשיינים נגד הקמעונים, הפוליטקאים נגד המקצוענים, המשטרה נגד האזרחים, הצבא נגד המחפפים, והפקקים נגד הממציאנים.

מה הקטע?

לא ראיתי אפילו בדל של כתבה עם מסר מאחד:
יחד ננצח את הנגיף, זה בידיים שלנו
או משהו בסגנון הזה.

אלא מיליון מילים וצבע של בגללם, בגללם, בגללם
ובואו נסתער על האילו והאילו

אבל הפעם זה באמת לא מצחיק, והבדיחה הזו על חשבוננו.

כל כך הרבה פעמים נופלים לנקודת המבט הזו

_מיליון מילים וצבע של בגללם, בגללם, בגללם
ובואו נסתער על האילו והאילו_
נכון, אבל אני חושבת שזה לא חדש ולא מיוחד לקורונה. בישראל יש תודעה מאד חזקה של "אנחנו" ו"הם", כשכל אחד מגדיר קצת אחרת מי נכלל באיזו קטגוריה. לרוב הקטגוריות הרחבות יותר מנצחות, כלומר ישראלים מול השאר או יהודים מול השאר, כל עוד את יהודיה ישראלית את בדרך כלל בסדר, אבל זה לא שהקטגוריות הפנימיות נולדו עכשיו.
התודעה של קורבן ותוקפן מקבלת חיזוקים מכוונים ומובנים במערכת החינוך, בצבא, בתקשורת. ככה אנשים חיים. לא נשכח ולא נסלח, למשל. מה עם נזכור, נלמד ונישמר?

לגבי הנימוס:
כאילו, יש איזושהי הבנה שאנחנו חיים פה ביחד ושלכולנו יהיה יותר נעים אם נהיה נחמדים אחד לשניה.
זה.
ונכון שנימוס הוא לא תמיד אותנטי, אבל עדיין, הוא מרחיק ממך את האדם יחד עם האגרסיות שלו. הרגשתי את זה מאד חזק בתור מטופלת במערכת הבריאות. כשהיתה לי הפלה בארץ צעקו עלי, הכריחו אותי, זלזלו ברצונות שלי במופגן. כאן (גם הפלה) אמרו לי בנימוס שדרך הטיפול שבחרתי פחות מומלצת אבל אני מוזמנת לבחור מה שארצה. כמה אנרגיות נחסכו לי שיכולי להשקיע בעצמי! זה משמעותי לי מאד גם בחיי היומיום.

הרגשתי את זה מאד חזק בתור מטופלת במערכת הבריאות. כשהיתה לי הפלה בארץ צעקו עלי, הכריחו אותי, זלזלו ברצונות שלי במופגן.
מזדהה. כשאני עברתי את זה הרגשתי בדיוק אותו הדבר.

ועכשיו העניין הזה שהנימוס והאיפוק הם בגדר צביעות או חוסר אותנטיות. הקידוש הזה של ה״דוגריות״.
מניסיוני, יש המון צביעות - צביעות היא לא מילה לגמרי מדויקת, אבל אשתמש בה כרגע - בין אנשים, גם ישראלים, גם במערכות יחסים קרובות. בהמון מעגלים. וזה לא בהכרח רע. דוגמה בוטה: כל מי שנשאלה לדעתה על תינוקה המכוער של השכנה יודעת שמוטב לא להגיד את האמת כפשוטה, אלא למצוא פתרון אחר. זו לא צביעות בעיניי. זה דווקא נחמד יותר, להגיד וגם לשמוע, ״התינוק שלך כזה חייכני״, מאשר ״התינוק שלך מכוער פחד״.
וכמו שאני תופסת את זה, הרבה פעמים הקידוש של האותנטיות, הדוגריות, ה״אמת״, היא תירוץ שמכסה על הרשאה להתנהגות אלימה ופוגענית.
לצערי אין לי מדד להשוואה, כי אני, שוין, דור רביעי בארץ /-:

אני לא מדברת רק על נימוס, אלא גם על אדיבות.

אופס, נשלח לי...
למשל, בתור בסופר אפשר לראות הרבה פעמים איך אנשים עם עגלות מלאות נותנים לאנשים שמחזיקים שני פריטים ביד לעקוף אותם.
ועל הכביש... אין מה לדבר בכלל! אני יוצאת מהחניה שלי היישר אל הרחוב, וכאשר הוא עמוס תמיד יהיה מישהו שיעצור ויתן לי לצאת. תמיד.

