מקום לחשוב

[פרח_בית*]

מרגישה שיצא סיפור בהמשכים.
אולי קצת מבורדק. מייצג את ההצפה שעברתי השבוע,
המחשבות על ההריון שלא מגיע, ומתי כבר יבוא.
על הווסת המאחרת (כאילו בכוונה, כי ביום רביעי היה אמור להיות לי צילום רחם, שקבעתי לפני חודש, ואצטרך לבטל עכשיו... ולקבוע לאלוהים יודע מתי, כי התורים רק לעוד מיליון שנה..ממש רולטה רוסית, קובעים ומקווים שזה ייפול בדיוק על הימים שאחרי הווסת, מאוד מתאים לנשים עם ווסת מבולגנת כמו שלי...).

המוני מחשבות על העבודה, על ילדים (מי הם? מה הם רוצים? מה טוב להם? מה שאני עושה טוב? מספיק טוב? לא טוב בכלל?)
על עצמי - בתור מטפלת, בן אדם. כמה אני נשאבת לשם, האם זה טוב לי או מעמיס מדי? האם אצליח להחזיק ככה לאורך זמן? האם אני מאמינה שאני יכולה לעשות את העבודה שלי בלי להישאב (כרגע התשובה היא לא...)? כי הרי מה שאני מרגישה שהם צריכים, זה קירבה, חום, קשב אליהם, רגישות. איך אני יכולה לתת את זה בלי להיות כל כולי איתם, בשבילם?
ומה אני בכלל יודעת? אני מרגישה שהידע המקצועי שלי ממש נמוך. שאני עובדת נטו לפי אינטואיציה. מטפלת אחרת שעובדת איתי אומרת שזה בסדר, כי האינטואיציה שלי ממש טובה... אבל בכל זאת, זה מספיק? זה לא אמור להיות מבוסס על איזה ידע? (תמיד הרגשתי שאני ממש גרועה בידע, כי אף פעם אני לא זוכרת מה קראתי או שמעתי, וגם אין לי סבלנות לקרוא מידע מקצועי, וגם כשאני קוראת זה ברפרוף כזה, ככה שמה שנשאר אצלי בסוף זה מעין התרשמות כללית, ולא באמת עובדות..).

ואני כל כך מתרכזת בכל זה (ההריון, ההורמונים שלי, העבודה, הבית), שאני לא מספיק מרוכזת באנשים. ובעלי מרגיש שאני מרוחקת, או עצובה, וזה גורם להרבה מתחים. ואני הרבה פעמים לא מצליחה להיות פה, פשוט איתו, כי הראש שלי בעבודה. או בזמנים כמו השבוע, בחשש מהצילום (בהתחלף בחשש מזה שלא יהיה צילום...), או בחשש ממה שיהיה אחריו (כי די החלטתי שאני עוברת שלב ומתחילה זריקות, מיד אחרי הצילום שלא מגיע...).
ולא מצליחה לשים את המחשבות האלה בצד ולהיות פשוט כאן, בבית, בשמחה ואהבה.

והטקסט הזה כבר בכלל יצא מבולגן מאין כמוהו. מקווה שמישהי הצליחה לעקוב אחריו...

[קרן_שמש_צהובה*]

רק להגיד לך שאני כאן, מקשיבה

[ענ_בל*]

חיבוק ענק. לא פשוט.

[אוליב*]

פרח, חיכיתי שתכתבי ואני באה לכאן כלכלה ימים לבדוק, והנה כתבת!
באמת נשמע שעובר עליך הרבה והימים האלה שלפני הווסת קשים ומערערים. אבל שמחתי לקרוא על הימים הטובים יותר שהיו באמצע.

[תמרוש_רוש]

אוי, חמודה!
בכלל לא מבולגן. ברור ובהיר וחזק.

אני אמורה להתחיל לעבוד אז לא אגיב כרגע, רק רוצה להגיד שאני מקשיבה ושומעת אותך, ואת מדהימה בעיני. רוצה להיות קולגה שלי?
וחברה שלי?
חיבוק גדול גדול

[פרח_בית*]

תודה לכן מקסימות.
זה עושה לי טוב לקרוא את התגובות שלכן.

פרח, חיכיתי שתכתבי ואני באה לכאן כלכלה ימים לבדוק, והנה כתבת!
אוליב, תבואי פעם בחודש, רגע לפני הדם מתחילות לצאת ממני המילים
(זה המקום היחיד בעולם שאני יכולה לחשוב על לכתוב ניסוח כזה... בכל מקום אחר הייתי מתפדחת ממש... למרות שלאחרונה אני מדברת על הווסת והביוץ שלי כדבר שבשגרה, אז כבר די התחלתי להתרגל. כל איחור בווסת מדווח בערך לעשרה נשים שונות, כל אחת מסיבה אחרת...).

רוצה להיות קולגה שלי?
תמרוד, הלוואי! מתי את חוזרת ארצה?
השנה אני ממש מרגישה כמה העבודה עם הצוות הפרא רפואי משמעותית עבורי. היה לי את זה פחות בשנה שעברה, והשנה יותר (חלק מהצוות התחלף, וגם במעון זה קיים יותר מאשר בגנים), וזה פשוט כל כך מעודד ומחזק, אנשי צוות טובים שנמצאים לצידך....
ואת, כל מה שאת כותבת מדויק ועוצמתי בעיניי, הלוואי והייתי יכולה להתייעץ איתך כל יום....

וחברה שלי?
עכשיו אני ממש מסמיקה. (התשובה היא ברור. כן?).
תודה לך שאת כותבת את זה ככה ישיר. זה לא מובן מאליו.

יש לי קושי כזה, להגדיר נשים כחברות שלי.
למשל הבנות מהעבודה, אני לא אגיד עליהן "חברה שלי", למרות שהשנה ממש התקרבתי אל חלקן, ואנחנו כן מדברות על דברים אישיים יותר או פחות.
נראה לי שזה נובע מחוסר ביטחון או הערכה עצמית. שמי כבר תרצה להיות חברה שלי? שאני לא יודעת אם הן באמת אוהבות אותי או לא (כלומר אנחנו מדברות כי אנחנו עובדות יחד, אבל מה הן באמת חושבות עליי? והן היו רוצות לדבר איתי גם אם לא היינו תקועו פה יחד 8 שעות כל יום?).
והשנה באמת יש מישהי אחת שדי יזמה בעבודה את העניין של "להיות חברות" גם מחוץ לעבודה (עכשיו יש קבוצת ווטסאפ ותכנון לצאת מתישהו ביחד), והאווירה הרבה יותר חברית, ואני מרגישה הרבה יותר "מקובלת" (כאילו אני בכיתה ו').

אבל בכלליות מרגישה שמאוד חסרות לי חברות יותר באופניות בגישה שלהן.
שאני ארגיש בנוח להגיד להן עשירית ממה שאני כותבת פה (את רוב הדברים האלה אולי אגיד לאמא שלי ובעלי, אבל לא את הכל. בעלי זוכה לקרוא קטעים נבחרים שאני מרגישה איתם מספיק בנוח. עם חברות סיכוי קטן מאוד שאהיה כל כך פתוחה).
שלא תמיד ארגיש זאת ש"אוכלת בריא" (כמייצג לאלף דברים אחרים),
שלא אתבייש להגיד לידן כל מיני דברים כי יחשבו שאני משוגעת...
שמישהי תבוא איתי כבר לאיזה סיור ליקוט או משהו (היחידה שאני עושה איתה דברים כאלה זאת אמא שלי... והיא גם היחידה שאני מעזה לספר לה כל מה שאני קוראת פה בלי לפחד מהתגובה, כי גם אם היא תגיד "טוב זה כבר נשמע לי מוגזם", היא תקשיב בעניין, ולאט לאט תיפתח לזה, ולא תחשוב שנפלתי על הראש...)

ואיך בתגובה לכל מילה אני כותבת מגילה?
ובכלל רציתי להגיד שהלוואי שתהיי חברה שלי, כי את מקסימה.

ואני אצרף תכף קטע שכתבתי לפני כמה שבועות ולא היה לי אומץ להעלות לפה.
כרגע אני פחות מרגישה את זה, אבל זאת תחושה שבאה והולכת, בגלים.
והוא מתאים לשטף המילים האינסופי שיוצא ממני בימים האחרונים.

[פרח_בית*]

ציטוט מלפני כמה חודשים:
וביום הולדת כאילו אני חוזרת אחורה. להיות ילדה, ביישנית, שקטה, הקול שלי נעלם, אני מדברת בלחש, לא מצליחה להתנסח, לא מצליחה לחשוב מה יש לי להגיד.

כשהייתי קטנה הייתי מדברת המון.
ואבא ואחותי היו אומרים לי כל הזמן, כמה את מדברת, ואת מדברת חזק מדי, וקצת שקט.
ולי היה קשה להתאפק, תמיד רציתי לספר להם הכל, ולדבר ולדבר והיה לי קשה לעצור.
וכל הזמן אמרתי לעצמי – זהו, מעכשיו אני לא מדברת.
ואז הייתי מנסה לשתוק. ואחרי כמה זמן כבר לא הצלחתי להתאפק ודיברתי ודיברתי שוב.
ומחוץ לבית, בבית ספר או עם חברים, הייתי שותקת.
וככל שעבר הזמן הייתי שותקת יותר.
בשלב מסוים הייתי מנסה לדבר, ואז כנראה שזה יצא בשקט. והיו אומרים לי שאני לוחשת ולא שומעים.
והייתי מנסה לדבר חזק יותר ולא מצליחה.
ומאז זה משתנה – יש מקומות ותקופות שאני מדברת ומדברת, לפעמים מרגישה שיותר מדי ואני צריכה לשתוק כבר ולא מצליחה.
ולפעמים, שותקת. לא מדברת, לא מצליחה להוציא מילה, לא מצליחה לחשוב על שום דבר להגיד, מהסוג שיעניין אנשים, מהסוג ששווה להתאמץ בשבילו – על ניסוח, על עיקר וטפל, על התוכן.
עם בעלי אני כמו פעם, כשהייתי ילדה.
מדברת בלי הפסקה. מספרת לו כל מה שקרה לי, כל מה שאני חושבת.
רוצה שהוא יידע הכל.
ובשבילו לפעמים זה יותר מדי. קשה לו להקשיב, הוא מאבד ריכוז, לא תמיד זה מעניין אותו (ברמת הפירוט שאני מספרת). הוא משתדל, מוכן לשבת ולהקשיב, אבל אני יודעת שזה יותר מדי.
ואני מנסה לעצור את עצמי, לדבר פחות, לספר רק עד שעוד יעניין, שיחדש, עד שמספיק.
ולרוב לא מצליחה. המילים יוצאות ויוצאות.
ולא יודעת למה, לא יודעת מה הייתי רוצה.
לדבר או לשתוק? להגיד הכל או רק מה שחשוב?
ולפעמים גם יותר להקשיב.

[פרח_בית*]

יש לי קושי כזה, להגדיר נשים כחברות שלי.
וזה עומד כל כך בסתירה לבעלי, שאצלו כולם חברים שלו.
הרשימה כוללת את המוכר תבלינים, שהוא מדבר איתו על כדורגל, הירקן שהוא מדבר איתו על ציפורים, המוכר מהמכולת, האיש שהוא קונה אצלו "קפה ושני בורקס" ובעבר גם איש עם תסמונת דאון שהוא היה מדבר איתו באוטובוס.
די מהר הם מגיעים למצב של להחליף טלפונים ולהתעדכן גם מעבר לפגישות במקום המוגדר הזה.

אצלי, עם נשים שאני עובדת איתן כמעט כל יום, ואנחנו מדברות שעות תוך כדי, לקח לי חצי שנה להגיע למצב של לשלוח פעם-פעמיים הודעה חברית אחר הצהריים...
וברור לי שיש הבדל בין חברויות נפש לידידויות כאלו, אבל לפעמים נעים לי גם וגם, רק שאני לא כל כך טובה בלבנות קשרים קטנים שכאלה. ומגיעה הרבה יותר ממנו למצבים שלא נפגשתי עם אף חברה כבר חודש... כשהוא נפגש עם חברים, ברמות חברות שונות, לפחות פעמיים בשבוע ולעיתים יותר.

[קוראת_אותך*]

הי פרח. הייתי במצב שלך הרבה זמן ואני ממש מבינה ללבך. למרות זאת, אין לי שום דבר חכם להגיד...(:
שולחת לך חיבוק והצעה לקפה. אני מתגוררת בסמיכות. אם את בעניין, תשאירי לי הודעה פה ואצור קשר.

[אישה_במסע*]

יש לי קושי כזה, להגדיר נשים כחברות שלי.
יש לי שלושה חברים. עם אחד מהם לא נפגשתי ארבע שנים. השאר - ידידים. ברוסית ההבחנה הרבה יותר ברורה, ואין את החלק הרומנטי שיש לפעמים בהגדרה "חבר".

[תפילה_לאם]

מזדהה עם הרבה ממה שאת כותבת.
כבר סיפרתי פעם שכשהייתי כבת שלוש, אמא שלי הושיבה אותי לשתוק שעה מול השעון.
וגם לי קשה לפתח קשרים ממקום העבודה לשעות שמחוץ לו. במקום עבודה שעבדתי בו במשך שמונה שנים נוצרו קשרים, שניסיתי לשמר אחרי שעזבתי אך הם גוועו עד מהרה.
יש לי חברות אהובות, אבל הן פזורות ברחבי הארץ. יוצא שאנחנו לא נפגשות לפעמים שנים, ובקושי משוחחות בטלפון אחת לכמה חודשים. נעים לי לדעת לפחות שהן קיימות, אבל זו לא הרשת היומיומית שיש לי צורך בה. לפחות עכשיו יש לי שכנה חדשה, שנעים מאוד לדבר אתה. אחת לשבוע אנחנו יוצאות עם עוד חברה (מי שמתאים לה באותו השבוע) לצעדה ודיבורים. יזמה מוצלחת של בעלי.
מאחלת לך טוב!

[פרח_בית*]

כבר סיפרתי פעם שכשהייתי כבת שלוש, אמא שלי הושיבה אותי לשתוק שעה מול השעון.
מצחיק, בדיוק כתבתי אצלך שאני קוראת את הדף בלוג הקודם שלך, ובדיוק היום קראתי את הסיפור הזה ופערתי פה בשוק.... רק שהיה נראה לי מוזר להגיב, כי זה נכתב לפני 4 שנים בערך...

יש לי חברות אהובות, אבל הן פזורות ברחבי הארץ. יוצא שאנחנו לא נפגשות לפעמים שנים, ובקושי משוחחות בטלפון אחת לכמה חודשים. נעים לי לדעת לפחות שהן קיימות
גם לי, יש תקופות שנפגשות יותר ויש תקופות שפחות. בכל מקרה אלו חברויות שאני מרגישה שיישארו גם אם לא נדבר חצי שנה או יותר. וגם שם, יש כאלה שאני קרובה אליהן מאוד, וכאלה שפחות אבל עדיים נעים לי לדבר איתן.

ובכל זאת, לפעמים חסרות לי חברות שילוו אותי ביום יום.
יש לי חברה אחת טובה שעובדת איתי (אנחנו מכירות כבר מהלימודים), וטוב לי שהיא שם. אבל חוץ ממנה כמעט ואין. לאחרונה קצת יותר טוב, כי באמת התחלתי להתקרב לבנות בעבודה.

יש לי שלושה חברים. עם אחד מהם לא נפגשתי ארבע שנים. השאר - ידידים.

קשה לי לעשות את ההבחנה. יש בנות שעובדות איתי, שאני באמת יכולה להגיד שזו חברות שטחית כזאת, דיבורים על עבודה, על איפה הייתי אתמול וכו'. אבל כן יש כאלה שאני מדברת איתן על דברים גם מעבר. מישהי שיצא לי לדבר איתה גם על עניין ההריון, והיא משתפת על כל מיני עניינים עם הילדים שלה וכו'.
שנה שעברה לא הייתה לי אף אחת כזאת בעבודה, והשנה אני מרגישה שזה מאוד טוב לי, שיש שם אנשים שאני מרגישה יותר קרובה אליהם, שאני יכולה לשתף אותן כשמשהו קשה, או להתייעץ וכו'.
איפה אני מותחת את הקו? לא יודעת. בעיקר נראה לי זה נוגע לתחושה שיש לי מול האדם השני, כמה אני מרגישה בנוח, כמה אני מרגישה קרובה או מרוחקת...
וזה משהו שקורה בכל מסגרת ובכל תקופה, כמו שהיה בתיכון, בצבא, בלימודים וכו'. ובכל מקום כזה רוב החברויות האלו מתמסמסות בסוף, אבל יש כמה שנשארות כעבור שנים (ולרוב זה דווקא לא מי שהייתי צופה מראש, כלומר זה לא איזה חיבור מהרגע הראשון, אלא קשר שנבנה עם הזמן ובמקרה, או שלא, הוא מחזיק)

[פרח_בית*]

שולחת לך חיבוק והצעה לקפה. אני מתגוררת בסמיכות. אם את בעניין, תשאירי לי הודעה פה ואצור קשר.
האמת שרוצה, אבל קצת חוששת (לא ממך כמובן, אלא לצאת מהאנונימיות...).
אחשוב קצת על איך לעשות את זה (את עניין יצירת הקשר) ואשאיר פה פרטים (אולי אפתח איזה מייל ייעודי לצורך העניין)

[אישה_במסע*]

איפה אני מותחת את הקו? לא יודעת. בעיקר נראה לי זה נוגע לתחושה שיש לי מול האדם השני, כמה אני מרגישה בנוח, כמה אני מרגישה קרובה או מרוחקת...
זה מאוד מאוד מודרני. הגישה הזו. הגישה שלי לחברות היא הרבה יותר... רוסית. זה אומר שלהיפגש עם חברים פעם בכמה שנים זה בסדר. אבל זה גם אומר שיש המון ספרים שהעלילה שלהם מתחילה מבקשת עזרה של חבר שלא נפגשו איתו שלוש שנים נניח, או בן של חבר מצבא, שלא היה בקשר עשרות שנים, והגיבור נוסע לעזור לו (ונקלע להמון הרפתקאות, כי זה ספר).

אין פה שום דבר על נעימות ולפעמים אי אפשר להתייעץ. אבל אלו אנשים שמוכנים למות בשבילך, ואת בשבילם. זו חברות מסוג אחר. ואני חושבת שבמידה רבה היא מבוססת פשוט על מחוייבות. אנשים שמחליטים שהם חברים, אז הם חברים, נקודה.

זה מאוד שונה מה"התמסמסות" שאת מדברת. וזה נטוע עמוק בתרבות שונה. המרחקים ברוסיה הם פשוט... שונים. גם עכשיו יש מקומות שפשוט אי אפשר להגיע עליהם בתקופות מסויימות בשנה. וזה עם כל המודרניזציה!

אני לא אומרת לך לאמץ את נקודת המבט הזו. אבל זו עוד נקודת מבט שכדאי שתהיה בארסנל. אני נוטה לטעון שהחברויות שמתמסמסות היו בנויות על יסוד רעוע מלכתחילה. וזה אומר שיש פה בעיה ביכולת הערכת המציאות, והיא לא אישית אלא חברתית.

[תפילה_לאם]

אלו חברויות שאני מרגישה שיישארו גם אם לא נדבר חצי שנה או יותר.

ובכל זאת, לפעמים חסרות לי חברות שילוו אותי ביום יום.

נכון. עם החברות שהקשר אתן מנותק רוב הזמן נפלא לגלות בכל פעם מחדש איך אפשר מיד לפצוח בשיחה רציפה ומרתקת, אבל באמת לא מספיק לנהל שיחה כזאת פעם במיליון שנה.

[תמרוש_רוש]

אוף, שובפעם אין לי זמן להגיב!
עוד נגיע לזה, נגיע...

טלגרפית:

1. אהובה אהובה אהובה ואף נערצת.
2. מי שם קצוץ על המרחק? תמחקי כשאת רואה, ותרגישי חופשי להתקשר כל יום. יש לי גם סקייפ. את לא הראשונה
3. בא לך לזרוק לי כמה מילים טובות בבלוג....? בחייאת, אני זקוקה לך (הולכת להסמיק ולהתחבא)

רגע לפני הדם מתחילות לצאת ממני המילים
נפלא, מושלם.

