מלים הורגות יומן קריאה

[אישה_במסע*]

את מדהימה

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש שם שגיאת הקלדה (תוציאי ותפשירי- את העוגות).

אגב, חשוב להבין: כשאני מדברת על להסתדר לבד אני מדבר על נוכחות הורית אחרי שנרדמנו, מגיל צעיר מאוד. לא פלא שאין לי ציפיות גבוהות.

תודה אישה במסע. איזה כיף שאת מלווה גם אותי במסע....

הולכת להניק (ולנוח. איזה כיף להניק ולישון!) שיהיה חג נהדר לכולנו (גילוי ביוגרפי, אבל ניחא...היום אני אמא שנתיים.)

[אישה_במסע*]

תודה שתיקנת את שגיאת ההקלדה. לא הבנתי למה הוא מתכוון, בטרם הסברת. אני לרוב מתעצלת

ואני כאן גם כשאני לא מגיבה - לרוב אין לי כל כך מה להגיד. אבל אני קוראת. וזה מדהים ממש לראות איך את משנה את המציאות מסביבך, במעגלים מתרחבים.

חג שמח!

[יערה*]

מדהימה לגמרי. איזו עקומת למידה...
איך ההרגשה?

[קוראת*]

את נהדרת. איזו תלמידה מצטיינת!

[בשמת_א*]

את נהדרת. איזו תלמידה מצטיינת!
ואת גם חייבת חייבת לצפות בהרצאה של גורדון נויפלד שקישרתי למעלה. יפוצץ לך את המוח מרוב אסימונים נופלים, על כל מה שכתבת.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה. אבל אני לא משלה את עצמי- אני חייבת לעשות כאן צעדי ענק של התבוננות מפוכחת כי עד עכשיו הלכתי "על עיוור".
אני צריכה לקרוא את הספר אחרי הפעם הזו לאט יותר, וגם להמשיך לשאול את עצמי שאלות בנושא. (גם למשל, מאוחר יותר איך, ממי ובאיזה אופן לקבל עזרה)
אני בטוחה שלא תמיד יהיה לי כוח ודחף כזה, אז צריך לנצל את המומנטום שמביא הגילוי-מחדש של הסיטואציה. ואני עובדת בקדחתנות גם מהמקום הכל כך חשוף הזה כי אני חושבת שיש בי אהבה עצומה, לא יודעת מה יהיה בסופה אבל היא קיימת, והיא (עדיין) שווה את זה. אני הרי אף פעם לא דיברתי איתו על זה ממקום שרואה את הדברים כפי שהם. כשדיברתי זה היה כתגובה לכעס, במחשבה "לתקן" או כל מיני אשליות שווא. אני רוצה להגיע למקום שלם עם עצמי, חשוף ונקי, עבורי אבל גם עבור שנינו. בלי קשר לתוצאות וההשלכות העתידיות

ואני לא משלה את עצמי: הכעס שלו לא תלוי בי, יכולה להיות נפילת מתח איומה. אני מקווה ליצור שינויים קטנים, כן. אבל לא לוקחת אחריות על משהו שאיננו שלי.

[קוראת*]

הכעס שלו לא תלוי בי, יכולה להיות נפילת מתח איומה. אני מקווה ליצור שינויים קטנים, כן. אבל לא לוקחת אחריות על משהו שאיננו שלי.

כמה שזה נכון! אחד המאפיינים הכי בולטים של התעללות מכל סוג שהוא הוא להטיל את אחריות הכעס על מושא הכעס. אבל לא! כל אחד בוחר איך לכעוס (וגם במידה רבה על מה לכעוס) ואופן הכעס שלו הוא לגמרי באחריותו. רק לאחרונה היה לי מקרה בעבודה שמישהו השתולל מכעס על איזו טעות של צוות שהייתי חלק ממנו. החלטתי פשוט לא לענות. הוא דרש תשובות והתעלמתי. מניסיוני, אין להשיב על השתוללות. מי שרוצה תשובות, שיפנה באופן מכבד. כמה שזה היה מרענן. אפילו הצלחתי לשכנע את זה שמופקד עלינו שאנו לא חייבים לספק תשובות לפניה אלימה. שזו לא הדרך לעבוד ביחד ושזה משתק ומפחיד.

[קוראת*]

מה ש"מצחיק" הוא שזיהיתי את הסיטואציה וידעתי איך לפעול ב"זכות" זה שהייתי נשואה למתעלל מילולית ושקראתי כל כך הרבה על זה והתאמנתי איך לשמור על הגבולות שלי וממי להתרחק.

[קוראת*]

ומה שעוד "מצחיק" הוא שכולם חושבים שזה שהשתולל הוא בעצם חמוד וטוב. אני זאת שלאחרונה מראה לכולם שהוא כנראה לא חמוד אם כל הזמן מפחדים לטעות לידו ומהכעס שלו. אני מוצאת את עצמי, רקמה, חוששת ממה שהוא יגיד, בדיוק כמו שחששת כשניקית את הקיא של הכלב. זה הדליק אצלי נורה אדומה. למה אני מפחדת ממנו ומנסה לרצות אותו? כי הוא כעסן נורא ומשליך על אחרים את האחריות לכעס שלו.\
זהו. הפסקתי עם זה! שמתי גבול.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

• בדרך לארוחה: מדברת עם בתו, הוא מעיר משהו על זה שאני מדברת יותר מדי (אני נזכרת שהוא אומר לי את זה המון ומתחילה לקשר בין צמצום ״זכויות האויר״ שלי לשליטה)
• אומרת שלום ושיחה קלה עם הדודה. פתאום הוא נעמד מאחוריה ואומר לי ״פעם שלישית! איפה התיק שלך?״
• במטבח אני פותחת מדף עליון (קלאפה), אומרת שייזהר עם הראש, מוסיפה איזה מזל שהשיפוע של הראש שלו מסתדר עם הזווית..אומר לי בטון מוזר ושקט משהו כמו: דיברת אלי לא לעניין בזמן האחרון,את ליד ההורים שלך, אל תדברי יותר מהגובה שלך (תיזהרי לא לדבר יותר מ... וגו׳) משהו כמו איום שלא ברור הטון שלו (צחוק? אימה?...). הפחיד אותי ואמרתי ״מה?!״ והלכתי
• דיברתי עם נ׳. שיתפתי אותה בתקופה שעוברת וקצת דיברנו על העניין. היא סיפרה לי איך בעלה קרא לה ״האדם הכי טיפש שהוא אי פעם פגש״ (באנגלית. ליד הילדים). היא אמרה שאלו דברים שעולים בשיחות עם חברות, וכולן חוות כאלה דברים. אני זוכרת את הסטטיסטיקה. אחיותיי, הבהירות של הספר הזה היא חומר נפץ, לא פחות. אזמין אותה לכאן. היא גם הזדהתה עם העובדה ששליחת ילד לגן היא טריגר טראומטי לאם
• נכנסים לאוטו..״בגלל ששכחת את האור דולק״ (האור הקטן, שהדלקתי בשביל קטנה בדרך. ואני לא יצאתי אחרונה מהרכב. יצאתי ראשונה ולקחתי עלי את קטנה).
• שאלתי באוטו, מרוב שזה היה הזוי, תגיד זוכר שאמרת לי במטבח אל תדברי יותר הגובה שלך?! הוא מחייך ״בטח ממי.״ אני: באיזה קטע זה היה? ״בקטע טוב״. באמת? לי זה לא עשה טוב. ממש לא ״כל אחד והזיכרונות שלו״. אני: אני לא מבינה איך דבר כזה יכול להיות בכלל ״בקטע טוב״

מתעדת. ממש העלה לי בחילה בדרך לשנן לעצמי את הכל כדי לא לשכוח. אני בטוחה שזה תמיד היה כך, רק פעם הייתי מדחיקה חצי מהמשפטים לפחות.

• ראיתי את ההרצאה. היא דוקא יותר דיברה אלי כאמא לבת קטנה וחורגת למתבגרת.

מצחיק שהסברים פיזיולוגיים על מהי חרדה שמעתי מאבא שלי כל אורך התבגרותי (כשחוויתי התקפים ו״טופלתי״)...
מצחיק-עצוב כמה שאנחנו לא עושים את הקשר בדברים הכי בסיסיים בחיינו

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ותיקנתי אותו ל״שכחנו את האור דולק״. נו יופי

[בשמת_א*]

להטיל את אחריות הכעס על מושא הכעס
פה אני רוצה לדייק:
מושא הכעס הוא בכלל לא קורבן ההתעללות. צריך להבין את זה.
הוא לא כועס באמת על רקמה - הוא כועס.
כי הוא כועס.
כי זה מי שהוא וזה מצבו הקיומי.
הוא מהות כועסת במצב כועס.
רקמה היא רק מי שהוא מרשה לעצמו להשפריץ עליו את הכעס שלו ועוד להסיר מעצמו אחריות על זה.
היא קולב מתאים לכעס מבחינתו.

וכשאני כותבת "מרשה לעצמו", "להשפריץ עליו" - כל מלה כאן מחושבת.

היא אמרה שאלו דברים שעולים בשיחות עם חברות, וכולן חוות כאלה דברים.
כן, בטח שכולן.
כל הנשים שמתעללים בהן.
ובארץ, זה אחוז מאוד גבוה.
את שמה לב איך היא מאמינה שזה "נורמלי" וגם מעבירה לך את המסר ש"כולם עושים את זה" והמסר החתרני פה הוא שזה בעצם נורמלי וצפוי?

אז זה לא.
זה מתעלל, משפיל, מקטין, מכוער ומרושע. לא מדברים ככה לאשה שאתה אוהב. איכס!

משהו כמו איום שלא ברור הטון שלו (צחוק? אימה?...). הפחיד אותי ואמרתי ״מה?!״ והלכתי.
שימי לב שהתגובות שלך כבר מהוות שיפור ענק לעומת קודם. את לא נגררת, את מרגישה את הרגשות והתחושות שעולים בך כתגובה להתנהגות המאיימת.
תגובה עוד יותר מדוייקת יכולה להיות: "אתה מאיים עלי?" כי הטון שלו הפחיד אותך. או "אתה מנסה להפחיד אותי?" כי פחדת ממנו.

ראיתי את ההרצאה. היא דוקא יותר דיברה אלי כאמא לבת קטנה וחורגת למתבגרת.
המממ. אופייני לאישיותך ולמצבך כרגע, שאת ישר תקחי את זה למילוי תפקידך המטפל והאוהב כלפי אחרים...
אז עכשיו תצפי שוב, ותביני מדוע הדחקת את מה שהדחקת, מדוע לא ראית את הדברים האלה, מדוע לא קלטת אפילו את קצה הקרחון, מדוע הגבת בשיתוק ובחרדה שאפילו לא הבנת שהגבת בהם על ההתעללות שלו ובכל זאת לא ראית מה בדיוק הוא עושה והוא הצליח לתעתע בך ולבלבל אותך.

שהסברים פיזיולוגיים על מהי חרדה שמעתי מאבא שלי כל אורך התבגרותי (כשחוויתי התקפים ו״טופלתי״)
זה לא נשמע טוב.
באילו נסיבות הוא הסביר לך?
איזה מין "התקפים" חווית?
מי טיפל בך?

שאלתי באוטו, מרוב שזה היה הזוי, תגיד זוכר שאמרת לי במטבח אל תדברי יותר מהגובה שלך?! הוא מחייך ״בטח ממי.״ אני: באיזה קטע זה היה? ״בקטע טוב״. באמת? לי זה לא עשה טוב. ממש לא ״כל אחד והזיכרונות שלו״. אני: אני לא מבינה איך דבר כזה יכול להיות בכלל ״בקטע טוב״
שוב, וואו, שיפור ענק.
וכדי לדייק אותך עוד:
עדיף לא לשאול אותו שאלות ואז להעיר, שוב בשאלה. שאלות הן בסך הכל הזמנה למתעלל להתעלל בך עוד קצת. תראי מה הוא עושה. הוא ממשיך ללעוג לך ולעבוד עלייך. מה זה השטויות האלה שהוא אומר, גועל נפש.
לכן בעיקרון עדיף לא לשאול שאלות.
שאלות מזמינות פגיעה בך.
עדיף להציב גבול. גבול אי אפשר לסמן על ידי שאלות אלא רק על ידי אמירות.
וכמה שיותר קצרות, ענייניות ותקיפות.
בלי התנצלות ובלי להישמע מסכנה, נפגעת, נעלבת, וכדומה.
אין לך מה לשאול אותו "באיזה קטע זה היה" - קודם כל זו שאלה ממש כללית. שנית היא מעמידה אותך במקום נחות שמצפה להסברים ממנו.
כדאי למצוא משהו שיותר בכיוון של "תגיד, זוכר שאמרת לי במטבח XXX?" - "בטח ממי" - "אז לא מתאים לי שתדבר אלי ככה יותר".
הוא כמובן יגיב על זה בנסיון הכחשה (כמו פה "בקטע טוב", "כל אחד והזיכרון שלו" - התגובה שלך לזה היתה מתגוננת מעמדת נחיתות "אני לא מבינה" "איך זה יכול להיות") או בנסיון הקטנה, השפלה או כעס.
ואז - לא לענות במלים.
פשוט להביט בו במבט של שאט נפש שמשדר: "ככה אתה מדבר? שמעת מה שיצא לך מהפה?" אבל לא להגיד את זה. פשוט להסתכל בו כאילו הוא משהו מסריח שהכלב שלכם גרר להראות לכם... ולא לומר אף מלה. רק לחשוב בלב: "יא אללה איזה גועל".

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עושה סדר במחשבות:
לא הבנתי מה עניין השליטה. עכשיו, כשאני חושבת על כל הפעמים בהם ״עשיתי פאשלה״ וראיתי כיצד אותי הוא מנגח בעוד שמישהו אחר ״יפשל״ כך הוא יעזור לו, יגחך טיפה או יעיר בעדינות- אני מנסחת זאת כך: לא שליטה בי, אלא פשוט- בי הוא יכול לשלוט : אני לא הולכת לשום מקום. (גם בספר הן מדגישות את הידוק האלימות יחד עם הידוק היחסים).?בעוד שאם היה מרשה לעצמו להתנהג כך אל מישהו אחר- הוא היה מסתכן בעזיבתו, בתיוגו כאיש גס רוח וכדומה. כך שזה לא שאני ״חלשה״ אלא פשוט ״קהל שבוי״. (עצם זה שנשביתי, והיו סימנים אדומים הרבה יותר ממה שמפורט כאן- קנאה פסיכית והגבלת חופש למשל, זה כבר עניין שלי של חולשה ).
אני חושבת על השיח שלו עם ילדיו הבוגרים (קל לי יותר להיות שם ״מהצד״. והם גם יותר גדולים לכן השיח איתם אמור להיות שיח שווים, פחות או יותר): גם כאן יש עקיצות ותסמונת ה ״צחוקים״. אני תמיד נחשבת יותר ״כבדה״. אבל (וזה אבל כזה מודגש וממורקר- אין שם (ככל שאני רואה את זה) יחס משפיל. אולי לעיתים בעת ריב, אבל אין משהו יומיומי מבזה. זה בפירוש שיח שהוא מייחד לי.
אז אני מסיקה מזה (בניגוד לפעם, שהכחשתי לעצמי ואמרתי: הוא נוזף בך יותר כי ממך הוא מצפה שתביני אתו, וכל מיני בולשיט כאלה) שהוא מודע באיזה אופן ובוחר באיזה אופן את הדפוס הזה כלפי. הוא יכול בקלות לא להיות כזה
אבל לא מולי

אגב נ׳, יקירתי. נכון שעברה כמה משברים ותהפוכות בשנים האחרונות. אבל אני זוכרת בודאות (אף שתמיד היתה מאוד חסרת ביטחון) שלא התנהגה בעבר עם בנזוגה כמו שהיא מתנהגת היום: פעם היתה פשוט שמחה איתו, ולא יוצאת מגדרה. היום כל משפט שני שלה הוא ״ח׳ אמר ש... הוא לא יאהב ש...אל תעשי ככה עם הילדים כי הוא....״. חשבתי שהיא פשוט חרדתית. מסתבר שאנחנו תחת מתקפת טרור. נ׳ יקירה שלי. מפחדת לחשוף אותה לזה עכשיו שהיא כל כך שברירית (מתאוששת מדיכאון ארוך אחרי לידה)

אחרי היום ברור לי שעם כל זה שאני חווה השפלה, אימה וכו׳ בעלי ביחסים אחרים לגמרי עם המציאות. הוא לא יודע מה הוא עושה? הוא יודע ומשחק בי כדי לתעתע? ותוך כדי כל הערב הגדוש הזה, נגיעות מלטפות ואכפתיות?! אני הייתי מאבדת את זה אם לא הייתי יודעת שזה חלק מהמאפיינים. ועדיין קצת מאבדת את זה.

(מעבדת)

[בשמת_א*]

כך שזה לא שאני ״חלשה״.
הממממ. לא בדיוק.
כלומר, את צודקת לגמרי במה שאת כותבת.
אבל נוסף על כך את חלשה - חלשה במובן זה, שיש לך נקודות תורפה ונקודות עיוורות שאיפשרו לו לתפוס אותך, להיצמד אלייך ולהפוך אותך לקורבן שלו, בעוד שאשה אחרת לא היתה בכלל רואה אותו ממטר או שהיה דוחה אותה.
העובדה שאת נוטה לשיתוף פעולה, לריצוי, ליחס אוהב ומתחשב, היא נקודת תורפה כשמדובר במתעללים.

_הוא יכול בקלות לא להיות כזה
אבל לא מולי._
במידה מסוימת - נכון.
כלומר הוא לגמרי בוחר, באופן בלתי מודע, לפי המחיר שהוא ישלם. עם כל אחד הוא הולך רחוק כל עוד המחיר מתאים.

אבל!
שתדעי שזה לא עד כדי כך נשלט.
כלומר, אדם כמוהו חייב מישהו בחיים שלו שעליו יוציא את כל זה. חייב. הוא חייב לרוקן את החרא שיש לו בבטן על מישהו. להוציא את זה מעצמו ולרוקן על מישהו.
ולכן הוא תמיד חייב שיהיה לו מישהו בחיים בתפקיד הזה.
אז זה נכון שלאנשים אחרים הוא מתקדם רק עד המקום שאסור יותר, ואצל כל אחד הוא חש כמה אפשר לדחוק את הגבול הזה -
אבל זה לא נכון לקחת את זה עד הסוף ולהגיד, שהוא יכול להיות מסוגל לא להתנהג בצורה כזאת לאף אחד.
וזה לא נכון לומר שאם את תהפכי את עצמך לאדם שהמחיר להתנהג אליו ככה גבוה, הוא יפסיק להתייחס אלייך ככה.
כי כל עוד הוא לא יטפל בעצמו, הוא יהיה חייב להחזיק קורבן להתעללות בחייו.