נהר, כתבת על שירותי הרפואה, אבל לדעתי זה באופן כללי על נותני שירות. יכולתי לכתוב עוד אבל צריכה ללכת...

אני חושבת שבישראל נוצרות נורמות שונות באזורים שונים... באזור שלי למשל הרבה יותר רגוע.
אין ספק שחיים רגועים יותר הופכים אנשים לרגועים יותר.
אגב הנהיגה בישראל לא נוראית לדעתי, אולי חוץ מאשר בכמה ערים ספציפיות. נגיד להיכנס לתל אביב אני גם לא אוהבת, ולא רק בגלל הנהיגה, יש באמת תחושה של דריכות באוויר.
אז אמנם מול פרבר אמריקאי אין מה להשוות (-: אבל נגיד בשיקגו הרגשתי די דומה לישראל.
ובנאפולי למשל לא העזתי לנהוג.

אבל האמת שאני בכל מקרה מעדיפה לחשוב מה אני יכולה לעשות בתוך הסביבה הנתונה שלי, שנקבעת הרי מעוד מגוון שיקולים.
ממה שאני רואה, אדיבות ורוגע מולידים עוד אדיבות ורוגע. כמו בדוגמה למעלה על התור בסופר.
בדיוק אתמול יצא לי לעמוד בתור ארוך באופן חריג, בסיטואציה שהייתי מצפה שתהפוך לבלאגן של צעקות וניסיונות לעקוף. אבל באופן מפתיע כולם המתינו לפי הכללים, והרוב גם היו חביבים לסביבה.
חלק גדול מזה לדעתי הוא הארגון - העובדים במקום דאגו להסביר באופן אדיב איך הכל עובד, להרגיע את מי שראו שמתחיל להתחמם ובאופן כללי לשמור על הסדר. וברגע שאנשים הבינו שהם לא צריכים להילחם, הכל נהיה קליל יותר.
כלומר, הצורך להילחם על כל דבר הוא סוג של נבואה שמגשימה את עצמה הרבה פעמים.

הצורך להילחם על כל דבר הוא סוג של נבואה שמגשימה את עצמה הרבה פעמים.
זה מעניין. אני חושבת עכשיו בהקשר פחות חברתי ויותר אישי, למשל במערכות יחסים בתוך המשפחה, בזוגיות וכדומה. האם זה תופס ומאיפה זה בא? והאם הכללי משליך על הפרטי ויש איזושהי העתקה של דינמיקת המלחמה מהרחוב הביתה?

טוב מעשים טובים יש גם בישראל ובעיקר בישראל בשפע
נתקלתי בהכל מהכל
כל הזמן
עכשיו בקורונה בכלל
אנשים מתגייסים כל הזמן כל הזמן כל הזמן
בכל דרך להיות לעזר
אם לקשישים ואם לאחרים
אני לא מרגישה אפילו שנייה אחת שאני נמצאת במקום שבו אדם לאדם זאב
כן יש אגרסיביות ובשפע
אבל יש המון אהבת חינם
אני לא יודעת ולא מתה על פרשנויות שמצדיקות רע או לוחמנות
כי יש אנשים שיוצאים מהתופת כמו מלאכים
ואחרים כמו מלאך המוות
והרוב - נמצאים אי שם באמצע

שליחה על ידי למ* » 10 נובמבר 2020, 20:34

אני לא נתקלת באגרסיביות ביומיום
כמעט כל מי שאני פוגשת נחמד
אולי הבעיה בערים הגדולות
תוצר של הצפיפות הפקקים
ייתכן שבערים צפופות בחו"ל גם מתפתח כעס מהפקקים והאנשים פחות אדיבים
החדשות והפוליטיקה גורמים לקרע
בעולם האמיתי אני לא רואה אותו בכלל

אני גרה בעיר צפופה במרכז
וגרתי שנים גם בתל אביב
אני כן נתקלת כל הזמן באגרסיביות, התנשאות, ביקורת, חטטנות, ניסיונות לא לצאת פראייר על חשבונך וזה גם קיים בין הורים שמנסים להעצים את הילדים שלהם על חשבון אלה שלך, באימפולסיביות, וולגריות, עצבנות

אבל גם כל הזמן אני נתקלת גם בהומור, נדיבות, חמימות, שייכות, אכפתיות, דאגה, עזרה, חמלה, ישירות, והקרבה. כן הקרבה.

