משימות בבית לילדים

[מונו_נוקי*]

הנושא הזה מעסיק אותי. מאיזה גיל לחלק משימות? האם נכון לתת "תחומי אחריות" לילד, מאיזה גיל? האם משהו שהוא לוקח "בהתנדבות" ? או להטיל עליו?
מה דעתכם?

[עודד_המחפש*]

אני חושב שאם מתחילים מספיק מוקדם, אז אפשר להימנע מ"לחלק" משימות או "לתת" תחומי אחריות. אם אין שותפות במשימות מגיל צעיר, אז ביום שבו רוצים שזה יתחיל ופתאום הילד מקבל משימות, זה שינוי מלאכותי ושרירותי מבחינת הילד. עד עכשיו הכל בבית קרה "מעצמו" ועכשיו פתאום מצפים ממנו שישנה את ההרגלים שלו בבת אחת, ויעשה דברים שאין לו סיבה נראית לעין לעשות.

האידיאלי, לדעתי, הוא שילדים לוקחים חלק במשימות מרגע שהם נולדים. כל גיל, לפי היכולות שלו. ברור שתינוק שרק נולד לא יכול לעשות כלום, אבל אם הוא על ההורה במנשא בזמן שההורה עושה דברים, אז התינוק סופג את זה כחלק ממארג החיים. בהמשך, גם בגיל מאוד מאוד קטן, הם ירצו לקחת חלק בעבודות, וחשוב לשתפ אותם, גם אם זה אומר שהדברים יקרו יותר לאט. זה גם כיף לעשות את זה ביחד איתם (אפר לקטלג את הזמן הזה הזה כ"זמן איכות ביחד" במקום "זמן משימות" ואז לא נהיה תחת לחץ זמן), וגם - הם לומדים להיות שותפים מההתחלה, בלי שזה ייראה מוזר או חריג, ובלי להתייחס לזה כאל משהו שרק המבוגרים עושים. אם זה כך, אז בהמשך לא יהיה צורך לחלק להם משימות, כי ממילא הם כבר יעשו דברים כחלק משיגרת יומם.

אצלנו, זה כמובן לא קרה לפי האידאל (גם כי ההכרה בו הגיעה מאוחר מדי...) אז כשהבנתי את זה, פשוט הכרזנו על דברים שעושים יחד או באופן משותף. למשל: מסדרים צעצועים יחד (אתה את המכוניות, אתה את החיות, ואני את הלגו). וכשגומרים לאכול, כל אחד לוקח את הצלחת שלו לכיור. התחלנו בקטנות, ובמשותף. ואתמול, לשמחתי, הבן הגדול הדיח איתי כלים יחד בפעם הראשונה (אפשר היה להתחיל עם זה הרבה יותר מוקדם אבל זה לא קרה עדיין). זה מזכיר לי שפעם, בגיל 3-4 בערך, הוא ראה שאמא מתכוננת לשטוף את הבית וביקש ממנה חעשות את זה והוא ממש עשה ספונג'ה לבד.

עוד נקודה שלמדתי מנסיוני: אם מבקשים מהם משהו בזמן שהם עסוקים - אין סיכוי. עדיף לחכות שייגמרו פעילות, או להגיד "אחרי שתסיים את הפאזל, בבקשה תזרוק את הזבל" (זה גם מכבד אותם כבני אדם ואת העובדה שהם עסוקים כרגע).

דבר חושב נוסף: מאוד משנה איך אנחנו מתייחסים לעבודות הבית (פתאום נדמה לי שיש כבר דף על זה). אם אנחנו מתייחסים לזה כאל חובה מעצבנת שרק רוצים לדחות ולהמנע ממנה, אנחנו ננחיל גם להם את ההרגשה הזו, ואז - למה שהם יירצו לעשות את זה? אם אנחנו מקבלים את זה באהבה, כחלק מהחייים, אז יש סיכוי שגם הם יתייחסו לזה כך, ואז לא תהיה להם התנגדות לקחת חלק.

חג שמח.

<|יד1|... כן, אפילו שאני לא מניק...>

[POOH_והתוספות*]

מסכימה עם עודד...
רק שאצלנו כן התחלנו מוקדם [עם הגדולה לפחות]
מרגע שהתחילה לזחול ולזוז עצמאית היא אספה איתנו צעצועים. אז נכון בהתחלה יותר אנחנו אספנו
אבל לאט לאט היא הבינה את הרעיון והבינה מה זה אומר לאסוף.
ואותו כנ"ל עבודות בית..
היא מפנה לבד את הכלים שלה מהשולחן מאז שהיא יכולה לסחוב אותם.
היא עוזרת לנקות כל פעם שאני מנקה כשהם בסביבה.
שניהם אוהבים לטאטא [בעיקר את כל הליכלוך שבדיוק אספתי לערמה.. זה נורא מעניין לראות איך זה מתפזר חזרה..]
הגדולה אוהבת גם לעזור לשטוף.. אז אם היא בבית כשאני שוטפת היא מקבלת אחריון לאישהו חלק [מזדרון, ממ"ד מזרון]
ככה גם היא לא בדרך שלי ואני לא בהרגשה שהיא רק מפריעה והיא מקבלת את המקום שלה והאחריות שלה בעזרה.
לפנות כלים מהמדיח ולשים שניהם עושים מהרגע שהם למדו ללכת ולהחזיק משהו ביד באותו זמן.
לשים כביסה במכונה או לעזור לי לתלות - זו אחת הפעילויות האהובות בבית [בעיקר השלב של לזרוק את הבגדים במדרגות מלמעלה.. ]

