מקום לחשוב

תפילה_לאם

וואו, אני חולמת על תרנגולות. איזה יופי לכם!
ונורא כיף לקרוא על כל הדברים המהנים.

שלושים שניות
מאמצת!

והיא אומרת להתחיל מחמש דקות, או פחות!
קראתי את מה שבשמת כותבת על השיטה שלה. עם היוגה אולי זה מתחבר לי, אבל עם הליכה לא ממש.
לא רואה את עצמי מחליפה בגדים, נועלת נעליים ויוצאת מהבית, בשביל 5 דקות הליכה... נראה לי מבאס כל כך שאוותר מראש..

הנקודה בה הוא מדרבן אותך, זה דקה אחת אחרי שהיית צריכה לסיים את ההליכה...
אני לא מרגישה ככה. הוא מדרבן אותי כי התעייפתי פיזית. זה לא אומר שאני לא נהנית. אנחנו הולכים במקום יפה, עם נוף, מדברים. זה נחמד לי גם אם קצת קשה או מעייף.
זאת הסיבה שאני לא עושה הליכות לבד. כי אז אני לא נהנית כל כך ורק מחכה לחזור. כשזה ביחד יש עוד אלמנטים שעושים את זה מהנה.

אבל זה עובד רק אם זה נשאר שלושים שניות. אני אומרת לעצמי שלושים שניות כל פעם, ובדרך כלל עושה יותר. אבל זה נשאר בקנה המידה של שניות. כלומר "יותר" זה ארבעים וחמש שניות, דקה. מקסימום דקה וחצי.
אם אני מתחילה לתרגל יוגה, לרוב תנוחה אחת לא מספיקה לי, ואני רוצה עוד. לרוב לפחות 3-4 תנוחות. 45 שניות פשוט לא מספיקות...

ביום שישי - בסוף תרגלתי 4 תנוחות. רובן יחסית עדינות ולא דורשות הרבה מהגוף, יותר תנוחות של מנוחה (עמידת ראש, כלב, באדה-קונאסנה, וסטו-בנדה). זה התאים לי בגלל העייפות והחום. אין לי מושג כמה זמן זה לקח, אבל בטח כמו 5-10 דקות.

בעיני, אם את צריכה להקים את עצמך ולשכנע את עצמך - זה סימן אזהרה. התנועה אמורה להיות משהו כייפי שאת מחכה לו בקוצר רוח.
לפעמים זה באמת קורה תוך כדי, תנועה בין פעילויות. אבל בימים של עייפות, למשל בערב אחרי העבודה, או כשאני אחרי ניקיונות/בישולים וכו', זה לא קורה. ואז, או שאני נשארת במנוחה, או שאני באופן מכוון קמה ומתרגלת. נכון שלא תמיד אני מצליחה לקום, אבל עוד לא קרה לי שקמתי ותרגלתי והתבאסתי מזה... אני נהנית מהתרגול. בעיקר כשאני מתאימה אותו לרצון והצורך שלי באותו רגע.
גם לשיעור לפעמים אני "מתבאסת ללכת". כלומר עייפה, אין לי כוח, בא לי הביתה. אבל מאוד נדיר (אולי קורה פעם-פעמיים בשנה) שאני מגיעה לשיעור ולא נהנית תוך כדי, או לפחות מרגישה תחושת רווחה בגוף, תוך כדי השיעור ואחריו.

עמידת ראש... אחד הדברים שהייתי רוצה לעשות זה עמידות ידיים. אבל זה לא מסתדר לי עם החצאיות...
גם אני לאחרונה מאוד רוצה לעשות עמידת ידיים. זה משהו שאנחנו לא עושים הרבה בשיעורים. לפעמים עושים הכנה (כלומר חצי עמידת ידיים, ידיים על הריצפה וכפות רגליים על הקיר, כשיש 90 בין הרגליים לגב). אבל זה קשה לי ואני לא מצליחה לעשות בלי מישהו שיתמוך בי כדי שלא אפול. ניסיתי לאחרונה בבית וזה היה לי מאוד כואב בידיים.
לגבי החצאיות - בבית אני מתרגלת לפעמים עם חצאית/שמלה, אכן הכל נופל אבל לא אכפת לי, כי מי רואה... בשיעור מן הסתם אני עם מכנסיים.

אז אחרי כל המצב רוח הטוב והעשייה ביום שישי, לקראת הערב התחלתי להרגיש לא טוב. ואחרי הארוחה כבר הרגשתי ממש רע, עם צינון ותשישות גדולה. ונפלתי למיטה ב-10, כשאני ממש לא יכולה להחזיק את הגוף.
הצינון התחיל טיפה ביום חמישי, חשבתי שהוא אלרגיה, אבל אולי זה לא... לדעתי השילוב של החום עם המאמץ בשישי בבוקר הגבירו את זה... אתמול כל היום זה היה ככה, מעין חולשה כללית. הצינון די עבר.
נחתי הרבה, ישנתי המון צהריים, קראתי וראיתי סדרות. בערב באו חברים לביקור קצרצר וזה היה נחמד, אבל גרם לי להרגיש כמה אני חלשה (כי עד אז, בשכיבה במיטה, הרגשתי דווקא בסדר... אבל המעבר לישיבה עייף אותי).
בשלב מסויים של היום שמתי לב שכמעט לא אכלתי, רק כמה פירות ובאקלוות שהביא הבעל בית (תכננתי לאכול אחת-שתיים כדי לטעום, וכמובן שאכלתי יותר...). בערב אכלתי שמנת עם סילאן ואגוזים.

ובנוסף לחולשה הפיזית, כל היום היה איזה מתח עם בעלי.
משהו לא ברור שאני לא יודעת כמה נעים לי לפרט כאן.
הוא התבאס, או כעס, או אולי משהו אחר. לא רצה לדבר על זה ואני לא הצלחתי להבין מה בדיוק.
כל היום היה מעין ריחוק כזה, בקושי דיברנו. בהתחלה נתתי לו את המרחב שלו, אבל לאט לאט התחלתי להיפגע ולהיעלב. כי הוא לא שאל איך אני מרגישה, לא שאל או אני צריכה משהו.
וכשניסיתי לפנות אליו בעדינות, לשאול אם הוא כועס, או אם הוא רוצה לבוא לידי, הוא לא שיתף פעולה.
וכך נבנה לו איזה כעס, ועצב, ועלבון. שליוו אותי כל היום והפכו את המנוחה הזאת ליותר מעייפת ממועילה...

בצהריים לפני השינה הציף אותי גל זיכרונות. הרבה על אבא אבל לא רק. כל מיני סיטואציות מהילדות, מבית הספר, מהבית. הרבה כעס, הרבה רגשות קשים. בכיתי ובכיתי. הרגשתי חנוקה. אני כמעט ולא זוכרת במה נזכרתי שם. זוכרת המון רגעים שליליים. צעקות, בכי. מבוכה.
במשך שנים היה לי איזה זיכרון מגיל קטן, אולי 3, שאני שוכבת על הבטן על השטיח, ומרחפת כמה סנטימטרים מעליו, באוויר. אני חושבת ששנים חשבתי שזה קרה באמת. ותוך כדי שהזיכרונות מציפים, רצים בראש, אני צועקת עליהם שלא האמינו לי שאני יודעת לעוף.

בערב אחרי שנרדמתי הוא חיבק אותי. הרגשתי מתוך הכמעט שינה, וככה עוד פחות הצלחתי להבין מה קרה כל היום הזה (אני כבר הייתי בטוחה שהוא כועס על משהו שקרה יום לפני, ופתאום חשבתי שאולי הוא פשוט היה עצוב ורצה להיות לבד). ומרוב עייפות לא הצלחתי לשאול ונרדמתי ככה.

בלילה החלומות הציפו שוב. חלומות עליי, ועליו, ועל אבא. בקושי מצליחה לזכור הכל מרוב שהיו המון.
זוכרת שאבא היה, ואז הלכתי לאנשהו, וכשהייתי אמורה לחזור ניסיתי להיזכר אם אבא אמור להיות שם או לא. כי ידעתי שהוא מת, אבל אולי הוא חזר? אני לא זוכרת. כלומר, חשבתי שהוא חזר. שהוא שוב פה. אבל לא הייתי בטוחה אם זה באמת, לתמיד.
רק בבוקר כשקמתי הבנתי שהוא לא חזר וזה היה רק חלום.

ובאחד החלומות, אני עפה. כמה זמן לא חלמתי את זה. במשך שנים, בהמון חלומות הייתי עפה. כאילו שוחה באוויר, דוחפת עם הרגליים כדי להתרומם, וכשאני מספיק גבוה שוחה כמו בשחיית חזה כדי להתקדם.
הרבה זמן לא עפתי בחלום. והיום עפתי. לרוב זה קורה כשאני רוצה להתרחק, לברוח. הפעם זה היה קצת שונה, זה היה מעין מרדף, או תחרות. רציתי להגיע לפני מישהי (כדי לעשות משהו, לא זוכרת מה...). וניסיתי לעשות גבוה ומהר, כדי להגיע לפניה.
אה, נזכרתי. הייתה איזו בריכה באמצע הרחוב שרציתי לגור בה. והייתה עוד משפחה, אמא אבא וילד, שהיו במים ורצו להישאר שם. אז צילמתי אותם ורציתי למהר ולהראות את הצילום למישהו (שכנראה אחראי על מי שגר שם?). והאמא של המשפחה רדפה אחרי כדי למחוק את התמונות מהפלאפון שלי.
משום מה עפתי כל הדרך על דלי וסמרטוטים ביד, וזה העמיס עליי והקשה עליי להשתמש בשתי הידיים כדי לעוף.
עפנו מעל גגות גבוהים, קפצתי מגג לגג.
בשלב מסויים עצרנו באיזה בית לא מוכר, נכנסו לשם בטעות, ואז כבר עשינו עצירה כדי ללכת לשירותים ולאכול משהו. במרפסת של הבית הייתה משפחה בארוחה, אבל הם לא ראו אותנו. על הספה בסלון ישב איש זקן, אבל הוא היה קצת מעופף ולא שם לב שהוא לא יודע מה אנחנו עושות אצלם בבית..
לקח לי זמן למצוא שם משהו לאכול (כי הרוב היה דברים שאני לא אוכלת). בסוף החלטתי לקחת איתי חלווה קטנה לדרך למקרה שאהיה רעבה.
האמא ההיא החביאה לי את הפלאפון, אבל שמתי לב בזמן וחיפשתי בארונות. שמחתי שמצאתי, ושמתי בכיס, אבל אחרי רגע הבנתי שזה מחשבון (כמו שיש בבית הורי). בסוף אני חושבת שמצאתי את הפלאפון והמשכנו לעוף משם. אבל לא זוכרת מה קרה אחר כך.

כמה חלומות עוד היו אני לא יודעת... אני זוכרת שברי תמונות, אבל לא מצליחה לחבר אותן לסיפור.

משתפת בחלום נוסף שהיה, לפני שבוע וחצי בערך.
מאוד יוצר דופן ולא ברור.

הייתה מישהי, לבושה כמו אישה מהאמיש. היא הייתה באיזה חדר די גדול. והתחילה לרקוד.
זאת הייתה מעין תחרות ריקודים, או הופעה. לא היו שם כמעט אנשים, כמה בודדים.
בשלב מסויים התקרב איש, חשבו שהוא סתם בא להסתכל. אבל פתאום היא התחילה לצעוק "ניאו נאצי, ניאו נאצי", וראו שהוא מתקרב אליה עם שוקר חשמלי.
בשלב הזה בערך אני נהייתי היא. תפסתי לו את היד עם השוקר כדי שלא יחשמל אותי.
הבנתי שהיה כתוב איפשהו את השם משפחה שלה, וככה הוא הבין שהיא יהודייה.
החזקתי את היד שלו חזק. פתאום התקרבה ילדה קטנה - אחות של אחת המטופלות שלי - שהייתה בעצם אחותי הקטנה (שאין לי במציאות...).
צעקו לי לא לגעת בה, כי השוקר יכול להרוג ילדים מתחת לגיל 3. הבנתי שבשביל זה הוא בא, כדי להרוג אותה, כלומר הוא ידע שיש לי אחות קטנה ורק אותה יוכל להרוג עם השוקר. היא רצה לכיווני, ואני מתוך אינסטינקט הושטתי יד קדימה כדי להרחיק אותה. היד שלי נגעה בה וזה העביר אליה את החשמל מהשוקר והיא נפלה.
הבנתי שזה מה שהוא תכנן שיקרה, אבל לא הצלחתי להימנע מזה..
מהר לקחו אותה כדי לטפל בה. כנראה שהיא רק נפגעה ולא מתה.
ואני נשארתי איתו שם, מחזיקה לו את היד ולא יודעת מה לעשות.
הגיעו שוטרים, ו-FBI ואני לא יודעת מי. עמדו מסביב והיו צריכים לפעול. אבל פחדו לירות, כדי שהוא לא יזוז ובסוף הכדור יפגע בי. או שיפגעו בשוקר וזה יעורר איזו תגובה חשמלית או משהו.
הייתי צריכה איכשהו לעזוב את היד שלו, ולזוז מספיק מהר כדי שלא יספיק לפגוע בי. ואז הם יוכלו לירות בו.
לא ידעתי אם אצליח, והרבה זמן פשוט עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות...

בשלב הזה התעוררתי בפחד. כולי מזיעה. מצד אחד רציתי לפתוח עיניים כדי שזה ייגמר, ומצד שני רציתי שזה ייפתר כבר. כל פעם שעצמתי עיניים חזרתי לשם. ניסיתי להצליח לברוח כדי שאוכל להתעורר כבר באמת.
לקח הרבה זמן ובסוף הצלחתי לעשות מן משהו בערך, כדי שארגיש שהצלחתי וזה ייגמר.
לקח לי הרבה זמן לחזור לישון אחרי זה... הייתי מפוחדת, ומאוד פחדתי לעצום עיניים כדי לא לחזור לשם שוב...

מעבר לסיפור המוזר, זה די נדיר שאני מתעוררת ככה מסיוט. ממש מפוחדת ומזיעה וכו'...
לרוב אם אני מתעוררת מחלום זה לא עם פחד כזה...

לא רואה את עצמי מחליפה בגדים, נועלת נעליים ויוצאת מהבית, בשביל 5 דקות הליכה
זה כי משום מה החלטת שצריך להחליף בגדים ולנעול נעליים כדי לצאת מהבית. אני לא עושה את זה. אני הולכת בכפכפים, ולובשת מה שאני לובשת. אצלי זה עניין של פחות מעשר שניות.

זאת הסיבה שאני לא עושה הליכות לבד
אולי זה עובד לך. כמו שאמרתי, יש לך את הזכות המלאה לבחור באסטרטגיה שונה משלי.

אכן הכל נופל אבל לא אכפת לי, כי מי רואה
אין לי בבית קירות מתאימים בשביל עמידת ידיים - יש משהו ליד כל קיר. ולצאת החוצה בעייתי...

אם אני מתחילה לתרגל יוגה, לרוב תנוחה אחת לא מספיקה לי, ואני רוצה עוד
חייבים לעשות את זה ברצף? (אני שואלת כי אני בכלל לא יודעת איך זה "לתרגל יוגה" - אף פעם לא עשיתי את זה).

ניסיתי לאחרונה בבית וזה היה לי מאוד כואב בידיים.
אפשר בתור הכנה לעשות דברים שמחזקים את שרירי הידיים. רוצה רעיונות?

תפילה_לאם

משום מה עפתי כל הדרך על דלי וסמרטוטים ביד,
הצחיק אותי לדמיין את זה.
אני חושבת שבכל חיי חלמתי פעם או פעמיים (שאני זוכרת) חלומות שאני עפה בהם, ומשהו בתחושה הזאת עצמתי מאוד ונשאר ללוות אותי הרבה זמן אחרי החלום עד כדי געגוע וכמיהה.

לרוב אם אני מתעוררת מחלום זה לא עם פחד כזה...
אמנם את מתארת הרגשה גרועה, אבל בסופו של דבר, אולי הפוקוס צריך להיות על כך שמרוב אימה התעוררת לפני שהחלום הגיע אל סיום שתוכלי להכיל, אבל בכל זאת מצאת את הכוחות לחזור אליו ולפתור את הקושי!

אין לי בבית קירות מתאימים בשביל עמידת ידיים - יש משהו ליד כל קיר.
אני מזיזה כל פעם את הכורסה כדי להגיע לפיסת הקיר שמאחוריה... קצת מסורבל אבל שווה לי.