הוא לא יודע מה הוא עושה? הוא יודע ומשחק בי כדי לתעתע? ותוך כדי כל הערב הגדוש הזה, נגיעות מלטפות ואכפתיות?!
הוא לא יודע מה הוא עושה.
זה אינסטינקטיבי אצלו.
זה לא מתוכנן בקור רוח.
הוא בכלל לא נוכח. אבל המינון הזה של קצת מכות קצת לטיפות - ההתנהגות המתעתעת הקלאסית של המתעלל ובדיוק הדרך שבה הוא לוכד את קורבנו.
הוא מתחיל את מערכת היחסים עם הרבה לטיפות ואיכפתיות. את מאמינה שלפנייך גבר אוהב מן המדרגה הראשונה.
ואז לאט לאט מתחיל לתעתע, מתחיל להתעלל.
ובהדרגה מגביר את המינון.
כמו שקרה לחברתך.
בהתחלה נראה היה שטוב לה, ולאט לאט הוא ריסק אותה.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כתבנו יחד...
כרגיל הספר הדהד אחרי מחשבותיי: קראתי דוגמה מאלפת על אישה עם דכאון אחרי לידה... חבל שלא קראתי את תגובתך קודם, אבל, תקרת נוספת:
הוא מעיר לי (שוב) על השיעול.
א: אל תעיר לי על השיעול שלי יותר
ה: את לא יכולה לחתוך אותי ככה, חופש הדיבור...
א: אז איך אתה אומר לי אל תדברי מעל הגובה שלך..?
ה: את בגלל זוכרת על מה אמרתי את זה?
א:(רגילה, אגב, לבדיקות זיכרון שלו, ומביטה לו בעיניים): כן בדיוק. ומצטטת לו מילה במילה. ומוסיפה (במבט הנכון, אני מקווה) אז אל תקשקש לי על חופש הביטוי שאתה מנסה להגביל אותי ככה. מה הייתה המטרה שלך כשאמרת את זה?
ה: זה הצחיק אותי... (מובך?)
(כאן הרגשתי כאילו אני מנהלת שיחה עם ילד טעון טיפוח בכיתה ד׳)
א: מה מצחיק בזה? מה, מצחיק אותך לדבר אלי רוע? (סוג של גלגול עיניים)

ההרצאה: אני מוצפת אינפורמציה ועובדת על עצמי כמו באנליזה של ממש. אני יודעת שעלי לצפות בזה שוב, בהחלט קשה לי עם זה.
טיפול וחרדות: קצת רמזתי שהייתי ילדה-מבית-טוב-נוער-בסיכון שכזאת....מחקתי, מי שראה ראה... היו לי הרבה נשמות בחיים האלה, ואני משתדלת ליפול על הרגליים
הנסיבות בהן התוודעתי לחרדות (אבא שלי איש מקצוע בתחום) ולהסברים עליהן: טיפול אצל תרפיסט שהוא גם פסיכיאטר (תקופה קצרה ניסיון תרופתי שלא התאים) לכמה שנים, שעזר להתמודד עם חלק מהשדים. חוויתי גם התקפי חרדה לפני כעשור. אני עברתי גם תקופה של טיפול בnlp במהלך לימודיי בשביל לתפקד. לזה דוקא חושבת לחזור אולי מתישהו.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סיימתי קריאה ראשונה.

מדוע הדחקת את מה שהדחקת, מדוע לא ראית את הדברים האלה, מדוע לא קלטת אפילו את קצה הקרחון, מדוע הגבת בשיתוק ובחרדה שאפילו לא הבנת שהגבת בהם על ההתעללות שלו ובכל זאת לא ראית מה בדיוק הוא עושה והוא הצליח לתעתע בך ולבלבל אותך.

אני הבנתי את המנגנונים. לא מצליחה למקם אותם אצלי באופן מאיר-עיניים. אבל ניתוח הסיפור הברווזון המכוער המופיע בספר גרם לי שוב לדמוע.
למשל- למה נשארתי שם כשהוא כפה עלי ניתוק מהחברה הכי טובה שלי (מגיל 12?!). זה היה ממש ערב-שניים לפני שנישאנו. הוא "שכנע" אותי ועיוות לי את המציאות (שהיא משפיעה עלי לרעה בכל מיני אופנים, רמז רמיזות לגבי טיב הקשר שלנו...דברים שהיה בהם גרעין קטנטן של אמת ועל כן קיבלתי אותם במשך שנים). בעיקר הרגשתי אז ש...טוב, אני לא מצליחה להגיע לשם עכשיו, לכתוב את זה בלי להתחלחל: הרגשתי שהוא חלש בנקודה הזו, של הקנאה, ואני בתור רעייתו צריכה "להתחשב". אני מניחה שיש שם גם דברים עמוקים יותר אבל מקומם על ספת המטפל...

אני לא מאמינה שאני כותבת כאן רק 9 ימים. כלום זמן, כל כך הרבה פגיעות. ועדיין מישהו שלא מודע יכול לבטל את כל העניין בהינף יד (מה אני עושה דרמה מכמה מילים).

מרגישה חולשה פיזית. שבוע הבא אנסה להבין איך מתחילים (ממשיכים לתעד וגם מייצבים איזו תמונה לעתיד: טיפול, מה לעשות, איך להתחזק)

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מהניסיון שלי האישי אני חושבת שיעיל לדבר קצר, ממוקד והאינטונציה חשובה מאוד. כמו תמרור: משהו ברור שלא ניתן לפתוח אותו לדיון, לסובב אותו או לטעון שלא הבנת אותו. במובן זה שאלה (או רמז לשאלה) אכן הזמין תגובה.
הבעיה במצב הזה (ואני נצמדת לדוגמה המקורית, כשהוא אמר את הדברים בפעם הראשונה) הוא שה״תקיפה״ לא תמיד ברורה, לפעמים מפתיעה וכמובן שלא באה תמיד עם קשר ישיר לסיטואציה, ולפעמים בדיעבד קשה להגיב בצורה הולמת ( כמו שניסיתי: לאשר את מה ששמעתי ולשקף לו את החוויה של האיכס). זה גם טריק, נראה לי (תקיפה שלא מאפשרת מענה, כמו למשל צעקות מול הילדים...)

[אישה_במסע*]

לדעתי תקיפות מוסוות מקשות על תגובה יותר מתקיפות גלויות. במקרה של צעקות מול הילדים אפשר להגיד "אני לא מוכנה שתדבר עליי ככה/תצעק עליי!". וזהו. לחזור על המשפט הזה כתגובה, כמו מנטרה, או להתעלם. אפשרות נוספת היא להגיד "ההתנהגותש לך מבזה אותך ולא ראויה", לקחת את הילדים, וללכת.

בעייתי יותר לדעתי לתפוס תקיפות מוסוות. מצד אחד, הגישה של גבול ברור עובדת.

מצד שני, היא לא מאפשרת תקשורת. וגם תקשורת מקרבת <ובהקשר הזה, השם הזה מתאים> עובדת.

אני חושבת שבשביל תקשורת מקרבת צריך הרבה יותר מודעות עצמית, כוח, ביטחון עצמי, עוצמה, ניסיון, תבונה, ובטח עוד דברים ששכחתי, מאשר בשביל גבול. קל יותר להעביר גבול מאשר לבנות גשר.

מצד שני, אולי תקשורת מקרבת תעבוד כצעד שני, אחרי שתציבי גבולות. במיוחד שאמרת שאת לא מתכננת להתגרש, לפחות לעת עתה, ולכן גשרים של תקשורת יכולים להועיל.

[דלית_ב*]

תקשורת לא אלימה מאפשרת לייצר אצלי אמפתיה קודם כל לעצמי.
היא יכולה לקרב ביני לבין החוויה שלי ולעזור לי להיות בנוכחות עם מה שחי בי באותו רגע.
אני יכולה לתת אמפתיה למישהו אחר רק כשאני פנויה לזה. (ואמפתיה פנימית לחוויה שלי יכולה לקרב את המצב הפנוי, או שלא).

[בשמת_א*]

כאן הרגשתי כאילו אני מנהלת שיחה עם ילד טעון טיפוח בכיתה ד׳
את צודקת. בפועל, הגיל הרגשי שלו הרבה יותר צעיר.

מוטב פשוט - אני מרגישה מאויימת. או - זה מפחיד אותי.
לא. זה בדיוק מה שלא רציתי להציע.
לא מתאים בקונסטלציה הנוכחית שרקמה תביע פחד מולו.
כן מתאים לשאול - בטון המתאים, לא בטון של ערס אלא בטון של שאלה עניינית ונקייה ככל הניתן - "אתה מאיים עלי?"
מדוע?
לא הסברתי קודם, אבל עכשיו שראיתי כמה אפשר לפרש את זה לכיוונים לא מתאימים, אני כן אסביר.
המטרה של השאלה היא ממש לגרום לו לחשוב על זה ולנסות לענות.
זו לא שאלה רטורית, וזו גם לא האשמה. ממש לא.
זו שאלה, ממש כמו שהיא שאלה אותו וקיבלה תשובה חצי-מתנצלת, שמנסה "להחליק":
_מה הייתה המטרה שלך כשאמרת את זה?
ה: זה הצחיק אותי... (מובך?)_

אם כי, רקמה, שימי לב איך שניה לפני זה, הוא כן ניסה לתעתע בך ולערער אותך כשעל השאלה "אז איך אתה אומר לי אל תדברי מעל הגובה שלך..?" הוא ענה בניסיון הקטנה, השפלה ועירעור "את בכלל זוכרת על מה אמרתי את זה?"
רק כאשר קלט שאת עומדת איתן, שאת צלולה, שאת בנוכחות מלאה, שלא יילך לו להמשיך להשפיל, פנה אל מפלטו של הנבל: ההכחשה, המיסמוס והטישטוש.

אז המטרה בלשאול אותו אם הוא באמת התכוון לאיים כאשר את אכן מרגישה מאויימת ממשהו מבהיל שהוא אמר, היא להביא אותו למקום שבו:
א. מצפים ממנו לדין וחשבון.
ב. מבטאים מולו ש מה שהוא אמר היה מאיים או נשמע מאיים או עשוי להתפרש כמאיים - הדגש פה הוא על האמירה שלו ובשום פנים ואופן לא על הרגשות שלה.
זה לא חכם להביע רגשות פחד, חרדה ותחושת איום מול אדם שבאופן בלתי מודע כל מטרתו בחיים היא לאיים, לתעתע, לערער ולשלוט.

עכשיו, לא פירטתי בדרגת פירוט מקסימלית, אבל הכוונה שלי היתה:
נניח שרקמה מגיבה על משפט מאיים/מבהיל בהעמדת מראה גלויה מולו:
"אתה מאיים עלי?" (או "אתה מנסה לאיים עלי?" או "אתה מנסה להפחיד אותי?" או וריאציה על הנושא)

עכשיו תרשים זרימה.
יש שתי אפשרויות.
אפשרות 1: מגביר את ההרעלה. (נכון שאני לא צריכה להסביר איך זה נראה?)
אפשרות 2: מנמיך את ההרעלה. (מטשטש, מכחיש, מוריד פרופיל)

אפשרות של 0 הרעלה היא למי שמאמין באליהו הנביא.
(זאת אפשרות שנראית כמו: "סליחה, אני מתנצל, לא התכוונתי שזה יישמע ככה, התכוונתי לומר ש..." שבהמשכה יבוא הסבר ראוי ואמיתי.).

עכשיו, העצה הבאה שלי היתה לא למקרה של אפשרות 2 (כי אם הוא רוצה לצאת משם, כמו ב"זה הצחיק אותי..." המפגר-ברמות אבל שמובנו "אוקיי, לא הולך לי, אני אתקדם לאט לאט אחורה בלי להפנות אליה את הגב לרגע, אבל לא נראה לי שכדאי לסגת באופן אסטרטגי כרגע"... - אז אם הוא יורד ממך, אין צורך להמשיך. הנקודה הובנה. את הבעת עמדה חזקה. את חיזקת והעצמת את עצמך. את שמת גבול ברור להרעלה והגבול כובד).

העצה היתה למקרה של אפשרות 1:
שהוא מגיב בהתקפה כלשהי. בעוד הרעלה, תעתוע, ערעור.
אז ורק אז, אך ורק במקרה שהוא מגביר את ההרעלה בעקבות הניסיון הראשון שלך להציב תמרור "עצור גבול לפניך" -
הצעתי להמנע ממלים,
ולהתבונן בו במבט שתיארתי.

אז אישה במסע, יערה, זו לא תקשורת מקרבת ולא מדובר בלשאול אותו שאלות!
מדובר ב לשתוק!
רק לתקוע בו מבט שמשדר רגשות של שאט נפש.
כדי לנסות לתת את הגוון של שאט הנפש, נתתי משפט שאלה.

להגיד "ככה אתה מדבר?" <כמובן, בצורה מאשימה. אפשר לשאול את השאלה הזו בצורה תמימה ולא מאשימה> זה יותר גרוע מלהגיד "ככה לא מדברים".
נכון - ולכן בכלל לא הצעתי להגיד לו "ככה לא מדברים" וגם לא "ככה אתה מדבר?!"
בשום פנים ואופן לא אומרים משפטים כאלה!
הצעתי רק להביט בו.
בשאט נפש.
לא במסכנות, לא כקורבן, לא בעלבון, לא בהתקוממות על עוול, אלא בגועל.
אבל לא להגיד אף מלה כי למלים יש לו תשובות מרעילות.
למבט כזה אין לו תשובה.

_פשוט להביט בו במבט של שאט נפש שמשדר: "ככה אתה מדבר? שמעת מה שיצא לך מהפה?" אבל לא להגיד את זה
לדעתי, כשחושבים שאלה משדרים שאלה.
במקום זה נראה לי עדיף, אם יש יכולת, לומר בדיוק בדיוק מה שאת מרגישה._
ממש לא.
יערה, את מפספסת את העובדה שמדובר בהתעללות.
כרגע, היא בשלב ראשוני של העבודה על ההעצמה שלה מול הרעלה מאסיבית.
בשום פנים ואופן לא הגיע הזמן לדבר כה מתקדם, לעמוד מול אדם שלא איכפת לו ממנה ושכל מעשיו לאורך כל היום נועדו להרעיל ולהחליש אותה - ולשתף אותו ברגשותיה? למה לא כבר לתת לו ביד ציאניד, לשכב על הגב ולהגיד לו "תן לי את זה"?

לבטל את כל העניין בהינף יד (מה אני עושה דרמה מכמה מילים.
נו, זה התעתוע.
ה"כמה מלים" האלה - הורגות. משפילות, מקטינות, פוגעות, מתעתעות, מרעילות, בכוונה.
והן רק קצה הקרחון של מה שמתחת - החוסר המוחלט של האיכפתיות, האהבה, הזוגיות, השיתופיות, החברות, ההגינות. העדר כל אמפתיה. העדר כל איכפתיות. אנוכיות קיצונית. וכעסנות מכוערת.

מרגישה חולשה פיזית.
יופי. זה סימן טוב, שאת מתחילה להרגיש את הרגשות האמיתיים שלך, שאת מתחילה להרגיש את החולשה שלך. וואו. זה ממש מהר. כמה מהר את קולטת ולומדת!

לגבי ההרצאה של גורדון ניופלד, אכן הרצאה מאוד מאוד גדושה, וכמובן מציפה מרוב תובנות והבנות קשות. בהחלט משהו ששווה לצפות בו שוב. אני מתרגמת אותה לעצמי תרגום חופשי, כדי שיהיה לי קל יותר לראות את זה בעברית. אולי אשים את זה באתר.
<תיכף אמשיך>

[בשמת_א*]

_כשאתה אומר לי "אל תדברי יותר מהגובה שלך" אני מרגישה חלשה, מושפלת וננזפת. אני רוצה שתדבר אליי בצורה מכבדת.
בבקשה, בפעם הבאה <וואו, פה יש לי יותר מיד הצעות שיפור, אבל אני לא חושבת שיעיל להגיד את כולן בפעם אחת> אל תגיד לי מה לעשות או תצווה עליי. < אולי גם: אני שווה לך ואין לך זכות להגיד לי מה לעשות>
בבקשה, בפעם הבאה, תגיד מה מפריע לך, במקום להגיד לי את הפתרון שלך לבעיה._
אני ממש לא מסכימה עם ההצעות האלה.
הן לא מתאימות להתמודדות עם מתעלל.

"מרגישה חלשה ומושפלת" - לעולם לא להגיד לו כשהוא עדיין מתעלל. זו חשיפה של נקודת תורפה לאדם שהלב שלו סגור ורע.

"אני רוצה שתדבר אלי" בצורה X או Y - לעולם לא להגיד למתעלל.
"בבקשה בפעם הבאה" תגיד לי ככה/אל תגיד לי ככה - לעולם לא להגיד למתעלל.
אלה בקשות לגבי אירועים עתידיים - או שהן יתפרשו כפקודה, כניסיון להגיד לו מה לעשות, כניסיון לתת לו הוראות (רע רע רע ומזמין התקפה עליה), או שהוא פשוט לא יזכור אותן כי אין לו שום מנגנון שמאפשר לבוא לקראת מישהו, להתחשב או להתאים את עצמו.

המתעלל חי בהווה מתמשך,
והצרכים היחידים שהוא מסוגל לקלוט הם הצרכים הפרטיים שלו.
לכן צריך להיות כל הזמן על המשמר ולעצור אותו כשהוא חורג עד שזה הופך לטבע שני שלך לסגור את הפרצות שיש לך בתוך הנשמה כך שהגוף שלו חש באופן אינסטינקטיבי שאין יותר כפתור ללחוץ עליו שם, כי הפכת אותו לבלתי לחיץ. כל נקודת תורפה שאת מחזקת והופכת למקום סגור, הוא לא יפגע בו יותר כי זה לא פרוץ יותר.
לא מפני שביקשו ממנו.
לא מפני שאיכפת לו.
אלא מפני שהחושים שלו מזהים איפה נקודות החולשה שאפשר להכאיב בהן ורק לשם הוא הולך.