אגב את גסות הרוח הכי גדולה קיבלתי מאנשים שחיים באחת הערים הכי פלצניות בארץ. כאלה שאם תקטפי שיבולים לטנא של הילד בפארק באזור של פרחי ברררר שגדלים בו אלפים - ידלפו מצלמה ויגידו לך זה שטח ציבורי אני אצלם אותך ואעשה לך שיימינג.
הם גם לא ילמדו את הילד שלהם אף פעם לנהוג בנימוס מינימלי לחברים אם זה מנוגד לרצונו העכשווי המאוד מכובד וחשוב....

כלומר אין שום קשר בין ערים צפיפות וסוג אוכלוסייה.
אני מגיעה מעיר חמה חסרת השכלה בחתך כללי וכו' ואני לא זוכרת אגרסיביות חריגה כמו שחוויתי כאמור בעיר המפונפנת שבה כל הליכה ברחוב את הופכת מוקד לביקורת.

חשבתי שכדאי להניח פה את הדברים שכתבה תמרוש רוש בדף שלי, שכן הם אלה שהתחילו להניע אצלי את גלגלי הדיון הנוכחי:

_חשוב גם להבין שיש פה בעיה נוספת, הרבה יותר חמורה, ואת הדגמת אותה יופי עם הסיפור האחרון.
וזאת העובדה שאת חיה בחברה שמעודדת ומטפחת התנהגויות אלימות ודורסניות.
את חיה כרגע באסון טבע חברתי מתמשך.
אני לא אפרוש כאן את כל משנתי בנושא (זה נאום ארוך). אבל בתכלס, ישראל מצטיינת כבר עשורים בהיעדר של התנהגויות-שלום, קרי: מיומנויות של conflict management.
אין את זה לחבר'ה. לא לומדים את זה בשום מקום.
התרבות שלנו, לאורך כל שנות ילדותי, קידשה את ה"שלום" בתור משהו קסום ונפלא שיושבים על התחת ומחכים שהוא יבוא. "אני נולדתי לשלום שרק יגיע... אני רוצה, אני רוצה להיות כבר בו".
פחחחחחחחח.
ביומיום, "שלום" הוא משהו שעובדים עליו ובונים אותו ומשפצים אותו, לבנה אחרי לבנה. בכל אינטראקציה אנושית.
אבל את זה, החברה בה את חיה לא יודעת ולא רוצה לדעת.
אז הנה: "מצב נתון, shit happens: אני חיה בחברה אלימה שמאפשרת כנורמה לאנשים להתנהג בצורות מגעילות וחסרות התחשבות ולא מפעילה מספיק מנגנונים של ריסון וטיפוח התנהגויות נעימות".
בכאן ועכשיו שלך זה מצב אוניברסלי, וכולם סובלים מזה. ללא יוצא מן הכלל._

ולכל אלו שלא נתקלו בהתנהגות אגרסיבית, ואין להם מושג במה דברים אמורים - אשריכם! מפרגנת, ואחר כך עוברת לגור איתכם (-;

אני גם רוצה לחדד, שאין פה רצון להכחשה של הדברים היפים. יש, ויש המון. פשוט הזרקור ההישרדותי שלי מופנה כרגע לצד השני.
המקום הזה בו אני חשה דריכות מתמדת. כאילו אני צריכה לפרק מטען נפץ, ולא בטוחה איך להתנהל בלי שיתפוצץ עליי.

ואני מסכימה עם בלבוסטה, שזה חוצה אוכלוסיות. גם בזה יש משהו עלאק מדכדך, כי זה אומר שזה משהו שטבוע עמוק מאוד בdna המקומי. האגרסיביות הזו תתפרץ כשיתפסו לך את החניה, גם כשאתה פרופסור באוניברסיטה, טבעוני ומפגין בכל שישי נגד עקירת עצי זית בבילעין (יודעת כי אני זו שתפסתי לו בטעות את החניה. וואוו כמה טינופת יצאה מהאיש הפסאודו-תרבותי הזה).

אז ממשיכה הלאה בשאלה:
אילו אסטרטגיות קיימות כדי להתנהל מול הדבר הזה?
(געש בעצם כבר הציעה אחת - יחס גורר יחס, רוגע ואדיבות מייצרים רוגע ואדיבות).
עוד?

