מתי רצוי לשלוח לגן

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני לא אצטט כל דבר שכתבת. אבל מה שאת מרגישה זה מה שנכון!

_ואני תוהה- אם נוציא אותו, איך הוא יפרש את זה? לא רוצה שירגיש ש"נכשל"
לא יודעת מה אסביר לו אם בסוף נחליט שמוותרים על כל הסיפור_
להפך. אתם הצלחתם, יחד, לראות שהגן הז לא מתאים לו. אתם מאמינים לו ומגנים עליו. איפה פה הכישלון?
לא חושבת שילד בגיל כזה חושב על העולם במונחים של אתגרים שהוא צריך לעמוד בהם.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

וגם- נחזור לנקודת האפס, מה יהיה עם הולדת התינוק החדש? איפה יהיה לי זמן?
בייביסיטר שתיקח אותו החוצה יכולה להיות פתרון טוב. אם זה נאמר 4 ימים בשבוע, 4 שעות, זה יוצא בערך כמו גן פרטי...

[מתלבטת*]

היום נשארנו בבית (זה היום של הגנן והחלטתי לחסוך לשנינו את הטירחה)
איזה כיף להתחיל את הבוקר ברגוע...
קרוטונית- ככל הנראה נתחיל לחשוב על הפיתרון שלך של בייביסיטר. העניין הוא שזה לא פותר את הצורך בחברה ועניין..
אבל נו, שויין. פרה פרה
חושבת גם על מה שכתבת על הכישלון
מה דעתך- בדיעבד, אחרי מה שאת עברת- האם זה מה שהיית בוחרת לעשות במקום גן?
ודרך אגב, עילומית- הוא בן 3
בכל המחשבות, הבנתי שגם חלק מהקושי שלי לשחרר את הגן כרגע, זה תגובות הסביבה (בעיקר המשפחה)
המשפחות שלנו בראש אחר לגמרי ואני יודעת שהתגובות יהיו מעיקות ותהייה המון ביקורת עלינו, עליו
זה כאילו זניח, ובטח שהמחוייבות שלי היא לבני ולא למשפחה המורחבת
אבל מה לעשות- זה גם נמצא בראש שלי
ואני יודעת שאחרי לידה אני גם ככה אהיה רגישה ותגובות מחלישות בנושא הזה יקשו עליי ...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מה דעתך- בדיעבד, אחרי מה שאת עברת- האם זה מה שהיית בוחרת לעשות במקום גן?
זה מה שעשינו שנה שלמה, מגיל 2.5 עד 3.5. (ואז נכנס לגן).
בדיעבד, הייתי מתאמצת יותר למצוא גן שבו אפשר לשלוח רק חלק מימי השבוע, פחות שעות. או לחלופין ממשיכה את ההסדר עם המטפלת, ומתאמצת יותר ללכת למפגשי חינוך ביתי.

אני גם עובדת (מפרנסת יחידה) ולכן השיקולים היו מורכבים יותר. לו לא הייתי עובדת לא היתה שאלה, הייתי שמחה להיסחף למערבולת המפגשים... כמו שזה, היה לי קשה להגיע למפגשים קבוצתיים עם כל הנינוחות שלהם, ואז להתחיל לנהל שיחות עבודה בטלפון ולהיות לחוצה כי צריך להגיע הביתה לשלוח איזה מייל. זה לא זה.

אבל מצד שני, ילד בן 3 ממש לא חייב חברה של קבוצה. ממה שאני מרגישה, התקופה שבין גילאי 3-5 היא התקופה שבה הצורך הזה נבנה, הוא נבנה בהדרגה ועם הבדלים גדולים מילד לילד. לכן צריך להסתכל על הילד הספציפי. ברוב המקרים נראה לי ש-2-3 חברים שהוא נפגש איתם אחד על אחד או בשלושה, איזה פעמיים בשבוע, זה מספיק בהחלט. כך היה אצלנו לפחות. אבל אני מכירה גם בני 3 שממש התחננו ללכת לגן לפגוש ילדים...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

המשפחות שלנו בראש אחר לגמרי ואני יודעת שהתגובות יהיו מעיקות ותהייה המון ביקורת עלינו, עליו
את לא צריכה להיכנס אתם לדיון הזה. את יכולה פשוט להגיד שלא היית מרוצה מהגן ושאת מחפשת מקום אחר, וכמה קשה למצוא מקום אחר בתקופה זו של השנה...

[עילומית*]

אכתוב עוד קצת.
אני חושבת כמו קרוטונית, שעדיף בייביסיטר ומפגשים.
חייבת לספר לך שדווקא היום, כשאני עם תינוקת בבית,
נראה לי לפעמים "דבילי" לשלוח אותה לגן, בעיקר אם היא לא רוצה, כי אני במילא בבית.
לפני שאחותה נולדה הייתי חייבת את הזמן הזה לעבודה, וגם לעצמי.
היום ממילא אין לי אותו. לכי תדעי איך תרגישי.
מה שאני אמרת, בעיקר לאור ניסיוני - נשמע שהגן ממש לא זה.
חוסר תקשורת עם הגנן? רע מאוד
אני יודעת איך מרגישים כשהילד צורח או בוכה.
אם זה לא עובר - יש שם משהו. אל תתעלמי, לכי עם הלב.
מאוד יכול להיות שסוג המסגרת או הגן עצמו לא טובים לו
(אצלנו חלק גדול מהקושי היה חוסר קביעות של הגננות, לא הייתה דמות אחת יציבה שהיא תוכל לסמוך עליה. זו רק דוגמה, יכול להיות שבמקום אחר בכל זאת יהיה לו יותר קל).
בעניין החברה - זה באמת מאוד אישי.
אצלנו בגיל 3 זה כבר היה צורך ממשי, בגיל שנתיים עוד לא כמובן.
אגב, זה צורך ממשי שממש לא מצריך גן 6 ימים בשבוע.
אני חושבת שפעמיים-שלוש בשבוע לראות ילדים, עדיף בנוכחות אמא, זה בהחלט מספיק.
(למען הסר ספק: שלי עדיין בגן, התבגרה, קשיי ההסתגלות מאחוריה. אבל אני מדברת פה על האידאל מבחינתי).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_חייבת לספר לך שדווקא היום, כשאני עם תינוקת בבית,
נראה לי לפעמים "דבילי" לשלוח אותה לגן, בעיקר אם היא לא רוצה, כי אני במילא בבית.
לפני שאחותה נולדה הייתי חייבת את הזמן הזה לעבודה, וגם לעצמי.
היום ממילא אין לי אותו._
כנ"ל. אבל זה נכון שממש בהתחלה, עם תינוק קטן, מאוד-מאוד קשה לטפל גם בילד. וחייבים עזרה!
אחרי כמה חודשים, כשהתינוק קצת גדל, מתחיל לזחול ולהתעניין בסביבה, לאמא הרבה הרבה יותר קל להיות בבית עם שניים (ילד שמספק עניין ומוקד נוסף, ומפחית את המרכוז של התינוק) מאשר לבד עם תינוק.

[עילומית*]

נו, מסכימה עם קרוטונית
(צריך אייקון לזה)

[פלונית*]

אבל מצד שני, ילד בן 3 ממש לא חייב חברה של קבוצה. ממה שאני מרגישה, התקופה שבין גילאי 3-5 היא התקופה שבה הצורך הזה נבנה, הוא נבנה בהדרגה ועם הבדלים גדולים מילד לילד. לכן צריך להסתכל על הילד הספציפי. ברוב המקרים נראה לי ש-2-3 חברים שהוא נפגש איתם אחד על אחד או בשלושה, איזה פעמיים בשבוע, זה מספיק בהחלט. כך היה אצלנו לפחות. אבל אני מכירה גם בני 3 שממש התחננו ללכת לגן לפגוש ילדים...
אנחנו גם עדיין מתלבטים, גם בן 3.... אבל אני רואה שהוא כן רוצה חברה כל יום. מצד שני, מספיקה חברה של ילד אחד או שניים.



לאמא הרבה הרבה יותר קל להיות בבית עם שניים (ילד שמספק עניין ומוקד נוסף, ומפחית את המרכוז של התינוק) מאשר לבד עם תינוק.
עם זה אני ממש ממש מסכימה.

[ממ*]

אני תוהה- אם נוציא אותו, איך הוא יפרש את זה? לא רוצה שירגיש ש"נכשל"
כשלון והצלחה הן קטגוריות שאת יכולה לבנות לו על פי האידיאולוגיה שלך. הרי את בהחלט יכולה לחשוב שהיתה פה הצלחה של אבחון המצב ותגובה מתאימה--כלומר, הצלחה של פעולה הורית. וגם, אני חושבת שחשוב ללמד ילדים שלא חובה להישאר במקום שיש בו יותר מדי קשיים. כשהייתי צעירה המסר היה "קשה, אז מתמודדים." סתם בזבזתי שנים מיותרות במקומות לא טובים לי.

הגנן הזה נשמע לי לא לעניין.