[פרח_בית*]

זה אומר שלהיפגש עם חברים פעם בכמה שנים זה בסדר.

אין פה שום דבר על נעימות ולפעמים אי אפשר להתייעץ. אבל אלו אנשים שמוכנים למות בשבילך, ואת בשבילם. זו חברות מסוג אחר. ואני חושבת שבמידה רבה היא מבוססת פשוט על מחוייבות. אנשים שמחליטים שהם חברים, אז הם חברים, נקודה.

מבינה את הרעיון, אבל לא חסר איזה מישהו קרוב שאפשר לדבר איתו ביום יום? כדי שיהיה נעים ועם מי להתייעץ?
האמת שהתיאור שכתבת למעלה מתחבר לי יותר למשפחה. אם אני אצטרך עזרה במשהו רציני, סביר שאפנה לאמא שלי, לאחותי או לאחת הדודות.

אני נוטה לטעון שהחברויות שמתמסמסות היו בנויות על יסוד רעוע מלכתחילה.
סביר להניח, אבל מתוך כמה חברויות כאלו שהיו לי ביסודי למשל, עם הרוב המוחלט לא שמרתי על קשר, ועם אחת כן, ואנחנו חברות כבר שנים. אבל כמו שכתבתי מקודם, אז, בגיל 10, לא הייתי יודעת להגיד מי מהחברות הן אלו שתישאר איתי עד גיל 30 ויותר...

תמרוש, כתבתי לי את המייל, אשלח יותר מאוחר.

בא לך לזרוק לי כמה מילים טובות בבלוג....?
האמת שניסיתי לכתוב משהו לפני כמה ימים ולא הצלחתי לנסח בצורה שנראתה לי מתאימה... אנסה לכתוב שוב.
אבל תדעי שאני עוקבת כל הזמן!

קוראת אותך
פתחתי מייל במיוחד בשבילך
home flower@walla.co.il

[אישה_במסע*]

אבל לא חסר איזה מישהו קרוב שאפשר לדבר איתו ביום יום? כדי שיהיה נעים ועם מי להתייעץ?
לי, לא. יש לי עם מי לדבר כשאני צריכה.

אני חושבת שחברויות שכאלו הן באמת ברמה של משפחה. לדעתי זה פשע שבחברה שלנו כמעט אי אפשר ליצור רמת קרבה ואמון כזו עם חברים. ובעיקר, קשר בלתי ניתן לערעור. משפחה היא לתמיד, וגם חברים שכאלו. לדעתי, זה חשוב.


לא הייתי יודעת להגיד מי מהחברות הן אלו שתישאר איתי
זה העניין, שחוסר היכולת הזה לדעתי נובע מהניסיון האשלייתי להציג ידידים וחברים בתור אותו הדבר.

ברוסית אין מילה כזו, "חולצה", יש לפחות שלוש מילים שונות שמתארות תתי קבוצות שונות. נניח, טי שרט, חולצה מכופתרת, עוד משהו. אני באופן קבוע מתבלבלת ביניהן (או ליתר דיוק, משתמשת באחת המילים כדי לתאר חולצות, כל חולצה).

יכול להיות, שלו ההבדלה הזו בין חברים לידידים הייתה מוכרת חברתית, אז היית יודעת להבדיל. זה לא בשמיים, זה פשוט ידע שלא רק שלא מלמדים, אלא ממש אנטי מלמדים בחברה שלנו.

[פרח_בית*]

קופצת רגע מהדיון הקודם למשהו אחר,
ההחלה ממה שכתבתי בבלוג של תמרוש, וההמשך לפה.
נראה אם יהיה לי אומץ להשאיר את זה ולא אמחוק מתישהו...

_כשכתבת על המדידת חום, לקח לי זמן להבין.
אולי כי אני לא מכירה את זה מעצמי (אולי מדדו לי ככה חום מתישהו? ממש לא זכור לי.. אם כן אז בגיל ממש קטן, כי ממה שאני זוכרת המדידות חום היו בפה, וגם את זה לא כל כך אהבתי כי היה מציק לי להחזיק את המדחום מתחת ללשון ולא לפתוח את הפה כל הזמן של המדידה...).
ואולי כי "את מתכוונת שחוויות הילדות האלה שסיפרת עליהן הן הסיבה לכל הפחדים והכאבים? אני שואלת כי, וסליחה ממש שאני אומרת את זה, זה נשמע לי כמו חוויות נוראיות וטראומטיות ממש, אבל הן נשמעות לי...נקודתיות? כאילו לא משהו שאמור למרר את החיים שלושים שנה (סליחה!!!)".
והרגשתי את הכאב שלך, אבל היה קשה לי להבין.
ואז נזכרתי בעניין שלי, ופתאום ממש הבנתי.
כלומר ברור, שאם החוויה הזאת גרמה לך להרגיש ככה, כמו שאני הרגשתי, אז זה צובע הכל, משפיע על הכל. גם 30 שנה אח"כ.
ופתאום הקושי שלך להגיד את המילה "טוסיק" נשמע לי הכי הגיוני בעולם. כי אני מתחילה לכתוב את המשפט ונתקעת, כבר פעם שלישית באותה מילה...._


היו כמה פעמים במהלך הילדות שלי (4? 12? פחות או יותר? אין לי מושג כמה...), שאבא שלי נורא התעצבן ונתן לי סטירה (זאת המילה האסורה... לא הצלחתי להחליט איך לקרוא לזה, וכל פעם שכתבתי מחקתי אחרי שניה...).
וזה נשמע לי קטן מדי, או גדול מדי.
כלומר, זה נשמע לא כזה נורא, זה לא שהוא הרביץ לי עם חגורה, או השאיר לי סימנים כחולים, או שזה קרה פעם בשבוע.
רק סטירה, אחת ודי, מספר פעמים בחיי (אולי 3-4 שאני זוכרת בוודאות, וממש אין לי מושג אם היו עוד וכמה...).
וזה נשמע גם כל כך נורא, כי הרי לא מרביצים לילדים, זה לא היה ברור לו?

ומה שזה עשה....
קום כל ליחסים בינינו. גם ככה שנינו עם נטייה לווכחנות, מה שהיה גורם לחיכוכים מדי פעם.
אבל זה.
זה גרם לי ממש לשנוא אותו.
אחרי כל פעם כזאת לא הייתי מדברת איתו כמה ימים.
הייתי חושבת שהלוואי שאמא שלי תתגרש ממנו ושאני לא אצטרך לראות אותו יותר.
וגם אחרי שזה היה שוכח, והיינו חוזרים ליחסים רגילים (שכללו גם צחוקים, וחוויות משותפות ועוד), כאילו היה נשאר איזה מן משהו תלוי באוויר בינינו.

ואני זוכרת את הכעס שהיה עולה בי, והעלבון, והרצון להחזיר לו (אבל איך ילדה בת 5 יכולה להחזיר לאדם מבוגר? חוץ מאשר לא לדבר איתו בהפגנתיות...).
וכמה כעסתי עוד יותר כי הוא אף פעם לא בא להתנצל... רק אמא הייתה באה ומרגיעה במקומו. ומנסה לפייס בינינו ואני לא רציתי. וכעסתי עליה שהיא מגנה עליו.

וכמובן שהכל היה לפני הרבה שנים.
אבל אחרי שהוא נפטר, כאילו זה כל מה שהצלחתי לזכור. ימים שלמים היה לי רק כעס עליו, ולא הצלחתי להיזכר בשום דבר טוב שהיה בינינו.
לקח לי זמן לעבור את הכעס, אחרי הרבה מחשבות, קצת כתיבה, קצת שיחות עם אמא שלי.
והשנה לאזכרה שלו הכנתי מצגת תמונות. עבדתי עליה בערך שבוע אינטנסיבי. בעלי חשב שאני משוגעת, ומה אני משקיעה את כל הזמן שאין לי בזה, זה לא כזה חשוב.
אבל אני הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה. לראות אותו, להכיר אותו כמו שהיה פעם, להיזכר בו כמו שהיה בילדות שלי. להיזכר בדברים שעשינו, חוץ מלריב ולכעוס. חוץ מהסטירות האלו.
והרגשתי שזה היה תהליך של סליחה, וקבלה, ומעבר שלי הלאה, מהילדה הזאת, שפחדה כל כך, שצעקה וכעסה ונעלבה עד עמקי נשמתה.

ויש לי עוד כל כך הרבה לכתוב על זה, אבל גם ככה זה מרגיש יותר מדי וחשוף מדי. אז אשאיר את השאר ביני לבין עצמי לבינתיים לפחות.

[אישה_במסע*]

ויש לי עוד כל כך הרבה לכתוב על זה, אבל גם ככה זה מרגיש יותר מדי וחשוף מדי.
גם לי יש מה לכתוב. וגם לי מרגיש חשוף מידיי... וזה למרות הפרנויה הוירטואלית שלי! ולמרות שאין לי שום דבר מביש לומר! ועדיין...

[תמרוש_רוש]

מבינה,

[תפילה_לאם]

ויש לי עוד כל כך הרבה לכתוב על זה, אבל גם ככה זה מרגיש יותר מדי וחשוף מדי.

[קוראת_אותך*]

שלחתי (:

[פרח_בית*]

מנסה לכתוב עוד קצת, למרות שזה לא קל לי. כי יש המון דברים שעולים אצלי מקריאה בדפים שונים בימים האחרונים.

ובעקבות מה זה קרה בכלל? אני זוכרת פעם אחת שעשיתי סימנים על הדלת של החדר של אחותי עם סכין (אולי כי רציתי להיכנס והיא לא נתנה לי), ופעמים שרבנו כל כך שטרקתי את הדלתות של הארונות במטבח. והאמת שקשה לי לזכור האם בכל הפעמים האלה באמת קיבלתי סטירה (ממשיכה להשתמש במילה הזאת למרות שהיא מאוד קשה בשבילי...), או שאולי לפעמים זה רק העלה את הריב לטונים גבוהים?
מרגישה שכל הריבים האלה מעורבבים לי בראש....
וגם קשה לי שכל זה כתוב ככה, באינטרנט, בדף שמופיעים בו עוד כל כך הרבה פרטים אישיים עליי (למרות שאין שם וכתובת..). ובעצם מה זה משנה, התרחיש הכי גרוע, שמישהו שאני מכירה יקרא את זה.
נו, ו...? הרי אני לא באמת מתביישת שמישהו יידע את זה. יותר מתביישת לספר, להוציא את זה ממני לאוויר.
ואולי גם מתקשה לכתוב דבר כזה על אבא, שיהיה כתוב ככה באיזה דף בעולם.... בעוד מקום חוץ מהראש שלי.

וזה נשמע לי קטן מדי, או גדול מדי.
נראה לי שהרבה מהקושי שלי לדבר על זה מתנקז לפה.
כי מה אנשים חושבים כשהם קוראים את זה?
איזה משוגע אבא שלה, מי מרים יד על ילדה?
או שהם חושבים – נו, גם לי זה קרה, לא סוף העולם. התנהגתי לא יפה אז קיבלתי איזה פליק. כנראה שהגיע לי ומי יישמע, זה כואב לרגע ועובר...
או – לי זה לא קרה, אבל לא נשמע כזה נורא. כלומר כואב ומבאס, אבל עובר אחרי 5 דקות לא?
כי הכאב באמת עבר די מהר, זה לא היה כזה קיצוני. אבל הפחד של לפני, התחושה שזה השאיר אחרי.
המשקעים שזה השאיר מולו.
המשקעים שזה השאיר בי מול העולם.
מול גברים, מול מבוגרים.
התחושה שאני קטנה כל כך. שאין לי איך להתגונן.
שאני צריכה לעצור את עצמי ולהתנהג יפה.
התחושה שאני ילדה "מופרעת", לא בסדר, שעושה בלגן ושטויות.
ואמא שלי דווקא אמרה שהיא זוכרת אותי כילדה טובה וקלה. וזה היה לי ממש מוזר לשמוע, כי הרושם שלי תמיד היה שהייתי ילדה ממש בעייתית (הייתי חזקה, ולא תמיד ידעתי לווסת את הכוח שלי, לפעמים הייתי מחבקת חברה כל כך חזק שזה כאב לה, או מרביצה לבנים).
וזה מתחבר למה שכתבתי פה לפני כמה ימים, על הדיבור הבלתי פוסק, והתחושה שאני צריכה לשמור על השקט.
מן תחושה של לצמצם את עצמי, את הקיום שלי (ומתחבר לי לקושי שהיה לי לפתוח פה דף בית, וההפתעה כשתמרוש פתחה בשבילי).
וברור לי שאבא אהב אותי. וכיבד והעריך את היכולות שלי.
הרבה פעמים אמר לי שאני חכמה, היה גאה בהישגים שלי. לא דחף לשום כיוון ונתן לי תמיד לבחור בעצמי.
אבל לקח לי כל כך הרבה שנים להאמין לו, שהוא באמת חושב ככה, שזה אמיתי.
שאני באמת חכמה ומוצלחת, שאני באמת יכולה להשיג מה שאני רוצה.
וכמה אני מחפשת אנשים שיגידו לי את זה, עדיין. וכמה מופתעת השנה כשנשים בעבודה מתפלאות מאיך שאני מול הילדים, מהסבלנות שלי, מהידע שלי (שאני מרגישה שבכלל אין לי..). שעוד מישהו חוץ ממני רואה בי דברים טובים, שאני רואה בעצמי....
וזה למרות שיש לי, ותמיד הייתה, אמא אוהבת, מכבדת, מקבלת, מעודדת.
ועדיין....

[פרח_בית*]

ותודה לכן על התגובות והחיבוקים. זה נעים ומחזק

ובכלל לא התכוונתי לפתוח את זה פה, או כרגע.
דווקא תכננתי לכתוב קצת על אבא לאחרונה, אבל דברים אחרים, ולא הספקתי.
וזה מן משהו שתמיד נמצא לי בראש. מדי פעם אני חושבת עליו. תמיד קיים שם.
ואני משערת שגם כשאני לא חושבת עליו, הוא נוכח.
משפיע על ההתנהלות שלי, מול בעלי, מול הילדים בעבודה, מול אנשים שנקרים בדרכי.

[שוטי*]

_היו כמה פעמים במהלך הילדות שלי (4? 12? פחות או יותר? אין לי מושג כמה...), שאבא שלי נורא התעצבן ונתן לי סטירה (זאת המילה האסורה... לא הצלחתי להחליט איך לקרוא לזה, וכל פעם שכתבתי מחקתי אחרי שניה...).
וזה נשמע לי קטן מדי, או גדול מדי.
כלומר, זה נשמע לא כזה נורא, זה לא שהוא הרביץ לי עם חגורה, או השאיר לי סימנים כחולים, או שזה קרה פעם בשבוע.
רק סטירה, אחת ודי, מספר פעמים בחיי (אולי 3-4 שאני זוכרת בוודאות, וממש אין לי מושג אם היו עוד וכמה...).
וזה נשמע גם כל כך נורא, כי הרי לא מרביצים לילדים, זה לא היה ברור לו?_

כשהייתי בת 10 אמא שלי נסעה לחופשה ונשארנו עם אבא שלי לבד לשבוע. עשיתי משהו לא בסדר וכשגילה על כך הרביץ לי. מה זה הרביץ לי? כמה סטירות ופליקים במשך מה שנראה לי נצח אבל בטח היה לא יותר מכמה דקות.
אז נכון, זה לא היה בחגורה, וסביר שלא היו לי שום סימנים או משהו כזה אבל העלבון היה צורב.
אני לא ממש זוכרת את כל האירוע. אני זוכרת שבכיתי. אני זוכרת שאני ואחותי הסכמנו שלא להגיד כלום לאמא כשתגיע. אני זוכרת שעברו יותר מ-20 שנים ואני לא לגמרי סלחתי לו על האירוע הזה.
אני יודעת להגיד שלאירוע הזה ובכלל לעובדה שהוא היה אב קשה וצועק, גם אם לא תמיד אבל היו אירועים, הייתה ועדיין יש השפעה מהותית על החיים שלי, ובפרט על יחסי הזוגיות שאליהם נכנסתי.
אז אני לגמרי מבינה אותך וחושבת שניסחת את תחושותיי כמעט אחד לאחד -
_כי הכאב באמת עבר די מהר, זה לא היה כזה קיצוני. אבל הפחד של לפני, התחושה שזה השאיר אחרי.
המשקעים שזה השאיר מולו.
המשקעים שזה השאיר בי מול העולם.
מול גברים, מול מבוגרים.
התחושה שאני קטנה כל כך. שאין לי איך להתגונן._

[טלי_ב*]

וזה נשמע לי קטן מדי, או גדול מדי.
התחושה מוכרת מאוד מאוד.

אני יכולה לומר לך שכקוראת, אני לא חושבת אף אחד מהדברים שציינת כחששות. אני חושבת - כן, זה נשמע כואב (בלב).
ומה שעוזר לי לכתוב (ולומר) זה מן אמירה פנימית כזו לעצמי - כן, מה לעשות, זו אני. זו מי שאני. וגם זה חלק מההיסטוריה שלי. וזה בסדר שיראו אותי כמו כשאני.

[תפילה_לאם]

או שהם חושבים – נו, גם לי זה קרה, לא סוף העולם. התנהגתי לא יפה אז קיבלתי איזה פליק. כנראה שהגיע לי ומי יישמע, זה כואב לרגע ועובר...
לא!

או – לי זה לא קרה, אבל לא נשמע כזה נורא. כלומר כואב ומבאס, אבל עובר אחרי 5 דקות לא?
לא!

אני חושבת גם לי זה קרה, ואני לא זוכרת כמה, אבל ממש לא מעט - גם מאמא וגם מאבא.
זוכרת את תחושת העוול, כשהסטירה "הגיעה" לאחי וחשבו שאני האשמה. זוכרת את ההשפלה כשנסטרתי לעיני חברה של אמא שלי. עכשיו כשחוויה חזרה וצפה - נזכרת בפחד מפני הכאב המתרגש עליי. עד עכשיו כועסת על עצמי על הפעם שאחי קיבל מכות כאלה, שהפילו לו את השן שהתנדנדה אותו הזמן, ואני לא קמתי משולחן השבת (!) ואמרתי "די!"
בקיצור, בטח שמבינה כמה שזה יכול לערער. @|} @} @}
ומאז שבגרתי, בכל פעם שיוצא לי לראות (נגיד בגן השעשועים) הורה סוטר לילדו או אפילו רק מאיים עליו - אני המומה: זה עדיין קיים בעולם?

[תפילה_לאם]

כבר הרבה זמן שלא ראיתי את הגריין הזה, והנה הוא צץ לו:

מה שמקובל להגדירו כהתעללות, הוא למעשה רק קצה הקרחון, וכי מרבית ההתעללות הרגשית מתרחשת בתחום הנחשב כנורמטיבי ומקובל, דהיינו חינוך ילדים, בכל משפחה רגילה (ד"ר אמנון גרושקה מצוטט מתוך תסמונת הכשל החינוכי הנרכש)

[פרח_בית*]

וגם זה חלק מההיסטוריה שלי. וזה בסדר שיראו אותי כמו כשאני.


שוטי ותפילה,

תודה על השיתופים.

אני יודעת שזה היה קיים שעוד בתים, אבל זה מסוג הדברים שאנשים לא יעידו על עצמם לרוב, אז תמיד יש הרגשה שזה לא קורה לאף אחד. אבל אני גם יודעת שיש אנשים שזה היה ככה אצלם, אבל לא צילק עד כדי כך, הרגישו כעס והשפלה אולי באותו רגע, אבל זה לא נשאר איתם כאבן כל כך כבדה. ואולי זה כן אבל הם לא מודים בזה, בפני עצמם או בפני...

[תפילה_לאם]

אבל זה לא נשאר איתם כאבן כל כך כבדה.
לא יודעת אם זה נשאר אתי ככה.
אולי פשוט כי יש לי כל כך הרבה דברים אחרים להתמודד אתם - גם כאלה של כאן ועכשיו וגם כאלה מהעבר - שהם מכסים.