"אני לא מוכנה שתדבר אליי כך!"
בעייתי ולא הייתי אומרת לו משפט כזה. זו הזמנה להתקפה.

במקרה של צעקות מול הילדים אפשר להגיד "אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה/תצעק עליי!"
כאמור, תגובה בעייתית.
במקרה שהוא מתחיל לצעוק, התגובה שאני הייתי מציעה היא - לתקוע בו מבט של "הזוי מה שאתה עושה" ותיכף להסתלק. עם הילדה על הידיים, הופ להסתלק.
המטרה:
את לא שק איגרוף.
אם בא לו לצעוק, את מתפנה מייד מהשטח. שיצעק לו לקירות.
זה דורש המון כוחות ואני שוב מפקסת אותך שאת עדיין לא בשלב הפתרונות והשינויים. זה באמת דורש הרבה יותר תעצומות נפש וכוחות. אל תצפי לזה מעצמך.
האינסטינקט של החולשה, הריצוי, הקורבנות וההרגל הוא -
להישאר שם ולחטוף את המכות, כאילו זה מגיע לך.

צריך לבנות מספיק עוצמה פנימית כדי לקלוט "הי רגע, מה אני עושה פה?! אני לא מוכנה שיצעקו עלי אז אני עפה מפה".

הקטע הוא: לא לבקש או לדרוש שום דבר ממנו.
מעשים, לא דיבורים.
להיכנס לדיבורים ולהיות תלויה במתעלל זה רעיון ממש גרוע. המלים הן כלי הנשק שלו, ואין להן שום מטרה חוץ מאשר להשיג לו את מטרותיו הכי שפלות ואנוכיות.
כשמבקשים ממנו משהו, זה אומר שתלויים בו.

במקום להיות תלויים בו ובהסכמתו או אי הסכמתו - הרעיון הוא לשאול את עצמך איך את יכולה להשיג את המטרה הרצויה (למשל, שלא יצעק עלייך) בדרך שתלויה אך ורק בך?
מה את צריכה לעשות, כדי לא לאפשר צעקות עלייך?

אז התשובה יכולה להיות: לא להיות איתו באותו חלל כאשר הוא מתחיל לצעוק. אם זה בחוץ, לתפוס מונית. אם זה בבית, לצאת החוצה. לזוז, לעוף, לצאת, להסתלק. אין מצב שיצעקו עלייך ולא משנה מה קרה ולא משנה שום דבר.

זה לא פשוט.
קודם כל זה דורש להיות בעירנות מתמדת.
שנית זה דורש להיות תמיד מוכנה לזוז. תמיד לבושה, מאורגנת, גמישה, קפיצית, תמיד במרחק שניות של הכנה מלצאת (הופ לקחת את התיק המוכן ואת הילדה ולצאת. שתמיד יהיה נייד טעון, כסף בארנק, בקבוק מים וכו' וכו').
זה ממש לא פשוט, אבל זו הדרך הכי מכבדת והכי לא אלימה שיש. וגם הכי ברורה, ששולחת את המסר הכי חד משמעי, בדרך שהמתעלל הכי מסוגל לקלוט אותו.

[רקמה*]

לגבי השאלה שלך אין בעיה בכלל (בזכותה קראתי קצת על תקשורת מקרבת, ואני מסננת מה שלא נראה לי שיעבוד בכל מקרה). לצערי יש לי איזו ״תקופת מה״ של התמודדות בנושא ואינטואיטיבית אני יודעת שמשפטים שאורכם ארוך מהנחת סטירה ״לא עוברים מסך״ תודעתי ברגעים אלו (וסליחה על המטאפורה, אבל זה ממש כך)
המתעלל חי בהווה מתמשך
משפט מפתח שאני צריכה לזכור. מאפיין עוד התנהגויות שאיני אוהבת, בעיקר עושה שכל וסדר, להבין שאני לא עומדת מול אדם עם תפיסת מציאות דומה לשלי.
בכלל העלית לי כמה חיוכים בקריאת ההודעה...
אני גם מבינה שאני צריכה לנטוש את פרדיגמת ה״כמה-כמה״ שאפיינה אותי במחשבת ההכחשה (כאילו יום כן יום לא זה בסדר? שלושה ימים רעים = להתגרש?). זה גם סימפטום של לא לקחת אחריות. השבוע אקדיש להתחזקות, ולהתחיל לברר לעצמי מה אני רואה קדימה

[קוראת*]

אין לי זמן לתגובה ארוכה, אז אכתוב קצר ומקווה שיהיה ברור ושלא יהיה פוגע חס וחלילה.
מי שמציעה לחמול על המתעלל לא נתקלה במתעללים מילולית. דברים כמו שלך הם בדיוק מה שגורם לקורבנות של מתעללים מילולית להישאר במצב קורבני, ואף ללכת אחורה. אלה דברים שבדיוק בדיוק, אמרה לי החברה הכי טובה שלי בזמן שהייתי עם המתעלל--אבל בדיוק: לא להסכים, אבל לחמול עליו, להבין שמדובר בבנאדם וכו'. זה היה נורא. זה גרם לי לחפש את "הטוב" בכל פעם שדיבר בצורה מניפולטיבית ונבזית. זה החזיר אותי אחורה והשאיר אותי שם להמשיך ולחטוף. וזה גם שיבש לי את היכולת למצוא את הגבול שלי.

פעם היתה לי שיחה איתה אחר כך (אחר כך היא כבר דיברה אחרת, אבל רק אחרי שעזבתי אותו). היא אמרה שלא ממש הצליחה להאמין עד כמה רע זה יכול להיות לחיות עם התנהגות כזאת ועם בנאדם כזה. היא "חטפה" את זה כשפעם היא ראתה את זה קורה לידה

[בשמת_א*]

אני לא רואה טעם בתיוגים משחירים ולי זה גורם להרגיש מחנק
את סובלת מהתעללות?

אני ממליצה לקרוא שוב את תחילת הדף. דנתי בזה בהרחבה.

אני כן רוצה להגיד באופן נחרץ:
יש משמעות לקרוא לזה התעללות והרעלה, ולהפנות את תשומת הלב לאינטנסיביות של הפגיעה הבלתי פוסקת, לאורך כל היום, על כל דבר קטן, עם הפוגות קטנות שאינן אלא תעתוע.
מי שחי בצל התעללות כזאת כל הזמן נותן תירוצים למי שפוגע בו. כל הזמן. אלף תירוצים שמאפשרים לפגיעה להמשיך ולקורבן להישאר שם.

בעיני פי אלף יותר חשוב לתמוך בקורבן ולצבוע עבורה בקווים ברורים ועבים את החיים שהיא חווה, בפועל, יום יום, להראות לה איך אפילו דברים קטנים שהיא "החליקה" בזמן אמת, בפועל פגעו בה ושחקו את הכוחות שלה - מאשר לשמור על שמו הטוב של הפוגע.

אלף פעמים כתבתי שגם הוא קורבן. שהכל נובע ממצוקה.
אבל כרגע זה לא מעניין אותי ולא רוצה לדייק לגביו בקטע שמגן עליו.
במקום הראשון עומד המאמץ שלי להחזיק את רקמה, לקדם את רקמה, להפוך את הדברים גלויים לרקמה.

מי שלא מבינה איך פועלת ההרעלה, עסוקה בחמלה למתעלל. זו אי הבנה במנגנון העמוק שמאפשר למישהי לחיות איתו. במקום הראשון, זאת מישהי שיש לה יכולת אינסופית לחמלה, להכלה, להבנה, לאהבה. אבל כל החמלה, ההבנה, ההכלה והאהבה מופנות לא כלפיה אלא כלפיו.
על חשבונה.
כן, במקום כלשהו המתעלל עושה את זה בכוונה. כן, במקום כלשהו הוא לגמרי שולט על מה שיוצא לו מהפה. כן, בשביל להיות מתעלל באחרים אתה קודם כל לא יכול להיות אדם הגון.

נדרש אומץ רב, שאולי כרגע אין, כדי להגיד "אני מפחדת. ההתנהגות שלך מפחידה אותי. אני לא רוצה לחיות בתוך פחד"
כן, נדרש אומץ, בזה אני מסכימה - אבל אני אומרת שאין לומר לו דבר כזה בשלב הנוכחי של מערכת היחסים כי אסטרטגית זו טעות בתוך מערכת היחסים.
היא עדיין לא בשלב שבו היא יכולה להתחיל לעשות שינוי בסדר גודל כזה.
אמירה כזאת אפשר לומר רק כאשר בפועל, כבר לא מפחדים כל הזמן, אלא חווים תחושת פחד רק באופן נקודתי.
בשביל זה היא צריכה קודם כל להפסיק לפחד ממנו.
להתחיל לראות באופן גלוי ושקוף את כל מה שהוא עושה.
להפסיק לתת לו תירוצים.
להפסיק לראות כוונות טובות במקום שאין.
להפסיק להסביר אותו.

יפה מאוד מה שאת מספרת, יערה, על היכולת שלך לחמול. אבל הסיפור האחרון שסיפרת אינו מחזק אלא את האופציה של הפרידה. חשבתי שאת דוגלת באופציות אחרות?
בפועל סיפרת איך, כאשר את ביטלת את הכפתורים שהוא קודם היה מצליח ללחוץ עליהם כדי להפעיל אותך, אז הוא לא הצליח להפעיל אותך יותר, ואז הוא גם הפסיק לנסות ללחוץ עליהם. את מספרת באופן מובהק, איך שהאדם עצמו לא השתנה כלל וכלל - כמו כל מתעלל, הוא מנסה לפגוע כשיש נקודת חולשה חשופה, ולא מנסה לפגוע כשאין נקודת חולשה חשופה.
היחיד שיכול להשתנות במצב כזה הוא הקורבן.

וכדי לתקן את נקודות החולשה החשופות, הקורבן יכול בהחלט להודות מקרב לב למתעלל, כי המתעלל חושף אותן בדייקנות אחת אחת. וכך מאפשר לקורבן לעבוד עליהן, לתקן את המנגנון שלהן, ולבטל כל כפתור וכפתור עד שלא ניתן יהיה יותר להפעיל אותו מבחוץ.

לגבי הנושא העקרוני:
למעשה, כל דבר נכון רק לרגע הזה.
כרגע, אני אומרת ש"רקמה" היא קורבן.
אבל גם זה עוד מעט לא יהיה נכון.
כרגע, אני אומרת שבן זוגה מתעלל. כל הזמן.
האם גם זה יתגלה כלא נכון?
ימים יגידו.
אבל הצעד הראשון במסלול חייב להיות, לבטל בצורה חדה וחזקה את הראייה הקודמת, המתעתעת.
לראות רוע.

גם אני בעצם לא מאמינה ברוע...

אבל אני כן מאמינה בחשיבות האסטרטגית של פרצפציית הרוע כאשר מתמודדים עם רעל.
בין היתר, מפני שקו ההגנה הראשון שמחזיק נשים מוכות רבות במערכת היחסים שלהן (מוכות גם במובן של מוכות מילולית. זה לא משנה באיזו צורה בדיוק המתעלל/ת משפיל/ה את בן/בת הזוג) - הוא האמונה "הוא לא התכוון לזה". "זה לא היה בכוונה".

[בשמת_א*]

אה, כתבתי ביחד עם קוראת.

[ביישניתית*]

אין דבר כזה לראות רוע. יש לחפש את הרוע בהתנהגות של אחרים ולתייג אותה. החיפוש הזה, המיקוד הזה, הוא מיותר. אני חושבת שאפשר לצלוח את הדרך תוך דילוג אלגנטי על ההצעה הזו. אפשר לתאר את כל ההתנהגות שאת מתמקדת בה בלי לתייג אותה ובלי לשפוט אותה. פשוט משום שהיא בלתי נסבלת.

בתור מישהי עם ניסיון בההתעללות, אין כזה דבר בלתי נסבלת. אני יכולה לסבול הרבה מאוד, הכל אפילו.
אפשר להגיד על מישהו שהוא רע בלי לשפוט אותו. פשוט להשתמש בזה כדי לסמן גבולות בתוך המציאות, בצורה שמתאימה לרקמה (כי היא מסכימה איתה ממקום עמוק שיודע שהיא לא רוצה בזה ולא מגיע לה כזה) לא תמיד אפשר להכניס את הכל לתבנית של האובייקטיביות.

[אמא_נמרה*]

רק רוצה לשלוח חיבוק לכל הנשים האמיצות שמתמודדות עם הדברים הלא פשוטים.

מאחלת לכולכן שנה טובה יותר.

נמרה

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לדעתי יש כאן דיפוזיה בין ׳אדם׳ ודפוס התנהגות.

(אני רגע מסתכלת מהצד)

הרואין זה רע. מטשטש, מוחק צרכים קיומיים, ממכר, מצמצם, מייצר חרדות ותפיסת מציאות מעוותת. גם דפוס ההתנהגות הזה הוא רע, בערך בגלל אותן סיבות, אגב. אין מקום לחמלה לגבי דפוס כזה של התנהגות, בכלל וללא כל הסתייגות. חמלה היא גם סוג של קבלה, סובלנות (tolerance), ואפילו דורשת זהות מסויימת (אמפתיה- לשים את עצמך בנעליו של האחר) ואני לא נכנסת בכלל למטען התרבותי של ״הושטת הלחי השניה״.
(יש בדיוק על הדיון הזה אבחנות בספר בעמ׳ 137).
אז נכון שבעלי אינו מפלצת או נבל, וזה ״רק״ דפוס התנהגות שהוא רע ובעלי אכן ראוי לחמלה כי הוא ניזוק מה הזדקקות הזו ושבוי בה. אבל לא ממני. למה? מאותה סיבה שמטפל לא יכול לטפל בבני משפחתו. חמלה שלי לא תעזור לי ולא תעזור לו להתקדם מזה החוצה כי חמלה במצב כזה זה עסק ״מינכהאוזני״ (להוציא את עצמך מהביצה ע״י משיכה בשערות ראשך... לא עובד).
ויש לי דוגמה (עוברת לאישי-חה, כאילו אפשר לצאת ממנו):
כאשר מתוך קנאתו העזה (דפוס התנהגות, כן?) אסר עלי להיפגש עם חברה, חמלה היא ה״שריר״ שהפעיל אצלי לשם כך. בזמנו לא נבהלתי (כנראה שכן, בדיעבד) אלא חשבתי שאני פועלת באופן חומל. חשבתי אחר כך (כשהתחתנה) שהיא לא מהווה איום וניסיתי בעדינות להעלות את הנושא. ושוב כשילדה ילד (!) לראות אם יפריע לו קשר במיילים.
ואת יודעת מה? הבעיה היא אפילו לא קנאה אלא דפוס של שליטה. וזה יוצר עוד בעיה בתחום החמלה: בעלי לא אדם שצריך לחמול עליו. במובן שהוא לא משדר פגיעות, בטוח בעצמו וכו׳. והטענה היא בעצם: כשהוא מנסה להפעיל אותך מתוך רצון לשליטה (בדפוס רע של התפרצות כעס, קללות, מניפולציות) אז תפעלי. במקרה זה, תחמלי. אז אין לי בעיה לחמול עליו כאדם, מדי פעם בזמני החופשי אבל לא לחמול עליו כדפוס התנהגות תגובתי.
יצא לי לא ברור אולי, ואפשר תמיד לטעון כנגדי שלא התנסיתי מעולם בעמדה של עוצמה מולו, אבל אני נשבעת (!) שפעם הרגשתי לפחות יותר חזקה...
יש בעיה גדולה מאוד מאוד לטעון לעמדה של עוצמה מול ניסיון לפגוע בה. לא שאי אפשר להיות עוצמתי- אני שואפת לכך- אלא שעוצמה שלי (של 100%, נניח) מבטלת את ההתקפה שלו (ואז בעצם אין משמעות לחמלה). וחמלה מול אדם כזה (אהמ...דפוס התנהגות כזה) אמיתית, מכילה, מקבלת פשוט לא רלוונטית.
נכון, כשהבעתי סימפטיה לרעב שלו- אז הוא לא היה תוקפני. אבל אני לא יכולה להביע אמפתיה לצורך שלו הוציא כעס על מישהו אחר. זה בגדר ״אסור״.
גם כשעבדתי עם ילדים ממשפחות מצוקה, עם שקים של בעיות רגשיות- כשהם פגעו באחר חמלה לא היתה הדרך. (וההשוואה ממש במקומה). אלא הצבת גבולות שהיתה כרוכה בכל הכלים שיכולתי לגייס כדי להבהיר שזו התנהגות שלא תעשה. אח״כ חמלתי ״חופשי״...כשדיברו על הקושי. כשהצטערו. אפילו שביטאו את הכעס בדרך לא פוגעת.
אני מסכימה איתך שהדברים כאן לעיתים נחרצים. למשל חשבתי שהרמיזה שבעלי בוגד בי הייתה מרחיקת לכת. הרי בכל מקרה הוא לא צד הענין, לא כאן כדי לבאר (לכל הרוחות, אולי אני טרול?! ).
וגם בנימה אישית קשה לי שהדיאלוג הזה לא קורה איתו, מולו. אבל דיאלוג כזה הוא כרגע בדיוני לחלוטין.
ו..חמלה מתוך עוצמה היא גם בידיון, כאשר הבעיה כאן היא שהבסיס לעוצמה הוא מה שנשמט תחת רגלייך על בסיס יומיומי. לא יודעת מי התנסתה ואיך, אבל זה אוקסימורון : מי שחווה התעללות חווה פעולה של החלשה מתמדת. לפעול מתוך עוצמה זה כמעט (כמעט) להציע הכחשה נוספת.
וכל מה שאמרתי נאמר בחיבה והערכה לדיון שמתרחש כאן

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואוי... איך שכחתי(!) זה טיעון מקומם, אולי, אבל באמת שואלת, לצורך הדיון, האם הייתן מציעות לאישה מוכה אסטרטגיה של חמלה? כי אני אשה מוכה. אשכרה. לא כל יום (אבל לפחות פעמיים בשבוע...). אותו הדבר בדיוק. הנזק. הבושה. הפחד. הרצון ל-מות. שאגב, במקרים קיצוניים מגשים עצמו (יש תיעוד גם בספר). מוכה נניח לא באופן קיצוני. סטירה פה ושם (מכות חינוכיות...). משהו שאפשר לעמוד מולו בעוצמה ולהגיד משהו מעצים אחריו, להתנהג בחמלה. אני לא צינית, אני מדמיינת סיטואציה של סטירה. כזו שלא נפלתי ממנה. נניח רק הפתיעה ולא כל כך הכאיבה....?!