_אגב, זה צורך ממשי שממש לא מצריך גן 6 ימים בשבוע.
אני חושבת שפעמיים-שלוש בשבוע לראות ילדים, עדיף בנוכחות אמא, זה בהחלט מספיק._
מסכימה. בישראל ממש מטורפים בענייני החיברות. יש איזה מין לחץ לא רק להשאיר את הילדים 8 שעות בעבודה בגן, אלא גם לשלוח אותם לחברים אחר הצהריים. זה ממש לחץ שבונים מגיל צעיר. עלי כל הזמן לחצו להפגיש את הפיצית עם הילדים שכבר בילתה עמם חצי יום גם אחר הצהריים. זה היה כל כך ברור לי שזה מוגזם.
הבת שלי, לצערי העצום, בגן (גם מפרנסת יחידה, חייבת לעבוד). אבל, אם הייתי יכולה הייתי מסדרת לה 2-3 מפגשים קצרים בשבוע בגיל 3. בחיי שלא צריך יותר מזה.

[ממ*]

בנוגע ללחץ החיברות, אני זוכרת שבגיל שלוש בגן, ראיתי ילדים אחרי 8 שעות בגן מסתובבים אחוזי אמוק לקבוע עם מישהו לאחרי הצהריים. זה היה ברור שזה לחץ תת קרקעי ולא רצון ממשי. זה ממש לא מה שהיו צריכים. מה עם זמן אמא? מה עם לנוח ולהשתעמם קצת?

[מתלבטת*]

תודה על כל התגובות פותחות הראש והלב
החיזוקים והתובנות שלכם (קרוב לוודאי- שלכן, לא?...)
מאד מאד חשובים
היה לי עם האפרוח כזה יום נעים היום
נשארנו בבית ביחד אחרי שבועיים שהיה בגן
למען האמת, חששתי קצת ממה יהיה- אני באמצע חודש תשיעי, כל מה שבא לי זה לשבת במזגן
ולא יאמן איך אחרי שבועיים בלבד שהוא לא פה חצי יום- כבר שכחתי מה עושים איתו!
(מסביר אולי למה אנשים כ"כ מחפשים מה לעשות אחרי הצהריים אחרי הגן, כמו שכתבו פה... אולי זה בכלל לא לחץ על חיברות אלא פחד של ההורים לבלות לבד עם ילדיהם?)
והיה כזה כיף. איזה כיף להתחיל את הבוקר בלי בכי
אחר כך סתם עשינו אוכל, הוא בא איתי לעשות מוניטור, ולשלל סידוריי והיה מתוק וקואופרטיבי וזורם
לא ראינו חברים ולא כלום ועדיין היה נעים
ברור שיש גם ימים אחרים...
אבל נראה לי ששנינו הערכנו את הזמן ביחד
הוא שאל על הגן ואמר שרוצה ללכת, אבל הדגיש שוב שרוצה שאני לא אלך (אמר- "אולי נשאל את א' (הגננת) אם את יכולה להישאר איתי?" , מדהים איך ישר קלט מי הבוס פה...)
מחר נלך לגן- כי זה היום האחרון לפני החופש וגם נדבר עם הצוות, לגבי הקבוצות
אני צופה שמה שביקשנו- שישאר עם הגננת התקשורתית- לא יקרה ואז אנחנו פורשים מהסיפור...
אולי זו תהייה הקלה, למרות החששות
כי גם אני עובדת ולומדת וכמו קרוטונית
לו לא הייתי עובדת לא היתה שאלה, הייתי שמחה להיסחף למערבולת המפגשים...
אבל אני כן, ואני יודעת שזה יכול להיות לי מאד מסובך
ודרך אגב קרוטונית, הבנתי שאת תלאביבית- אכפת לך לגלות באיזה גן הבן שלך היה? כי גם פה מדובר בגן אנתרופוסופי...
ומה יקרה איתו בשנה הבאה? את כמובן מוזמנת גם לשמור על חשאיות אם מתאים לך
הרי לשם מה התכנסנו כאן כולם...

[ממ*]

(מסביר אולי למה אנשים כ"כ מחפשים מה לעשות אחרי הצהריים אחרי הגן, כמו שכתבו פה... אולי זה בכלל לא לחץ על חיברות אלא פחד של ההורים לבלות לבד עם ילדיהם?)
בהחלט. שילוב של השניים. יש לחץ מטורף מצד החברה, הגננות ושאר ההורים להיפגש אחר הצהריים--אני נחשבת ללא כל כך חברותית, כי בגן הנוכחי, גן טרום חובה-חובה שבו לא ישנים בצהריים ועובדים מאוד קשה, אני ממש נמנעת מפגישות אחר הצהריים. לפעמים כן, אבל רק עם ילדים שהפיצית מאוד אוהבת, שהם לא מתישים על ידי שתלטנות או משהו כזה, ושההורים שלהם יודעים לקחת אותם במועד סביר. ותמיד הורים כל כך מתפלאים ונעלבים כשאני אומרת "אחרי הצהריים אני רוצה להיות עם הפיצית."
היום נוהגים להגיד על ילדים בגיל שנה ש"הם צריכים חברים." בעוד שעד גיל שלוש הם פחות או יותר משחקים במקביל בלבד, עם מעט מאוד שיתוף פעולה. חברותא זה נחמד. אבל בגבולות סבירים.

ובהחלט: הורים גם מפחדים להישאר לבד עם הילדים שלהם--ללא ספק! תמיד אני מתפלאה: אחרי שלא ראו את הילדים 8 שעות, למה לשלוח אותם לעוד שעתיים-שלוש לחבר? מתי הם בדיוק יספיקו לראות אותם? חצי שעה בהשכבה?

ובענייני הגן עצמו. מגיל רבע לשלוש עד ארבע וחצי הפיצית היתה בגן מקסים באמת. יותר מדי ילדים אבל חם, משפחתי. היתה לה בהחלט נראות. ראו אותה, טיפלו בה, המון חיבוקים ורוך. היה היתה מלאת ביטחון. רק יום אחד היא צרחה ולא רצתה ללכת, עוד לפני שהכירה את הגן, והייתי חייבת ללכת מתישהו, ועד היום אני בייסורים עצומים על זה. ייסורים עצומים. בכל שאר הימים היא רצה לגן ומעולם לא התקשתה להיפרד, תמיד נכנסה לחיבוקים ונשיקות וטסה לעיסוקים שלה בחדווה. היא אהבה את הגן מאוד מאוד, עד היום היא בקשר עם הצוות המדהים (לא אנתרופוסופי ולא בטיח, פשוט מסתכלים על הילדה, ככה בעלת הגן אומרת. היא תמיד אומרת שלכל ילד מתאים משהו מיוחד לו, ובטח שאי אפשר עם הנוקשות האנתרופוסופית). היא גם מבקרת שם תכופות. משכתי מטפלת עד כמה שיכולתי, ועדיין אני משלמת על זה, כי זה קשה למפרנסת יחידה שעובדת משרה מלאה.
אפילו בגן המקסים נחשבתי לאמא שלא משחררת (ביטוי מאוס "לשחרר". למה בדיוק?). אבל שמתי פס ולא היו מאבקים. גם את השונות של ההורים קיבלו באהבה.

כיום, היא בגן שממש קשה לי איתו. הגננת של הבוקר נהדרת, אבל שאר הצוות בינוני לגמרי. לא כל כך רואים אותה. יותר מדי התמודדויות. יותר מדי עבודה בשבילה. אני בייסורים. אנסה עוד קצת לראות איך היא מסתדרת בתור אחת מהבוגרים. ואם לא, אעביר אותה לגן פתוח. אין לי מושג מאיפה אשיג את הכסף. גם ככה אני משלמת הלוואות.

כל זה כדי לומר. אם הייתי יכולה, לא הייתי שולחת אותה לגן. ממש לא. אם היתה מתקשה להיפרד בגיל שלוש, אף גנן לא היה מצליח להזיז אותי מהגן. ואם הוא היה מצליח, לא הייתי נשארת בגן.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ודרך אגב קרוטונית, הבנתי שאת תלאביבית- אכפת לך לגלות באיזה גן הבן שלך היה? כי גם פה מדובר בגן אנתרופוסופי...
הגן של בני ממש לא היה אנתרופוסופי סתם גן פרטי חביב. שקלתי כל מיני גני וולדורף / מונטסורי / רג'יו אמיליה, אבל החלטתי נגד משיקולים שונים, חלקם עקרוניים וחלקם טכניים.

ותמיד הורים כל כך מתפלאים ונעלבים כשאני אומרת "אחרי הצהריים אני רוצה להיות עם הפיצית."
כן, גם חברה שלי שנוהגת כך זכתה לביקורת בדיוק בגלל הנקודה הזו. אמרו לה שהיא פוגעת במקובלות החברתית של הילד בגן, או משהו.

ומה יקרה איתו בשנה הבאה? את כמובן מוזמנת גם לשמור על חשאיות אם מתאים לך
בשנה הבאה נחטוף מטוס לקובה.