חייבים לעשות את זה ברצף? (אני שואלת כי אני בכלל לא יודעת איך זה "לתרגל יוגה" - אף פעם לא עשיתי את זה).
אפשר לתרגל תנוחה אחת בלבד. אבל יש משהו שרצף שהוא ממש אחר.
התחושה הזאת שהגוף נפתח לאט לאט, זה משהו שלוקח קצת זמן (בגלל זה תרגול קצרצר הוא קצת מבאס, כי עד שהגוף התחיל להיענות לתנועה מפסיקים...). באופן כללי, בשיעור למשל, כשיש תרגול מאורגן שקבוע מראש - הוא נבנה כך שהתנוחות מובילות אחת אל השנייה. כלומר שמתרגלים משהו שמכין את הגוף לתנוחה הבאה.
אני ממש מרגישה את זה בבית, כשאני עולה ישר לעמיד ראש, כמה אני קורסת למטה וקשה לי להחזיק את עצמי עם הראש גבוה (זה שורד עבודה עם הידיים והשכמות). לעומת השיעור, שעמידת ראש מגיעה בערך באמצע או אחרי 2/3 שיעור, שהגוף הרבה יותר מוכן, אני מצליחה להחזיק את עצמי ומרגישה פחות עומס ומאמץ.
זה היה בולט במיוחד באחד השיעורים, שהתמקד בפיתולים. המורה שלי אמרה שהם מכינים את הגוף טוב לתנוחות הפוכות, אבל זה לא הכין אותי לעד כמה קלילה הייתה העמידת ראש באותו שיעור, באופן ממש יוצא דופן שלא חוויתי שוב מאז ואני מתגעגעת אליו...
וגם, יש את העניין שלאורך התרגול התודעה עוברת יותר ויותר לגוף (ופחות לדברים חיצוניים, כמו מה אני אעשה כשאסיים, צריך לשטוף כלים וכו'). וזה משהו שלוקח זמן, ממש מורגש בשיעורים וגם אם אני עושה תרגול ארוך בבית (של חצי שעה-שעה, משהו שקורה רק פעם-פעמיים בחודש לצערי...).
אז אפשר לתרגל תנוחה פה ותנוחה שם, וזה יותר טוב מכלום. אבל זה מפספס כל כך הרבה מהדברים שאני אוהבת ביוגה שזה קצת מבאס...

_ניסיתי לאחרונה בבית וזה היה לי מאוד כואב בידיים.
אפשר בתור הכנה לעשות דברים שמחזקים את שרירי הידיים. רוצה רעיונות?_
זה כאב במפרק של שורש כף היד, אז נראה לי שזה עניין של גמישות שם ולא שם כוח. דווקא לאחרונה תרגלנו בשיעורים קצת תנוחות שעובדות על המפרק הזה, אולי באמת אנסה לתרגל אותן גם בבית.

אמנם את מתארת הרגשה גרועה, אבל בסופו של דבר, אולי הפוקוס צריך להיות על כך שמרוב אימה התעוררת לפני שהחלום הגיע אל סיום שתוכלי להכיל, אבל בכל זאת מצאת את הכוחות לחזור אליו ולפתור את הקושי!
באמת הרבה מהמחשבות שלי הלכו לשם, לעניין הזה שאני לא מצליחה לפתור את הקושי. שאני תקועה ולא יודעת איך להגיב לסיטואציה. אבל לא חשבתי על זה ש מצאתי את הכוחות לחזור אליו ולפתור את הקושי .

ביום ראשון בעלי קם והתנהג כרגיל. כעסתי עליו מאוד על יום שבת, דיברנו על זה, אבל לקח לי חצי יום בערך להפסיק להיות כל כך עצבנית... בסוף הכל עבר וחזר להיות כרגיל.

אבל מסתבר שאני באמת חולה, ולא סתם אלרגיה או משהו. יום ראשון הייתי קצת בעבודה, ובערב וויתרתי על היוגה וחזרתי הביתה לנוח. אתמול והיום נשארתי בבית ולא הלכתי לעבוד.
אתמול הייתי ממש חלשה והנשימה הייתה כבדה, כאילו אני צריכה להתאמץ הרבה בשביל לנשום. נחתי הרבה, מדי פעם קמתי לעשות איזה משהו ודי מהר חזרתי למיטה...
היום כבר יותר טוב.

התרנגולות חמודות ומצחיקות.
בעלי יושב אצלן הרבה, והן כבר ממש התרגלו אליו. באחד הימים טיפסו לו על הגב והכתפיים, ואחת אפילו עמדה לו על הראש.
אני ישבתי שם קצת אתמול, אחת קצפה לי על היד ואחת החזקתי וליטפתי. האחרות היו יותר חשדניות.
הן ממש מפונקות, אוהבות לאכול מהיד שלנו. אם אני שם ושמה להן אוכל על הרצפה הן לא אוכלות, רק אם אני מחזיקה הן באות ואוכלות לי מהיד.
הן לא יודעות לאכול דברים סגורים, כמו שסק, עגבניית שרי או ענבים, צריך לפתוח להן אותם אחד אחד (ולהחזיק בזמן שהן מנקרות...).
ואם אני מחזיקה פרי בכל יד, וחלק התחילו לאכול מיד אחת, אז כולן יבואו לאותה יד וידחפו אחת את השנייה שם. ולא ילכו ליד השנייה שבה יש את אותו פרי!

אתמול בעלי היה שם בזמן השקיעה. הן ניסו לעלות על המקל הגבוה, והוא אומר שהן היו ממש מצחיקות (ולטעמי, די אידיוטיות...

. לקח להן הרבה זמן לעלות, עפו הרבה בכל הלול, ניסו לקפוץ ונתקעו בתקרה ובקירות עד שהצליחו. כשכולן עלו התחילו להצטופף, וכל פעם הפילו אחד את השנייה... ורבו על המקום, כי כולן רצו להיות צמודות לקיר... עד שחלק ויתרו והן נרגעו והלכו לישון.

אני מזיזה כל פעם את הכורסה כדי להגיע לפיסת הקיר שמאחוריה...
את יודעת מה עשיתי עכשיו? הזזתי את הכורסא, ונעלתי את הדלת, וסגרתי את התריסים (כדי שמי שעובר בחצר לא יוכל לראות אותי חצי ערומה), ועשיתי עמידת ידיים! אני לא בטוחה שזה שווה את זה - מתאים לי לעשות דברים הרבה פעמים קטנות ביום, ולעשות את כל זה עשר פעמים ביום פחות מתאים לי. ועדיין, תודה רבה לך על האפשרות!

התחושה הזאת שהגוף נפתח לאט לאט, זה משהו שלוקח קצת זמן
מכירה את זה. רק במחינתי זה אומר שבפעם הראשונה שאני עושה את המתיחה הגוף לא פתוח (איזה תיאור יפה!), ובפעם השניה הוא כבר כן, ובכל שאר השלוש-שמונה פעמים הוא כבר כן...

אבל בסך הכל, נשמע שאלו שתי גישות שונות עם אוסף שלם של יתרונות וחסרונות לכל אחת מהן. אני לא מציעה לך להחליף את הגישה שלך בשלי, אלא לנסות להוסיף את הגישה שלי לשלך. אולי אם לא תחשבי על זה בתור "לעשות יוגה" זה יעזור? כי זה לא היוגה שאת מתארת. זה משהו אחר - לטובה ולרעה. ולדעתי כדאי לך לנסות - הרי את בעצמך רושמת ש תרגול ארוך בבית (של חצי שעה-שעה, משהו שקורה רק פעם-פעמיים בחודש לצערי...)

אז אול כדאי לשחרר את הציפיות שזה יהיה כמו-יוגה, לנסות את זה בתור משהו חדש לחלוטין, ולהתבונן בתוצאות. יש לזה יתרונות, שונים מאלו של היוגה, וזה משפיע בצורה מקרקעת, ששונה מזו של היוגה. ובקיצור - זה אחר ושווה לנסות. וזה נשמע לי משהו שיכול להשתלב בחיים שלך טוב יותר מתרגול ארוך שאת בלאו הכי לא עושה...

זה כאב במפרק של שורש כף היד
כשעשיתי עכשיו עמידת ידיים, הרגשתי טיפה לחץ בשורש כף היד. אני לא יודעת אם זה עניין של גמישות, או כוח, או שימוש בשרירים מסויימים כדי לפצות על חולשה של אחרים, או משהו אחר. מהניסיון שלי אני יודעת שכאב יכול להעיד על הרבה דברים שונים. והדרך שלי להבין מה אומר מה בתנוחה מסויימת זה מניסיון (וגם מקריאה על פיזיולוגיה וניסיון של אחרות). בגלל שאין לי ניסיון בעמידת ידיים, אין לי כל כך עצות.
אני מכירה תרגיל אחד לשיפור הגמישות בצורה שיכולה אולי לעזור לזה, וגם עשיתי אותו במשך איזו תקופה. אולי זה עזר לי?

אם תתרגלי, תספרי מה התוצאות!

התרנגולות באמת נשמעות חמודות ומצחיקות וטיפשונות. D-:

תפילה_לאם

התרנגולות באמת נשמעות חמודות ומצחיקות וטיפשונות.
כיף לכם!

התרנגולות חמודות ומצחיקות.
גם את...

היום הן מצאו נוצה. ממש מצרך נדיר בלול תרנגולות. ולכן הן רבו עליה.
כל פעם מישהי אחת עם הנוצה בפה וכולן רודפות אחריה, עד שמישהי מצליחה לקחת ובורחת מהר. וכולן אחריה.

לפני יומיים הבאתי להן קצת מהשייק שיצא לא טעים. בהתחלה הן לא הבינו שזה אוכל וברחו מזה. בהמשך ניסו לאכול קצת וראו שזה טעים להן. וככה הן ניקרו קערת שייק שלמה. לפעמים קצת טבלו את הרגל בפנים בטעות... היה מגעיל (אחת מהן הצלחתי לתפוס וטבלתי לה את הרגל במים שתתנקה, אבל היא היחידה שאני מצליחה לתפוס בקלות כי היא מאוד חברותית).

גם את...
תמרוש תודה על המחמאה.
למרות שאני תוהה איפה פה במה שאני כותבת אני מצחיקה, הרבה מלנכוליה יש לי לאחרונה.... (כמובן שבעולם האמיתי אני גם מצחיקה לפעמים, פשוט פה מרגישה שאני בעיקר.. מסכנה...)

ודרך אגב, עבר עליי איזה משהו השבוע, שלא אפרט כאן.
לא משהו שהתאים לי לדבר עליו עם אף אחד חוץ מבעלי, וכל הזמן הרגשתי שקשה לי שאני לא יכולה לדבר על זה. בשלב מסוים עלה לי לראש שאם הייתי יכולה לדבר על זה עם מישהו, זאת את. והתחלתי בראש להתכתב איתך במיילים בנושא. בעיקר שיתופים שלי (והמון התנצלויות על זה שאני מטרידה אותך בעניין...). זה היה נעים לשתך ולהרגיש שאני יכולה לפרוק את זה. אז משתפת אותך בעצם התמיכה הדמיונית שלך.
ושולחת לך חיבוק גדול והמון אהבה

את יודעת מה עשיתי עכשיו? הזזתי את הכורסא, ונעלתי את הדלת, וסגרתי את התריסים (כדי שמי שעובר בחצר לא יוכל לראות אותי חצי ערומה), ועשיתי עמידת ידיים!
איזה יופי!
בדירה הקודמת שלנו היה יותר צפוף מפה, וכל פעם שרציתי לתרגל ליד קיר הייתי צריכה להזיז רהיטים כבדים יחסית. זה היה קורה לעיתים ממש רחוקות... פה לשמחתי החדרים מאוד גדולים ומרווחים, ואמנם לא נשאר הרבה קיר, אבל יש מספיק חלל לפרוס בו מזרן ולתרגל בנוחות בלי להזיז יותר מדי דברים (למשל, יש תרגיל ששוכבים ופותחים את הרגל הצידה. בדירה הקודמת היה צריכה להזיז חצי בית כדי לעשות אותו... פה אני לא צריכה להזיז כלום)

אלא לנסות להוסיף את הגישה שלי לשלך. אולי אם לא תחשבי על זה בתור "לעשות יוגה" זה יעזור? כי זה לא היוגה שאת מתארת. זה משהו אחר - לטובה ולרעה.
אז אול כדאי לשחרר את הציפיות שזה יהיה כמו-יוגה, לנסות את זה בתור משהו חדש לחלוטין, ולהתבונן בתוצאות.
יש תקופות שאני עושה משהו שיותר דומה לשיטה שלך. אמנם לא כל כך הרבה פעמים ביום, אבל למשל 2-3 תנוחות בבוקר לפני העבודה, ואולי עוד איזה תנוחה או שתיים מאוחר יותר. זה באמת אחר מתרגול ארוך, אבל אולי אני צריכה לקבל את זה שלפעמים זה מה שאני מסוגלת לו ויכול להשתלב ביום יום...

הבוקר קמתי עם אנרגיות.
ניקיתי וסידרתי את הבית, עשיתי קצת כביסות, האכלתי את התרנגולות.
אכלתי יוגורט עם פירות ואגוזים.
עכשיו אני נחה קצת מול המסך.
מקווה בקרוב לקום לבשל לערב (בתכנון - מרק בצל, לביבות פרסה, תפו"א קטנים בתנור, סלט כרוב וסלט סלק).

לאחרונה הגינה יפה. הרבה מהצמחים תפסו קצת גודל, חלק פורחים ומכניסים קצת צבע. התבלינים נהיו ממש שיחים קטנים (חוץ מהבזיליקום שלא צמח אחרי החורף... אולי פשוט אקנה שתיל חדש כי הזרעים ששמרתי משנה שעברה לא עבדו...)
חלק מהירקות התחילו לתפוס והפכו מעלה וחצי למשהו שנראה שאולי יום אחד נאכל ממנו משהו. יש עגבנייה, פלפל ומלון. המלפפון והתירס לא תפסו...
החסה חזרה לעצמה. הפטרוזיליה צצה בכל מיני מקומות.
ויש צמח שגדל וגדל ואין לנו מושג משהו... כנראה ממשפחת הדלועים - דלעת/קישוא/דלורית או משהו... העניין הוא שהוא קצת גדול מדי למקום שהוא צמח בו והוא מתחיל לעלות קצת על החסה והפלפל שלידו. מקווה שהם יצליחו לשרוד לידו.

והשבוע בימים שהייתי חולה הכנסתי גם קצת קישוטים קטנים לעציצים, מחוטי מתכת וחרוזים. יצא חמוד, אבל אני צריכה כלים מוצלחים יותר כדי שזה יהיה פשוט ונוח (איזה פלייר וקטר טובים).

אחת התרנגולות נטרפה...
כנראה חתול הצליח לתפוס אותה דרך מרווח בין הקרשים...
זה אזור שמזמן רציתי לסגור עם רשת, ואמרנו שנעשה את זה ועוד לא הספקנו.
מאוד מבאס. התרנגולות היו מאוד מפוחדות, אבל עכשיו כבר מתקרות לבעלי וכבר שוב אוכלות לו מהיד.
בינתיים סגרנו את זה עם גדר במבוק שהייתה זרוקה בצד.
מקווה שהשאר יהיו בסדר.
אני דואגת להן.

חוץ מהבזיליקום
גם ליונת בגינה שלה היו בעיות עם הבזיליקום: בלוג גינה גלילית (2017-04-29T21:32:36)
מעניין למה.

התכוונתי לכתוב שהרבה זמן לא כתבתי כאן. ואז בדקתי וראיתי שהפעם האחרונה הייתה לפני חודש בדיוק, ב-16/6. מעניין מה קורה ב-16 לחודש...

המחזור עדיין מתמהמה (ככה כותבים את זה? מרגיש כאילו יש פה יותר מדי אותיות...).
לא הגיעה ווסת. בדיקת הריון משבוע שעבר מראה תוצאה שלילית...
כבר... 3 חודשים נראה לי? הפסקתי לעקוב, רוב הזמן אני בהכחשה.. אבל הפעם האחרונה הייתה קצת אחרי פסח.

לפני שבוע היו 4-5 ימים של הפרשות חומות, משהו שלא קורה בדרך כלל. בגלל זה עשיתי את הבדיקה, חשבתי שאולי זה אומר שהתחיל הריון. אבל לא.
בדרך עשיתי גם בדיקה ל-B12, ומסתבר שהוא נמוך. אני קצת כועסת על עצמי שלא עשיתי עד עכשיו, ובכלל שאני מזלזלת בזה ולא כל כך לוקחת את הכדורים. משערת שזה קשור לשיבוש ההורמונלי, גם אם לא הגורם היחידי זה בטח לא תרם.
אז היום לקחתי כדור ומקווה לזכור לקחת כל יום בתקופה הקרובה.
וצריכה לעשות בדיקה נוספת לברזל וכו', מקווה שאין עוד חוסרים (יחד עם הבדיקת בטא במרפאת נשים הן יכלו לעשות רק את ה-B12, את הבדיקות הכלליות אני צריכה לעשות במרפאה רגילה).