בקיצור מסכימה לגמרי עם עודד:
האידיאלי, לדעתי, הוא שילדים לוקחים חלק במשימות מרגע שהם נולדים. כל גיל, לפי היכולות שלו.
גם בגיל מאוד מאוד קטן, הם ירצו לקחת חלק בעבודות, וחשוב לשתפ אותם, גם אם זה אומר שהדברים יקרו יותר לאט. זה גם כיף לעשות את זה ביחד איתם (אפר לקטלג את הזמן הזה הזה כ"זמן איכות ביחד" במקום "זמן משימות" ואז לא נהיה תחת לחץ זמן), וגם - הם לומדים להיות שותפים מההתחלה, בלי שזה ייראה מוזר או חריג, ובלי להתייחס לזה כאל משהו שרק המבוגרים עושים. אם זה כך, אז בהמשך לא יהיה צורך לחלק להם משימות, כי ממילא הם כבר יעשו דברים כחלק משיגרת יומם.
זה לא שהיה לנו איזה אידאל פשוט ככה זה קרה..
והיום במבט אחורה זה אכן היה נהדר..
הם שניהם אוהבים לעזור.. וכשאני מזכירה לעצמי לאפשר להם זה באמת הופך את המשימות לפשוטות יותר
וגם באופן מוזר אני מספיקה הרבה יותר בבית...

[אמא_של_שפן*]

אנחנו התחלנו בערך בגיל שנה ושמונה. שפן מעביר בשמחה כביסה מהמכונה למייבש, עוזר למיין (בעיקר לשים כבסים בסל הנכון), שותף לפעמים לשטיפת הכלים, ואתמול אפילו עזר לערוך את שולחן הסדר - הביא מאמא במטבח לאבא בסלון את כל הכפיות וסלסלה למצות מחומר בלתי שביר. כמו כן אלוף בלמצוא לאמא את הנעל השניה, אפילו אם זה אומר לזחול מתחת למיטה. נורא שימושי שהוא קטן...

[יונת_שרון*]

נזכרתי שבספר עקרון הרצף מספרת לידלוף שאצל היקואנה אין מלה עבור "עבודה"; אצלם אין הבדל בין עבודה לבין כל בילוי אחר.
אני חושבת שגם אצל ילדים זה ככה, ולכן אפשר להתייחס למשימות תחזוקה של הבית כמו אל המשימה "תגיד איך עושה ברווז" או "בוא נלך לטייל": אפשר לצפות מהילדים לעשות את זה (בשביל הכיף או בגלל שביקשנו) אבל לא להתאכזב אם הם לא רוצים.

[אמא_ותיקה*]

מה שאתם כותבים זה באמת מאד נחמד, ואני זוכרת שהיה גיל שבו זה נחשב כבוד גדול להשתף עם אמא בהטענת הכלים למדיח או ללכת לבד לזרוק את הפח.
אבל מגיע גיל אחר בו הרבה יותר מעניין לרבוץ על הספה ולקרוא ספר, או (רחמנא לצלן) לראות טלויזיה, או לישון, או לשחק במחשב או.... ובגיל הזה אין כל כך ברירה אלא לקבוע תחומי אחריות. אצלנו לכל ילד יש תחום אחריות, ולרוב זה פועל מצוין. אחת אחראית על קיפול הכביסה הגדולה (חולצות וכד'), אחת על קיפול תחתונים וגרביים, אחת על פיזור הכבידה לחדרים, אחת אחראית על הכלים והמטבח, אחת על זריקת הפח, ואחד אחר על ההסעות של הצעירים. זה לא שאין פספוסים, ושאנחנו לא עושים כלום, אבל כאשר יש תחומי אחריות יותר קל להגיד לבעל העניין - הכלים מחכים לך, או ערמות הכביסה מגיעות לשמיים, ולרוב הדברים מתבצעים.
חלוקת התפקידים היתה לפי נטיות הלב של הילדים - אחת שונאת לגעת במים והכלים מגעילים אותה, אבל היא מאד מסודרת ואוהבת לסדר - היא מקפלת כביסה. אחרת שונאת את הסדר והארגון הנדרש בקיפול כביסה, אך אין לה בעיה עם הכלים.
התחלנו עם החלוקה בערך כשהם היו בני 8-10. זה הולך די טוב, וחוסך מריבות. לפני חלוקת התפקידים היינו כל הזמן צריכים לבקש שמישהו יבוא ויעזור בעבודות הבית השונות, לא היתה מספיק התחשבות מה כל אחד אוהב יותר או פחות וכו'.
העזרה שאתם תארתם למעלה היא יותר מצב שאמא עושה הכל, והילדים החמודים מורשים להסתובב לה בין הרגליים. זה לא באמת מקדם את עבודות הבית, וכאשר יש כבר ילדים גדולים ועבודות גדולות לא יתכן שרק ההורים יעשו את כל העבודה, והילדים יעשו רק מה שנעים ונחמד להם.