אה, לגבי הגן את שואלת? הוא רשום לחצי יום בגן העירוני הסמוך, גן חדש יחסית ומושקע. אני מתכוונת לשלוח ל-5 ימים, ולראות מה קורה. זה עדיין רק טרום חובה (בלי ענייני "חובה" ובירוקרטיות), כך שאתמרן עם שליחה רק בחלק מהימים. בגלל שהתשלום כל כך זול לעומת גן פרטי, יהיה לי יותר קל לעשות את זה (= להיות איתו יותר על חשבון עבודה).
אם יהיה לו קשה, נחיה ונראה. אם יהיה לו קשה, לא יודעת אם אכריח ללכת - כבר היינו במקום הזה, כבר בדקנו מה קורה כשמסגלים ילד...
בכל מקרה הוא יהיה כבר בן כמעט חמש, הוא עמיד יותר ומפותח יותר. מצד שני, כך גם 35 ילדי הגן זה יכול להיות ג'ונגל של ממש (זה הגיל של ה"חבורות", האובססיות לגיבורי על וכאלה. בני ממש לא שם עדיין). ואולי זה יהיה עבורו פשוט מקום קצת סוער אבל נחמד. נראה.

[אם_הכרובית*]

אשמח לתובנות..
אני בבית עם ילדה-כרובית, בת שלוש-עוד-עשרה-ימים, ועם תינוקת-כרובית בת 11 ימים.
יום אחרי השחרור מביה"ח בת זוגי הייתה צריכה לחזור לעבודה ונשארתי עם שתי הכרוביות. האמת, פחות קשה ממה שחששתי. כך מצאתי את עצמי 3 ימים אחרי הלידה במפגש חינוך ביתי בפארק (וגם 4 ימים אחרי הלידה וגם עוד כמה פעמים), בגן שעשועים, בטיולים לסבא-סבתא וגם בבית עם שתיהן.

ברוך השם, התברכתי בלידה קלה ותינוקת שבינתיים מגלה אופי נח ומבלה חלק ניכר מהזמן בשינה או ערות רגועה במנשא. הכרובית הבכורה גם היא בעלת אופי נח אם כי מלווה בטמפרמנט סוער ובמרץ רב, ולכן דווקא ההתנהלות בחוץ מקלה עליי מאוד. זו ישנה במנשא או על הידיים וזו מתרוצצת להנאתה. גם הנוכחות של עוד אנשים, ילדים ומבוגרים, מקלה על שתינו רוב הזמן.

גם אנחנו התלבטנו לגבי אפשרות הגן לשנה הבאה וכעת אנחנו בוחנות אפשרות לגן על בסיס יומי (יום או יומיים בשבוע על פי הצורך שלי בזמן לעבודה) או להצטרפות חלקית לגן הורים. בכל מקרה מרכז הכובד של השבוע יישאר בשהייה המשותפת שלנו- בין השאר במפגשי חינוך ביתי למיניהם.

לגבי הזמן עם התינוק החדש- היום בצהריים הרגשתי בדיוק את זה. איך אני לא מספיקה לפגוש את התינוקת הכרובית. מצד שני, אחרי שנרגעתי מהלחץ והיא התעוררה, לקחתי אותה עליי ובעוד הכרובית משחקת לרגלינו ישבנו אנחנו והתבוננו זו בזו (מעבר לזה אנחנו נפגשות די הרבה מעל הכיור בעת פשפושים). זה בהחלט אפשרי גם אם מאתגר. מצד שלישי (-: שלשום הרגשתי כמה אני לא מספיקה לפגוש את הכרובית הבכורה. ואז נרגעתי ושיחקתי איתה והיה כיף מאוד.

מה המסקנה? שגידול כרוביות זה עסק מורכב. וגם שלנשום זה ממש חשוב.

---

חשוב ללמד ילדים שלא חובה להישאר במקום שיש בו יותר מדי קשיים. כשהייתי צעירה המסר היה "קשה, אז מתמודדים." סתם בזבזתי שנים מיותרות במקומות לא טובים לי.
אוף. כמה זה נכון...

[מתלבטת*]

מעדכנת:
הגנן לא הסכים שאפרוחנו ימשיך בקבוצה בה בילה את הקליטה בשבועיים האחרונים
הוא מייעד אותו לקבוצה אחרת- משמע: ילדים חדשים, צוות חדש, בהובלתו
החלטנו שאם כבר לתלוש את האפרוח מהתהליך שכבר התחיל בו, אז בטח לא נשים אותו עם הגנן הזה- שאין לנו שום תקשורת איתו
זה מדהים שהגן שלו נחשב הכי מבוקש באיזור, כולם אומרים שהוא גנן מדהים
כשמפשפשים קצת, אז אנשים אומרים- כן, הוא מדהים עם הילדים, ועם ההורים הוא מתקשר פחות טוב... אבל- מדהים עם הילדים
אני לא מבינה איך יכולה להיות חלוקה כזו
למה שמישהו שלא מכבד אותי ("זה לא דיאלוג", "דעתכם לא רלוונטית", מפניניו בשבוע האחרון) יכבד את הילד שלי??
רגשות ודעות של ילד בן 3 הרבה יותר קל לבטל ולרמוס בשם ה"פדגוגיה"
בקיצור- לפחות הרווחנו משהו מזה שהוא כ"כ מבוקש- הודענו שאנחנו פורשים, היה סרט קל עם החזר הכספים ששילמנו, (יש לו חוזה שאם מבטלים אחרי יולי, צריך לשלם חודשיים שכ"ל) אבל תוך דקות הוא מצא מישהו מרשימות ההמתנה הארוכות שלו כך שקיבלנו חזרה את כל הכסף שלנו
עכשיו אני חושבת מה יש לנו ללמוד מכל הסיפור הזה?
מה יישאר לו לאפרוח מהחוויה המשונה והאינטנסיבית הזו - שבה אני הולכת, הוא בוכה, שבועיים, ואז הכל נגמר
הוא שואל כל בוקר על הגן, אם הולכים, ומדבר על הצוות...
וגם- תוהה מה נעשה הלאה
ומה לקח ניתן להפיק מכל הסיפור הזה, לכולנו ...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יפה לכם! @}

מה יישאר לו לאפרוח מהחוויה המשונה והאינטנסיבית הזו - שבה אני הולכת, הוא בוכה, שבועיים, ואז הכל נגמר
לא יודעת. אני מקווה שהחזרה הביתה תהיה חזקה מזה.

[מתלבטת*]

האפרוח חזר להתעורר בכיף בבקרים (רק עכשיו קלטתי שבכל תקופת הגן היה קם עצבני ונרגן. כנראה זה היה קשור. דההה)
מקווה שהחזרה הביתה תהיה חזקה מזה
גם אני מקווה...ושנשרוד את הפוסט פארטום הקרב ובא...
המון תודות על כל התמיכה
זה היה נורא חשוב ומחזק

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

[אוד_ליה*]

[ההולכת_באתרים*]

היום בשיחות עם אנשים בעבודה (נשים) דובר כל הזמן על הסתגלות. יש כאלה שהכניסו לגן בגיל חמישה וחצי חודשים יש כאלה שנה. ואני שמחתי. שמחתי כי הבת שלי (שנה ותשע) נשארת אצל המטפלת לפחות עד אפריל שאז תהיה שנתיים ושלוש.

[שירת_הלל*]

הי ההולכת באתרים,
כן אבל תלוי איזה גן, אני שלחתי אותה בשנה וחצי למשפחתון של שלושה ילדים קטן אינטימי וטבעי בבית של מטפלת מדהימה, אז זה תלוי......

[יונת*]

הילד שלי נכנס למשפחתון בגיל כמעט שנתיים -יליד נובמבר ובשנה הבאה רשמתי אותו לגן אנתרופוסופי והא עדיין לא יהיה בן שלוש זה לא מוקדם מדי? האם לדעתכן כדאי להשאיר במשפחתון עוד שנה?

[סמדר_נ*]

יונת, זה תלוי בגן, תלוי במשפחתון, תלוי בילד, תלוי בך... אנחנו לא יודעים את הפרטים.
בגדול מאד, באתר הזה לא מתלהבים מלשלוח ילד למסגרת כלשהי בגיל צעיר, אם כי קיימת הבנה לכך שלעתים מדובר בפשרה שהיא צו השעה/הנסיבות.
אם את חייבת לשלוח אותו למקום כלשהו שהוא לא הבית, הייתי מציעה את העקרון המנחה הבא: לשלוח למקום שהכי דומה ל, נראה כמו ומתפקד כמו הבית. אם במקרה הזה זה המשפחתון (מעט ילדים, אוירה אינטימית, משהו לא "מסגרתי" באופיו) אז כן, נראה לי שאם את והילד מרוצים בסך הכל מהמשפחתון כדאי להישאר שם כל עוד אפשר.
אבל זה באמת באמת בגדול. אם תתני עוד פרטים אולי יהיה אפשר לתת לך כיוונים למחשבה שיותר יתאימו לך אישית.