זה מוזר, כי לרוב אני הולכת לעשות בדיקות כלליות כשאני מרגישה צורך. כלומר חולשה, עייפות, חוסר אנרגיות, נשירת שיער. ודווקא לאחרונה אני מרגישה טוב, יותר מבדרך כלל.
והסיבה היחידה שעשיתי את הבדיקה זה כי עברה כמעט שנה מהבדיקות הקודמות, ובגלל כל השיבושים ההורמונליים חשבתי שכדאי לבדוק שהכל בסדר...

כרגע אני בכלל לא במעקב אצל רופא נשים. החלטתי לא לעשות עם זה כלום עד שאני מרגישה שאני רוצה להתחיל טיפול הורמונלי. סתם ללכת להתחנן לבדיקות יוצר יותר מדי סטרס ועצבים וממש לא מתחשק לי. ומאז שהחלטתי לא לדבר עם אף רופא, אני יותר רגועה האמת.
רק מה, בעלי לאחרונה מתוסכל מאוד מהמצב, וזה שאני שמה את זה בצד ומתעלמת נראה לי לא עוזר לו...
דיברנו על זה שלשום ונראה לי שזה עזר קצת. אבל אני יודע שכבר ממש קשה לו לחכות, ואני בתקופה שאני מצליחה לא לחשוב על זה ולהתמקד במה שיש.

אז מה יש?

בהליכות לא הצלחנו להתמיד בכלל. היו איזה שבועיים שעשינו, ואז הייתי חולה ועשינו הפסקה. ואז נהיה החום הנוראי הזה שלא ממש עוזר, ואני לא יכולה אפילו לדמיין לצאת להסתובב ככה...
אבל כן הייתי רוצה לחזור לזה, רק שיישבר קצת החום כבר...

היוגה - באופן חלקי. כמובן שיש שיעור פעם בשבוע. חוץ מזה בערך פעם בשובעיים נגיד אני מצליחה לעשות תרגול ארוך בבית. וביום יום לא משהו רשמי, אבל כן עושה תנוחה פה תנוחה שם (למשל כשאני מדגימה לאחיינים שלי איך עושים כלב, או מראה לבעלי משהו לגבי תנוחת העץ וכו'....).
מה כן הייתי רוצה לשפר - להצליח להכניס לפחות תנוחה הפוכה אחת ביום. להצליח לתרגל תרגול ארוך לפחות פעם בשבוע (נתחיל מזה, במקום פעמיים שמופיעות בלו"ז שתלוי על הדלת

.
אוגוסט יהיה מבחן מעניין, כי בעיקרון אין שיעורים. אולי אצטרך לשיעור אחד או שניים, אבל כרגע השארתי את זה פתוח כי אנחנו לא יודעים מה התכניות שלנו (עוד מעט אכתוב על זה).
מעניין אם זה אמר שחודש שלם לא אתרגל כלל... או שאצליח לתרגל דווקא יותר.

אז במה אני כן מתמידה, יותר ממה שחשבתי שיהיה?
בציור.
אני מציירת די הרבה, משתפרת לאט לאט. כרגע עשיתי הפסקה מציור חופשי בצבעי מים, כי הרגשתי שחסרה לי המון טכניקה. אני מעתיקה ציורים בעיפרון, עוברת בעט שחור, ואז צובעת בצבעי עיפרון או מים.
החלטתי להכין מתנה ציור קטן לכל ילד מהילדים שעבדתי איתם השנה בגן, ישבתי על זה הרבה בשבת שעברה. לכל ילד ציור שמתאים לו. ביום שישי הייתה מסיבת סיום ונתתי את התמונות להורים ולילדים. חלקם הגיבו בשמחה וחלקם פחות התייחסו, אבל צפיתי את זה מראש ובעיקר שמחתי שיישאר להם משהו יפה ממני. חלק מההורים אמרו שהם יתלו את התמונה בחדר של הילד.
ציירתי גם לחלק מהצוות, רק לאלה שעוזבות.
ובשישי האחרון ציירתי גם 3 תמונות קטנות למורה שלי ליוגה, מתנה לסיום השנה וכאות תודה על כל הליווי והאכפתיות כל השנה (כל שבוע אני מעדכנת אותה במצבי ההורמונלי, והיא מתייחסת לזה במהלך השיעור. ברור לי שזה לא פשוט, כשיש עשרה תלמידים בכיתה, לזכור כל הזמן להגיד לי אם יש תנוחה שלא כדאי שאעשה, או מה כן לעשות שיהיה עדיף לבטן שלי...).
ואתמול ציירתי כרטיס ברכה לחתונה של בן דוד שלי.

הגינה –
היו כמה ימים שעבדתי בגינה במרוכז. פעמיים-שלוש שבדרך חזרה מהעבודה עברתי דרך המשתלה, וכשהגעתי הביתה שתלתי וסידרתי. הוספתי עוד קצת שיחי פרחים ליד השביל בכניסה. ועוד כמה עציצים פורחים ליד הדלת.
בשבוע האחרון אני פחות בחוץ בגלל החום, אבל מדי פעם עוברת להתפעל ובערב כשמשקים יש זמן להיות קצת בגינה. אין לנו מערכת השקיה, וכל ערב אחד מאיתנו מבלה עם הצינור בערך 20-30 דקות בגינה (כמובן שבימים פחות חמים זה לא כל יום, אבל במזג אוויר הזה אני רואה שהצמחים מתעלפים אם אנחנו מפספסים יום...) לפעמים זה מרגיש כמו משימה מעצבנת שצריך לסיים, ואנחנו רק מנסים להעביר אותה מאחד לשני... לפעמים זה דווקא זמן כיפי, לבלות בגינה, לגלות מה חדש. תלוי בעיקר בכמה עייפים וכמה זה תופס אותנו באמצע משהו.
אז איזה חידושים יש בגינה – צמחי הירקות מוציאים הרבה פרחים, ומעט ירקות ופירות. הצמח שלא ברור מהו מתגלה כדלורית. היו שני פירות שהתחילו ומתו די מהר מהחום, ככה שעוד לא היה ברור מה הם הולכים להיות. עכשיו יש פרי אחד שהגיע לגודל וצורה שכבר ברור שהוא דלורית, וצריך רק לחכות שהוא יהיה כתום ובשל.
המלון הוציא פרי אחד קטן חמוד. העגבניות גדול יפה מאוד, ובינתיים הוציאו 2 עגבניות (כנראה שרי תמר), עדיין ירוקות. הפלפל הוציא פרי אחד שהחל לגדול, אך נאכל על ידי משהו אחר... ועכשיו עוד שני פירות קטנטנים, שאני מקווה שיגדלו. החסה והפטרוזיליה גדלות יפה.
התפוח כבר הבשיל ואכלנו את מה שהציפורים השאירו לנו. היה טעים מאוד.
הרימונים התחילו לקבל צורה וגודל, עדיין ירוקים כמובן. וגם האגסים כמר משמינים להם, וכן גם הלימונים.
והמפתיע מכולם – התות ששתלנו בסוף החורף, וחשבנו שיישן עד החורף הבא, מלא עלים ירוקים בהירים ומבריקים. והוציא מספר תותים קטנים ואדומים! אמנם הם פיציים ממש, אבל חמודים ביותר ואפילו מתוקים (מדובר על תות בגודל של גרגר אפונה..).

התרנגולות חמודות ביותר, אוהבות מאוד לצאת ולהסתובב. צריך לשמור כל הזמן, כי החתול אורב להן ומנסה להתקרב הרבה פעמים. צריך לעמוד על המשמר ולהבהיל אותו כשהוא בא.
הן גדלות להן, אוהבות מאוד לאכול שאריות של ירקות ופירות וגם כל מיני עשבים מהגינה. לשמחתי, הן יודעות שאת הפרחים והצמחים ששתלתי לא אוכלים והם רק מעשבות מסביבם

. הכי הדאיג אותי המלון ששתלתי באיזור שלהן, אבל הן עוברות לידו ולא מפריעות לו להצמיח פרחים חדשים.

הגינה נשמעת ממש כייפית.

בנוגע להליכות. בימים האחרונים אני מרגישה כלואה בבית - כי לצאת החוצה זה בלתי נסבל. תתנחמי בזה שגם החום הראשון הוא הכי קשה. אחר כך הגוף מסתגל ונהיה קל יותר... מציעה שוב לתרגל בקטנה לאורך היום, אם זה יוגה או משהו אחר. רלוונטי במיוחד אם תרגול ארוך יותר לא יוצא.

מאחלת לכולנו רוח קרירה והסתגלות מהירה לקיץ @}

רק עכשיו ראיתי...
זה היה נעים לשתך ולהרגיש שאני יכולה לפרוק את זה. אז משתפת אותך בעצם התמיכה הדמיונית שלך.
מכירה בדיוק בדיוק את ההרגשה.
יש לי כמה אנשים כאלה, ש"עובדים אצלי" שעות נוספות בתמיכה דמיונית.
לכבוד הוא לי

(אה, ותרגישי חופשי גם על אמת! עוד יש לך את כתובת האימייל שלי)

יצאתי לכמעט חופש.
סיימתי בגן את השנה. היה לי קשה להיפרד מהילדים (לא שהם הבינו מה קורה... ניסיתי להגיד להם וזכיתי להתעלמות מוחלטת... אבל הם היו מאוד חמודים ביום האחרון וקיבלתי מלא חיבוקים אז מה אכפת לי

).
אבל עם הבאסה יש גם הקלה גדולה, זמן חופשי, הדוחות סוף שנה ירדו לי מהראש.

אחרי היום האחרון עברתי בדרך הביתה במשתלה להתחדש בכמה עציצים, במקום כמה שמתו.
שתלתי קצת ושמחתי בפרחים החדשים.
ואתמול, עשיתי יום שלם של תיוקים וארגונים בבית. דברים שאני דוחה כבר אינסוף זמן.
בעלי השתגע שבמקום שנהיה בחופש ונעשה משהו כיף זה מה שאני עושה...
אבל החלטתי שאני אנסה בימים הראשונים של החופש לסיים כל מיני משימות שיושבות לי על הראש, לארגן את הבית ולנקות, אולי אפילו לסיים את הדוחות של מקום העבודה השני שלי. ואז שאר החופש יהיה חופש אמיתי, בלי יותר מדי דברים על הראש.
לא מדובר על 100% חופש, כי במקום השני אני עוד עובדת, וגם התפתיתי לקבוע כל מיני עבודות נוספות (למרות שאני מאוד משתדלת לא להעמיס...). אבל - יש ימים חופשים לגמרי. יש גמישות בזמן, הכל נתון להחלטתי ולרצוני.
יותר זמן להיות קצת ביחד, לראות משפחה, חברים.
זאת הרגשה משחררת, למרות שנראה לי שאהיה כל הזמן עסוקה...
מקווה שלפחות ניסע לכמה ימים, וזה יעזור לי להשקיט קצת את הראש באמת.. מעניין אם אצליח.

תפילה_לאם

שמחה לשמוע ממך! בדיוק אתמול פתחתי את הדף וניסיתי לכתוב הודעה שתביא את רצוני לשמוע מה קורה איתך בצורה אלגנטית. לא הצלחתי למצוא ניסוח כזה, ולא כתבתי כלום. ובדיוק היום כתבת! איזו הפתעה נעימה!

שמחה לשמוע ממך.

ביוגה השבוע היא דיברה על שלוש הגונות. כותבת קצת ממה שאני זוכרת ומויקיפדיה.
הגונות הן שלוש איכויות שונות, מצבים של הטבע. הם מאפיינים את המזון, את עונות השנה, האקלים, זמנים שונים ביום ואת אופי האדם.
תמאס - מתקשר לחושך, כבדות, התנגדות, בורות, וחוסר אנרגיה.
רג'אס - מבטא פעילות, תשוקה, צמיחה ושינוי, עודף אנרגיה. מתח, עקשנות, דמיון מפותח.
סאטווה - צלילות. הטוב וההרמוניה, מצב של אנרגיה פנימית מאוזנת. שלווה.

היא דיברה על זה בהקשר לתרגול, שכל אחד מגיע לתרגול במצב של אחת הגונות.
זה לא דבר קבוע, ויכול להשתנות מיום ליום, להשתנות במהלך התרגול עצמו.
וצריך להתייחס למצב שאנחנו נמצאים בו במהלך התרגול. למשל, אם אנחנו במצב של תמס, אז נרגיש כבדות, נחשוב
למשל "אוף, מתי כבר תיגמר התנוחה". אם אנחנו במצב של רג'ס, נתקשה למשל להישאר בתנוחות פסיביות יותר, נתקשה להגיע למצב של הרפיה, של ראש שקט. בעצם המצב שהתרגול מנסה להוביל אליו זה מצב של סאטווה. כמו שהיא אומרת הרבה פעמים, בכל תנוחה להיות במצב של שוואסנה, ולא רק בסוף השיעור כששוכבים במנוחה.

היא אומרת שיש נטייה להתייחס לרג'ס ולתמאס כרעות, ולסאטווה כטובה. אבל בעצם שלושתן קיימות בעולם, משפיעות עלינו ונחוצות. הרג'ס מעודדת אותנו לפעול בעולם והתמאס דרושה כדי שננוח.

מאוד התחברתי לזה.
תחושה שבמשך הרבה שנים הייתי במצב של תמס. מאוד פסיבית, עייפה, כבדה. היה לי מאוד קשה להניע את עצמי לפעולה. כשתרגלתי יוגה בתיכון, הייתי נרדמת בהרפיה בסוף השיעור.
בשנים האחרונות אני עוברת לאט לאט למצב של רג'ס. מאוד פעלתנית, כל הזמן רוצה לעשות משהו. קשה לי לשבת בחוסר מעש הרבה זמן. אני מרגישה שזה טוב לי, אני הרבה יותר שמחה, יותר נהנית מדברים. אבל מצד שאני ממש לא שלווה. בעלי נהנה לשבת עם כוס קפה על הספסל בחוץ ולהתסכל על הנוף. בכל פעם שאני באה כדי להצטרף אליו, תוך רגע אני קמה, מנקשת עשבים, מזיזה דברים, מדברת. הורסת לו את המנוחה... P-:
וכבר שנה וחצי, מאז שחזרתי ליוגה אחרי שאבא נפטר, בשוואסנה בסוף השיעור המחשבות רצות ורצות ואני לא מצליחה לכבות אותן.

אז עכשיו, המטרה היא כנראה להצליח להגיע לפעמים לסאטווה.
לאיזו שלווה. שקט.
יכולת פשוט להיות.
כמובן שלא כל הזמן, אבל להצליח לעשות את זה.
אני חייבת להגיד שזה ממש מפחיד אותי אפילו לכתוב את זה.
נשמע לי מוזר. מה אני אעשה המנוחה הזאת, פשוט כלום?
איזה בזבוז זמן...

אבל - אולי אצליח לחזור לקרוא ספרים (התחלתי קצת לחזור לזה, לקח לי כמה חודשים אבל סיימתי ספר!).
אולי אצליח לנוח בעוד דרך חוץ מלראות סדרות... (כרגע זה הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות כשאני רוצה לנוח).
אולי אצליח לשבת קצת. לנשום. להרפות.

שמחה לשמוע ממך.

אני כבר כמה זמן רוצה לכתוב אבל לא הצלחתי להגיע לזה...
וגם רוצה עוד לענות על הדיון על הקשר עין בחיוניות. מתלבטת אם לעשות זאת עכשיו, או לשבת עכשיו על דוחות ולגשת לזה בערב.

הגוף שלי קצת בהשתגעות...
עדיין אין ווסת, כבר 3 וחצי חודשים.
לפני 3 שבועות היו כמה ימים של הפרשות לא ברורות, בלי דימום. אחרי כמה ימים הן נעלמו להן.
עשיתי בדיקת הריון מתישהו אחר כך והיא יצאה שלילית.
ביום שישי האחרון היו לי קצת כאבי בטן, ומעט מאוד דימום. חשבתי שמתחילה ווסת, אבל זה נעלם.
מאז יש מדי פעם מעט הפרשות, לא היו כאבים וכאלה.
אתמול היו כאבים חזקים באיזור שחלה ימין, שנעלמו אחרי שעה בערך.
ומאז מעט מאוד דימום, משהו שלא נראה כמו ווסת אבל גם לא כמו שום דבר אחר...
והיום הבטן קצת כואבת והרגשה כללית לא נעימה.
אין לי מושג מה זה... ביוץ, ווסת, הריון....
אמור להיות לי דיקור היום, כדי להביא את הווסת. אבל מפחדת שאולי זה יעשה לא טוב.
כל כך מוזר...