[אמא_של_שפן*]

העזרה שאתם תארתם למעלה היא יותר מצב שאמא עושה הכל, והילדים החמודים מורשים להסתובב לה בין הרגליים. זה לא באמת מקדם את עבודות הבית, וכאשר יש כבר ילדים גדולים ועבודות גדולות לא יתכן שרק ההורים יעשו את כל העבודה, והילדים יעשו רק מה שנעים ונחמד להם.
מצחיקה אחת. העזרה שאנחנו תיארנו היא פשוט פועל יוצא של גילם הצעיר של הילדים... המודל שאת מציגה הוא אידאלי בעיני, אבל קצת עתידני. שפן רק בן שנתיים ורבע.

[מונו_נוקי*]

זהו, שאני תוהה אם לתת לילדים תחומי אחריות או שפשוט הם מתנהלים לפי מה שהולך בבית? האם זה עניין של גיל או החלטה?
האם עלינו ללמד את הילדים מהי אחריות תוך מתן משימות?(שכך זה בעבודה או בסיטואציות מסויימות) או שהם פשוט יחקו אותנו וזהו?
לצערי למשל הילדים מראים כמה איני מושלמת בתחום המשימות. אני מבשלת בשמחה אבל מנקה בפחות התלהבות וגם הם........

[עודד_המחפש*]

ובגיל הזה אין כל כך ברירה אלא לקבוע תחומי אחריות
אני שואל את עצמי מדוע (לא מתוך נסיון). אם הילדים כבר בגיל בוגר, אז האם אי אפשר לצפות מהם שישתתפו במטלות הבית כמונו? והרי גם אצלנו (באופן אישי) אין חלוקת תחומי אחריות באופן ברור. כן, יש דברים שעם הזמן נהיו קבועים פחות או יותר (אני שוטף הרבה יותר כלים, אשתי מטפלת הרבה יותר בכביסה ממני וכד') אבל זה ממש לא מחייב ובטח שלא קבענו את זה מראש. למה אצל הילדים זה לא יכול להיות אותו דבר?

[אורגנית_מתחילה*]

דף מרתק.
אני שמה לב, שכשאר מסודר אצלנו בבית,
הרבה יותר פשוט לבקש מדרור לקחת חלק. יותר קל לו לשים את הבגדים שלו בסל הכביסה ולסדר את הצעצועים שלו.
כאשר בגלן בבית, זה הרבה פחות מצליח.

[אמא_של_שפן*]

והרי גם אצלנו (באופן אישי) אין חלוקת תחומי אחריות באופן ברור.
אצלנו יש, ובדיוק מהטעמים שצוינו למעלה. כל אחד נמנע ממה שהוא שונא (הוא למשל שונא לעשות קניות, בעוד שמבחינתי בוקר בשוק זה בילוי), עושה את מה שהוא אוהב (כלים במקרה שלו, בישול במקרה שלי), ומתמקח על השאר.

[אמא_ותיקה*]

האם אי אפשר לצפות מהם שישתתפו במטלות הבית כמונו?
בודאי שאפשר לצפות. ולצפות. ולצפות....
בגיל ההתבגרות, וכנראה שגם קודם, הם כבר לא נהנים לעזור. ואז נוצר מצב שיש כיור מלא כלים, או סלי כביסה עד השמיים. ואז יש שתי אפשרויות - או שמישהו מההורים יעשה, כי הרי ברור שזה צריך להעשות, או לבקש, לדרוש, להתחנן שמישהו מהילדים יעשה. תגידו - אל תעשו. תנו להם לשאת בתוצאות. לא יקפלו כביסה - לא יהיה להם מה ללבוש. נכון. אבל כיור עם כלים לא יכול להשאר עד אינסוף, הפח לא יכול לעלות על גדותיו. ותאמינו לי שילדים בגיל מסוים מפתחים ראיה סלקטיבית ביותר. הם פשוט לא רואים שהכיור מלא, הבית מבולגן לחלוטין, הפח כבר לא נסגר. הם יכולים לשים עוד עטיפת נייר ריקה על ראש הזבל בפח שלא נסגר, ולהשבע שלא שמו לב שהוא מלא.
אצלנו חלוקת התפקידים (שאגב נעשתה כבר לפני 5-6 שנים) מאד עוזרת לכך שהילדים משתתפים. לעיתים בלי שנצטרך לומר דבר, ולעיתים עם תזכורת קלה. ולעיתים עם הרבה תזכורות...
אני משערת שעיקר ההבדלים בין הדוברים בדיון כאן הוא גילאי הילדים. הילדים שלנו ברובם כבר בגיל ההתבגרות, ואפילו מעבר לכך (חלקם בצבא, אך מגיעים הביתה כל יום). הם, כמונו, מאד רוצים לרבוץ על הספה בסוף היום, ואין להם כוח לעשות שום דבר. ההבדל הוא כמבון שאנחנו עושים, למרות שאין כוח, והם לא כל כך. וגם ילדים בגיל בית ספר יסודי ותיכון די אוהבים לקרוא, לראות טלויזיה, לשחק עם חברים וכו', והרבה פחות אוהבים לטפל בעבודות הבית. להרגשתי אם אין להם תחום אחריות מוגדר הם לרוב לא יעשו כלום, מלבד אולי להוריד כלים מהשולחן אחרי האוכל.
אנחנו כהורים אחראיים להתנהלות הבית, אך ילדים לרוב לא חשים אחריות כזאת.
אבל הנה ברגע זה ממש אני שומעת שתיים מבנותי במטבח מכינות עוגיות, ושוטפות את כל הכלים הכרוכים בכך, וזה היה לגמרי הרעיון שלהן. אז יש תקווה!