[אמא_לשניים*]

לפי דעתי גן זה גן עדן לילדים מגיל 3
אני גרה בקליפורניה ויש לי שני ילדים שנה וגיל שלוש, נהנתי לקחת את הילד שלי לכל מיני חוגים ולמשחקיות לקרוא לו ספרים וללמד אותו דברים חדשים עד שהקטן התחיל ללכת ועכשיו אני כבר צריכה להתפצל לשניים, אז השנה הזאת אני אשלח את בני לגן והשנה הוא כבר בן 3+ , פה גן עולה 2500 שקל לחצי יום, יש לי את הכסף הזה למרות שאני לא עובדת אבל אני תמיד בדילמה האם הגן באמת שווה את הסכום הזה כלומר 40 שקל לשעה, אם לא הייתי חושבת שהבן שלי יהנה בגן לא הייתי משלמת את הסכום הזה. למה גן חשוב? דבר ראשון להיות מוכנים לבית ספר מבחינת משמעת, כשאני לוקחת אותו לחוגים הוא לא מקשיב ולא מתעניין והוא אפילו לא מבין שיש מורה שצריך להקשיב לו, נכון שזה עניין של גיל אבל הרבה אנשים אומרים שגן עוזר הרבה במשמעת, אני כבר לא יכולה לעזור לו להקשיב כי גם הקטן איתי. דבר שני לדעת לעשות חברים - כשאני לוקחת אותו למשחקיות הוא משחק עם הצעצועים ולא עם הילדים, ובגן יש ילדים בלי הורים ולעשות חברים יותר קל כי זה כל יום אותם הילדים שיושבים ושרים בריכוז ביחד ואוכלים ביחד, וכמובן גם מפתח את המח וגם הם לומדים לדבר יותר (במקרה שלי זה אנגלית)

[אמא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני שואלת האם כדי להעמיס ללילד עד גיל 6 חומר למידה ומידע או זה יותר מדי .....................? מקווה שתעזרו לי ............! תודה

[מרינה_מאוהבת_בים*]

יונת שרון, כתבת בתחילת הדף... בהקשר לילד בן 1.7.:
ילדים בגיל הזה לרוב נהנים להיות בחברת ילדים גדולים מהם יותר מאשר עם ילדים בגילם. זה יותר מעניין עבורם ופחות מלחיץ

אני רואה את זה גם על הילד שלי לפחות את ה"מעניין עבורם" (חברה קבועה של בני בן 2.5 בת 5.8) אבל לגבי פחות מלחיץ יש לי היום ספק.
לאחרונה קראתי על מחקרים שבדקו רמת הקורטיזול (הורמון סטרס) אצל ילדים (במיוחד קטנים) שנמצאים בגן לעומת ילדים שמקבלים טיפול אחד על אחד. בין היותר הם מדברים על גורמים מחמירים בהקשר: מספר רב של שעות בגן, שינה בגן, וגם רב גילאיות! להיות במסגרת עם ילדים באותו גיל פחות מלחיץ מרב גילאיות?! אני מניחה שזה קשור לאלימות כלפי ילד יותר קטן..

אשמח אם תוכלי להסביר יותר את עמדתך בהקשר למלחיץ פחות.

[תמרוש_רוש]

אני שואלת האם כדי להעמיס ללילד עד גיל 6 חומר למידה ומידע או זה יותר מדי .....................? מקווה שתעזרו לי ............!
היי אמא,
אם את רוצה עזרה כדאי שתפרטי ותסבירי מה מהצב, מה השאלה שלך, מה האפשרויות שלך. כרגע מה שכתבת איננו מובן.

[אינדי_אנית*]

מרינה אני חושבת שיונת דיברה על ילדים בחינוך ביתי שנמצאים במפגשים עם ילדים שאינם בהכרח בני גילם, כדי לדבר על כך שלא חייבים את "חברת השווים" . בטוח שהיא לא דיברה על גן רב גילאי.
.

[מרינה_מאוהבת_בים*]

אינדי אנית, תודה על התיחסות, חזרתי להודעה המקורית של יונת בהמשך היא כותבת:
ככה שאם יש אפשרות לחברה כזו (למשל עבודה במשחקיה) אז סביר שזה יהיה עדיף מבחינתה.
ועדיין אני בספק לגבי פחות מלחיץ... גם עבור ילדים שהם בחינוך ביתי.

בטוח שהיא לא דיברה על גן רב גילאי.
תוכלי להרחיב? נומר חלק מגישה של דני לסרי הוא מסגרת חינוכית רב גילאית.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אמא לשניים . תינוק בן שנה ותשע. ותינוקת בת עשרה חודשים.
הם איתי בבית, כי אין לנו האמצעים להכניס אותם לגנים. האם זה נורא ?!
מרגיש לי שבני כבר לא מוצא את עצמו. מה עושים????!

[סיהרא*]

לא נורא בכלל. דווקא הם בטח מרוויחים מזה הרבה. אולי כדאי לחשוב על משחקים או פעילויות שמתאימות לגדול, ולהשקיע (לא הרבה..) ברכישת כמה משחקים וחומרי יצירה פשוטים.
גם טיול יומי ומשחק בגן שעשועים יכולים לתת לו הרבה. אם את מרגישה שחסרה לו חברה- נסי למצוא ילדים בגילו שגם בבית ולקבוע איתם (עם האמהות שלהם) פגישה קבועה.
בקיצור- את במצב טבעי לגמרי ועם קצת יצירתיות יכול להיות לו ולך הרבה כיף!!

[בשמת_א*]

_אני אמא לשניים . תינוק בן שנה ותשע. ותינוקת בת עשרה חודשים.
הם איתי בבית, כי אין לנו האמצעים להכניס אותם לגנים. האם זה נורא ?!_
מה פתאום. זה רצוי ומומלץ.
למה להכניס תינוקות למוסד אם לא חייבים?
אולי תפרטי מה פירוש "בני כבר לא מוצא את עצמו"? איך זה נראה? מה קורה?

בהערת אגב אולי אומר, שאחת הבעיות בחברה שלנו היא שנותק הרצף של ההורות. מכל מיני סיבות, כשבחברה שלמה ההורים כבר לא מגדלים את הילדים אלא שולחים אותם למוסדות מגיל צעיר (לחלק זה קרה מתוך אסון, כמו השואה למשל, לאחרים בגלל החינוך הקיבוצי, וכן הלאה) - אז נעלם עולם שלם של ידע "איך להיות עם תינוקות וילדים קטנים ואיך להדריך אותם בשבילי החיים".
נעלם לנו המון ידע שכולל - איך לדבר עם תינוקות, איך לשלב אותם בחיי היומיום, איך לעודד אותם, אין להעשיר את הגירויים בחיים שלהם באמצעות הכנסתם הפעילה לכל מה שאמא (או המשפחה בכלל) צריכה לעשות.
לדוגמא, כאשר רגילים לבצע מעשים של מבוגרים, כמו ניקוי הבית, בישול או קניות, ללא ילדים (כי כל הילדים מורחקים מהחיים ופשוט אינם נמצאים שם), לא יודעים מה לעשות כאשר לפתע נמצאים במצב הזה עם ילד.
הנטייה הרגילה היא - איכשהו לסלק את הילד הצידה כדי שאפשר יהיה לבצע את הפעולות כמו שרגילים.
מה שהיינו צריכים ללמוד מחדש הוא את החוכמה, איך לבצע את כל הפעולות האלה ביחד עם הילד, תוך כדי דיאלוג איתו, תוך כדי תקשורת, חיבוקים, אהבה, כיף, שיתוף, שיתוף פעולה, סבלנות, חום ואהבה. איך לקבל את תהליך הלימוד הלא מושלם שלו בעיניים מאירות ואוהבות שמתפעלות מהניסיון הראשון לסבן בסקוטש חלקלק את הצלחת החלקלקה ממש כמו שאנחנו מתפעלות מהמלה הראשונה או מהעמידה הראשונה (-: איך לתלות כביסה עם הילד וללמד את הצבעים של האטבים תוך כדי שמחכים בסבלנות שהוא ייתן לנו רק אטבים ירוקים בשביל לתלות פריט-פריט (-:

[פלוני_אלמונית*]

אני פשוט בדיכאון, כולם יורדים עליי אומרים לי שזה רק יגרום לילד נזק שהוא עדיין בבית לבד ללא חברה ללא סדר יום.
אני מאוד מאוד מישתדלת לשמור על סדר יום. אבל בחורף למשל אי אפשר לצאת (,מה שההינו עושים כל יום בשעה קבועה).
הוא אפילו לא מיתעייף כנראה, הוא ער כל היום! אני הורסת לילד שלי ת`חיים??????

[או_רורה*]

פלוני, למה אי אפשר לצאת? אם הוא לא תינוק בן יומו, אין בעיה להלביש טוב ולצאת, גם אם זה לעשר דקות של לנשום קצת אוויר של גשם.

[רסיסים_של_אור*]

אפשר בלות ימים שלמים בבית ולהנות מהשלווה הזו, מריח בישולים במטבח, מאמא שמתכרבלת איתי על הספה ומספרת לי הרבה סיפורים מספרים אהובים, לבנות מגדלים ולפרק אותם, לשים דיסק של שירים כיפיים ולרקוד יחד על השטיח ועוד ועוד ועוד. אולי יעזור לך לזכור שבארצות אחרות טבעי לגמרי להשאיר ילדים בבית עד גיל 3-4

[פלוני_אלמונית*]

ואפילו עד גיל 6-7.