בכל מקרה, מה שהיה נחמד זה שאחרי שעשיתי בדיקת דם והיא יצאה שלילית, הסתובבתי איזה שבועיים בשמחה שבטוח אין הריון ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה.
אז חברות מהעבודה באו אליי לערב קוקטיילים (היה כיף מאוד).
ובן דוד שלי התחתן ויכולתי לשתות! והיה ממש כיף, ורקדתי מלא - עד כדי כך שיומיים אח"כ הרגליים שלי היו תפוסות... (אני כל כך לא נהנית בחתונות שאני לא שותה בהן...)
ואכלתי מיונז. שאני לא אוכלת כמעט אף פעם גם ככה, אבל מדי פעם בא לי וכמעט תמיד זה בזמנים שאי אפשר... (כלומר אחרי ביוץ, או אולי ביוץ).
והרמתי כמה ילדים שרק רציתי בגן, ועשיתי את כל התנוחות ביוגה, בלי שאצטרך להיות בצד או לעשות הכל עם מלא תמיכות וכו' (כי אם יש הריון - לא טוב כפיפות לאחור, ולא טוב פיתולים ועוד כל מיני דברים ספציפיים).
ובעיקר הרגשתי חופש, לא להצטרך לחשוב על זה כל הזמן...

מבחינת אוכל אני בינתיים שמה לב להרבה יותר ירוקים וקטניות. לוקחת ברזל ו-B12.
אולי אחזור גם לקנות טופו ואדממה.
ומצליחה לאט לאט גם לחזור לפחות סוכר, ופחות להתפתות לכל מיני דברים שאני מעדיפה לא לאכול.
באופן כללי אוכלת יותר מאוזן ומגוון וטוב.

_אפשר לתרגל תנוחה אחת בלבד. אבל יש משהו שרצף שהוא ממש אחר.
התחושה הזאת שהגוף נפתח לאט לאט, זה משהו שלוקח קצת זמן_

לגבי המשפט הזה שכתבתי לפני כמה זמן, המורה ליוגה אמרה משהו השבוע שהזכיר לי אותו -
שבעצם אחרי שיוצאים מהתנוחה, משהו ממנה נשאר בגוף, ועובר איתנו לתנוחה הבאה.
וזאת בעצם ההרגשה הזאת שתיארתי שהגוף נפתח, כאילו הוא לומד משהו מכל תנוחה, והדברים האלה נאספים ונבנים אחד על השני, וכל תנוחה נעימה, גמישה, מדויקת יותר, מזאת שלפניה.

והרמתי כמה ילדים שרק רציתי בגן, ועשיתי את כל התנוחות ביוגה, בלי שאצטרך להיות בצד או לעשות הכל עם מלא תמיכות וכו' (כי אם יש הריון - לא טוב כפיפות לאחור, ולא טוב פיתולים ועוד כל מיני דברים ספציפיים).
למה??
לא מבינה ביוגה, אבל נראה לי מוזר. פיתולים רע בהריון? אפילו בשלבים ההתחלתיים? למה?
ולמה להגביל את עצמך בגן? תרימי כמה ילדים שאת רוצה כל יום שאת רוצה, כל עוד זה מרגיש טוב.

בטוח אין הריון ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה.
המשפט הזה עשה לי קווץ, כי פתאום הרגשתי ממנו - ותקני אותי אם אני טועה - עד כמה ההריונות-בפוטנציה שלך מכבידים עלייך, כי פתאום יש רשימה של איסורים והנחיות.
וזה גם זר לי וגם נשמע לי חבל מאוד.
את בטוחה שבאמת צריך את כל ההגבלות האלה?

(אלכוהול אני מבינה)

פיתולים רע בהריון? אפילו בשלבים ההתחלתיים? למה?
יש שני סוגים, פיתולים פתוחים ופיתולים סגורים. סגורים לא טובים בהריון ובווסת, כי הם מכווצים את הבטן.
כפיפות לאחור, מותחות את הבטן, לפעמים מאמצות אותה, ובחלקן שוכבים על הבטן.
תנוחות הפוכות למשל לא נהוג לתרגל בווסת. בהריון כן, אבל לפעמים עם תמיכות.
יש נשים שמתרגלות יוגה הרבה זמן, מכירות את הגוף שלהן בתנוחות השונות ומתרגלות כמעט הכל. ובכלל, אני משערת שרוב הנשים לא אומרות למורה שלהן בשבוע השני של ההריון...
אני ספציפית, בגלל מצבי, עדיף שאתרגל תנוחות שמרככות ומרחיבות את הבטן, ולא אתרגל תנוחות שמכווצות/סוגרות/מאמצות אותה, בין הביוץ לווסת. כמובן שמתנוחה אחת של פיתולים כנראה לא ייקרה כלום, אבל הרעיון הוא לתרגל תרגול שמתאים לצרכים של הגוף, שייטיב איתו.
בגלל זה בשיעורים של אחרי ביוץ היא נותנת לי כל מיני התאמות, או תמיכות נוספות (למשל כדי לא לאמץ את הבטן), או שאני עושה פיתולים פתוחים במקום סגורים ועוד. בנוסף, אני מתרגלת כל מיני תנוחות ספציפיות שטובות לי, ולפעמים אני עושה לבד בצד בזמן שהשאר עושים תנוחות שפחות מומלצות לי.
זה לא ייחודי רק לי, באיינגר יוגה נהוג שכל מי שמגיעה לשיעור בווסת אומרת למורה, ויש דברים שהיא לא תתרגל או תתרגל קצת אחרת. פשוט אצלי זה יוצא כמעט חצי מהזמן בגלל שזה גם בווסת וגם בשבועיים שאחריה. ולאחרונה, בגלל שהמחזור שלי משתגע, זה כמעט כל הזמן. כרגע זה בעיקר תרגול שאמור לעזור לאזן את המערכת.

לגבי להרים ילדים - זה לא שבאופן גורף אני לא מרימה בזמנים של אחרי ביוץ, אבל כן משתדלת לא לאמץ מדי את הבטן, וגם מרגישה בתקופות מסוימות (סביב הווסת וסביב הביוץ, או בזמנים שאני מדמיינת שאני באחד מהם...) שזה לא טוב לי. זה קורה לי גם למשל כשאני מנקה את הבית, אם יוצא שאני מתכופפת הרבה.
אני לא בטוחה אם זה בגלל חולשה בשרירי הגו או הבטן, או בגלל שכל המערכת שלי שם מאוד רגישה לכל דבר...
לפעמים אני תוהה אם אין לי חולשה בשרירי ריצפת האגן או משהו. לא בטוחה מה אמורים להרגיש כשזה המצב, אבל אולי זה מה שמחליש אותי שם?
הרבה שנים הייתי הולכת מאוד כפופה, אני חושבת שזה מאוד השפיע גם על הבטן. לאחרונה משתדלת להזדקף יותר, לייצר מקום בבטן. ממש מרגישה את ההבדל בבטן התחתונה כשאני קורסת למטה או כשאני מזדקפת.
היוגה מאוד עוזרת לי בזה, וזאת אחת הסיבות שהייתי רוצה לתרגל יותר.
בעיקרון זאת אחת הסיבות העיקריות שהתחלתי עם איינגר יוגה, כבר לפני 5-6 שנים. הייתי מאוד כפופה וממש התקשיתי להזדקף (בניגוד לעכשיו, שאני נוטה לקרוס למטה, אבל אם אני שמה לב לזה אני מצליחה להרים את עצמי). ובעקבות זה גם הכתפיים שלי היו תפוסות והיו לי כאבים באיזור השכמות (ובכלל כל האיזור של הכתפיים-צוואר-לסת מאוד מכווץ אצלי, כולל להחזיק שיניים בלילה. כמובן זה קשור למתח).

עד כמה ההריונות-בפוטנציה שלך מכבידים עלייך
בוודאי, מכבידים מאוד. האמת שמכל הרשימה (תכלס - אלכוהול, סושי, מיונז. היא לא כזאת ארוכה), אלכוהול זה מה שהכי קשה לי איתו... אני לא שותה הרבה, אבל מדי פעם כן רוצה לשתות, ומתבאסת מאוד כשהזמנים האלה יוצאים בזמנים של אולי-הריון כזה (שתמיד מתברר כבכלל לא הריון, מה שרק מבאס יותר).
מתישהו נתקלתי בבאופן במישהי שכתבה שגם עבודה עם אדמה בידיים חשופות מסוכנת בהריון, שזה קשור לאותו חיידק שבגללו אומרים לא לאכול מיונז או בשר נע. אבל זה משהו שאני לא מתכוונת לוותר עליו, כי דווקא בזמנים שאחרי ביוץ תמיד יש לי הכי הרבה חשק לשתול (אחרי שקראתי את זה ניסיתי לעבוד איזה יום עם כפפות. איזה מעצבן זה.. ישר הורדתי אותן...)
ביוגה - זה לא שקורה שספציפית בא לי לעשות תנוחה מסוימת ואי אפשר, אלא כל הרעיון שאני צריכה להיות בתשומת לב לזה תוך כדי תרגול, לפעמים לתרגל בצד וכו' (וכולם מקנאים בי, כי תמיד זה בשיעורים הכי קשים, בעיקר כפיפות לאחור, והם מתאמצים והגוף כבר רוצה לנוח, ואני עושה איזו תנוחה נינוחה בפינה של הכיתה

, בהתחלה זה היה לי קצת מביך, עכשיו כבר לא, אבל עדיין לפעמים הייתי רוצה פשוט לבוא לשיעור ולתרגל כרגיל...)

באופן כללי - כל העניין של לנסות כל הזמן להבין באיזה מצב אני, לקבל כל הזמן איתותים מהגוף ולא להבין למה הם קשורים, מאוד מכביד עליי. הראש שלי כל הזמן עסוק בזה. גם כשאני כביכול לא חושבת על זה. וגם בתקופה האחרונה כשאני יחסית משחררת, פחות חיה סביב ההמתנה הזאת.
עדיין אני מדי פעם שמה לב שזה כל הזמן נמצא שם, מאוד נוכח.
בכל תנוחה שאני מתרגלת, אני שמה לב לבטן. בכל דבר שאני אוכלת, זה עובר לי בראש. בכל פעם שאני שותלת ומשהו צומח, או מכינה לחם והוא תופח. לפעמים זאת מחשבה עצובה, לפעמים שמחה, לפעמים מעין תקווה וציפייה לעתיד. אבל זה כל הזמן שם. כבר שנים...
מאוד מעייף ומתיש..

הרבה פחות קשור למה אני עושה עם זה בפועל (שותה אלכוהול או לא, מתרגלת תנוחות הפוכות או פיתולים). יותר קשור למצב של התודעה, שכל הזמן נעה סביב זה. זה כל הזמן שם...

אם יוצא שאני מתכופפת הרבה.
איך את מתכופפת? בגב ישר, או בגב כפוף?

איך את מתכופפת? בגב ישר, או בגב כפוף?
ביום יום משתדלת להתכופף מהברכיים וגב ישר. כשאני מנקה הרבה פעמים עם גב כפוף - כדי להגיע מתחת לספות עם המגב, או כדי לשטוף ולסחוט את הסמרטוט באמבטיה... זאת לא פעילות ארוכה מדי (יש פה כולה שני חדרים...), כשאני במצב פיזי טוב זה לא יותר מדי משפיע, אני מסיימת את זה טיק טק. אבל בתקופות שאני מרגישה את הבטן אני משתדלת להימנע מזה, ומבקשת מבעלי לשטוף. זה לא שזה קשה מאוד, כמו שזה מרגיש לא טוב בבטן.

שאלתי כי תיאורטית אני אמורה תמיד לעשות דברים בגב ישר (או בכריעה, או תנוחה אחרת) אבל זה לא ממש מצליח לי. ולא נראה לי הגיוני שכפיפה בגב ישר תפריע לבטן. אבל מתברר שגם לך הכפיפה היא זו שנראית בעייתית.

יש לי על זה מחשבות, אכתוב אחר כך

מהברכיים וגב ישר
תחפשי את אסתר גוקלה בגוגל (תתחילי בדף יציבה טבעית, יש שם המון קישורים). תחפשי התכופפות מהאגן בגב ישר. אם יש לך דרוזיות או צ'רקסיות מבוגרות בסביבה, תתבונני בהן. איך הן עושות את זה. זה דורש הארכה של שרירי הירך האחוריים, אבל יש שלבי ביניים עד שהם מתארכים מספיק.

_הרבה שנים הייתי הולכת מאוד כפופה, אני חושבת שזה מאוד השפיע גם על הבטן. לאחרונה משתדלת להזדקף יותר, לייצר מקום בבטן. ממש מרגישה את ההבדל בבטן התחתונה כשאני קורסת למטה או כשאני מזדקפת.
היוגה מאוד עוזרת לי בזה, וזאת אחת הסיבות שהייתי רוצה לתרגל יותר._
אז אני מאוד מאוד מאוד ממליצה לך על שיטת אלכסנדר.
מכמה סיבות:
א. זה עדין, הכי עדין שבעולם ואין הגבלות תרגול, הריון או לא.
ב. בניגוד ליוגה שצריך לעצור, לפנות זמן ולתרגל, אלכסנדר את יכולה לתרגל בזמן שטיפת רצפה, רחיצת כלים, הרמת ילדים, זמן מחשב... זה הלוז וזה היופי שבשיטה.
אני, למשל, מתרגלת אלכסנדר כשאני עושה את עליית המתח שלי, כדי להקפיד ולשחרר את הצוואר. לדוגמה. גם בזמן רחיצת כלים, וגם ברגע זה עכשיו.
ג. זה מדויק, מדויק, מדויק לאין ערוך מכל שיטת תרגול שאני מכירה. הם עובדים על שינויים כמעט מיקרוסקופיים ביציבה - ואיזה משמעותי זה! יש בדיוק הזה המון היגיון ביומכאני.

אני, למשל, מתרגלת אלכסנדר כשאני עושה את עליית המתח שלי, כדי להקפיד ולשחרר את הצוואר.
רוצה לספר עוד על זה? אני אשמח לשמוע.

זה ד יפשוט.
הנטייה שלי היא לעשות כיפוף וכיווץ יתר של העורף, כך שהסנטר קצת יותר מדי קדימה-למעלה והקודקוד "נמעך" לכיוון העורף מאחור . אז באלכסנדר המורה שלי תמיד מזכיר לי לכופף טיפונת את הצוואר כך שהלסת תפנה לכיוון החזה, תזוזה ממש קטנה, והיא מאריכה לי את העורף ומשחררת אותו.
וכשאני מתאמצת עם עליות מתח או תרגילי בטן, הנטייה הזאת לכווץ בולטת במיוחד.
אז כשאני על המתח - דרך אגב, אני עדיין לא עושה "עליות", רק ירידה איטית עד שהמרפקים ב- 90 מעלות, עלייה חזרה ועוד ירידה איטית - אני מקפידה לכופף וליישר את הצוואר בתנועות קטנות וגם להסתכל לצדדים, כדי לעודד אותו להיות חופשי ומשוחרר במידת האפשר.

תחפשי את אסתר גוקלה בגוגל
כל מיני דפים וסרטונים על אסתר גוקלה אצלי במועדפים ואני מתכננת להגיע אליהם.. כל פעם קוראת או רואה קצת ומתכננת לחזור אליהם.. בינתיים ראיתי רק חלקי הרצאות וזה לא הספיק לי כדי לקחת מזה כלים. אולי אבחר איזה יום בחופש ואשב על זה באופן קצת יותר רציף.

אם יש לך דרוזיות או צ'רקסיות מבוגרות בסביבה, תתבונני בהן.
סוג של צ'רקסיות... אנסה להסתכל עליהן קצת לבדוק אם אני מצליחה לראות את זה.
זה דורש הארכה של שרירי הירך האחוריים
נראה לי שאני מבינה את הכיוון, מאיפה אמורה לבוא התנועה.