[פרח_בית*]

מצב אחד, אני לא מסתובבת עם זה כל היום בראש. זה לא משהו שמעיב על היום יום שלי.
זה היה מאוד משמעותי אחרי שאבא נפטר, אבל מאז זה פחות מטריד אותי בשוטף.
מה שכן, אני חושבת שזה השפיע המון על מי שאני, על התפיסה שלי את עצמי, היחסים שלי עם אבא - שבפני עצמם היו להם השפעה גדולה על המון דברים.
ובטח באינטגרציה עם עוד דברים (כמו עניין הדיבור, ותגובות של גננות ומורות בכל מיני סיטואציות), יצרו את הילדה והנערה שהייתי - שקטה, ביישנית, חסרת ביטחון ועוד ועוד. דברים שלקח לי המון זמן לצאת מהם, ועדיין קיימים ברמה מסויימת, לפעמים יותר ולפעמים פחות.

ראיתי לא מזמן איזה סרט וידאו שההורים שלי צילמו באיזה טיול, ראיתי את זה עם בעלי, והוא כל הזמן אמר "נו, תגידי משהו, אני רוצה לשמוע איך היית נשמעת". ואז בעצם שמתי לב שכולם שם דיברו, ואני לא הוצאתי מילה. לא הייתי עצובה, אני זוכרת את הטיול הזה כחוויה טובה ונראה לי שנהניתי. אבל פשוט שתקתי... שומעים אותי אומרת מילה או שתיים בכל הסרט (יותר משעה של צילומים מכמה ימים וסיטואציות שונות).
אז ברור שלא הכל בא מאיזו פעם שאבא התעצבן עליי, אבל אני חושבת שזה הוביל ליחסים מסוימים איתו, שנתנו משקל מאוד כבד לדברים כמו ואבא ואחותי היו אומרים לי כל הזמן, כמה את מדברת, ואת מדברת חזק מדי, וקצת שקט. .

[פרח_בית*]

וכמה עדכונים קצת יותר קלילים...

השבוע אני לא במיטבי מבחינה בריאותית, בתחילת השבוע הייתי קצת מקוררת - עם מעין כאב גרון/נשימה כבדה וחולשה כללית. נשארתי יום אחד בבית, וזה די השתפר. והיום התחיל לי איזה צינון מעצבן...
מה שכן, המצב רוח הרע עבר.
הווסת טרם הגיעה, ואתמול הייתי בדיקור כדי לנסות ולהביא אותה. הרבה נקודות היו כואבות במיוחד, ממש הרגישו את החסימות, כמו שהיא אומרת...

כמו שניתן לקרוא, ישבתי המון לכתוב השבוע, ונראה לי שזה עשה לי טוב.
ובאופן כללי הייתי די יעילה ופעילה, למרות שהבית עדיין זקוק לקצת ניקיון, ולא ממש בישלתי... מקווה שאספיק לרענן אותו מחר בבוקר.
הספקתי לסיים לכתוב כל מיני דוחות לעבודה שמחכים כבר הרבה זמן, איכשהו תמיד יש עוד (כמה תיעוד יש במקצוע הזה, אוף...) אבל לפחות חלק ירדו ממני...

ושכחתי לכתוב ששבוע שעבר בעלי היה חמוד, וכשלא היה לי מצב רוח הגיע הביתה עם מג'ימיקס חדש, אחרי שהקודם, יד שניה מאמא שלי, שבק חיים לאחרונה... ומאז אני לא מפסיקה להכין איתו דברים... בין היתר המצאתי מתכונים חדשים לעוגה בחושה ועוגיות ללא סוכר (שמומתקים רק עם תמרים), שיצאו ממש חביבות - ואפילו בעלי אמר שזה טעים ורצה עוד ועוד (לרוב הוא מתבאס שכל הקינוחים בריאים מדי והעוגות לא מספיק מתוקות...)

וגם קנינו מחשב חדש במקום הקודם שלי, שליווה אותי כמעט 6 שנים, מאז תחילת התואר, ולא מזמן החליט שהוא לא נדלק יותר. וכבר נראה מיותר לתקן אותו (אחרי שכבר הוחלף לו במהלך השנים לוח אם, מספר פעמים המאוורר ומי יודע אילו עוד חלקים...). אז יש לי מחשב חדש, שחששתי שיהיה לא משהו כי הוא לא היה יקר במיוחד, אבל בינתיים הוא קליל וחביב (אולי בגלל זה אני כותבת כל כך הרבה, המקלדת שלו ממש כיפית...).

ומבחינת תזונה קצת חזרתי לעצמי, אחרי כמה שבועות שהתפתתי המון ללחם לבן בכל מיני ארוחות משפחתיות או אכילה בחוץ, ולכמה קינוחים מפוצצי סוכר (עד כדי שהיה לי ממש מגעיל). אז החלטתי שאני צריכה להפסיק להגזים, וגם לאכול יותר עלים.
אז התחלתי לאכול מהג'ונגל שהולך פה בחוץ, ומדי פעם בדרך מהאוטו הביתה אני קוטפת לי כמה עלים (פטרוזיליה, זעתר וגם גדילן, חובזה וחרדל), ומכינה לי סלט בתוספת ירקות מהמקרר. עד עכשיו גם היו לימונים מהעץ בחצר, אבל הם די נגמרו, אז עברנו לקנויים (וכשלא היו השתמשתי במיץ מקלמנטינה במקום ).
בעלי לא מוכן לטעום וחושב שאני משוגעת שאני אוכלת את הקוצים האלו... (כמובן שאני מוציאה את הקוצים לפני, אבל זה לא משכנע אותו...).

לילה טוב

[פרח_בית*]

כמה שחרור יש בלכתוב פשוט מה שבא ויוצא.
בלי לחשוב מאה פעם אם זה מתאים, מעניין, מה יחשבו, האם מה שיש לי להגיד מספיק חכם, או מחדש, או מקובל.
פשוט כתוב ולשלוח. בלי להתלבט כל כך הרבה. בלי לעבור על כל הודעה וניסוח מאה פעם (אבל אם להתנצל מיליון פעם, למקרה שאני טועה וזה אכן לא מתאים, מעניין וכו'....).
מדי פעם קופצת לה התחושה שאני חשופה, שאולי זה יותר מדי, שאני מרדימה או מבריחה את הקוראים....
מצד שני, קצת חוששת מכל הקוראים האלו, שאני לא יודעת כמה הם, ומי הם, ומה דעתם עליי, ולמה הם קוראים אותי בכלל.
ומצד שלישינעים לי לדעת שמה שאני אומרת, ייתכן והוא כן חשוב למישהו, או מעניין. או לפחות היה לי נעים לכתוב אותו.
מרגישה שאני משילה מעליי את כל המילים.
פותחת את הפה והן יוצאות ממני, עוד ועוד, כמו נחיל נמלים. המון המון מילים קטנות, מתפזרות לכל עבר.
והן יוצאות לי מהראש. ומפסיקות לקנן שם, לחזור על עצמן מאה פעם בשעה... ויש מקום למחשבות חדשות שיבואו במקומן.
מעניין אם מתישהו זה ייפסק, כי זה לוקח לי המון זמן... בקושי מספיקה לישון
מרגישה כמו ילד שלמד משהו חדש, ועכשיו עושה את זה שוב ושוב, עד שהוא ממצה ועובר לטריק חדש.
למדתי להגיד פשוט הכל, כל מה שעולה לראש. בלי להתבייש כל הזמן, או לחשוש. ועכשיו אני כל כך מתלהבת שאני לא יכולה להפסיק...

ובהקשר הזה רק להגיד, שאני קופצת פה בין נושאים כל רבע שעה בערך... אבל אם יש למישהי משהו להגיד (מחדש, מעניין, בנאלי, אנקדוטלי, סתם משהו שקפץ לה לראש...), בכל אחד מהנושאים שכתבתי עליהן, השבוע או בכלל, שקשור אליי או אליה, או למישהו אחר, אשמח לשמוע (כלומר לקרוא).
סביר להניח שגם נושאים שכתבתי עליהם לפני חצי שנה עדיין מעסיקים אותי עכשיו (החיים שלי לא השתנו יותר מדי בשנתיים האחרונות.. מה שמזכיר לי שכבר מזמן רציתי לכתוב על השינויים שעברתי בשנתיים האחרונות. אעשה את זה מתישהו).

[תמרוש_רוש]

זה נשמע לי קטן מדי, או גדול מדי.
כן. זה בדיוק מה שאני הרגשתי בנקודות מסוימות.

אני מעריכה את האומץ שלך לכתוב את המילה המפורשת. סטירה. זה נורא כואב, ונורא קשה. אבל כמו שדמבלדור הזקן אמר: פחד מהשם (המילה) מגביר את הפחד מהדבר עצמו.
(השאר - אצלי בבלוג)

_מרגישה שאני משילה מעליי את כל המילים.
פותחת את הפה והן יוצאות ממני, עוד ועוד, כמו נחיל נמלים. המון המון מילים קטנות, מתפזרות לכל עבר.
והן יוצאות לי מהראש. ומפסיקות לקנן שם, לחזור על עצמן מאה פעם בשעה... ויש מקום למחשבות חדשות שיבואו במקומן.
מרגישה כמו ילד שלמד משהו חדש, ועכשיו עושה את זה שוב ושוב, עד שהוא ממצה ועובר לטריק חדש.
למדתי להגיד פשוט הכל, כל מה שעולה לראש. בלי להתבייש כל הזמן, או לחשוש. ועכשיו אני כל כך מתלהבת שאני לא יכולה להפסיק..._
אוי, איזה כיף!

הן יוצאות לי מהראש. ומפסיקות לקנן שם, לחזור על עצמן מאה פעם בשעה... ויש מקום למחשבות חדשות שיבואו במקומן.
נפלא, נפלא, נפלא, נפלא |Y||Y|

[תמרוש_רוש]

אה, כן, ואם לשפוט על פי הסטירה האחת שאני קיבלתי בחיים - זה לא עובר כל כך מהר זה בקלות יכול לצרוב עוד שנים אחר כך.

<להגיד לך כאן ועכשיו, בלי לכחד, שגם אני איבדתי שליטה והרבצתי לילדים שלי? פעם אחת לקטן, ופעמיים לגדול>

[בשמת_א*]

על מה שנפלא.
על מה שעצוב.

[אוליב*]

כותבת כדי לומר שאני קוראת ואוהבת את שפע המילים שלך בימים האחרונים. תמשיכי תמשיכי תמשיכי.

[מרת_פרת_משה*]

_מדי פעם קופצת לה התחושה שאני חשופה, שאולי זה יותר מדי, שאני מרדימה או מבריחה את הקוראים....
מצד שני, קצת חוששת מכל הקוראים האלו, שאני לא יודעת כמה הם, ומי הם, ומה דעתם עליי, ולמה הם קוראים אותי בכלל._

קראתי,
ופתאום תפסתי את עצמי חושבת: "יואו, אני ממש מבינה למה היא מתכוונת, זו כנראה גם הסיבה שאני לא מגיבה פה כמעט אף פעם, רק מקשיבה" (ובכלל מזדהה מאוד לגבי תסבוכת הלדבר-לא לדבר- האם אני חופרת פה למישהו- אבל ממש בא לי להגיד- אבל מה אם אני משתלטת על השיחה- אבל בעצם הם נראים מתעניינים- אבל אולי זה רק מנימוס וכו'...)

המחשבה הבאה הייתה "פרח, טיפשונת, ברור שאני גומעת כל מילה שלך כרגיל, במיוחד כשאת שופכת ככה מכל הלב".
והמחשבה האחרונה: "רגע, אולי גם אני יכולה לדבר חופשי ככה, והמאזין מרגיש אלי את אותה אהבה שאני מרגישה אליה?".

נכון שזה לא היה במחשבות מילוליות, אלא במין תובנה רגשית פתאומית שכזו, אבל עם זה נשארתי: הקפאתי לשנייה את מה שאני מרגישה כשאת כותבת, והשתדלתי לחשוב שבטח כשאני מדברת יותר מדי לטעמי, מישהו מרגיש אלי ככה.
ותודה לך על כך.

איך זה בתור נעים לי לדעת שמה שאני אומרת, ייתכן והוא כן חשוב למישהו, או מעניין. ???

[פרח_בית*]

מניחה פה את השיר הזה
שלאחרונה אני מאוד אוהבת, והתעוררתי איתו היום בבוקר.
https://www.youtube.com/watch?v=rH4OPBQ1Aw8
ותכף אבוא להמשיך ולכתוב

[פרח_בית*]

אז אחרי כמה ימים עם מצב רוח מוצלח במיוחד, וסופ"ש סה"כ בסדר, אתמול בערב התחלתי להיות עצבנית ולכעוס על בעלי, על הכל... היום בבוקר כבר אמרתי לו "אוף, כל מה שאתה אומר מעצבן אותי". והוא ענה "כן, בגלל זה אני לא מדבר..".
וכבר אין לי ספק שהווסת אמורה להגיע. ואם לא – אני ממש בבעיה... כי אני מטפסת על הקירות...
הסימן המרכזי הוא זה שהעצבים מגיעים מהבטן. מן הרגשה לא ברורה שאני לא יודעת להסביר, אבל חוזרת בכל פעם קצת לפני הווסת. כאילו הרחם מתכווץ מעצבים ומעלה את זה לראש...

וכאילו בתזמון מושלם, בלי ששמתי לב, הגיע יום ההולדת של אבא...
ואתמול הייתי אצל אמא, ועזרתי לה לסדר קצת את המחשב.
ונתקלנו באיזה קובץ שקשור לאבא שלי, שגילה לנו משהו שעבר עליו ולא ידענו עליו... אמא ידעה בערך, אבל לא כל כך בפירוט, ואני לא ידעתי בכלל (זה היה די מזמן, כשהייתי צעירה יותר. בתקופה שאני זוכרת שהיינו רבים המון). והיה קשה לקרוא, וגרם לי לחשוב עליו הרבה, ועל מי שהיה ומה שעבר כאדם (ולא רק כאבא).
וגם נתקלנו בדברים נוספים, מצחיקים או נחמדים, וכל המוזיקה שלו שהוא אסף ועוד ועוד.
והיה מעניין לעשות את זה, דווקא אחרי כל מה שכתבתי השבוע. אבל גם קצת מעציב ומכביד. ויצאתי מזה ברגשות מעורבים.

וגם אני, הרגשתי קצת כמו פעם, כמו ילדה.
היה סופ"ש מאוד משפחתי, והיינו אצל דודים שלי ואצל סבא וסבתא.
וחלק מהזמן היה מעולה וכיף. וחלק היה לי קשה, והרגשתי לפעמים לא הכי בנוח, וכמה פעמים שדברים שאמרתי לא היו במקום. ולא הרגשתי חופשיה להגיד כל מה שעולה לי בראש כמו שהתרגלתי לכתוב פה...
והרגשתי שאני רוצה רק לחזור לכתוב, כאילו פה זה המקום הבטוח שלי, שאני יכולה להגיד בו כל מה שאני רוצה וזה בסדר... ולא מפחדת מה יגידו או יחשבו. וזה מצחיק, כי פה זה פתוח לכולם. והרי כל האנשים שאני פוגשת במציאות, יכולים בעיקרון גם להגיע ולקרוא פה... אבל כשזה כתוב זה אחרת. ואני לא רואה את הפנים של מי שמולי. ואני לא צריכה להתמודד עם התגובה וכו' וכו'.

ותודה לכן על כל החיזוקים והאהבה שאתן מחלקות פה השבוע האחרון. כמה שזה חזק.

[פרח_בית*]

כי הרושם שלי תמיד היה שהייתי ילדה ממש בעייתית (הייתי חזקה, ולא תמיד ידעתי לווסת את הכוח שלי, לפעמים הייתי מחבקת חברה כל כך חזק שזה כאב לה, או מרביצה לבנים).

ולפעמים אני מרגישה כמו אותה ילדה.
כמו פיל בחנות חרסינה. קלמזית כזאת...
הולכים לישון, ואני מזיזה את היד בלי לשים לב, ונותנת לבעלי מכה עם המרפק באף... ומבקשת סליחה מאה פעם, ומרגישה כל כך רע עם זה, אבל לא מצליחה למנוע את זה בפעם הבאה..
או מפילה דברים בלי לשים לב (בתור ילדה כל הזמן הייתי שוברת כוסות וצלחות בטעות...).

בסופ"ש שיחקתי עם אחיינים שלי. גלגלתי אותם, לקטן עשיתי את זה כמה פעמים והוא צחק ונהנה, וכולם נבהלו ואני הרגעתי שזה לא מסוכן (הוא נתמך על הברכיים שלי, מוריד ראש למטה ועושה גלגול, לא יודעת אם זה ברור אבל עשיתי לו את זה מלא פעמים בעבר וזה תמיד עבד...). ואז עשיתי את זה לגדול, והוא קיבל מכה ונורא בכה, והרגשתי כל כך רע... וכמובן שאמרתי לו סליחה, ונישקתי וחיבקתי, ובסוף הוא הסכים לשחק איתי שוב (אחרי שאמר שהוא לא רוצה כי שברתי לו את הגרון..)
והייתי צריכה להזכיר לעצמי לשים לב למי שאני עושה את זה (כי הקטן שולט מעולה בגוף שלו, אז זה לא היה קורה לו – הוא היה מחזיק את הראש ככה שלא יקבל מכה, והגדול פחות ולכן אני הייתי צריכה להתאים את עצמי ליכולות הגופניות שלו, ולא עשיתי את זה...).
בכל מקרה, כמובן שזה לא היה בכוונה, ולא מכה נוראית אלא משהו שעבר אחרי כמה דקות. אבל הרגשתי כמו ילדה בת 5, שלא יודעת לשלוט בעצמה וכועסים עליה (למרות שאף אחד חוץ מהאחיין בן ה-5 שלי לא נזף בי...).
וככה אני מרגישה הרבה, רוב הזמן אני בשליטה ובתשומת לב, אבל לפעמים יוצאת איזו תנועה מהירה ופזיזה כזאת, שלא חשבתי עליה מראש אז לא הצלחתי לעצור אותה... ומישהו מקבל מכה, או שמשהו נופל ונשבר, או שאני נפצעת (בעלי משתגע מזה שאני כל הזמן חותכת את האצבעות כשאני מבשלת... וכמה פעמים כבר קיבלתי כוויות ביד מהתנור..).
ואני יודעת שאיכשהו זה משהו שעובר במשפחה (סימן ההיכר של אבא שלי וסבא שלי היה כתמים על החולצה, כי תמיד היו משפריצים על עצמם מהרוטב בזמן הארוחה..).
אבל אתמול הרגשתי כל כך רע עם זה... כמו ילדה קטנה ומטופשת.
וחשבתי שאולי אם הייתי עושה יותר יוגה ואולי גם מדיטציה הייתי מצליחה להיות יותר רגועה ושקולה, נראה לי שבימים המועטים שאני עושה יוגה בבוקר אני יותר מרוכזת ופחות מתפזרת במהלך היום.
וגם – שאולי זה קשור לווסת שמתקרבת, שגורמת לי להיות מבולבלת לחלוטין...
ועוד כל מיני מחשבות ותירוצים, שניסו להרגיע את התחושה המרגיזה הזאת...

[פרח_בית*]

"יואו, אני ממש מבינה למה היא מתכוונת, זו כנראה גם הסיבה שאני לא מגיבה פה כמעט אף פעם, רק מקשיבה"
זאת הסיבה שלקח לי הרבה זמן להתחיל לכתוב.
ועדיין, כל הזמן העדפתי לכתוב רק פה בבלוג, וכמעט ולא כתבתי בדפים אחרים. כי פה, מי שלא רוצה שלא ייכנס. אבל בדפים אחרים - אני באה אליהם ומציקה להם עם המילים שלי... ומגיבה לעניינים שלהן, ואולי זה לא מתאים?
ודווקא השבוע, עם פרוץ המילים, התחלתי להגיב גם בדפים אחרים. ולהרגיש שזה בסדר שאני אגיד לאחרים מה שאני חושבת. אולי זה דווקא לא מציק? אלא יכול להועיל? או סתם לעניין?
ולי היה כל כך נחמד שהגבתן פה, שחשבתי שאולי יהיה נחמד לאחרות אם אגיב להן.