[תמרוש_רוש]

אומרים לי שזה רק יגרום לילד נזק שהוא עדיין בבית לבד ללא חברה ללא סדר יום.
אם לילד שלך מתאים סדר יום והוא חי יותר טוב עם סדר כזה, בטוח שתעלי על זה לבד ותוכלי לייצר לו שגרה סדירה וחזויה מתוך כל מה שאתם עושים בבית.
ואם הוא מסתדר טוב ללא סדר יום - אז למה לייצר אותו באופן מלאכותית?

וחברה - נו, טוף, אני מאמינה גדולה בזה שצריך חברה. ולהיות מבודדת בבית כל יום, או רוב הימים, זה באמת לא פיקניק לאף אחד. אבל בינינו, האמא היא שצריכה את החברה הזאת קודם כל, ורק אחר כך התינוקות והפעוטות.

כשבחברה שלמה ההורים כבר לא מגדלים את הילדים אלא שולחים אותם למוסדות מגיל צעיר - אז נעלם עולם שלם של ידע "איך להיות עם תינוקות וילדים קטנים ואיך להדריך אותם בשבילי החיים".
ומה שגם גרוע, זה שנעלם המרקם החברתי של אמהות-תינוקות-ופעוטות, ויש פחות הזדמנויות לצאת ולהיפגש עם אמהות ופעוטות אחרים.
אבל היי, חברה שלי אומרת לי שהיום המצב בישראל הוא הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני שבע ועשר שנים - הרבה יותר אמהות נשארות בבית, הרבה יותר מפגשים ופעילויות.

[אמא_נמרה*]

אבל היי, חברה שלי אומרת לי שהיום המצב בישראל הוא הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני שבע ועשר שנים - הרבה יותר אמהות נשארות בבית, הרבה יותר מפגשים ופעילויות.
גם אני מרגישה כך.

[פלוני_אלמונית*]

חיזקתן אותי....

[פלוני_אלמונית*]

תגידו בנות אתן יודעות אם יש חוגים לפעוטות בני שנתיים?!

[פלוני_אלמונית*]

נ

[בתאל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום ,
אני אמא לילדה בת שנתיים וחודש .הילדה היתה איתי בבית עד גיל שנה ועשר חודש ונורא נהננו ביחד הילדה התפתחה המון אני גם אמא משקיעה אני יושבת איתה לשחק , מציירת איתה , רוקדות ביחד לומדות מלא שירים חדשים עם תנועות ועוד מלא מלא דברים .כשהכנסתי אותה לגן היא כבר ידעה את כל השירים והריקודים גם של החגים .
הבעיה שלי היא שבהתחלה בגן היא הוכנסה לקבוצה גדולה של עד גילאי ארבע כי אמרו שהיא מפותחת המון ובאמת ב3 ימים הראשונים היא היתה מלאך .
אבל החל מהיום השלישי הילדה הפכה לגמרי למשהו אחר היא נהייתה עצבנית בוכה המון קוטרית זה הגיע עד למצב שכבר לא היינו נהנים ממנה בכלל לא היינו אפילו יכולים לצאת מהבית איתה אחר כך היא בכלל הגיעה למצב שהיא לא ישנה בגן בכלל וכל היום בגן עצמו בוכה שלא לדבר על זה שמילדה בריאה מאוד היא החל מהשבוע השני בגן התחילה להיות כל הזמן חולה אני הפסדתי המון עבודה ( אני עצמאית בתחום הקוסמטיקה ) בסוף החלטתי לשנות ושמתי אותה בקבוצה עם בני גילה כי חשבתי אולי היא לא במקום שמתאים לה מבחינה ריגשית ואולי התגובות האלו הם בעצם אותות מצוקה של הילדה שהרי כל הזמן היא היתה גם אומרת " הביתה הביתה " .
בקבוצה החדשה היא מאוד אוהבת את הגננות לא בוכה יותר אבל עדיין היא כל שני וחמישי חולה ואני מרגישה לא שלמה בכלל עם זה שהילדה בגן אני מצטערת על כל רגע הילדה חולה אני נותנת לה להיות בבית היא מבריאה לגמרי ואז שוב הולכת לגן ואחרי יומיים שלוש שוב מתחילה להיות חולה כל זה בנוסף לזה שגם היא לא כל כך אוהבת את הגן לא ישנה שם כל כך טוב והיא כל היום צמודה למטפלת אחת (שבהתנהגות מאוד מזכירה אותי כי היא כל היום מחבקת ומנשקת אבל עדיין היא לא יכולה להיות רק איתה )עולה בי יותר ויותר התחושה שעשיתי טעות והכנסתי אותה לגן בבית היא היתה מדהימה התפתחה והכל היה נהדר עד שנכנסה לגן עכשיו אני כבר אובדת עצות אני חושבת להוציא אותה ואני לא יודעת אם זה נכון להוציא אותה אחרי ש3 חודשים היא כבר בגן ואחרי כל מה שעברנו להוסיף על זה גם ככה אני בבית וגם ככה הגן הוא הוצאה של עוד 2500 ש"ח . אני באמת לא יודעת מה לעשות זה יהיה בסדר להוציא אותה ? או לשים אותה חצי יום במקום עד 4?שהרי אם נסתכל גם על הצד הכלכלי עד 1 עולה 2000 ש"ח ... או שעדיף בבית ? אני בכזו התלבטות כי אני חושבת שבבית יותר טוב אבל אז כולם אומרים לי שאני פוגעת בה ומה עם פורים וחנוכה ושאר החגים שחוגגים בגן ביחד ..( למרות שגם בבית כיף ).. מה לעשות ?

[חיה*]

קודם כל זה מצער לשמוע וכאמא אני ידעת כמה זה כואב לראות כך את הילדה.
אומר לך את דעתי האישית ותוכלי לעשות איתה מה שאת רוצה.
בגיל הזה (וגם בגיל יותר מבוגר קצת - עד גיל 4, 5 לפחות) הגן הוא אך ורק כדי להקל על ההורים.
אין בו שום רווח לילד שאי אפשר להשיג אותו גם בבית.
לרוב אותו "רווח" יהיה בבית טוב יותר.
היא לא צריכה גן בגיל הזה,
הצורך שלה באינטראקציה עם ילדים הוא קטן יחסית ויש המון דרכים לספק אותו גם בלי גן, ובלי לעזוב אותה.
בקשר לחגים - לדעתי גם זה לא משנה בגיל הזה.
אם זה מאוד מטריד אותך - חפשי לשם כך מסגרת קהילתית, או מפגשים של חינוך ביתי, או שפשוט תחגגו בבית, עם משפחה ועם חברים.
ילדה בגיל הזה ממש ממש ממש לא צריכה יותר מזה.

כאמור זו דעתי האישית. את צריכה להקשיב למה שהבטן שלך אומרת לך.
את מרגישה שטוב לה שם?
היא נתרמת במשהו?
היא מאושרת יותר בבית?
נראה לי שאת יודעת מה התשובה מבחינתך, רק מחפשת חיזוקים מבחוץ.
השנים הראשונות של ההורות הן גם שנים שבהן אנחנו צריכים ללמוד להקשיב לעצמנו, ולקחת את כל המלל שבא מבחוץ בעירבון מוגבל.

בהצלחה

[קוראת*]

לא הייתי שולחת ילדה בת שנתיים וקצת לגן. ממש לא. היא עדיין תינוקת! אין שום תחליף לאמא, לא חגיגות ולא הפעלות. יש לה את כל החיים לחגיגות והפעלות. אבל יש רק ינקות אחת וילדות אחת, ובהן צריך את ההורים כדי להתפתח בשלווה ובאהבה.
אפילו למבוגרים קשה להיות יום שלם עם חבורה גדולה של אנשים בני גילם, אז לפעוטות קטנטנים שעוד לא יכולים להתבטא ממש?

את שלי לא שלחתי בגיל הזה.

החזירי אותה הביתה.

[סיהרא*]

כי אני חושבת שבבית יותר טוב אבל אז כולם אומרים לי שאני פוגעת בה
מוכר. גם אני רגישה לדברים כאלה שנאמרים לי.
אבל תקשיבי לעצמך ולילדה טוב טוב, ותשתדלי לא לתת יותר מדי משקל בהחלטה למה שאומרים. "כולם" לא מכירים את הילדה, "כולם" גדלו בעצמם במסגרות ושלחו את ילדיהם למסגרות כך שאין להם יכולת באמת להבין על מה את מדברת, "כולם" בדרך כלל שבויים בממסדיות, כי הם לא מכירים שום דבר אחר.
וגם- יכול להיות ש"כולם" רואים אותך ובתוך ליבם יודעים שאת צודקת, ושמסגרת היא בכלל לא טובה לילד, אבל אם הם יודו בזה ויאמרו לך כמה שאת אמא נפלאה וכמה טוב שאת בבית, הם יצטרכו להודות בעובדה שהם בעצמם אולי גורמים נזק לילד שלהם
בהצלחה

[בתאל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה רבה עזרתן לי מאוד וכמו שאמרת חיה באמת חיפשתי חיזוקים כי סך הכל בתוך תוכי ידעתי את התשובה פשוט חששתי שאולי אני עושה משהו שלא נכון לילדה וזה הדבר שממנו הכי חששתי האמת שזה נורא נורא קשה לחיות סביב אנשים שבאמת כולם חיים במסגרות וגם ממליצים לך על כך זה מבלבל לגמרי ומערפל לי את ההחלטה הנכונה אני שמחה לדעת שזה הדבר הנכון ושיש עוד כמה אמהות כמוני .. אז תודה לכן

[פלוני_אלמונית*]

זה מצחיק, הכותרת של הדף הזה היא "מתי רצוי לשלוח לגן" ובאינסטינקט הראשוני התשובה שלי היא "לעולם לא". בהצלחה....