_ב. בניגוד ליוגה שצריך לעצור, לפנות זמן ולתרגל, אלכסנדר את יכולה לתרגל בזמן שטיפת רצפה, רחיצת כלים, הרמת ילדים, זמן מחשב... זה הלוז וזה היופי שבשיטה.
אני, למשל, מתרגלת אלכסנדר כשאני עושה את עליית המתח שלי, כדי להקפיד ולשחרר את הצוואר. לדוגמה. גם בזמן רחיצת כלים, וגם ברגע זה עכשיו.
ג. זה מדויק, מדויק, מדויק לאין ערוך מכל שיטת תרגול שאני מכירה. הם עובדים על שינויים כמעט מיקרוסקופיים ביציבה - ואיזה משמעותי זה! יש בדיוק הזה המון היגיון ביומכאני._

לפי הדוגמה שנתת, דברים דומים קיימים גם ביוגה. זה מסוג הדברים שאני דווקא כן עושה ביום יום, אבל לא מחשיבה אותם כ"אני מתרגלת".... זה קיים יותר באיינגר יוגה מאשר בשיטות אחרות.
בשיעורים, תוך כדי שעושים את התנוחות, היא מדברת על דברים מאוד נקודתיים מהסוג הזה.
למשל, תשומת לב לאיך עומדים על כף הרגל - כמה משקל אנחנו שמים על העקב או האצבעות, על החלק הפנימי או האחורי. הארכה של אחורי הברך, המנח של האגן, גב תחתון, הכנסת השכמות, הצוואר ועוד.
ומאוד מעודדת להתנסות - תעמדו ככה וככה, ותראו את ההבדל. היום אנחנו עושים ככה, אבל בבית תנסו אחרת ותראו איך זה מרגיש בגב/ברגל וכו'.
למשל, אני בתנוחות עמידה נוטה דווקא הפוך ממך, להטות את הראש קדימה, ככה שקדמת הצוואר סגורה. אז היא תזכיר לי תוך כדי תנוחה לקחת את הראש אחורה.
אז נכון שזה תוך כדי תנוחות מסוימות, ולא תוך כדי תפקוד. אבל בפועל אני כן לוקחת את הדברים האלה איתי ובמהלך היום שמה לב לזה לפעמים ואז משנה.
למשל, סביב ענייני הבטן התחתונה שלי, היא דיברה איתי הרבה על החשיבות של לשמור את הבטן ארוכה ורכה, מה שהיא מכנה לפנות מקום לאיברים הפנימיים. בתנוחות זה בא לידי ביטוי באופן מאוד משמעותי. אבל גם ביום יום, למדתי למשל בישיבה, להאריך את שני צידי הגו ולהכניס שכמות, וישר אני מרגישה את ההבדל בבטן וגם בגב העליון. או בעמידה, לעמוד באופן שווה על שתי הרגליים, לייצב את עצמי משרירי אחורי השוקיים והירכיים וכו'.
העניין הוא, שאני מרגישה שזה דורש ממני מאמץ, והנטייה הטבעית של הגוף זה לקרוס... אני צריכה להיות ממש במודעות לזה כל הזמן כדי להישאר ביציבה שטובה לי... וגם - אני מתעייפת מתישהו, ואז יותר קשה לי החזיק ככה.
הייתי רוצה להתחזק מספיק כדי שזה יבוא יותר בקלות... בגלל זה הייתי רוצה לתרגל יותר בבית, תרגול אינטנסיבי שיהפוך את היציבה הטובה לזאת שהגוף משתמש בה באופן אוטומטי...
אחת התנוחות המעניינות לטעמי היא טאדאסנה, תנוחת ההר. כשמתסכלים עליה מהצד, זה נראה פשוט כמו איש עומד. אבל תוך כדי יש המון דברים לשים אליהם לב. הרגליים, הגב, הידיים, הצוואר ועוד. אני חושבת שדרכה למדתי הרבה על תשומת לב ליציבה. וזאת באמת התנוחה שאני מתרגלת הכי הרבה, כי היא פשוטה כל כך ובאמת לא דורשת כלום כלום, חוץ מריצפה....

מה בעצם כולל שיעור/טיפול בשיטת אלכסנדר? זה מפגש פרטני? כולל תרגול או רק הדרכה? אלו מפגשים שנערכים באופן קבוע, או שמקבלים תרגילים הביתה וחוזרים פעם ב...?

היום קמתי בבוקר, ישבתי קצת בחצר (אנחנו אצלי ההורים של בעלי), נחתי. ואז קמתי ותרגלתי כמה תנוחות. כלב, כמה תנוחות עמידה, שניים שלושה פיתולים (פתוחים

, כמה מתיחות לצוואר ולכתפיים.
אני עם שמלה קצרה אז זה היה קצת מאתגר... קיוויתי שאף שכן לא ייצא בדיוק מהבית... אבל גם קצת לא היה לי אכפת ולא הייתי עד כדי כך חסודה... בכל מקרה, אחרי זה עליתי לחדר ועשיתי עמידת ראש ועמידת כתפיים עם דלת סגורה, כי זה היה נראה לי כבר קצת מוגזם לעשות בסביבת אנשים (בכל זאת, השמלה הייתה על הראש והתחתונים בחוץ...)

העניין הוא, שאני מרגישה שזה דורש ממני מאמץ, והנטייה הטבעית של הגוף זה לקרוס... אני צריכה להיות ממש במודעות לזה כל הזמן כדי להישאר ביציבה שטובה לי... וגם - אני מתעייפת מתישהו, ואז יותר קשה לי החזיק ככה.
שרירי ליבה חלשים.
זה מה שצריך לחזק.

_שרירי ליבה חלשים.
זה מה שצריך לחזק._
זה פחות או יותר מה שחשבתי, רק לא ידעתי לקרוא לזה ככה...

איך לחזק? יש למישהי רעיונות לתרגילים מומלצים?
מבחינת היוגה, לתחושתי מה שחסר לי זה יותר כפיפות לאחור, שיותר ממשמעותיות לשרירי הגב והבטן. מצד שני יש הרבה זמנים שאני מרגישה שזה לא טוב לי, בגלל עניין המחזור המשוגע שלי, ואז אני נמנעת מהן...
בשיעורים שאני כן עושה זה מרגיש לי שקשה לי ואני מאוד מתאמצת מהבטן. אני משערת שזה בגלל שאני לא רגילה לזה...
יש לי כל הזמן התלבטות, האם לחזק שרירי בטן, שזה אומר לכווץ ולאמץ אותה (לא בטוחה אם אפשר לעשות את זה באופן לא מכווץ כל כך, אני בכל מקרה לא מצליחה...), או כרגע לא להתמקד בזה, אלא להתמקד יותר במקום של לפנות שם מקום ולהשקיט את האיזור.
מתקשה להבין מה הגוף שלי צריך יותר...

אז החופש קצת עף לי בין הידיים...
קצת ארגנתי את הבית, קצת נפגשנו עם המשפחה. והרבה לא עשיתי כלום, הרבה שעות מסך...
מקווה שזה מן משהו שאני צריכה להוציא ממני, כדי ששאר החופש אצליח לעשות קצת יותר...
היום החלטתי שאם כבר אני מול המסך ובבית בלי לזוז, לפחות אנצל את זה כדי לקבוע דברים לעשות בימים אחרים...
אז קבעתי לי תור לשיננית, כמה ימים של עבודה שהייתי צריכה לסגור, ימים שיבואו אלינו בני דודים שלי וגיסתי.
ואחרי שנה שאנחנו אומרים שניסע קצת לחופש ולא עושים שום דבר בנידון (מאחר והבית שלנו הוא די כמו צימר, אנחנו קצת מתבאסים לנסוע, כי רוב הצימרים/בתים לסבלט וכו' נראים לנו פחות יפים ממנו...), סוף סוף קבעתי לנו שני לילות לשבוע הבא. אז נהיה שלושה ימים בצפון, במקום שנראה יפה ובעיקר נמצא בתוך הרבה עצים וצמחייה. וסוף סוף נצא קצת מהאזור..
כשגרתי במרכז, אם היינו רוצים טיול או משהו היינו נוסעים קצת צפונה. מאז שאנחנו פה, בכל פעם שאנחנו רוצים קצת ירוק וטבע אנחנו בוחרים איזה הר/יער קרוב... במרחק רבע שעה נסיעה... שזה כיף ויפה, אבל יש משהו בהתרחקות, במקום חדש ושונה, שמרגיש יותר כמו חופש.

בכל מקרה, בינתיים השבועיים הקרובים כבר די מלאים בדברים, עם יום פה ויום שם לחוסר מעש.
ואז יישארו עוד שבועיים, שבהם אחליט אם יותר מתאים לי לא לעשות כלום, או לעשות דברים בבית, או לנסות לקבוע עוד כל מיני.

הדברים שאני לא מצליחה להביא את עצמי להגיע אליהם - לכתוב דו"חות לעבודה, לפרסם למכירה איזה יחידת מדפים שתקועה לנו במחסן כבר שנה, ולהתחיל לחפש דירה לקנייה (אוף כבר שנים שאנחנו דוחים את זה, וכל קיץ אומרים לעצמנו שהנה עכשיו נחפש)...
דווקא עם רוב הסידורים המעצבנים האחרים די התקדמתי, התקשרתי לבנק לכמה דברים שהייתי צריכה וכל מיני כאלה. והבית מסודר ומאורגן שזה נחמד.

אה ויש לי כל הזמן דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, אבל חושבת עליהם בנסיעה, במקלחת וכו' ושוכחת מהם ברגע שאני יושבת לכתוב...

תפילה_לאם

אז נהיה שלושה ימים בצפון,
יופי טופי!
ממליצה בהתלהבות רבה על המסלול הרטוב של המג'רסה.

אז החופש קצת עף לי בין הידיים...
אךךךך, לגמרי! ואני יצאתי לחופש הרבה לפנייך.

מה בעצם כולל שיעור/טיפול בשיטת אלכסנדר? זה מפגש פרטני? כולל תרגול או רק הדרכה? אלו מפגשים שנערכים באופן קבוע, או שמקבלים תרגילים הביתה וחוזרים פעם ב...?
בדרך כלל מפגש פרטני, כולל תרגול בישיבה, עמידה, הליכה ופעולות אחרות, ויש גם חלק של שכיבה כשהמורה מזיזה אותך מאוד בעדינות כדי לתת לגוף לחוות יציבה טובה.
המורה שלי המליץ שלי על סדרה של עשרה שיעורים סדירים, בפועל לקחתי קצת יותר, ועכשיו זה "לכי הביתה, תיישמי, ותחזרי במקרה הצורך". כשגמרתי את העשרה, חשבתי שיועיל לי להמשיך ללכת אליו מדי פעם, נניח פעם בחודש-חודשיים, לשמור על הקיים ולתמוך בעצמי.

אם יוגה מאפשרת לך דבר דומה, אז יופי.

_שרירי ליבה חלשים.
זה מה שצריך לחזק._
אפשר להסתכל על זה מזויות שונות.
המסז'יסט שלי אמר לי יום אחד שצריך לחזק את שרירי הבטן, ואז באתי עם זה למורה ליוגה שלי (היה מאוד מעניין לשמוע דעות כל כך שונות על אותו דבר) ומה שהוא חשב זה שלא צריך כל כך הרבה מאמץ של שרירי הבטן, עבודה מתונה שלהם תספיק לצורך העניין, והוא הראה לי איך. הוא גם הצביע, למשל, על האופן שבו הצוואר שלי נהיה מכווץ ומאומץ מדי כשעשיתי את תרגיל הבטן.
אפשר להגיד שאני שמחה שהלכתי לשניהם ושהקשבתי לשניהם.

אפשר להסתכל על זה מזויות שונות
לא להסתכל על זה מזויות שונות, אלא:

יש כל מיני שרירי ליבה ולאו דווקא שרירי הבטן. כמו כן, רוב מה שידוע כ"חיזוק של שרירי הבטן" בכלל לא עובד על שרירי הליבה אלא על שרירים אחרים, וגם לרוב - בצורה מזיקה.
יש כל מיני דרכים לחזק את שרירי הליבה. אני בעד צ'י קונג, יוגה, אלכסנדר, פלדנקרייז (בטח לא מיציתי) ובמיוחד - את הכל לעשות אחרי שמבינים את מה שמלמדת אסתר גוקלה, יציבה טבעית. כי אם לא, אז אנחנו ממשיכים להנציח את הטעויות ביציבה שלנו.

אז כמובן שאני כל הזמן רוצה לכתוב אבל לא עושה את זה... ולאחרונה גם קצת פחות מספיקה לקרוא בבאופן...
אבל רק אכתוב בשמחה, שבמהלך החופשה למדתי סוף סוף לסרוג במסרגה אחת.
אמא שלי ניסתה ללמד אותי כמה פעמים בעבר, אבל זה לא נתפס לי..
בקיץ הייתי בסדנת סריגה בטריקו עם דודה שלי, ובגלל שחוטי הטריקו עבים יותר, הצלחתי להבין את העיקרון.
ואז מול היוטיוב תרגלתי סריגה גם בצמר.
כבר סרגתי כרית (כמעט לגמרי, נשאר לי כמה פינישים ואז לסגור אותה),
והתחלתי כרית נוספת.
יוצא צבעוני ומגוון וממש נחמד לי.

היינו כמה ימים בצפון, היה כיף מאוד וממש רציתי לכתוב על זה... כתבתי קצת על דפים, אולי אעביר לכאן מתישהו.
והתחילה השנה, לאט לאט חוזרים לשיגרה, קצת דומה לשנה שעברה וקצת שונה.
סך הכל יש ציפייה להמשך השנה, להכיר את הילדים, לעבור איתם תהליך.
אבל גם קצת חשש מכל העומס, מזה שלא יילך כמו שרציתי, מלחזור ולהתעסק גם עם הדברים הפחות טובים במסגרת הזאת...
בכל מקרה, בינתיים הולכת בבוקר בשמחה לעבודה ולאט לאט נכנסת לעניינים.

תפילה_לאם

אז כמובן שאני כל הזמן רוצה לכתוב אבל לא עושה את זה... ולאחרונה גם קצת פחות מספיקה לקרוא בבאופן...
גם אני...

עם פרוש תשע"ד איחלתי ל{{}}מיכל בז שתהא שנת עיבור דגול, וזה עבד.
מאחלת לך בחום שתהא שנת עיבור זריז @} ובכל מקרה - שתהיה שנה טובה! אני נהנית לקרוא אותך ולקרוא על כל הרוחות הטובות הנושבות בחייך.
@}

תפילה_לאם

רגע, אופס, האיחול שלי תקף לשנה שמסתיימת, ואם כך - הוא יצטרך להיות זריז מ-מ-ש...

ולכן מוסיפה לגיבוי: תהא שנת עיבור חיוני (ברוח החיוניות שלי, כי יכולתי לבחור גם תארים אחרים שמתחילים בחי"ת.

)

בינתיים הולכת בבוקר בשמחה לעבודה ולאט לאט נכנסת לעניינים.
שנה טובה! @}@}@}

ובכלל, טוב מדי פעם לקחת הפסקה מבאופן

שתהא שנת עיבור זריז

בכלל, טוב מדי פעם לקחת הפסקה מבאופן
+100

תודה על האיחולים.
האמת שכבר כל כך קיוויתי שתפילה צדקה, ואכן יהיה זריז מ-מ-ש
כי בשבועות האחרונים חזרתי לדיקור ותמציות וכאלה קצת יותר אינטנסיבי במטרה להזיז עניינים
וכבר שבוע שאני עם תחושות שאולי סוף סוף משהו הצליח... התחיל ביום של חולשה בשבת, עם מחושים בבטן, והמשיך עם קצת בחילות במהלך השבוע. וכבר הרגשתי שהנה הנה מתנה לשנה החדשה... אחרי המון זמן שבכלל לא חשבתי על זה.
אבל היום עשיתי בדיקה ביתית שיצאה שלילית, ואיתה גם הגיעו תחושות של לפני ווסת, קצת כאבי בטן
והכי גרוע, כבר שבוע של מצבי רוח לא נעימים.
שלכולם היו סיבות אובייקטיביות, של לחץ בגן סביב עניינים טכניים ומרגיזים, קצת סיטואציות לא נעימות מול חברות
מהעבודה (סביב העניינים הטכניים וחוסר הסכמות שונות), שגרמו לי קצת לכעוס ולהיעלב. צורך התאפס קצת על השנה הזאת שהתחילה... ביום מסוים כבר קצת תפסתי את עצמי בידיים, וניגשתי לפתור חלק מהעניינים שישבו עליי. נכון לעכשיו רובם פתורים, חוץ מאי נעימות אחת שאני לא כל כך יודעת איך לגרום לה להיעלם, וזה קצת מצב שאו שאני אתבאס או שהיא תתבאס, ואין איזה פתרון קסם שטוב לכולן...
אבל מה שהבנתי רק היום, אחרי שבוע שלם של הרבה עצבים ותחושת חוסר שקט, זה שכל העניינים האלה יצאו אצלי בראש מפרופורציה, כי כנראה שהווסת מתקרבת...
אז היום באתי הביתה, התלוננתי הרבה לבעלי, בשלב מסוים התעצבנתי גם עליו, ופשוט הלכתי להתקלח עם פרצוף כועס. המקלחת קצת הרגיעה אותי, ואחריה הלכתי לחדר לשבת מול המחשב, חשבתי קצת מחשבות והתחלתי לבכות.
כל כך הרבה זמן לא בכיתי...
פעם זה היה משהו שקורה כל הזמן.. אבל מאז שמצבי הרוח ההורמונליים שלי נרגעו יחסית, זה קורה לעיתים רחוקות.
ביקשתי מבעלי שייתן לי קצת זמן להיות לבד, הפעם בלי כעס אלא פשוט כי זה מה שהייתי צריכה.
הבכי הרגיע אותי קצת, אחריו הרגשתי פחות עצבנית (אבל עדיין קצת נעלבת, ועדיין לא בטוחה איך ייפתרו העניינים בעבודה בלי שיישארו תחושות לא נעימות).
ומאז אני פשוט נחה. האמת שמאוד מאוד עייפה, אבל חששתי להירדם מוקדם כי פעם אחרונה השבוע שזה קרה התעוררתי בחצות ולקח לי כמה שעות להירדם חזרה...
בגדול מרגישה לא כל כך מאוזנת, ומחכה שיגיע כבר הדימום הזה, אחרי חודשים רבים שלא היה, ויביא אתו איזו רגיעה.