איך זה בתור נעים לי לדעת שמה שאני אומרת, ייתכן והוא כן חשוב למישהו, או מעניין. ???
אוי בדיוק מה שקיוויתי שהדברים האלה יעשו ויגרמו לקוראות להרגיש!!
כי כל העידוד מצד בשמת ותמרוש על לדבר, לתפוס מקום, וכל התגובות המקסימות שלכן, הן שגרמו לי להרגיש בנוח לכתוב.
וחשבתי לעצמי - אולי אם אני אכתוב מה שעובר עליי, על תהליך היציאה לחופש של המילים, עוד מישהי תרגיש שזה כל כך בסדר שהיא תכתוב כל מה שהיא רוצה וחושבת?
ושזה יכול להיות מאוד מעניין לקרוא! וגם סתם כיף ומשחרר לכתוב.

[פרח_בית*]

אוליב, בשמת ותמרוש - תודה על המילים היפות.

[פרח_בית*]

תמרוש,
<להגיד לך כאן ועכשיו, בלי לכחד, שגם אני איבדתי שליטה והרבצתי לילדים שלי? פעם אחת לקטן, ופעמיים לגדול>
אוי... קשה. זה מוזר, כי עם כל ההתנגדות שלי, בתור מבוגרת אני יכולה לדמיין את הסיטואציה שבה מאבדים שליטה, ופשוט לא יודעים איך להגיב חוץ מזה. לי פעם אחת יצא לתפוס חזק, מהסוג הכואב, את היד של בן דוד שלי, כי לא ידעתי איך לעצור אותו מלעשות איזה משהו כששמרתי עליו (לא זוכרת מה בדיוק... הוא היה מאוד מתפרע בתור ילד...).

אבל אולי יכול לעזור, כמה שיותר מהר אחרי - לתת חיבוק ונשיקה, ולהגיד שאוהבים המון המון ומה שעוד מתאים.
אני אולי הייתי אומרת, אם למשל ילד השתולל ובסוף נתתי מכה, שאני מצטערת על המכה, אבל הוא מאוד הגזים, ואולי גם שואלת מה אפשר לעשות פעם הבאה כדי שהוא יפסיק את ההתנהגות בדרך שתהיה יותר נעימה לכולם.
ויכולה רק מאוד לקוות שהזיכרון שלי חרוט אצלי כל כך עמוק, שלא אצליח להרים יד, לא משנה מה יקרה.

אצלי אחד הדברים שהיו הכי קשים, בנוסף לתחושות של הרגע לפני, היה שאבא אף פעם לא התנצל, לא ניגש אליי אחר כך. רק אמא אמרה שהוא רגיש, ונפגע מאיך שהתנהגתי. אבל החיבוק והנשיקה שלה לא הספיקו כדי להעביר את מה שהוא עשה...

[תמרוש_רוש]

אצלי אחד הדברים שהיו הכי קשים, בנוסף לתחושות של הרגע לפני, היה שאבא אף פעם לא התנצל, לא ניגש אליי אחר כך. רק אמא אמרה שהוא רגיש, ונפגע מאיך שהתנהגתי. אבל החיבוק והנשיקה שלה לא הספיקו כדי להעביר את מה שהוא עשה...


אין לי כלום זמן להגיב עכשיו, אבל תכתבי תכתבי תכתבי

• יש לכתיבה שלך ערך. יש לדעות שלך ערך. יש למחשבות שלך ערך.

את אשה יקרה וחכמה ואת יכולה להניח לעצמך לחלוק את זה עם העולם*.
בדף הזה, ובכל דף אחר בבאופן.
זוכרת מה שבשמת כתבה לי בבלוג? על הערך של הכתיבה והאופן שבו היא תורמת ומסייעת לאחרים?
אז בקרוב (אם לא כבר עכשיו...) אצלך

[תמרוש_רוש]

אה, וגם: תיכנסי לשם (שוב) ותקראי (שוב) את הציטוט של נלסון מנדלה ש טלי ב הכניסה.
ושוב.
ושוב.
(ובכלל, לא יזיק להעתיק להדפיס ולתלות אצלך בחדר)
כל מילה עלייך.
@}

[פרח_בית*]

מרגישה את האביב מגיע
מרגישה את הצורך לנקות את הבית, את האוטו. לרענן את העציצים.
קצת מתעצלת (וגם הווסת המתעכבת לא עוזרת לאנרגיה...), אבל זה מתחיל לעקצץ לי באצבעות.
האמת שכבר לא יכולה לחכות שיהיה חם יותר, ואוכל להחליף למצעים של קיץ, ולנעול כפכפים וללכת עם שמלות.

היום החלטתי שאני כבר לא יכולה לראות את הגינה ג'ונגל שלנו,
כולה מלאה עשבים שרק גדלים וגבהים בלי הפסקה.
מחביאים מתחתם עציצים נבולים....
גדילנים, חרדלים, חובזות והמון עשבים גבוהים לא ברורים.
את החרדלים והחובזות החלטתי להשאיר, אבל הגדילנים ממש הגזימו,
עלים קוצניים ענקיים ואי אפשר לזוז בלי להידקר.
אז בדרך הביתה קניתי כמה צמחים לשתילה
ולפני שנכנסתי הביתה נשארתי קצת בחוץ לעקור את העשבים המוגזמים.
די הרבה זמן נמנעתי מזה, כי סך הכל אני אוהבת שהגינה ירוקה, ועשבים יותר יפים מחול, וחלקם עם פרחים וזה יפה.
אבל מרוב שהכל נהיה פרוע לא רואים שום פרח, והכל ירוק ומבולגן.
אז התחלתי לעקור את מה שהיה נראה לי הכי מפריע בעיניים.
עכשיו יש ערימה ענקית של עשבים באמצע השביל, ונשאר עוד מלא להוציא.
אנסה איזה יום לגייס את בעלי שנשתלט על זה,
מצד אחד זה מרגיש אינסופי וכאילו אין לנו סיכוי מול זה,
ומצד שני היום הספקתי הרבה בפחות משעה, אז אולי זה כן יכול להצליח.
מקווה רק שלא יבוא עוד איזה גשם רציני שישקה אותם יותר מדי והם יצמחו מחדש... זאת הסיבה שנמנעתי מלעשות את זה כל החורף, כי הרגשתי שאין לי סיכוי לנצח את זה - כמה שלא אוציא, הם צומחים בקצב מטורף.
ובקרוב הכל יתחיל להצהיב ונישאר עם גינה מלאה עשבים יבשים.
בגלל זה שתלתי כשעברנו כל מיני צמחים רב עונתיים, כדי שלא ניתקע כל קיץ עם גינה מסכנה...
אבל העשבים לא נתנו להם כמעט אפשרות להתפתח, השתלטו על הכל.
אז מקווה שנצליח לנקות קצת, ושהצמחים ששתלנו ונשתול עכשיו יגדלו קצת, ויפרחו ויקבלו נפח באביב.

בינתיים, למרות שעוד לא עבר פורים -
האביב בפתח

[אישה_במסע*]

וללכת עם שמלות.
אפשר ללכת עם שמלות כבר עכשיו

זה מרגיש אינסופי וכאילו אין לנו סיכוי מול זה
בחצר שלי - שהיא לא גינה - צומחים עשבים סתם מאז ומעולם. החוביזה היא הגדולה והגבוהה ביניהם, והיא הדומניננטית, ללא כל מאמץ. אחר כך יש המון חרציות, ובפינות המוצלות יש סרפדים. כמובן, תלוי בעונת השנה.

מעניין שאני נורא שמחה שהחצר היא חצר ולא גינה. יא נשארת טבעית, צומחת פרא. היא פינת טבע ממש ליד הבית, ומשקפת היטב את עונת השנה.

[לימונינה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי זה קשור לווסת שמתקרבת, שגורמת לי להיות מבולבלת לחלוטין...
היי, סליחה שאני נדחפת רגע באמצע הכתיבה המעמיקה עם משהו נקודתי, אבל ממליצה על אומגה 3 לטיפול בקלמזיות קדם-וסתית.

[פרח_בית*]

אפשר ללכת עם שמלות כבר עכשיו
אפשר רק שקר לי... גם עם גרביונים, אצלנו עדיין לא מספיק חם כדי שזה יהיה לי נעים (היה איזה חצי יום נעים, אבל אחה"צ כשיורדת השמש שוב מתקרר). כשאני מגיעה למרכז אני מתמיד מתפלאת מכמה שנעים ומיד לובשת שמלה.

מעניין שאני נורא שמחה שהחצר היא חצר ולא גינה. יא נשארת טבעית, צומחת פרא. היא פינת טבע ממש ליד הבית, ומשקפת היטב את עונת השנה.
את החצר האחורית למשל השארתי כמו שהיא, עם כל הצמחייה שצמחה בחורף והיא מאוד יפה לטעמי, יש שם הרבה צמחים נמוכים ופרחוניים. אבל מקדימה היה פשוט יער של עשב, מן עשבים גבוהים כאלה שאני לא יודעת מה הם בכלל... וגדילנים ענקיים מלאי קוצים.
דווקא קיוויתי לגינה מלאה חובזות, הן יפות לטעמי, אבל זה לא קרה... יש קצת והן די אכולות ע"י חלזונות..
החרדלים גדולין ופורחים ויפים, אותם אני מאוד אוהבת.

בכל מקרה היום הצלחתי די להשתלט על זה פחות או יותר.
לא הוצאתי את כל העשבים, אלא רק מה שהפריע לי - ניקיתי את הערוגות (ערוגת תבלינים, עוגת ירקות שלא צומחים מה יותר מדי ירקות בינתיים כי העשבים השתלטו עליה, ועוד שביל בכניסה ששתלנו בו שיחי פרחים בתחילת העונה) ומסביב לעצים.
והוצאתי את העשבים המאוד מאוד גבוהים.
את השאר השארתי, לדעתי מי שיבוא לגינה שלנו כרגע לא ממש יראה שהוצאתי משהו כי עדיין יש המון, הדבר היחיד שמסגיר זה הערימה הענקית של העשבים שהוצאתי שעומדת באמצע החצר...

ושתלתי מחדש פרחים בעציצים
וגם 2 עציצים חדשים לתוך הבית.

סה"כ עבדתי בגינה בערך 4 שעות...
ואתמול ניקיתי את הבית אחרי הרבה זמן שלא היו לי אנרגיות להתעסק בזה והוא כבר היה ממש מלוכלך מבחינתי.
ועכשיו כל הגוף כואב לי מרוב עבודה....

יש לי חופש עד יום שני, אז עכשיו יש לי 3 ימים לנוח ולעשות מה שמתחשק לי,
איזה כיף

[פרח_בית*]

עדיין לא הגיעה הווסת.
אני כבר כל כך מבולבלת שעשיתי שוב בדיקה ביתית ליתר ביטחון... עדיין שלילי...
לא ברור לי מה קורה עם זה, כל כמה ימים יש לי איזה כאב בטן קצר שעובר די מהר ולא מתפתח לכלום.
ואף פעם לא קרה שיותר משבוע אחרי דיקור עדיין לא קיבלתי...
מנסה להבין מה הולך בגוף, לא היה ביוץ (כבר כמעט שנה שהיה כל חודש), למה?
מרגיש לי כאילו מהלחץ מהצילום רחם הגוף נבהל והחליט למרוח את המחזור הזה על פני חודשיים כדי לטרפד את העניין.... כאילו הוא ממש מתעקש.
וזה די מבאס, כי אני כבר ממש מחכה להתקדם שלב... והדרך היחידה כרגע (חוץ מללכת שוב לדיקור ולקוות שאולי הפעם זה כן יעזור), היא ללכת לרופא ולבקש כדורים שיביאו את המחזור...

היי, סליחה שאני נדחפת רגע באמצע הכתיבה המעמיקה עם משהו נקודתי, אבל ממליצה על אומגה 3 לטיפול בקלמזיות קדם-וסתית.
לרוב יש לי יותר מקלמזיות, מן שילוב של מצבי רוח, עצבות, עצבים, כאבים מסוגים שונים, נדודי שינה (כל פעם שילוב של כמה דברים שונים). זה אמור לעזור להכל?
צריכה לחשוב איך אני עושה את זה, כי אני לא אוכלת דגים, ולפי מה שאני יודעת התוספים כולם עשויים מדגים.
המקורות הצמחיים היחידים שאני יודעת עליהם זה צ'יה ופשתן, צ'יה אני אוכלת יותר, פשתן לעיתים יותר רחוקות. אבל ממה שקראתי הבנתי שלא ברור אם הם מספקים אומגה 3 בכמות/צורה מספיק טובה....
יש למישהי מידע או רעיונות בנושא?

[אישה_במסע*]

גם עם גרביונים
זה כי בישראל קשה מאוד למצוא גרביונים נורמליים. אני מתכוונת, ברוסיה הולכים עם שמלות כשהטמפרטוה היא מינוס עשרים. אז בישראל נקפא? אבל בישראל קשה למצוא גרביונים חמים. יש לי זוג אחד שסבתא שלי ז"ל נתנה לי במתנה. הם לא ממש חמים, אבל הם משמעותית יותר חמים מכל מה שראיתי פה.

עכשיו כל הגוף כואב לי מרוב עבודה...
נשמע לי ממש טוב

מרגיש לי כאילו מהלחץ מהצילום רחם הגוף נבהל
למה כאילו? מצב רגשי בהחלט יכול להשפיע על המחזור.


יש למישהי מידע או רעיונות בנושא?
למה את לא אוכלת דגים? אני הייתי ממש ממליצה לנסות איזשהו תוסף אם באמת יש לך מחסור באומגה 3. חוסרים תזונתיים גורמים לכל מיני בעיות פיזיות. וכן, מקורות צמחיים לאומגה 3 הם מפוקפקים.

אם באמת חלק או אפילו כל התופעות הקדם וסתיות נגרמות ממחסור באומגה 3, באמת תמנעי מלקחת תוסף שעשוי דגים? (למה בכלל את לא אוכלת דגים?)

[פרח_בית*]

למה כאילו? מצב רגשי בהחלט יכול להשפיע על המחזור.
ברור, בעבר המחזור שלי היה מגיע/לא מגיע רק מסיבות רגשיות... (הוא היה מגיע פעם ב3-10 חודשים בערך..תמיד בסנכרון לאיזה אירוע, למשל לא מגיע בטיולים שתוכננו מראש, כן מגיע ביום הולדת וכל מיני כאלה...).
פשוט הפעם, לא באמת הייתי לחוצה. כלומר אני חוששת מהצילום באופן כללי, אבל דווקא בשבועיים לפני התאריך לא ממש חשבתי על זה, הייתי במצב רוח טוב והתעסקתי בדברים אחרים. רק כשהווסת התחילה לאחר ולאחר, והבנתי שאני אפספס את התאריך של התור התחלתי להיות לחוצה...
אז זה כאילו הגוף שלי בעצמו, בלי קשר אליי, החליט שהוא מוותר על התור ודחה את הווסת עד להודעה חדשה...
אולי הוא יודע שיש לי עד תור שקבעתי ליתר ביטחון בסוף החודש, אז הוא החליט לא להגיע עד שגם את התור הזה אני אפספס...

למה את לא אוכלת דגים?
אני צמחונית כבר בערך 15 שנה, מסיבות שונות. לא מתכוונת לשנות את זה בינתיים.

אם באמת חלק או אפילו כל התופעות הקדם וסתיות נגרמות ממחסור באומגה 3
האמת, שלא שמעתי על העניין הזה עד ההודעה של לימונינה, אז זה מעולם לא הייתה לי התלבטות בנושא...
ומאחר ואני לא יודעת בוודאות שזה יעבוד (כרגע אפילו לא ברמת סיפור אישי של מישהי שזה עזר לה..), אני לא שוקלת לעשות ניסוי כזה....
קראתי עכשיו קצת על אומגה 3, יש סוג שנמצא בדגים ואצות, ויש את הסוג שנמצא בפשתן וצ'יה. ההבדל הוא לא בספיגה/כמויות כמו שחשבתי, אלא שזה סוג אחר.
אז ראיתי שיש גם תוספים שעשויים מאצות, כנראה יקרים יותר, ואולי אופציה להזמין מחו"ל יותר בזול. אברר על זה ואולי אנסה לקחת לתקופה ולראות אם זה משפיע.
בכל מקרה להגדיל כמויות של פשתן וצ'יה אין לי בעיה, כרגע אני אוכלת משהו כמו כפית כל יומיים-שלושה (לא משהו קבוע, כשמתחשק לי להוסיף לסלט...). ראיתי המלצה על 1-2 כפות ביום, אז נראה לי שאתחיל מלנסות את זה.

לימונינה, אשמח ליותר פירוט בנושא אם מתאים לך (איפה שמעת/קראת על זה? מניסיון אישי? איזה סוג של אומגה 3 וכו')

[פרח_בית*]

אבל בישראל קשה למצוא גרביונים חמים.
יש לי כמה גרביונים מצמר וגרביון "טרמי" (שזה מעין טייץ עם משהו כמו פליז בפנים). הם די מחממים, אבל עדיין לא מספיק כשממש קר וצריך להיות בחוץ. מעניין ממה עשויים הגרביונים ברוסיה...

[פרח_בית*]

חוסרים תזונתיים גורמים לכל מיני בעיות פיזיות.
באופן כללי, מאז שהתחלתי להיות צמחונית אני עושה בדיקות דם כלליות פעם-פעמיים בשנה (תמיד שואלים אותי איך ההורים שלי הגיבו לזה... אז תכלס זה היה ה"תנאי" היחיד של אמא שלי, שאני אעקוב שלא חסר כלום).
לרוב הכל תקין ובטווח הנורמה, אם חסר משהו או שמשהו בחלק הנמוך של הסקלה אני משלימה.
לרוב זה ברזל או B12, למרות שכבר הרבה זמן לא היה חסר. ברזל אני משתדלת להגביר באוכל, B12 אני לוקחת בתוסף.
הייתה פעם אחת שהיה חוסר בחלבון, כשרק עשיתי את השינוי התזונתי, אבל הצלחתי לאזן את זה ובבדיקות האחרונות זה היה בסדר.
לפעמים גם חסר ויטמין D (שאותו אני קצת מזניחה האמת, אולי אני צריכה לשים לזה לב בבדיקה הבאה), אבל אני מקווה שהעבודה בגינה השנה תספק לי אותו ממקור טבעי...

אבל לא נראה לי שבדקו לי אי פעם אומגה 3. בודקים את זה בבדיקות דם? צריך לבקש במיוחד?.

[אישה_במסע*]

מעניין ממה עשויים הגרביונים ברוסיה
לא יודעת... העניין לדעתי הוא פחות בחומרים, אלא יותר עובי. אותם גרביונים שיש לי, רק עבים יותר פי שניים או שלוש, יהיו מחממים בהחלט... איפה מצאת גרביונים מצמר? כל מה שאני מכירה זה גרביונים 95 אחוז כותנה (וחמש אחוז משהו סינטטי), וגרביונים עם יותר סינטטיקה שאני לא לובשת.

[פרח_בית*]

אז בדקתי עכשיו ומסתבר שזה אכן כותנה.
האמת שלא הלכתי איתם המון זמן (יש לי שניים כאלה, הורדתי אותם מהקופסא במדף העליון בארון כדי לבדוק, החורף אפילו לא הורדתי אותם למטה....). מן משהו שזכרתי, שיש לי גרביונים מצמר, אבל כנראה שאף פעם לא בדקתי ממה הם עשויים.
אני לובשת את הסינטטיים בעיקר, כי הם יותר מחממים ונוחים לי. עם אלה מהכותנה אני מרגישה יותר מסורבלת, בגלל זה אני כמעט ולא לובשת אותם.

[אישה_במסע*]

אולי לא מצאתי סינטטים נכונים? את אלו שראיתי היה מאוד לא נוח ללבוש.