[בית_אהוב*]

אני עם תינוק בן שנה וילד בן שנתיים וחצי בבית "חזרתי" הביתה לאחר הולדתו של בן השנתיים וחצי , לפני זה עבדתי (יש לי ילד בן ארבע וחצי שבהתחלה שמתי אותו במעון) נהנית מכל רגע עם הילדים ומהתחושה שאני עושה את הדבר הנכון .
לגבי הילד בן השנתיים וחצי אני תוהה אם אני לא "מייבשת " אותו , הרבה פעמים הוא נשכב על הרצפה בשעמום כזה שאני מרגישה אשמה על כך שאין לו מספיק גירויים כשיוצא לי אני יושבת ומשחקת איתו אך זה לא קורה כל הזמן . אני עסוקה גם במטלות של הבית וכו' . יש למישהי נסיון דומה ?
שכחתי לרשום גם שאני לוקחת מדי פעם גם תינוק נוסף או שניים לשמור עליו, בכל זאת קצת להתפרנס .. מה שהופך את הניידות שלי ליותר מורכבת

[תפילה_לאם]

הרבה פעמים הוא נשכב על הרצפה בשעמום כזה
וכמה זמן הוא נשאר שוכב כך?
האם את ניגשת אליו כשהוא נשכב או מניחה לו לנפשו?

[רסיסים_של_אור*]

לפעמים רגעי השכיבה האלה הם ממש רגעי קסם. אפשר להסתכל עליהם מהצד ולחשוב שמדובר שעמום ולהתחיל לאכול את הנפש ברגשות אשם וכו'. ואפשר לנסות לפעמים להבתונן ולראות איך הילד שלנו לקוח פסק זמן, לעכל את הדברים, לחשוב, לדמיין להרגיש ועוד המון המון דברים שרובנו כבר שכחנו איך עושים.

מהניסיון האישי שלי, לפעמים "שעמום" שדורש התייחסות הוא כזה שמתבטא דווקא בפעלתנות יתר או בהצקה מתמדת לכל מי שסביבו, מכירה את זה ?

ואם בכל זאת את רוצה להרחיב את מעגל הפעילויות שלכם ומתקשה להתנייד אולי יאים לך שאמא וילד אחר יבואו אליכם לקצת מידי פעם ?

[אימא_הית*]

אימהות יקרות,
רציתי להודות לכן, במיוחד לאלו שכתבו ממש בתחילת העמוד, לפני 12 שנים...
הילדה שלי בת שנתיים וקצת, הכנסנו אותה לגן קטן עם מעט ילדים בספטמבר האחרון, היא היתה 7 חודשים. ההתחלה היתה מאוד טובה, בהמשך זה השתנה, ומדי פעם לא רצתה ללכת וכו'.
בשבועיים האחרונים ממש התנגדה ללכת, ובכתה בפרידות.
ניסינו כמה ימים (אני כל כך מתחרטת שלא הפסקתי מיד), וכשראיתי שהיא פשוט מתעקשת לחזור הביתה, עשיתי "סטופ".
סירבתי להקשיב לכל מי שאמר שצריך להיות "החלטי".
החלטתי שאני "החלטית" אך ורק בלמצוא את הפתרון שטוב ביותר עבור הילדה שלי.
החלטית לדאוג לכך שיהיה לה, וגם לי, טוב.
ראיתי שאני לא מסוגלת לאלץ אותה ללכת לגן.
ראיתי גם אותי, שקשה לי לחשוב לאבד שוב את העצמאות שלי, שהיתה לי לכמה שעות ביום (חצי יום סה"כ), ושמה שהיה בשנתיים הראשונות יחזור, כלומר ההתמסרות הטוטאלית שעשתה אותי מצד אחד מאוד מאושרת, מצד שני גם הזנחתי חלקים מסוימים בי (עד שכבר החלטתי לחזור לעבוד בזמן האחרון... זה היה לי מאוד חסר)
עם כל החששות, החלטתי שטובתה קודמת לכל.
והנה, עבר לו היום הראשון בבית. היא ואני.
שוב היא מאושרת, לא לחוצה, חזרה לחיוך שלה. טוב לה, יש לה שקט ורוגע.
גם לי.
יש מטפלת שתעזור לנו,
אני עצמאית בעיסוק שלי ולכן יותר גמישה בזמן.
היה לי כיף, היום היא כבר גדולה כך שזה לא טיפול צמוד כמו שהיה כשהיא היתה יותר קטנה (מודה, אני אוהבת את זה מאוד אבל זה גם לא פשוט לי בכלל, אני אדם שזקוק להמון ספייס).
ואני,
שמחה. כל כך שמחה, שהקשבתי לעצמי. לקול הפנימי שלי, שאמר חד משמעית - שזה הדבר הכי לא נכון בעולם להכריח אותה.
שמחה, שלא הקשבתי לכל מי שאמר לי להתעקש (כולל בעלי בהתחלה, עד שאמרתי לו שאין על מה לדבר בכלל).
שמחה, ומודה שיש לי את האפשרות לדאוג לילדה שלי.

שמחה ומודה לכן, כי התחזקתי מאוד כשקראתי על כל אותם ילדים שטוב להם בבית, גם כשלא מעסיקים אותם כל רגע,
על כך שיש עוד ילדים כמו הילדה שלי, שקשה להם מאוד עם שינויים, שזקוקים יותר לבית בגילאים האלו.
שזה לא אני ש"לא משחררת", אלא שזו אני שפשוט מקשיבה לילדה שלי ולצרכים שלה, לאיך שהיא בנויה.

תודה.
מעניין אותי לשמוע ולדעת מה שלום אותם ילדים היום, איך הם מסתדרים עם מסגרות כאלו ואחרות.
אם תרצינה לספר, מאוד אשמח.
שוב - תודה מהלב.

[מרינה*]

אוףף לפני יומיים שלחתי את הבן שלי פעם ראשונה לגן. ביום הראשון הייתי איתו חצי שעה, חצי שעה היה בד ואחרכך לקחתי אותו. היה בסדר יחסית, הוא סירב לאכול וברגע שראה אותי בכה בכי היסטרי. והיום השנה.. חטפתי טראומה. השארתי לשעתיים וכשבאתי לקחת אותו רבע שעה לפני ראיתי אותו עןמד צורח בצד ו3 גננות עןמדות מדברות ביניהן ולא מתייחסות.. רציתי לשבור להם את כל העצמות! ביום ראשון יש לי שיחה עם בעלת הגו.. אוףף פשוט לא יודעת מה לעשות. כמה המלצות חמות קיבלתי על הגן הזה אבל כשהוא שם אני בחרדות מטורפות!! מרוב העצבים היום חטפתי כבר כאבי בטן. והילד כן נראה כבר כמוכן ללכן לגן, הוא הלך לשחק בכיף ולא בכה כשהלכתי. הילד לא מכיר שום דבר ממני וכולי בחרדות! מה לעשות??

[בת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום הילד שלי בן שנה ושמונה הוא נחשב מופסד כי הוא נולד ב15-1 השאלה שלי היא אם יש לי סיכויי להכניס אותה לגן עריה בגיל 2-8חודשים אשמח לתשובה הוא ילד חכם ובוגר לגילו

[אחת*]

בת - האתר הזה הוא לא בדיוק המקום הכי נכון וידידותי לשאלה כזו...
רוב האנשים כאן יגידו לך שזה גיל צעיר מדי לשלוח לגן באופן כללי,
ורבים נוספים יגידו לך שגן עירייה זה אפילו יותר גרוע וכדאי לך לעשות את כל המאמצים כדי לחכות עם זה לפחות השנה.
בכל מקרה בהצלחה

[עורכת*]

בתיה,
הדף הזה לא נועד לפרסומות ולכן הודעתך נמחקה.
בהצלחה.