הבית די מבולגן, בלגן רגיל של שבוע, אבל אני לא מצליחה להגיע לארגן אותו כבר כמה ימים.
וגם היו כמה דברים יותר גדולים שרציתי להספיק לפני ראש השנה, ואני רואה שכנראה ייקרו רק אחרי...
כנראה שאני צריכה לקבל את זה שזה ככה, השנה הזאת התחילה לנו מאוד אינטנסיבית ועמוסה, ושנינו לא כל כך מגיעים לדברים מעבר למינימום.

נקודת האור בינתיים זה הילדים בגן, שהתחלתי השבוע סוף סוף להוציא לטיפולים ולהכיר אותם לאט לאט. רובם הלכו טוב לטעמי ויצאתי מהם בהרגשה טובה, עם תקווה לשנה מעניינת ומלמדת, ורצון כבר להציץ לסוף השנה ולראות מה עברנו.
מדי עם כדי להתחזק אני הולכת להציץ על הילדים שעבדתי איתם שנה שעברה, שרצים אליי ונותנים חיבוקים ונשיקות וחיוכים, וחלקם אפילו אומרים את השם שלי. זה כל כך מרגש כל פעם מחדש, בעיקר כשאני נזכרת איך התחלתי איתם את השנה בשנה שעברה... ממש נותן כוחות לשנה נוספת.

מאיפה בא הרעיון הנוראי הזה שצריך להתנצל על דכאון או על הרגשה רעה?

מדי פעם כדי להתחזק אני הולכת להציץ על הילדים שעבדתי איתם שנה שעברה, שרצים אליי ונותנים חיבוקים ונשיקות וחיוכים, וחלקם אפילו אומרים את השם שלי. זה כל כך מרגש כל פעם מחדש, בעיקר כשאני נזכרת איך התחלתי איתם את השנה בשנה שעברה... ממש נותן כוחות לשנה נוספת.

הרבה כוחות ויופי לשנה החדשה @}

מחקתי אתמול קטע שהרגיש לי חשוף מדי.
היה יום קשה מאוד.
המון בכי, המון עצב, המון סוכר, מעט מאוד אנרגיות...
בסביבות הצהריים הצלחתי להקים את עצמי ולהכין סלט זריז מאוד, כדי להוציא את הטעם המתוק המבחיל מהפה...
רק בערב קמתי להתקלח והתחלתי להרגיש כאילו המוח טיפה מתארגן.
ישנתי הרבה בלילה, והבוקר קמתי טוב יותר.
התחלתי לאט לאט לארגן את הבית, שהיה ממש ערימות ערימות, כי כבר יומיים שאני פשוט מניחה דברים בכל מיני מקומות בלי כוח לשים לב לזה אפילו...
כרגע הערימות בתהליך חזרה למקום, עשיתי כלים וניקיתי קצת במטבח, ניקיתי את השירותים/מקלחת ושמתי כביסה.
אולי יותר מאוחר אעביר סמרטוט, ואם לא אז כבר מחר.
ורוצה גם להכין אוכל, לפני שהעלים במקרר יתחילו להתעייף.

היו כל מיני דברים בבית שרציתי להספיק לפני ראש השנה.
נראה לי שזה כבר לא יקרה, אולי אעשה את זה בשישי או שבת של החג (אולי אחרי יומיים חופש יהיה לי כוח לגשת למשהו שהוא לא הניקיון/בישול היומיומי).

עדיין מרגישה שמשהו יושב לי על הלב, אבל מצליחה כרגע לא לנחות איתן למטה.
מנסה כל הזמן להבין עם הווסת מתקרבת ועוד רגע פה, או שייקח עוד זמן...
כרגע יש לנו היום הצעה לארוחת בוקר אצל חברים, או לנסוע לסבתא שלי. נראה אם אני מרגישה מוכנה כבר לצאת מהבית... (אתמול בעלי ממש רצה שאצטרף אליו לכמה עניינים ולא הייתי מסוגלת אפילו לדמיין את זה קורה..).

ואני חושבת על זה, שכרגיל יש את המעבר בין הנפילה התהומית הזאת, לבין תנועה ועשייה בלי הפסקה.
כל כך קשה לי למצוא את האמצע.
פשוט לשבת בשקט ולהיות רגועה...

מאיפה בא הרעיון הנוראי הזה שצריך להתנצל על דכאון או על הרגשה רעה?
אני משערת שיש לי כמה רעיונות בנושא, אבל לא מרגישה בנוח לכתוב אותם כאן...
בכל מקרה, אתמול השאלה הזאת הייתה ממש קשה עבורי, הרגשתי שהתשובה שלה הופכת לי את הבטן (ונכנסתי לעוד סשן של בכי מטורף...). בהמשך היום זה נרגע.

תודה תמרוש על האיחולים

אתמול השאלה הזאת הייתה ממש קשה עבורי
מצטערת

לא רציתי שככה זה יצא. זו הייתה אמורה להיות שאלה רטורית שהתשובה אליה היא "החברה, והיא טועה. היא תמיד טועה".

כל כך קשה לי למצוא את האמצע.
בעיני, זה לא האמצע. כמו אהבה, שנאה (או פחד?) ואדישות. אפשר לראות את האדישות בתור נקודת האמצע, האפס בין אהבה לשנאה. ואפשר לבנות שני צירים, ציר אחד, עוצמת הרגש, וציר שני, מהות הרגש. ואז, רואים שזה בכלל לא באמצע. זה ציר אחר...

הבכי מכווץ את הרחם, מוציא את הדם ומביא איתו כאב.
אתמול התחיל הדימום.
ערב חג, "שלחתי" את בעלי להוריו ונשארתי לבד בבית. במיטה.
מול המחשב, רואה סדרה מטופשת ברצף.
כל קבע שעה לוחצת עם פאוז וקמה לשירותים.
מדי פעם שותה קצת מים או מחממת את הכרית.
הלכתי לישון מאוחר. התעוררתי די מוקדם, חזרתי לישון עוד קצת,
וחזרה לאותה שגרה - סדרות (הפעם סדרה מוצלחת דווקא),
שירותים, מים, כרית חמה.
מתאפקת ולא אוכלת כלום, כי אתמול זה עשה לי כאלה בלגנים וכאבים שזה בכלל לא משתווה לרעב...

המשפחה שולחת הודעות, מתקשרים. דואגים, מתגעגעים.
כבר חודש לא ממש ראיתי אף אחד, בכל שבת אני סמרטוט מסיבה אחרת...
חושבת הרבה על אבא, מתעגעת.
ראיתי קצת תמונות, וסרטונים. לא מצאתי כאלה שרואים אותו בהם, אבל יש כאלה ששומעים אותו ברקע, ובאחד רואים את הרגליים שלו, כשהוא יושב כל הכורסא בסלון, ורגל אחת מקופלת ונחה מעל הרגל השנייה, כמו שהיה יושב.
הדמעות יורדות.
זיכרונות מהיום שהוא נפטר. פחד מכל אלו שעוד יילכו מאיתנו. בכי על התינוק/ת שלי שעוד לא פה.
געגועים.

חושבת על המשפחה, כולם יחד אצל סבתא, ואני פה במיטה,
רואה חיים של אחרים.
ברצף, פרק אחרי פרק, רק לא להיזכר יותר מדי בחיים שלי.

אתמול דווקא שמחתי להישאר בבית. כן רציתי לראות את המשפחה, אבל עדיין הרגשתי שאני כל כך צריכה להיות לבד. אבל היום קצת מבואסת, מתגעגעת אליהם, רוצה לראות את אמא, סבתא, דודה שלי, הילדים, לשחק איתם קצת.
אמא כבר כמה ימים רוצה לבוא לבקר אותי ואני אומרת לה שלא. מרגישה שזה יותר מדי בשבילי.
צריכה להיות לבד, שקט. לבהות במסך.
קשה לי לחזור אל עצמי.
דיברתי עם אחותי עם המצב לפני כמה ימים, אחרי הרבה זמן שלא דיברתי איתה. והתבאסתי על השיחה. שכאילו הכריחה אותי להיכנס לזה, לחשוב על זה.
לא רוצה לחשוב על כלום....
קבעתי תור לרופא לאחרי סוכות, לחזור לטיפולים. משתדלת לא לחשוב על זה, כי ה כל כך מפחיד אותי.
אבל חייבת לזוז קדימה, להרגיש שאולי זה קצת מתקרב אליי.
מרגישה שכבר מאוד קשה לי לחכות.
אתמול חברה שלחה בקבוצה תמונה שלה עם התינוק החדשה שלה. השתדלתי לא לפתוח, בסוף פתחתי בטעות.
התמונה נחרטה לי בראש ורדפה אותי, כמו איזו חלום בלהות...

הבית סביבי מלוכלך ומבולגן.
כבר שבועיים שאני מזניחה אותו.
רוצה לעשות הוקוס פוקוס, והריצפה תהיה שטופה, וכל האבק יתנקה, והערימות במטבח יסדרו את עצמן. וכל הערימת רהיטים וחפצים למסירה/תיקון (שתכננתי למסור או לתקן לפי החג..) יארגנו את עצמם. והבית יחזור להיות כמו שאני אוהבת אותו. אם אפשר גם עם אגרטל עם פרחים בסלון....
בשביל זה אני צריכה להיות מסוגלת לעמוד יותר מדקה וחצי בלי להרגיש את הבטן כואבת... נפל לי מקודם משהו על הריצפה, והייתי צריכה כל כך לאסוף את עצמי כדי להרים אותו.
ומתחשק לי לאכול.... כבר כמה ימים שבא לי מרק ירקות. ועכשיו גם פסטה ברוטב עגבניות. ויש המון פירות בבית שקיבלנו מכל מיני, מלונים, רימונים, אננס וגויאבות. וחביתה.
ואני רוצה לאכול, אבל מתאפקת, כי אני יודעת שהסבל שיבוא אחר כך יהיה נוראי (זה מה שקרה אתמול...). צריכה לחכות לפחות עד מחר, שהבטן תרגע...

מצטערת לא רציתי שככה זה יצא.
אישה, אני יודעת שזו לא הייתה הכוונה.
פשוט כשאני נכנסת למצב הזה, כל דבר די מזעזע אותי מבפנים...
כשיצאתי ממנו הצלחתי לראות את זה כמשפט פשוט...

ואולי הכי חשוב מהכל,
המצב רוח חזר להיות סביר.
עדיין לא במיטבי, אבל כבר רציונלי ונשלט.
בכי מסיבות ברורות ומובנות, ולא בכי כללי על החיים, שנאה לכל אדם ורצון עז להיעלם.
וכמובן שהוא עבר רק כשהדם התחיל לזרום.
אתמול בבוקר עוד הייתי שם....

אה, והציצים סוף סוף הפסיקו לכאוב. כבר שבוע וחצי שאני מתה מכאבים, כל פעם שמשהו בטעות נוגע בהם, כולל הזרוע שלי או החולצה, וכל היום אני רק מחכה להגיע הביתה להוריד חזיה (ואז לא מוכנה יותר לצאת לשום מקום כדי לא לשים אותה שוב)

פרח אהובה, מאחלת לך שנה טובה באמת, של בריאות וחיוניות ושמחה ואהבה, שהדברים שאת רוצה יקרו לך ויהיו נהדרים.

יקירה.
מאחלת לך כל טוב.

התודעה מתעוררת, ולאט לאט נפתחות העיניים, כדי לגלות שעוד חושך בחוץ.
בראש מזדמזם שיר.
אני חושבת על זה שנראה לי שאבא אהב את הזמרת הזאת, היה בהופעה שלה בתקופה לפני שנפטר.
מתגעגעת אליו.
כמה הייתי רוצה שיהיה שוב,
שנקשיב יחד למוזיקה.
שנבשל יחד. נעמוד במטבח, הוא ליד השיש יחתוך ירקות לאיזה תבשיל, בריכוז כמו שהיה עושה. ואני לידו, אכין סלט או משהו.
שיחבק אותי. למרות שבכלל לא הייתי אוהבת את החיבוקים שלו כי תמיד היה לו חם והוא היה מזיע...
לספר לו על העבודה שלי, שאף פעם לא שמע עליה.
לספר לו מה עובר עליי.
והדמעות מתחילות לרדת.
ומחשבות עוברות. זיכרונות, דמיונות.
אני קטנה, בת 5 בערך,
כמו בתמונה מהחצר של סבתא, עם הגורות ביד.
רק שאני באמצע שדה גדול, אולי זו חיטה ירוקה.
ואני שם, נותנת לי חיבוק גדול גדול.
אומרת לי כמה אני בסדר, כמה זה בסדר שככה קשה לי. שדברים לא נעימים לי, שקשה לי להתמודד עם דברים. שאני כועסת ומפחדת.
ואז בחדר בבית בו גרנו עד כיתה ג',
ממיינת את אבא, רגע אחרי שעשיתי איזה משהו מרגיז,
כועס לרגע ומיד מחבק, אומר שהכל בסדר, נותן לי להירגע אצלו, איתו.

וחושבת על הילדים בגן,
כמה קשה לי לראות אותם בוכים. איך מיד אני ניגשת לחבק.
לפעמים אפילו ילדים שאני בקושי מכירה...
איך בכל פעם שהם בוכים, או צועקים, או מרביצים, או זורקים,
במקום לכעוס עליהם, או להשאיר אותם להירגע, כמו שכולם נוטים לעשות,
אני מיד מחבקת, מנשקת, מרגיעה.
איך הם מתרפקים על חיבוק הזה

איך הייתי רוצה שככה הוא היה מחבק.
במקום לכעוס, להתפרץ, להתרחק.
להשאיר אותי לבכות לבד, לכעוס, להיעלב.

אני באמת סולחת לו.
אני חושבת.
ואני מאוד מתגעגעת.

עוד חודש וקצת יעברו 3 שנים

אוליב ותמרוש, תודה

ואמן

ובכלל תודה על המקום הזה, שמאפשר לי להיעלם ולחזור מתי שאני צריכה,
לדבר ולברבר ולהוציא את כל המחשבות החוצה. ועוד לקבל חיזוקים על זה

תודה לכולכן
שתהיה שנה טובה ומלאה בשורות טובות (התחלתי את היום אופטימית, זה שינוי מרענן)

וכמה עוד דמויות באו אליי לפנות בוקר, כששכבתי בוכה במיטה.
אמא, ודודה, ובני דודים אהובים וסבתא וסבא, ועוד סבא, שנפטר לפני שנים.
ובעלי (ראיתי אתמול סרטון שלו מהתקופה שהכרנו, כשחיפשתי סרטונים של אבא. כמה מקסים הצחוק שלו והחיוך בעיניים...)

מרגישה שלאחרונה אני נעולה בתוך עצמי.
כאילו רק ממני אכפת לי.
מתקשה לצאת מעצמי, להיות בשביל אחרים.
כאילו אין לי שום אנרגיות לחלק.
הכל הולך על העבודה או על עצמי.
לפעמים אני מרגישה טוב עם זה. שאני נותנת לעצמי מה שאני צריכה, שמה את הלא נעים בצד.
לפעמים מרגישה שאני מפספסת ואפילו פוגעת.
רואה את המשפחה הרבה פחות, כמעט ולא רואה את אחיינים שלי והבני דודים הקטנים. לא מבקרת מספיק את סבא וסבתא, שלא נדבר על המשפחה של בעלי, שאני כמעט לא מגיעה אליהם והוא המון הולך לבד.
ובכלל, מרגישה שהצרכים והרצונות שלי משתלטים כל כך, שלפעמים אני שוכחת להסתכל מסביב...