[לימונינה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי פרח,

לרוב יש לי יותר מקלמזיות, מן שילוב של מצבי רוח, עצבות, עצבים, כאבים מסוגים שונים, נדודי שינה (כל פעם שילוב של כמה דברים שונים). זה אמור לעזור להכל?
למיטב ידיעתי עשוי לעזור גם לעצבות ואולי גם לנדודי שינה. לגבי תסמינים אחרים - לא בטוחה. דרך אגב, באופן כללי צריכה של שומנים טובים מומלצת לתפקוד הורמונלי תקין.
(ועוד הערה כללית, התסמינים יכולים אולי להעיד על כך שהגוף לא מקבל את הטיפול/תזונה שמתאימים לו במדויק).
על הקשר לקלמזיות מעידה מנסיון אישי. אני לוקחת אלספה (פשתן לא ניסיתי הרבה, גם כי התעצלתי לטחון).

לא נראה לי שבדקו לי אי פעם אומגה 3. בודקים את זה בבדיקות דם? צריך לבקש במיוחד?
לא בודקים אוטומטית (לא יודעת אם אפשר בכלל לבדוק בארץ). יש הטוענים שלרוב האוכלוסיה חסר.

[תמרוש_רוש]

לא כותבת, אבל כן חושבת עלייך.
סליחה שנעלמתי, אענה לך בקרוב.

[פרח_בית*]

אוף לא יודעת מאיפה להתחיל...
יש לי ממש תנודות במצב רוח. יום אחד מעולה וכיף, ובין לבין נפילות כאלה, עצבות, חוסר שקט או ו סתם חוסר אנרגיה.
לפני שבוע קניתי רמקול קטן ושמתי מוזיקה, התחלתי לרקוד עם בעלי. יום אחר נפגשנו עם חברים והיה כיף. עבדתי קצת בגינה ואני נהנית מהתוצאה.
אתמול היה מעולה בעבודה, כל הטיפולים הלכו ממש טוב, הרגשתי שאני משתוללת וצוחקת עם הילדים, בלי לחשוב כל הזמן על מטרות ותפקוד וכו'. והיה באמת מעולה, ויצאו מהילדים דברים מדהימים, ופשוט נהניתי. הספקתי גם את כל הטיפולים הייתי צריכה (זה לא קורה כמעט אף פעם..), וגם להיות איתם בגן, סתם לשבת עם כמה ילדים ולהקריא סיפור, או לתווך בכל מיני סיטואציות להצליח לעצור בכי או עצבים לפני שהם קורים.
ובסוף אפילו נכנסתי לישיבת צוות כדי לדבר איתו קצת לגבי התמודדות עם מקרים (של התפרצויות ובכי), משהו שאני מרגישה שאני מטפטפת להן מדי פעם אבל לרוב לא מצליחה לשבת עם כולן ולהסביר מאורגן.
בסוף היום הקפצתי חברה בדרך הביתה ודיברנו והיה מעניין.
אבל לא מצליחה להיפטר מהכבדות הזאת שעוטפת הכל.
הווסת עדיין לא הגיעה, ואני ממש לא מבינה למה.
כל הזמן עוברות לי המחשבות של אולי יש הריון, אבל עשיתי עוד בדיקה ביתית שיצאה שלילית, ואני מרגישה מוזר לבקש עוד בדיקת דם מהרופא, כי לפני שבועיים יצאה שלילית ומאז לא השתנה כלום....
קצת מבואסת על עצמי שלא עקבתי אחרי הפרשות החודש, כי אולי זה היה נותן לי איזה רמז אם היה או לא היה ביוץ. אבל בגלל שתכננתי על הצילום רחם לקחתי חודש חופש מזה.
מה שיצא זה חודשיים! שאני בלי ווסת (כלומר איחור של חודש...).
עם מצבי רוח מעצבנים, כל הזמן מחשבות על אם יש או אין הריון, מחשבות על למה אין??? הריון, או ווסת, או משהו. למה הכל מתבלגן שוב, אחרי שנה שלמה שהגיע פחות או יותר סדיר (כל 30 או 45 יום).
מנסה כל הזמן להבין מה אני מרגישה, איזה לילה ללא שינה, בחילה שעוברת אחרי חצי שעה, כאבי בטן שבאים מדי פעם בבוקר. עייפות, עצבנות. כל אלה יכולים לסמן אצלי ווסת, אבל לא מופרך שהם יופיעו אם יש הריון.
בעלי משתגע מזה, יום אחד אני שמחה ומאושרת, אנחנו צוחקים וכיף, יום אחרי אני בקושי יוצאת מהמיטה, כל היום על המחשב, לא רוצה כלום.
בקושי מבשלת. אני אוכלת בעיקר ירקות טריים, יוגורט, ביצה. לפעמים חסר לי עוד משהו אבל אין לי אנרגיה להכין.

[פרח_בית*]

והיום מרגישה כל כך שבורה.
מהבוקר בקושי יוצאת מהמיטה, הדמעות באות והולכות.
בעלי ניסה לחבק, לנחם, להרפות, ללכת, לחזור. כלום לא עזר, עד שבסוף אמרתי לו שייסע להורים שלו כדי שיסיק לשבת פה ולראות אותי אומללה.
ניסיתי עכשיו לקרוא קצת ב יאללה בוא , חשבתי שאולי זה יעזור. זה רק גרם לי לבכות יותר אז הפסקתי.
קשה לי לדבר, קשה לי אפילו לכתוב. וגם לחשוב קשה.
מעין חלקיקי מחשבות, זיכרונות ודמיונות רצים בראש.
תמונות שלי עם התינוק שלי בידיים, תמונות שלי בתור ילדה בבית הישן של ההורים, מחשבות על הילדים מהעבודה. על הצחוק והחיוכים שלהם. כמיהה אדירה לראות את החיוך של הילד שלי.
אצל סבתא המליטה החתולה במרפסת (כמו שבן דוד שלי הקטן אמר "יפיופה הטילה גורים"). אמא שלי אומרת שהיא בקושי ראתה אותם כי האמא יושבת עליהם, כאילו היא דוגרת. ומצאתי את עצמי מקנאה בה כל כך. בחתולה. שיש לה ארבעה יצורים קטנטנים וחמודים לטפל בהם. גם אני רוצה לדגור על התינוק שלי...

אולי אני בכל זאת בהריון?
המחשבה מתקרבת ואני מנסה לגרש אותה, לכי מפה. אל תתקעי אותי.
לא מצליחה, והיא נשארת, מתיישבת עמוק עמוק.
מתחילות לרוץ כל ה"הוכחות". והרי שנה כבר לא היה כזה מחזור ארוך, זה הרי אומר משהו?
ואתמול היה לי חשק לתפו"א במיקרו עם גבינה צהובה מעל. משהו שלא אכלתי המון זמן. אכלתי לארוחת ערב ושוב היום. וזה גרם לי לחשוב – הרי קראתי בבאופן שיש עניין כזה של נשים בהריון, שהן חושקות במאכלים שאכלו בילדותן. ובשבועיים האחרונים – בננות בשמנת חמוצה (היום גם עם תותים – מאכל שהיינו אוכלים בשבת בבוקר). ואתמול בערב – גרגרי חומוס עם פפריקה וכמון, כמו שאבא היה מכין לנו לפעמים לארוחת ערב.
אז אולי זה סימן? אולי בכל זאת יש סיכוי?
אבל לא, אסור לחשוב את זה. ככל שהתקווה גדלה השבר גדול יותר.
ואיזה מצב נורא, שהמחשבה שאני בהריון מפחידה אותי כל כך.
הרי נשים שמנסות להיכנס להריון, המחשבה הזאת כל כך משמחת אותן. יש איחור בווסת, והן שמחות, רצות לעשות בדיקה ומגלות שסוף סוף הצליחו.
ואצלי, הווסת מאחרת, המוח שלי משתגע, אני מנסה רק להרחיק את המחשבה הזאת מהראש. בדיקה יוצאת שלילית, ואחריה עוד אחת ליתר ביטחון, שרק גורמת לי להיות עוד יותר עצובה.
ועד שלא מגיע הדימום הזה, שממעציב אותי, אבל גם מציל אותי מלופ של מחשבות, שום דבר לא מרגיע אותי.
ושוב המחשבות – בטח אני סתם מתבכיינת, ובכלל יש הריון, וכמה טיפשיות ירגישו כל המחשבות האלה כשתגיע התוצאה חיובית.
וכמה פעמים עברתי את הרצף הזה של המחשבות, חודשים על חודשים. בקרוב 3 שנים ברצף....

וחשבתי ללכת לדיקור, אולי זה יעזור למצב רוח. אבל אם יש הריון, אז זה יכול לפגוע. ושוב ההימנעות הזאת, לחיות מעין חשש כזה של מה אם.
וגם, אולי המצב רוח ישתפר. אבל המצב לא. עדיין לא יהיה הריון. עדיין אני מחכה להיות אמא ולא מצליחה.
מרגישה שהחיים בהמתנה, שכל דבר, גם אם הוא טוב או מהנה, לא באמת שווה כלום. שהוא רק איזה משהו שאני עושה בינתיים, עד ש...

[פרח_בית*]

(ועוד הערה כללית, התסמינים יכולים אולי להעיד על כך שהגוף לא מקבל את הטיפול/תזונה שמתאימים לו במדויק).
עושה שינויים במהלך השנה וחצי האחרונות, כנראה בכיוון הנכון (כמה שהמצב עכשיו לא משהו, הוא היה הרבה יותר גרוע) אבל עדיין זה לא מספיק כנראה...
מדי פעם עושה עוד שינויים או תוספות, אבל לפעמים כבר אין לי כוח וצריכה איזו הפסקה מכל ההתעסקות הזאת

על הקשר לקלמזיות מעידה מנסיון אישי. אני לוקחת אלספה (פשתן לא ניסיתי הרבה, גם כי התעצלתי לטחון).
הזמנתי לי אומגה 3 מחו"ל (מופק מאצות), מקווה שיגיע מהר ואתחיל לקחת כדי לראות אם זה מועיל. תודה על העצה.

[פרח_בית*]

אוף יש לי עוד כל כך הרבה שרציתי לכתוב, אבל מרגישה שלא מסוגלת כרגע.
מרגישה חנוקה

[תמרוש_רוש]

אוי חמודה...
שולחת לך נשימה עמוקה, מתפללת למענך שמשהו בחזה ייפתח.


_אתמול היה מעולה בעבודה, כל הטיפולים הלכו ממש טוב, הרגשתי שאני משתוללת וצוחקת עם הילדים, בלי לחשוב כל הזמן על מטרות ותפקוד וכו'. והיה באמת מעולה, ויצאו מהילדים דברים מדהימים, ופשוט נהניתי. הספקתי גם את כל הטיפולים הייתי צריכה (זה לא קורה כמעט אף פעם..), וגם להיות איתם בגן, סתם לשבת עם כמה ילדים ולהקריא סיפור, או לתווך בכל מיני סיטואציות להצליח לעצור בכי או עצבים לפני שהם קורים.
ובסוף אפילו נכנסתי לישיבת צוות כדי לדבר איתו קצת לגבי התמודדות עם מקרים (של התפרצויות ובכי), משהו שאני מרגישה שאני מטפטפת להן מדי פעם אבל לרוב לא מצליחה לשבת עם כולן ולהסביר מאורגן._
אוה, כל כך יפה... ואני כל כך מקנאה בך. לא חושבת שהיה לי דבר כVה מאז שעזבתי את ישראל.
את בת מזל.

(אולי זה כל מה שאפשר לעשות ככשיו - לברך על מה שיש, בלי להמעיט בערך של האין)

[פרח_בית*]

אני בסך הכל בטוב. פחות פה באתר, ובכלל קצת פחות על המחשב לאחרונה. מצליחה להקים את עצמי ולעשות יותר.
הווסת עדיין לא הגיע.
אבל אחרי בדיקות לפני שבועיים וביקור אצל הרופא השבוע, לפחות הצלחתי לשחרר את המחשבה שבטח יש הריון שאף בדיקת לא מגלה... אז אני מוכנה שתגיע הווסת.
הייתי שוב אצל המדקרת לפני יומיים, ואני מחכה. אם לא יגיע ביומיים הקרובים אקח את הכדורים שהרופא נתן כדי להביא דימום.

היה יום הולדת לבעלי.
יום לפני בילינו יחד ובערב יצאנו למסעדה. ואתמול הכנתי לו טארט תותים מושקע, שחיכה לו בהפתעה היום בבוקר. זאת עוגה שהוא רוצה כבר הרבה זמן (מאז זאכלנו כזאת באיזו מאפיה בעיר) וחשבתי שזאת הזדמנות טובה להכין לו.
כן השתמשתי בסוכר לבן, משהו שלא עשיתי המון זמן. אבל את הקמח המרתי בכוסמין מלא, ולשמחתי זה לא השפיע על התוצאה. יצא טעים ויפה, רק איבד צורה אחרי שחתכתי.
בהתחלה חשבתי שאולי ניסע לאיזה צימר לסוף שבוע, אבל חששתי שאהיה בווסת וזה יהיה מאוד מבאס, אז וויתרתי.
סך הכל הימים עברו מאוד בנעימים, אז לא נורא שלא נסענו. חסכנו את הכסף והיה כיף.
מפתיע כמה שזה מעיר אותי, נתן לי אנרגיה ומצב רוח טוב. בניגוד ליום ההולדת שלי עצמי, שתמיד מפילה אותי לאיזו באסה מטורפת ואני לא מצליחה להנות ממנה (וגם - כבר 3 שנים רצופות שביום הולדת שלי אני בווסת, וזה עוד יותר מבאס הכל).

[פרח_בית*]

השבוע היה לי קצת ג'ט לג בגלל החלפת השעון, לקח לי כמה ימים להתרגל ללקום ב-6 החדש, שהוא בעצם 5 בבוקר ועוד חושך... היו איזה יומיים שהייתי כל כך עייפה, שהייתי מבולבלת לגמרי, ובערב כבר היה לי ממש קשה להחזיק ופשוט התעלפתי למיטה.
באחד הימים האלה נרדמתי מאוד עקום בגלל זה, וקמתי עם כתף/צוואר תפוס.
הדיקור עזר קצת, אבל עדיין כואב לי וזה מפריע ומציק.
עכשיו אני עם כרית חמה על המקום, ומנסה לא להחזיק אותו יותר מדי בלי תנועה. מצד שני קצת מפחדת לזוז כי זה כואב... שזה יעבור כבר...

[פרח_בית*]

בעבודה נחמד לי סך הכל, עם הילדים בגן מרגשיה שיש ממש התקדמות וזה מאוד כיף לראות. כל יום יש דברים חדשים שהם לומדים ועושים, הם ניגשים אליי יותר מיוזמתם, ואני נהנית מאוד לחבק ולנשק אותם. הם כאלה מתוקים ומצחיקים.
יש ילדים שהגיעו למקומות שלא דמיינתי בתחילת השנה שם יהיו בהם, הרבה יותר תקשורת, הרבה יותר יכולת להירגע כשקורה משהו, הרבה יותר עניין ויוזמה. נראה לי שאם מישהו מהצד היה רואה אותם זה לא היה נראה מרשים במיוחד, אבל בגלל שאני יודעת איך הם היו אני ממש מרגישה את זה.
כמובן שיש רגעים שזה מסתכל ומעייף, ואני לא בטוחה מה לעשות וכו'. אבל יש להם חמידות כזאת, הם ממש ממיסים... אז ברגע שהם מחייכים וצוחקים זה עובר.

אתמול בקבוצה הם כל כך הפתיעו אותנו. בתחילת השנה זה היה ממש קשה, הם היו מתפזרים לכל עבר, כל אחד מתעסק במשהו אחר, חוטפים אחד לשני, לא מוכנים להיות לרגע באותה פעילות. בשבועות האחרונים ממש היה שיפור, אתמול הם היו ממש חמודים, התנדנדנו והסתובבו יחד. וכשאחד מהם הלך, אחד אחר בא לקרוא לו שיחזור. היינו ממש בשוק, כי זה ממש לא משהו שקורה איתם... ובכלל השיפור הכי גדול בקבוצה, זה שהם באים וחוזרים בשמחה, בלי בכי בדרך/בחדר/כשעוברים פעילות וכו'. רואים שהם נהנים וזה ממש כיף. הקבוצה בסך הכל ממש זורמת, אנחנו לא ממש מתכננות מראש, מוציאות איזה משהו מהארון ובודקות אם זה מושך אותם. לרוב דברים חופשיים כאלה, נדנדה, לזרוק כדור באוויר ולראות אותו נופל... לגלגל חישוקים וכו'. ולאחרונה הם ממש מתעניינים, חלק משתתפים וחלק מסתכלים מהצד, אבל כולם מביעים עניין בפעילות, ומוכנים להתנסות גם בנוכחות ילדים נוספים.

יש כמה דברים שאני מרגישה שעוד לא עשיתי מספיק השנה, בעיקר להיות יותר בקשר עם ההורים, וגם כמה דברים שעוד לא הצלחתי להכניס לשיגרה שהצוות יבצע. מקווה להצליח להזיז את זה אחרי פסח...

[פרח_בית*]

הדבר העיקרי שאני מרגישה שהייתי רוצה להכניס יותר ביום יום זה תנועה.
אני חושבת שזה מה שהכי חסר לגוף שלי כרגע.
אני אוכלת די טוב (חוץ מהיומיים-שלושה האחרונים, בגלל היום הולדת של בעלי עם המסעדה/עוגה ועוד כמה שטיות).
הייתי רוצה להגביר קצת את העלים, אבל סך הכל כן אוכלת, בעיקר עכשיו כשיש המון פטרוזיליה בגינה.

אבל תנועה זה משהו שעוד לא הצלחתי להגיע אליו.
בעיקרון אני פעם בשבוע ביוגה, וזזה המון בגן. זה לא ממש ספורט, אבל אי אפשר להגיד שאני יושבת כל היום... אני רצה אחרי ילדים, עולה ויורדת מדרגות, מטפסת על כיסא לתלות משהו גבוה, קמה ויושבת מהריצפה, לפעמים בכריעה.

באידאל - הייתי רוצה לעשות כל יום (או לפחות 5 ימים בשבוע) שעה יוגה,
וכמה פעמים בשבוע הליכה בחוץ.
הייתי רוצה חוץ מזה גם ספורט יותר מהיר כזה (לא יודעת איך מגדירים את זה..), שאני לא עושה ולא ממש עשיתי אף פעם.. יש אפשרות שאתאמן בטניס עם בעלי, או שאצטרף אליו פעם בשבוע כשהוא משחק כדורגל. חשבתי אולי להירשם לאיזו בריכה ולשחות. אלו הרעיונות שעלו לי בינתיים כמשהו שיש מצב שיכולים להתאים לי.

ברור שאני לא חושבת שזה יקרה מיד.
כרגע אני מנסה להכניס 5-10 דקות של יוגה פעם ביום. בינתיים זה מצליח פעם-פעמיים בשבוע. ובשבת שעברה עשיתי 40 דקות וזה היה מאוד כיף.
מה שמבאס, זה שכשאני כבר מתחילה אני רוצה להמשיך, אבל בגלל שאין לי זמן אני צריכה להפסיק. בינתיים אני לרוב עושה את זה בבוקר לפני העבודה (ואז אין מצב ליותר מ-10 דקות, אני גם ככה קמה ב-6 כדי לא להיתקע בפקקים).
ועוד דבר שתוקע אותי, זה שבבוקר אני לא תמיד מספיקה (אם התעוררתי קצת מאוחר, או שלא הספקתי לארגן לי את האוכל בערב), ואחה"צ אני חוזרת כל כך עייפה ומותשת פיזית מהעבודה, שאני פשוט לא מצליחה להקים את עצמי...
בינתיים חשבתי שיהיה טוב אם אני אצליח לעשות את זה קבוע, במשך תקופה 10 דקות פעמיים בשבוע בבוקר, ובהמשך להוסיף עוד ימים, ואולי אח"כ להאריך את הזמן.
מאוד רוצה להצליח להביא את עצמי לתרגל בשישי-שבת, כי אז יש לי זמן ולפעמים אני עושה אח"כ גם דימיון מודרך או קצת תנועה חופשית במרחב.