[POOH_והתוספות*]

אז יש תקווה!
זה מעודד..

[אמא_ותיקה*]

לסיכום מה שכתבתי לעיל - מהנסיון שלנו אני מאד ממליצה לנסות לתת לכל ילד תחום אחריות שיתאים באופן סביר להעדפות שלו. בערך בגיל בו הוא כבר באמת יכול לתרום להתנהלות הבית, בסביבות גיל 7-8. אולי קצת קודם. זה כמובן לא אומר שלעולם כבר לא תצטרכו לרחוץ כלים או לקפל כביסה,, אבל זה מאד מקל על התנהלות הבית.
אנחנו משפחה גדולה, ובלי שיתוף של הילדים היה לי הרבה יותר קשה לנהל את הבית. וקשה לי להאמין שילדים יחליטו מרצונם החופשי ומתוך חיקוי של ההורים לשטוף כלים, להוציא את הפח, לקפל כביסה, לסדר את הבית וכו'. הכוונה לעשיית פעולות אלה באופן קבוע וסדיר.
אצלנו יש מעט מאד קיטורים בעיניין העזרה, כי כולם יודעים שלכל אחד יש תפקידים, רוב הילדים מעדיפים את התפקיד שיש להם על תפקיד שיש לילד אחר במשפחה (כי כך חילקנו את התפקידים), וסך הכל הבית מתנהל בנעימים.

[יונת_שרון*]

מעניין מה שאת כותבת. הילדים שלי פחות גדולים משלך -- הגדול רק בן 12 -- אבל הם כן "מנכסים" לעצמם תחומי אחריות (אם כי פחות ממה שאצלכם). כנראה שזה שונה אצל כל אחד.

[שיר*]

מסכימה מאוד עם הגישה שמגיל צעיר צריך לשתף, לתת אחריות לעשות ביחד.
הילדים שלי למשל יודעים שכשמחליפים בגדים ישר זורקים לסל הכביסה, ולא מעיפים איפה שבא...
(אה שכחתי לציין הם בני 5 ו-21/2).
לא פותחים משחק חדש עד שהקודם לא מסודר ועוד המון דוגמאות נוספות.

אני מאוד מקפידה על העניין הזה של השיתוף, וגם כמה זה חשוב לחיות בסביבה מסודרת ונקייה
מותר לבלגן, מותר לעשות את כל היצירות שבעולם ולהשתמש בכל החומרים שעולים על הדעת, אבל אין מצב
שהולכים לישון ונשאר בלגן!

ואת עניין חלוקת התפקידים אני אאמץ בחם רב כשילדיי יהיו גדולים יותר. תודה!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לדעתי האתגר הוא לראות את התנגדות הילדים כאשר אינם רוצים לעזור, ולאהוב אותם ללא תנאי. זהו הסוד. כאשר ירגישו שאהבתם אינה תלויה בדבר, ליבם יפתח ורצונם להיות שותפים יגדל.

[אבישג_א*]

נזכרתי שבספר עקרון הרצף מספרת לידלוף שאצל היקואנה אין מלה עבור "עבודה"; אצלם אין הבדל בין עבודה לבין כל בילוי אחר.

המשפט הזה תפס אותי, למרות שמה שאני כותבת עכשיו לא קשור ישירות לנושא הדף
הרבה אנשים מחלקים באופן ברור בין עבודה - סוג של כורח או עונש לבין בילויים - הנאה
אני רואה אנשים שחולמים להיות עשירים, שרוצים כבר לצאת לפנסיה, שמפנטזים מה הם יעשו כשלא יצטרכו לעבוד
מישהי ענתה לי - כששאלתי אותה לתומי אם היא נהנית מהעבודה שלה - "את מכירה מישהו שנהנה מהעבודה שלו?"