יקירה,
כל כך הרבה אבל יש בך.
ואין ברירה אלא לתת לו מקום.
כל כך הרבה עצב, וגעגועים, וכמיהה
תני להם מקום כאן
אנחנו אוהבות אותך.

<שלוש שנים זה לא הרבה זמן, כשמדובר באבל. אני זוכרת את האשה שאמרה, אחרי שאיבדה בעל אהוב: "בדיוק אז קראתי שליער דרושות חמש שנים להתשקם אחרי שריפה. אז למה ממני מצפים "לחזור לחיים" ולהשתקם וללכת הלאה כבר אחרי שנה?">

_תני להם מקום כאן
אנחנו אוהבות אותך._
תודה

ליער דרושות חמש שנים להתשקם אחרי שריפה. אז למה ממני מצפים "לחזור לחיים" ולהשתקם וללכת הלאה כבר אחרי שנה?
באמת שנה זה כל כך מעט... אני חושבת שהתחלתי להרגיש שזה קצת נרגע ועבר עיבוד רק אחרי השנתיים.

האמת שביום יום אני לא מתעסקת בזה הרבה. מדי פעם נזכרת במשהו קטן, חושבת עליו לרגע. מציצה על התמונה שלו שעל השידה בסלון.
אבל פתאום עלה גל של געגוע. ממש געגוע, לא רק זיכרונות ואנקדוטות. זה לא קורה לי הרבה.

קמתי בבוקר די בטוב, ועכשיו הכאב שוב מתגבר.
דווקא הדימום קצת נחלש, אחרי שאתמול היה חזק מאוד.
ואני מדמיינת את זה כמו בקבוק של דבק או שפופרת של משחת שיניים.
שכשהם מלאים לחיצה קטנה מוציאה את החומר בקלות, אבל לקראת הסוף צריך ללחוץ חזק ולהתאמץ כדי שייצא הקצת שנשאר.
ככה הרחם שלי, מכווץ עצמו חזק חזק להוציא את הכל...
מרגישה שהעניין של ריקון הדם הפך להיות ממש טבעי בשבילי.
אמנם אני מותשת מהליכות תכופות כל כך לשירותים, אבל אני באמת שולטת בזה. לא ממש יוצא דם בין לבין, רק בלילה כשניסיתי להימנע מלקום כל רגע לשירותים (כי היה לי קשה להירדם ככה...).
ובשירותים אני ממש מצליחה להרגיש את הדם מגיע, להוציא אותו באופן מבוקר. יותר מבעבר.

אפילו סיפרתי על זה לאחת הבנות שירות אצלנו, שסובלת מכאבים חזקים.
שאלתי אותה אם זה בסדר אפרט על עניינים שכאלה והיא אמרה שבכיף.
אז תיארתי לה ואפילו הדגמתי כריעה על האסלה, מסתבר ששפת בריכת הכדורים ממש דומה למושב אסלה מהבחינה הזאת...
לא יודעת אם היא תשמש אבל לפחות שתדע שזאת אופציה.
ואני כל כך אוהבת את זה שאני מרגישה בנוח לדבר על זה ככה בחופשיות, בלי להתבייש או להרגיש לא נעים.

ואני כל כך אוהבת את זה שאני מרגישה בנוח לדבר על זה ככה בחופשיות, בלי להתבייש או להרגיש לא נעים.

פרח קראתי אותך והרגשתי את עצמי לפני שנתיים ויותר.
אני מאחלת לך שנה טובה, שנה של פרייה ורבייה, שנה של התחלה חדשה.
אוסיף אותך לתפילותיי, גם אני מאוד רוצה להרות בשנית ומקווה שזה יקרה בקרוב ולא אצטרך לעשות שוב טיפולים.

@}

אמא של מוש, תודה @}
קראתי קצת אצלך בדף, מאחלת לך הריון טבעי שיגיע במהרה.

אני כבר בטוב.
אתמול עוד הייתי קצת תשושה, אחה"צ הלכתי לעבודה, ובערב ליוגה, שיעור של סוף חודש, רגוע ועדין וממלא בכוחות.

היום היה לי קצת קשה לקום בבוקר,
אבל בעבודה דווקא הייתי מלאת אנרגיות,
לקחתי 3 ילדים לטיפולים בחדר והייתי עם עוד שניים בגן.
ואפילו הצצתי על שני טיפולים של ילדים שטיפלתי בהם שנה שעברה, היה מאוד משמח ומרגש לראות כמה הם התקדמו (וכמובן התמלאתי קינאה על מה שהם עושים בטיפול, ועד כמה הם עם המטפלת וכמה מביעים עניין בפעילויות שונות וכו').

בשלב מסוים כשהייתי בגן, אחת הסייעות שאלה אותי "פרח, תגידי את מתעייפת מתישהו?"
עניתי "כן, כל הזמן..."
והיא אמרה שזה לא נראה ככה, שכל הזמן יש לי מלא אנרגיה.
עם הילדים אני הרבה יותר אנרגטית מאשר עם מבוגרים... רצה איתם מצד לצד, צוחקת ושרה ומרימה ומסובבת...

אחרי העבודה הייתי בדיקור, ההבדל ממש מורגש.
בפעמים האחרונות שהייתי כל נקודות הדיקור היו כואבות מאוד, והפעם היה ממש קליל ונעים.

בדרך הביתה התלבטתי אם לבוא ישר הביתה, לנוח, או לעשות כמה סידורים בדרך.
בסוף החלטתי לעבור בדרך לקנות כמה דברים לבית, ובמשתלה ובירקן ובמכולת.
ואז הגעתי הביתה, ובמקום להיכנס מיד עצרתי קצת בגינה. היא נראית כבר ממש מבולגנת, די הרבה זמן לא התעסקתי איתה וגם לא השקנו מספיק לאחרונה אז הרבה התייבש...
הוצאתי קצת עשבים יבשים, גזמתי קצת צמחים שהתייבשו בקווצות, שתלתי חלק מהשתילים החדשים שקניתי והשקיתי אותם. וגם שתלתי כמה צמחים בעציצים לתוך הבית.
יש עוד הרבה עבודה בגינה, אבל מתחיל להיראות יותר נעים, עוד לשתול ועוד לעשבים לנקש.
וארגנתי קצת את המחסן (עדיין מבולגן אבל הצלחתי לפנות מקום לכמה דברים שרציתי להכניס לשם), והעברתי סמרטוט על האוטו כי אני כבר בקושי רואה לאן אני נוסעת מרוב שהחלונות מלוכלכים...

אה, ואתמול ריפדנו שרפרף שקנינו יד שניה כשהיינו בצפון, והריפוד שלו היה ממש מוכתם. זה לא לקח הרבה זמן, לא יצא מושלם אבל סך הכל סביר ונראה יפה ונוח בתור הדום לרגליים ליד הכורסה.

יש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות...
אני יודעת שהשבוע לא אספיק עוד הרבה, מחר אני בחתונה אחה"צ, ובחמישי אמא שלי כנראה תבוא אלינו ותישאר גם לכיפור.
מזכירה לעצמי שאפשר לאט לאט, כלום לא דחוף והעיקר שדברים זזים ואין הרגשה של תקיעות.
למרות שקשה לי לקבל את זה ואני רוצה לעשות הכל עכשיו ומיד.

איזה יופי!
סבלנות, יקרה. סבלנות

<זהירות, הדברים עלולים להישמע מוזר מאוד למי שרגיל לשמור יום כיפור, לצום וכו'. לבעלי הכיפור שלי נשמע הזוי לחלוטין...>.

ביום חמישי אמא שלי באה אלינו, כדי להעביר פה את כיפור.
בעלי נסע להורים שלו, לצום שם
שנה שעברה היא באה לפה, ונחנו, קראנו. הבית היה אחרי מעבר דירה, בהתהוות.
אבל היה רגוע ונעים.

השנה כיפור הגיע מיד אחרי הסערה הגדולה...
ולא הספקתי לנקות ולארגן כמו שרציתי לפני.
בלילה בין חמישי לשישי ישנתי ממש רע, פשוט הייתי ערה חצי לילה (והמשכתי לקרוא את רגישות חושית העולם הוא יותר מדי , אני צריכה לכתוב גם על זה קצת...).
אז בשישי בבוקר אמא שלי התעוררה לפניי, בסביבות 7.
אני התעוררתי ב-8 לגלות שהיא כבר התחילה לנקות את האמבטיה, והחליטה שחייבים לנקות הכל כי ממש מלוכלך.
מצד אחד שמחתי שמנקים, כי הבית היה מטונף ממש...
מצד שני, ממש לא תכננתי להביא אותה כדי לעבוד, ידעתי שהיא בכלל רצתה שנלך לים בבוקר,
ובנוסף הייתי מחוסלת מעייפות, אחרי פחות מ-5 שעות שינה במצטבר (שעתיים וחצי בתחילת הלילה ושעתיים וחצי בסופו...עם 3-4 שעות ערות בניהן). כאב לי הראש ורק רציתי לנוח.
אבל היא נכנסה לשוונג, אז זרמתי.

הבית שלי בדרך כלל נקי סך הכל, ברמה שרוב האנשים שנכנסים מתפעלים מהסדר והניקיון.
העניין הוא, שכבר חודש אני במן חצי תפקוד כזה, כמעט כל שישי-שבת אני במיטה עם איזה דיכאון הורמונלי/ווסת וכו'.
אז לא ניקיתי יותר מדי זמן, הלכלוך הצטבר, ובכל מקרה זאת התקופה בשנה שבדרך כלל אני עושה ניקיון יסודי יותר, אז הלכלוך היה עוד יותר בולט כי יש מקומות שהוא נאסף בהם מאז פסח...

זה היה לא פשוט...
אמא שלי כל הזמן התפעלה מכמה מלוכלך, "אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אבק", "וואי איזה לכלוך פה" ועוד ועוד (פה אפשר לציין שהבית של אמא שלי נקי ומסודר כמו מוזיאון, גם כשהוא ממש מלוכלך לטעמה והיא לא הספיקה לנקות המון זמן). וגם, "למה את צריכה את זה, תוציאי דברים מהבית" וגם "לא תשימי ככה, זה יותר יפה" ועוד ועוד.
בהתחלה התעצבנתי עליה מאוד, אוף ודי כבר ואת משגעת אותי. ורק רציתי שזה ייגמר כבר... לא הפסקתי להתנצל ולהסביר ולתרץ.
בשלב מסוים היא התחילה לשגע אותי שאיך אני מגיעה למצב הזה, ושאם אני לא יכולה לנקות שאביא עוזרת.
"אבל אני לא רוצה להביא עוזרת"
"אז מה אני?"
"אבל לא ביקשתי ממך לנקות! את רצית, התחלת כשישנתי בכלל... אולי תפסיקי עם הביקורת כבר? זה לא נעים לי"
"אני לא מבקרת, אני רק אומרת. מה, אסור לי להגיד?"
"מותר לך להגיד מה שאת רוצה, אבל את לא מפסיקה להגיד כבר מהבוקר, והכל בנימה ביקורתית..."
פה היא צחקה, וקצת עצרה. וכנראה הבינה שזה לא נעים לי...
והתחיל שיפור לאט לאט, זה נהיה כבר יותר נחמד.
ובמקום רק להגיד כל הזמן כמה מלוכלך, היא התחילה לדבר על כמה שעכשיו נקי, ולשמוח בתוצאה, וזה כבר היה הרבה יותר נעים.

בסך הכל הספקנו ביום הזה יותר ממה שהייתי מספיקה לבד ביומיים עבודה, שבטח הייתי מסיימת אותם גמורה, ולא יודעת מתי בכלל הייתי אוספת כוחות להתחיל.
הבית נקי מאוד, ומסודר ונעים.

והיום קמנו בבוקר, והצלחתי להמשיך לעשות עוד דברים רבים שאני מתכננת כבר המון זמן,
לצבוע כמה רהיטים שהיו צריכים שכבת צבע, לתפור כמה דברים (סוף סוף הוצאתי את המכונה, שקיבלתי כבר די מזמן, ולמדתי להשתמש בה...הכי חשוב, תפרתי כרית חמה חדשה... אחרי שבווסת האחרונה שלי כבר הגיעה לסופה, עם חור שיצאו ממנו גרגרי כוסמת. וממש פחדתי להגיע לווסת הבאה בלי כרית), לשתול עוד כמה דברים בגינה.
וגם לשבת קצת בחוץ עם התרנגולות ולראות סרט עם אמא.

סך הכל היה נחמד מאוד, הרגשתי שדברים זזים בקצב מסחרר, הבית נראה הרבה יותר טוב, גם הגינה.
המון דברים ירדו לי מהראש ומהרשימות...
רק הידיים שלי מלאות כתמי צבע שעוד לא יורדים, וכל הבית מריח מצבע טרי...

הייתה לי הרגשה כאילו התחלפו לי ראש השנה וכיפור.
בראש השנה הייתי בבית, בקושי עשיתי משהו ובקושי אכלתי (וגם - סבלתי, כאב לי, בכיתי, חשבתי, נזכרתי).
בכיפור - מלא התחדשות. ניקיון, התקדמות, והרבה ביחד עם אמא.

כמובן שהודיתי לה המון על כל העזרה, וגם על רוח העשייה שהיא הביאה איתה.
והיא איחלה לי שנה טובה, וששנה הבאה נבלה את כיפור אחרת (אני חששתי שהיא תפחד לבוא לפה שוב אחרי שעבדה כל כך הרבה... אמרתי לה שאנקה לפני. אבל בכלל, מה שבאמת הייתי רוצה, זה ששנה הבאה נבלה פה יחד עם תינוק קטן וחמוד...)

קצת על ענייני הוויסות החושי -
אתמול בלילה קראתי וקראתי,
בשלב הזה רגישות חושית העולם הוא יותר מדי (2007-04-20T02:37:49)
כבר התחלתי לדמוע ולבכות ולהתייפח...

מרגישה שכל העניין ממש חזק אצלי לאחרונה.
אני מתעסקת בזה המון בעבודה, ובנוסף נהייתי מאוד מודעת לזה בעצמי.
מרגישה כמה זה משפיעה עליי במהלך היום,
מרגישה איך זה בא לידי ביטוי בעבודה ובבית.
איך זה משפיע על המעשים וההחלטות שלי..

צריכה סוף סוף לקחת שאלון פרופיל סנסורי של מבוגרים ולמלא לעצמי.
ואולי גם להתחיל לטפל בעצמי קצת...

ביום חמישי בעבודה,
הייתי עם הילדים בחצר.
אין לי חדר ביום הזה, ואני עובדת עם הילדים בגן (החלטה שלי בעיקרון, למרות שזה גם בגלל אילוצי מערכת. אבל יכלו להיות פתרונות אחרים ובחרתי בזה).
בכל מקרה, ניסיתי לשחק עם אחד הילדים בחצר, זה הלך יחסית לא רע, אבל הרגשתי שזה דורש ממני המון, שממש קשה לי להתרכז ואני די מוצפת.
אחרי כמה דקות ילד אחר התחיל לבכות. ניסיתי להרגיע אותו בחצר, וכשראיתי שזה לא הולך נכנסתי איתו לגן. כנראה היה מוצף מהרעש והעומס בחצר.
גם בגן הוא בכה, אבל ראיתי שהוא כן מתייחס אליי, והרגשתי שהוא מבין שאני מנסה לעזור לו, אבל פשוט לא מצליח להירגע. לאט לאט הצלחתי להרגיע אותו. הוא לא רצה שאגע בו כלל, אבל נהנה כששרתי לו. בחוג מוזיקה הוא היה רגוע ושמח, ישב בצד אבל הייתי לידו כל הזמן והוא הסתכל עליי, חייך, שיתף פעולה. הסכים למגע. ממש נהנה.
כשנגמר החוג נשאר רגוע, התחלתי לשחק איתו באופן יותר חופשי, להקפיץ אותו על הברכיים שלי, לחבק אותו, לדגדג. והוא צחק ונהנה וזה היה כל כך מקסים. בהמשך החזיק לי את היד ולא רצה לעזוב... עד שהייתי צריכה ממש לנתק אותו כי הייתי צריכה להמשיך את היום..