אני חושבת עכשיו בהקשר פחות חברתי ויותר אישי, למשל במערכות יחסים בתוך המשפחה, בזוגיות וכדומה. האם זה תופס ומאיפה זה בא? והאם הכללי משליך על הפרטי ויש איזושהי העתקה של דינמיקת המלחמה מהרחוב הביתה?
אני אתחיל מהסוף - אני ממש בטוחה שיש העתקה של דינמיקת המלחמה המלחמה מהרחוב הביתה. זו תרבות והלך רוח שלא נכבים פתאום. נכון שכשאנחנו בסביבה שמרגישה לנו מוגנת, עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם, המערכת הרגשית נוטה להירגע והאגרסיביות יורדת. אבל כשמגיע טריגר שמדליק אותה, וזה קורה גם בבית, התגובה שיוצאת מושפעת מהדפוסים שאנחנו רגילים אליהם גם מבחוץ. וגם סף הרגישות עולה - כשאתה מתרגל למשל לטונים גבוהים, לפעמים הם כבר לא מרגישים לך כל כך אגרסיביים. אז אם בתרבות א' השקטה יותר, טון שעלה ב-2 (יחידה מומצאת (-: ) הוא סיגנל לסביבה של כעס ברמה 10, אז בתרבות ב', טון שעלה בשתיים הוא סיגנל לכעס ברמה 1.

לגבי השאלה אם זו נבואה שמגשימה את עצמה, גם שם אני חושבת שזה נכון ואפילו ביתר שאת במערכות יחסים פרטניות (נורמטיביות. אני שמה בצד אנשים שיהיו תוקפניים לא משנה מה ואז זו פתולוגיה אישית ולא תרבותית). אבל כן חשבתי על זה שלא לגמרי דייקתי. כי זה לא שאם נסתובב בעולם ברוגע וננהג באדיבות לעולם לא נתקל בגישה מלחמתית. אז יותר מדויק לומר שגישה מלחמתית היא דפוס שמשחזר את עצמו, מן מעגל שוטה. ולכן כשלא משתפים פעולה עם זה, זה פחות משתחזר.

אני מגיעה מעיר חמה חסרת השכלה בחתך כללי וכו' ואני לא זוכרת אגרסיביות חריגה כמו שחוויתי כאמור בעיר המפונפנת שבה כל הליכה ברחוב את הופכת מוקד לביקורת.

אני חושבת שזה פחות עניין השכלה או הכנסה ויותר עניין של עיר או יישוב קטן. כשאת יודעת שהאישה הזו שעכשיו צרחת עליה, אולי בשנה הבאה תגלי שהילדים שלכם לומדים יחד והילד שלך יבקש לבקר את הילד שלה, זה לא כמו לצרוח על מישהי אלמונית שלעולם לא תתקלי בה שוב. או שזה שעקפת בתור בסופר גר ברחוב לידך ואת רואה אותו כל בוקר בדרך לעבודה, או הבחורה הצעירה שהערת לה משהו בגסות מתגלה כבת של המורה של הילדים שלך, וכו'.
אני לא אומרת שאין אגרסיביות אף פעם במקומות קטנים, מהניסיון שלי היא פחות שכיחה. אבל אולי סתם יצא לי במזל לגור במקום נחמד סך הכל, לפחות ביחס לעיר שגדלתי בה.

אילו אסטרטגיות קיימות כדי להתנהל מול הדבר הזה?
אין לי תשובה טובה, אבל רוצה להוסיף עוד שאלה, דומה אבל שונה: אילו אסטרטגיות יש כדי להתנהל בתוך הדבר הזה? כשאת בתוך הקונפליקט מול מישהו זה משהו אחד, אבל גם האגרסיות הבלתי פוסקות מסביב הן משמעותיות מאד בעיני, גם אם הן לא מופנות ישירות אליי.

תודה, געש, על הדיוק. אהבתי את הסולם המומצא (-:
כשאת נהר, שאלה טובה. מצטרפת ומחדדת - אסטרטגיות להתמודדות במצב קונפליקטיבי ״חי״, ובמקביל, אסטרטגיות להתמודדות עם מצב כביכול ״רדום״, אבל נוכח (לא מופנה ישירות אליי אבל מסביבי).