יש כאן פספוס מאוד גדול לדעתי, כי כשאתה עושה את מה שאתה מחובר אליו במהות - אין הנאה גדולה מזו ואז גם המטלות שקשורות לעניין הופכות להיות מענגות.
אין הנאה גדולה יותר מעשייה ויצירה, שהיא בעצם העבודה שלנו בעולם הזה, במובן העמוק של הביטוי
עם כל הכבוד להנאה מאוכל, מין, חו"ל, בית מלון- ההנאה הכי גדולה היא מהיצירה שלנו, מהעשייה, מהנתינה.
כמובן שצריך לפעמים לנוח ולנפוש , עדיין זה לא יכול להיות העיקר ולא יכול להעניק סיפוק אמיתי.

[אבישג_א*]

ובנוגע לנושא עצמו
אני חושבת שילדים צריכים להיות שותפים בעבודות הבית מכיוון שהם חלק מהמשפחה וגם מצד הכרת הטוב, מצד שני צריך לזכור שהאחריות הינה של ההורה ולא של הילד, אז לא להפיל עליו מעבר ליכולתו
האם להתמקד במה שהוא אוהב או שישתלב בכל המשימות ? זו שאלה שאני מתלבטת בה. מצד אחד חשוב לי (לא דווקא בגיל הזה אלא יותר בהמשך) שהם ישלטו בכל המשימות שנדרשות לתחזוק בית, כדי שיהיו מוכנים לבנות בית משלהם. מצד שני מה קורה אם יש דברים שלא אוהבים לעשות ? האם לחייב ? אמא שלי תמיד העירה לי על כך שאני לא יודעת לתפור אז איך אסתדר, בסוף התחתנתי עם גבר שיודע לתפור אז הוא אחראי על התחום בבית, ויש לי גם חברות שפשוט שולחות לתופרת. בימינו גם לא חייבים לדעת לבשל, מצד שני אין ספק שזה נותן המון..
יצא לי קצת מבולבל אבל הבית קורא לי (-:

[או_רורה*]

אני למדתי לבשל בגיל 32.
באמת.
מעולם לא נתנו לי כשהייתי ילדה להיות אפילו בקרבת המטבח. או מכונת הכביסה. או בכלל.
מפונקת אמיתית.

בגיל 32 החלטתי שדי לפחד המטבח וכתוצאה מהידוק חגורות כלכלי שלא איפשר יותר קניית אוכל מוכן ללא חשבון - ובעל שמבשל לבד אבל לא תמיד מספיק -
ונכנסתי למטבח.

ומה אומר -
קודם כל, הנאה צרופה.
בערך משתווה להנאה שלי מהכביסה והניקיון של הבית - דברים שלא נתנו לי לעשות והיום אני נהנית מהם מאוד.

דבר שני, ילדיי, כמעט שלוש וארבע וחצי - יודעים כבר בגילם לחתוך ירקות, להכניס כביסה למכונה, לטאטא...
יש דברים שהם לא רוצים, אז אני לא מחייבת.
אבל בסה"כ, נורא חשוב לי שהם יהיו שותפים מלאים.

[אילה_בשדה_הדגן*]

בעיני, כל העניין, זה המינון.
לנקות ולכבס ולבשל או לתכנן וליצור יצירות אומנות - הכל זה דברים שאנחנו יכולים ורוצים לעשות.
אבל החוכמה היא לתזמן את זה עם פעילות גופנית מספקת, עם הצרכים שלנו של שינה ומפגש חברתי, וכו'

יש דברים שכדאי לעשות בסדר מסוים - למשל,לשטוף את הכלים /או לפחות להשרות לפני שהמזון מתיבש וקשה לגרד את זה. וזה בדיוק מה שילד אמור ללמוד מהוריו - את כל הטריקים הקטנים של איך לחיות.
אבל זה טריקים קטנים מאוד.
יש כמה כללים פשוטים, כל השאר - אפשר לטעות, אפשר לאלתר, אפשר הכל

בחברות נאורות - יענו, מלאות באור, שבהן אנשים שואפים לאזן את החיים, הם לא קוראים לזה ככה , אלא פשוט חיים את חייהם בשלווה ולא להגדיל את חשבון הבנק/להחליף רכב כל שנה ולטוס לסקי - זה ברור.

מי שטוב לו בשגרה שלו, נהנה מיצירה ומכל דבר בלתי צפוי אחר, למשל, מלהעמיס גזם בגינה . לא מחכה לחופש וגם לא חגים.

[ללו*]

האם להתמקד במה שהוא אוהב או שישתלב בכל המשימות ? זו שאלה שאני מתלבטת בה. מצד אחד חשוב לי (לא דווקא בגיל הזה אלא יותר בהמשך) שהם ישלטו בכל המשימות שנדרשות לתחזוק בית, כדי שיהיו מוכנים לבנות בית משלהם. מצד שני מה קורה אם יש דברים שלא אוהבים לעשות ?

היום כמבוגרת אני יודעת שהמשימות שאני הכי מתקשה איתן בבית הן לא אלה שלא למדתי בזמן (אותן אפשר בקלות להשלים) אלא אלה שלמדתי בחוסר רצון.