לגבי הליכות עוד לא הצלחתי להתקדם. אני צריכה למצוא מקום שנעים לי ללכת בו באיזור, כי אני לא רואה את עצמי עושה פה הליכות ליד הבית (מרגיש לא מתאים מכל מיני סיבות). ולמצוא זמן שבעלי יצטרף אליי, כי אני ממש לא אוהבת ללכת לבד לשם ספורט. ואין לי פה חברות קרובות שיכולות להצטרף...

[תפילה_לאם]

הייתי רוצה להכניס יותר ביום יום זה תנועה.
אוי, גם אני!!!
כשאני מצליחה להכניס כמה דקות, אני מרגישה איך גם הגוף וגם הלב מודים לי כל כך.
בשבועיים-שלוןשה האחרונים הצלחתי להביא את עצמי בשתי הזדמנויות לרקוד לצלילי מוזיקה. זה היה כיף גדול! אמנם רקדתי רק דקות ספורות, אבל שמחתי גם בזה. ואולי אולי זה יתרחב!
אולי כשאת חוזרת כל כך עייפה ומותשת פיזית מהעבודה , תשמיעי לעצמך מוזיקה כיפית - שלווה או מקפיצה - ואו שרק תיהני מהמוזיקה או שתגלי שהיא מעוררת אותך לנוע אתה...

@}

[תמרוש_רוש]

זה המון בגן. זה לא ממש ספורט, אבל אי אפשר להגיד שאני יושבת כל היום... אני רצה אחרי ילדים, עולה ויורדת מדרגות, מטפסת על כיסא לתלות משהו גבוה, קמה ויושבת מהריצפה, לפעמים בכריעה.
אל תזלזלי זה המון וזה רב ערך, מבחינת בריאות לטווח הקצר והארוך.
נכון שזה לא מספיק לך, את רוצה עוד ומגיע לך עוד, אבל רק שתדעי שמצבך היה הרבה יותר גרוע בלי זה.
(בדוק )


הייתי רוצה חוץ מזה גם ספורט יותר מהיר כזה (לא יודעת איך מגדירים את זה..), שאני לא עושה ולא ממש עשיתי אף פעם
מכירה

אולי באמת תנסי לרקוד בסלון? בגינה? במסדרון? מוסיקה אירית, מוסיקה דרום-אמריקאית, רוק עצבני, מוסיקה אפריקאית...
ריקוד כזה זה נפלא, כי,
א. את יכולה לעשות את זה מאוד אינטנסיבי אם בא לך, ומאוד רך אם בא לך, ולהפעיל כל שריר נתון באופנים שונים ומשונים - ללכת עם הגוף
ב. אצלך בסלון, לכמה זמן שמתאים, זמין וזול.
ג. אפשר להסתדר עם כמעט כל מרחב נתון. גם קטן וצפוף.

[אישה_במסע*]

אבל תנועה זה משהו שעוד לא הצלחתי להגיע אליו.
ממליצה לך על השיטה שלי לתנועה. להכניס איזשהו אלמנט שכולל כוח, קצר נושא - פחות מדקה, ולעשות אותו חמש-עשר פעמים במהלך היום. זה לא רק מפעיל את השרירים (ברמה שאפשר לתפוס אותם בטעות, בלי שתרגישי שאת מתאמצת בכלל, אבל זה מאמץ שהם לא רגילים לו), זה מקרקע. מאזן את יסוד האדמה. קשה להסביר...

לי זה עובד הרבה יותר טוב מלתכנן שעה יוגה. כשהרגשתי שחסר לי גמישות פשוט הוספתי ללעשות מתח אחד ופרס אחד, חצי דקה של מתיחה מסויימת. השבוע אני עושה את תנוחת הכלב.

זה לא דורש זמן - בכלל. אני בטוחה שבמהלך היום יש לך כל מיני חללים של חצי דקה-דקה שבהם את לא עושה כלום. אפשר להכניס את זה שם! זה לא דורש זמן! ולכן זה אפשרי גם במקרים בהם אין לך חמש דקות, שלא לומר - שעה.

זה לא מה שביקשת, אבל כנראה את לא מכירה את זה - כמעט אך אחד לא מכירה. תנסי, כדאי לך!

[יולי_קו]

אני עושה ככה את תנוחת הקוברה ביוגה. מדי פעם, כשיש לי 30 שניות. כמו ש אישה במסע ציינה.
וגם תרגילי צ׳י קונג. מה שמתאים באותו רגע.
זה נהדר. משדרג את היום.

[פרח_בית*]

להכניס איזשהו אלמנט שכולל כוח, קצר נושא - פחות מדקה, ולעשות אותו חמש-עשר פעמים במהלך היום.
חשבתי על העניין של לעשות תנוחה אחת/שתיים, אבל לא כל כך הרבה פעמים ביום
האמת שזה לא כל כך רלוונטי כשאני בגן, כי אין לי ממש זמן בין לבין (אני כל היום רצה מהגן לחדר, לשירותים, למחשבים וכו' וכו'. הגן בנוי בצורה די מעצבנת שהכל די רחוק, וכל דבר שאני צריכה נמצא במקום אחר וכל היום צריך ללכת ממקום למקום. מאוד לא יעיל. אבל לפחות גורם לי להיות הרבה בתנועה...)... ואם כבר יש לי איזה שנייה אז אני פשוט מוכרחה לשבת לרגע...
אולי אנסה להכניס את זה ביומיים האחרים, בהם יש לי יותר זמן פנוי אבל אני פשוט מתעצלת להתחיל לזוז ועושה כל דבר אחר חוץ מזה (כלים כביסה, לשבת שעות מול המחשב, לבשל, לראות סדרות, להספיק דברים של העבודה ולאחרונה אפילו לעשות כמה סידורים בירוקרטיים מרגיזים...).

אבל במובן מסוים אני עושה משהו דומה, לא מבחינת תרגילים אלא מבחינת המודעות שלי לגוף. מדי פעם במהלך היום אני שמה לב שאני יושבת קצת מקווצת/עומדת מכופפת, ואז משנה תנוחה ומזדקפת בתשומת לב.
זה מזכיר לי את המשפט של המורה שלי ליוגה, שאפשר לעמוד, ואפשר לעמוד בטהדאסנה (תנוחת ההר). זאת תנוחה שהיא בעצם פשוט לעמוד. אבל כשעושים אותה בתשומת לב, שמים לב לרגליים, לגב, לבטן, לכתפיים, לידיים וכו' – זאת עמידה אחרת. כנ"ל בתנוחות ישיבה. אז בעצם מה שאני מנסה לעשות, זה תוך כדי היום להפוך את העמידה/ישיבה שלי, לתנוחות יוגה. להאריך את הגב, לפנות מקום לבטן, לעמוד יציב על הרגליים ועוד.
וכלב מסתכל למטה זאת בהחלט התנוחה המועדפת עליי, ולרוב אם כבר אבחר תנוחה אחת לעשות, זאת תהיה היא. למרות שלאחרונה התחלתי לחבב תנוחות עמידה נוספות וגם עמידת ראש, שמתחרות בה על המעמד...
בגדול העניין של להוסיף תנועה קצרה כזאת, של תנוחה/שתיים – זה משהו שאני עושה מדי פעם. אבל לא מספיק לי. לא כי צריך יותר, או כי זה לא נחשב. אלא בגלל שאם אני כבר מתחילה, אז אני רוצה עוד.... ומתבאסת שאין לי יותר זמן... (חוץ מבשיעור יוגה שהיה השבוע, שהיה כל כך קשה שרק חיכיתי שייגמר כבר... בשלב מסוים התיישבתי רגע לנוח... זה לא קרה הרבה זמן...).
לגבי תרגילי כוח, זה משהו שאני כמעט ולא עושה, רק לפעמים עם הילדים בהתפתחות הילד. אם אני נותנת להם תרגיל לחיזוק חגורת כתפיים, הרבה פעמים אני עושה איתם, למשל עושים ביחד ואני סופרת עד 10 וצריך להישאר בלי ליפול וכו'. או שאני מדגימה להם איך לעשות (פעם נשכבתי על הבטן על כדור פיזיו, אם ידיים על הריצפה, כדי להדגים לילדה איך לעשות. היא כל כך הופתעה שעשיתי את זה ואחרי זה אמרה שאני חמודה )

אולי באמת תנסי לרקוד בסלון?
קורה מדי פעם, כשיש לי מצב רוח, אני שמה מוזיקה ומושכת את בעלי לרקוד איתי (הוא תמיד חושב שנפלתי על הראש, אבל דווקא שמחמ מהשמחה שנפלה עליי).
זה משהו שבעבר לא הייתי מדמיינת שיקרה. במשך שנים כל כך התביישתי לרקוד, גם כשהייתי לבד. בחתונות למשל אני צריכה לשתות ממש הרבה כדי להרגיש חופשייה ולרקוד ליד אנשים (ואחרי שאני שותה אני נהנית מאוד).
אבל בבית עם בעלי אני מרגישה חופשיה מספיק, וכשנוחתת עליי הרוח אני נהנית מאוד לשים מוזיקה ולקפץ.

בשבועיים-שלוןשה האחרונים הצלחתי להביא את עצמי בשתי הזדמנויות לרקוד לצלילי מוזיקה. זה היה כיף גדול! אמנם רקדתי רק דקות ספורות, אבל שמחתי גם בזה. ואולי אולי זה יתרחב!
בדיוק ככה

[פרח_בית*]

אני חייבת לספר על היום שהיה אתמול בגן, כי היה כל כך כיף.
עכשיו זאת מעין קייטנה בגן, כי זה השבוע שלפני פסח.
זה לא אומר הרבה, חוץ מזה שיש פחות צוות... ולכן אנחנו פשוט נמצאות בגן כדי לתגבר את הצוות החינוכי. אני לרוב אוהבת את הימים האלה, כי זאת הזדמנות פשוט להיות עם הילדים.
שלשום הייתי, והיה יום קשה ומעייף. הילדים לא הפסיקו לבכות, כל רגע ילד אחר (או שניים או שלושה). כל היום הייתי רק סביב לחבק ולהרגיע ילד אחד, כשאחד אחר מטפס לי על הגב ועוד אחד בוכה וצריך להגיע אליו עם שני ילדים תלויים עליי... היו גם רגעים טובים, שהם היו מקסימים וחמודים, אבל בגדול הרגשתי שבכלל לא הייתי איתם, כי כל היום היה סביב כיבוי שריפות...
ואז הגיע אתמול, כדי לפצות אותנו. היינו רק אני, עוד מטפלת ושתי הבנות שירות. בלי גננות או סייעות.
והיה ממש מעולה.
הילדים היו חמודים ורגועים. כלומר כמובן שהיו רגעים של בכי, שילד חטף משחק או שהם רצו משהו ובכו. אבל ברמה רגילה וסבירה בהחלט, כמו שקורה עם ילדים.
באופן מפתיע מאוד הם כולם השתתפו בהכל, נהנו בהתעמלות בוקר, ישבו כולם למפגשים ובארוחות. היו מוכנים להיות יחד עם ילדים אחרים כשסיפרתי סיפור (לרוב הם רוצים להיות לבד ודוחפים אחד את השני...). שיחקו בבצק וציירו.
בצהריים יצאנו לחצר, והתחיל להיות מאוד חם. לאט לאט הורדתי לילדים שכבות, עד שהורדתי לאחד הילדים את המכנסיים והוא כל כך התלהב, שאמרתי להם להוריד לכולם ושנביא מים. הן קצת חששו בהתחלה (שאסור, שיגידו לנו משהו..), אבל שמחו על הרעיון ושיתפו פעולה.
מיד השארנו את כולם עם חיתול וחולצה (שבהמשך ירדה גם היא), הבאנו שתי קערות עם מעט מים, והם כולם התלהבו, שפכו את המים, רצו וקפצו, נכנסו יחד לגיגית הקטנה (מזכירה שמדובר בילדים עם אוטיזם, שביום יום מעדיפים להתרחק כמה שיותר אחד מהשני...).
הייתה אווירה של קיץ וחופש.
גם אנחנו הורדנו נעליים, קיפלנו קצת את המכנסיים, שמנו מוזיקה ורקדנו איתם. קפצנו במים.
קראנו למישהי שתבוא לצלם אותנו רגע, והיא חשבה שהשתגענו לגמרי... ומצחיק כמה לי זה היה נראה ברור מאליו. שמש, ילדים, מה יותר טבעי מלהישאר עם חיתול ולקפוץ במים?
בשלב מסוים כבר התעייפנו כולנו, תיק תק החלפנו לכולם חיתולים, הלבשנו והכנסנו אותם לאכול ומיד אחר כך לישון צהריים.

מה שהיה הכי בולט לי כל היום זה שהכל זרם. לא הייתה כבדות, אוף צריך להחליף לכולם חיתולים. רגע צריך לארגן את השולחן לאוכל. אוי לא הוא זורק בצק...
הכל היה פשוט כזה. בשיתוף פעולה של כל הצוות, עם ילדים רגועים ושמחים. פשוט עברנו מפעילות לפעילות בטבעיות, בקלילות. והיה כיף. גם להם וגם לנו. הבנות שירות אמרו שזה היה היום הכי כיפי שלהן כל השנה.
המנהלת של המעון הציצה עלינו מדי פעם במהלך היום, ובסוף היו באה להגיד לנו כל הכבוד על היום, שממש ראו איך היום הלך טוב.

[פרח_בית*]

כמה דברים ששמתי לב שתרמו לזה:
כולם משחקים בבצק. לאט לאט רואים שהם מתחילים לאבד עניין, ורוב הילדים התפזרו. יש שניים-שלושה שעדיין יושבים ליד השולחן ומשחקים. ניגשתי ילד ילד, אמרתי לו שסיימנו ומחזירים לקופסא. ניסיתי שכמה שיותר ילדים יעזרו לאסוף. בגלל שהם נוטים לפזר דברים ולזרוק אותם בכל החדר, אין בגן את המנהג שהילדים אוספים. לרוב הגננות אוספות לבד. אז אני עברתי ילד ילד, ונתתי לו חתיכה להכניס לקופסא. חלק המשיכו עוד קצת אחר כך, וחלק לא. אבל לפחות הבינו שנגמרה הפעילות.
ילדה חמודה אחת התחילה לגרד את הבצק שנדבק לה לסוליה של הנעל ולהחזיר לקופסא .
אחד הילדים ממש רצה להמשיך ולשחק, אז פשוט עזבתי את זה, וחיכיתי שהוא יעבור למשהו אחר (קרה בהמשך כשהייתה מצה שהוא יכל לפורר במקום הבצק...), ואז אספתי את זה בעצמי לקופסא ובזה נגמר עניין הבצק. דרש ממני קצת יותר מאמץ ותשומת לב (לעבור ילד ילד, עוד כמה דקות שיש בצק מסתובב וצריך לשים לב שאף ילד לא אוכל אותו...), אבל חסך מאתנו ומהילדים הרבה בכי.

במפגש/יצירה- לא "השקענו" יותר מדי בהכנות וכו', הוצאנו כמה דברים מהארון, הושבנו את הילדים אתנו, ושמנו דגש על זה שיהיה שירים שהם אוהבים או דברים שמצחיקים אותם (המשחק האהוב במפגש פסח "מה שותים בפסח, מים?" לא לא לא "חלב?" לא לא לא. "מיץ?" לא לא לא. "יין?" כן!! הילדים נקרעים מצחוק). ברגע שנמאס להם, מפסיקים ועוברים פעילות. לא ממשיכים כי צריך או כי לא הספקנו משהו (מה כבר יש להספיק?).

לזרום איתם כשהם רוצים משהו בלי יותר מדי אסור או לא עכשיו וכו'. למשל מציירים. אחד הילדים אוהב לצייר על שולחנות וקירות... ברגע שראיתי שהוא מתחיל לצאת מגבולות הדף (מה שרומז על כך שתכך הוא יקום וירוץ לצייר על הקיר), מיד לקחתי אותו איתי ללוח המחיק שיצייר שם. עוד ילד רוצה אין בעיה, קח טוש ותצטרף. בלי "אבל עכשיו צובעים את הציור של ההגדה" (כי זה מה שעשינו, היה זמן יצירה, בו הם צבעו ציור של הגדה שיצטרף לכל יצירות הפסח שלהם...). סיימנו זמן ציור אבל יש שני ילדים שעדיין מציירים על הלוח? אחלה, נחכה קצת עד שהם יסיימו (נישאר בתשומת לב שאף ילד לא לוקח להם את הטוש ורץ לצייר על הקיר...) ואז נחזיר את הטוש למקום.

ובחצר, בכלל.... ילד אחד בוכה, אחד רוצה להיכנס חזרה לגן. הם איבדו סבלנות. הכי פשוט להוריד לכולם את הבגדים ולהוציא גיגית מים... לא תאמינו כמה זה מפתיע עבור רוב הצוות. אבל הם יירטבו... אבל יהיה להם קר... אבל אחר כך נצטרך להחליף להם שוב חיתול (לקח פחות מ-10 דקות, הוצאנו את החיתולים והבגדים לחצר ופשוט הלבשנו ילד ילד. הדבר יחיד שהיה מסובך זה לזכור איזה מכנסיים של כל אחד... מלא מכנסיים בצבעי כחול ושחור...).
הוצאנו להם גיגיות עם קצת מים. מיד בהתלהבות הם שפכו הכל על הריצפה. במקום אוף, הם שפכו הכל... די לא לשפוך, אתם עושים בלגן וכו' - צחקנו איתם וקצפנו כולנו יחד בשלולית שהם הכינו. ואחרי רגע מילאנו עוד קצת מים (כל פעם 5 ס"מ של מים בקערה הספיקו כדי שהם יתלהבו בטירוף). גם אותם הם שפכו אחרי חצי דקה...

וזה ממש עבר לילדים. גם כשהם בכו, הם נרגעו מהר יותר. קצת חיבוק ונשיקות, לפעמים משהו תחושתי מרגיע, וחזרו לפעילות.

כבר כמה זמן אני חושבת שאולי מתישהו אפתח לי גן תקשורת. משהו קטן וביתי, בלי גננת. אני, עוד מטפלת ואיזה סייעת או שתיים. לא יודעת איך זה יהיה מבחינה לוגיסטית (האם זה משהו שאפשר לקבל לו תקציב? האם זה יהיה פרטי? מאיפה אני ארוויח מזה כסף...). ואתמול היה בדיוק איך שדמיינתי שהגן הזה יראה.
צוות קטן, קבוע, ילדים שימשיכו בגן לאורך כמה שנים, באותו הרכב ועם אותו צוות. בלי יותר מדי חוקים ונוקשות של מערכת. פשוט בילוי כיפי איתם, הרבה בחוץ, יום שעובר וזורם בצורה נעימה. עם הרבה חום וקירבה, שלא צריך לצאת לטיפולים, כי כל היום הוא טיפול עוטף ומחבק. שייתן להם ביטחון בעולם, באנשים, מקום ליצירת חוויות חיוביות עם ילדים.
אתמול אמרתי לחברה שלי שתבוא ונפתח כזה גן ביחד. הבנות שירות ישר קפצו ואמרו שהן באות לעבוד אצלנו (שנה הבאה כן? הן חושבות שאני כל כך זריזה...).