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם אפשר לשמוט אותו סימן שהוא מזוייף, כמו אהבה התלויה בדבר

בואי נסכים שלא להסכים. זה גם לא דיון תאורטי, בסופו של יום, ולכן הדוגמה הקיצונית-או-לא של אישה מוכה, רק כדי לשתול את הדיון בקרקע פרקטית.
הסמנטיקה של ניתוק- מבסיס היא לא משהו שאני חולקת עליו: אבל זה חסר משמעות. יש חשמל ואין מנורה, יש מנורה ואין זרם.... התוצאה זהה: חושך

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולכן המונחים כאן הם לנהוג באופן כזה או אחר: כי הבעיה היא התנהגותית. מצב של חמלה זה משהו אחר לגמרי, ואני חושבת שהוא עניין אך לא לב העניין

[מיכל_בז*]

אני עברתי התעללות קצרת מועד (למזלי) על ידי הבוס שלי. אני לא משווה את זה להתעללות על ידי בן זוג, כי אין מקום להשוואה, אבל אני פשוט זוכרת את החוויה ואני חושבת שאילולא הייתי כל כך מלאת חמלה, בהוויתי, לא הייתי מגיעה למצב הזה מלכתחילה. כמובן שצרפו לנסיבות המשונות האלה גם חוסר בטחון מאוד גדול ואיזה תיעוב עצמי ומקום מאוד לא יציב בחיים, אבל אני חושבת שדווקא ברגע שהתחלתי לכעוס, ממש לכעוס, על סף הלשנוא, יכולתי להוציא את עצמי משם.

עכשיו אחרי שנים אני יכולה להרגיש חמלה אליו. כאילו, למה לא? מה אכפת לי? זה לא עולה לי כלום. וזה באמת משחרר לחמול מישהו שהפחיד אותי כל כך. אבל אני לא חושבת שכשהייתי שם, עם אובדן הפרספקטיבה המתמשך והדכאון אליו שקעתי אט אט חמלה הייתה ממש עוזרת. כמו לחישה בזמן שצריך לצעוק, זאת ההרגשה שלי. אבל כאמור כל אחת מדברת מנסיונה.

רקמה, רציתי להגיד לך שאת גדולה בעיניי. אני אוהבת לקרוא כל מילה שאת כותבת, הדרך שלך מרתקת והיא השראה.

[רקמה*]

דווקא הסכמתי שהיו כמה נקודות קשות לקריאה (ואפילו ציינתי חלק מהן). אני לא טוענת שעמדה של חמלה לא מתאימה כאן (גם). וזה אכן לא תמיד מחזק עמדה התקפית- כשאומרים לך "הוא כך וכך" את פתאום אומרת: "הי אבל הוא לא עד כדי כך..." ושוב נמצאת במן מילכוד. מבינה ובעיקר מרגישה. אבל יש הרבה נשים שנמצאות במקום יותר קשה משלי (בחוזקות שלי אני מונה: תמיכה משפחתית- למשל אבא שלי שאישש את הרגשותיי לגבי בעלי, אגב, בשיחה היום-, טיפולים שעברתי וחיברו אותי לכוחות פנימיים שלא סרו ממני עדיין, בסיס כלכלי-מקצועי שמאפשר לי לעמוד על רגליי שלי בעתיד, נכונות לדבר על זה ולשתף, רהיטות מחשבתית שבורכתי בה) מכל מיני סיבות. גם, לדעתי, האולי-מסובבת-אבל עדיין דעתי אני לא חווה אלימות בדרגה פסיכית אלא "רק" מערערת ומדכאת (חוץ מחריגות מפחידות שכמובן מותירות רישומן גם הלאה) וכאשר אני לא בהריון אני בדרך כלל יכולה "להכיל בהומור ולהתעלם" (עדיין מעדיפה להתייחס במלוא החומרה לעניין כי אני פשוט לא רוצה לחיות כך את חיי).
זה דף אג'נדאי. ובשמת כותבת כאן דרכי גם אליי, אבל לא רק. יש נשים שבמצב בו הן נמצאות הן צריכות לשמוע תיאור קשה מאוד. אני מחזירה את הזמן לאחור עשרה ימים, וגם אני, עם כל התובנות, אם לא הייתי מקבלת אישור נחרץ בו המילה "מתעלל" ומילים של "רוע" "אלימות" וכו לא בטוח שהייתי מתעוררת להתבוננות הזו, מודה.
ושב, מפנה לספר כי יש שם דוגמאות מאלפות לעניין. אני מזמינה אותך להרגיש לרגע אחד את עניין האישה המוכה, אבל לא כמצב. כרגע בחיים שקורה עכשיו. כי המתעלל נמצא במצב של הווה מתמשך, כפי שבשמת אמרה. וזה האיר לי הרבה מאוד. אי אפשר לשאוף באיזה עתיד שנעים להרהר בו. לא ככלי עבודה.

[מיכל_בז*]

אני נוטה להאמי שכעס הוא שלב ביניים, אולי נחוץ בהחלט. אבל המטרה הסופית היא חמלה.

למה לא? בכיף. ברצינות אני אומרת. אבל עד המטרה הסופית יש כל כך הרבה שלבי ביניים לעבור.
בכל מקרה לא נעים לי לקיים דיון תאורטי על החיים של מישהי אחרת, בגלל זה ניסיתי לתת דוגמא מהחיים שלי, גם אם רחוקה. היום, ד"א, אחרי טיפול והכול אז כן, אני מסוגלת ללמול גם אנשים אלימים ואני משתמשת בזה ככוח שעוזר לי מאוד בחיים.
אבל יותר מזה יש בי את היכולת להתרחק ולזהות אנשים ומצבים אלימים והיא שומרת עליי הרבה יותר.

[אישה_במסע*]

מבחינתי הדיון הוא גם כללי וגם אישי. זו השיטה האהובה עליי - קודם לנסח חוק כללי - כזה שיכול להתאים אם לא לכל המצבים, אז לרובם. זה עוזר להימנע מכל מיני הטיות פסיכולוגיות. ואחר כך לראות אין ממשים את הכלל הכללי במקרה פרטי.

במקרה המתואר אני הייתי מתגרשת, ובזמן שזה יקח מנסה לגלות חמלה. זה בתיאוריה, כן? ברגע שאני מנסה לדמיין את עצמי עם בן זוג כזה אני מדמיינת את עצמי אומרת לו כמה דברים לא ממש יפים עליו ועוזבת בטריקת דלת. באופן כללי, אני לא יכולה להגיד שאני מוצלחת במיוחד בחמלה במקומות אלימים, ולכן אני נוטה לעזוב אותם.

במובן הזה, הדיון הוא דיון כללי לגבי דרכי התנהגות לנשים שבן הזוג פוגע בהן. ולא רק בן הזוג.

[פלוני_אלמונית*]

בעקבות הרצח המזעזע של שני הילדים בידי אביהם
אני קוראתאת הדיווחים ומוצאת הקבלה להתנהגות של בן הזוג של חברתי. הם נמצאים בהליכי פרידה ודיונים על מזונות עבור תינוק בן פחות משנה.
הם איבדו הריון קודם לכן ובן הזוג אמר לה: "לא נורא נביא אחד אחר" ואכן נולד תינוק ועכשיו הוא טוען שהיא גנבה ממנו זרע.
הוא נהג באלימות מילולית וכלפי חפצים (אגרוף הקיר שבירת מראה) גם קודם ללידה. בלילה שהוא ניפץ חלון זכוכית בידו כאשר התינוק בידי אימו מהעבר השני של הזכוכית היא הזמינה משטרה.
לפני זמן מה הוא בא בלילה לביתה החדש ולקח משם את האוטו בלי לומר לה. אחר כך הוא טען שהוא מכר את האוטו, ואחר כך אמר שלא ושאם היא רוצה אותו בחזרה שתסמס לו שהיא יודעת שהוא נותן לה את האוטו לפנים משורת הדין.
הוא רואה את הילד פעם בשבועיים למרות שהם קבעו שהוא ייקח אותו פעמיים בשבוע ושבת בשבועיים. אני בספק אם הוא ממש קשור אליו מספיק בשביל לא לפגוע בו.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

• הי אלמונית, זה לא קשור לכמה הוא ״קשור״ נשמע מקרה אלים והייתי מערבת משטרה, רווחה וסיוע של חברים טובים בשמירה והשגחה. לדרוש פיקוח על מפגשים, להגיש תלונות שוב ושוב ולעמוד על המשמר.

בחזרה לדיון מעשי: אני מתפוצצת. מת-פו-צ-צת מכעס.

(מתעדת)

• מניקה כחצי שעה ולא יכולה יותר (כאבים ורגישות, הריון...). הילדה בוכה בקריזה, אני מציעה לה חיבוקים, שיר, חלב בבקבוק, בסוף היא מסכימה לחלב בבקבוק. עכשיו, בעלי הנערץ היה כבר חולט קוואקר ומערבב עם מעט חלב לטמפרטורה נעימה, אולי אפילו מחליף אותי קצת ומרדים אותה בחיבוקים. בעלי הסביר המדומיין היה כבר שומע בכי עז ואולי מחמם חלב ומביא לי. מה שביקשתי מבעלי שבנמצא זה ״אתה יכול להביא חלב בבקבוק בבקשה?״

ונעניתי: אני בטלפון עם...(חבר מחו״ל. שיחת סקייפ מן הסתם. בנייד !). כמדומני, רק ששמע אותי קוראת בשמו כבר אמר את זה. אז נאלצתי להשאיר אותה בוכה בחדר חשוך וללכת להביא חלב.

• מה אלים בזה? מה מעצבן?

הוא בוחר (שוב ושוב) להתעלם מהצרכים של הילדה שלנו, שאני הוא מתעדף את רווחתנו נמוך מרווחתו גם בנושא שאינו מהותי לו (הוא נייד. אין בעיה לקום ולהכין בקבוק של חלב+ קצת מים חמימים...אפילו לגבר). וזה מכעיס כי זה רק על מנת לעשות שריר. וזה מכאיב כי זו הבת שלי (שלנו!!!). וזה מדכא כי עוד חצי שנה הולכים לגור לי על הציצי לכמה חודשים ומה יהיה? זה העתיד שאני מציירת לי כרגע

ובניתוח קר: יש כאן האשמה (על הבכי, על הבקשה שמפריעה לו) משולבת עם השפלה (הצרכים שלכן לא שווים התייחסות) והטלת אחריות (מתפקידך לדאוג לעניין). פיספסתי משהו? (אגב, ממש התאפקתי לא לצאת ולצרוח עד כלות ולאוזן של החבר שלו כמה אימפוטנט אטום ואפס בנאדם יכול להיות כדי לא להיענות לבת שלו כשהיא בוכה ככה זהו. הוצאתי.
בשמת, ״החמאתי״ לו גם בשבילך

בלי ציניות- אני לא יכולה להישאר ״בכללי״ כשפוגעים בבטן הרכה שלי.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_בואו נניח שהיתה באה לכאן מישהי כמו עירית לוי או חני בונה שעובדות בגישה אחרת לגמרי.
הן הרי היו מטפלות במה שקורה כאן אחרת לגמרי לגמרי. האם הדרך שלהן לא עובדת? האם הדרך שלהן מתאימה לכל המקרים חוץ מאשר לנשים מוכות או כאלה העוברות התעללות מילולית?
אני חושבת שלא. הדרך שלהן, ושל רבות אחרות, עוברת תמיד דרך החמלה והיא אוניברסלית בעיניי. החמלה לעצמי. וחמלה אמיתית לעצמי פשוט לא יכולה לעבור דרך מילים כמו רוע וגועל והטחת רפש במי שמתעלל._

רק מפנה לתשומת ליבך שיש כאן חוסר עקביות ולכן זה דיון כל כך מטעה: חמלה כרעיון או חמלה ככלי עבודה (שאת כאן מציינת אותה כמהלך מתודולוגי).

אין לי תגובה למצב ביש כמו זה. מה יהיה מקדם? מה קונסטרוקטיבי?

• הולכת לעטות אזניות ולשמוע הרצאה

[אישה_במסע*]

רקמה, יש לי שאלה.
למה לא אמרת את זה?
למה לא צרחת עד כלות ולאוזן של החבר שלו כמה אימפוטנט אטום ואפס בנאדם יכול להיות כדי לא להיענות לבת שלו כשהיא בוכה ככה?

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא צרחתי כי חיבקתי את בתי שהתקשתה להרדם, וזה היה חשוב לי יותר באותו רגע.


״אני בטלפון״ לא נאמר בטון, ולא במבט נייטרלי. זו אמנם פרשנות שלי ויכולתי (אף עשיתי זאת בעבר) לייחס לה גוון נייטרלי בעולם הנדמה לי, אבל אני לא שם.
אגב הניתוח הקר הוא ביחס לטמפרטורת הרתיחה שאני נמצאת בה, ולא עומד בפני עצמו
אני חושבת שמשהו כאן מפוספס ביחס להורות, או לפחות (אם ניקח הכל על עצמי) בציפייה שלי או סטנדרט למהי הורות, זוגיות-במשפחה:

אין כאן הטלת אחריות - הוא לא אמר לך מה לעשות. כאשר מישהו נסוג הוא רק נסוג. הוא לא מחייב את האחר לקחת את האחריות ממנה הוא נסוג.

כשיש ילד (אני באמת צריכה להסביר? מצטערת על הניסוח הקצת פוגעני אבל זה פשוט כל כך תלוש בעיניי) והורה א בוחר את הצרכים שלו על פני היענות לו הוא מחייב את ההורה השני לקחת אחריות מעצם הסיטואציה. זה לא משול ל: הוא לא עושה כלים אז שיעמדו בכיור/ אשטוף מה שאני צריכה.
עכשיו, בהורות משותפת וסבירה, קורה שיש שחיקה של מישהו, חוסר חשק רגעי וכן הלאה. אז אפשר להגיד שלא ״הוא מחייב אותי״ אלא יש סיטואציה שמחייבת מענה, ואני בגבולותיי פועלת בה (הסיטואציה כוללת צורך של ילד+שחיקה של הורה אחר). נניח.
אבל כאן אני זיהיתי צורך של שני הורים. אחד שנשאר נטוע במקומו ליד הילדה וינחם אותה (כי אנחנו לא משאירים ילדים לבד בחושך בבכי כערך משותף ) ושני שיארגן לה אוכל. בדרך כלל אני מסוגלת לקחת אחריות ולמלא את שניהם. הוא מודע לכך שכיום זה לעיתים לא מתאפשר. מכאן ש: הוא תעדף צורך שלו להמשיך שיחה תוך כדי עישון סיגריה לעומת (וזה לעומת, ועוד איך) צורך של בתו בת השנתיים בהזנה יחד עם חיבוק שאיננו עוזב אותה בלילה (בל נזכיר שהיא בתחילת ימי. בגן ומפלס החרדה עולה). השיחה לא היתה נפגעת אם היה עוצר את העישון ומתפנה לדקה להיענות. על כן, ״אני בטלפון״ היא לא אמירה נייטרלית המהווה אמת, אלא משהו אחר (אמת היתה: אני לא מעוניין להפסיק לעשן/ לזוז למטבח לדקה/ להיענות לבקשתכן ולצרכים שלכן).

אני לא מוחקת את הניתוח שלך, אבל לטעמי הוא לא ירד לדקויות בסיטואציה הזו, והן קריטיות

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק נגזרת שאת מייצרת אבל היא לא קיימת באמת

לגבי המשפט הזה- הייתי ממש מוחקת אותו. אני מקווה בשיא הכנות שאת לא משתמשת בו בקלות ראש בעבודה עם נשים שחוו דברים דומים לשלי.
יש נשים (מתועד, כתוב, נחקר) שמשפט כזה היה דוחף את ראשן ישירות לקיר הקרוב

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נראה לי שכדאי לחזור לכותרת הדף כיומן קריאה של טקסט מסויים. אפשר לבקר אותו, אבל יש כאן אמירות שהן בגדר ״התוויית-נגד״. הספר עוסק גם בדיון כאן ומפרט (בפרק האחרון, למשל עמ 330) מדוע המשפט שהדגשתי, הגם שנאמר בהקשר שרוצה להיטיב, הוא כל כך איום.
אני מציעה שדיון בטכניקות שסותרות את מהותו המתודולוגית של הספר יתקיימו או יערכו אח״כ בדף נפרד. באותה הזדמנות, אם זה לא מתאים ומרגיש יותר מדי בלוג, לא אכפת לי לערוך את המקרה הפרטי שלי החוצה ורק לקשר אותו כאן. זה דף חשוב מאוד מאוד בפני עצמו ויש כאן הרבה דפים אחרים שיכולים להכיל דיעות כאלה. אני אומרת זאת לא כדי לקטוע, או להתנצח.
בלב העניין נמצא אישור המציאות כפי שהיא נחווית ע״י הצד שנפגע. להגיד ״את לא מדמיינת״ זה לא מחזיק לצד מה שציטטתי. (את מייצרת וכו׳). אני מבינה לאן את חותרת, אבל זה .... אוף. רוצה לברור מילים אבל מה שעולה לי זה: כל כך לא במקום

[קוראת*]

מתנגדת נחרצות לייחוס חשיבות לחמלה למתעללים. חמלה על אכזרים היא לא מוסרית.
חמלה על מי ששומע את התינוקת בת השנתיים שלו צורחת ומסרב לעזור לאשתו שבהריון כי הוא מדבר עם חבר בטלפון (אפשר גם לקחת את הטלפון למטבח) זה ממש לא מוסרי.

ובכלל, ההפרדה בין הבנאדם להתנהגות שלו היא מתכון לחוסר אחריות מוסרית בנאדם יכול לנהוג באכזריות כמה שהוא רוצה ועדיין להיחשב טוב במהותו? ממש לא. אם היה טוב במהותו, לא היה מסוגל לגרום לסבל רב כל כך לאשה ולתינוקת.