מגיעה לכאן רגע באנחה.
אוישששש ארוך כזה.
קוראת את הפלה נדחית מסובכת
אתמול גם את הפרדת האם מהתינוק לאחר לידת בי"ח
וגם הסיפור שחוויתי בעצמי בשבוע הקרוב
ןזה...לרגעים מייאש

כי הציפיה של כולם זו מלחמה.
גם של המערכת וגם של המטופלים
גם של המוכרים וגם של הקונים.

רגע של מין אכזבה.
מאיתנו.
מהאופי של התקשורת שהשתרשה פה כל כך
עד ש"מנומס" זו מש מילת גנאי

_כי הציפיה של כולם זו מלחמה.
גם של המערכת וגם של המטופלים
גם של המוכרים וגם של הקונים._
מצטרפת לאוףףףף.
המקומות האלה כל כך, כל כך, שואבים ומתישים.

אוייש, מזמורת, אני כל כך רוצה להיכנס לדף הזה מאז שנפתח... ואין לי ספייס.
אחזור ואגיע אליו. מבטיחה

_לֵדָה בָּאָה וְלֹא בֵּרַכְנוּ
מָוֶת פָּקַד וְלֹא סָפַדְנוּ
כָּעֵת הֲמוֹנִים נוֹדְדִים בָּרְחוֹבוֹת
מְנַסִּים לְהִזָּכֵר בַּמִּלָּה
סְלִיחָה_

מצטטת את השיר ש מזמור לילה שמה בדף הבית שלה, כי זה מאד התחבר לי לכאן. השחיקה שמייצר קונפליקט תמידי, שגורמת למילים לעזוב, או אולי רק למשמעות שלהן להתרוקן מהן. הסליחה שנשכחת.
התחושה שלא יודעים איך לחזור אחורה.
אני מכירה את זה גם בריבים אישיים, הנקודה הזו שבה פתאום כל הררי המילים מוטלים על הרצפה כמו בגדים מלוכלכים, אף אחד מהם לא באמת התאים אפילו שלבשתי אותו ונדחסתי בכוח. אני עומדת מול האדם השני עירומה, מבוישת, לא מצליחה למצוא שום מילה שתתאים, שוכחת את המילה סליחה.

חוזרת לכאן, עם אותן שאלות, והפעם בהקשר של חיסוני הקורונה.
בבקשה, לא כדי לפתוח כאן את השאלה כן/לא/אולי ו/או להציג תיאוריות למיניהן. בשביל זה יש את שאלות על חיסונים ואת קורונה מתמודדים.

כדי לשאול למה היחס אל הלא-מתחסנים הוא כאל אויב שצריך להילחם נגדו? למה השפה, הדינמיקה, האיומים - הכל מהז׳אנר המלחמתי? למה כל כך הרבה אמוציות של קרב, זעם, שנאה..?

אתמול שמעתי ברדיו את השופט מצא, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, איש חוק ומשפטן מנוסה. הוא פתח בזכות האדם על גופו, וזקפתי אוזניים כי קיוויתי לשמוע דעה אובייקטיבית מהפן המשפטי, אבל ההמשך ממש החריד אותי. מיד הוא הסתייג וטען שכשיש בחוץ מגיפה שמשתוללת זה מצב אחר, ואז דיבר על כך שיש להפעיל את הסמכות הנתונה בפקודת בריאות העם, ואם לא לחייב התחסנות אז להשית סנקציות פליליות על ציבור הלא מתחסנים, בתואנה של רשלנות ופגיעה פוטנציאלית בחיי אדם. לא פחות.

ועכשיו, בלי לנקוט עמדה כן/לא חיסון.
בואו ניקח מצד אחד את גברת קרש הנכבדה, שלא התחסנה כרגע מסיבותיה שלה. מעבר לכך היא נשמרת מאוד, לא יוצאת ללא מסיכה, והקפידה על הנחיות הסגר גם כשלא היה בכלל סגר ובטח בסגר המדומה האחרון. היא לא פגשה בני משפחה, לא התחבקה, מחטאת ידיים.
השכן שלה מהדלת ליד, מר מערוך, לא מקפיד ומעולם לא הקפיד על ההנחיות. הוא משתעל חופשי ליד אנשים, עושה מסיבות למאתיים איש בדירתו, מתקהל, מארח בחגים, מתרועע בבתים זרים, לא שוטף ידיים ולא עוטה מסיכה (לפעמים, ייצוגי, על הסנטר). אבל מה - התחסן וקיבל תעודה.
(תזכורת לשופט מצא: החיסון אמור להפחית הדבקה, אבל ככל הנראה לא מונע אותה. בעיקר מגן על המתחסן מפיתוח מחלה קשה).