[פרח_בית*]

הכלל היו יומיים מאוד עמוסים אבל נעימים.
שלשום הייתי בבוקר בגן, ובערב באו אלינו חברים של בעלי. הוא הזמין אותם שבוע שעבר בלי לתאם איתי קודם... בהתחלה קצת התבאסתי עליו, כי זה אחרי יום עבודה וידעתי שאהיה עייפה. אבל החלטתי שאם הוא כבר הזמין אז יאללה, ומיד אחרי העבודה נסענו לעשות קצת קניות.
אפילו נכנסנו לסופר, כי הוא היה בדרך. משהו שלא עשינו שנים. ועוד לפני פסחף באיזור חרדי. היה מטורף לחלוטין, מיליון איש, עגלות עמוסות, תור משוגע... אבל היה בזה משהו מעניין, לראות מה ואיך אנשים קונים, הרגשי כל כך רחוק מאיתנו... אז בעיקרון זאת הייתה טעות משוגעת, כי זה עיכב אותנו מלא... אבל לקחנו את זה דווקא כחוויה נחמדה ויצאנו שמחי ועם אנרגיות להמשיך את היום (למרות ששנינו היינו גמורים מעייפות...)
ב-17:30 הגענו הביתה, והחברים היו אמורים להגיע ב19:00.... למזלנו הם איחרו בחצי שעה..
מהר מהר התחלנו להכין את האוכל (הוא הזמין אותם לארוחת ערב כן?), לארגן קצת את הבית, להתקלח... בסוף יצא ממש טעים ונחמד. אחרי שהם הלכו עוד אירגנתי קצת את המטבח, כי ידעתי שלא יהיה לי זמן לעשות את זה בבוקר... הלכנו לישון בחצות.
אתמול קמנו בבוקר לעבודה. לשנינו היה יום ארוך.
היה כיף בגן, אבל מעייף מאוד. אחר כך עוד הייתי בביקרוי בית אצל הילדים והגעתי הביתה ב21:00. מחוסלת מעייפות...
היום יש לי יום קצר בעבודה אחה"צ.
ואח"כ שבועיים חופש!
ממש מחכה לזה. למרות שאין לי תוכניות מסוימות, ומרוב שישי/שבת/חגים נראה לי שנהיה המון בכל מיני עניינים משפחתיים (יש גם כמה ימי הולדת למשפחה שם באמצע).
אבל ממש מחכה לכל כך הרבה זמן פנוי ואפשרות לנוח, לבלות עם בעלי.

[שקופה*]

מגיבה על
_כמה דברים ששמתי לב שתרמו לזה:
כולם משחקים בבצק. לאט לאט רואים שהם מתחילים לאבד עניין, ורוב הילדים התפזרו. יש שניים-שלושה שעדיין יושבים ליד השולחן ומשחקים. ניגשתי ילד ילד, אמרתי לו שסיימנו ומחזירים לקופסא. ניסיתי שכמה שיותר ילדים יעזרו לאסוף. בגלל שהם נוטים לפזר דברים ולזרוק אותם בכל החדר, אין בגן את המנהג שהילדים אוספים. לרוב הגננות אוספות לבד. אז אני עברתי ילד ילד, ונתתי לו חתיכה להכניס לקופסא. חלק המשיכו עוד קצת אחר כך, וחלק לא. אבל לפחות הבינו שנגמרה הפעילות.
ילדה חמודה אחת התחילה לגרד את הבצק שנדבק לה לסוליה של הנעל ולהחזיר לקופסא .
אחד הילדים ממש רצה להמשיך ולשחק, אז פשוט עזבתי את זה, וחיכיתי שהוא יעבור למשהו אחר (קרה בהמשך כשהייתה מצה שהוא יכל לפורר במקום הבצק...), ואז אספתי את זה בעצמי לקופסא ובזה נגמר עניין הבצק. דרש ממני קצת יותר מאמץ ותשומת לב (לעבור ילד ילד, עוד כמה דקות שיש בצק מסתובב וצריך לשים לב שאף ילד לא אוכל אותו...), אבל חסך מאתנו ומהילדים הרבה בכי.
במפגש/יצירה- לא "השקענו" יותר מדי בהכנות וכו', הוצאנו כמה דברים מהארון, הושבנו את הילדים אתנו, ושמנו דגש על זה שיהיה שירים שהם אוהבים או דברים שמצחיקים אותם (המשחק האהוב במפגש פסח – "מה שותים בפסח, מים?" לא לא לא "חלב?" לא לא לא. "מיץ?" לא לא לא. "יין?" כן!! הילדים נקרעים מצחוק). ברגע שנמאס להם, מפסיקים ועוברים פעילות. לא ממשיכים כי צריך או כי לא הספקנו משהו (מה כבר יש להספיק?).

לזרום איתם כשהם רוצים משהו בלי יותר מדי אסור או לא עכשיו וכו'. למשל – מציירים. אחד הילדים אוהב לצייר על שולחנות וקירות... ברגע שראיתי שהוא מתחיל לצאת מגבולות הדף (מה שרומז על כך שתכך הוא יקום וירוץ לצייר על הקיר), מיד לקחתי אותו איתי ללוח המחיק שיצייר שם. עוד ילד רוצה – אין בעיה, קח טוש ותצטרף. בלי – "אבל עכשיו צובעים את הציור של ההגדה" (כי זה מה שעשינו, היה זמן יצירה, בו הם צבעו ציור של הגדה שיצטרף לכל יצירות הפסח שלהם...). סיימנו זמן ציור אבל יש שני ילדים שעדיין מציירים על הלוח? אחלה, נחכה קצת עד שהם יסיימו (נישאר בתשומת לב שאף ילד לא לוקח להם את הטוש ורץ לצייר על הקיר...) ואז נחזיר את הטוש למקום.

ובחצר, בכלל.... ילד אחד בוכה, אחד רוצה להיכנס חזרה לגן. הם איבדו סבלנות. הכי פשוט – להוריד לכולם את הבגדים ולהוציא גיגית מים... לא תאמינו כמה זה מפתיע עבור רוב הצוות. אבל הם יירטבו... אבל יהיה להם קר... אבל אחר כך נצטרך להחליף להם שוב חיתול (לקח פחות מ-10 דקות, הוצאנו את החיתולים והבגדים לחצר ופשוט הלבשנו ילד ילד. הדבר יחיד שהיה מסובך זה לזכור איזה מכנסיים של כל אחד... מלא מכנסיים בצבעי כחול ושחור...).
הוצאנו להם גיגיות עם קצת מים. מיד בהתלהבות הם שפכו הכל על הריצפה. במקום – אוף, הם שפכו הכל... די לא לשפוך, אתם עושים בלגן וכו' - צחקנו איתם וקצפנו כולנו יחד בשלולית שהם הכינו. ואחרי רגע מילאנו עוד קצת מים (כל פעם 5 ס"מ של מים בקערה הספיקו כדי שהם יתלהבו בטירוף). גם אותם הם שפכו אחרי חצי דקה..._

איזה יפה לקרוא.. אם אני קוראת לזה נכון אז זו פשוט זרימה, נכון?
לא להיצמד לתכנונים או מקובעויות, ולתת להם לבחור מה מתאים להם .

בר כמה זמן אני חושבת שאולי מתישהו אפתח לי גן תקשורת.

שלב 1 : תחלמי , וחזק. אל תפחדי לחלום ולדבר על זה.

[תמרוש_רוש]

_אין בגן את המנהג שהילדים אוספים. לרוב הגננות אוספות לבד. אז אני עברתי ילד ילד, ונתתי לו חתיכה להכניס לקופסא. חלק המשיכו עוד קצת אחר כך, וחלק לא. אבל לפחות הבינו שנגמרה הפעילות.
דרש ממני קצת יותר מאמץ ותשומת לב (לעבור ילד ילד, עוד כמה דקות שיש בצק מסתובב וצריך לשים לב שאף ילד לא אוכל אותו...), אבל חסך מאתנו ומהילדים הרבה בכי._

זו נקודה חשובה בעיני.
לעזור להם במעבר מפעילות אחת לאחרת. להבנות את המעבר הזה כדי שהוא יהיה חלק יותר ומובן יותר - פחות שרירותי.
יופי!


לזרום איתם כשהם רוצים משהו בלי יותר מדי אסור או לא עכשיו וכו'. למשל – מציירים. אחד הילדים אוהב לצייר על שולחנות וקירות... ברגע שראיתי שהוא מתחיל לצאת מגבולות הדף (מה שרומז על כך שתכך הוא יקום וירוץ לצייר על הקיר), מיד לקחתי אותו איתי ללוח המחיק שיצייר שם. עוד ילד רוצה – אין בעיה, קח טוש ותצטרף. בלי – "אבל עכשיו צובעים את הציור של ההגדה"
מעולה!!!

ובכלל, כל מילה


_כבר כמה זמן אני חושבת שאולי מתישהו אפתח לי גן תקשורת.
שלב 1 : תחלמי , וחזק. אל תפחדי לחלום ולדבר על זה._

מוסיפה (איך לחלום יעיל): תפתחי לך קובץ, או מחברת, או קופסת כרטיסיות, תתייגי אותה "גן תקשורת", וכל פעם שיש לך רבע השראה, למשל כמה מהאלמנטים שגילית באותו יום - ישר לכתוב ולתעד שם, בכמה מילים.
בלי שום יומרה "להגיע למשהו". את אוספת רסיסים ואגורות. המטרה היא לא להכריח אותם לבוא, אלא כשהם כבר באו, לא לתת להם ללכת לאיבוד.
תתפלאי איך האיסוף הזה, בקטנה, פותח לך את ערוצי המחשבה והיצירה.

אני נדהמתי מהשינוי שעבר עלי מרגע שהתחלי לתעד רסיסי השראה ורעיונות.

חוץ מהקבצים הייעודיים לרעיונות שאני משקיעה בהם, יש לי במחשב קובץ "סל פרויקטים". כל רעיון חדש וראשוני - הולך לשם.
ואחר כך הוא יכול לשכב שם שנה, או יותר, וזה בסדר גמור. שיהיה שם בלי לחץ. לכי תדעי מתי משהו משם יתחיל פתאום לגדול... או להתחבר לדברים אחרים.

[יולי_קו]

בהם יש לי יותר זמן פנוי אבל אני פשוט מתעצלת להתחיל לזוז ועושה כל דבר אחר חוץ מזה (כלים כביסה, לשבת שעות מול המחשב, לבשל, לראות סדרות, להספיק דברים של העבודה ולאחרונה אפילו לעשות כמה סידורים בירוקרטיים מרגיזים...).

מתוך הרשימה הייתי מורידה את הסדרות... זה מפנה המון זמן למנוחה, תרגול גופני וקריאה. שעות מחשב אני מרשה לך רק בגלל ׳באופן׳...

[פרח_בית*]

שלב 1 : תחלמי , וחזק. אל תפחדי לחלום ולדבר על זה.

מאוד הפתיע אותי אתמול הרשיתי לעצמי להגיד את זה בקול רם לבנות בגן. בדרך כלל זה מסוג הדברים שאני חושבת לעצמי, מקסימום אומר לבעלי או לאמא שלי. היה נחמד לשת עוד אנשים (ואז כל דבר כיפי שקרה אמרתי לקלינאית - את רואה, ככה נעשה בגן שלנו:)

מתוך הרשימה הייתי מורידה את הסדרות... זה מפנה המון זמן למנוחה, תרגול גופני וקריאה. שעות מחשב אני מרשה לך רק בגלל ׳באופן׳...
לגמרי הדירוג שלי גם. מאוד רוצה להוריד את הסדרות. ומאוד מרשה לעצמי לשבת שעות על באופן, כי מרגישה שזה נותן יותר משזה לוקח (ואם לפעמים זה קצת משתלט אז עושה הפוגה לכמה ימים).
העניין עם הסדרות שיש ימים שאני ממש נמשכת לשם. זה משהו שתמיד היה לי, מן מקום שואב כזה, שלוקח את האנרגיות והזמן (וואי כמה זמן מחיי ראיתי סדרות טלוויזיה...), מנתק אותי מהעולם האמיתי.
היום יותר מבעבר אני מצליחה להפסיק את זה מתישהו, אבל עדיין יש ימים שאני פשוט לא מרגישה שבא לי שום דבר אחר... בעיקר אם זה אחרי שהיו כמה ימים מטורפים/מעייפים, או כשאני לא מרגישה כל כך טוב פיזית. ואז אני מתחילה (רק קצת כדי לנוח...) ולא תמיד מצליחה להפסיק.
אבל לרוב אחרי כמה ימים כאלה אני כבר שבעה מזה, ואז יש כמה ימים שאני בקושי נוגעת במחשב, ואז כמה זמן של איזון (שאני רואה למשל פרק-שניים בערב כשאני עייפה, אבל שזה לא משתלט עליי).

_זו נקודה חשובה בעיני.
לעזור להם במעבר מפעילות אחת לאחרת. להבנות את המעבר הזה כדי שהוא יהיה חלק יותר ומובן יותר - פחות שרירותי.
יופי!_
זה משהו שאני מאוד מנסה להדריך לגביו את הצוות. יש שיפור בזה, אבל עדיין אני רואה שהרבה פעמים הן בחוסר תשומת לב, או מתוך תשישות שלהן, לא עושות את זה וזה מאוד משפיע על ההתנהלות של היום...
לפעמים אני חושבת שאולי אני באמת מגזימה בדרישות שלי, ושזה הרבה יותר קשה ליישם במהלך היום ממה שנדמה לי. אז מאוד שמחתי שהיה את היום הזה, שבו יום שלם התנסיתי בזה, וראיתי שזה מפנה משאבים יותר ממה שזה לוקח (כלומר שלהבנות את המעבר לוקח עוד 5 דקות נגיד, אבל חוסך 15 דקות של להרגיע בכי של 2-3 ילדים, שזה בפני עצמו לוקח המון משאבים נפשיים ואנרגטיים, לשמוע כל כך הרבה בכי במהלך היום..).

מוסיפה (איך לחלום יעיל): תפתחי לך קובץ, או מחברת, או קופסת כרטיסיות, תתייגי אותה "גן תקשורת", וכל פעם שיש לך רבע השראה, למשל כמה מהאלמנטים שגילית באותו יום - ישר לכתוב ולתעד שם, בכמה מילים.
פתחתי קובץ. בינתיים הוא ריק אבל אולי עוד יתמלא.
הבעיה שלי עם דברי םכאלה, שאני פותחת המון קבצים, מחברות, דפים וקלסרים. ותמיד שוכחת מהם אחרי כמה זמן, ואז כותבת במקום אחר וכו' וכו'. ואז יוצא שאני לא ממש חוזרת אליהם בעתיד...
אני צריכה להחליט על מקום אחד שבו דברים יהיו מרוכזים... למשל, יש לי רשימה של קורסים מקצועיים שהייתי רוצה לקחת מתישהו. ורשימה של ספרים מקצועיים שהייתי רוצה לקרוא. אבל לא בטוח שהן באותו מקום... (לא בטוחה איפה הן, יש מצב שהרשימה של הספרים מפוזרת ב-3 מקומות שונים..).
ופה אציין שבדברים אחרים אני אדם מאוד מסודר, אנשים מתפעלים מכמה הבית שלי מאורגן וזה משהו שעסקתי בו בעבר.... רק במחשבת ורעיונות אני כל כך מבולגנת....

[יולי_קו]

מאוד רוצה להוריד את הסדרות.

אפשר להתייחס לסדרות כמו לממתקים.
כלומר , אפשר לאכול כשמזדמן, אבל לא להכניס לבית.
נניח, אם בא לך תארגני ערב ׳סדרות׳ עם חברים שלך, אבל ביומיום עדיף ש(לדעתי כמובן) זה פשוט לא יהיה בבית. לא יהיה נגיש. להעיף מהבית את הטלויזיה, ולהכניס את הספרים שאת רוצה לקרוא. שיהיה מבחר טוב לגשת אליו.
על אותו משקל של להוציא את הממתקים ואוכל-זבל מהבית, ולהביא מבחר של ירקות ופירות טריים, אגוזים וכו׳, שאנחנו עושים כדי להקטין אזורי חפיפה שלנו עם צבעי מאכל, חומרים משמרים, וטעמים סינטטיים.
יצירת ׳שמורת הטבע׳ הזאת בבית שלך תעזור לך להתחבר שוב לתכנים איכותיים כברירת מחדל.
וזה לא נורא בכלל אם ידברו על סדרה איקס ולא תדעי מה קורה בה. את תישארי ׳אין׳ בדרך אחרת.

[תמרוש_רוש]

בדברים אחרים אני אדם מאוד מסודר, אנשים מתפעלים מכמה הבית שלי מאורגן וזה משהו שעסקתי בו בעבר.... רק במחשבת ורעיונות אני כל כך מבולגנת....

אז ברגע שזה יגיע לנקודת "היי, זה חשוב לי!!" יהיה לך קל למצוא את הדרך שלך לארגן את הבלגן הזה.
וכן, זה חשוב
וכן, הכי פשוט שאפשר.
אולי, בתור התחלה, מקום אחד לה-כ-ל (נניח קובץ אחד, עם דף חדש לכל נושא), ובהמשך, כשכבר תתרגלי לזה שהכל במקום אחד, ודברים יתחילו להצטבר ולהתחבר זה לזה, תפצלי פיצולים מקומיים לפי הצורך.

[פרח_בית*]

איזה חופש מעולה.
ממש קשה לי שהוא עומד להיגמר. מחר חוזרת לשגרה (יום אחרי כולם, היתרונות של עבודה בגן ילדים..).
היה כל כך הרבה זמן, לעשות, לנוח, לבלות עם משפחה או חברים.
היו כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות ולא הספקתי, אבל גם המון שעשיתי, יותר ממה שחשבתי שאספיק בפועל.
יום אחד של פיקניק עם חברות, ויום אחד של טיול עם המשפחה.
כמה ימים של ארגונים, ניקיונות וסידורים בבית. קצת לפנות, קצת לאוורר.
כמה ימים של מנוחה בבית, חלקם יותר פסיביים ועצלניים, וחלקם יותר פעלתניים. ראיתי הרבה סרטים עם בעלי (לרוב כל אחד על המחשב לבד, הזמן מסך שלנו יחד זה בעיקר כשרואים סרטים).
ערב אחד בהופעה מעולה.

אפילו התחלתי לקרוא ספר! בתור ילדה ונעקה הייתי קוראת המון המון, ספר ביום יומיים, לפעמים 3 ספרים במקביל (אחד לפני השינה, אחד בתיק כדי לקרוא באוטובוס, אחד יותר עמוק או מתוסבך שהייתי קוראת לאט כל פעם קצת). מאז שהתחלתי את הלימודים הפסקתי לקרוא... תאום לא יכולתי, לא היו לי הסבלנות או החשק. לפעמים בחופשות בקיץ הייתי קוראת ספר או שניים, אבל לא יותר מזה. ומאז לא חזרתי לזה. בכיפור האחרון התחלתי ספר, זה היה כיף לקרוא, אבל אחרי שנגמר היום לא הצלחתי לחזור אליו (ניסיתי כמה פעמים ללא הצלחה).
ושלשום התחלתי לקרוא ספר, ולא הצלחתי להוריד אותו מהיד! ישבתי לקרוא כמעט כל היום, והיום קראתי עוד קצת בבוקר. ספר מקסים החיוך האטרוסקי. וכבר סיימתי יותר משליש

בנוסף, קנינו כורסאות יד שנייה שדורשות שיפוץ. אחרי הרבה זמן שחיפשתי, מצאנו משהו זול ויפה לטעמנו. בינתיים שייפתי אחת מהן. אני צריכה לשייף גם את השנייה, ולצבוע אותן בלכה.
לגבי הריפוד אני צריכה עוד לחשוב אם זה משהו שאני יכולה לתפור לבד, או שאקח לרפד (החלק העליון זה פשוט כרית נפרדת, שזה לא בעיה, אבל החלק התחתון זאת כרית שמתחברת למושב, ואני צריכה לראות אם אצליח לתפור את זה מדויק מספיק).
וגם רציתי לתפור כל מיני דברים בחופש, אבל לזה לא הגעתי...

[פרח_בית*]

ובנוסף - הרבה מאוד עבודה בגינה.
קודם כל לנקש עשבים. כמה גדילנים היו, חלקם כבר עברו אותי בגובה. מלאי קוצים.
הוצאתי את חלקם, נדקרתי מעט אבל סביר. בעלי היסטרי כשנכנס לי קוץ, וכעס מאוד על הגינה... אני אמרתי לו שאני מעדיפה לעבוד ולהידקר מאשר לא לעבוד כלל....
ואחר כך השביל שתכננתי. יש לנו פעם כל מני אבנים מסתובבות , בערך בגודל של מלון נגיד. ושק של אבני טוף שבעל הבית אמר שאנחנו יכולים להשתמש בו. כבר הרבה זמן תכננתי להכין מהם שביל שיוביל בין שביל הכניסה לעצים, גם כדי שיהיה שם פחות ריק וגם כדי שיהיה נוח לדרוך כשיש גשם ושלוליות...
העבודה כללה לסחוב את האבנים מרחבים הגינה ולסדר אותן. ללכת להביא אבני טוף כבמה נגלות (כל פעם ללכת, לעלות לאזור גבוה יותר בגינה, למלא כלי באבנים, לרדת וללכת לפזר אותן וכן הלאה). החלטתי להתייחס לזה כמו לתרגול כושר, עבדתי ככה די הרבה זמן, התעייפתי מאוד אבל היה טוב ונחמד. יום אחרי הייתי קצת תפוסה ברגליים, אבל זה עבר אחרי יום.
בשלב מסוים עצרתי כי נגמרו לי האבנים...
ביקשתי מאחד הפועלים שעובד פה לידינו, והוא אמר שאין לו מאיפה להביא לי... קצת התבאסתי אבל דם ככה תכננתי כבר לנוח אז החלטתי לחשוב על זה בהמשך.