_רק נגזרת שאת מייצרת אבל היא לא קיימת באמת

לגבי המשפט הזה- הייתי ממש מוחקת אותו. אני מקווה בשיא הכנות שאת לא משתמשת בו בקלות ראש בעבודה עם נשים שחוו דברים דומים לשלי.
יש נשים (מתועד, כתוב, נחקר) שמשפט כזה היה דוחף את ראשן ישירות לקיר הקרוב_
מצטרפת.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שאם תוותרי על השיפוט והפרשנות יתפנה לך מקום לדרוש ויגדל הסיכוי שתקבלי.

אני לא במו״מ על לדרוש ולקבל. אני בדיוק במו״מ על הזכות לפרשנות שלי

אני מבינה את הדרך שלך, האמיני לי. אני נמצאת במקום הרבה יותר קטן כרגע.

[רקמה*]

הי, מבחינתי מי שכותב/ת כאן היא חברה לדרך... @}
זה דף מאוד אמוציונלי.

אני גם לא ישנתי טוב... והחלטתי לבקר את הורי היום (בא לי תמיכה, מישהו שירצה להיות עם בתי וירצה לתת לי לנוח, בכלל ממתי צריך תירוצים לבקר את אמא? אה נזכרתי- כשחיים עם מישהו שמטיל אימה סמויה קבועה עלייך בכל מה שתבחרי לעשות).
הבהרה: מקום קטן- הכוונה ממש מנטאלית/ גילאית: אתמול הסיטואציה הייתה משולה לילד שיוצא מהחדר בלילה ואומר ״אמא/אבא...״ ומקבל סטירה. גם בגלל שהמילים שלו הסוו כוונות אחרות (בלי קשר לפרשנות: פשוט הבקשה שלי לא הפריעה לו לשוחח) וגם בגלל שזה טיב המטען שאני באה איתו למצב כזה, לצערי. (הדרך ארוכה)
זה גם קשור לזה שהדרך שלי על פי רוב לא תהיה צעקות, הדבר נכון שבעתיים לאחר האימהות. קשה לי להרשות עצמי התנהגות אלימה בסביבת הבת שלי, זה ברמה אינסטינקטיבית כמעט (לא אמא תרזה, פשוט אמא, נראה לי). ובדומה למיכל ומה שאמרה, אני משערת שלו הייתי מגיבה בצעקות כדפוס התנהגות לא היינו ממשיכים כזוג מעבר לחצי שנה +-
וכאן זה חוזר לשאלת הבסיס שדיברת עליה, אישה במסע.
אני דוקא חושבת שבסיס פנימי וחוזקו תלויים בדבר, וזה לא אוקסימורון. (בתור בעלת מקצוע בתחום הבניה ): הבסיס עומד בפני עצמו, כמו בסיס בניין בנוי לתלפיות. וזה תלוי בשני תנאים: מחד בטיב החומרים ותשומת הלב, התכנון והביצוע בהרכבתם יחד. מאידך- בנסיבות שהביאו לתכנונו בחוזק המסויים שלו: בניין ישראלי ממוצע לא ישרוד עשור בקליפורניה ורעידות האדמה התכופות שלה. הוא לא בנוי לזה. אין לו מערכות שיכולות להתמודד עם התנודות.
והמשל הזה הולך יד ביד עם כל כך הרבה דגשים של האתר הזה של טיפוח הבסיס הזה ושמירת התפתחותו התקינה של הילד (במובן של לתת לה תנאים אופטימליים, אור וביטחון בדרך וכדומה).
לא זכיתי באור מן ההפקר. מה שיש לי כחוזק אני הזעתי עליו, דיממתי עליו ובכיתי הרבה. ובכיתי לבד רוב הזמן. זה בהכרח מחליש. אני בטוחה שאגיע לנקודה יציבה אבל אני לא נבניתי מאחת כזו

[רוזמרין*]

כולנו מנסים ללא הרף לפרש את המציאות.
מי אני, מי הוא, מה קורה, למה קורה, איך קרה...
הבעיה היא שאנחנו נוטים לייחס לפרשנות שלנו ייחוס עובדתי מוצק, ומשם אנחנו יוצאים לפעולה.

נוכחתי, לגבי עצמי, שכאשר אני זוכרת כי זו רק פרשנות אפשרית אחת- אני מתייחסת לכך בצורה אחרת לגמרי מאשר כששכנעתי את עצמי שזהו הסיפור האמיתי ואין בלתו.

[אישה_במסע*]

רקמה, אני מאמינה <מאמינה, כי זו טענה בלתי מדעית בעליל, בהיותה לא ניתנת להפרכה> שהבסיס הוא מולד, נצחי, ולא ניתן להריסה. על הבסיס הזה אפשר לבנות בילדות בניין יציב לתפארת, או לזרוק עליו הרבה זבל. התפתחות תקינה - בניית קומות בבניין. אבל לדעתי הבסיס נמצא תמיד. ולא משנה כמה זבל יש, אם ימצא לאדם מספיק כוח לעבור דרכו ולנקות את כולו, אחרי שהוא יסיים, הוא לא ימצא את עצמו על אדמה נקייה, אלא יגלה מתחת בסיס איתן ומוצק.

בהיותך בת החברה המערבית, ובהכירי את דרכי החינוך המקובלות, ברור לי שבניין בניין איתן לא באה לך בקלות, אלא במאמץ. ולא באתי להגיד שזכית באור מן ההפקר. אך אני לא חושבת שלבכות לבד זה בהכרח מחליש. ואת זה אני כבר אומרת מניסיון שלי, כבת להורים שלא יכלו לסבול בכי. במובן המילולי - אבא שלי היה אומר שהוא לא יכול לסבול בכי, שלראות אדם בוכה מפריע לו, ודרש ממני ללכת לחדר אחר כשאני בוכה. ואני יודעת - זה לא בהכרח מחליש.

[פלונית*]

אישה במסע, אפשר לבכות בחדר מלא אנשים ועדיין לבכות בעצם לבד, ולא מבחירה. אני לא בטוחה שרקמה התכוונה לזה שיש אנשים פיזית או אין.
בדידות קיומית היא דבר מחליש (ועכשיו אני מדברת על עצמי ולא על רקמה). ההרגשה הזו שאין אף אחד באותו רגע. האמת היא שאנחנו תמיד לבד אבל להיזכר בזה ולהיות נוכח בתוך זה - מאוד קשה. ויש אנשים ששפר עליהם גורלם לקבל פחות תזכורות לדבר הזה.

רוזמרין, הדברים שלך נשמעים ממש נכונים. אבל לפעמים הבעיה בכלל בלהכיר בזה שמה שאני עושה זה פרשנות. כשאני זוכרת שזה פרשנות אני יכולה להסתכל על זה כמוך ולראות שזו רק אפשרות. אבל לא תמיד אני מצליחה להגיע כל כך רחוק בזמן אמת. ולפעמים גם לא בזמן אמת.

[בשמת_א*]

רקמה, קראתי את מה שאת כתבת ואני שולחת לך קודם כל מרחוק כי את מתארת דברים מאוד קשים ומקוממים.

זה מיועד בדייקנות ואך ורק לנשים שחיות בתוך התעללות.
והן מסכימות לחיות עם כל כך הרבה, ויכולת החמלה שלהן כל כך ענקית, שרק נבוט מאוד חד על הראש עוזר להן להתחיל לראות, וגם זה לא קל.
בקלות אפשר ליפול לטיוח ומיסמוס ו"בעצם זה לא כל כך נורא" ו"טוב, אני מבינה אותו, היה לו יום קשה/היתה לו ילדות קשה/אמא שלו לא אוהבת אותו, ואני הייתי אמורה להיות יותר מבינה ומכילה ממנה".
גם מחר.
גם אחרי כל התובנות.
גם אחרי שהיא כבר מבינה לגמרי ובשלמות שהיא חיה עם התעללות ושלא מגיע לה - עדיין, מחר יקרה משהו שיפעיל אצלה את הכפתורים והיא תרגיש שהיא סתם חשבה עליו דברים לא יפים ובעצם הוא ממש בסדר והיא לא כל כך סובלת כמו שאמרה אתמול.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בוקר. אני אומרת לו שאני הולכת להורי, מצרפת את קטנה
ה: משהו לא בסדר במוח שלך, את יודעת? ככה זה נראה.
א: אהההמ

וממשיכה בענייני.

היה נפלא. נחתי וילדתי הרגישה שהיא יכולה להשתחרר מאחיזתה בי ולהיות חצי יום עם סבתא וסבא, שקרא והתלהב מהספר, והציע לי משהו ״מאוזן״ יותר כי בכל זאת הוא אוהב אותך, ולא עושה לך את זה מרוע. ז״א קרא והסתייג מקביעות נחרצות, די קרוב לרוח הדיון שלמעלה. הציע שאתחיל אני בטיפול והוא כמובן ״ירוץ להצטרף אלייך״. עניתי לו שכבר הצעתי בזמנו את העניין והוא סרב, וגם הסבתי את תשומת ליבו שהוא לא קורא את הספר מעין של מי שעובר התעללות, והביקורת מורגשת לי מהכיוון הזה.
בכל אופן, הוא הפנה אותי לספר ״השטן שבינינו | מדמוניזציה להידברות״ של נחי אלון וחיים עומר, עם מבוא מאת הדלאי לאמה.

הספר משתמש בחמלה. אגב, הם דווקא כן טוענים שאמפתיה והזדהות היא חלק מהותי מעניין החמלה ומציגים עקרון של אמפתיה טיפולית : ״...אפילו בפעולות הנראות כבלתי-סבירות ביותר חותר האדם, ככולנו, להגיב בצורה הטובה ביותר לנסיבות חייו...לחפש ... את הגלעין האנושי החיובי שמאחורי כל התנהגות...גם כאשר המטופל פועל בדרך בעייתית ופרועה...לראות מאחורי התנהגות זו צד אנושי ומסתגל...״ (עמ׳ 51)

יקירות שלי אחיותיי לצרה (אני מדברת למי שחווה משהו דומה לכאביי):
הייתי אלופה בזה. בחיי. לא רחמים. חמלה. המשפט הקבוע שלי (כשחברה שאלה פעם ״איך את לא משתגעת מפערים בגישה לילדה/ פערים ביחס לבית/ חוסר התחשבות מינימלי בכל מיני...) היה ״האמת לא נמצאת אצלי בכיס״. כל הזמן עבודה עצמית מול חומות. הוא לא רוצה? בסדר. למה את בעצם דורשת/ צריכה/ מבקשת? תסתכלי פנימה. הוא אלים? מה היו הנסיבות למחלוקת? איפה הפעלת אצלו התנגדות? איך תבחרי מילותייך בפעם אחרת כך שישדרו לו אהבה, שאת איתו ושהוא בטוח איתך בכל תגובה שיבחר להגיב? שאת לא נושאת תקווה נסתרת שישתנה אלא מדברת עם מי שהוא....?

אם הגעתי למצבים בהם מה שהחזיק אותי לא לפגוע בעצמי היא (רק) עובדת היותי ״אינקובטור״....אז כנראה שהשיטה הזו מתאימה למטפל, ולא לצד נפגע. כך דעתי בעניין. הספר הזה מדבר על מצבי סכסוך. נכון לציין זאת, אולי כי אני לא מרגישה שאני נמצאת בסכסוך (מסייגת).
בכל מקרה, זה ספר שמתאר את הגישה של החמלה, או יותר מדוייק של הימנעות מדמוניזציה. לי הוא ממש הזכיר את הגישה הכללית שלי למצוקות, גישה שאכזבנו אותי בנקודה זו

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אכזבה אותי...בעיית הקלדה.

אני מביאה את הרפרנס הזה כי אני חושבת שהוא הבהיר לי שאני באמת לא רואה את בעלי כיריב, לא נמצאת מולו/ איתו בסכסוך, ולא עושה לו דמוניזציה. אני מרשה לעצמי להרגיש דברים מולו, דבר שפחדתי לעשות עד כה

[בשמת_א*]

http://www.drirene.com/[po]recognize abuse tx[/po].php

שלא אשכח, דבריה החשובים והמדוייקים של ד"ר איירין לגבי הבעייתיות בייעוץ זוגי מטעם אנשים שאינם מבינים בהתעללות בזוגיות.
(לא קראתי, רק נכנסתי לשים את הלינק שלא אאבד אותו, וטסה לעבודה).

[בשמת_א*]

אה, עכשיו קראתי את דברייך. לכי לקרוא את הלינק הזה, טוב? היא כותבת שם בדיוק על מה שקורה כשהולכים לייעוץ זוגי אצל מטפלים שנוהגים לפי הפרוטוקול הסביר אצל זוגות שאין אצלם התעללות.
אין בעיה עקרונית עם "חמלה".
רק לא עכשיו. לא לקפוץ לתוך זה.
כי מעשית, מה שזה עושה בשלב הזה, זה רק להחליש אותך. זה מטביע בחזרה בתוך הגישה הקודמת.
בלתי אפשרי להרגיש חמלה כל עוד אין ניתוק רגשי.

רק אחרי שיש עמוד שידרה חזק, נשימה, הכרת ערך עצמית, בטחון עצמי, רק אחרי שאת לא מרגישה יותר מצוקה בתגובה להתקפות שלו - החמלה תגיע מאליה.

[הערת ביניים: הוא לא יריב שלך בשום שלב. בוודאי לא כאשר את ממשיכה להתבונן ולנשום עמוק. את לא בסכסוך איתו. את לא עושה לו דמוניזציה בכלל. את ממש אובייקטיבית ומרשה לעצמך לראות לראשונה את כל מה שקורה ואיך את מרגישה. שימי לב שבתיאורים שלך, באף רגע הוא לא יריב שלך. רק את יריבה שלו! כלומר, זה חד צדדי לחלוטין. את מתנהגת במאמץ לשיתוף פעולה, לנחמדות, לעזרה, לזוגיות, לאהבה, באופן עקבי. מהצד שלך, את לא מחפשת לשלוט, לחרחר ריב, לכעוס וכדומה.
אבל מה שבולט בתיאורים שלך מהצד שלו, זה שהוא נמצא במצב מתמיד של חוסר שביעות רצון, ושבאופן בלתי פוסק הוא גם מאשים אותך בכעס שלו, לא משנה על מה. איך כותבת ד"ר איירין
Unnecessary cutting remarks. He's just blowing off steam.
"הוא משמיע הערות עוקצניות ללא כל סיבה, פשוט כי הוא מוכרח להוציא קיטור". והוא מוכרח להוציא קיטור כי הוא במצב קיומי כועס ומעוצבן, בכלל בלי קשר אלייך. אבל הוא בוחר להאשים אותך, כדי להיפטר כל הזמן מהחרדה שלו ומתחושת המצוקה המתמדת שלו].

אחרי שתעשי את העבודה,
מה שיקרה יום אחד זה שהוא יגיב בהתקפה - ואת בכלל לא תיפגעי.
את תראי אותו כמו בתוך בועה, את תראי את כולו (כל הגוף שלו, כאילו עשית זום אאוט בעדשת המצלמה שלך), ואת תחשבי לעצמך: "זו היתה תגובה כל כך עצובה. נראה לי שמאוד רע לו עם עצמו. העולם מרגיש מאוד קשה דרך העיניים שלו". או משהו כזה.

כאשר זה יקרה, את תרגישי שזה באמת ובתמים לא קשור אלייך.

שזה באמת ובתמים לא מכוון נגדך.

את תרגישי לגמרי שזה "שלו".

אבל אני חייבת מלה של אזהרה: כאן תיארתי מקום בתהליך, שבו את מתחזקת, בונה עמוד שידרה ואהבה עצמית, הכרת ערך עצמית והבנה עמוקה שאת ראויה לאהבה אמיתית וליחס אנושי הוגן וחברי - בעוד שהוא ממשיך בשלו.

כי יש אפשרות תיאורטית שיקרה דבר אחר: שככל שאת תתחזקי, הוא ישתנה.
אם הוא ישתנה לטובה, יש תקווה.

אבל במקרה של תסריט לא אופטימי כל כך, את תתחזקי ותפתחי אהבה עצמית אמיתית, והוא ימשיך להתנהג בהתנהגויות התוקפניות האלה ללא כל שינוי.
במקרה הזה, מה שעלול לקרות הוא, שאת תחושי חמלה.
כן, באמת לא תראי רוע כי לא יהיה יותר צורך בכלל.
לא תצטרכי חומות הגנה שיאפשרו לך מרחב נשימה לקלוט כמה מתנהגים אלייך בצורה רעה ומכוערת.
את תהיי חזקה מספיק ללא מגן או שריון או חומות, ואת תראי את מה שהוא עושה ותראי בבירור את המצוקה, את הסבל שלו, את האומללות שהוא בעצמו כלוא בה, ותחושי חמלה כלפיו.

אבל היא עלולה להיות מלווה בהבנה, שאת לא צריכה להמשיך להישאר ולספוג את כל המצוקה והאומללות הזאת. שאת לא באמת רוצה חיים של מצוקה ואומללות.

שוב אני מדגישה:
בתרשים הזרימה של אפשרויות העתיד, הצגתי כרגע מה קורה כאשר בכל הצטלבות בתרשים הזרימה, קורית אפשרות א'.
זכרי שאין לנו שום מושג איך יתפתח העתיד.
זוגיות איננה סטטיסטיקה וכל מקרה יחיד לא ניתן לניבוי. אולי לרוב קורית אפשרות א' אבל זה לא אומר שדווקא אצלכם לא תתרחש אפשרות ג' בהצטלבות הראשונה, אפשרות ב' בשניה, וכן הלאה.