עכשיו, תיאורטית - האין מר מערוך הוא זה שמזלזל בחיי אדם ונוהג ברשלנות?
אז זה לא קצת מוגזם להטיל סנקציות פליליות על גברת קרש בגין סיכון חיי אדם בכלל, וחייו של מר מערוך בפרט, אחרי שהוא - לפי ההיגיון הכללי - מסכן את חייה ואת חיי הסביבה כבר שנה רצופה?
למה גברת קרש הפכה פתאום לאויב העם?
(אולי היא לא קונספירטורית או טרמפיסטית על חשבון אחרים? אולי יש לה סיבות שייתפסו כלגיטימיות אבל היא לא מעוניינת לחשוף - אולי, למשל, היא בטיפולי פוריות ולכן חוששת מאוד להתחסן? מה אנחנו יודעים עליה בכלל? ולמה זה ענייננו, אם היא מקפידה לשמור על ההנחיות ועל בריאותנו?)
אז מר מערוך המתלהם מתנפל עליה, ש״בגלל אנשים כמוה״ לא נוכל לצאת מהמגיפה הזו?
באמת???

אוי, מכורתי.
למה ללבות את האש הזו?
למה תמיד יש צדדים שנלחמים אחד בשני?
לא נאמר פעם, איפשהו, ״בדרכי נועם״..?
עצוב לי, בין אם אני גברת קרש ובין אם מר מערוך (ואני לא זו ולא זה).

אפשר להגיד די?
אפשר לצאת מתחום המאבק?
לשים את הראש, לשתוק ולנוח?
המציאות הזו כל כך מפלגת ומפולגת, משסה ומשסעת.
ויש כל כך הרבה טוב וחמלה בעולם ובאנשים. חייב להיות.
אז איך מוציאים החוצה את העדינות ולא את האלימות?
את האמוציות הטובות ולא את השוורים הזועמים?
אללי, לא זכור לי שאי פעם התנדבתי להיות מטאדור.

התשובה שלי היא לתרגל צ׳י קונג.

למה היחס אל הלא-מתחסנים הוא כאל אויב שצריך להילחם נגדו? למה השפה, הדינמיקה, האיומים - הכל מהז׳אנר המלחמתי? למה כל כך הרבה אמוציות של קרב, זעם, שנאה..?
למה לא?

זה הדיפולט שלנו. ברירת המחדל. זאת העמדה הבסיסית שלנו כלפי העולם. למה לא לנקוט בה בכל פעם שמתגלע איזשהו קונפליקט, ולא משנה הנושא, הנשוא או המושא?
למה מערכת הבריאות צריכה להיות שונה מכל מערכת אחרת?

_ויש כל כך הרבה טוב וחמלה בעולם ובאנשים. חייב להיות.
אז איך מוציאים החוצה את העדינות ולא את האלימות?_
כל פעם מחדש, בכל מפגש עם אנשים.
ולתרגל בסיס רגשי איתן, והרבה טכניקות ואסטרטגיות להפגת מתחים וחרדה.
ולגדל עור, שכבת הגנה שלא תאפשר ליותר מדי מהחיצים המורעלים האלה לחדור פנימה.
שכבת הגנה חכמה, ספציפית, חדכיוונית במידה ניכרת, שתאפשר לך להקרין החוצה עדינות וחמלה וחיוביות, ומצד שני לסנן ולחסום את גלי האגרסיביות, לא לתת להם לחדור דרך המעטפת ולהגיע לך ללב.
או... להגר

התשובה שלי היא לתרגל צ׳י קונג.
קראטה גם עובד.