[אבישג_א*]

היום כמבוגרת אני יודעת שהמשימות שאני הכי מתקשה איתן בבית הן לא אלה שלא למדתי בזמן (אותן אפשר בקלות להשלים) אלא אלה שלמדתי בחוסר רצון.


_בגיל 32 החלטתי שדי לפחד המטבח וכתוצאה מהידוק חגורות כלכלי שלא איפשר יותר קניית אוכל מוכן ללא חשבון - ובעל שמבשל לבד אבל לא תמיד מספיק -
ונכנסתי למטבח.
ומה אומר -
קודם כל, הנאה צרופה.
בערך משתווה להנאה שלי מהכביסה והניקיון של הבית - דברים שלא נתנו לי לעשות והיום אני נהנית מהם מאוד._

מקסים

נראה לי שנלחצתי כי קראתי פעם סיפור על מישהי שמעולם לא עשתה עבודות בית עד שהתחתנה ואחר כך היה לה מאוד קשה, היא לא הצליחה להגיע לרמה סבירה באחזקת בית.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא רוצים לתלות כביסה...
רוצים משחקים...

[סבטקסט_כפול*]

מה לעשות כשהילד אנטי?
אני מוסיפה שלי מאוד קשה לעשות עבודות הבית מבחינה נפשית.

[אילה_בשדה_הדגן*]

ציינת בכנות ראויה לציון שלך קשה עם המשימות. יתכן שהאנטי שלו הוא מעין מראה .
הוא מכיר את הפרצוף החמוץ שלך כשאת עושה משימות ויודע שזה משהו מרתיע. קרוב לודאי שאת הפנים המאירות שלך , את החיוכים הזוהרים את מחייכת כשאת צריכה לעשות X Y, ובטח הוא גם כן שש לעשות את הדברים הללו.

מה שאני הייתי עושה זה ויתור מוחלט על כל בקשה ממנו לתקופה מסוימת.
הייתי משחררת אותו לגמרי .
בין אם הוא בן 5 ובין אם הוא בן 15. אפילו כפית לא הייתי מבקשת ממנו להרים.
על אורך התקופה תחליטי את, תתיעצי עם בן זוגך , עם חברות שלך. קחי שבוע-שבועיים, לפחות.חשוב שבתקופה הזו את תעשי עם עצמך תהליך ולא תפזרי את הריכוז שלך בעוד אנשים שצריכים לעשות גם כן תהליכים, והם יעשו, והכל יהיה בסדר. רק שקודם כל את.

את צריכה לתכנת את עצמך מחדש בכל מה שקשור לעבודות בבית.
אני יכולה לספר לך על עצמי שבעבר הייתי עושה ניקיון תוך כדי כעס. הייתי מקללת בלי סוף.
כל הגוף כאב לי אחרי מבצעים כאלו. לא פלא.

אם תבואי אלי עכשיו, בלי להודיע, סביר להניח שלא הכל מושלם. אבל עכשיו, ערב, אני נחה. בבוקר ניקיתי את השיש והדחתי כלים. בישלתי, כביסה ומיון צעצועים, הילדים טיפלו במדיח ובקומפוסט .
יש לי פרויקט לשבוע הקרוב : לארגן עציצים בכניסה לבית, שבוע אחר כך למין את הכלי עבודה. אפילו, אם יהיה לי מרץ, אז מוקדם בבוקר את הגינה ובשעות שחם את המיון , שזה משהו שעושים בבית.

אני מאוד מסכימה עם הגישה של הפלי לידי. קצת, בזמן שנוח, בהתמדה. להפטר מהמיותר. ועוד כל מיני כללי זהב.
העיקר הוא שהדברים נעשים לפי שיטתי. למשל:
אני זו שקובעת את הסטנדרט. (ואני בחיים לא מנקה תריסים או את הלמעלה של ארונות המטבח)
אני זו שעושה וי על הפריטים ברשימה ורואה כמה התקדמתי.
זה חשוב לראות שהתקדמת.

במיוחד עם ילדים קטנים. זו עבודה סיזיפית לסדר ולנקות בית שכל הזמן מתלכלך ומתבלגן. אבל באמת - כל הזמן.
אז חשוב שיהיו איים של ניקיון וסדר.
(למשל, בשרותים ובכיור המטבח)

אני חושבת שאני לא שונאת לנקות. אני מעדיפה לעשות דברים בקצב שלי. בלי לקרוע את עצמי בשביל איזה כתם. אני רוצה שאהיה מסוגלת להנות מלהיות בבית שלי, עם המשפחה שלי בלי שכל הזמן אעבוד כמו שיפחה .
אני רוצה שהילדים יהנו מהבית שיוכלו לשחק ולעשות עבודות יצירה ולא ירגישו את עצמם בבית מרקחת. מצד שני, בשביל יצירה ואיזו שהיא רמת ריכוז דרוש איזה אירגון וסדר. אתה רוצה לעשות מגזרות אבל לא מוצא מספרים ,
וגם שיהיה אפשר שאנשים יכנסו לפה ושלא ירגיש פה כמו אחרי איזה פוגרום של חבורת חיזרים מטונפפים במיוחד...