יום אחרי אני יוצאת החוצה ורואה שהוא הביא לי ערימת אבנים גדולה!
הוא קצת השתגע, ופשוט הביא ערימה עם הכף של הטרקטור, ככה שהיו בה גם כמה אבנים ענקיות שאני ממש לא יכולה להזיז (או שבעיקרון יכולה אבל מרגישה שזה לא לעניין כרגע), וגם המון אבנים קטנטנות חול... לקח זמן עד שהצלחתי להפריד את הערימה, וקצת עזרה מבעלי בהזזת האבנים הגדולות. בסוף אותו יום גם פיניתי את כל הערמה, וגם סיימתי להכין את השביל!
כעבור כמה ימים היינו בטיול, וכשחזרנו גילינו שבעל הבית, בנו ואחיו עבדו כל היום בגינה שלנו והוציאו את כל העשבים! מצד אחד ממש שמחתי, כי זה חסך לי שעות על שעות של עבודה, ואפשר לי להתקדם בגינה בדברים נוספים. מצד שני קצת התבאסתי, כי הם הוציאו ממש הכל, וזה היה נראה ריק ומסכן...
הרגשתי שאני רוצה שהכל יהיה צומח וירוק, עכשיו, ואין לי כוח לחכות עד שאני אשתול, ועד שיצמח וכו'.
הייתי מבואסת מאוד מהגינה.
ידעתי שבעל הבית עשה את זה ממש מטוב לב, משתי סיבות לדעתי. אחת - היה לא מאוד לא נעים ממני בקיץ כשעברנו לפה, שעבדתי כל כך קשה, הוא הרגיש שהוא היה צריך לעשות את זה לפני שבאנו. וגם - הוא חשש שאחרי שהכל יתייבש זה יכול להיות סכנת שריפה (למשל שמישהו יזרוק סיגריה והכל יתלקח).

יום אחר כך הצלחתי לקחת את עצמי בידיים, ולעבוד עוד כמה שעות בחוץ!
שתלתי עוד קצת, הוצאתי כמה עשבים יבשים שנשארו, ניקיתי מסביב והכנתי ספירלה מאבנים מחוץ לחדר השינה כמו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. הכנתי מסלעה קטנה עם כמה עציצים מול פינת הישיבה. העברתי כמה עציצים מול הדלת של חדר השינה כדי שיהיה שם פורח (וכשאפתח את הדלת לא אראה רק חול ועשבים יבשים...)
אז עדיין זה לא פורח וירוק כמו שרציתי, אבל זה נראה הרבה יותר נעים ויפה לטעמי, וגם עכשיו אני יודעת שהרבה תלוי באדמה ובצמחים ולא רק בי...

אה, וגם קניתי משטח כזה פשוט של כוסיות להנבטה, ושמתי זרעים של ירקות (כי כששתלתי ישירות אדמה זה לא עבד כל כך טוב). והיום סוף סוף ראיתי שהתחיל לנבוט שם משהו! אני ממש מתרגשת כי אני ממש רוצה שיהיו לי מלפפונים, עגבניות, פלפלים וכו'.
כרגע יש בגינה למאכל תרד, חסה, פטרוזיליה, זעתר, צמחי תבלין נוספים (נענע, רוזמרין, טימין, זוטה, לואיזה שמתחילה לצמוח אחרי החורף, מקווה שבקרוב גם הבזיליקום יחזור). והמון פולים, שיש עליהם תרמילים אבל עדיין לא בשלים.

[פרח_בית*]

נניח, אם בא לך תארגני ערב סדרות עם חברים שלך, אבל ביומיום עדיף ש(לדעתי כמובן) זה פשוט לא יהיה בבית. לא יהיה נגיש. להעיף מהבית את הטלויזיה
אוי זאת הבעיה, שזה בכלל לא ככה...
אין לנו טלוויזיה... כלומר יש, אבל היא לא מחוברת לכלום, היא על הריצפה, וכשאנחנו רוצים לראות סרט ביחד אנחנו מרימים אותה, מחברים למחשב, ורואים (פרוצדורה קצת מעיקה, אבל לא מצאנו לה מקום קבע מוצלח בבית...).
אני רואה סדרות במחשב, ואותו אני לא יכולה להעיף... אני יותר מדי קרובה אליו וכמובן שמשתמשת בו לעוד מלא דברים אחרים, כמו באופן, חיפוש מידע, גלישה מוגזמת סביב כלום.... קצת פייסבוק, חיפוש רהיטים יד שניה (תחביב חדש מאז שעברנו דירה, שמתחיל לרוב ממשהו ספציפי והרבה פעמים גולש לשעות גלישה ביד 2 או קבוצות בפייסבוק, ושיוט בין חפצים שאני לא צריכה ולא אקנה... אבל הם כל כך יפים...) ועוד ועוד....

וזה לא נורא בכלל אם ידברו על סדרה איקס ולא תדעי מה קורה בה. את תישארי אין בדרך אחרת.

אני בכלל לא רואה סדרות עם חברים, או עם אנשים בכלל (גם לא עם בעלי, שבכלל לא אוהב סדרות...הוא במחשב לצורך שפורט, חדשות, משחקים...לימודים. או לראות סרטים).
ואני גם כמעט לא מדברת עליהן עם אף אחד... האמת שאם כבר יוצא לי להיתקל בשיחה על סדרות טלוויזיה, אני לרוב לא מבינה כלום ומשתעממת... כי אלו לא סדרות שאני רואה...
אני משערת שהסדרות מבחינתי ממלאות איזה מקום... גם חיפוש "כלום" לעשות. למשל כשאני עייפה אחרי העבודה, או לא מרגישה טוב (כשאני חולה אני יכולה לבלות שלושה ימים ברצף רק מול המסך...). גם, בתקופות שאני על מצבי רוח לא מוצלחים, עצבנים, מבואסת וכו' להיכנס לעולם אחר, חיים של אחרים, "להתמודד" עם הבעיות שלהם במקום עם שלי...

כשאני מרגישה שאני רוצה לבלות עם חברים, ולא מסתדר, או שאין לי כוח ואני לא יוזמת לצפות ב"אנשים" שאני "מכירה", עוקבת אחרי החיים שלהם כבר תקופה... בגלל אם למשל לא יהיה לי מצב רוח, אעדיף סדרות וותיקות ומוכרות. זה מאפשר לי "להיות עם אנשים", בלי שאני צריכה להתאמץ, להיות פעילה בשום אופן...
זה אולי נשמע קצת עצוב מהצד, וברור שזה לא המצב הרצוי.

ואכן עם השנים אני רואה פחות ופחות. למשל, כשהשתחררתי מהצב היו אולי כמה חודשים שחייתי סביב הטלוויזיה. היה לי קשה עם המעבר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרגשתי בודדה. הטלוויזיה הייתה מפלט.
כשלמדתי בשנה הראשונה מקצוע שלא התאים לי, עם אנשים שלא מצאתי את עצמי ביניהם, הייתי רואה המון.
היום זה פחות ככה. כלומר, יכול להיות יום-יומיים כאלה, בזמנים מסוימים (כשאני חולה, בתקופות שהייתי על ההורמונים...), אבל אחריהם אקום מזה ואחזור לחיים.
כמובן שאני יודעת שהחיים עדיפים, כן?
לאחרונה זה ממלא יותר את הצורך הזה של המנוחה, בעיקר כשאני חוזרת מהעבודה ואני צריכה להימרח בלי לעשות כלום...
הבעיה היא כשכאני נכנסת לזה קשה לי להפסיק, זה ממש ממכר..
החופש הזה למשל, כמעט ולא ראיתי סדרות. אולי איזה פרק שניים פעם בכמה ימים. משהו סביר לחלוטין מבחינתי. ממש לא נשאבתי, לא כיליתי על זה ימים שלמים. זה היה יותר בשליטה. היו לי מספיק דברים מעניינים שמשכו אותי לפעולה מכדי שאשאב לשבת שעות על גבי שעות מול המסך ואבהה בלי מעש...

יולי קו, תודה על הדברים שלך שגרמו לי לחשוב על זה ככה. כמובן שרוב הזמן זה נעשה באופן לא מודע, למרות שאני כאילו מודעת לכך.

[פרח_בית*]

אה ועוד משהו שהיה נחמד בחופש ושכחתי לכתוב -
הצלחתי לתרגל יוגה די הרבה ביום יום!
חלק מהימים תרגול ארוך, של 30-50 דקות, וחלק מהימים תרגול קצת יותר 10-15 דקות
וכמה ימים שממש רק 3-4 תנוחות. וכמעט כל פעם עמידת ראש.
היום כמה ימים שלא תרגלתי, אבל זה התגמד לעומת אלו שכן, והחלטתי שאני לא בודקת לעצמי כמה פעמים וכמה זמן, אלא זורמת כל פעם שמתאים לי.
היה איזה יום שניקיתי את הבית, ופתאום באמצע שהוצאתי מצעים התחשק לי לעשות עמידת ראש.
אז סידרתי לי את המזרן על הריצפה ועשיתי. ואז התחשק לי להמשיך, אז כשכל הבית בבלגן של הניקיון פשוט תרגלתי כמה זמן, עד שמיציתי, ואז חזרתי לעבודה.
זה היה מאוד כיף, להרגיש שזה זורם ככה. לא איזה מטלה מעצבנת, ולא משהו שיש לו זמן ביום, ולא משהו שצריך לעשות לפני/אחרי שעושים משהו אחר. וגם להרגיש שלא נורא אם זה גורם לי להפסיק את מה שאני עושה לחצי שעה, כי יש לי עוד הרבה ימים של חופש ואוכל להמשיך הכל ביום אחר
וזה היה טוב במיוחד, כי כבר שבועיים שלא הייתי בשיעור בגלל החג, אז לפחות ידעתי שהגוף מקבל את התנועה שהוא צריך.

לבעלי יש משפט חדש שאהוב עליו מאוד - "קראתי איפשהו, שגוף האדם נועד להיות בתנועה".
צחקקתי לי, התאפקתי אם לשאול אם הוא קרא את זה בבאופן... (כי הוא כל הזמן צוחק עליי, שאני קוראת דברים בבאופן...).
בכל מקרה, כל פעם שאני יושבת יותר מדי מול המחשב למשל הוא אומר לי את זה.
ובתגובה, שהוא מתעצל לעשות משהו, או שאני עובדת בגינה והוא מתלונן שייכנס לי קוץ וזה מסוכן וכו' - אני אומרת לו את זה בחזרה (והוא מתעצבן, כי זה משפט שלו

אבל זה נפלא, כי אני באמת מרגישה שאני הרבה יותר בתנועה (רוב הימים, היום למשל לא זזתי כמעט...).
בעבודה בגינה, בסחיבת אבנים... בניקיונות וסידורים בבית, בשיוף כורסאות, ביוגה, בטיול.
זה מאוד כיף ועדיין לא מספיק ורק גורם לי לרצות עוד ועוד.

מבחינת תזונה החג היה ככה ככה... אכלתי יותר סוכר ממה שאני רגילה... (בעיקר כי התפתתי להכין עוגות לכל מיני אירועים, וכשאני מכינה קשה לי להתאפשק מלאכול...).
אכלתי קצת מצות - קניתי לי מצות מקמח שיפון, שאכלתי בעיקר במצבריי. אבל אז אמא שלי הכינה גם, ע מצות רגילות, ואכלתי די הרבה...
והיו ארוחות שאכלתי בהן הרבה יותר מדי, עד שממש כאבה לי הבטן (זה לא קורה בדרך כלל).
אבל סך הכל, רוב הימים, אכלתי סביר, עם הרבה פירות וירקות, והשתדלתי כן לבשל למרות שבילינו הרבה מחוץ לבית.

וגם - האומגה 3 שהזמנתי הגיעה והתחלתי לקחת, ואני מחכה לראות אם זה ישפיע על משהו.

[פרח_בית*]

ועדכון בעניין ההורמונלי –
כמו שכתבתי פעם שעברה, המחזור שלי בעיכוב קל... כבר חודשיים וחצי עברו מהווסת האחרונה.
שבוע לפני החג הלכתי לרופא, הוא בדק וראה שאין זכר לביוץ או ווסת. נתן לי מרשם לתרופות שיביאו את הדימום, כדי שאוכל להתקדם ולעשות צילום רחם.
החלטתי שלפני הכדורים אני נותנת עוד צ'אנס, והלכתי למדקרת שלי לטיפול נוסף (הייתי בטיפול לפני חודש וחצי ככה, ובאופן יוצא דופן זה לא הביא את הווסת). כשהייתי שם היא גם נתנה לי עוד בקבוק של תמצית צמחים, שנגמרה לי במחזור הקודם ומאז לא לקחתי (אחרי בערך 8 חודשים שאני לוקחת אותה בכל מחזור).
לקחתי את התמצית כל יום במשך שבוע בערך, במחשבה שאם תוך כמה ימים לא תגיע ווסת אקח את הכדורים.
ואז - התחלתי לשים לב להפרשות של לפני ביוץ.
בחודשיים האחרונים לא עשיתי מעקב הפרשות, כי לקחתי קצת חופש מכל העניין, ובכלל חיכיתי לווסת כדי לעשות צילום, והתעלמתי קצת מעניין הביוץ וכו'.
אבל פתאום הרגשתי שמשהו משתנה, אז בדקתי במשך כמה ימים, ואכן היו הפרשות של ביוץ.
רציתי לעשות אולטרסאונד ובדיקות דם, כדי לראות אם אני צודקת ובאמת יש זקיק גדול.
ביקשתי מהרופא, אבל הוא לא היה במרפאה ביומיים האלה ולא יכל להכניס לי הפניות למחשב.
בגלל שאני אצל רופא חיצוני (כלומר מעיר אחרת, שלא עובד במרפאה שקרובה אליי ובה אני עושה את הבדיקות), כל פעם שאני מגיעה לבדיקות אני קצת מנג'סת למזכירה שם, שתוציא לי כל מיני דברים מהמחשב כי הוא עוד לא הכניס את ההפניה, או שלא הספקתי להדפיס וכו'... היא קצת מתעצבנת אבל מתרצה.
בכל מקרה, הפעם הוא אפילו לא הכניס לי הפניות, וידעתי שלא יוכל לעשות את זה בימים הקרובים. ובהמשך זה כבר לא יהיה רלוונטי כל כך, כי הביוץ יעבור...
התלבטתי מה לעשות.
לא רציתי לוותר על הבדיקה, כי רציתי לדעת אם אני מזהה נכון, וגם כדי לדעת אם כדאי לנסות, ובעיקר – כדי שיהיה לי ראש שקט ולא אתעסק בזה עכשיו שבועיים (במחשבה, כלומר אטחון לעצמ את המחשבות על האם היה או לא היה ביוץ...).
הייתי לי הפניה לאולטרסאונד משבועיים קודם. ההפניה תקפה לכמה פעמים, אבל בעיקרון אמורים לבוא ולעשות את הבדיקה לפי הוראה של הרופא... החלטתי שלא אכפת לי, ואני רוצה לדעת, ואני הולכת לבדוק.
קמתי ביום חמישי בבוקר ונסעתי למרפאה. זה בערך 20 דקות נסיעה לכל כיוון, וקצת חששתי שאני אסע סתם, ובכלל לא אוכל לעשות שום בדיקה (לא הייתי בטוחה אם ההפניה עדיין בתוקף, אמורים לתת הפניה חדשה בכל מחזור ולא הייתי בטוחה עד כמה הם שמים לב לתאריכים).
חשבתי הרבה על מה שתמרוש כותבת עליו לאחרונה בבלוג הזה, החשש הזה מסמכות. מה אם הם יראו שאני באה על דעת עצמי, שבכלל אין לי הפניה משום רופא?

הייתי צריכה ממש להרגיע את עצמי, שתכלס אין להם איך לדעת, הכי גרוע יהיה שהיא תגיד לי שההפניה לא בתוקף ואי אפשר לעשות את הבדיקה... זה יהיה מבאס לחזור כלעומת שבאתי, אבל עדיין עדיף לנסות. הייתי ביום חופש, גם ככה לא היו לי תכניות אחרות לבוקר, וחשבתי שמקסימום אנצל את ההזדמנות שאני בעיר ואעשה סידורים.
עדיין הלב דפק והייתי קצת לחוצה, אבל החלטתי לעשות את זה.
הגעתי, מטעם עצמי, לעשות אולטרסאונד. כשהמזכירה התפלאה שאני צריכה רק אולטרסאונד בלי בדיקות דם (לרוב או שצריך גם וגם, או שצריך רק בדיקות דם. במצב רגיל הייתי עושה גם בדיקת דם, אבל לא הייתה לי הפנייה...), פשוט אמרתי שככה הרופא אמר או משהו, כאילו אני לא יודעת למה...

וככה עשיתי את הבדיקה, בלי הפניה מרופא, בלי לדווח לאף רופא על התוצאות. בשביל עצמי, כדי שאדע אם צדקתי, אם יש זקיק, אם אני מזהה נכון את הסימנים, אם יש הזדמנות לנסות, לגלות עכשיו במקום להישאר עוד 3-4 ימים בספק שיאכל אותי מבפנים...
ואכן – צדקתי!! אחרי חודשיים וחצי בערך בלי שינוי, היה זקיק גדול בשחלה ימין!

כל כך שמחתי, שצדקתי, שסוף סוף יש התקדמות עם המחזור הזה, שעשיתי את המעשה הנכון בשביל עצמי – לקחתי את הסיטואציה לידיים ועשיתי את מה שיעשה לי טוב (ירגיע אותי, ייתן לי ליהנות מהסופ"ש והחג). בלי לחשוש מהרופא/המזכירה/האחות או בעצם מהקופ"ח – כאילו זה איזה מישה ספציפי...

עכשיו עברו כבר שבוע וחצי, אני מדמיינת סימנים (בחילות, עייפות, היו כמה דקירות בבן התחתונה). מנסה להזכיר לעצמי שייתכן שבכלל אין כלום, וזה הכל בדמיון שלי. אבל לא מצליחה לא לקוות... עוד כמה ימים אעשה בדיקה, או שיגיע דימום, ואז אדע יותר מה קורה.
בכל מקרה, כבר קבעתי תור לצילום רחם, ואם אין הריון אעשה אותו בעוד שבועיים.
סוף סוף יכולתי לקבוע בראש שקט, כי אם היה ביוץ – זה אומר שבטוח תגיע ווסת, ואפשר יהיה לעשות את הצילום. בניגוד לכל התקופה האחרונה, שלא היה ביוץ ואי אפשר היה לדעת מתי התאריך יכול להתאים...

אה, וממש חשוב - למדתי כמה התמצית הזאת משמעותית... הרבה יותר ממה שחשבתי. מסתבר שמכל הדברים, זה היה הדבר המרכזי שארגן לי את הביוץ בשנה האחרונה, ואני צריכה לדאוג שתמיד תהיה לי ולהתמיד לקחת אותה....

[תפילה_לאם]

את יודעת שיש איזה קטע כזה, שפתאום אחרי צילום רחם מגיע הריון בלי טיפול אחר? שמעתי את זה יותר מפעם.
אבל יותר מזה מקווה שלא תצטרכי אפילו את זה. בדיוק היום חשבתי עלייך ותהיתי...
<מחזיקה אצבעות>


וכמובן - איזה כיף שהיה חופש מעולה. באמת נראה גדוש בכל טוּב!