אז לא ציירתי פה את העתיד.
רק ציירתי אפשרות אחת מעשר, רק בשביל לתת דוגמא בודדת אחת, לזה ש"חמלה", כאשר יהיה לה מקום בחייך, עלולה לבוא רק כאשר איתה יבוא ניתוק רגשי ממנו. שיכול להוביל לניתוק מעשי ממנו.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשיחה ארוכה היום עם אבא שלי הגענו לתובנות הבאות:

• כרגע להמשיך לתעד, לעצור ולא להסכים לכל גילוי אלים
• במקרה שאינו מטלטל אותי משלוותי בתגובה קצרה ומסמנת גבול ברור
• במקרה שאיני יכולה להישאר, לחתוך מהסיטואציה אל הורי, ללא הסברים מעמיקים: מצטטת אותו: "כרגע שלווה וביטחון הוא צורך שלך. את לא מוותרת על צורך שלך ודואגת שלא ייאלצו אותך לוותר עליו"
• דיברנו על כך שלא צריך לייחל לשינוי, לשדל לשינוי או לבקש. רק לדאוג לקיים את הצרכים שלי.
• אם עולה מהשיחה הסבר ממוקד, בסדר. אם לא, כרגע רק לבנות גבול ברור כדוגמה לכך- אם הצורך שלי הוא לנוח בשבת והוא לא מטייל עם הקטנה בגינה שעה וחצי, ואצל הורי מתאפשר לי העניין, כשהוא רב איתי בנושא אני יכולה לציין שאני הולכת לנוח כי שם יש לי תנאים לכך (לא כהאשמה, מהמקום שוב של "מה אני צריכה, ללא הנמכת ציפיות ודרישות")

---

דפוס רטורי מעצבן שהבחנתי בו היום: אני עושה משהו, ותוך כדי הוא אומר לי "אל תעשי...(את זה כך)" וחוזר על כך כמה פעמים ללא הפוגה, כל פעם בהגבהת קול. הדיבור הוא מהיר כך שאין סיכוי שאצליח להבין בדיוק מה אמר וגם להפסיק את הפעולה/ לשנות אותה לפני שיגיע למה שייראה לו (כנראה) כסירוב שלי לעשות כן/ שאני לא מקשיבה לו (מקווה שהובן: דיבור היוצר מראית עין של הוראה, אך תכליתו לייצר מצב שלילי...משהו בסגנון). תגובה: אני מבקשת שלא תדבר אלי ככה (בקול תקיף ורגוע, אני מקווה) הוא: אוהו, אני רואה שעוד מעט תחלקי לי הוראות איך צריך לדבר איתך אני: יכול להיות. (באותו טון יבש)

---

אני מפרטת כאן ואחר כך (מתישהו כשירגיש לי מתאים) אעביר ואקשר לכאן. נראה לי חשוב (לי, ואולי לנשים שעוברות כזו חוויה) שהדף עם הכותרת הזו נמצא במודעות קולקטיבית ושיש כאן (ואח"כ יקושר) מקרה פרטי שמראה לאורך זמן דוגמאות ובתקווה דרכי התמודדות לאט לאט (גם שזה לא קל לי תמיד, ואני מתכוונת למתן את תכיפות הרישומים ולרכז אותם אחת ל...). בינתיים אין שינויים אצלו, חוץ מאיזה מעטה של התכנסות פנימה שאני חשה מכיוונו, סוג של ריחוק (אין הרבה שיחות חולין, הבית שקט). זה מעיק במקצת, אבל לא נראה לי שצריך לצפות למשהו אחר (מתחברת לרעיון שהעתיד פתוח ולא צפוי, ששינוי בדינמיקה מייצר בהכרח שינוי בכמה רבדים)

[חלוקית_נחל*]

בשמת תודה על התיאורים המפורטים, ההרחבה שמתארת את התהליך ומפרטת כיצד הדברים נראים. זה חשוב ומועיל.
רקמה התהליך שאת עושה מדהים ומעורר השראה. מאוד מרגש ומלמד לקרוא אותך.
בעצם הכתיבה שלך ושיתוף ההורים שלך את מנתבת את התהליך לכיוון שמיטיב איתך, את מחזירה לידיך את האחריות למה שקורה, ליצירת המציאות הרצויה לך.

מנסיוני האישי במערכת זוגית מתעללת עם אמי שנמשכה שנים רבות עד לאחרונה מה שעשה את השינוי בעבור שתינו זה בדיוק זה. היינו כלואות בדינמיקה שאמללה את שתינו והשינוי הפנימי בתוכי שהצלחתי לייצר שחרר את שתינו.

אני רוצה להוסיף על מה שבשמת אמרה שכאשר התקיימה בי חמלה אמיתית כלפי עצמי, כזו שמתחשבת ביכולות ובגבולות שלי, ומממשת את הרצון הפנימי האמיתי שלי, כאשר למדתי להכיר בערכי, התנהגויות מקטינות, מנמיכות, מבטלות צרמו לי, לא יכולתי לקבל אותן, זיהיתי אותן ככאלו ביתר קלות. קבלה של התנהגויות כאלו היא לא חמלה, היא ביטוי לצמצום עצמי.

אחד הרגעים המכוננים בתהליך שלי, היה דימוי שקבלתי, מעין חלום בהקיץ, בו ראיתי את אימי מזילה דמעות ומבכה אותי על קברי. ידעתי שהיא באמת מצטערת. ידעתי שאני חייבת לעצמי, לבנותי את השינוי הזה, שהתחלתי לעשות. זה חיזק אותי. דירבן אותי להמשיך. המערכת שלי אותתה לי שהוא לא יכולה יותר להכיל את מה שעד לא מזמן התקיים כשגרה.

בעבר הנתינה שלי הייתה מאוד גדולה, הייתי טובה וחומלת במראית עין, כשבמציאות לא הערכתי את עצמי, לא אהבתי את עצמי ולכן התאפשרו התנהגויות כאלו כלפי. זה היה סוג של מראה ששיקפה את ההתנהגות שלי כלפי עצמי. כשהייתי בתוך זה התקשיתי לראות את הדברים בבירור. לזהות ולפענח אותם ככאלה. עברתי דרך קורבנות מאוד גדולה. התהליך שעשיתי איפשר לי לקחת אחריות על המציאות הזו שהשתקפה לי ומתוך החזרת הכוח אלי, ובניית הכוח הפנימי התאפשר לי לשנות את מה שרציתי.

החמלה במובן זה שחררה אותי מלהתעסק באמי ולהחזיר את תשומת הלב אלי. היא אישה טובה ומדהימה על באמת. ההתנהגויות "הרעות" הן חלק קטן משלל ההתנהגויות שלה. בזבזתי שנים בנסיון להבין כיצד זה אפשרי, בלנסות לדבר איתה ולשנות אותה למרות שההתנהגות הפוגענית שלה לא בהכרח היתה מודעת. הילדה הקטנה שבתוכה, חסרת הבטחון שנולדה בתקופת חוסר בטחון קיומי שהביאה מלחמת עולם השנייה ניהלה את מערכת היחסים ביננו. בלקבל ממנה הכרה לפגיעה שלי. לאחר שנים של נסיונות שלימדו אותי עוד ועוד על עצמי והביאו שינוי מאוד קטן, החזרתי את הכוח אלי. הפסקתי להציל את העולם, הפסקתי לפצות אותה על ילדותה הקשה, הפסקתי לקבל התנהגויות פוגעות ולתרץ אותן לעצמי בנסיבות. תמיד הצלחתי לראות את המכלול ולחמול בצורה מזויפת את האחר.
זו הייתה נתינה ממקום חסר. מראית העין יכולה להיות דומה אבל המשמעות שונה לחלוטין. כיום אני נותנת ממקום מלא, מקום שהנתינה רק ממלאת אותו עוד ועוד.
כיום אני מודעת ליכולת ומקשיבה לקול הפנימי שמביע את הרצון שלי, גם אם אני מגדירה גבול מצומצם יחסית ומסרבת אני לא מרגישה אשמה, אני יודעת שמחר אולי זה יתאפשר. אני לא נותנת לסיטואציה בודדת להגדיר אותי, את מי שאני. אני בנתינה ממקום חומל ושוויוני. נותנת כי אני רוצה, בוחרת בכך, לא כי צריך או לא נעים. אני נותנת לעצמי בראש ובראשונה. אני לא משקיעה אנרגיה בלשפוט, להעריך או לבקר, אלא מעדיפה למקד אותה בעצמי, בתנועה שלי.

לאחרונה הבנתי שהאחריות הזו שהחזרתי אלי, מרכז הכובד הפנימי ששיחזרתי, הם אלו שמאפשרים לי להסתובב בעולם אסופה, בתוך העיגול שלי, שומרת על גבולותיו. בעבר לא הייתי מודעת לכך והסתובבתי עם גבולות פרוצים, חדירה, ומתוך כך אנשים מבחוץ ערערו אותי, השפיעו עלי, הנכיחו את הרצונות שלהם. כיום שמתקיימת בי המודעות לכך אני מצליחה לזהות ולפענח בקלילות ומהירות. ולאטום במידה שמשהו נפרץ. אני נותנת לעצמי ומתוך המלאות הזו והשפע הפנימי משפיעה על הסביבה.

השקט הזה שנוצר הוא טוב. יכול להעיד על תחילתו של שינוי. על בניית איזונים חדשים. סוג של וואקום אחרי שהישן מתרוקן ומאפשר לחדש להכנס.

בהצלחה גדולה גדולה לך ולכולאנו הפוסעים בדרך הזו @}

[אישה_במסע*]

אני מבקשת עזרה מנשות הדף הזה בניתוח מדוייק יותר של שאלות והתגובות עליהן.
בהשראת הדף הזה חזרתי לקרוא את הספר "מילים הורגות". עד עכשיו קראתי חלקים ממנו אך הסיבה העיקרית שקניתי אותו היא הפרק המוקדש למשתיקי קול. אני רגישה למילים ובשנים האחרונות מנסה לדייק במילים ובעיקר להימנע משימוש שלילי בהן ללא כוונה.

אני מקווה שלא יפריע לכן שאני מחזירה את הדף הזה להיות קצת יומן קריאה
התחלתי לקרוא את משתיקי הקול, והופתעתי מהתשובות. אני קוראת שאלות ולחלק מהן עולה לי תשובה אוטומטית, ללא מאמץ או רצון מודע. התשובות שעולות לי מעידות עלי ועל הבית בו גדלתי. אך למרות ההבנה האינטואיטיבית של משמעותן אני מתקשה להבחין בגוונים השונים של התשובות. למרות שאני מחשיבה את עצמי מיומנת בזיהוי דקויות של משמעויות, יש לי עוד לאן לשפר את יכולת ההבחנה שלי.

למשל, רק עכשיו, בכתיבה ההודעה הזו גיליתי שהשאלות האלו נכתבות ב- present simple. התחלתי לשכתב מזכרני את השאלה וגיליתי שאני כותבת "למה קנית את הגבינה היקרה יותר?" ולא "למה את קונה את הגבינה היקרה יותר"?
הזיכרון שלי מתקן אוטומטית את המילים לצורה המוכרת והנפוצה יותר, זו שבה אני נתקלת יותר פעמים.
ברור לי שהתשובה הכי פחות מגוננת ומעמידת גבולות שעלתה לי עלתה בקריאה השאלה "למה את קונה את הגבינה היקרה יותר?". השאלה הזו נשמעת לי שאלה פשוטה ולגיטימית. אני לא זוכרת קרים שבהם מישהו השתמש בשאלה הזו כהתקפה נגדי. ולכן התשובה שעולה לי היא תשובה עניינית - כי היא טעימה יותר. התשובות הבאות שעולות - כי היא בריאה יותר, כי היא אקולוגית יותר <קרי, נגרם פחות נזק לסביבה בעת יצורה והבאתה לחנות זו>.
לשאר השאלות עולות לי תשובות אחרות. כנראה כי הן באות ברשימות, בעוד שזו הייתה השאלה הראשונה ברשימה, ועצם רצף השאלות יוצר תחושה של מתקפה.

בתגובה לשאלות האלו עולות לי תשובות של הגנה, מגן מורם כדי לחסות את החץ. חלק מהן בוטות יותר וכוללות בעצמן מידה של התקפיות וזלזול, חלק סתם בוטות. בין חלקן יש הבדלים שאני לא מצליחה לנסח במילים ולהבין מה הם.

דוגמאות לשאלות:
למה הוצאת את הבשר מהמקרר?
למה לא קנית חלב?
למה את מעמידה את המצרכים במקרר בסדר הפוך, הגבוהים מקדימה והקטנים מאחור?
למה לא הלכת לדואר להביא דואר רשום?
למה את משתמשת בצלחת הקטנה ולא בגדולה?
למה לא דיברת עם המדריכה בחוג של הילד?

יש גם שאלות מהסוג של "מי עושה X ככה?"-
מי מגהץ ככה?
מי שוטף כלים ככה?
מי מנגב ככה שולחן?

לחלק מהשאלות יש לי תשובות אמיתיות מהבית, חלק תיאורטיות במהותן, והן תגובות דמיוניות לאנשים זרים דמיוניים ששואלים אותן. אני חושבת שזה הבדל מהותי - תשובה לאדם זר או קרוב.

רשימת תשובות לשאלות למה:
כי ככה אני רוצה
כי ככה נוח לי
כי ככה אני מעדיפה
כי ככה בא לי
כי ככה מתחשק לי
לא עניינך
למה אתה לא עשית את זה?
למה לא עשית את זה בעצמך?
למה אתה תוקף אותי?
למה אתה מדבר בצורה כזאת/לא ראויה/לא מכבדת/לא מנומסת/תוקפנית.

התשובה לשאלה מי עושה ככה? היא פשוטה - אני. אני עושה ככה. אני מגהצת ככה. ככה אני מנגבת שולחן.

יש בתשובה הזו משהו מנטרל, בהרגשה שלי, מהניסיון שלי <במיוחד עם "מי מנגב/ת ככה שולחן?">

לעומת זאת, התשובות לשאלות הלמה מגוונות יותר. ברור לי ש"כי ככה נוח לי" זו תשובה נייטרלית, בעוד "כי ככה בא לי/מתחשק לי" הן תוקפניות יותר, מרחיקות יותר. אולם קשה לי לסביר מה ההבדל ביניהן, למרות שאני מרגישה אותו. לא עניינך זו תשובה לזרים, תשובה שיכולה להבליע בתוכה ביקורת - מה אתה דוחף את אפך לעניינים לא שלך? למשל, זו תשובה מתבקשת לזר ששואל אותי בסופר למה אני לקוחת את הגבינה היקרה, בנימה מאשימה. זו תשובה למי ששואל אותי למה לקחתי את הצלחת הגדולה ולא את הקטנה. התשובה "למה אתה לא עשית את זה" נשמעת לי תוקפנית פחות מ"למה לא עשית את זה בעצמך" ושתיהן מתייחסות להנחה הסמוייה שאני האחראית הבלעדית <לשטיפת כלים, לניקיון הבית, למילוי דלק במכונית>. המשפט האחרון הוא תיאורטי בעיקרו. אף פעם לא יצא לי להגיד אותו במציאות. כן יצא לי להגיד "אני לא מוכנה שתדברי עלי באינטונציה כזו/בנימה כזו".

הייתה הפנייה בספר למקום בו מתייחסים לאישה שבחרה להישאר עם המתעלל ולדרכי התגובה שלה, אולם לצערי אלו כמה עמודים בלבד, וחסרה לי ההרחבה והניתוח המפורט של התשובות להתקפות המילוליות, למשתיקי הקול. הפרק של משתיקי הקול הוא ניתוח מפורט ועשיר, ושמחתי לגלות אותו כי כבר תכננתי לכתוב אחד כזה בעצמי, לאור הרצון שלי בניתוח כזה. לצערי, אין בספר ניתוח דומה של תשובות ושל המסרים הסמויים שה נושאות בתוכן, ואם מישהי תוכל לעזור לי בזיהוי מסרים אלו, אשמח ואודה לה מאוד.

[קוראת*]

רקמה, מה שלומך? עדכני בבקשה (אם את רוצה)

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, האמת שהשתנתה הדינמיקה (גם לבנזוגי יש "עקומת למידה" מהירה) והתמקדתי בכל מיני דברים. גם לקחתי זמן לעכל (קחו זמן להפנמה וכדומה...). מעדכנת, אולי יועיל גם לקוראות אחרות לראות את השינויים

ראשית, פסקו ההתקפות נוסח משתיקי הקול. לגמרי. מקסימום התחלות של הרמות קול, שנבלמו על ידי. לא שלא היו פרצופים ועצבים (האמת שבכלל היתה עליה בתחושת המתח/ הלא-ביחד-כל אחד לעצמו והכעס/ אווירה טעונה. אני חושבת שזה קשור לנסיונות הדדיים של שינוי השיח והצבת גבולות חדשים. עד שנמצא את עצמנו מחדש שם)- מבחינתי אני מזהה יותר "אמת" בינינו, גם אם כועסת. אין מרפקנות סמויה ומאבקי כוח, יותר מקום לשחרר רגשות
אני גם התחלתי עם טקטיקה חדשה להעלאת נושאים "בעייתיים"- כאלה שאני חושבת מראש שיהיה לו/לי קשה לדבר עליהם בצורה רגועה ומכבדת. אני משתדלת להיות מדויקת. לדוגמה: יש לו נסיעה מתוכננת לקיץ, עם חברים. אני ממש לא חושבת שזה מתאים מאלף ואחת סיבות (כלכלית, אני לא הייתי מאפשרת לעצמי נסיעה כזו כרגע) אבל בעיקר בגלל שבקיץ אהיה אמא לשניים (אחד/אחת מהם זערורי). כשאני אומרת "בעיקר" הכוונה היא שזה הנתון היחיד שיתהפך העולם- לא ניתן לשנותו.
אז במקום כהרגלי למנות לו את רשימת טיעוניי הצודקים, אני מתמקדת באחד שלגביו אין עוררין מבחינתי, אומרת אותו ברור ו...משאירה פתח עבורו, באופן הבא: "אני לא חושבת שמתאים שתיסע. אני לא רוצה להישאר עם הקטנה ועם תינוק בן שלושה חודשים לבד. מתי נוח לך שנדבר על זה? "

בלי: לפרט לו למה זה יהיה קשה. בלי להסביר לו שאמי גרה רחוק. בלי להצטדק לגבי זה. לסמוך עליו

המתי-נוח-לך זו טקטיקה מעולה. מצד אחד, כבר במשפט הזה הבעתי / הבהרתי את העמדה שלי. מצד שני לא נכנסתי לויכוח, אלא הנחתי לו להחליט אם בא לו להיכנס לעובי הקורה. בכל מקרה, הוא לא יכול לטעון שלא יודע את עמדותיי, והאחריות לשיח היא עליו ועלי. גם אם לא נדון על כך- הוא יודע שהוא צריך לכבד את דעותיי ולו בשיחה נורמטיבית ללא כעסים.
הוא ענה על כך תשובה מפייסת, אגב. משהו כמו: טוב, יש עוד זמן נחשוב מה עושים (כשבפעם הראשונה שהעליתי את העניין הוא ישר "חתך" אותי בביטול: אין על מה לדבר)

אז בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שיחה בריאה כפי שהייתי רוצה שתהיה (מצב בו אין חשש בכלל להעלות נושאים ולדבר כמו שניים החותרים לאותה מטרה) יש מרחק. אבל התחלנו "להתעסק איתו".
קצת קשה לעמוד על המשמר, מעייף. עברתי "פאזה" תוקפנית קצת, עכשיו אני מצליחה להיות עירנית לניואנסים בלי "מטענים".