כשהם הלכו לישון, החלטתי לנסות ולשבת ליד אחד הילדים שממש מתקשה להירדם.
ניסיתי ללטף אותו, עיסויים, שירים. והוא כל הזמן זז, וממש לא נראה שמתקרב לשינה.
נזכרתי שפעם אמרו לי שיש ילדים עם אוטיזם שאוהבים ששמים ידיים על האוזניים שלהם, שנה שעברה ניסיתי את זה עם כמה ילדים ואף אחד מהם לא אהב.
החלטתי לנסות איתו.
הוא ממש אהב את זה. נרגע מיד.
הוא שכב במיטה, ואני יושבת על הרצפה לידו. הידיים שלי על האוזניים שלו, כמעט עוטפות את כל הראש הקטן שלו.
הוא מסתכל לי בעיניים. אני משמיעה קול שקט.
בכל פעם שאני מזיזה מעט את היד, למשל לגרד משהו או להסתדר שיהיה לי נוח, הוא מושך לי את היד חזרה ומסדר אותה על האוזן שלו.
לאט לאט העפעפיים מתחילות להיות כבדות, יורדות ועולות, עד שהן נשארות למטה. עוד כמה רגעים ואני עוזבת בעדינות.
ישבתי איתו ככה כמעט חצי שעה עד שנרדם (מדי פעם זזנו, שינינו פוזה וחזרנו לאותו מצב).

בינתיים בגן ילד בוכה. בכי חזק והיסטרי.
אני משתדלת להתעלם, אני לא רוצה לעזוב את הילד שאני יושבת לידו, כי הוא כל כך קרוב להירדם, ואני יודעת שזה קשה לו. וגם, נוצר בינינו משהו מקסים, מבט וקירבה ואני לא רוצה לקטוע את זה.
אבל הרעש של הבכי מטריף אותי, מוציא אותי מדעתי ממש.
אחרי שהילד שישבתי איתו נרדם, אני ניגשת לילד שבוכה, ומחליפה את מי שיושבת לידו. אני יודעת שזה כבר לא הגיוני, ורציתי להספיק היום עוד דברים, אבל רואה שהן לא מצליחות להרגיע אותו ולא יכולה לחשוב שהוא ימשיך לבכות ככה...
לוקחת אותו עליי, מערסלת, יושבת איתו על בוטן (כדור פיזיו שטוח כזה), כי זה מה שיש בנמצא, מקפצת, משמיעה קולות, לא נוח לי, כבד לי, אבל הוא ממש מתקשה להירגע... אחרי כמה דקות הוא נרגע לאט לאט. אחרי עוד זמן מוכן לעבור למיטה ונכנס לשינה עמוקה.

אחרי זה היו עוד כמה שעות בעבודה, כמה עניינים מוצלחים, וכמה שעיצבנו אותי.
אני מגיעה הביתה עצבנית, עייפה, חסרת מנוחה.
בעלי מתבאס, הוא כל כך חיכה שנהיה קצת יחד לפני שהוא נוסע להורים שלו.
במקום זה הוא מקבל אותי במצב כזה...
אני אומרת שהיה לי יום קשה בעבודה, שעיצבנו אותי (זה היה בערך 10 דקות בסוך היום... מתוך 7 שעות...), שאני עייפה ורעבה ומה לא.

אבל האמת,
אני חושבת שאני פשוט מוצפת...
הרעש, העומס. פשוט התישו אותי. וכל דבר קטן שהתווסף לזה היה פשוט יותר מדי.

וזה לא בדיוק מה שאני אומרת לכל ההורים?
בדיוק הסברתי על ילד גדול יותר, שמתפרץ מדי פעם.
זה לא שהוא לא מצליח להתאפק, אלא שהוא כל היום מתאפק. פשוט מדי פעם, כשהוא גם עייף, או רעב, או חם לו, או היה לו יותר מדי, הוא כבר לא מצליח להחזיק את עצמו וזה מתפרץ החוצה.
והרי אני בעצם מסבירה עליי.
מסבירה אותי.
לעצמי, לבעלי....

ביום שישי, אחרי לילה ללא שינה, וכמה שעות טובות של ניקיון,
החלטנו שנישן קצת צהריים לפני שנמשיך.
נכנסנו אני ואמא למיטה, והיא שמה מוזיקה.
זה היה לי קצת יותר מדי, וביקשתי שתחליף שיר וגם שתנמיך.
ואז היא אמרה שהיא תעשה לי כמו שעשיתי לילד בגן, ושמה לי ידיים על האוזניים.
מיד הזזתי אותן קצת, כי הן נגעו באיזה מקום שעצבן לי.
ואז הן היו בדיוק במקום. וזה היה כל כך נעים.
שמעתי את המוזיקה אבל חלש יותר, עמום.
והרגשתי חמימות כזאת באוזניים ובראש.
נשמתי עמוק, והתחילו לרדת כמה דמעות.
ונזכרתי איך כשהייתי קטנה, לפני השינה הייתי רוצה שאמא תשב לידי,
והיא הייתה אומרת שהיא תלך כמה דקות להתארגן ותבוא. ועד שהיא הייתה באה כנראה כבר ישנתי...
לפני כמה שנים סיפרתי לה את זה, והיא אמרה שהיא לא זוכרת.
אולי זה גם לא קרה באופן קבוע, אלא רק לפעמים.
אבל כנראה שכל כך הייתי צריכה את הליטוף והעיטוף שלה, והיה לי כל כך קשה כשהיא לא הייתה...
בשישי בצהריים לא נרדמתי בסוף,
אבל אחרי ששכבתי ככה, עם אמא לידי, המוזיקה, והמחשבות, והנשימות,
הצלחתי לקום עם אנרגיות ולהמשיך לנקות.
בשישי בלילה כבר ישנתי טוב ורצוף. 8 שעות בערך, ואחריהן קמתי עם כוחות מחודשים.

פרח, אני קוראת אותך בשקט, באופן כללי ממש נמנעת מלכתוב, אבל אני חייבת להגיד לך שאת כל כך מקסימה ונוגעת ללב.
הלוואי שהיית חברה שלי...
שתדעי שיש עוד אישה אחת לפחות (אני!) שחושבת עליך
ומייחלת ביחד איתך לתינוק/ת שתגיע אליכם כבר.

איזו תגובה מקסימה ומרגשת!
אם מתחשק לך את מוזמנת לשלוח לי מייל (המייל הבאופני שלי מופיע בדף הבית שלי), סתם להגיד שלום בפחות אלמוניות

יקרה.
טפלי בעצמך.
ו... תעשי לעצמך טובה, אישית ומקצועית, ותזמיני את The Pocket Guide to the Polyvagal Theory. ותקראי.
יוסיף לך מימד.

<להגיד או לא להגיד שאצלי, אני מאמינה עכשיו בכל לבי, זו לא היתה רגישות ראשונית אלא תגובה פוסט-טראומטית?>
<ואולי רגישות ראשונית גבולית, שהועצמה על ידי הטראומה>
<ובעצם, זה לא ממש משנה, כי האבחנה העצמית עזרה והטיפול עזר>
<וההבנה של התיאוריה עוזרת מאוד, בין אם זה זה ובין אם ההוא, ובין אם זה אוטיזם>

את מקסימה עם הילדים

אז חגים כמה חגים מבאסים, הייתה החלטה שהחג הזה יהיה כיף.
אז תכננו מלא תכניות, שבינתיים אנחנו עומדים בהן יפה.
רק מה, זה גם מעייף וגם הזמן עובר נורא מהר ועוד שנייה נגמר החופש...
בערב החג ויום החג היינו אצל המשפחות.
בשישי שבת נסענו עם חברים שלי לצפון וישנו במתחם אוהלים. סך הכל היה כיף, למרות שזה לא ענה על הצורך שלי בטבע, כי היה עמוס באנשים, המקום היה מסודר מדי לטעמי (דשא, חשמל מעל הראש...), וגם החברים היו פחות בראש שלי ורצו פעיליות יותר מאורגנות (בסוף מצאנו את דרך האמצע אני חושבת). הנחל היה מקסים. ביום הראשון הם ניגשו איתי יחד אל המים. אני ובעלי נכנסו קצת פנימה (עד גובה הרגליים כי היה קפוא), וכל השאר ישבו קצת יותר בחוץ.
ביום השני הם באו איתי ועמדו קצת עם כפות רגליים במים. אני רציתי להיכנס יותר ואף אחד לא שיתף פעולה. בסוף נכנסתי בעצמי עד מקום שיכולתי לשבת בו על אבן, כאשר חצי גוף בפנים. ישבתי שם לבד, הסתכלתי על הנחל ועל האנשים מסביב. היה נעים וקריר ורגוע.

ביום ראשון נחנו בבית, ניקיתי ואירגנתי קצת.
אתמול עבדתי. ואחרי צהריים ציירתי קצת, ובאו ההורים של בעלי לביקור. אחרי שהם הלכו שמנו מוזיקה ורקדנו קצת. לאחרונה הייתי בהרבה חתונות, ויצא לי לרקוד הרבה. אני כל כך נהנית מזה, והתחלתי מדי פעם לשים מוזיקה בבית ולרקוד. לפעמים בעלי מצטרף גם. אתמול הוא אפילו יזם את זה והיה כיף מאוד.

היום נסעו לכיוון ים המלח עם חבר של בעלי.
בהתחלה נכנסו לשמורת טבע, מקום יפה, עם קני סוף רבים ובריכות מים קטנות. היה מפוצף באנשים, הבריכות נראו כמו בריכה ציבורית באוגוסט... המוני ילדים ועל האש ורעש. הסתובבנו לנו בשמורה, במקומות שלא היו בהם מים היה די שומם וזה היה נחמד.
אחר כך החלטנו לצאת משם ולעשות מסלול רגלי.
טיפסנו על הר שמול השמורה, לכיוון התצפית בראשו.
המון זמן לא עשיתי מסלול שכזה, וחששתי שיהיה לי קשה ואוותר באמצע.
התחלנו לטפס, העלייה הייתה קשה והם קצת רצוץ די מהר התעייפתי וביקשתי קצת מנוחה. האטנו קצת את הקצב, ובהמשך עשינו הפסקת קפה ותה. הסתכלנו על הנוף היפיפה, ים המלח, הבולענים, השמורה שמתחתינו. עופות דורסים חגים באוויר. ההרים ממול, מעברו השני של הים. צילמתי תמונות יפות.
ההפסקה נתנה קצת כוחות מחודשים, והמשכנו בטיפוס. מספר פעמים בדרך התעייפתי והרגשתי שכבר קשה לי להמשיך. כל הזמן הרגשנו שעוד רגע מגיעים אז המשכתי.
שעה וחצי אחרי בערך, הגענו לפסגה.
היה שם איזור מוצל שצופה לנוף. קצת התבאסתי ממשפחה שעשתה שם על האש, ושלושה גברים מבוגרים שדיברו בקולי קולות. חיכיתי לשקט ולאוויר של הפיסגה.
בעלי והחבר ישבו שם, ואני החלטתי להתרחק מעט פנימה יותר, לכיוון ההרים. הלכתי ככה שעדיין ראיתי אותם, ואפילו שמעתי מעט, אבל הרגשתי את השקט, את הרוח שעליי. הסתכלתי על ההרים מצב אחד ועל הים מצד שני. כמה יופי, רוגע.
חלצתי את הסנדלים ותרגלתי כמה תנוחות יוגה. היה קשה יחסית לתרגל, כי האדמה הייתה עקמומית ומלאת אבנים קטנות, אבל היה לי נעים לנוע שם.
עמדתי ונשמתי.
אחרי כמה דקות חזרתי אליהם. הסתכלתי קצת על הנוף, וירדנו למטה.
היה לי חם והזעתי כולי. שרירי הירכיים כאבו מהטיפוס ומהירידה.
אבל היה לי נעים וכיף. הרגשתי שמצאתי את מה שרציתי.
עכשיו אני בבית, אחרי מקלחת וארוחה. נחה.
מחר – נוסעים שוב צפונה, הפעם עם המשפחה שלי. טיול רגוע יותר, עם ילדים. בתכנון – ראש הנקרה ועכו. מקווה לא לקום תפוסה מדי....

מקווה לטייל כך יותר. זה משהו שאני עושה לעיתים רחוקות, ובכל פעם שאני עושה אותו עושה לי כל כך טוב.
מאחלת לי שנה מלאה טבע וטיולים ותנועה.

_יקרה.
טפלי בעצמך.
ו... תעשי לעצמך טובה, אישית ומקצועית, ותזמיני את The Pocket Guide to the Polyvagal Theory. ותקראי.
יוסיף לך מימד._
אוי תמיד כשעוברת תקופת הווסת זה נחלש קצת , ואז אני שוכחת מזה...
מאמינה שמתישהו אביא את עצמי לגשת לטפל בזה.
(אפילו פתוח לי בפלאפון הדף של רשימת המטפלים בעוצמת הרכות, חשבתי לנסות)

אה ועוד חידוש –
לפני כמעט שנתיים כבר הפסקתי להשתמש במרכך שיער, אקונומיקה, קרם לחות עם חומרים שונים. הפסקתי כמעט לגמרי לקחת כדורים ותרופות. עברתי לנוזל כלים אקולוגי.
לאחרונה החלטתי להתחיל גמילה מ תחתוניות יומיומיות . זה משהו שאני חושבת עליו כבר הרבה זמן, אבל עדיין לא פעלתי בנושא. קניתי פעם תחתונית רב פעמית מבד כדי לנסות, אבל מאז לא קניתי נוספות... כל הזמן תכננתי לתפור לי עוד, אבל לא מצאתי את הבד שרציתי. ובכל מקרה זה פחות נוח לי ויותר מסורבל לי בתחושה.
אז אני משתמשת בחד פעמיות. לרוב בחנות היו סוג עם ריח וסוג בלי. פעם אחרונה שהלכתי לקנות, שמתי לב שכמעט כל הסוגים נהיו עם ריח... גם אלו שזה לא מצוין עליהן במפורש. בלית ברירה קניתי חבילה כזאת, ובכל פעם שהלכתי לשירותים קיבלתי בחילה מהריח. אז החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה. יום אחד שמתי את התחתונית בד. למחרת לא הייתי לי תחתונית נוספת... אז הצצתי קצת בדף, והגעתי למסקנה שאני פשוט לא אשים תחתונית ונראה מה יקרה. אז ניסיתי בבית, וזה היה אחלה. ואז ניסיתי פעם אחת מחוץ לבית, ועדיין סבבה.
אז בינתיים אני בלי, חוץ מאשר לעבודה, שאני עדיין מרגישה לא נעים ללא בלי. מרגיש לי ערום כזה...
וניסיתי לחשוב מאיפה הרעיון הזה, שחייבים תחתוניות.
ונזכרתי שבכיתה ו' פחות או יותר, היה לנו שיעור חינוך מיני אולי עם האחות? או היועצת או משהו. והיא אמרה שבגיל מסוים כשמתחיל המחזור, אז יש הפרשות כל החודש, ומאז נשים צריכות לשים תחתוניות כל החיים (עד גיל הבלות אולי? לא בטוחה אם צוינה נקודת סיום לסיפור הזה...). בכל מקרה הזנתי שמשם זה נהיה מן משהו שברור לי מאליו.
ואני כבר לא ביסודי, אז נראה לי שסבבה שאני אפסיק עם זה...
עדיין קצת מוזר לי להחליט את זה באופן סופי כזה, לפעמים אני עדיין משתמשת... אבל משתדלת שזה יהיה בזמנים נבחרים, ולא כל הזמן. אולי אקנה עוד כמה תחתוניות בד לגיבוי.

תפילה_לאם

בהתחלה נכנסו לשמורת טבע, מקום יפה, עם קני סוף רבים ובריכות מים קטנות.
היי, הייתם בעין פשחא (עינות צוקים)? קטעים, היינו שם אתמול!
אחד הפקחים/ העובדים המליץ לנו לבוא בסוף שבוע כלשהו לאורך השנה. הוא אמר שיש סיורים מאורגנים בימי שישי ושבת.
ומן הסתם אז לא המוני עד כדי כך.

אז נראה לי שסבבה שאני אפסיק עם זה...
גם אני בלי, אם זה מעודד אותך.

הייתם בעין פשחא (עינות צוקים)? קטעים, היינו שם אתמול!
אכן

באמת חשבנו שאולי יהיה נחמד לחזור לשם באחד מימי השישי להשתכשך בבריכות

גם אני בלי, אם זה מעודד אותך.
מעודד

מעודד
אז גם אני. אבל חייבת שהתחתונים יהיו 100 % כותנה.
אגב, במקום להחליף תחתונית בד, אפשר פשוט להחליף תחתונים, לא?

חוץ מאשר לעבודה, שאני עדיין מרגישה לא נעים ללא בלי. מרגיש לי ערום כזה...
אני מניחה שללכת בלי תחתונים ירגיש לך עוד יותר ערום? כי מבחינתי זה מה שמאפשר בקלות להפטר מהתחתוניות.

מה זה תחתוניות?

( לא, באמת, פושעת מי שהכניסה לכם את המחשבת-דיכוי הזאת לראש בכיתה ו׳. בשביל מה מחליפים תחתונים כל יום?)