[תוהה*]

שאלה לגבי ילד יותר גדול, בן 5+. ממש אשמח לשמוע ממשפחות שעמו בפני מצב דומה...
עד היום גדלבבית והכל היה מצוין. יש לו אחות גדולה, שנכנסה לבי"ס בגיל מאוחר יחסית (לבקשתה) אחרי שנים שגם היא היתה בחנ"ב,
ואיתו התנהלנו במפגשי חנ"ב.
בזמן האחרון קרו כמה שינויים משמעותיים- קבוצת החנ"ב שלו הידלדלה מאד, ויש הרבה פחות ילדים בגילו והרוב יותר קטנים.
כמו כן, חבר טוב (גם בבית) שהיה לו בשנים האחרונות והיה סוג של עוגן- מבחינת זה שהיו מבקרים הרבה זה את זה ומבלים ביחד, בחודשים האחרונים חלה התרחקות ביניהם מכל מיני סיבות
חברים אחרים נכנסו למסגרות, הקשר נשמר אבל הרבה יותר בדלילות, בעיקר כי הם עסוקים ועמוסים, בקיצור- יש לו הרבה פחות מבחר חברתי.
הוא מאד אוהב לשחק עם חברים, אך לוקח לו זמן ליצור קשרים, וכעת הוא בחוסר.
והנקודה העיקרית- אני בהריון וצפויה ללדת במהלך השנה...
לאור כל זאת ביחד, וגם לאור שחיקה מסויימת אצלנו משנים רצופות של גידול ילים בחנ"ב (בזמן שישבתי על מחצלות במפגשי חנ"ב בעשור האחרון- כבר הייתי יכולה לסיים דוקטורט )
רשמנו אותו לגן.
גן פרטי, נראה נחמד.
הלכנו כמה פעמים יחד איתו, והוא שיחק שם והיה בסדר גמור אבל אמר בפירוש שלא רוצה ללכת לשם, בטח לא בלעדינו.
הוא מכריז שילך לבי"ס בגיל שאחותו הלכה...
אנחנו בהתלבטות גדולה כרגע, כי צריך להודיע לגן ולשלם- או לא.
מאד מתלבטים...
מצד אחד הגן נותן פיתרון מפתה של מענה לחברה וגם יקל אולי עליו ועלינו אחרי הלידה,
מצד שני, הוא לא ממש בעניין ולא היינו רוצים לכפות עליו. מה גם שאנו לא סגורים על זה- אחותו כאמור דילגה על שלב הגן, והמפגש האחרון שלנו עם הקונספט היה לפני יותר מ30 שנה...
יש בנו חלק שאומר שההתמודדות עם אח חדש תהיה לו אולי יותר מדי יחד עם הסתגלות לגן (למרות שהלידה תהיה כמה חודשים אחרי תחילת השנה)
ושעדיף לשמור אותו קרוב.
מצד שני, לא ממש רואה איך נוכל לצאת איתו למפגשים בחודשים הראשונים אחרי הלידה,
אני חוששת שהוא יטפס על הקירות, הוא כבר לא פעוט וזקוק לחברה וגירויים, ואני חוששת שאחרי הלידה אהיה מותשת מדי ועסוקה בתינוק החדש
והחסך שכבר עכשיו אנחנו מרגישים אצלו בחברה- יהיה מתסכל מדי, ואולי יוביל למתח גדול מדיי אצל כולנו...
מנסיוני אחרי הלידה הקודמת (שלו)- הייתי זקוקה להרבה זמן של מנוחה ושקט,
ואני ממש לא מהאימהות שמגיעות למפגשים שבוע אחרי הלידה עם תינוק חדש במנשא...
אשמח לעצות ממי שהגיע עד כה
ובמיוחד לשמוע מנסיון של משפחות אחרות שעמו במצב דומה

[רק_מה*]

אני לא הייתי במצבך, ודוקא כן מאלה שיוצאות אחרי...שלושה שבועות...נניח אבל פרקטית:
חשבת אולי על בייביסיטר שגם תלווה אותו למפגשים? אולי שילוב של מישהי מבוגרת פעמיים בשבוע, שגם תוכל לעזור אולי לך פה ושם, יחד עם מישהו (נער בחנ"ב?) שיקח על עצמו הוצאת אנרגיה ומפגשים?

נראה לי (משערת) שבגיל חמש הקישור של גן ולידה ייעשה, זאת אומרת- גם אם יהיה הפרש בין השניים. בייחוד אם לא בא לו.
הגן פתוח לאפשרות של יומיים בשבוע? שלושה?
לאפשרות שיגיע בזמנו וילך בזמנו?
גם ללכת לגן (במיוחד ללכת בזמן לגן) ידרוש מחיר. לטעמי יותר גבוה מללכת למפגשים, אבל כאמור, זו אני

[פלוני_אלמונית*]

אם תוציאו את הילדה מבית הספר תהיה לו חברה

ו ברצינות: נראה שהזמן לשלוח ילד הוא כאשר מבשילים כמה תנאים , אם ורק אם:
הילד מעוניין ללכת
הילד בוגר מספיק
ההורים מסכימים

[אפרת*]

הליכה הלוך וחזור לגן בשעות קבועות זה דבר מאוד מתיש וקשה עבור חנ"בים.
בתי הלכה לגן כשביקשה, אחרי שנולדו לה שתי אחיות כשהיא עוד לא היתה בת שלוש.
זה היה ממש קשה!
הרבה יותר קל עכשיו כשכולן בבית.
ואני מסכימה עם קודמותי, את יכולה להביא בייבי סיטר שילווה אותו למפגשים, אתם יכולים ללמוד ביחד איך זה להיות יותר בבית, אפשר למצוא חברים חדשים גדולים יותר ולאו דוקא בני גילו. ואפשר גם לצאת מהבית כבר אחרי חודשיים ולא שלושה...
בהצלחה ומזל טוב!

[תוהה*]

תודה לכל מי שהגיבה פה!
לגבי עניין הקושי בהלוך חזור לגן, זה פחות מטריד
כי אחותו כאמור בבי"ס, כך שכבר יש פה בבית מערך של התעוררות בבוקר, סנדוויצ'ים והסעות
הוא יכול רק להצטרף לזה (הגן ליד ביה"ס)
העניין הוא יותר חוסר העניין שלו, שהוא מאד מובהק.
זה שאחותו בבי"ס, גם מכתיב להיות בבית בצהריים, עם א.צהריים מוכנה וכו' כדי לקבל אותה,
מה שמאד מגביל את היציאה למפגשי חנ"ב, שנוטים להתחיל מאוחר ולהסתיים אי שם בשעות אחה"צ.
מאז שהיא בבי"ס איכשהו ג'ינגלנו עם זה (מודה שזה כלל לא היה פשוט)
אך עם תינוק נוסף, זה כבר נראה לי ממש מורכב הכל ביחד
ומאמינה שתקופת מה נהיה יותר ספונים בבית, וזה מעורר בי המון חשש
שיהיה לי ולו קשה מדיי.
בייביסיטר זה רעיון טוב, אולי נתחיל עם זה לפני הלידה, כדי שיוכל לבנות קשר...

[תוהה*]

וממש אשמח לשמוע ממשפחות שהיו במצב ומה, עם לידה של תינוק חדש וילדים יחסית גדולים בבית (לא פעוטות)- איך זה היה
ואיך הסתדרו עם פחות מפגשים ויציאות מהבית לתקופת מה

[דניאלה*]

יש אפשרות לרשום לגן "למקרה ש..." ורק אם הוא ירצה הוא ילך?

[פלונית*]

הילדים מסתדרים, משחקים יותר אחד עם השני, מתפנים לפעילויות אחרות, בונים יותר בלגו,קוראים יותר, מנגנים יותר, רוקדים יותר וכו

[תפוח_אדמה*]

אני הייתי במצב דומה, וגם יש לי חברות שהיו במצב דומה עם ילדים עוד יותר גדולים.
אז כמו שפלונית כתבה, זו תקופה של התכנסות, הילדים משחקים יותר אחד עם השני בבית.
אני לא יודעת אם זה המצב אצלך, אבל יש משפחות שבהן האמא נשארת עם התינוק בבית ולא מרגישה צורך לצאת יותר מדי (במשך כמה חודשים או אפילו יותר) וזה אפשרי רק בילד ראשון או כשהילדים הגדולים במסגרת. לדעתי אחרי תקופה של משכב לידה אין ברירה אלא לצאת, אפילו אם בתדירות נמוכה יותר.
מה לגבי להשאיר את הילד במפגש עם אמא אחרת בזמן שאת הולכת לקחת את הגדולה מבית הספר למפגש? היא עשויה גם להנות ממשחק חופשי אחרי בית הספר. או שאולי היא יכולה בימים של מפגש ללכת לחברה אחרי בית הספר?
אני חושבת שבית הספר מוסיף אלמנט שמאד מקשה. מאד קשה להיות עם ילד אחד במסגרת ועם השני בבית. אפשר לשאול למה היא בחרה ללכת לבית ספר?