בפאן האישי- אני מאוד מאוד "מוצפת". נראה לי שיש לי מעין בלוז-הריוני, חששות וכו' ואני אתחיל בקרוב טיפול מכוון לעניין הזה ולעניין הגבולות שלי עם עצמי (נראה לי רלוונטי לשני הדברים. הפחדים הם בעיקר מאימהות מתישה לשניים, שייגמרו לי הכוחות, ההכלה...)
אני משתדלת כל ערב לעשות מעין מדיטציה בנושא, לדמיין את הגבול שלי, מאיפה הוא מגיע (מעין הילה שעוטפת אותי). נשימות וכו'. ויש הרבה תכנים שעולים בכיוון הזה. אני נותנת להם לעלות ולהתפוגג, ולחזור על עצמם. תובנות לגבי הילדות, התפיסה המקולקלת של "גבול" כמשהו מאיים, בעוד שגבול הוא נקודת המפגש היחידה האפשרית בין שני דברים (מחשבה מתקנת).
גבול המונח במקומו מייצר את הצורה של המפגש הזה. בניגוד ל"גבולות לילד" במובן הדידקטי שרק אליו נחשפתי (אני חושבת שילדים להורים שלא היה להם זמן להיות הורים לא יכולים לקבל הצבת גבול אלא כאקט אגרסיבי- אין מפגש, יש הנחתות וציוויים)

ארחיב על זה מתישהו. אני עוד צוללת לתוך זה

[מישהי*]

את מדהימה ומעוררת השראה
תודה על העדכון
ובהצלחה בהמשך הדרך

[חני_בונה*]

אז במקום כהרגלי למנות לו את רשימת טיעוניי הצודקים, אני מתמקדת באחד שלגביו אין עוררין מבחינתי, אומרת אותו ברור ו...משאירה פתח עבורו, באופן הבא: "אני לא חושבת שמתאים שתיסע. אני לא רוצה להישאר עם הקטנה ועם תינוק בן שלושה חודשים לבד. מתי נוח לך שנדבר על זה? "

גוריין
יכולה לצטט אותך בספר שאני כותבת?

[רקמה*]

חני, יכולה. אגב, מוסיפה לעדכון (אוף טופיק בערך) שנגמר לי החלב לאחר שנתיים תמימות. אף טיפה. הקטנה מקבלת את זה (ושלוק מבקבוק בלילה+ בננה על הבוקר) בכיף. נראה לי שכבר זמן מה אין לי "מה להציע" בתחום. השינוי ההורמונלי בטוח משפיע- אפילו שהוא במסגרת רכבת ההרים ההורמונלית ההריונית.

מתישהו כשאעבד תובנות אוסיף לדף מתאים (אולי חינוך ללא כפייה, או משהו אחר שעוסק בגבולות. אולי אפתח דף בית-הגיגי מתישהו).

[חני_בונה*]

יופי,
תודה!

[רקמה*]

אני לא משלה את עצמי: הכעס שלו לא תלוי בי, יכולה להיות נפילת מתח איומה

טוב, אז נפילת מתח איומה #1:

(מתעדת)

היום בצהריים, לפני שאנחנו הולכים לקחת את קטנה מהגן יחד, הוא אומר/מודיע "ביום ראשון אנחנו שמים מקדמה על ה...(העניין של ההשקעה שהוא רוצה ליזום, מה שסיכמנו שנדבר עליו, נושא שהוא כבר רתח עלי לגביו בעבר. הערה: אני במהלך בשבועיים האחרונים הזכרתי לו בנעימים שאמרנו שנדבר ויסביר לי במה מדובר, שימצא לכך זמן).

זה נחת עלי לגמרי בהפתעה. אמרתי לו. תשמע, לא דיברנו על זה בכלל. אני לא יודעת במה מדובר. בכמה כסף. טוב. אתה רוצה שנדבר על זה עכשיו או בערב?
ה-אין מה לדבר. אני עושה את זה לבדד
א- אבל אין לנו אפילו את הX שקלים למקדמה!
ה- זה לא עניינך. זה שלי, זה יהיה רשום על שמי (עלייה בטונים ועצבים) ועוד "פנינים": אני לא צריך לשתף אותך בכלום! גם משפטית אל תדאגי, זה לא קשור אלייך בכלל! לא חייב לך דין וחשבון.... וכל מיני בסגנון
א- תשמע. זה לא עובד ככה. אנחנו חיים במשותף. הכסף שלנו משותף (לא אמרתי, אבל למשל: קניות וחשבונות יוצאים ברובם הכמעט מוחלט מהחשבון שלי. הוא לא מוציא צ'קים ואין לו כרטיס אשראי-כמה נוח). זאת אומרת שהשיקולים מה לעשות איתו...וכמובן שנקטעתי שוב ושוב.
הוא זועם. ביקשתי ממנו שילך לקחת את הקטנה בעצמו. התפוצצתי בבית מעצבים. דיברתי קצת עם אבא שלי שניסה להרגיע, להגיד שהוא ממילא לא יכול לפעול בעניין לבד (למרות שהוא כבר "הודיע" לי שמישהו משאיל לו כסף למקדמה הזו. כאילו שזה לא משהו שיצטרך לחזור מאיפשהו...). שאני צריכה פשוט להגיד שאני לא מסכימה...בלה בלה. כבר אמרתי את כל אלה. ואפילו עידנתי: אמרתי שאויל יש אפשרות שאסכים, אבל אני אמורה לדעת במה מדובר, מה התכנון לעניין, וכד'.

בחזרה- הוא לא רוצה ולא יושב איתנו לאכול. "חבל שבכלל באתי הביתה". אני חוזרת ומבקשת בתקיפות שנדבר על כך בערב. לא רוצה להגיד לי מתי חוזר. חוזר על המשפטים האלה שאני לא חלק מכלום...ואני חוזרת ואומרת שאנחנו בזוגיות ואני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על זה.

שיח חרשים

התרחשות עד הערב- במקרה לא עניתי לאמא שלי והיא התקשרה וזה "העלה לו את הסעיף".
שלחתי לו סמסים בהם כתבתי משהו בנוסח "אני מבקשת שנדבר על כך. אני רוצה לדעת במה מדובר. אולי אשתכנע ואולי לא. מותר שתהיה לי דיעה שונה ממך אבל לא לדבר זה לא דרך שאני מסכימה איתה"

חזר בערב לקראת האמבטיה/השכבה (הקטנה מחכה לכך...הוא עושה לה כל ערב). נכנס זועם, צורח שלא חייב דין וחשבון לא לך ולא לאמא שלך. את מציבה לי תנאים אז אני מציב לך- או שאת לא צריכה שנדבר על זה או שאני יוצא מהבית. אני הולך, לא ישן כאן. הנה אני מחליף חולצה מה את מחליטה?! אני- טוב, חכה רגע, היא מחכה לך לאמבטיה. הוא: לא שמעת אותי?! אני הולך מפה!
אני- תשמע, זה לא תנאי. אתה מציב כאן תנאי עכשיו. אנחנו בחיים משותפים ונראה לי ש...הוא קוטע אותי: אנחנו כבר חודש אם לא חודשיים לא בזוגיות! כל החודש הזה את מדברת אלי בגועל!
אני- (כל הזמן בשקט, אבל פה כבר בארסיות..אני לא קדושה): לא, אתה ממש מדבר אלי יפה, במיוחד בכיפור איך שיצאת לחמש דקות מהחדר רק בשביל לצרוח עלי...הוא: ממשיך בצרחות. (הילדה עלי כל הזמן הזה). אני אומרת לו: אני מבקשת ממך שתוריד את הטונים. הוא- אני לא מקבל ממך פקודות איך לדבר. (ממשיך לצרוח. ממש מפחיד אותי) הילדה: אבא...הוא יוצא בטריקה.

אני כמובן צריכה להרגיע את הילדה, להגיד לה שאבא הלך, והוא יבוא לא לדאוג. גם באמבטיה להסביר שהיום אני אעשה לה. נשבר לי הלב.

מקריאה לה סיפור ובוכה בעצמי (הצב של אורן...סיפור עזיבה מאוד מרגש אחרי הריב). בסתר כמובן כי אני האמא שצריכה לתפקד. את הכלב כבר לא אוכל להוציא היום. אין לי בייביסיטר והמשפחה כאמור לא גרה כאן...
מחר איכשהו אטייל עם הכלב והילדה ואח"כ אקח אותה לגן...

זהו. אין ניתוחים ותובנות פוסט. אני לא מוכנה שיצעקו עלי ככה. לא מוכנה לתת פתח או סיכוי שפעם נוספת יעופו חפצים כמו בארה"ב. רק השבוע נזכרתי איך הוא רתח עלי כי הוא דמיין כתם על חולצה שקנינו שם והכנסתי למייבש (שלא ידעתי בדיוק איך הוא עובד) ו"הרסתי" לו את החולצה. כמובן שנזכרתי כי לבש את החולצה (ללא רבב) השבוע. אחרי המון זמן שלא לבש אותה. ואני נזכרתי בחמצמצות, ואז הכרחתי את עצמי לחייך. אמרתי לעצמי "חלאס. את צריכה לשחרר."

[רקמה*]

שכחתי להוסיף: בצהריים הוא התפרץ לפני שהלך ואמר "מה את רוצה?! אין כסף, אין לי מושג מאיפה יהיה ואני עושה את זה. לבד. זו השיחה! אין מה לדבר!"

מה זה משנה בכלל מה אמרתי.... והכל מול הילדה ששומעת טונים, כעס, השפלה

[קוראת*]

נכנס זועם, צורח שלא חייב דין וחשבון לא לך ולא לאמא שלך. את מציבה לי תנאים אז אני מציב לך- או שאת לא צריכה שנדבר על זה או שאני יוצא מהבית. אני הולך, לא ישן כאן. הנה אני מחליף חולצה מה את מחליטה?! אני- טוב, חכה רגע, היא מחכה לך לאמבטיה. הוא: לא שמעת אותי?! אני הולך מפה!

רקמה יקרה, מה שאת עוברת... שובר לב. ועוד בהריון ועם קטנטונת.

בעלך הוא אלים. ההתנהגות שלו היא של מתעלל מילולי/רגשי קלאסי.
כל כך מזכיר לי את בעלי לשעבר. זה דומה בצורה ממש מפחידה.
מה שאני למדתי הוא לא להגיב לאיומים. מאיים שיילך? "לך". לא לדבר אחרי שמאיים שיילך, לא לבקש חכה רגע,_ ולא להזכיר בכלל _אנחנו בחיים משותפים. זה בדיוק מה שהאלים עושה, לא מאפשר את המובנות מאליה של חיים משותפים וכל הזמן משתמש באיום לפרק אותם כדי שיהיה לו כוח על האחר. אסור להגיב על זה. אפשר לומר משהו כמו "אתה שוב מאיים, האיומים האלימים שלך לא מעניינים אותי. אתה רוצה ללכת, לך." או להתעלם. לא להראות שזה כל כך מטלטל אותך. ובעיקר, לא להיטלטל מזה. שיילך.

בעלי לשעבר גם תמיד היה מאיים שיילך, הולך, יוצא מהבית, חוזר וכו'. אחרי שכבר נפרדנו עוד גרנו חודש ביחד, עד שמצאתי דירה (עד אז גרנו בדירה שהוא שכר ועיצב ואני עברתי אליה). ואז היינו צריכים ללכת לאיזשהו מקום. הוא התעצבן על משהו ואיים שהוא לא יבוא. התחילה לי המועקה הרגילה והפחד שלא יבוא. ואז פתאום נזכרתי שנפרדנו. שכבר לא אכפת לי. איזו הקלה מאושרת! אמרתי לו שזה ממש כבר לא הבעיה שלי האיומים האלה שלו. הציף אותי גל של אדישות לאיום. הוא מיד הבחין בזה והוא כמובן כן בא.
אני נפרדתי ממנו. אני לא מאמינה שמתעללים משתנים. זה כל כך עמוק באישיות שלהם. איזה כיף זה היום להיות עם מישהו נורמלי!

[רקמה*]

קוראת, אם מתאים לך לענות- היו לכם ילדים? ניסיתם טיפול זוגי? אם בכלל זה משהו שעלה (על ידך, האם הוא הסכים/התנגד?...) אם בא לך.

הקושי שלי הוא הכפילות הזו. קמתי בבוקר, הכל היה בסדר, עד שראיתי אותו ונזכרתי. אגב, אתמול כשהלך הייתי בטוחה שלא יחזור בלילה. נעלתי מבפנים. רק כשהלכתי לישון חשבתי שאם במקרה ישוב זה רק ימשיך את המאבק...אין לי כבר ממש בעיה עם זה שהולך. יש לי בעיה עם האיומים (גם לי לא היה אכפת להתאוורר מדי פעם אחרי ריב/מילים קשות. לצערי/ לשמחתי יש לי יותר אחריות על הילדה...)

אתמול בלילה בכלל היה סיוט. דיברתי עם אבא שלי והוא הזכיר לי (על ההתחלה) כמה בעלי "בלחץ" וכמה "קשה לו עכשיו" (בגלל משהו תחום המקצועי..לא משנה). הטחתי בו: גם עלי "עובק" משהו. אני בחרדה מתמשכת. ואחרי שתי הפלות!!! ואני בחיים שלי לא צרחתי ככה על מישהו והשפלתי אותו. חוצמזה, גם בחופשה בארה"ב הוא "היה לחוץ"? לא? אז אולי ביום כיפור? או כשהילדה הלכה לגן? או אלף ואחד טריגרים...

אני לא חיה ככה יותר.

[אמא_נמרה*]

רקמה יקרה, מה שאת עוברת... שובר לב. ועוד בהריון ועם קטנטונת.



אני לא מוכנה שיצעקו עלי ככה. לא מוכנה לתת פתח או סיכוי שפעם נוספת יעופו חפצים
בדיוק.
מגיע לך לחיות עם מישהו חיים משותפים באמת, שמחים, מכבדים, מהנים.
חושבת עליך מחשבות טובות. מאחלת לך שתמצאי תמיכה. שתהיי חזקה.

[חני_בונה*]

רקמה יקרה,
כ"כ טבעי לשכוח רגעים כה קשים
טוב שאת מוצאת את הכוח לתעד.

[חני_בונה*]

מחדדת את ההבדל בין חשש לומר לבן הזוג דברים שלפעמים נובע מספקות של האישה ואז עבודה עצמית של האישה עם עצמה עושה שינוי גדול אצלה וגם בתיקשורת הזוגית,
לבין השקעת כוחות ומאמצים של צד אחד מבני הזוג בהתמודדות עם הנחתות לא צפויות של הצד השני, שנעשות מתוך כעס וניתוק. שם האחריות להתנהגות ולשינוי שלה היא על "המנחית"

[מישהי*]

גם לי נשבר הלב לקרוא.
מקווה שזו ההתפרצות האחרונה שתחוי, וגם הילדה.

כל כך טוב שאת מתעדת. אם את רוצה אני יכולה להתייחס לדו שיח. להציע הבנות. או שאת מעדיפה שזה יישאר בשבילך, לקרוא שוב ולראות בזה דברים חדשים.

אולי בכל זאת התייחסות קטנה.
למרות שהוא לא יכול לעשות את זה (ההשקעה) בלעדייך (אני אומרת את זה כי ככה אבא שלך אמר וכי הוא אמר "אנחנו שמים" אז אני מבינה שאת צד בעניין), את מתנהגת כאילו את בעמדת חולשה - מתחננת שיסביר לך במה מדובר, חוזרת ומבקשת ומבקשת שוב ושוב גם כשהוא מפנה את גבו, גם כשהוא מתנהג בצורה שלא מתקבלת על הדעת, בטח לא בין אנשים שאמורים להשקיע במשהו יחד.
הוא לא מדבר איתך? אין השקעה. נקודה.

[אישה_במסע*]

_מחדדת את ההבדל בין חשש לומר לבן הזוג דברים שלפעמים נובע מספקות של האישה ואז עבודה עצמית של האישה עם עצמה עושה שינוי גדול אצלה וגם בתיקשורת הזוגית,
לבין הנחתות לא צפויות של בן הזוג שהצד השני נדרש למשאבים פנימיים אין סופיים ומאמץ גדול כדי להתמודד איתם._

הוא לא מדבר איתך? אין השקעה. נקודה.

[רקמה*]

הלוואי שזה היה פשוט כל כך...את הסכום להתחייבות הוא יכול לממש לבד (מישהו עוזר לו בזה. אני יכולה להתערב בזה אבל לא רוצה...נראה לי)

• אתמול בלילה היו לי כמה צירים מהלחץ. אני פשוט נחה עם עצמי. אולי אחליט להתערב, יש עד יום ראשון. נראה מה יהיה. סופשבוע נעים. תודה לכן.

אתן עוזרות לי להרגיש נורמלי.

אני מרגישה מכל מקום (חברה שאומרת, הכל זמני, זה יסתדר בסוף. אבא שפשוט חושב שזה עניין של "פתרון בעיות קל" ותו לא) כאילו אני הלא-שפויה שעושה דרמות הורמונליות מכל דבר (ויש גם שטורחים לאזכר את זה. כאילו אם אני בהריון אז נעלם לי השיפוט). היום פשוט הרגשתי שאני לא בטוחה איתו.

ואני פתאום מפחדת שכשהורי לא יהיו בסביבה...הוא יעבור לאלימות פיזית. לא יודעת למה המחשבה המטרידה הזו צצה.

[מישהי*]

את הנורמלית.
את חיה בסיטואציה לגמרי לגמרי לא נורמלית.
אישה לא אמורה לפחד בבית שלה.
(גם לא בעבודה וגם לא ברחוב, אגב, אבל זה יותר מורכב. שינוי חברתי..)