שליחה על ידי צ.מ* » 05 מרץ 2021, 09:24

מזדהה מאוד עם התחושות שתיארת מזמור לילה.
השיח בארץ מתלהם מאוד, ומאיך שאני רואה את זה- השלטון שלנו מעודד את זה (מתנצלת שלוקחת לכיוון של פוליטיקה; אני לא יכולה שלא לראות את ההקשר). כל פעם יש חלוקה ל"מחנות", לרעים וטובים, אלו שנגדנו ואלו שבעדנו- ערבים, חרדים, מתנחלים, יהודים.. ("הערבים נוהרים לקלפי, ורק יחד ננצח" ועוד שלל סלוגנים שלקוחים מהז'אנר המלחמתי. גם בהקשר של הקורונה- "ניצחנו במערכה", "אנחנו מקום ראשון בעולם בחיסון האוכלוסיה"- למה זה טוב?האם אנחנו בתחרות? ועל חשבון מי?).
הכל ברוח קרבית, מלחמתית, בזעם, בכעס שאמור כביכול לאחד אותנו אבל רק מפלג ומשסע.
בחודשים האחרונים זה עלה למימדים מחרידים ואני חוששת מאוד לגורל העם שלנו.
אפילו מהסביבה הקרובה שלי אני חווה את זה לצערי בשנה האחרונה, דבר שלא חשבתי שייתכן שיקרה..
ואני מזדהה עם גברת קרש, ומסביבי יש הרבה אדון מערוכים שיצאו ובילו ונפגשו עם סביהם, והלכו עם מסכה על הסנטר, וצפצפו על ההנחיות ועכשיו מתלהמים על כל אותם שלא מעוניינים להתחסן כעת.
עצוב מאוד מאוד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמרוש את מתאמנת בקראטה ?

התאמנתי כמה שנים ואני חוזרת לזה כל פעם שעולה הצורך.
מאוד עוזר לוויסות רגשי והורדת רמת האגרסיביות.

תודה למגיבות.
לעסתי וחיצצתי את הנושא במחשבתי, בניסיון לא להיקלע לייאוש מוחלט. מסכימה עם צ.מ לגבי הנגיעה הפוליטית המובהקת, והחלוקה האינסטינקטיבית והמעצבנת למחנות, לרוב ״צודקים״ ו-״טועים״...
התגובה הבוטה של מתנגדי החיסונים שמפגינים מול בתי קפה טבעוניים שפועלים בהתאם לתקנות התו הירוק הוא עוד הוכחה. לא משנה באיזה צד אתה, השיח הוא אלים ותוקפני.

אז הנה השנקל שלי בנושא.
נזכרתי במה שג׳ונתן פראנזן כתב בזמנו על הציפורים.
תקציר: באחת ממדינות ארה״ב בנו איצטדיון מחופה זכוכית מראה, שהיה אמור לעלות בחייהן של כמה אלפי ציפורים בשנה (שיתנגשו בזכוכית בשל השתקפות השמיים). נעשה ניסיון לפנות לתורמים שמימנו את הקמת האיצטדיון שיחליפו את הזכוכית לסוג אחר שאמור היה למנוע את העניין, אבל הדבר היה כמובן כרוך בעלות נוספת, והם סירבו. מעט זמן לפני כן יצאה טענה מאחד מגופי שימור הציפורים החשובים במדינה, לפיה האיום מספר אחד על הציפורים בימינו הוא שינוי האקלים. ובהמשך לכך, כשחובבי ציפורים ניסו להילחם בהקמת האיצטדיון, הם נתקלו באמירה ש״האיום האמיתי על ציפורים הוא ההתחממות הגלובלית, ולעומתו מותן של כמה אלפי ציפורים הוא כלום.״
אז מה הטעם להיאבק על חייהן של אלף ציפורים, כשנגזר כיליון על כלל המינים בעתיד הקרוב, והמשאבים צריכים להיות מופנים לשם: לעכב את ההתחממות הגלובלית, להפחית פליטות פחמן וכדומה.

איך זה קשור לענייננו?
או. ככה.
יש משהו מייאש עד כלות בחיים במציאות בישראל, והוא מייאש גם ואולי בעיקר בראייה עתידית, על אחת כמה וכמה כהורים לילדים. קצת כמו משבר האקלים. זה כל כך גדול, כל כך חסר סיכוי, שכל המודעות שבעולם לא תעזור. אולי היא תעזור לשקוע בדיכאון...
אז העניין הוא הרגע הזה.
הוא לגמרי הציפורים שמתנגשות בזכוכית, ואיך אנחנו יכולים לעזור להן.
זה לא מפחית את החומרה של המצב הכללי והעתידי. זה לא סותר את הנוראות של האלימות החברתית או של משבר האקלים.
אבל זה נותן לנו טווח פעולה בהווה, ופעולה תמיד עדיפה על אי-פעולה.