אז מה שאני מציעה זה ללכת לאט לאט ובעדינות. לשנות את הגישה.להתחיל לחשוב על המשימות כדרך שלך לאהוב את עצמך ולהשקיע בעצמך.
ואפשר להעזר. למה לא?
אפשר אולי להעזר בחברה שתחליטו שיום אחד עובדים אצלך ויום אחר אצלה, אפשר להעזר בתחום הדימיון מודרך, או אימון .

לפי דעתי, עוזרת בית זה דבר נחמד שמי שיכול להרשות לעצמו - אז לבריאות.יש מצבים שבהם זה הכרחי בגלל מצבים בריאותיים.
אני מאמינה שצריך להעסיק עובד ניקיון תמורה לשכר הוגן ועם תנאים סוציאלים. לתת כבוד למי שעוזר לנו כל כך הרבה.

אבל בעיקר אני מחזקת את ידיך לפנק את עצמך במו עצמך. חיזקי ואימצי.

[ממליצה*]

כשאני חושבת על הילדים אני חושבת עליי כילדה.
גדלתי בבית מבולגן, תמיד מבולגן.
משפחה גדולה, הרבה שמחה אבל הרבה בלגן ולחץ לפני שאורחים באים.


לא חינכו אותי לסדר וניקיון.
הוריי היו אלו שניקו ולמרות שניקו הרבה, התקשו לעמוד במשימה לנוכח המשפחה הגדולה והעבודה במשרה מלאה של שניהם ואנחנו הילדים ניקינו מה שרצינו כשרצינו.
התוצאה כאמור - בלגן וכאוס.

הרבה שנים לקח לי ולוקח לי להכניס את עצמי לתבנית שיטתית, אותה בתבנית שנדרשת מאיתנו על מנת לתחזק בית נקי ומסודר.
לא מצוחצח ולא מוזיאון, אבל נקי ומסודר ברמה סבירה.
וזה תוצר של החינוך שלי וכנראה קצת אופי.


אני עדיין נלחמת ברצון האוטומטי שלי לשמוט כל פיסת נייר, אריזה ריקה או גליל נייר טאולט ריק - בדיוק על השולחן או הספה או הכיור לידי ולא בפח.
אני עדיין נלחמת בחוסר הרצון לשטוף את הריצפה גם כשהיא כבר מגדלת תפוחי אדמה.
אני עדיין אוגרת ולא מפנה זבל, כלומר מוצרים מיותרים לחלוטין מהבית מתוך רצון לדחות את ההחלטה.
אני עדיין נלחמת ברצון "לתקוע" כל הזמן חפצים במקום הכי מיידי ולא במקום שלהם.
אני עדיין נלחמת בחוסר הרצון לנקות מקרר/גז/תנור/מקלחת באופן שיטתי אלא רק כשזה ממש מטונף.


אלו דוגמאות על קצה המזלג לסוג של טבע שני שלי שעושה הכל מלבד לשמור על סדר וניקיון.

לכן אני חושבת שנכון יהיה קודם כל לעבוד על עצמנו, להילחם בהרגלים גרועים שלנו, לייעל טוב יותר את הדרך שלנו (כל אחד ונקודות החולשה שלו והיכולת שלו לעקוף אותן). לא צריך להיות מושלמים, אבל לדאוג לייעל כמה נקודות חולשה - זה מקדם מאוד את התוצאות מנסיון. נגיד אצלי הנושא של לשמוט כל פיסת זבל במקום הכי קרוב הוביל אותי לפזר פחים בכל נקודה בבית. מתחת למחשב, בשירותים, ביציאה מכל חדר, בכניסה למטבח ובמטבח. וזה עובד. רוב הזבל מגיע לפח ולא מפוזר בשולחנות בספות ובריצפה. שינוי קטן ועקבי שיצר שינוי משמעותי בבית.

לצד זה לחנך את הילדים מגיל קטן לשני דברים:

1. שמירה על סדר וניקיון
2. יצירה של סדר וניקיון

אלו שני דברים שונים.
אם שומרים - יותר קל לנקות אח"כ.
כשלא שומרים - הבלגן מרפה ידיים.

ואיך שומרים ומנקים?