[קוראת*]

קוראת, אם מתאים לך לענות- היו לכם ילדים? ניסיתם טיפול זוגי? אם בכלל זה משהו שעלה (על ידך, האם הוא הסכים/התנגד?...) אם בא לך.
אני מגדלת ילד עכשיו לבד. אני מודה על כל רגע של ההורות הזאת. היה קשה בהתחלה, אבל ההתעללות הרגשית קשה עוד יותר. הקשר שלי עם הילד הוא נפלא.
לבנזוג החדש יש ילדים גדולים משלו. והוא כל כך נורמלי! אין צעקות, כל דבר נאמר במתינות. אם יש בעיה, מדברים עליה. לא תמיד מגיעים להסכמה, אבל הוא תמיד מדבר אלי בכבוד. אין שום איומים. להיפך, אם אני אומרת בדיחות על הקשר עצמו או צוחקת על אפשרות סיום הקשר, הוא מעיר לי שזה לא עושה לא טוב. אם אני נעלבת ממשהו, הוא הרבה פעמים יגיד "אני מצטער. את צודקת." או "אני צריך לחשוב על זה."
כשנמצאים עם מישהו נורמלי קולטים כמה מי שלא נורמלי הוא לא נורמלי.

ניסינו טיפול זוגי שרק יצר נזקים בלתי הפיכים. המטפל לא קלט עד כמה הוא בעצם אלים מילולית. או שבעצם המטפל בעצמו נבהל ממנו ולא העיז לשים לו מראה מול הפרצוף. כל זה רק נתן לבעלי לשעבר לגיטימציה להתנהגות הבלתי נסבלת שלו. בכלל, אנשים, כולל מטפלים, לא מעיזים לומר למתעללים מה הם עושים. חברה אחת שלי אמרה לו וזה היה מאוד מרענן. היא אמרה "אתה כל הזמן כועס עליה. בכלל, אתה כל הזמן כועס." זה היה מדהים.

אני מרגישה מכל מקום (חברה שאומרת, הכל זמני, זה יסתדר בסוף. אבא שפשוט חושב שזה עניין של "פתרון בעיות קל" ותו לא) כאילו אני הלא-שפויה שעושה דרמות הורמונליות מכל דבר (ויש גם שטורחים לאזכר את זה. כאילו אם אני בהריון אז נעלם לי השיפוט)

את נורמלית!!! ההתנהגות שלו היא אלימה ובלתי נסבלת. הכתיבה שלך מראה כמה את רואה את הסיטואציה בנורמליות, ומנתחת אותה כמו שצריך. את סופר-נורמלית.
לא להתייחס למה שאבא שלך אומר. הוא אוהב אותך מאוד, אבל זה כואב לו מדי להודות שהבת שלו נשואה למתעלל רגשית.
להתייחס רק לאמירות של מי שמבין מה עובר עלייך. לאנשים מאוד קשה להודות שמישהו הוא מתעלל.

[רקמה*]

קראתי תודה

[אמא_נמרה*]

_את נורמלית!!! ההתנהגות שלו היא אלימה ובלתי נסבלת. הכתיבה שלך מראה כמה את רואה את הסיטואציה בנורמליות, ומנתחת אותה כמו שצריך. את סופר-נורמלית.
לא להתייחס למה שאבא שלך אומר. הוא אוהב אותך מאוד, אבל זה כואב לו מדי להודות שהבת שלו נשואה למתעלל רגשית.
להתייחס רק לאמירות של מי שמבין מה עובר עלייך. לאנשים מאוד קשה להודות שמישהו הוא מתעלל._
מצטטת כדי לחזק את מה שנאמר.
תזכרי את זה לשעות קשות.

[אישה_במסע*]

את הסכום להתחייבות הוא יכול לממש לבד

אז מה הבעיה? שהוא לא מתנהל כאילו אתם זוג? זו ההתנהגות הרגילה שלו - לא? לא להתייחס לצרכים שלכן ולהתנהג כאילו הוא רווק ואת אמא יחידנית שבמקרה גרה איתו באותו בית. אני לא חושבת שאפשר להכריח אדם להתנהג כאילו הוא בזוגיות. רק לא לצפות ממנו, ולכן גם לא להתאכזב.

[ציל_צול*]

גם אני מחזקת - נורמלית לגמרי לגמרי. וסחטיין שאת מצליחה להחזיק בראייה הנורמלית למרות שאת בסיטואציה לא נורמלית.
זה דורש חוזק פנימי. אני שמחה בשבילך שיש לך.

משתפת אותך במשהו לגבי ההריון - יש במצב הזה מין תעתוע משונה - אני זוכרת את עצמי בהריונות מגיבה מאוד קשה למילים או מעשים שהריחו מאלימות או פולשנות או איום. אחרי שההורמונים נרגעו, חודשים רבים אחרי הלידה, הסתכלתי על זה במבט אחורה ו"ידעתי" שירדתי מהפסים והשתגעתי. שלא הייתי עצמי. הלכתי לבקש סליחה מהרבה אנשים.
אבל... בדיעבד כשאני חושבת על זה, אולי במצב הזה יש הגיון. אולי הרגישות העצומה הזו לכל מה שאלים כלפינו היא המצב הרצוי וכדאי ללמוד מזה ולקחת מזה משהו גם הלאה. פשוט ביומיום הרגיל נהוג לקבל ולהבליג ולהפנים אז התנהגות אחרת נראית "משוגעת". אבל אני לא חושבת שזה משוגע להגיב בעוצמה על אלימות ופולשנות ואיומים. אלו מצבים שאסור לקבל בשלווה, ואני תוהה לאיזה יחס נשים היו זוכות לו הן התנהגו כל הזמן כאילו הן בהריון, בלי להתנצל על הורמונים וכו'.
סתם מחשבה בשביל לחזק את זה שלא רק שלא איבדת את כושר השיפוט בגלל ההורמונים אלא שיש מצב שכושר השיפוט הטבעי שלך חזר אליך במצב הזה.

[יעלי_לה]

ציל צול,

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי דברים מתחילת יולי 2010
מרגישה שטעיתי בכל הההתנהלות שלי במקרה הזה. שכחתי שי אפשר לבוא בדרישה לאחר מעשה. מזל שריפרפתי. כבר שקלתי להגיד לו שאני לא מסכימה שיצעק עלי. אפילו שאמרתי את זה תוך הייתי אמורה לקום וללכת. אבל הוא כל הזמן חתך בעצמו. לא תמיד אפשר ללכת. או שאני טועה כאן בגדול...
הייתי צריכה במקום להגיד לו לא לצעוק, להסתובב אחורה לחדר עם הקטנה. למה אני לא מצליחה להגן כך בזמן אמת עלי ועליה? אני מרגישה כל כך חלשה

[ציל_צול*]

למה אני לא מצליחה להגן כך בזמן אמת עלי ועליה?
כי זה מאוד מאוד מאוד קשה. פשוט ככה. וזה דורש עירנות תמידית ועירנות תמידית היא דבר כל כך מעייף. אף אחד לא יכול להחזיק בעירנות כזו כל הזמן. אז כשמנסים לרגע אחד לנוח ולא עומדים על המשמר, ובדיוק אז מותקפים, פשוט אין כוחות.
יקרה, בבקשה אל תלקי את עצמך. זו משימה בלתי אפשרית להגן על עצמך היטב כל הזמן. ההצלחה הכבירה שלך בחלק מהזמן היא דבר ענק ולא מובן מאליו.

[חני_בונה*]

למה אני לא מצליחה להגן כך בזמן אמת עלי ועליה?

את עושה הכי טוב שאת יכולה. את עושה המון.
נסי לראות אם את יכולה להסכים לזה. זה גם כלי מבחינה זו שזה משפט שיכול לעזור לך להתחזק כשמגיעות מחשבות שמחלישות אותך.

[קוראת*]

הייתי צריכה במקום להגיד לו לא לצעוק, להסתובב אחורה לחדר עם הקטנה. למה אני לא מצליחה להגן כך בזמן אמת עלי ועליה? אני מרגישה כל כך חלשה

למה? כי החיים הזוגיים לא אמורים להיות מלחמה תמידית והיערכות תמידית להתמודדות עם התעללות. את אמורה להיות רגועה ליד הבעל שלך ואבי ילדתך. את לא אמורה להיות דרוכה כל הזמן מולו. זה מצב לא נורמלי, מחליש ומתיש.

תראי כמה את חזקה וחכמה, מודעת למצב, מנתחת אותו, לא בורחת מהעובדות. ועדיין את מרגישה שאת חלשה. הרי התכונות הללו אמורות להספיק לך להתמודדות טובה עם סיטואציות. אם הן לא מספיקות, סימן שהסיטואציות אלימות מדי.

[קוראת*]

אני לא נחשבת אישה חלשה בכלל. בכל זאת אני לא הצלחתי להתמודד עם הצעקות והמילים הלא יפות. לא משנה כמה החלטתי. כשחברה טובה שלי לפני כמה זמן חטפה קריזה, אמרתי לה שזה לא מקובל בחברות שלנו. אבל זה היה נדיר מאוד בתוך חברות מאוד נורמלית. ידעתי שהיא תקשיב והיא באמת הקשיבה.
כשמישהו בעבודה חטף קריזה לפני כמה זמן. הוא הספיק לצרוח עלי בשתי סיטואציות לפני שקלטתי שכל הזמן ניסיתי לפייס אותו ולרצות אותו, במקום לקום וללכת. חברה שאלה "איך, את מכולם, לא קמת והלכת?". עניתי "עובדה". אני לא יכולה להיות כל הזמן דרוכה להתמודדות עם אלימים. את בטח לא יכולה לעשות את זה בבית שלך.
בגלל זה, מנסיון חיי אני חושבת שצריך פשוט להתרחק מהם כמידת האפשר.

לצערי, אני לא ראיתי אפילו זוג אחד שהצליח לתקן מצב של אלימות. לא ראיתי אף אדם אלים, או קריזיונר, או לא רציונלי, או מניפולטיבי שהופך לנורמלי ולכזה שאפשר לחיות איתו בשלווה. ומאז שזה עבר עלי אני מסתכלת כל הזמן.

[ציל_צול*]

מילים שנותנות חיים. וגם תקווה. 7 דקות של פטריק סטוארט (קפטן ז'ן לוק פיקארד ממסע בין כוכבים) על אלימות במשפחה, מהניסיון האישי שלו וכשקהל היעד הוא גברים.

http://www.youtube.com/watch?v=TqFaiVNuy1k

[רקמה*]

חוץ מזה, אני כאן אבל פשוט עושה קצת "שקט תעשייתי" לעצמי. מסכימה מאוד עם התובנות על אי יכולת לספוג אלימות כלל בהריון. אני בזמנו הפסקתי לראות סרטים עם שמץ של אלימות, אבל זה גם נשאר עד היום. משהו בתפקיד האימהי גוזר עלינו הנשים, להתרחק מאלימות, לא? להיות מודעות לאפקטים שלה על הmind. (נפש, הלך רוח, מחשבה).
ודרך זה אני גם נזכרת שאני לא חלשה כי לא הלכתי או כן עשיתי משהו, אלא מפני שחשיפה לרמת אלימות מסויימת והסטרס בעקבותיה מחליש את הגוף. בעיקר בגלל שהstate of mind של להשכיב ילדה לישון, לטפל בה מצריך רוגע שעל מנת לייצר אותו אחרי התקפה יש צורך ב"תעלול מנטלי" שמעלה את הסטרס לאחר מכן...סוג של הדחקה נקודתית. כמו שמישהו אחרי יום ארוך במשרד צריך שוקולד/קפה, אני אחרי התקפה כזו צריכה לשכב יומיים ב"תנוחה עוברית" עם שמיכה על הראש... לא שזה אפשרי.

אני גם לא מתעסקת עכשיו בשאלת הלהישאר או לחדול. תודה על הזוויות, בכל מקרה.

היום הלכנו לטייל קצת ביחד, וקטנה ביקשה שוב ושוב יד אחת מכל אחד מאיתנו (ללכת כולנו ביחד). אני לא באה בביקורת חלילה רק מספרת שהערך של להישאר יחד ולפתור דברים היה משמעותי עבורי גם לפני "משפחה עם ילדים". גם לפני הזוגיות הזו הספציפית (ספציפית כי היא המדוברת, וגם כי זו זוגיות שקידשתי בנישואין, ולוותה בתובנה שאיתה אני עתידה לחוות את כל הקשת מהנשגב עד לממוטט. ילודה, מוות ומה שביניהם). ואני אישית בטוחה שלמשפחה שלי כסך כל האנשים שהיא כרגע (ביולוגית ושאינה ביולוגית) עדיף להישאר יחד בחיים האלה.
כרגע, בחודש האחרון, אני מתעוררת לכך שהמחירים שאני משלמת על כך אינם סבירים ופוגעים בי ופועל יוצא מכך בתפקוד האורגניזם הזה. אבל זה רק חודש. לפני זה הרגשתי דברים. נפגעתי, ניסיתי אבל לא בתהליך עומק כמו עכשיו.
המקום הנוכחי שלי הוא להבין וליישם תמיכה עבורי (טיפול, שינוי התנהגות דרך שיתוף בכתיבה ומודעות כאן, חיזוק פיזי) ולהבין כיצד לבקש/לשקף לדבר עם בנזוגי את הבעיה שאני חווה והוא יוצר (וגם חווה אותה לבטח בצורה שאינני מודעת אליה. לא דיברנו ממש בנושא הזה, מבחינתי). זה המינימום שאני רוצה להגיע אליו. לא מצפה לשינויים כרגע

[ציל_צול*]

זה המינימום שאני רוצה להגיע אליו
רקמה, זה לא מינימום. זה המון. וזו מטרה נהדרת לצעוד אליה. ובאופן אישי, כמי שמאמינה שהכל ניתן לשינוי בחיים האלה, אני שמחה שאת שומרת על מידה של אמון באפשרות של הישארות ביחד. אני האחרונה לומר לך מה כדאי לך לעשות, אבל אני כן יכולה לומר שבאופן כללי אמון בעולם עדיף על אי אמון בעולם, בעיקר אם הוא נובע מהתבוננות עמוקה ולא מעצימת עיניים. ונדמה שאת כבר לא עוצמת עיניים.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מעדכנת מבחינת "התקרבות למינימום":

הלכתי לפני זמן מה למטפלת נהדרת (NLP) שעזרה לי בעבר, והיא הציעה רק "לכוון אותי" קצת, ושאם ארגיש צורך אתייעץ שוב טלפונית או אקבע פגישות נוספות.
דיברנו על העומסים בכלל בחיים שלי, ועל ההתרוקנות האנרגטית שאני חווה בהתמודדות הזו ספציפית.

כמה כלים שאני מוכרחה לכתוב כאן לטובת מי שמחפשת מילים אפקטיביות להתמודדות :

• לי זה לא נעים (הסיטואציה, הטונים....כל ניסוח שאינו "הצבעה אל האחר בהאשמה") וללכת מהמקום. מה שחשוב הוא ניסוח קצר, שלא נכנס לעומק העניין אבל מבהיר מה היה פוגע, ללא הצבעה על האחר כמו "כי אתה צועק עלי". עדיף "צעקות לא נעימות לי". ועדיף בכלל בלי "לא". אני קוראת לזה תמרור עצור.

• "אז לדעתך...." (אז לדעתך אני סתומה. אז לדעתך אין לי בכלל זכות ל...). זה בא כהד מדוייק על דבר פוגעני, כשניתן לעשות כך. למשל כשאומרים: מפגרת, את ממש מפשלת ב... או משהו בסגנון. חשוב לחזור במדוייק. לזה קראתי "יו-טרן". זה עושה שני דברים: ראשית, לי ברמה הרגשית זה מביא הקלה, כי באותה שנייה ה"מחמאה" חוזרת לבעליה ולא נשארת אצלי כעלבון (אני מניחה אותה "אצלו"). זה מאוורר, ומקטין את האפקט הפוגע מיידית. שנית- זו מעין שאלה רטורית (אפשר להגיד ביובש או להפנות כשאלה לדובר) אם התשובה (בראש של האחר או בקול) היא "לא" אז העלבון מתבטל (נניח: לא, את לא סתומה, אבל כדאי לעשות כך וכך ולא....) ומשאיר פתח נסיגה. אם התשובה היא "כן" אז עצם המילה "כן", לשיטת המטפלת שהתייעצתי איתה- גם אם במשמעות שלילית מבחינת התוכן- לאמירת "כן" יש אפקט מרגיע על המוח ומנטרל אלימות נוספת (החרפת המצב).

השתמשתי בכך וזה מאוד עזר. (הדימוי הלא מחמיא שלי הוא: לשים מראה בפני גורילה נוהמת).

בנוסף יש כמה כלים שחיזקה אצלי לביסוס רוגע, "ניקיון" מ"צריך" למיניהם, ומיקוד על חשוב ולא חשוב.

במישור הת'כלסי- מצאנו דרך לדבר על העניין הפיננסי (גם לפרוט אותו למרכיביו, להסכים על מטרות ודרכי מימוש/מגבלות מימוש ואפילו להסכים על רוב העניינים). חבל שזה היה צריך להתבטא בצורה כזו "פיצוצית". אני רוצה למצוא דרך להגיד לו את זה בלי שיתקפד. אני יודעת שהנושא היה לו קשה כי הוא עבד על כך הרבה זמן, ומצד שני רצה להצליח לקחת את זה על עצמו בלי שארגיש שיש עלינו עול כלכלי....רצה "לצאת גבר" ויצא...גורילה...
במישור העוד יותר ת'כלסי- הספר מונח לו על השולחן כבר כשבועיים, ביקשתי ממנו לקרוא את הפרק על התפרצויות כעס (סימנתי לו אילו עמודים). הוא אמר שקרא חלק. לדעתי זה סימן שקרא הכל, אבל עוד לא נעים לו לדבר על זה. אני אנג'ס לו על זה היום (10 עמודים סה"כ)
חוץ מזה, לא יודעת אם יש קשר, אבל הבית יותר נעים. יש יותר שיתוף במטלות, אני רוב הזמן מקדימה לישון ומוצאת בבוקר כל מיני משימות מבוצעות למשעי, אפילו אם נשכחו באמצע...

אני מקווה שאנחנו מתחילים לשנות משהו, טיפין טיפין. חמסה חמסה וכו

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דוגמה ממשית לאיך לנטרל משהו נפיץ: במקום לריב ולהוכיח דאנחנו מוציאים כך וכך ויכולים להוציא רק X-

כתבתי לו מסודר את ההוצאות איך שאני רואה אותן ומעריכה אותן, את ההכנסות ואת ההוצאה שצפויה אם נבחר במסלול X, וחישבתי את שיוותר. שאלתי אותו מה הוא מציע. (הכל במייל יחד ע הצעה מהבנק).

אולי זה לא מתוחכם, אבל הרבה יותר טוב מלזרוק נתונים באוויר ולהתווכח עליהם