[תוהה*]

דניאלה- הגן הוא פרטי, ונסיון כזה יעלה הרבה כסף שאין...
כרגע אם נבטל- זה בלי קנס, אחרי תחילת שנה"ל- כבר עם.
בגלל זה הלחץ להחליט עכשיו.
תפוח אדמה- הגדולה אחרי בי"ס זקוקה לארוחת צהריים ולשעה שקטה לפחות של מנוחה ורגיעה בבית. כזאת היא. ממש לא מתאים לה לבוא למפגשים אחרי בי"ס (ניסינו)
מסכימה שקשה להתנהל עם ילדה בבי"ס וילד בבית, ואני מניחה שתינוק קטן עם צרכים אחרים- יוסיף עוד מורכבות, ומזה החשש שלי...
אני חוששת כאמור בעיקר לצעיר (שיהפוך לאמצעי)- כי אני מאמינה שלצרכים של התינוק אדאג, יש לי נטיה להיכנס לבועה עם תינוק חדש, הגדולה זקוקה לנו כמובן, אך יש לה הרבה עניין וחיים גם מחוץ לבית (אפרופו הבחירה שלה ללכת לבי"ס, זה עובד לה ממש טוב), ואני חוששת שהצרכים של הצעיר יפלו בין הכיסאות.
כרגע הוא לא אוהב להישאר עם הורים אחרים במפגשים, הוא מאד קשור אלינו. אך כמובן זקוק גם לחברה ולפעילות סביבו. כרגע החינוך הביתי זה בינגו- יש לו גם אותנו וגם עניין וחברים במפגשים. ויודעת שאחרי הלידה זה כבר לא ילך

[תוהה*]

השאלה מה יגבה מחיר שאחיה איתו יותר בשלום- לשלוח אותו לגן בלי שלא מתלהב ממנו כרגע, אך אולי בהמשך יהנה ללכת לכמה שעות (ויזכה לעניין וחברה שכנראה לא נצליח לתת בבית בתקופה זו)
או לשמור אותו קרוב, לחסוך ממנו פרידה מאיתנו- אך במחיר של אולי תסכול וחסך שלו, טיפוס על הקירות. ומפחדת גם שאני לא אוכל לנוח כמעט ותצא ממני המפלת...
(אני נהיית נורא עצבנית וחסרת סבלנות במצבי חוסר שינה)

[יונת_שרון*]

בנוסף לרעיון המצוין של לשכור מישהי שתעזור, אפשר גם לשכור ילד גדול שיבוא לשחק איתו מדי פעם. לא בקטע של להשגיח, אלא פשוט לשחק.

[דניאלה*]

דניאלה- הגן הוא פרטי, ונסיון כזה יעלה הרבה כסף שאין...
מבינה אותך...
כששאלתי אם יש אפשרות, התכוונתי גם לזה (כלומר ליכולת שלכם ולא רק לנכונות של הגן)

[תפוח_אדמה*]

לפעמנים אין ברירה אלא לצאת מהבועה...

[יעלפו_מהמושב*]

לפעמנים אין ברירה אלא לצאת מהבועה...
אין דבר כזה שאין דבר כזה

[שמנדובה*]

נסיון כזה יעלה הרבה כסף
אם הגן יקר, אז כך או כך זה יעלה הרבה כסף. בטוח יותר ממה שיעלה הנסיון, במידה שהילד יחליט אחר כך שרוצה הביתה...

[תוהה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תפוח אדמה- אני דווקא חושבת שלבועה הזו תפקיד ממש ממש חשוב- בהחלמה ובהתאוששות שלי אחרי לידות, ביצירת ובבניית הבונדינג והקשר עם התינוק החדש
מאיך שכתבת את זה, נשמע כאילו זה כמעט "פינוק" שלפעמים צריך לוותר עליו , ואני ממש לא רואה את זה כך.
מסתמנת החלטה כרגע להשאיר בבית ולקחת עזרה- אוליי בייביסיטר שתיקח למפגשים לפעמים או שסתם תוציא לאיוורור
(ילד גדול זה רעיון מצוין, אבל בד"כ הם עסוקים בשעות הבוקר, שאלו השעות בהן אצטרך עזרה...)

[תפוח_אדמה*]

בעיני לא לצאת מהבית חצי שנה זה סוג של פינוק. אבל אני לא ממש אוהבת את המילה הזאת. אני מתכוונת שאנחנו בוחרים דברים בחיים, כמו להשאיר ילד בבית ולא לשלוח לגן, ויש לזה השלכות, מחירים, שצריך להיות נכונים לשלם. לפעמים אפשר למצוא דרך ביניים, אבל לפעמים זה לא מספיק וצריך לבחור.
ברור לי שבחודשים הראשונים אחרי לידה יוצאים פחות. אבל אני חושבת שלשאוף לגדל את הילד השלישי כמו שמגדלים את הראשון זה דבר לא ריאלי. המערכת המשפחתית שונה, ואם נכנסים לבועה עם תינוק אפשר להגיע למצב שמזניחים את הגדולים (שממילא יהיו מוזנחים במידה כלשהי אחרי הלידה).

[רק_מה*]

תראי, חזרתי אחורה וקראתי שהילד נתון בתקופה לא משהו (חבר שכבר לא, מפגשי חנ"ב לא מספקים, חששות שלכם שבטח משפיעים גם). ברור שמפתה לדמיין שגן יפתור את הבעיות בסופו של דבר. רק שזה ממש לא בטוח (כפי שאת כבר כתבת), הוא יוכל באותה מידה לקבור את הבעיות. ולהיות מספיק נוח לכל הצדדים כדי למוסס אותן.
אני חושבת שכדאי לייצר איזה מנגנון שיאפשר לך להיות איתו בתקשורת ורצף אחרי הלידה. איכשהו, נראה לי שלגן גם אפשר להצטרף במהלך שנה"ל.

[אימושקה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בספטמבר הילדה שלי תיכנס לגן. היא תהיה בת שלוש וחודשיים. אני יודעת שזה לטובתה. אבל בכל זאת נקרעת מבפנים. זה לטובתה, כי ראיתי שהיא מתחילה לפתח חרדות מחברת אנשים. לא היתה מספיק חשיפה לילדים אחרים. השנה הקפדנו יותר וגם נעזרתי באחותי שהצליחה לחשוף אותה הרבה יותר ממני לילדים אחרים. היא הולכת 3 פעמים בשבוע לגן עם אמא ורואים שהיא נהנית. היא לא ממש משחקת שם עם הילדים, אבל היא משחקת ולא בורחת מהם כמו שהייתה בורחת בעבר מילדים. כך שאני מבינה שלמען הבריאות הנפשית שלה היא צריכה ללכת לגן. גן אמיתי. כי גן עם אמא כבר לא יהיה רלוונטי. גם ככה היא בין הגדולים שם. יש בקושי ילד או שניים בגילה והשאר קטנים ממנה ב 9 חודשים ויותר. ובכל זאת הלה שלי נשבר מהמחשבה שהיא יוצאת מהחממה של הבית לגן בלי אמא. גן שהיא תהיה שם לבד. שאולי היא תבכה ואני לא אהיה לידה לחבק ולנחם. שאני לא אהיה לצידה לעטוף אותה ולהגן עליה. ברור לי שהיא חייבת לצאת לגן כי היא צריכה לפתח עצמאות, וזה פחות מתאפשר לה כשהיא רק איתי בבית ואני לצערי, עושה די הרבה במקומה, כך שגן יכריח אותי לשחרר אותה ולתת לה לצמוח ולהיות עצמאית יותר, משהו שפחות קורה כשהיא בבית. היא ילדה מאד אינטליגנטית וחכמה, אבל לא כל כך עצמאית (בגללי) ולא אוהבת לעשות דברים בידיים (ככל הנראה גם כן בגללי). כך שגן אולי ישנה את הדברים האלה. אבל למרות שאני מבינה את כל זה ברציונל, הלב פשוט כואב לי. הדאגה מכרסמת. בחרתי לה גן בפינצטה. זה גן מעורבות הורים. הילדים נראים שם ממש מאושרים ושמחים, ובכל זאת זה מרגיש לי נורא. זה מרגיש לי גיל כל כך צעיר. הייתי רוצה לשמור את הגוזל שלי בקן לעוד כמה שנים. פתאום יהיו בחיים שלה חלקים שאני לא אהיה שותפה להן. התנסויות שאני לא אהיה חל מהן, אירועים שאני לא אראה ולא אדע עליהם דבר. וראבק היא רק בת 3. מה פתאום היא צריכה להתמודד עם החיים לבד בגיל כזה צעיר? מה פתאום להיפרד מאמא ומהבית בגיל 3? היא תלך לגן ואני אתגעגע בבית. ופתאום הכל מרגיש ריק כל כך.

[הודיה*]

הי, אשמח להפניה להסברים, מאמרים, מחקרים, ספרים שמראים את היתרון והחשיבות של הישארות ילדים בבית עם אמא או אבא לפחות עד גיל 3.

[אלו_ניק*]

"הינך המורה הראשון של ילדך" /רחימה בולדווין דאנסי

"התינוק יודע"/ אלטה סולטר - נותנת דעתה על המציאות שאיננה הולמת במעונות יום רגילים בגילאים צעירים,אבל בעד ריבוי מטפלים בנוסף להורים.

שווה לבדוק,לא בטוחה אם התנסח ישירות על גיל:
"הורות מודעת"/ דר האוויל הנדריקס.
דגש ומשקל לחשיבות היחס הנאות לבני אדם ,שאיננו מובן מאליו בתרבותנו, והשפעות היחס בילדות על עתיד האדם והאנושות.