1. מגיל קטן, מספר חודשים (!) מוציאים צעצוע ומחזירים יחד, גם אם זה אומר שההורה מחזיר בעיקר. תמיד. להחזיר.
2. להפוך את הסדר והניקיון בחלק מהמקרים (כשיש כח) למשהו חביב, לשיר שירים ביחד כשהילד עלייך ואת מאבקת, לתת לבן השנה וחצי להכניס את גליל נייר הטואלט למקום ולזרוק את הישן לפח. לתת לו לעזור להחליף שקית אשפה. אנחנו כמובן עושים הכל אבל הוא שם נותן יד, מרגיש חלק מדבר גדול. אפשר להפוך את חלק מהפעולות למשחק. לא את כולן, לא צריך ליידד את הכל, חלק מהקנייתה רגלים זה גם לדעת שיש דבריםש צריך לעשות כדי שיהיה לנו נעים יותר גם אם הם עצמם לא הכי נעימים כרגע. אבל בכל זאת מה שאפשר ליידד בחלק מהזמן - אז לעשות את זה. למשל להשמיע שיר וצריכים להספיק לסדר כמה שיותר מהר עד סיום ה שיר, או הילד מחזיר רק צעצועים עם גלגלים למגירה אות את כל השאר וכו'.
3. ליצור שגרות קבועות, כמו צחצוח שיניים וארוחות מסודרות, ליצור שיגרות (זה טיפ קודם כל למבוגרים בינינו אבל יעיל גם עם ילדים). למשל למצוא את השעה שנוחה לכהם, לא כשהם עייפים או רעבים או נלהבים מדי ממשהו אחר, אולי לפני המקלחת ואחרי ארוחת הערב - על מנת להרים כל דבר שלהם מהסלון ולהחזיר למקומו.
4. כשהם קצת גדלים, אפשר להתחיל לחלק תחומי אחריות או כמו שהמליצו כאן - תחום קבו על מישהו אחד (ראיתי שזה עובד מעולה אצל דודה שלי אם לשישה), או שעושים לוח תורנויות וכל שבוע מתחלפים. להתאים את הקושי לגיל וליכולות. למשל לטאטא את הבית כל יום בערב זו מטלה קצרה, לא יותר מחמש דקות ולא מסובכת.

וגם - לא לחשוש מעזרים טכניים.
אם הם רגילים לזרוק נעליים ותיקים בכניסה לבית, לקנות ווי תלייה או ארונית עם מדפים פרטיים שממוקמת בכניסה לבית וכל אחד שם בה את הקישקושים שלו.
אם מגבות נזרקות באמבטיה - לדאוג לפאנל עם קרסים רבים, נוחים וצבעוניים, אם צריך עם שמות על מנת שיתלו שם את שלהם.
אם יש כוסות מפוזרות בכל הבית - לארגן כוסות אישיות (לא ניסיתי שמעתי על זה ונראה לי נכון וחכם)
אם כל הזמן יש כביסה מלוכלכת בחדרים - אפשר במצפון שקט לקנות סלסלות כביסה נאות שנראות סלסלה דקורטיבית ולא משהו של כתר.. בגודל קטן ולפזר בכל חדר. אז פעמיים בשבוע עוברים בחדרים ומרוקנים לכביסה אבל לא צריך פעמיים ביום להרים ולהתרוצץ בין החדרים.
אם מישהו מהילדים מתלהב משפריצר - לדאוג לארגן לו שפריצר אישי יפה בורוד זרחני או במדבקות דינוזאור לניקיונות של מראות חלונות או מה שבא (רק בגיל שבטוח להתעסק עם חומרי ניקוי). כך גם לגבי כל כלי אחר. הילדה אוהבת ורוד? קונים מטליות ורודות והיא אחראית על ניקוי אבק (למשל).

וגם - כמה שפחות צריכה! כמה שפחות לקנות כי זה ממלא את הבית בבלגן ומצריך יותר ויותר מקומות אחסון ועוד התעסקות ובזבוז זמן. אף אחד ל א צריך יותר מ10 זוגות גרביים, 10 תחתונים, 10 חולצות לכל עונה (כולל ג'אקט ומעיל) 5 מכנסיים (או חצאיות, שמלות כלול בזה) ועוד שתי הופעות לארוע מזדמן. . באמת שלא. אנחנו משתנים כל הזמן בגוף ובמידה, העונות מתחלפות, האופנות מתחלפות והיום הטקסטיל זול, יש גם חנויות יד שנייה ובגדים שמקבלים. לכן אם מכניסים משהו, משהו אחר יוצא. פחות להיקשר למוצרים (שיעור שאני עוד לומדת ) חוסך בלגן וחוסך זמן וגם כסף.

יש לי חברה שבאורח פלא העבירה לבניה, שני בנים את חדוות השופינג וחדוות הצריכה. בחדרים של כולם יש כמויות ענק של שעונים ובשמים, בגדים, חגורות וקישקושים גבריים. כמה שעונים בחור בן 20 צריך? 12. ספרתי. כולם דומים להפליא. וכל הבגדים והאקססוריז בערימות על השולחן, דחוסים בארונות. ארגזים עמוסים בנעליים - עשרות זוגות לכל ילד, יותר מאישה ממוצעת שראתה עולם... זה לא רק לא נעים בעין, זה מעורר מחנק. זו דוגמא אישית מהאם שעברה אוטומטית אליהם.

כאני חושבת שהרעיון הוא להסתכל על העבר שלנו ולראות מה אנו לומדים מתוכו על עצמנו ואיך נוכל לצאת מעצמנו על מנת שלילדים יהיה קל יותר, לא רק לנו כיחידה משפחתית אלא גם להם כצידה לחיים.

[שרה_לה*]

לגזור ולשמור,
תודה לכן אהובות.
מתגעגת.